זבחים ס ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

אמר אביי: אתיא קדשים קלים מדרשא דרבי יוסי, דתניא: רבי יוסי אומר ג' דברים משום ג' זקנים, וזה אחד מהן: רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו שם בלא פדיון בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, דבאכילת מעשר נאמר "לפני ה' אלוקיך" ומיבעי ליה אי כשבית המקדש חרב נמי חשיב "לפני ה' אלקיך" וקסבר קדושת הארץ לא בטלה וחיוב הפרשת מעשר מן התורה. ועל זה אומר רבי ישמעאל ודין הוא שאי אפשר לאכול מעשר שני בלא פדיון כשאין בית המקדש, דדמי לבכור, בכור טעון הבאת מקום, ומעשר נמי טעון הבאת מקום וילפינן דיני מעשר מדיני בכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.

ואיכא למיפרך דאי אפשר למילף מעשר מבכור, דמה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח משום הכי אינו אלא בפני הבית וכשמזבח שלם.

איכא למימר ביכורים יוכיחו שאין בהם מתן דמים ומתן אימורים לגבי מזבח, ואפילו הכי צריכין בית שנאמר "והניחו לפני מזבח", אף מעשר כן.

איכא למיפרך, דאי אפשר למילף מעשר מביכורים דמה לביכורים שכן טעונין הנחה על יד המזבח, ומשום הכי אינן אלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר.

תלמוד לומר למילף שאכילת מעשר שני בלא פדיון בירושלים נוהגת רק בפני הבית שנאמר: "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם וגו'", מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית.

ומקשינן: אמאי בעי למילף מקרא להקיש בכור למעשר, וניהדר דינא וניתי במה הצד מבכור וביכורים דכשרצינו ללמוד מבכור פרכנו מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים, ועל זה נשיב ביכורים יוכיחו, וכשנפרוך מה לביכורים שכן טעונים הנחה אימא בכור יוכיח, וחזר הדין ללמד על מעשר!?

ומשנינן: לא ילפינן במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן בבכור ובביכורים שכן יש בהן צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה, ומשום הכי בעינן למילף מקרא.

ופרכינן: מאי קסבר רבי ישמעאל? אי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ולא בטלה הקדושה כשנחרב הבית, ומקריבין על גבי המזבח גם כשאין בית, אם כן אפילו בכור נמי יקריב ויאכל כשאין בית, ואמאי פשיט ליה בכור שאינו קרב בזמן הזה טפי ממעשר, ואי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ומשום הכי מיבעי ליה אי מקרי "לפני ה'" כשהבית חרב, שאפילו שאין קדושת הבית קיימת, מכל מקום קדושת ירושלים יתכן שעדיין עומדת, אפילו בכור נמי תיבעי כשנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם החורבן ובשרו קיים, מהו שיאכל בשרו אחר החורבן בירושלים.

אמר רבינא: לעולם קסבר האי תנא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ^[41], והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים. וטעמא דלא מיבעי לן בבכור כהאי גוונא, אלא פשיט ליה לתנא דהבכור אינו נאכל, משום דהאי תנא סבירא ליה ואיתקש בשרו לדמו ^[42] ויליף דבשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל בשר, שנאמר: "ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, דאף בשרו אינו נאכל אלא כשיש מזבח, ואתי אכילת מעשר ויליף מאכילת בכור דגם מעשר אינו נאכל אלא כשהמזבח קיים ושלם ^[43].

ומקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש והיכי ילפינן אכילת מעשר מאכילת בכור בהיקש, הא אכילת בכור עצמה ילפינן לה בהיקש מזריקת דמו.

ומשנינן: מעשר דגן חולין הוא והך כללא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש הוא רק בקדשים, ולא בחולין.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן וכיון דהלמד הוא חולין שפיר מצינן למילף מהיקישא, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן וכשהמלמד הוא קדשים, אם נלמד הוא מהיקש אינו חוזר ומלמד אפילו לחולין מאי איכא למימר, היכי ילפינן מעשר מבכור?

ומשנינן: הך מאן דאמר סבירא ליה דדם ובשר חדא מילתא היא ולא שייך כאן הך כללא דכל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש דאין הלימוד של דם מבשר בגדר של היקש, דחדא מילתא נינהו.

כי סליק רבין אמרה לשמעתא דאביי דקדשים קלים אינם נאכלים כשהמזבח פגום, ואתיא לה מדרשא דרבי יוסי, קמיה דרבי ירמיה.

אמר רבי ירמיה: בבלאי היושבים בארץ בבל טפשאי, אמטול [משום] דיתבי בארעא חשוכא בבל עמוקה היא וחשוכה אמרי שמעתא דמחשכא כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו, לא שמיע להו לבני בבל הא דתניא, ומהך ברייתא יכלו ללמוד דבכל קדשים קלים לא פסלינן כשנפגם המזבח. דתניא בשעת סילוק מסעות כשמסלקין את המזבחות בזמן המסעות במדבר קדשים נפסלין ^[44] משום דנסתלק המזבח, וזבים שאסור להם להיכנס למחנה לויה ומצורעים שאסור להם להיכנס למחנה ישראל משתלחים חוץ למחיצה ^[45]. זב משתלח חוץ למחנה לוים נושאי הארון דקדושת המחנות לא בטלה בזמן המסעות, ומצורע משתלח חוץ לדגלי השבטים שהם מחנה ישראל. ומהא דזב משתלח חוץ למחנה לויה מוכח דקדושת מחנות לא נתבטלה בזמן מסעות, ובעל כרחך דקדשים נפסלים לא מטעם דנפסלו ביוצא, דהא עדיין הם בתוך המחיצות, ודין המחיצות בקדושתו עומד, אלא משום דנסתלק המזבח.

ותניא אידך, בשני מקומות קדשים נאכלים גם כשהמשכן חנה וגם כשהמשכן נסע נאכלים הקדשים במקומן, ודברי הברייתא סותרים להא דתניא בברייתא דלעיל שהקדשים נפסלים.

מאי לאו דיש ליישב סתירת הדינים בברייתא הא דתניא דקדשים נפסלים בקדשי קדשים, הא דתניא דקדשים נאכלים בקדשים קלים, ומוכח דלא כדאמר אביי דגם קדשים קלים נפסלים, ואע"ג דהוכיח אביי דקדשים קלים פסולים מהא דתניא דרבי ישמעאל קאמר דאכילת בכור שהוא קדשים קלים פסולה בזמן פגימת המזבח, סבירא ליה לרבי ירמיה דדווקא בכור דגלי ביה הכתוב לפסול אכילתו בזמן פגימת המזבח, ולא ילפינן מבכור לשאר קדשים קלים.

אמר רבינא: אידי ואידי גם הברייתא דקדשים נפסלים וגם הא דתניא בברייתא דקדשים נאכלים איירי בקדשים קלים, וכאביי דכל הקדשים קלים נפסלים בזמן שהמזבח פגום או נסתלק, ולא קשיא סתירת הברייתות אהדדי.

הערות

^[41] כן היא גירסת רש"י, והתוס' הקשו עליו שאם לא קידשה לעתיד לבוא איך שייך שיהיה המעשר שני נאכל בירושלים, והרי קדושת ירושלים גם כן בטלה, שאפילו נאמר שקדושת ארץ ישראל אינה תלויה בקדושת הבית וכמו שפירש רש"י כאן, אבל קדושת ירושלים ודאי תלויה היא בקדושת הבית, עיי' בדבריהם, ולכן גרסו התוס' "לעולם קסבר קידשה", שאף על פי שקידשה לעתיד לבא ומקריבין אף על פי שאין בית, מכל מקום צריך שיהיה מזבח בנוי כדי להקריב עליו [עכ"פ לזריקה], והוקש מעשר שני לבכור שאינו נאכל גם כן אלא כשיש מזבח, והברכת הזבח מוכיח שכך היתה גם כן גירסת הרמב"ם, שהרי פסק [בית הבחירה ו טו] מקריבין אף על פי שאין בית, והקשה עליו הראב"ד שם ממה שאמרו במשניות לענין מע"ש "אם אין מקדש ירקב", הרי שלא קידשה לעת"ל, ועל כרחך שהרמב"ם גרס כהתוס' ואם כן צריך מזבח לאכילת מע"ש.

^[42] הליקוטי הלכות והשפ"א מקשים מכאן על שיטת התוס' [סא] שאף על פי שאין מזבח אפשר להקטיר אימורין במקומו, שהרי קודם שהוזכר בפסוק "ובשרם" נאמר "ואת חלבם תקטיר", ואם כן ודאי שהוקש גם כן אימורין לדם שצריך מזבח בדוקא, ועיי' חזו"א [יז ב] מה שכ' בזה.

^[43] לפי גירסת התוס' והרמב"ם הלימוד הוא שכאשר אין מזבח אין אוכלין מע"ש, אבל כשיש מזבח הגם שאין הבית בנוי אוכלין, שקידשה לעתיד לבא, והאבן האזל [בית הבחירה ו יד] מחדש שאמנם אפשר לאכול מע"ש בירושלים בלא מקדש כשהמזבח בנוי, מכל מקום אין מצות הבאה ואכילה כשאין ירושלים והמקדש בבנינם, ורק שהאיסור של "לא תוכל לאכול בשעריך" האוסר לאכול מע"ש בכל מקום, אינו חל על ירושלים הואיל וקידשה לעתיד, אבל כשנהרס המזבח אין אוכלין שם כלל, משום שלומדים מבכור שאינו שייך כלל כשאין מזבח, ויישב בזה השגת הראב"ד על הרמב"ם עיין שם.

^[44] רש"י מפרש משום פגימת המזבח, ולכאורה הלשון "קדשים נפסלין" משמע שיהיו פסולים לעולם ולא רק בשעת סילוק המסעות, ולפי שיטת התוס' בסוגיין שיש דיחוי גם לענין אכילת קדשים מיושב הלשון, אולם התוס' כאן הקשו על רש"י ממה שמבואר במנחות [צה א] שקדשי קדשים נפסלין ביוצא בשעת המסעות, כי אמנם דורשים לקמן "אף על פי שנסע אהל מועד הוא", מכל מקום זהו רק לענין מחנה לויה ומחנה ישראל, מאחר שמחנותם קיימים גם בשעה שנוסעים, וכמו שכתוב בברייתא שזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה, אבל מחנה שכינה שאינו קיים כלל שהרי פרקוהו, קדושתו בטלה אז, ורק כשעדיין הקלעים עומדים וכבר נתפרק המשכן לומדים לקמן מפסוק זה שעדיין קיים קדושת מחנה שכינה גם כן, ובאמת שבגמרא מנחות הגירסא בברייתא דידן "קדשים נפסלין ביוצא", אבל בתוספתא [קרבנות יג] לא גרסינן "ביוצא", וכן מוכח בסוגיין, שהרי רצינו להעמיד בקדשים קלים שודאי אינם נפסלים אז ביוצא, שמחיצתן מחנה ישראל, ועיי' חידושי רי"ז הלוי [פרשת במדבר] שהביא מבריתא דמלאכת המשכן שמשמע כרש"י.

^[45] מבואר כאן שהיה קדושת מחנה לויה בשעת המסעות, והגרי"ז [פרשת במדבר] מדקדק מלשון רש"י כאן שכתב "ולא זב למחנה לוים נושאי הארון", שקדושת מחנה לויה היתה רק במקום שנסעו בני קהת שהיו נושאים הארון, ולא במקום שנסעו בני גרשון ובני מררי, ומבאר שם הפסוקים לפי"ז.

שלשה זקנים, בשם כל אחד מסר הלכה אחרת, וזה אחד מהן, ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני שהפריש מתבואתו לירושלים ויאכלנו גם בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים? ולכאורה דין הוא: בכור טעון הבאת מקום (לירושלים) כדי להקריבו ולאוכלו, ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור אינו מובא ונאכל בירושלים אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית.

ויש לדחות את ההשוואה: מה לבכור שכן טעון מתן דמים והקרבת אימורים לגבי מזבח, ושמא בגלל זה אינו מובא שלא בפני הבית!

ואומרים: ביכורים יוכיחו, שאין בהם מתן דמים למזבח, ובכל זאת אין מביאים בזמן הזה! ודוחים: מה לביכורים שכן טעונין הנחה לפני המזבח, שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (דברים כו, ד), ולכן אינם נוהגים אלא בזמן שהמקדש קיים. אבל מעשר שני — הרי אין מביאים אותו אלא לירושלים!

תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם... ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו), מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית. תחילה שואלים על דרך ההוכחה: ומדוע הוצרך להיקש של בכור למעשר?

וניהדר דינא וניתי [ושיחזור הדין ויבוא, ויילמד הדבר] מבכור וביכורים ב"מה הצד", כדרך בנין אב, שאף שיש בכל אחד מהם דין מיוחד, יש בהם צד משותף שטעונים הבאת מקום, ואין מביאים אותם אלא בפני הבית, וממנו נלמד למעשר!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך]: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן בשניהם צד מזבח כל אחד בעניינו, מה שאין כן במעשר.

ומעתה יש לשאול: מאי קסבר [מה סבור] ר' ישמעאל שהוא מוכיח מבכור למעשר? אי קסבר [אם סבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדש מקום המקדש, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא גם לאחר החורבן, הרי יש אפשרות לבנות מזבח ולהקריב עליו גם אם בית המקדש אינו בנוי, ואם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא! ואי קסבר [ואם סבור הוא]: קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אפילו לגבי בכור נמי תיבעי [גם כן תישאל] השאלה!

אמר רבינא: לעולם קסבר [סבור הוא] לא קידשה לעתיד לבוא, ואף שלדרך זו לא ניתן להקריב בכור, וממילא גם לא לאוכלו, הכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? במקרה מיוחד, בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו של הבכור קיים. ונאסר לאכול את בשרו משום ש

איתקש [הוקש] בכתוב בשרו לדמו, שנאמר "את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז—יח) — מה דמו במזבח, אף בשרו נאכל רק כשיש מזבח. וכפי שנאמר לעיל, אתי [בא] מעשר ויליף [ולמד] בהיקש מבכור.

ושואלים: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים? ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולא חל על כך הכלל שאין הלמד בהיקש חוזר ומלמד.

ואומרים: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן [זה נוח לדעת מי שאומר, לגבי כלל זה, שאחר למד הולכים אנו], והלמד איננו בקדשים, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן [לדעת מי שאומר שאחר מלמד הולכים אנו], והמלמד כאן הרי הוא בקדשים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: דם ובשר לא הוקשו בכתוב זה לזה, אלא חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], שמובן מעצמו שיש להם אותו דין, וממילא אין כאן אלא היקש אחד מבכור למעשר. ועל כל פנים, מן הבכור למדנו שבזמן שאין מזבח, וכיוצא בזה בזמן שהוא פגום — אין קדשים קלים נאכלים.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתא קמיה [לשמועה זו לפני] ר' ירמיה שאף קדשים קלים נפסלים בפגימת המזבח. אמר: בבלאי טפשאי [הבבלים הטפשים], אמטול דיתבי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכא [משום שהם יושבים בארץ חשוכא אומרים הלכות חשוכות]! האם לא שמיע להו הא דתניא [שמעו את זה ששנויה בברייתא]: בשעת סילוק מסעות במדבר, כאשר המחנה הלך במסעותיו, קדשים נפסלין ואינם נאכלים, שהרי המזבח אינו במקומו, ואולם זבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה (זב חוץ למחנה לויה ומצורע חוץ למחנה ישראל).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בשני מקומות קדשים נאכלים, גם בזמן החנייה וגם בשעת סילוק מסעות. מאי לאו [האם לא] הא [זה] מדובר בקדשי קדשים, שנפסלים ואינם נאכלים כשהמזבח אינו במקומו, הא [זה] בקדשים קלים, שנאכלים גם כשאין מזבח, ושלא כדברי אביי?

אמר רבינא: לא, אין זה הפתרון היחיד. אפשר להסביר כי אידי ואידי [זה וזה] עוסקים בקדשים קלים, ולא קשיא [ואינו קשה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

three elders, and this is one of them: Rabbi Yishmael says: One might have thought that a person would bring second-tithe produce up to Jerusalem in the present, after the destruction of the Temple, and eat it. And ostensibly, it could be derived by means of a logical inference that one may not do so: A firstborn offering requires bringing it to the place, to Jerusalem, and eating it there, and second-tithe produce requires bringing it to the place (see Deuteronomy 12:17–18); just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.

Rabbi Yishmael notes that this derivation can be challenged: What is notable about a firstborn? Bringing the firstborn to Jerusalem is required only in the presence of the Temple, because it is notable in that it requires placement of its blood and its sacrificial portions upon the altar; will you say the same with regard to second-tithe produce, which requires only that it be consumed in Jerusalem?

He continues: First fruits will prove that placement of blood upon the altar is not a factor, as they do not require placement of blood upon the altar, and yet they are brought to Jerusalem only in the presence of the Temple. Rabbi Yishmael counters: What is notable about first fruits? They are notable in that they require placement alongside the altar. Perhaps, since second-tithe produce does not require placement at all, even in the present one must bring it to Jerusalem and eat it there.

Rabbi Yishmael concludes: Therefore, the verse states: “And there you shall bring your burnt offerings, and your sacrifices, and your tithes…and the firstborns of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:6); the Torah juxtaposes second-tithe produce with the firstborn. Just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.

The Gemara questions why a verse was needed to teach that second-tithe produce may not be consumed nowadays: But let the logical derivation return and the halakha will be derived from the common element between the halakhot of firstborn animals and first fruits. Although each has a unique factor, they share a common element: They must be brought to Jerusalem and that they may be eaten only in the presence of the Temple. So too, second-tithe produce, which also must be brought to Jerusalem, should be permitted for consumption only in the presence of the Temple.

The Gemara answers: Rabbi Yishmael did not present this derivation because it can be refuted in the following manner: What is notable about the two sources that share a common element? Both firstborn animals and first fruits are notable in that they possess an aspect of being offered upon the altar. Since second-tithe produce does not share this characteristic, its halakhot cannot be derived from those pertaining to firstborn animals and first fruits.

The Gemara asks: What does Rabbi Yishmael hold? If he holds that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time and sanctified it forever, then it should be permitted to build an altar and sacrifice offerings even nowadays, and therefore even a firstborn animal may be eaten. And if he holds that the initial consecration of the Temple area did not sanctify it forever, let the dilemma be raised with regard to a firstborn as well.

Ravina said: Actually, Rabbi Yishmael holds that that the initial consecration of the Temple did not sanctify it forever. And al-though one cannot slaughter the firstborn to begin with, here we are dealing with a firstborn that was slaughtered and whose blood was sprinkled on the altar before the destruction of the Temple, and then the Temple was destroyed, and the meat of the firstborn still exists.

It is prohibited to eat the meat of the firstborn in this case because its meat was juxtaposed with its blood, which is mentioned in the previous verse, as it is stated: “You shall sprinkle their blood…and you shall burn their fats…and their flesh shall be yours” (Numbers 18:17–18). The juxtaposition teaches that just as its blood is sprinkled only on the altar, so too, its meat may be consumed only in a time when there is an altar. And the case of second-tithe produce comes and is derived from the case of a firstborn. Consequently, second-tithe produce may not be consumed unless there is an altar.

The Gemara asks: But does a matter derived via a juxtaposition with another case then teach that the halakha applies to a third case via a juxtaposition between the second and third cases? There is a principle that this is not a valid method of deriving halakhot pertaining to consecrated matters. Since the halakha with regard to the meat of the firstborn offering is derived from the juxtaposition of the meat with the blood of the firstborn, one cannot then prove that the same halakha applies to second-tithe produce simply because it is juxtaposed in a verse with the meat of the firstborn. The Gemara answers: Second-tithe grain is non-sacred, and therefore the acceptable methods for deriving its halakhot are not limited in this manner.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says: In determining whether the derivation involves consecrated matters or whether it involves non-sacred matters, we follow the matter that is derived from a matter derived from a juxtaposition. Since in this case the matter derived is second-tithe produce, which for these purposes is non-sacred, its legal status may be derived from juxtaposition with the halakhot of sacrificial matters. But according to the one who says: We follow the matter that teaches, i.e., from which the halakha is derived, what is there to say? The status of second-tithe produce may not be derived by means of juxtaposition with the status of the firstborn offering, which itself was derived from the blood of the offering, because the firstborn offering is a sacrificial matter.

The Gemara answers: This is not a matter derived from a matter derived from a juxtaposition, as the status of the firstborn offering is not derived from the status of blood; blood and meat are one matter. There is only one derivation in this case, which is that the status of second-tithe produce is derived from the status of the blood and the meat of the firstborn. In any event, Abaye has proven, quoting Rabbi Yishmael’s statement cited by Rabbi Yosei, that even sacrificial items of lesser sanctity may not be eaten if the altar is missing or damaged.

The Gemara relates: When Ravin ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he stated this halakha, that even items of lesser sanctity are disqualified if the altar is damaged or missing, in the presence of Rabbi Yirmeya. Rabbi Yirmeya said: Foolish Babylonians! Because they dwell in a dark land, they state halakhot that are dim. Have they not heard that which is taught in a baraita: At the time when the Jewish people would dismantle the Tabernacle in order to depart on their journeys in the wilderness, sacrificial food was disqualified from being consumed, since the altar was not in place. Nevertheless, zavim and lepers were sent out of the relevant partition; a zav was sent out of the Levite camp and a leper was sent out of the Israelite camp.

And it is taught in another baraita: Sacrificial food could be consumed in two locations, i.e., one could eat it while the Tabernacle was in place and one could continue eating it after the Tabernacle had been disassembled and transported. What, is it not that this first baraita is referring to offerings of the most sacred order, and that second baraita is referring to offerings of lesser sanctity? Accordingly, Abaye’s statement that offerings of lesser sanctity may not be consumed if the altar is damaged is incorrect.

Ravina said that there is an alternative reconciliation of the two baraitot: Both this baraita and that baraita are referring to offerings of lesser sanctity, and it is not difficult:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה קדשים נפסלים וקס"ד מפני סלוק וכו'. לשון קס"ד מוקשה הא זה קיימא גם לפי האמת. ואין דבר זה נוגע לס"ד ולמסקנא:

תוס' ד"ה מאי וכו' ותימה הוא לומר שקדושת הבית קיימת. עי' לקמן דף סב ע"א תוס' ד"ה ואחד:

רש״י ד״ה תלמוד כו׳ ממה הצד הס״ד:

ד״ה ה״ג ואי כו׳ בטלה לה ומיבעי ליה כו׳ כצ״ל:

ד״ה אפילו בכור כה״ג כו׳ כיון שזרק דמיו וקרבו אימוריו כו' כצ״ל:

ד״ה אמר רבינא כו׳ דלא מיתאכל דאיתקש בשרו כו׳ הד״א:

ד״ה ותניא אידך כו' במקומן במנחות האמורות כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ דבטלה קדושת הבית ומבעי׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד כמו שפי׳ בקונטרס גבי בכור כו׳ כצ״ל:

בא״ד דאי בשרו נאכל בפגימת המזבח כו׳. פי׳ וילפינן מעשר שגדל לפני הבית מהיקישא דבכור נמי אינו נאכל אלא בפני הבית אע״ג דאינו צריך למזבח:

בא״ד דאיתקש לדמו והאי בפני הבית כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא מבעיא מעשר כו׳ כצ״ל:

בא״ד פשיטא דלא קרינן כו׳ כצ״ל:

בא״ד דלא קדשה ומה צריך כו׳ כצ"ל:

בא״ד אבל חומות ירושלים כו׳ כצ״ל:

בא״ד אפילו מעשר יהא פשיטא כו׳ כצ״ל. פי׳ בלא פדיון דלא הוי לפני ה' אלהיך:

בא״ד ואי גרסינן ליה כו׳. פי׳ ואי גרסינן לקמן במתניתין דמעשר שני נאכל בכל ערי ישראל א״כ מאי פריך הכא אפילו מעשר שני יהא פשיטא דאין לו היתר הא משמע ממתניתין דנאכלין בכל גבול ישראל מ״ה כתבו דפריך הכא לענין היתר:

בא״ד במעשר בזמן הזה אם הוזקק להבאת מקום מאי קבעית אי דגדל לאחר החורבן ההוא שמא לא נתחייב כלל במעשר כיון דלא קדשה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ויש אחריה היתר כדאמרינן בפרק קמא כו׳ כצ״ל:

בא״ד ע״כ קסבר לא קידשה מדלא קרי ליה נחלה ועוד דכיון דמוקי כו׳ כצ״ל:

בא״ד והדר ביה ממתניתין כו׳. פי׳ מכח מתניתין הדר ביה:

בא״ד משום דאיידי דנקיט קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע״ל נקיט כתנאי כו׳ כצ״ל:

בא״ד אהדדי בפ״ב כו׳ כצ״ל:

בא״ד אבל לעיל דאמר איפכא כו׳. פי׳ לעיל דאמרינן דאפילו בטלה קדושת הבית קדושת הארץ לא בטלה שפיר אבל למימר דאפילו לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ בטלה זהו דבר תימה:

בא״ד דאינו מקדש אלא ששה דברים כו׳. פי׳ אף ע״ג דהוי תרומה בזמן הזה דאורייתא נמי עולה אבל תמיה לי דנקטו בפשיטות דמ״ה עולה אף ע״ג דאורייתא משום דס״ל כרבנן דאינו מקדש אלא ששה דברים ובתוספות דיבמות דפ״א ד״ה שאני שונה כו׳ דחו סברא זו עי״ש נ״ל:

בא״ד וליתא במסכת ידים הס״ד. פי׳ ולדידיה נמי מספקא ליה כיון דדברי ר״א קאמר עמון ומואב מתעשרים כו׳ הם במסכת ידים ולא מסיים התם ומה טעם דהרבה כרכים ע״כ לאו מדברי ר״א הוא אלא איזה תלמיד מפרש כן אלא לר״א ספוקי מספקא ליה ועיין בתוס׳ דיבמות דף ט״ז ע״א מבואר היטב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אמר רבינא לעולם קסבר לא קידשה וכו׳ עיין בחידושי למסכת תמורה דף כ״א מה שהארכתי שם ליישב דברי הרמב"ם ז״ל:

רש״י ד״ה קדשים נפסלים וקס״ד מפני סילוק המזבח וכו׳ כצ"ל ומ״ש בשר קדשי קדשים נמחק נ״ל כדמוכח בפ׳ ב׳ הלחם דבשעת מסעות אין קרוי מחנה שכינה קיים כמ״ש התוס׳ וכן כשכתבו התוס׳ פרש״י לא הזכירו הא דכתב בשר קדשי קדשים ולא דחו הא דכתב וקס״ד מפני סילוק המזבח אלא משום דמוקי לה השתא ר׳ ירמיה בקדשי קדשים ודוק ונראה דרש״י לא כתב האי וקס״ד אלא לפי האי דאוקים אידי ואידי בקדשים קלים ודוק:

תוס׳ ד״ה מאי קסבר וכו׳ א"נ אפילו קסבר לא קדשה ה״מ קדושת הבית וכו׳ כן הוא מבואר בפרש"י שלפנינו אבל פרש״י שכתבו תוס׳ אינן כן ודוק:

בא"ד ור״מ בפ"ק דחולין קסבר לא קדשה גבי בית שאן ור׳ ישמעאל דהכא ור' יוסי דסדר עולם בפ' הערל סברי קדשה וא"ת וכו' כצ"ל נ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ אמר רבינא לעולם כו׳ דמה אכילת בכור כו׳ אף אכילת מעשר בעי מזבח ואין שום מעשר נאכל בזמן הזה כו׳ עכ"ל. מבואר מדבריהם דאף מאן דס״ל קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא אפ״ה אין מקריבים קרבן ואין אוכלים מעשר עד שיהא המזבח בנוי כדאמרינן מודה ר״י בדמים ומעשר ילפינן מבכור מדם דבעי מזבח אף דלא בעינן בית ומחיצות ירושלים מ״מ מזבח בנוי בעינן דוק בדבריהם תמצא כן. ונ״ל דגם הרמב״ם ז"ל ס״ל כן בפ״ו מהלכות בית הבחירה דין ט״ו שכתב שמקריבים אע״פ שאין בית בנוי כו׳ ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות דקדושה ראשונה כו׳ ע״ש ובפ״ג מה׳ פסולי המוקדשים בסופו פסק כרב דס״ל דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולים וס"ל כרב דמודה ר״י בדמים דבעי מזבח דוקא וא״כ בע״כ הא דכתב דמקריבין אף שאין בית וחומה כשהמזבח בנוי במקומו איירי ולא נפגם וכמ״ש התוס׳ לעיל דף נ״ט ע״ב וא״כ הא דאיתא בתלמוד בכמה דוכתי אם אין שם מקדש ירקב או דנפל מחיצות איירי כשאין מזבח ג״כ כמו האידנא בזמן הזה שאומת העולם מקפידין בעו״ה שלא מניחים לנו לבנות המזבח ואז אין מקריבין קרבן ואין אוכלים מעשר שני וכמ"ש בשם התוס׳ וזה ברור ובזה נתיישבה השגת הראב״ד ז״ל שכתב על הרמב״ם ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשניות אם אין מקדש ירקב ובגמ׳ אמרו דנפול מחיצות וכו' וגם בעל הכ"מ לא הצילו והניח דבריו בצ״ע ולפמ״ש מוצל הרב ז"ל מהשגתו וא״ש הכל על נכון גם מה שהניח הכ״מ בצ״ע במ״ש הרמב״ם לשם בכיבוש דעזרא אינו קושיא כלל להמעיין ואין כאן מקום להאריך והארכתי בגליון הכ״מ בזה. אמנם לפי דברי התוס׳ שבסוף הדיבור נראה דנוטה סברתם לסברת הראב״ד ז״ל דקדושת בית בטלה אף למאן דס״ל דקדושת הארץ לא בטלה וכמש״ל והדבר שקול עד שיבא מורה צדק:

בא״ד וא"ת והא כתיב ואת דמם כו׳ תקטיר אלמא איתקיש כו׳ (כצ״ל) או אלמא איתקיש כו׳ וכן עיקר. וי״ל כו׳ בשרו לדמו והשתא מהך דרשא כו׳ (הד״א) דכיון דמוקי קרא דנחלה בשילה כו׳ (ר"ל ואפ״ה יש אחרי׳ היתר כדמוכחי התוס׳ לקמן ובפ׳ בתרא ק״ל) מקרא אחרינא והרב ר׳ חיים כו׳ (הד״א) ואין להקשות לפי׳ הקונט׳ דגרס הכא לא קידשה כו׳ (ר"ל לר׳ יוסי בשם ר״י אליבא דרבינא) וא"ת למאי דגר׳ קדשה כו׳ דר״י תרומה בזמן הזה דרבנן וי״ל כדפרישית לעיל כו׳ (כצ"ל):

(בסוף הדבור). ושמעינן לה בפ״ק דחגיגה כו' דקסבר לא קדשה כו׳. ור"ל דקשה להו כיון דבקדושת הארץ פשיטא ליה דלא קידשה א״כ ס״ל דפשיטא דבית לא קידש וא״כ למאי מספקא ליה בשבועות ובמגילה ותי׳ דהרבה כרכים לאו מדברי ר״א הוא ולדידיה נמי מספקא ליה בקדושת הארץ ודוק:

הגהות

גמרא אינו אלא בפני כו׳ מה להצד השוה כו׳ שכן יש בהן כו׳ כצ״ל:

קדושה ראשונה כו׳ (מיימוני פ״ו מה׳ בית הבחירה)

כי סליק רבין כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה ת״ל כו׳ ולקמי׳ פריך וניהדר דינא כו׳ הד"א:

ד״ה אפילו בכור כו׳ תיבעי ליה כגון כו׳ הד״א:

ד״ה לשמעת׳ כו' ומייתי לה מדרשא כו׳ כצ״ל:

ד״ה בשעת סילוק כו׳ המזבחות בעת כו׳ במדבר הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה קדשים נפסלים כו׳ הוא מדקתני וזבין כו׳ כדאמרינן לקמן אע״פ שנסע כו׳ הד״א:

תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ הקונטרס ופירושו ואם תאמר כו׳ וי"ל דלפי אותה גי׳ כו׳ להבאת מקום ואינו נאכל בכל ערי כו' (כצ״ל) ואי קסבר לא קדשה כו׳ אפי׳ מעשר יהא פסול כו׳ בירושלים ולא גרסי׳ לקמן פ״ב מעשר שני כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ואי קסבר לא קידשה אפילו בכור נמי תיבעי ופי׳ רש"י אפילו בכור נמי כי האי גוונא תבעי כו׳ לכאורה יש לדקדק דילמא ניחא ליה למיבעיא מילתא דנפקא לן לדינא ולא מאי דכבר הוי וי״ל דהא ע״כ ילפינן מעשר מבכור דאסור לאכול בלא פדיון ופריך בכור נמי כה"ג תיבעי וי"ל דמותר לאכול הבשר דלפני ה׳ קרינן ביה כיון דכבר נזרק דמו וה"ה למעשר דאינו צריך מזבח דמותר לאכול בירושלים בלא פדיון ומשני דאיתקש בשרו לדמו וילפינן שפיר מ"ש מיניה דאסור לאכול בלא פדיון ובזה ניחא דפריך וכי דבר הלמד בהיקש כו׳ ולכאורה דילמא ילפינן מ״ש מבכור שצריך לבית שאינו נוהג אלא בפני הבית ה"ה למעשר שני אלא דמסתברא למילף היקשא מ״ש מבשר בכור שאינו צריך למזבח דאינו נאכל אלא בפני הבית ולפי׳ התוספות שפירשו שע״כ אליבא דרש״י מיירי הכא במעשר שני שגדל בפני כו׳ פריך בלאו הכי שפיר וק״ל:

תוס׳ ד"ה מאי קסבר כו׳ לספרים דגרסי מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ר״ל בלא פדיון וק״ל:

בא"ד וקשה לפי׳ הקונטרס מאי דוחקיה כו׳ לא זכיתי להבין קושיא זו דאי קדשי א״כ לא בעי מחיצות ובכור גופיה אלו היה המזבח היה נאכל ואינו נאכל אלא משום פגימת המזבח אבל אם היה נבנה מזבח אף בזמן הזה ראוי לעלות שם בכור א״כ מ״ש נמי נאכל בירושלים בלא פדיון ונימא דהיקשא אתי מה בכור נאכל שם כשיש מזבח בקדושת מחיצות ה״ה מ״ש דאין צריך למזבח אלא למחיצות דנאכל שם בלא פדיון ומנ״ל ללמוד מבכור שנפסל מכח מזבח ועוד א״כ אפילו בזמן הבית לא נאכל מעשר בפגימת המזבח אבל לפי׳ רש״י דסבר לא קדשה ניחא דאי בעית לאקושי לבכור בזמן הזה הלא אין מקריבין שם ואם תאמר לבכור שנזרק דמו ונחרב מזבח דמותר לאכול שם דלפני ה׳ קרינן ביה זה אינו דכבר איתקש בשר לדם ולכך ילפינן שפיר בהיקשא מבשר בכור שאינו צריך למזבח ואינו נאכל ה״ה מ"ש כן דאינו נאכל בלא פדיון בירושלים. עיין ברש״י בתמורה דניחא ליה גירסת התוספות דמעשר נמי לא:

בא״ד ולא איירי כלל בחובת העלאה כו׳ ולפי האי טעמא ילפינן מעשר מבכור שנפסל בפגימת המזבח וא״כ אפילו בפני הבית נמי אין אוכלין מ״ש בפגימת המזבח וזה דוחק דלא לישתמיט חד תנא לאשמועינן חידוש זה והרמב״ם פסק דמ״ש נוהג בזמן הזה אבל אינו נאכל אלא בפני הבית דמפי השמועה למדו מעשר מבכור כו׳ ואף דהרמב״ם פסק דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ע״כ צריך לומר דגריס הכא כגירסת התוספות והא דנקט בפני הבית צ״ל היינו מזבח דאם היה מזבח בנוי היה מותר לאכול מ״ש אף שאין הבית בנוי עיין בב"ז ועיין בפ' אלו הן הלוקין דף י״ח:

בא״ד דאפילו מאן דאית ליה לא קדשה מצי סבר דאין אחריה היתר ופליגי בזה דלמ״ד קידשה מותר להקריב במקומו ולמ"ד לא קדשה אסור בכל מקום להקריב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ג' זקנים. דבר אחד מפי כל זקן וזקן: ר' ישמעאל אומר כו'. זו היא אחת מהן: יכול יעלה אדם מעשר שני. דקסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריכה הפרשת מעשרות מן התורה וקאמר יכול יאכלנו עכשיו בירושלים בלא פדיון: ת''ל וכו'. ולקמיה פריך מאי שנא בכור דפשיטא ליה ומאי שנא מעשר דמיבעיא ליה: שכן טעון מתן דמים. הלכך צריך בית ומזבח: בכורים יוכיחו. שאין טעונין מתן דמים וצריכין בית כדכתיב לפני מזבח (דברים כו): שכן טעון הנחה. הלכך בעו בית דהוזקקו למזבח לכך: ת''ל כו'. ולקמיה פריך וליהדר דינא וליתי במה הצד: צד מזבח. זה למתן דמים ואלו להנחה: מאי קסבר. האי תנא דפשיט ליה בכור ממעשר: אי קסבר קדושה ראשונה של בית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. כי היכי דס''ל בקדושת הארץ וקמיבעי ליה מי קרינא ביה לפני אלהיך או לא וקפשיט מעשר מבכור: אפילו בכור נמי. אפילו בכור יקריב ויאכל דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא אית ליה שמקריבין אע''פ שאין בית כדאמרינן במגילה (דף י.): ה''ג ואי קסבר לא קדשה אפי' בכור נמי תיבעי. ואי קסבר קדושת בית בטלה לה ומיבעי לה במעשר הואיל ואינו צריך לבית מי מיתאכיל בירושלים ולפני ה' קרינא ביה או לא: אפילו בכור כה''ג נמי תיבעי ליה. כגון שקרבו דמיו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים מהו שיאכלוהו: אמר רבינא לעולם קסבר לא קדשה. והכא דקפשיט ליה מעשר מבכור בבכור שאינו צריך לבית דומיא דמעשר קפשיט ליה דפשיטא ליה גביה דלא מיתכיל: דאיתקש בשרו לדמו. ואת דמם תזרק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך (במדבר יח) ויליף מיניה בשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל את הבשר ולא אחר שנהרס המזבח: וכי. בשר הלמד בהיקש מן הדם חוזר ומלמד בהיקש על המעשר: לשמעתא. הא דאביי דאמר קדשים קלים נפסלין בפגימת המזבח ומייתי לה מדרשא דרבי יוסי: בשעת סילוק המסעות. כשמורידין את המשכן ומסלקין את המזבחות בעת המסעות במדבר: קדשים נפסלים. בשר קדשי קדשים וקא סלקא דעתך מפני סילוק המזבח הוא מדקתני וזבין ומצורעין משתלחין שאין מצורע נכנס לדגלי השבטים ולא זב למחנה לוים נושאי הארון כדאמרינן לקמן (דף סא:) אע''פ שנסע אהל מועד הוא אלמא נפסלין דקאמר לאו משום דמיפסלי ביוצא הוא דהא אהל מועד חשיב ליה: ותניא אידך גריס: בשני מקומות נאכלין. חד במקומן במחנות האמורות בהן כשהמשכן במקומו וחד בכל מקום שיהא שם דרך הליכתן משנסעו וקשיין אהדדי: מאי לאו. קמייתא בקדשי קדשים והא בקדשים קלים: הכי גרסינן מאי לאו הא בקדשי קדשים הא בקדשים קלים: אידי ואידי קדשים קלים ולא קשיא. קמייתא

מאי קסבר האי תנא. דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר אי קסבר קדשה לעתיד לבא בקדושת הארץ וקמבעיא ליה אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי יקרב ויאכל דמאן דאית ליה קדשה קסבר דמקריבין אע''פ שאין בית כדאיתא פ''ק דמגילה (דף י.) ואי קסבר לא קדשה דבטלה קדושת הארץ ומבעיא ליה במעשר משום דאינו צריך לבית ומיתאכיל בירושלים אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי תיבעי היכא דהוי כעין מעשר כגון בכי ה''ג שאינו צריך לבית שקרבו דמיו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים מהו שיאכלוהו ומסיק דקסבר לא קידשה והא דפשיטא ליה בבכור משום דאיתקש בשרו לדמו ולא אכיל בשר אלא בשעה הראויה לזריקת דם ולא משנהרס זו היא גירסת הקונטרס ופירושו ואם תאמר אי קסבר לא קדשה היכי משכחת מעשר שני דאורייתא כיון דבטלה קדושת הארץ וי''ל דאי קסבר לא קידשה מוקמינן ליה למעשר שגדל בפני הבית כמו שפירש בקונטרס [גבי] בכור שקרבו דמו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים א''נ אפי' קסבר לא קדשה הני מילי קדושת הבית אבל קדושת הארץ לא בטלה ונתחייבו בתרומות ומעשרות כדאשכחנא (לקמן דף קיב:) כשחרב שילה שבטלה קדושת הבית ולא בטלה קדושת הארץ וא''ת כיון דלא קידשה והותרו הבמות יהא נאכל בכל ערי ישראל לספרים דגרסי' לקמן בפ' בתרא (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות מעשר נאכל בכל ערי ישראל וי''ל דלפי אותה גירסא לא מתוקם הכא אלא במעשר שגדל לפני הבית והוזקק להבאת מקום ואינו נאכל בכל ערי ישראל וקשה לפירוש הקונטרס מאי דוחקיה דרבינא לומר לא קדשה ופליג אכוליה הש''ס דקים לן ירושלים אין אחריה היתר כדתנן בפרק בתרא (גם זה שם) לימא דלעולם קסבר קדשה ובכור שנזרק דמו ונפגם המזבח דאין בשרו נאכל בפגימת המזבח ומיהו מצי למימר דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני מה בכור אינו אלא בפני הבית דמשמע בית ממש צריך ואי קדשה למה לי בית הלא מקריבין אע''פ שאין בית ואין צריך רק מזבח משום דאיתקש בשרו לדמו אבל ה''ה דלעולם מצי סבר קדשה דכיון דנזרק דמו ואח''כ חרב אין אוכלין בשרו משום דאיתקש לדמו מיהו האי בפני הבית היינו בפני מזבח ולאו בית ממש קאמר אבל קשה מאי קאמר אפילו בכור נמי תיבעי ולא תבעי מעשר אדרבה כיון דלא קדשה פשיטא לא קרינא ביה לפני ה' דמחינה לאכול דאורייתא ועוד דבכור פשיטא דמפסיל ביוצא כשחרב הבית ונפלו מחיצות כיון דלא קדשה ומה צריך כלל היקישא דבשר ודם וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומות ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדשים קלים ומעשר שני זהו תימה לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא לכך נראה כמו גירסת הספרים אי קסבר קדשה אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה אפילו מעשר נמי אמר רבינא לעולם קסבר קדשה וכו' והכי פריך אפילו בכור נמי משכחת לה בלא חומות ירושלים ובלא חומת עזרה כמו שפירש בקונטרס דמקריבים אע''פ שאין בית כלומר יבנה המזבח ויזרוק הדם ויאכל הבשר אבל בלא מזבח פשיטא ליה דאינו יכול להקריב כדאמרי' לעיל (דף נט.) מודה רב בדמים אע''פ שהבית קיים וכל שכן בזמן הזה ואי קסבר לא קדשה קדושת הבית לבנות המזבח וכל שכן קדושת ירושלים אבל קדושת הארץ קיימת להתחייב בתרומה ומעשר כמו בנוב וגבעון אפילו מעשר יהא פסול פשיטא דאין לו היתר בירושלים ולא גרסינן לקמן פ' בתרא (דף קיב:) מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ואי גרסינן ליה צריך לומר דהכי פריך אפילו מעשר שני יהא פשיטא דאין חייב להעלותו ואמאי קאמרת יכול יעלה אדם

דף ס - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד