זבחים עא ע"א

דף עא - א

ומביאה המשנה כמה אופנים שבהם נאסר השור להקרבה משום שנעבדה בו עבירה, כגון -

א. או  שהמית השור את האדם על פי עד אחד, שלא באו שני עדים להעיד על כך בבית דין אלא בא עד אחד בלבד, ולכן לא נפסק על השור דין מיתה [כדין שור ההורג אדם], אך יחד עם זאת, הוא נפסל להקרבה בגלל העדות של העד האחד [לפי שנאמר "מן הצאן", להוציא את הנוגח].

ב. או שהמית השור אדם, ולא היו על כך עדים כלל, אלא שהוא נפסל להקרבה על פי הודאת הבעלים, שהודו בפני בית דין ששורם המית אדם. ואין בית דין פוסקים להמית את השור על פי הודאת בעליו, אלא דינו הוא כדין מודה בקנס, ^[2] שפטור ממיתה, אך הוא פסול להקרבה לגבוה.

ג. או שהעיד עד אחד או שהודה הבעלים שנפסל השור להקרבה בפסול רובע, שרבע השור אדם, או בפסול נרבע, שנרבע השור על ידי אדם. ואין השור נאסר באכילה, לפי שאין דינו למיתה כי לא היו שני עדים שרבע או נרבע, וכל פסולו הוא רק להקרבה.

ד. או שהעיד עד אחד או שהודה הבעלים בפסול מוקצה, שהוקצה אותו השור לעבודה זרה, ^[3] ובפסול נעבד, שעשאוהו עבודה זרה, ועבדו לו.

ה. או בפסול אתנן זונה, ובפסול "מחיר כלב".

---

במשנה ברובע ונרבע. עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים. דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחין מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. [וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א] ועמש"כ לקמן (פד) דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק בניהם:

רש"י [בד"ה נתערבו. מוקצה שהקצהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים. מה שנמחקה מלת תקרובת משם הרש"ק. הוא לחנם וללא לצורך:

תד"ה (בעמוד הקודם) אפילו וכו' כגון ט' חנויות אחת מוכרת. צ"ל כולן מוכרות:

בא"ד לא פליגי וכולן מודו דאסירא וכו' כצ"ל:

רש"י ד״ה משהמית כו׳ במודה בקנס דפטור כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ע״פ עד אחד כו׳ ואי קנס מיקרי כי נמי אמת כו'. פי׳ כיון דמהימן לגבי רובע:

בא״ד על כל ענין שפסול לגבוה ומותר להדיוט קאי הני מילי הס״ד וכצ״ל. פי׳ כיון שבמתניתין סתמא קתני זה וזה מותרות באכילה משמע בין ע״פ ע״א בין ע״פ בעלים ועל כרחך תרווייהו יליף מקרא דבקרא נמי סתמא משמע לפי זה הך דסנהדרין דהרובע והשור נהרגים משום דלא פלגינן דיבורא וכיון דאמת הוא לגבי רובע ה״ה לגבי שור ולא מטעם מודה בקנס. ועיין בתוספות ב״ק דף מ״א ע״ב ד״ה ע״פ ע״א כו׳ וברש"י בסנהדרין דף י׳ ע״א ד״ה הדר פשטא כו׳. יש מדקדקים על התוספות דילמא הקרא איצטרך לאסור לגבוה ע״פ ע״א אבל ע״פ בעלים מותר מטעם מודה בקנס ולא צריכא קרא לגבוה כיון דע״פ בעלים נעשה בו איסור כו׳ עכ״ל. ודבריהם אינם מובנים לי ביותר מה שאמרו דע״פ בעלים מותר מטעם דמודה בקנס לפ״ז קושית התוספות במקומה עומדת מהך סוגי׳ דסנהדרין גם מ״ו הב״ז מדקדק הכי:

ד״ה ברובע ונרבע כו' וכן משמע. ועי״ש בתוס׳ ד״ה דאמרו לו דדחו ראיה זו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ בד״ה על פי עד א׳ וכו׳ וכן פי׳ במכות דאין אדם נהרג וכו׳ חיפשתי שם ולא מצאתי:

בא״ד ואע״ג דבה"ג מחייב בקנס כדמוכח בפ״ק דמכות שם דף ג׳ ע״א:

בא"ד ונ״ל טעמא דאינו נהרג ע״פ הבעלים אם אין עד אחר עמו ר״ל אע״ג דהיו בעלים שנים כגון שהיה של שני שותפים וק״ל ועיין לתוס׳ בקמא דף מ״א ע״ב ד״ה ע"פ ע״א:

בא״ד ואע״ג דהתם לא מזכיר ע״פ הבעלים ע׳ בס׳ ברה״ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה על פי עד אחד כו׳ ונ״ל טעמא כו׳ ל"ל למעטינהו לגבוה ואע״ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע ע״פ הבעלים מ״מ כו׳ עכ״ל כך הגיה מהרש״ל במסכת ב״ק בים של שלמה פ״ד סימן כ״א. נראה שמפרש הא דקאמר התם זה וזה מותרים באכילה קאי דוקא אמוקצה ונעבד וכן משמע ברש״י ורע״ב וע״ז פריך מנא ה״מ וכו' ולא ארובע ונרבע וא״כ יש לפרש כפירש״י דטעם דרובע ע״פ ע״א הוא מטעם מודה בקנס. אבל באמת אין לשבש כל הספרים דודאי לפי מאי דמסיק הש״ס ממשקה ישראל ואי ס״ד כו׳ מזה מוכח ג״כ דרובע ונרבע מותרים להדיוט דמצריך ג״כ קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד וכוונת התוס' דמתני׳ ר״פ כל האסורים תני בסתם הרובע והנרבע והמוקצה ולא תני ע״פ הבעלים וע״ז פריך מנא ה״מ וא״כ י״ל דפריך אע״א אבל ע״פ הבעלים הוא מטעם מודה בקנס וכפירש״י ע״ז כתבו דגם אהיתרא דע״פ בעלים נמי קאי דמותר באכילה מהאי טעמא ופשוט וק״ל. אכן יש לדקדק על התוס׳ לכל הפירושים מנ״ל דמצריכינן קרא לע״פ בעלים לאסור לגבוה דילמא הקרא איצטריך לאסור לגבוה ע״פ עד אחד אבל ע״פ בעלים לא מצרכינן לגבוה דדילמא באמת מותר באכילה (מפרש) מחמת דמודה בקנס פטור ולגבות אסור כיון דע״פ הבעלים נעשה בו איסור אסור לגבוה מטעם הודאת בע״ד כמאה עדים דמי ועיין במהרש״ל שם מ״ש עוד בזה:

ד"ה ברובע כו׳ וכן משמע בריש פ״ב דכריתות וכו' ובתוספות שם דחו ראייה זו ע״ש:

הגהות

רש״י ד״ה וכן רובע כו׳ כדאמרינן בתמורה מן הבהמה כו׳ מקצה שהקצוהו לצורך עבודה זרה כו׳ ואמרינן בפרק כו' הד"א וכצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

פרק שמיני

תוס׳ ד״ה כל הזבחים כו' וא״ת כו' וצריך לעשות צריכותא דבגמ׳ פריך תנינא ומשני צריכות׳ ר״ל דבלא זאת לא היה קשה כלל דהמקשה פריך מחדא אף דהיה יכול להקשות מכמה משניות כמו שפירשו התוס׳ ע״ב ד״ה דהדיוט נמי תני לה אבל עיקר קושייתם הוא דמשני צריכי הכא דאף להדיוט אינו בטל וזה כבר תני לה במסכת קינין דאם פרח מבין המתות כולם ימותו ולא תני ירעו אלא ע"כ דאף להדיוט איסורי הנאה אינו בטל וק"ל:

ד"ה אפילו כו׳ והשיב לו ר״ת דמתניתין דקתני פטורין משמע שהאחרים בני חיובא ולי נראה דאין כאן קושיא לר״י דהוי אמינא דבשביל שנתערב בהם שור רוצח לחייבו כולם דהא באמת ר״י סבר כונסין כולן לכיפה לכך תני פטורין וק״ל:

בא"ד ומתניתין דשלהי ע״ז כו׳ מיירי בשנסקל והא דלא ניחא ליה לומר הא דתני התם אוסרין בכל שהו מיירי כשלא נכבשינהו כיון דלא תני תקנתא משמע דאין להם תיקון לעולם והוכרח לומר דמיירי שנסקל וק״ל:

בא"ד ולא חיישי לתקלה אבל במתני׳ דהכא ר״ל אף דגזרינן שמא יקחו הכהנים מן הקבוע מ״מ לא ליטרחו ב"ד להרגם ע״ז תירצו במתני׳ דהכא חיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורים כו׳ וחלב מוקדשין על גבי מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כוונתם דבשור הנסקל מותר כל אלו רכיבה סמיכה וחלב שלא כדרך הנאתו ובשאר דברים דרך הנאתו לא גזרינן דבדילי אינשי מיניה כיון דאיסורי הנאה נינהו אבל הכא במוקדשין אתו ~למעטי~ {פנים מאירות: למטעי} שיהנו שלא כדרך הנאתן הן בחיים הן לאחר מיתה בחלב על גבי מכתו ובקדשים אסור אף שלא כדרך הנאתן ולכך אטרחו ב"ד להורגם ולא שימותו מיתת עצמם וידעו הכל שהם מוקדשים ולא יהנו שלא כדרך הנאתן והגאון מהרש״א בסנהדרין נדחק בפירושם והב"ז השיג עליו ולי נראה כמו שכתבתי:

בא"ד ואל תתמה התם כיון דאיסורי הנאה נינהו אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה כתב מ"ו מהרש״א בסנהדרין וז"ל לפי אותו תירוץ שכתבו דאפילו ניידי לא אמרינן כל דפריש כו' דלא ליתי לאחלופי באדם אין מקום לתמי׳ זו עכ"ל ולפע"ד נראה דהתוספות מקשו הכא היכא דלא ניידי וקביעי דאף אם תאמר כל קבוע כמחצה על מחצה אם כן מדאורייתא כולם אסורים בהנאה ולגזרו רבנן מיתה ובאדם ליכא למיטעי דהתם כיון דקביעי כמחצה על מחצה דמי ומדאורייתא פטורים דספק להקל ולעיל תירצו היכא דניידי דנלך בתר רובא וימותו דאתו למטעי באדם היכא דניידו וה״א דניזול בתר רובא דבנפשות הולכים אחר הרוב קמ"ל דלא דגזרינן באדם שמא יקח מן הקבוע א״כ אף בשור עבדי רבנן הכירא ופטרי ליה וק"ל: ומקשה רב׳ עיין במהר"ש בסנהדרין:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים כו׳ כולן פטורים דמותרים בגיזה ועבודה יש להקשות לפי פירוש זה מאי פריך בגמרא מאי אפילו הא שפיר תני אפילו דהוי אמינא דאם נתערבו ברוב פסולים ה"א דמותרים בגיזה ועבודה איצטרך לאשמועינן דאפילו הכי ימותו וי״ל דבחטאת המתות אסורים בגיזה ועבודה דמחיים אסורים בהנאה ופריך שפיר מאי אפילו וק"ל:

בא״ד מיהו יש לישב דברי ר״ת דלא דמי לטבעת של ע"ז דשאני ב"ח ר״ל דבע״ז אף דפירש ממילא אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע אבל בבעלי חיים היכא דפירש ממילא מותרים ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דיכול לכבשינהו וק"ל:

בא"ד ואם תאמר אמאי תנן ימותו כו׳ ובסיפא אמרינן כו׳ ולכשיסתאבו יפדם וישחטם זה קאי על רישא דלאחר שיסתאבו יפדם ודברים כפולים קצת וי״ל דלא עבדינן תקנה ברעיה כיון דלאחר רעיה לא משתרי נמי אלא מטעם כל דפריש מרובא פריש טובא קשיא לי לפי זה מאי פריך בגמרא ע״ב דהדיוט נמי תני ליה ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן טובא קמ"ל דאי מהתם דמיירי בשור הנסקל שמת ולא מהני ניידי ומסיפא דמתני׳ דתמורה אשמועינן דבקדשים לא אמרינן נכבשינהו דניידי אבל בחולין אם נתערב שור הנסקל אמרינן נכבשנהו דניידי אם כן איצטרך לאשמועינן הכא רישא כל הזבחים שנתערבו באסורי הנאה וה"א שיש להם תקנה ע"י רעיה ואח"כ נכבשנהו דניידי קמ"ל דימותו דלא עבדינן תקנה בכי האי גוונא ודוק:

ד"ה ע"פ עד אחד פי׳ בקונטרס כו׳ ואי קנס הוא כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שורו על פיו והא מודה בקנס פטור עכ״ל נראה דאין כאן קושיא על רש״י דבודאי אם לא העידו הבעלים על הרובע מי הוא אף אם עד אחר עמו פטור מטעם מודה בקנס אבל העידו על הרובע מי הוא אם עד אחר עמו הואיל ומהימן אההוא דבורא למיקטליה לחברי׳ מהימן נמי אשור וכן מוכח שם בהדיא ברש"י ד"ה אבל אשתו לא אמרינן אדם קרוב דמשמע דאם העיד על אשתו לבד ולא העיד על הבועל היתה פטורה מ"מ אם העיד הוא ואחר על הבועל ה"א דיכול לחייב בעדותו לאשתו ובשור האמת כן הוא וכן פי׳ רש"י בהדיא שם ד"ה הדר פשטה דוק ותשכח:

ד"ה רובע ונרבע כו׳ כוונת התוספות להוכיח דרובע ונרבע ע"פ עדים אסור בהנאה דילפינן משור הנסקל לאפוקי מדעת הר"ר אפרים דרובע ונרבע בשני עדים מותר בהנאה וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים דשור שהמית על פי הבעלים איפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים דהשתא לאו שור הנסקל הוא וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט אם לא מפני הזבח המעורב בהן ואי איפשר למכור את כולן לצורכי מין אותה זבח להקריבם שהרי פסולים להקרבה כדאמרינן בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח מוקצה שהקצהו לצורך (תקרובת) עבודת כוכבים ולא הקריבו ונעבד שעשאו עבודת כוכבים והשתחוה לו ואמרינן בפרק כל האסורין במסכת תמורה (דף כט.) דמותרין להדיוט:

דאדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי תדע דלרבי יהודה אמאי כונסין לכיפה ועביד צער בעלי חיים ומקלקל חצירו וכיפתו אדרבה ליערפינהו בקופיץ ולקברינהו אלא ודאי אתי לאחלופי באדם ועבדי היכירא ולרבנן נמי עבדי היכירא דפטרינן להו ולא חיישי' לתקלה אבל במתני' דהכא חיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מוקדשים כגון רכב על גבי שור ובא חבירו ורכב וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין ע''ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינם דרך הנאתן ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הילכך כולן ימותו ואל תתמה התם כיון דאיסור הנאה נינהו אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה ויזקיקו להורגן היכי יזקיקו ב''ד להרוג כל איסורי הנאה הרי הזאב והארי דמוקי לה ר''ל והוא שהמיתו ואסורין בהנאה (סנהדרין דף טו:) ולא תקינו להו מיתה אלא אמרו כל הקודם להורגן זכה ומקשה רבא היינו דקתני עלה ואפי' אבא חלפתא ביניהם אלא אמר רבא שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם פטורין ואפילו אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן חייבין משום ובערת הרע מקרבך ועוד אומר ר''ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופירש דכולה ההיא שמעתא (ב''ק דף מא.) דממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן וסוגיא דפרק שני דקדושין (דף נז.) הכי פריך כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ופריך איפוך אנא ומשני לא מצינו בעלי חיים שאסורין שלא יהו מותרין כששוחטן בר מאלו שעומדין ומוקצין למצוותן ולכך אין לאסור משולחת לומר דחל עליה איסור לאחר שילוח לאוסרה באכילה כדין שאר עופות טמאין דכתיבי בקרא ופריך (והרי רובע ונרבע) דאסורין פירוש דמחיים אסורין לשוחטן ולהקריבן לגבוה ומשני הני מילי לגבוה אבל להדיוט שרי והרי רובע ונרבע בעדים דמחיים אסורין פי' דמחיים אסורין לישחט ואם שחטן אסורין אף אני אביא משולחת ומשני רוב בעלי חיים קאמרינן אם כן דאין שור הנסקל נאסר כל זמן שהוא חי שור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינן כולן פטורין דמותרין בגיזה ועבודה ואין כאן עינוי הדין כיון דפטורין מסקילה מיהו לכשישחטו או ימותו יהו אסורין בהנאה והא דאמר בסוף פרק שור שנגח ד' וה' (דף מה. ושם ד''ה מכור) דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרידיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם אבל כי לא נגמר דינו מכרו מכור לשחיטה אי נמי לרידיא דמצי לאערוקיה לאגמא וכי שחיט ליה [לאחר שנגמר דינו] אסור באכילה כך נראה לר''ת כמו שפירשנו וקשה דבסוף פרק קמא דערכין (דף ז:) משמע דשור הנסקל נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ויש לומר גמר דינה דמחיים גורם לה להיות חל עליה איסור שאסורה אפילו שחטה דעבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה אין עליה שום איסור מחיים ויש להביא ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא בפרק מרובה מדת (ב''ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לג:) (גבי) גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי רבי מאיר ואמאי הא ליתא במכירה ושמעינן ליה לריש לקיש בפרק מרובה מדת (ב''ק דף עא.) דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה''ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה או ליהנות בו מעט עד אותה שעה או אם היו בית דין מתעצלין בסקילתו ומיהו מה שאומר ר''ת דאין לו מכר דאין לו בעלים זה לא נוכל לקיים ומה שפסק ר''ת בעדר שיש בו שה אחד ספק דרוסה דשרי מטעמא דכל דפריש מרובא פריש לא יתכן דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו היכא דפריש מאליו רק בדבר שלא נאסר בתערובת כגון ט' חנויות (אחת) מוכרות בשר שחוטה ואחת נבילה (פסחים דף ט:) התם שרינן אי פריש אחת ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע שהרי האיסור ניכר וידוע היכן הוא ולכך שרינן היכא דפריש או כגון דנמצא ביד עובד כוכבים אבל אם נאסר בתערובת ופריש לא אמרינן דפריש מרובא פריש ואם יש בעדר ספק דרוסה אפילו אחד בריבוא כולן ימותו תדע דטבעת של עבודת כוכבים שנתערבה בריבוא כולן אסורות ובפירש אחת מהן פליגי רב ושמואל בגמרא (לקמן דף עד.) אי אוסרת השאר אי לא אבל בההיא גופה אותה שפירשה לא פליגי וכולי עלמא דאסירא וכל איסורי הנאה שפירשו מתערובתן אסורין ולא אמרינן מרובא פריש וטעמא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא שנא חולין ולא שנא קדשים ויש להתיר הבהמה שנושא הזאב והרועה מצילה ונתערבה בעדר משום דאין דרוסה אלא ביד ושמא טרפה בשינים והוה ליה ספק ספיקא וכן הנץ שנושא אווז שמא נושאה בחרטום או בין רגליו ולא הכה ביד מיהו יש ליישב דברי ר''ת דלא דמי לטבעת של עבודת כוכבים דשאני בעלי חיים כיון דאפשר ע''י דנכבשינהו דניניידין ואם תאמר אמאי תנן ימותו נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו ואחרי כן נימא כל דפריש מרובא פריש דהשתא להדיוט חזו שהרי כמה קדשים אמרינן בהו ירעו ולא חיישינן לתקלה ובסיפא אמרינן ברובע ונרבע ירעו ולכשיסתאבו יפדם וישחטם ויאכלם מטעם דפריש מרובא פריש ויש לומר דלא עבדינן תקנה ברעייה כיון דלאחר רעייה לא מישתרי נמי אלא מטעם כל דפריש ועוד שאל הרב רבי יצחק מר''ת דקאמר רבי שמעון (סנהדרין דף עט:) הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא פרק קמא דחולין (דף יא:) דלא חיישינן שמא במקום סייף נקב הוה ותירץ דלא אזלינן בתר רובא להחמיר כיון שנהרג בלאו הכי במיתה אחרת אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה ומהאי טעמא לא תקשי לן הא דאמר פרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורים דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה ועוד יש לומר דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל וכי תימא ניכבשינהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכן להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך מעיקרא כי תני הנשרפים בנסקלים תיפוק לי דרובא נסקלים נינהו הכי פירושא לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלים: על פי עד אחד או על פי הבעלים. פירש בקונטרס דפטר ליה מסקילה משום דמודה בקנס פטור וכן פירש במכות (דף ו.) דאין אדם נהרג על פי עצמו מטעם קנס ונראה דאפי' אמרי שנגמר דינם בבית דין פלוני אין נהרגים על פיהם ואע''ג דכי האי גוונא מחייב בקנס כדמוכח בפרק קמא דמכות (דף ד.) וגבי פלוני רבע שורי בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דיבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור כמו אם אמר גנבתי וטבחתי דפטור מכפל וד' וה' ונראה לי טעמא דאינו נהרג על פי הבעלים אם אין עד אחד עמו כדאיתא פרק כל האסורין (תמורה דף כט.) זה וזה מותרות באכילה מנלן אי ס''ד להדיוט אסירי למה לי למעוטינהו. לרובע ונרבע לגבוה ואע''ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע על פי הבעלים מכל מקום על כל ענין שפסול גבוה ומותר להדיוט קאי מנהני מילי. ברוך: ברובע ונרבע. פירש בקונטרס על פי עד אחד או על פי הבעלים שנאסר לגבוה ולא להדיוט דבשני עדים היה נאסר אפילו להדיוט וכן משמע בריש פ' בתרא דכריתות (ד' כד.) דאמר רבי יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה אמר רבא מסתברא טעמיה דרבי יוחנן כגון דאמרו ליה נרבע שורו ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים וכן נמי משמע בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) דפריך והרי רובע ונרבע בעדים דאסירי מחיים להדיוט ואם תאמר ומנלן הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן פרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מ:) שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש: