זבחים סג ע"א

דף סג - א

אמר רמי בר חמא: כל כבשי כבשים [שהם הכבשים הצדדיים שהובילו לכבש של המזבח] היה השיפוע שלהם ביחס של שלש אמות אורך לאמה גובה. חוץ מכבשו של מזבח שעשו את שיפועו יותר נמוך כיון שהיו הכהנים נושאים עליו איברין כבדים ולפיכך עשו את שיפועו נמוך שיהיה נוח לעלות עליו, שהיה שיפועו ביחס של אמה גובה לשלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא באורך.

[באמה יש ששה טפחים ובכל טפח יש רוחב של שש אצבעות רגילות או ארבע אגודלים. כשהיו משתמשים במידת האגודל למדידת רוחבו של טפח היה זה נקרא שמודדים במידת אצבע של "זכרותא"].

וכך הוא החשבון: בתחילה נכפיל את שלשת האמות והמחצה של האורך בתשע אמות של הגובה ונקבל שלשים ואחד ומחצית האמה. וכשנכפיל את תוספת האצבע בתשע נקבל תשע אצבעות וכשנכפיל את תוספת שליש האצבע בתשע נקבל שלש אצבעות וביחד שתים עשרה אצבעות. וכיון שהמדובר באגודלים, שהם ארבעה בטפח, נמצא שיש בידינו שלשה טפחים שהם חצי אמה.

וכשנצרף את חצי האמה הזאת לשלשים ואחת ומחצית האמה נקבל שלשים ושתיים אמות אורך לעומת תשע אמות גובה!

מתניתין:

המנחות אע"ג דדינן כקדשי קדשים, וקדשי קדשים נשחטין בצפון דווקא, וקמיצה במנחות הרי היא כשחיטה בזבחים, אפילו הכי היו נקמצות בכל מקום בעזרה ולאו דווקא בצד צפון. ונאכלות לפנים מן הקלעים בתוך קלעי חצר אהל מועד שבמשכן, וכיוצא בו בבית המקדש בתוך העזרה, לזכרי כהונה, בכל מאכל ולאו דווקא צלי כקרבן פסח. זמן אכילתן של המנחות מדאורייתא הוא ליום ולילה, וחכמים עשו סייג שיהיה זמן אכילתן בלילה עד חצות ותו לא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מנחה שלא קמצה הכהן בעזרה כדינה אלא קמצה בהיכל בפנים הרי היא כשירה, שכן מצינו שקמיצה כשרה בהיכל בסילוק בזיכין של הלבונה מעל שולחן לחם הפנים העומד בהיכל, דסילוק הבזיכין חשיב כקמיצה במנחות, משום דמתיר את לחם הפנים לאכילה כשם שקמיצת הקומץ מתירה את שיירי המנחה לאכילה.

מתיב רבי ירמיה: אמאי כשרה קמיצה בהיכל, הא תניא בברייתא: כתיב בהבאת קרבן מנחה "והביאה [הזר המביא את הקרבן] אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו", וילפינן שמקום הקמיצה הוא ממקום שרגלי הזר עומדות דהיינו בעזרה. ^[71] דברי תנא קמא.

בן בתירא אומר וילפינן מהאי קרא - "וקמץ משם". מנין שאם קמץ בשמאל שאע"ג שהקמיצה אינה כשרה, המנחה לא נפסלה ודינו שיחזיר ויקמוץ בימין, תלמוד לומר "משם" - ממקום שקמץ כבר, וקא סלקא דעתין דתנא קמא בעזרה דווקא קאמר, ששם מקום דריסת רגלי ישראל, ולמעוטי היכל ואולם שישראל היו אסורין ליכנס שם, והוי תיובתא דרבי אלעזר.

ומשנינן: איכא דאמרי: הוא, רבי ירמיה, מותיב לה, והוא מפרק לה. ואיכא דאמרי: אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך הברייתא כדי דלא תקשי לרבי אלעזר. לא נצרכה הילפותא ד"משם" אלא להכשיר כל העזרה כולה לעבודת הקמיצה ולא תיפוק מיניה דקמיצה בתוך ההיכל פסולה. דלולי קרא סלקא דעתך אמינא: הואיל ועולה קדשי קדשים ומנחה קדשי קדשים מה עולה טעונה שחיטתה צפון אף מנחה טעונה בקמיצתה, הדומה לשחיטה, צפון.

ופרכינן: כיצד סלקא דעתך למילף קמיצת מנחה משחיטת עולה שצריכה להעשות בצפון, הא איכא למיפרך: מה לעולה שכן היא מוקטרת כליל לה' ואין בה חלק הנאכל מה שאין כן במנחה ששייריה נאכלין!?

ומשנינן: אלא קא סלקא דעתין למילף מנחה מחטאת הנשחטת בצפון.

ופרכינן: גם מחטאת לא מצי סלקא דעתך דהא איכא למיפרך: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות שוגגין!?

ומשנינן: אלא סלקא דעתין למילף מאשם ששחיטתו בצפון.

ופרכינן: מהא נמי לא סלקא דעתך, שהרי מה לאשם שכן מיני דמים, שעבודתו נעשית בדם ועיקר הכפרה בדם היא, וליכא למילף מיניה למנחה שאין מעשיה בדם.

ומשנינן: אלא קא סלקא דעתין דנילף למנחה מכולהו קדשי קדשים, מעולה מחטאת ומאשם ונימא דחזר הדין - מה להצד השווה שהן קדשי קדשים וטעונין צפון אף מנחה שהיא קדשי קדשים טעונה צפון.

ופרכינן: אי אפשר למילף מכולהו דמה לכולהו שכן מיני דמים מה שאין כן מנחה.

אלא דבעל כרחך הא דבעי קרא ד"וקמץ משם" להכשיר כל העזרה לקמיצת מנחה לאו משום דקא סלקא דעתך דמקדשי קדשים ילפינן דבעינן צפון דווקא אלא איצטריך קרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "והגישה אל המזבח" ובתר הכי כתיב "והרים ממנו בקומצו" וקא סלקא דעתך דנימא מה הגשה שנאמרה במנחה שהיה הכהן מוליכה קודם קמיצה ומגיע אותה למזבח, נעשית בקרן מערבית דרומית של מזבח אף קמיצה תיעשה דווקא בקרן מערבית דרומית ולא בשאר העזרה, קא משמע לן קרא דכל העזרה כשרה לקמיצה.

אמר רבי יוחנן: שלמים, שדינן להישחט בעזרה, ששחטן בהיכל - כשרים! ^[72] שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד", ומהא דקרא הכתוב לעזרה "פתח אהל מועד" שמע מינה דאהל מועד הוא העיקר, והעזרה טפל, ומשום הכי מכשרינן היכל לשחיטת שלמים, וסברא היא דלא יהא עזרה שהיא טפל חמור מן ההיכל שהוא העיקר. ^[73]

מיתיבי: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה להלחם עליה, ואי אפשר לאכול שם קדשי קדשים שהכהנים נכנסים להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים ^[74] ושירי מנחות [וכשירה אכילתם שם, ואין הבשר נפסל ביוצא משום דגם ההיכל הוא מקום אכילתן - רש"י מנחות ח - ב], תלמוד לומר "בקדש הקדשים תאכלנו", לרבות היכל.

ותיקשי: ואמאי בעי ריבוייא מקרא להכשיר היכל לאכילת קדשים, נימא מדכתיב "בחצר אהל מועד יאכלנה" שמעינן דחצר טפל ואהל מועד עיקר, וגם בלי ילפותא נכשיר היכל לאכילת מנחה משום הסברא דולא יהא טפל חמור מן העיקר?!

ומשנינן: הכי השתא דאינו דומה כלל דין שחיטה בפנים לדין אכילה בפנים. התם בשחיטה עבודה היא, וכיון דאדם עובד במקום רבו ואין סברא למעט היכל, אמרינן לרבות היכל מטעמא דלא יהא טפל חמור מן העיקר, אבל אכילה אי לאו קרא לרבויי קא סלקא דעתך דאין אוכלים בפנים משום דאין אדם אוכל במקום רבו דאין זה דרך כבוד ומשום הכי קא סלקא דעתך דלענין אכילה לא אמרינן דלא יהא טפל חמור מן העיקר, קא - משמע - לן קרא "בקדש הקדשים" דאוכלים שם.

מתניתין:

חטאת העוף היתה נעשית הזאתה ומיצוי דמה על קרן דרומית מערבית של המזבח.

ובכל מקום במזבח שהיו מולקים אותה היתה כשירה.

מקום מליקתה במזבח הוא בין למעלה מחוט הסיקרא ובין מתחתיו, אלא שבהזאת דמה של חטאת העוף נאמר שזה היה מקומה מחוט הסיקרא ולמטה וזה מעכב!

ושלשה דברים היתה אותה קרן דרומית מערבית משמשת מלמטה מחוט הסיקרא, ושלשה דברים היתה משמשת קרן זו מלמעלה מחוט הסקרא, ושלשה דברים היו נעשין בה מלמעלה מחוט הסיקרא.

ואלו הן השלשה שנעשו למטה מחוט הסיקרא:

א. חטאת העוף, שהיה דם חטאת העוף מוזה על הקרן הדרומית מערבית למטה מחוט הסיקרא.

ב. והגשות ^[75] של המנחות, שלפני הקמיצה היו מגישים את המנחה לאותה קרן למטה מחוט הסיקרא.

ג. ושירי הדם של חטאת בהמה הנעשית בחוץ לאחר שניתן מהדם על ארבע הקרנות נשפכים על יסוד קרן זו למטה.

ואלו הן שלשה דברים שהיתה משמשת הקרן הזו מחוט הסיקרא ומלמעלן: א. לניסוך היין ^[76] מפני שהיו בה השיתין למעלה, בראש המזבח, שלתוכם נכנס היין של הנסכים.

ב. ניסוך המים בחג הסוכות.

ג. עולת העוף שעיקר מקום עבודת מליקתה ומיצוי דמה הוא בקרן דרומית מזרחית. אך כשהיו הרבה כהנים עסוקין בעולות בקרן המזרחית, ולא היה מקום לכהן זה הבא למלוק עולה לעמוד שם בסובב, היה מולקה בקרן דרומית מערבית למעלה.

גמרא חוץ מכבשו של מזבח כו'. עי' רש"ק. ועמש"כ עליו בעירובין (נח ב):

במשנה המנחות כו'. קשה מ"ט מפרשן קודם לקרבנות העוף הלא הם קודמין להן כדלקמן פ"י. ועי' לקמן (סד ב) תד"ה חטאת. ואולי משום דזוטרן מילייהו הכא דכל פרטי דינייהו מפורשין במקומן במס' מנחות והכא לא תני להו רק אגב דתני בפרק דלעיל מקומן של עבודות הזבחים ומקום אכילתן דהנאכלין וזמנן ולמי. פסיק ושדי להו. וק"ל דלא תני בחטאת העוף דיני אכילתה:

רש"י ד"ה לפנים מן הקלעים. דכתיב כו' וסמיך ליה כו'. הן בפרשת וזאת תורת המנחה גופה כתיב תאכל במקום קדוש בחצר א"מ כו' כל זכר כו'. וכה"ג דקדק התוי"ט אחריו בפרק דלעיל גבי אשם. ואולי י"ל (גם דקדוק התוי"ט) משום דהכא כתיב ולכל גבייהו:

במשנה (הב') ושירי הדם. ופרש"י של חטאות החיצונות וכ"כ התו' לקמן (סד). ולכאורה ה"נ כיון דתני סתמא משמע אף מחטאות הפנימיות. וכמ"ק בגמרא דמביא ע"ז קרא דכתיב בפהע"ד לבד. וס"ל להאי תנא דכוליה מזבח בצפון העזרה קיימא ולכן נותן על יסוד מערבי שבקרן דרומית עי' לעיל (נג סע"א):

שם עולין דרך ימין ומקיפין. נראה פי' הגם שא"צ אלא לקרן דרומית מזרחית כגון בעולת העוף. לאחר שיגמור עבודתו שמה אינו חוזר על העקב אלא מקיף כל המזבח לימינו אף לחנם משום כל פינות כו' וכ"נ מפרש"י בסוכה. וכמ"ק מהא דלג"ד אלו אי לאו טעמא דיתעשנו הי' מקיף דרך ימין חנם כל הרוחות השלשה. ופרש"י בכאן בשביל צרכי עבודה כו' תמוה בעיני. וכן אינו מדוייק לשונו ביומא (מג ב) במשנה ד"ה בכל יום כהנים שכ' ומקיף את המזבח לעבוד:

גמ' כל כבשי כבשים. עיין תשובת מעיל צדקה סימן כח:

תוס ד"ה חוץ וכו' ותירץ ר' נתן וכו'. עיין בתשובת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סימן רל"ט ועיין בערוך ערך כבש. ועיין מנחות דף מא ע"ב תוספות ד"ה ד' בגודל:

גמרא חוץ מכבשו של מזבח כו׳ כצ"ל. כתב לי חכם אחד וז״ל קושיא עצומה יש להקשות דמכאן מוכח דאורך הכבש באלכסונו היה ל״ב אמה במשך עלייתו מלמטה למעלה וא״כ מוכח מזה דאורך הקרקע בשטח שלמטה מהכבש עד המזבח היתה פחותה מל״ב אמות ובמס׳ מדות מבואר דרוחב העזרה היה קל״ה אמות בשטח הקרקע וחשיב המזבח והכבש ס״ב אמות במדת הקרקע שתחת הכבש וכ״כ רש״י לעיל דף נ״ו ע״ב ואם שיעור הקרקע שתחת הכבש שיעורו ל״ב אמות בע״כ באורך הכבש באלכסונו בעלייתו היה יותר מל״ב קרוב לל״ד אמות ליודע קצת בחכמת התשבורת והחוש מבואר ג״כ וצ״ע מאוד בקושיא זו עכ״ד. ודבריו אינם מובנים לי מה שכתב ואם שיעור הקרקע שתחת הכבש שיעורו ל״ב אמות כו׳. משמע דרוצה לדייק ממתניתין דמס׳ מדות דחשיב שיעורו שטח הקרקע שתחת הכבש ל״ב אמות משום דקחשיב המזבח והכבש ס״ב אמות ואינו כן דמתניתין קחשיב שטח הקרקע שתחת הכבש והמזבח ס״ב אמות דהיינו שטח הקרקע שתחת המזבח ל״ב אמות דהמזבח היה גם כן אורך ל״ב אמות ושטח הקרקע שתחת הכבש ל׳ אמות דהוי ס״ב אף ע״ג דהכבש היה אורך ל״ב כיון שהיה באלכסונו לא מגיע לשטח הקרקע שתחתיו כ״א ל׳ אמות ואי קשיא לי הא קשיא דמשני לעיל נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב לפ״ז לא היה אורך הכבש כ״א ל׳ אמות וע"כ אורך שטח הקרקע שתחת הכבש היה פחות מל׳ אמות נמצא לא היה אורך שטח הקרקע שתחת המזבח והכבש ס״ב אמות ובמתני׳ קחשיב ס״ב אמות וצ"ע מאוד ליישב ואפשר ליישב בדוחק דתנא דמתניתין דקחשיב שטח הקרקע ס״ב אמות היינו למדת מזבח וכבש ומה שחסר ממדת שטח הקרקע שתחת הכבש מחמת אלכסונו של כבש לא קחשיב כיון דבלאו הכי יש מותר משטח קרקע העזרה כדתני התם במתניתין והמותר בין הכבש לכותל ובין הננסי׳ אבל לפ״ז לא קאי סוגיא דיומא דף ט״ז ע״ב ע״ש ברש״י ועוד נ״ל ליישב על פי שכל דבאמת שטח הקרקע שתחת הכבש היה פחות מל׳ אמות רק דמקצוע של כבש שהיה נשען על רצפת העזרה בעלייתו לכבש בודאי הוה כמו בנין יסוד על רצפת העזרה סמוך לעלייתו שהיה נשען עליו סומכה דכבש ואותו בנין לא קחשיב ממנין דכבש אבל במנין דרצפת העזרה קחשיב כיון שהיה דבוק לכבש קחשיב עם הכבש כנ״ל. ומ״ו הב״ז

כתב ג״כ קושיא זו בשם גאון מ״ו מהר"ר העשיל זצ״ל שהקשה לו ג"כ חכם אחד אבל נכנס בדוחק ליישב ולפי מה שכתבתי דאם היה הכבש ל״ב אמות לא קשיא מממניתין ומ״ו הב״ז רוצה ליישב דהכבש היה ארכה יותר מל״ב אמות ואינו מן הצורך ע״ש ודוק:

שם וקמץ משם ממקום כו׳ כצ״ל:

שם בן בתירא אומר כו'. סוגיא זו הובא במסכת מנחות דף ח׳ ע״ב ופרש״י שם דב״ב לאו דוקא נקט אלא סיומא דברייתא נקט ולי נראה דאיצטרך למינקט לב״ב דמר׳ ירמיה לחוד ליכא למיפרך דאיכא למימר דלמא ר״י למצוה קאמר לקומץ בעזרה אבל אם נקמצה בהיכל יש לו תקנה לחזור ולקמוץ בעזרה אבל לא מיפסל בכך מה שנקמצה בהיכל מש״ה מביא ב״ב דס״ל דילפינן משם שאם נקמץ בפסול דהיינו בשמאל דיש לו תקנה ע״כ ר״י ס"ל דאם נקמץ בפיסול אין לו תקנה וה״ה בהיכל אין לו תקנה נ״ל:

שם א״ל ר׳ יעקב לר"י כו׳ כצ״ל. כ״ה גירסת מ״ו הב״ז ונכון וכ״ה במס׳ מנחות שם:

רש"י ד״ה ממקום שרגלי כו׳ לשם הס״ד:

ד״ה מכולהו בעיא כו׳ דינה ותיתי כו׳ כצ״ל:

ד״ה קדשי קדשים היכל במשמע הס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה ואמאי כו׳ אהל מועד יאכלנה ונימא כו׳ הד״א וכצ״ל:

ד"ה אכילה כו׳ שיהא טפל קל כו׳ כצ״ל:

ד"ה חטאת העוף היתה כו' כצ״ל:

ד״ה מלמטה כו׳ החוט הס״ד:

ד"ה חטאת העוף יליף כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה כל כבשי כו' בשבת ובעירובין במתלקט כו' במסכת שבת דף ק׳ ע״א ובעירובין דף נ״ח ע״ב. פי׳ דהתם מוכח דוקא אם מגביה יו״ד טפחים מתוך ה׳ אמות היינו כשהולך ה״א בשיפוע התל מוצא י׳ טפחים גובה מן הקרקע נמצא מגיע לכל טפח גובה ג״ט שיפוע הוא דהוה ניחא תשמישיתא להילוך אבל אם מגיע פחות מזה הוה הילוך ע״י הדחק וכאן שמגיע לאמה גובה שהיה ששה טפחים ב״א וטפח ואצבע ושליש נמצא אינו מגיע לכל טפח גובה ג״ט שיפוע וה״ל הילוך ע״י הדחק:

בא״ד ל״ב אמה לכבש כו׳ כצ״ל:

בא״ד כמו בית עולמים כו׳ כצ״ל:

ד"ה חוץ מכבשו של מזבח כו׳. ולא דק בקונטרס דאין נמוך אלא חומש כו' כצ״ל:

בא״ד דאמה של יסוד גובה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולפירוש הקונטרס קשה דנמצא כו׳ כצ״ל:

בא״ד אמות של כבש לפי כולו. אין לדקדק לפ״ז דאמות של הכבש היה באמה בת ה׳ א״כ רווחא לה העזרה יותר מקל״ה ובמתניתין דמדות דמנינן תפיסת קרקע עזרה מדרום לצפון מני הכבש והמזבח ס״ב יש ליישב בדוחק מה שנחסר איזה טפחים מאותן אמות שהיה בת ה״ט נחשב בכלל המותר כדתני התם במתניתין והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסי׳ ומ"ה כי פריך במסכת מנחות דף צ״ז ע״ב אם כן רווחא לה עזרה פריך אאורך העזרה מן המזרח למערב ולא פריך מרחבה מדרום לצפון דרווחא לה העזרה אלא ע״כ משום דעל הרחבה א״ל דנכלל בכלל המותר כדלעיל נ״ל:

ד״ה שכן מצינו כו' יכול לעמוד שם הס״ד. ואח״כ ד״ה סד״א אף מנחה כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא מיתיבי ר׳ יהודה בן בתירה אומר מנין שאם הקיפו וכו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה חוץ מכבשו של מזבח וכו׳ ותירץ ר״נ וכו׳ אמרינן דאמה של גובה יסוד באמה בת חמשה כצ״ל והשתא אין הכבש נמוך מהמזבח אלא חומש טפח ודוק:

בא״ד א״נ לפ״ה אמות של כבש לפי אמות של מזבח ר״ל כמו שיש במזבח אמה אחת בת חמשה טפחים כן יש בכבש אמה אחת בת חמשה טפחים ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא ושליש אצבע בזכרותו כצ״ל כך גרסו התוס׳ דכאן ודמנחות. ועיין במנחות דף מ״א ע״ב ד״ה ארבע כו׳ פירושו. ומכאן מוכח דאורך הכבש באלכסונו הי׳ ל״ב אמה במשך עלייתו מלמטה למעלה וא״כ מוכח מזה דאורך הקרקע בשטח שלמטה מהכבש עד המזבח היתה יותר מל״ב אמות ובמסכת מדות מבואר דרוחב העזרה היה קל״ה אמות בשטח הקרקע וחשיב המזבח וכבש ס״ב אמות במדות הקרקע שתחת הכבש וכ״כ רש״י לעיל דף נ"ו ע״א וביומא ובכמה דוכתי מהש״ס ואם שיעור הקרקע שתחת הכבש שיעורו ל״ב אמה בע״כ באורך הכבש באלכסונו בעלייתו היה יותר מל״ב קרוב לל"ד אמות ליודע קצת בחכמת התשבורת והחוש מבואר ג"כ וצ״ע מאד בישוב קושיא זו. וקושיא זו הקשה אותי מ״ו הגאון מהר״ר העשיל זצ״ל בשם חכם אחד לא ידעתי אכנהו. ומחמת שהקושי׳ היא עצומה מאוד נתתי אל לבי ליישב קצת דודאי קאי אמדות שטח הקרקע שתחת הכבש ושיעורא דרמי בר חמא נמי עלה קאי דכל שעלה חלק ט׳ מן המזבח דהיינו אם היה עולה על הכבש שכנגדו בקרקע שתחת הכבש עלתה המדה ג׳ אמות ומחצה ואצבע ושליש אבל במשך האלכסון למעלה היה עולה יותר והכבש היתה ארכה יותר מל״ב אמה באלכסון כשיעור האלכסון של ריבוע ל״ב אורך על ט׳ רוחב כפי שיעור מדה של חכמי התשבורת דהיינו ל״ב פעמים ל״ב וט׳ פעמים ט' והגדר השורש מזה הוא האלכסון ואורך הכבש למעלה ודוק היטב נ״ל:

(מתני׳) ומלמעלן ניסוך היין (מיימוני פ״י מה׳ תמידין ומוספין). והנה הרב בפ״ב מה׳ מע"ק דין א׳ כתב וז"ל ויוצק על יסוד והוא יורד לשיתין עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד שלא היה יוצק על היסוד אלא לספל כו'. והכ״מ לא הצילו אלא מתוך הדחק גדול ע"ש. ולי הצעיר נראה דל״ק מידי דהרמב״ם איירי במזבח של בנין שלמה שהיו השיתין מחוץ למזבח על היסוד בקרן מערבית דרומית ואח״כ כשעלו בני הגולה הוסיפו ד׳ אמות והכניסו אל חלל המזבח כדאמרינן לעיל כי אתא רבין כו׳ שיתין הוסיפו אבל בודאי בבנין של עזרה כשהכניסו הנקבים והבור אל המזבח וודאי היו מנסכין בספלים ומזה איירי הגמ׳ וברייתות שמביא בכ״מ ומזה איירי גם הרמב"ם בפ״ב מ״ה בית הבחירה דין י"א ע״ש והדברים ברורים כשמש נ"ל ודלא כמ״ש בכ״מ ודוק:

תוס׳ ד״ה חוץ מכבשו כו׳ ומכוון לט׳ אמות כו׳ והקשה בקונטרס הרי אמרה תורה כו׳. (ור"ל דאם היה מזבח גובה חומש אמה יותר מהכבש בעי כהן לפסעה עליה במעלה ותי׳ הר״ן דמזבח הי׳ נמוך מהכבש ולא היה ט׳ אמה במדות אמות הכבש וק"ל):

תוס׳ ד״ה מה חטאת כו׳ ועוד כמו שהקשה בקונטרס הוי מנחה מחטאת כו' כצ"ל במקומה ואינה כו׳ מיהו י״ל הרי בת״כ כו'. ונ״ל דהתוס׳ רצו ליישב גירסת רש״י דהיקש קאי אשלא לשמה דחטאת קרי רחמנא למנחה ומה שהקשו לעיל דלמסקנא במנחות ילפינן מהיא דפסולה בע״כ לא ס"ל לת״כ דרשא דהיא דאי ס"ל לילף חטאת העוף בהיקשא ממנחה דפסולה שלא לשמה מדכתיב היא במנחה ואיתקש חטאת העוף למנחה שבאה במקומה אלא בע״כ ס״ל להתנא דאדרבא מנחה ילפינן מחטאת העוף ולכך ילפינן בעוף מקרא אחרינא. ועוד נראה לפרש והוא עיקר דקאי ג״כ לתרץ הקושיא שהקשה רש״י וכי חמירא מנחה כו׳ דבת״כ מצריך קרא אחרינא לחטאת העוף דפסולה שלא לשמה ואי הוה הסברא דלא חמירא מנחה מהעוף שבאה במקומו אם כן כיון דמנחה פסולה שלא לשמה גם עוף יהא פסול מטעם דלא חמירא ודו״ק נ״ל:

(בא״ד) מיהו אמת דמנחה לא בעי צפון אלא הגשה בקרן כו׳ כצ״ל אבל מנחת חוטא בעי צפון דאיתקוש כו׳ מ״מ אינו חומר כשחיטה לגמרי כו׳ עכ״ל. כוונת התוס׳ להוכיח דמנחת חוטא לא בעי צפון דאי בעי צפון מאי קאמר חומר בשחיטה דטעון צפון הא בקדשים קלים לא בעי צפון וא״כ במנחה נמי יש שטעונה צפון והיא מנחת חוטא אלא ש״מ דאינה טעונה צפון וע"ז כתבו מיהו י"ל דכללא אקדשי קדשים קאי כמנחה ובהם מצינו חומר בשחיטה דבעי בכל קדשי קדשים צפון משא״כ בקמיצה דלא בעי צפון כ״א במנחת חוטא ק"ל:

ד״ה בדרום קיימת כו׳ אית ליה ההיא דמה חטאת טעונה יסוד כו׳ ומערבית מדבעי יסוד כצ״ל. (וכוונת התוספות דע"כ אית ליה לר״א הא דאמרינן פ׳ כל המנחות דמה חטאת טעונים יסוד ולכך לפני ה׳ שנאמר במנחה פי׳ מערב דאם לא כן מנ"ל דילמא לפני ה׳ פי׳ מזרח כמו גבי תנופה אלא ע״כ ס"ל כנ״ל אם כן קשה לפני ה׳ ל״ל דדרום נפקא לן מאל פני וגו׳ ומדבעי יסוד בחטאת א״כ בעי בקרן מערבית דרומית) ודו״ק:

הגהות

גמרא א״ד א״ל ר׳ יעקב לר״י כו׳ כצ"ל.

אר״י שלמים ששחטן כו׳ (מיימוני פ״ה ופי״ב מה׳ מע״ק):

חטאת העוף היתה כו׳ (מיימוני פרק ז׳ מהלכות מע״ק):

רש״י ד"ה לפנים מן כו׳ יאכל אותו הס״ד:

ד״ה שכן מצינו כו׳ הלחם וסילוקן כו' הד״א:

ד״ה ממקום כו׳ לעיל קאי כו' כצ״ל:

ד״ה אלא להכשיר דלא ליבעי כו' כהנים והיכל הס״ד וכצ״ל:

ד״ה שכן כליל והיכי כו׳ ל"ל הס״ד:

ד״ה ה״ג מה כו׳ רמי׳ הס״ד:

ד״ה מה הגשה כו׳ כדלקמן הס״ד:

ד״ה ושירי הדם כו' מפרש לה הס״ד:

תוס׳ ד״ה שכן כו׳ בסוף הדבור אלא מדרבנן מעלה בעלמא כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא חוץ מכבש של מזבח גרסינן ולא גרסינן כבשי וקאי על הכבש הגדול של מזבח אבל כבשים קטנים שהיו במזבח ליסוד ולסובב לא היו אלא שלש אמות לאמה אבל לא קאי על שאר כבשים שהיו בעזרה וכן משמע מרש"י וק"ל וראיתי בס׳ ברכת הזבח וז"ל מכאן דאורך הכבש באלכסונו היה ל״ב אמה וא"כ מוכח מזה דאורך הקרקע בשטח שלמטה מהכבש עד המזבח היתה יותר מל״ב אמות ובמסכת מדות מבואר דרוחב העזרה היה קל"ה אמות בשטח הקרקע וחשיב המזבח וכבש ס"ב אמות במדות הקרקע שתחת הכבש כו' וקושיא זו הקשה אותי מ"ו הגאון מהור"ר העשיל בשם חכם אחד לא ידעתי אכנהו ומחמת שהקושיא היא עצומה מאוד נתתי את לבי לישב קצת יעוין שם והנה בתחילת דבריו נפל טעות בספרו מה שכתוב היתה יותר מל"ב צ"ל היתה פחות מל"ב והנה קושיא זו מצאתי בספר צניעותא דיעקב שהקשה קושיא זו אבל אני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא חזינא דהא אמרינן דפורח על אמה יסוד ועל אמה סובב וא"כ היה מזבח למטה עד היסוד שלשים אמות בשטח הקרקע ואותן שני אמות שהיה המזבח פורח לא היה בהם שיפוע כלל אלא שוה למזבח שהיו צריכין הכהנים לעמוד שם ולזרוק האיברים למזבח וכי היכי דלא לישתרגו לא עבדו להני ב׳ אמות שיפוע כלל ועבדו לשלשים אמות שיפוע ל"ב אמות וזה נכון באין גימגום:

שם מתיב ר׳ ירמיה וקמץ ממקום שרגלי הזר עומדות בן בתירה אומר כו' נראה בלא בן בתירה [ה"א] דוקמץ משם אתי ללמד דלא פסיל בדעבד קמיצה בהיכל אלא דלכתחילה לא ואם קמץ שם יחזור ויקמוץ במקום שהזר עומד ולכך מייתי הך דבן בתירה דש"מ בהיכל פסול לגמרי וקשיא לר"א ור"ע אסברא ליה דלפי האמת יקשה מנ״ל לבן בתירה להכשיר שמאל דילמא להכשיר קמיצה בהיכל אתי שיחזור ויקמוץ במקום שהזר עומד אלא ע״כ דבהיכל כשר בדעבד ואין צריך לחזור ולקמוץ ולהכשיר כל עזרה קאתי לכתחילה וע"כ משום דאתי ללמוד על קמיצה בשמאל שיחזיר ויקמוץ בימין וק"ל:

תוס׳ ד"ה חוץ מכבשו של מזבח וכו' בזכרותו עיין במנחות דף מ"א ע"ב ולא דק דאין בגובה אלא חמש אמה כיצד ח׳ פעמים ג׳ אמות ומחצה הרי כ"ח אמה ח׳ חצי טפחים הרי ד' טפחים ח׳ אצבעות שני טפחים עולה אמה הרי כ"ט אמה ח׳ שלישי אצבע עולה ב׳ אצבעות ושני שלישי אצבע כמה חסר לשנים ושלשים אמה שני אמות וחמשה טפחים ואצבע ושליש אצבע עולה י"ז טפחים ואצבע ושליש ועל אמה גובה מגיע ג׳ אמות ומחצה וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע עולה כ"א טפחים וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע חשוב ד׳ חמישית מכ׳ מגיע ט"ז טפחים ועוד טפח וחצי ואצבע ושליש עולה ז׳ אצבעות ושליש קח מחמשה ד׳ הרי י"ז טפחים נשארו שני אצבעות ושליש שהם שבעה שלישים מחמשה שלישים קח ד׳ הרי אצבע ושליש עולה י״ז טפחים ואצבע ושליש ונתמלא האלכסון של ל"ב בד' חומשים ועדיין יש יותר מאותן שני שלישי אצבע ויהיה יותר מעט מל"ב ולכך כתבו התוספות חסר משהו שאי אפשר עוד לחלק בחלקים וק״ל:

ד"ה שכן מצינו כו' וא״כ קמיצה תתכשר וע"כ צריכין אנו לומר דאף אם נימא דבעי קרן מערבית דרומית מ"מ לא עדיף מחטאת דקבע הכתוב נמי מקום צפון ואפ"ה כשר בהיכל ה"נ קמיצה ואין להקשות דילמא חטאת פסול אם שחטו קודם פתיחת דלתות היכל ואמרינן לא יהיה טפל חמור מן העיקר זה אינו דהא ע"כ צריכין אנו לומר הא דחטאת פסול קודם פתיחת דלתי היכל ילפינן מהיקשא דזאת תורת החטאת כמו שכתבו התוס׳ לעיל דף ס״א ע"א ד"ה קודם שיעמדו ובהאי היקשא מנחה נמי כתיב וק"ל. שאין זה יכול לעמוד שם הוא סוף דבור ואח"כ ד"ה סד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ה''ג אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה חוץ מכבשו של מזבח שהיה ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. כל כבשים גדולים וקטנים שהיו שם היה להן שיפוע שלש אמות לאמה גובה חוץ מכבש הגדול של מזבח שעולין בו במשא איברים כבידים והוא חלק צריך שיהא משופע ביותר ונוח לעלות לכך האריכוהו ל''ב שיפוע לט' אמות הרי לכל אמה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע כשתתן לכל אמה שלש ומחצה הרי ל' ואחת ומחצה תן עוד ט' אצבעות וט' שלישי אצבע הרי י''ב אצבעות שהן ג' טפחים והן חצי אמה: מתני' היו נקמצות בכל מקום. ואין טעונין צפון: לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' וסמיך ליה בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו (במדבר יח): ליום ולילה עד חצות. דילפינן ממנחת לחמי תודה: גמ' שכן מצינו בסילוק בזיכין. שהן אזכרה למנחת לחם הפנים כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה (ויקרא כד) ומתירין את הלחם וסילוקן מעל שלחן הפנים שבהיכל במקום קמיצה דמנחות הנקמצות: ממקום שרגלי הזר עומדות. לעיל קאי והביא הזר אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו משמע ממקום שהבעלים עומדין שם וקס''ד השתא לאסור בין האולם קאתי שאין זר נכנס לשם: שיחזיר. הקומץ לתוך השירים ולא אמרי' כבר נפסלה: לא נצרכא. הא ממקום רגלי הזר דקאמר: אלא להכשיר. דלא ליבעי על ירך המזבח צפונה אלא כל מקום דריסת רגלי ישראל כשר לקמיצה וכל שכן עזרת כהנים והיכל: שכן כליל. והיכי הוה ילפינן מיניה וקרא למעוטי למה לי: מחטאת. אי לאו דמיעטה הוה ילפינן לה מחטאת: ופרכינן מה לחטאת שכן מכפרת כו': ה''ג מה לאשם שכן מיני דמים: מכולהו. בעיא למגמריה במיהדר דינא ותיתי במה הצד: מה הגשה בקרן מערבית דרומית. קודם קמיצתה מגיעתה בתוך כליה לקרן מערבית דרומית של מזבח כדלקמן: שנאמר ושחטו פתח אהל מועד וכו'. אלמא מדתלה הכשר עזרה לשלמים בפתח אהל מועד שמע מינה אהל מועד עיקר ועזרה טפל: ולא יהיה טפל חמור מן העיקר. דכיון דטפל חזי להו כ''ש עיקר: הקיפו עובדי כוכבים. למלחמה ויורים חיצים ואבני בליסטראות לתוך העזרה: בקדש הקדשים. היכל במשמע: ואמאי. אם איתא דאמרי' לא יהא טפל חמור מן העיקר למה לי למיכתב האי קרא לאכשורי היכל לאכילת קדשים הא כתיב בהו בחצר אהל מועד ונימא לא יהא טפל חמור מן העיקר: אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו. דזילותא דרביה היא לעשות צרכי עבד לפניו לא יהא טפל חמור ליכא למימר דלאו חומרא היא אלא קולא וכן הדין שיהא טפל חמור מן העיקר: מתני' חטאת העוף היתה נעשית כו'. בגמ' יליף מנא ליה: בכל מקום היתה כשירה כו'. בגמ' פריך מאי קאמר: מלמטה. למטה מן החוט: חטאת. יליף בגמרא שהיא למטה: הגשות. של מנחות קודם קמיצתן כדכתיב והגישה ובגמ' יליף הא קרן מנא ליה: ושירי הדם. של חטאות החיצונות ובגמ' מפרש לה: ניסוך המים והיין. ששם היו שיתין ואי אפשר לנסך כי אם שם: ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. דעיקר מקומן בקרן דרומית מזרחית כדמפרש טעמא בגמרא מפני שקרובה לבית הדשן לזרוק שם מוראה ונוצה כדכתיב והשליך אותה וגו' אל מקום הדשן (ויקרא א) וכשהיא רבה שם שיש כהנים הרבה באותו הקרן עסוקין בעולות ואין לזה מקום בסובב לעמוד שהעולה נעשית למעלה בא לו לקרן מערבית דרומית שאף היא סמוכה לבית הדשן משאר שתי הקרנות שבית הדשן סמוך לכבש היה במזרחו של כבש ולדרומו של מזבח:

כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה. למ''ד (לעיל דף נח:) כוליה מזבח בדרום קאי יש תימה על מזבח הנחשת למ''ד גובהו עשר לא משכחת לכל היותר כי אם כ' אמות לט' אמות דחצר שלפני המשכן חמשים אמה כ''ה אמות חצי החצר וה' אמות מקום מזבח פש ליה כ' אמה עד כותל דרומי כי מטי כבש עד הכותל לא משכחת לאמה אלא שתי אמות וטפח ואצבע ושליש אצבע והוה ליה הילוך על ידי הדחק כדמוכח בשבת (דף ק.) ובעירובין (דף נח:) במתלקט עשרה מתוך ארבע דהוי רשות היחיד ולמ''ד דמזבח רחב עשר אמות לא הוו אלא ט''ו אמה עד הכותל ורבי יוסי דאמר לעיל (דף נט:) מזבח גבוה עשר אמות ורחב חמש לטעמיה דאמר כוליה מזבח בצפון קאי והיה משוך כל כך לצד צפון עד דמשתיירי ל''ב אמה לכבש ומיהו א''כ לא היה כלל מן המזבח לפני פתח המשכן אי מזבח משוך יותר מכ''ה אמה דמסתמא משכן הוה כמו בית עולמים דגחלי יום הכיפורים צריך לפני ה' ולרבי יהודה דאמר עשר רחבו יש לומר דלדידיה שלש אמות קומתו ולא יותר כדתניא לעיל (דף נט:): חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא. זו היא גירסת הקונטרס ומכוון חשבון לט' אמות של מזבח ורבותיו גורסים ג' אמות ומחצה וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ופירש בקונטרס דלחשבון זה לא היה ראש הכבש שוה לראש המזבח אלא נמוך ממנו רביע אמה דלחשבון גובה ט' יש לכבש יותר מל''ב אמה ולא דק בקונטרס דאין גבוה אלא חומש אמה חסר משהו והקשה בקונטרס הרי אמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי ותירץ רבי נתן מדודיא דבפרק שתי הלחם (מנחות צז:) אמרינן דאמה של [יסוד] גובה באמה בת חמשה ולפירוש הקונטרס [קשה] דנמצא ראש הכבש גבוה מראשו של מזבח ומיהו אין לחוש אי נמי לפירוש הקונטרס אמות של כבש לפי אמות של מזבח: שכן מצינו בסילוק בזיכין. ולא שייך למימר כאן טעם אחר ולא יהא טפל חמור מן העיקר כדקאמר בשלמים דשלמים תלאן הכתוב בפתח אהל מועד ואם תאמר ל''ל טעמא דבזיכין אמאי ס''ד למיפסל לפי מה שפירש בקונטרס לעיל ספ''ק (דף יד.) מודה ר''ש בחטאות הפנימיות דעבודה שאין יכול לבטלה משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל דמשמע דאי לאו הכי היה יכול לשחוט בהיכל אע''ג דחטאת בעי צפון ואם כן קמיצה תתכשר וי''ל דסלקא דעתך לפסול דדרשינן מקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד דה''א לפסולי היכל קאתי שאין זר יכול לעמוד שם סלקא דעתך אמינא אף מנחה טעונה צפון לכך אתא קרא דממקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד אפי' בדרום אבל אין לפרש דדריש דרום מטעם דאין זר יכול לעמוד בצפון חדא דלעיל בפרק ב' (דף כ.) מוסיף אף מקום דריסת רגלי ישראל דחשוב צפון ועוד אפי' למ''ד מרחק צפון לא מסתבר שיהא זר אסור בצפון כנגד המזבח אלא מדרבנן מעלה בעלמא: