זבחים עא ע"ב

דף עא - ב

ו. או שנפסל אותו השור להקרבה בפסול כלאים, שנולד מזיווגם של שני בעלי חיים ממינים שונים, ובטריפה [והגמרא מעמידה, לפי מאן דאמר אחד, שהכוונה לוולד של טריפה].

ז. או משום שהיה "יוצא דופן" [שלא נולד כדרך הנולדים אלא נולד באמצעות חתך שנעשה בדופן הבטן של אמו, ובבהמת קדשים כתיב "כי יולד" - פרט ליוצא דופן].

כולם, הזבחים והפסולין המעורבים יחד, ירעו עד שיסתאבו כולם, ואז יחללו את קדושתם על מעות, כפי שיבואר מיד, וימכרו כולן להדיוט, ויהיו מותרים לו באכילה [חוץ מטריפה] כדין קדשים בעלי מום שנפדו.

ולפני שימכרו להדיוט, יביא בעל הקרבן לצורך הפדיון, מעות בשיווי דמי הבהמה היפה שבהן כדי לחלל עליהם את קדושת הקרבן, שהרי יתכן שהזבח הכשר שבתוך התערובת הוא הבהמה היפה שבהן, ואותו צריך לפדות בשיווי דמיו. ובדמי הפדיון יקנה קרבן חדש מאותו המין של הקרבן הכשר, אם היה הקרבן שהתערב קרבן עולה, יביא בדמים הללו עולה, ואם היה קרבן שלמים, יביא בדמים שלמים.

ג. ואם נתערבו זבחים כשרים בבהמות חולין תמימים, בין שהיתה התערובת ביחס של זבח אחד כשר בבהמת חולין אחת, ובין ביחס של זבח אחד כשר בבהמות חולין רבות, הרי יימכרו בהמות החולין שבתערובת לצורכי אותו המין של הזבח שהתערב. והיינו, מוכרים את בהמות החולין שבתוך התערובת לאנשים המעונינים להביא קרבן מאותו המין של הזבח, אם עולה אם שלמים. אלא, שלא יכירו הקונים את קרבנם כיון שהוא בתוך התערובת. ויקריבו את כל הבהמות שבתערובת, ובשעת ההקרבה יקריב הכהן כל זבח "לשם מי שהוא בעליו", וייצאו בזה כולם ידי חובתם, שהרי קרב הזבח עבורם, גם אם אין הם מכירים את זבחם המצוי בין כל הזבחים המעורבין.

ד. ואם נתערבו בהמות קדשים בבהמות קדשים, והיתה התערובת מין במינו, שהיו כולם קרבן עולה, או היו כולם קרבן שלמים, או אפילו היו כולם חטאת או אשם, יקרבו כולם, ויחשוב הכהן בשעת ההקרבה של כל קרבן: זה הקרבן יקרב לשם מי שהוא בעליו, וזה הקרבן יקרב לשם מי שהוא בעליו. על אף שאין ידוע איזה קרבן שייך לאיזה אדם.

ה. ואם נתערבו בהמות קדשים בבהמות קדשים, ^[4] מין בשאינו מינו, כגון שלמים בעולות, שאין מתן דמן והקטרת אימוריהן שוה, ואי אפשר להקריבן משום שאין אפשרות לעבוד שתי עבודות סותרות - ירעו כולן עד שיסתאבו. ומשיפול בהן מום, יטול בעליהן מעות ויחלל את קדושת הבהמות על אותן המעות, בצורה דלהלן:

ויביא הבעלים מעות בשיווי דמי היפה שבהן לצורך חילול הקדושה ממין זה, עבור אחד המינים שהתערבו. ושוב יביא מעות בשיווי דמי היפה שבהן לצורך חילול הקדושה ממין זה, דהיינו, עבור המין השני. כי היות ולא ידוע אם הקרבן היפה הוא עולה או שלמים, הרי הוא חייב לחלל כל אחד מהם על דמים בשיווי היפה שבין שניהם. ויפסיד המותר מביתו, שצריך להביא עתה שני קרבנות יפים, שיהיה כל אחד שווה כמו הקרבן היפה שביניהם.

ו. ואם נתערבו עולה או שלמים בבכור ובקרבן מעשר, שלא נאמר בהם גאולה ופדיון, אלא היות ונופל בהם מום הם נאכלים במומם ללא פדיון, הרי כל זמן שהם תמימים אי אפשר להקריבם [אם נתערבו בשלמים - משום שהבכור והמעשר טעונים מתנת דם אחת ואינם טעונים סמיכה, ולא נסכים. ואילו שלמים טעונים שתי מתנות דם שהן ארבע, וטעונים סמיכה ונסכים. ואם נתערבו בעולה - נתווסף חילוק נוסף, שעולה מוקטרת כליל, ואילו בכור ומעשר רק אימוריהן מוקטרים], ולפיכך ירעו כולן עד שיסתאבו, ואז לא ייפדו כולן, כי בכור ומעשר אינן נפדין. אלא, יביא מעות בדמי אותו הזבח שאינו בכור ומעשר, ויחלל את קדושת הזבח על דמים אלו [ואותן הדמים יהיו בשיווי היפה שבהן], ויאכלו כולן כבכור וכמעשר שנפל בהן מום, שנוהגים בהם כבוד בכך שאינן נשחטין ואינן נמכרים באיטליז, ואינם נשקלין בליטרא, משום שנאמר בהן "לא ימכר". [ואילו בשאר הקרבנות, שלא נאמר בהם "לא ימכר", אין מקפידים כל כך בכבודם, כדי שיהיה רווח להקדש במכירתם].

ז. הכל יכולין להתערב, כל שני מיני זבחים יכולים להתערב מבלי שנוכל להבחין בכל אחד מהן איזה קדושה יש בו, חוץ מן החטאת והאשם. לפי שהם, גם כשנתערבו ניכר בהן מיהו קרבן החטאת ומיהו קרבן האשם, כי האשם בא רק מן הזכרים, והחטאת באה רק מן הנקיבות [חוץ משעיר נשיא, וכפי שיבואר בגמרא].

גמרא:

שנינו במשנה: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות, ואפילו נתערב אחד בריבוא ימותו כולן.

והניחה הגמרא שמלשון זה משמע, לכאורה, שזבח אחד כשר התערב בריבוא חטאות מתות.

ולכן דנה הגמרא: מאי "אפילו" נתערב זבח אחד בריבוא חטאות מתות? והרי כל שכן הוא, כיון שהתערב זבח אחד כשר בריבוא חטאות מתות, דינו כמותן?

ומבארת הגמרא שכונת המשנה לומר ההיפך:

הכי קאמר תנא דמתניתין: כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאות המתות, או התערב בהן שור הנסקל, אפילו התערב קרבן פסול אחד בריבוא זבחים כשרים - ימותו כולן.

אך תמהה הגמרא: הרי כבר תנינא, שנינו דין זה חדא זמנא, פעם אחרת. דתנן במסכת תמורה [כח א]: כל האסורין לגבי מזבח, אוסרין את התערובת שהתערבו בה בכל שהן, כגון, הרובע והנרבע שהתערבו בהרבה זבחים כשרים, נאסרו כולן!? אמר רב אשי: אמריתה להא שמעתיה, לסוגיה זו, שיש לתמוה מדוע הוצרכה המשנה לומר פעמיים דין זה, קמיה דרב שימי. ואמר לי: צריכן, יש צורך לתנא להשמיענו את שתי המשניות.

דאי מהתם, אם היינו שונים רק את המשנה במסכת תמורה, הוה אמינא, זה שנאסרות כולן, הני מילי להקרבה לגבוה. אבל להדיוט, אימא לא ייאסרו, ויהיו מותרים באכילה לאחר שיפול בהן מום, וייפדו, שהרי רובע ונרבע אינם אסורים בהנאה, וכל פסולם הוא רק לגבי הקרבה לגבוה, הילכך הוה אמינא שרק ביחס להקרבה מחמירים בהן כל כך שאפילו תערובת של ריבוא זבחים כשרים ברובע אחד או בנרבע אחד נפסלת כולה להקרבה. אבל ביחס לאכילת הדיוט, אימא לא מחמירים כל כך לאסור תערובת של אחד בריבוא באכילה, והוה אמינא שהפסולין השנויים במשנתנו, שהם איסורי הנאה להדיוט, אינם אוסרים את כל התערובת, ולכן, לאחר שיסתאבו וייפדו מהקדש, הם יהיו מותרים להדיוט באכילה, לכן קא משמע לן התנא במשנתנו שאפילו לאכילת הדיוט נאסרה כל התערובת.

ואי מהכא, אם היינו שונים את דין התערובת רק במשנתנו, הוה אמינא, הני הוא, בהם דוקא יש להחמיר לאסור אפילו תערובת של אחד בריבוא, משום חומרתן, דאיסורי הנאה נינהו. אבל הני, האמורים במסכת תמורה, כגון רובע ונרבע, דלאו איסורי הנאה נינהו, אימא לא נאסרו, כי הייתי אומר, היות ואיסורם הוא קל, שהוא רק לגבוה ולא להדיוט, לכן יתבטלו ברוב ויהיו ראויים אפילו לגבוה, קא משמע לן שהם אסורים.

הילכך, צריכי, הוצרך התנא לשנות את שתי המשניות.

אך תמהה הגמרא על התירוץ של רב שימי: איך יתכן לומר שאילולי שנה התנא את המשנה במסכת תמורה, והיה שונה רק את המשנה כאן, הוה אמינא שרובע ונרבע כיון ד"לאו איסורי הנאה נינהו", לא ייאסרו את תערובתן בריבוא, ולכן שנה התנא את המשנה במסכת תמורה!?

והרי הא תנא ליה, שנה התנא של משנתנו במפורש שהרובע והנרבע אוסרין תערובתן!?

ומתרצת הגמרא: מי קתני במשנתנו כאן, גבי רובע ונרבע, באיזה יחס של תערובת הם אוסרים את כל התערובת? [הרי רק ברישא דמתניתין, לגבי דין חטאות המתות שהתערבו, נאמר שאוסרין אפילו ביחס של אחד לריבוא את כל התערובת, אך לא אמר כך התנא לגבי רובע ונרבע]?

ולכן, זה שאוסרין הרובע והנרבע את התערובת אפילו כל שהן - התם, במסכת תמורה, קתני לה, וכדי להשמיענו זאת, שנה התנא את המשנה שם.

אך עדיין תמהה הגמרא: וניתני הא דתמורה, מדוע לא שונה התנא רק את המשנה במסכת תמורה, האומרת שרובע ונרבע אוסרין בכל שהן, ולא בעי הא, ושוב אין צורך לשנות את המשנה כאן!?

ומבארת הגמרא: המשנה במסכת תמורה מבארת רק את האיסור שבכל התערובת, ואילו משנתנו, תקנתא איצטריכא ליה. היא באה להשמיע לנו את האפשרות של תקנה לכל התערובת, שירעו כולם עד שיסתאבו, וייפדו, כי את זה לא השמיעה המשנה בתמורה.

אך עדיין תמהה הגמרא: מדוע הוצרך התנא במשנתנו לשנות את דין הזבחים הכשרים שהתערבו בחטאות המתות, שאסורה כל התערובת אפילו להדיוט כי אין להם תקנה בפדיון? והרי דינא דהדיוט, שאיסורי הנאה אינם בטלים ברוב אלא אוסרין את כל התערובת, נמי תנא ליה, שנה אותם התנא במסכת עבודה זרה [עד א].

דתנן במשנה שם: ואלו אסורין, ואוסרין תערובתן בכל שהן - יין נסך, ועבודת כוכבים!?

במשנה זה יקרב לשם מי שהוא כו'. עי' בתוס'. ועמש"כ בזה בריש מכלתין:

רש"י ד"ה מין בשא"מ. עולה בשלמים שאין מתן דמן כו' שוה. תמוה דהרי שתיהן ב' מתנות שהן ארבע כמבואר בפ' איזהו:

תד"ה ובטרפה. הרי המתה שלו כדתנן דיאותו הכהנים בעורו. תמוה דהתם טעמא דשרייה השחיטה וההפשט. אבל אם מת עורו נמי אסור וכ"כ רש"י להדיא שם (קד) ד"ה דאפי' בגבולין וז"ל אם מת עורו אסור וטעון קבורה כו' שרייה שחיטתו והפשט עורו כו' ע"ש וצע"ג. ומהא דאיתא בשבועות (יא ב) גבי פרה אם מתה תפדה ומסקינן משום עורה הוה קשה שפיר על הא דב"ק. אבל גם משם ל"ק למש"כ התוס' שם ד"ה משום:

רש״י ד״ה נתערבו כו' אותו הקרבן ונמצאו כולן קדשים כו' כצ״ל. פי' באותו מין שנתערב או שלמים או עולה:

בא״ד של מי הוא שהרי זבח אחד שם בעלים עליו ואין ידוע איזהו ויקרבו כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומתניתין הס״ד ואח״כ: ד״ה קדשים בקדשים כו׳ שהוא הס״ד:

ד״ה וימכרו כו׳ ואינו יודע איזו עולה ואיזה שלמים כו' כצ״ל:

בא״ד על אלו ויבא מאלו עולה ויחזור ויביא מעות כיוצא כו' כצ״ל:

בא״ד ובתחלת חלולים כו׳ כצ״ל:

בא״ד בבכור ומעשר קתני נמי ולמכור במעשר אי אפשר דהא כו' כצ״ל:

בא״ד לא ימכור הוא אלא הכי כו' הד״א:

בא״ד ויאכלו כמעשר וכבכור הס״ד וכצ״ל:

ד״ה נתערבו כו׳ תופסי׳ דמיהם בקדושה כו' כצ״ל:

בא״ד טפי ופריק כו':

ד״ה שנתערבו בהן כו׳ דאיסורא ברובא כו׳ כצ״ל:

ד״ה ואי מהכא לאשמעינן דאפילו כו׳ בתרומה הס״ד וכצ״ל:

ד״ה ה״א הני כו׳ דלא איערוב בהו איסורא הנאה אימא קיל איסורייהו ולא לאסרינהו לכולה אלא ניבטל ברובא ואפילו לגבוה הס״ד וכצ״ל ואח״כ ד״ה הא תנא ליה כו׳:

ד״ה כל שהן קתני או במאתים ואחד ברבוא כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ובטרפה כו' דאפי׳ ודאי דרוסה יש לה בדיקה כו' וכ״כ תוספות במסכת חולין דף נ״ג ע״ב דלא כרש״י שם דמשמע דס״ל דודאי דרוסה אין לה בדיקה ועיין מה שאכתוב לקמן בגמרא דף ע״ד ע״ב בס״ד:

בא״ד אי נמי כי אמרינן אין פודים כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולפי מה שפירשתי ניחא כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומשום עור לחוד איצטרך נמי שור ולא אדם כו׳ ובתוספות מסכת נדה דף נ״ה ע״א ובמסכת ב״ק דף י' ע״א ד״ה שהשור כו׳ כתבו להיפך דעור של מת אסור מדאורייתא וגזרו טומאה על העור משום שמא יעשה עורות אביו כו׳ משום דחמירא לאינשי טומאה מאיסורא ע״ש וכ״כ במס׳ סנהדרין דף מ״ח ע״א:

ד״ה משמשי כו'. ול״נ דהא דכתבו תוס׳ בפשיטות דעור המת שרי בהנאה מדאורייתא היינו משום דילפינן שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וה״ה לעור המת וכ״כ תוס' בהדיא במסכת נדה שם אבל לפי מה שכתבו תוספות במסכת קדושין דף נ״ז ע״א ד״ה כפרה כו׳ וז״ל דהא דילפינן הכא עגלה ערופה דאסורה בהנאה מדכתיב כפרה לאו עיקר דרשא הוא דהא איצטרך לדרשא אחריתא אלא עיקר דרשא דע״ע מדכתיב וערפו שם דשם תהא קבורתה עכ״ל. לפי זה משמע אפילו עורה אסור והוא הדין לעור של מת. ולפ״ז יפה כתבו הטור והש"ע ביו״ד סי׳ שמ״ט שמת בין גוי בין ישראל אסורים ותמיהת מ״ו הב״ז נדחה בזה גם מה שכתב מ״ו הב״ז דלפי התוספות שכתבו במסכת ב״ק דף י׳ ע״א ד"ה שהשור כו' וז״ל דשור ולא אדם איצטרך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ״ל דמשמע נמי דמת עכו״ם מותר בהנאה עכ״ל אפשר לומר דזה כתבו נמי להך סברא דילפינן מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מדכתיב כפרה כקדשים מ״ה כתבו דמת עכו״ם לא הוי כקדשים לאסור בהנאה מכח סברא בעלמא אבל לפי מאי דמסקו בקידושין דלאו דרשא היא ועיקר דרשא דעגלה ערופה משום דכתיב שם דרש שם תהא קבורתה ולא משום קדשים וכיון דילפינן מת מעגלה ערופה מהיכא תיתא לחלק בין מת ישראל ובין מת עכו״ם כנ״ל ברור כשמש. והא דמביא ראיה מדוד שקידש למיכל במאה ערלות פלשתים ואמרו בסנהדרין דף י״ט ע״ב דדוד סבר דחזי לכלבא ושונרא ואם איתא דמת עכו״ם אסור בהנאה א״כ לא שרי ליתן לכלבא ושונרא ולא הוי ש״פ והפלשתים נהרגו כדמתרגם תרגום יונתן וקטל דוד עכ״ל ולענ״ד נמי לאו ראיה היא דאפשר דחתך הערלות קודם שהרגם ואח״כ הרגם אבל לאחר מיתה אסורים בהנאה נ״ל:

ד״ה לשם מי שהוא פירוש בקונטרס כשיקרבנו יאמר כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא

תנינא חדא זימנא כל האסורים וכו׳ אינו ר״ל דפריך ל״ל למיתני האי בבא כלל דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו׳ דהא איצטריך למיתני לאשמעינן דימותו דלא נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו ואחרי כן נימא דכל דפריש מרובא פריש דהשתא חזו להדיוט כמ״ש התוס׳ לעיל א״נ דאתיא לאשמעינן דימותו כולן דלא נימא הך דמת דאיסורא מת כדאיתא לקמן דף ע"ד ע״א אלא הכי פריך ל״ל למיתני׳ אפילו אחד בריבוא הא תנינן חדא זימנא ודוק ויש לדקדק אמאי לא פריך ממתני׳ גופא ל״ל רישא לאשמעינן דאיסורי הנאה לא בטיל כיון דתני בסיפא בנתערב בשאינו איסורי הנאה לא בטיל ק״ו ברישא דאיסורי הנאה נינהו ואי משום דלא קתני בכמה א״כ אמאי פריך מינה אמתני׳ דתמורה כיון דכבר ידע דלא קתני בה בכמה וי״ל אע״ג דידע דלא קתני בה בכמה אפ״ה פריך מינה משום דסמיך אפירכא אחריתי וניתני הא ולא בעי הא א״נ י״ל דלא ידע דלא קתני בה בכמה דס״ד דאחד בריבוא דקתני רישא קאי נמי אסיפא ולכך פריך מינה אמתני׳ דתמורה והא דלא פריך הכא ממתני׳ גופא ל״ל רישא כיון דתני סיפא משום דסיפא לא ידע מינה דלא בטיל אלא משום דקאי ארישא דתני בה אפי׳ אחד בריבוא וא״ת א״כ ליתני רישא ולא בעי סיפא משום דאיכא למימר הני הוא דאיסורי הנאה נינהו אבל הני דלאו איסורי הנאה אימא ליבטיל דכבר ידע האי חילוקא ולא קשיא ליה תנינא חדא זימנא בתמורה וכו׳ אלא ליתני התם בתמורה דלאו איסורי הנאה ואפ״ה לא בטיל כ״ש הני דאיסורי הנאה דלא אסיק אדעתיה ה״מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא ודוק:

תוס׳ ד״ה ובטריפה וכו' וא״ת בפ׳ הפרה וכו' דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה דאורייתא וכו׳ הכא כתבו בפשיטות דעור אדם שרי בהנאה דאורייתא אבל במסכת נדה ריש פ״ז דף נ״ה ע״א בד״ה שמא יעשה שטיחין נראה כמסתפקין דבתירוץ א׳ סברי דעור בכלל בשר ליאסר בהנאה ובתירוץ שני כתבו דנראה דעור אינו בכלל בשר דהא מת יליף מעגלה ערופה ועגלה ערופה לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותר בהנאה לאחר זריקה ובפ״ק דב״ק דף י׳ ע״א בד״ה שהשור חייב וכו׳ נראה דסברי דעור בכלל בשר מדהקשו וא״ת ל״ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה וכו׳ ואי אמרת דעור אינו בכלל בשר הא שפיר קרינן והמת יהיה לו כמ"ש הכא ושור פסולי המוקדשין דממעטי מוהמת יהיה לו משום דעורו נמי אסור כדמסקי בפ׳ טבול יום כמ״ש התוס׳ הכא אלא משמע דס"ל דעור אדם אסור בהנאה כבשרו ובפ׳ נגמר הדין דף מ״ח ע״א ד״ה משמשין הכריחו מכח קושיא דעור אדם אסור בהנאה מדאורייתא ע״ש והנה ראיתי בס׳ צ״ק שכתב ליישב הא דפשיטא להו לתוס׳ דעור המת שרי בהנאה הוא משום הא דמת אסור בהנאה דיליף שם שם מעגלה ערופה וע״ע עצמה דאסורה בהנאה הוא משום דכתיב בה כפרה כקדשים ועורת קדשים מותרין בהנאה לכך ה״ה לעור אדם אבל לפי מ״ש התוס׳ במסכת קידושין דף נ״ז ע״א ד״ה כפרה דעיקר ילפותא דעגלה ערופה דאסורה בהנאה הוא מדכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה לפ״ז משמע אפילו עורה אסור וה״ה לעור של מת ע״כ תורף דבריו ואכתי ק״ל דהא אף לפי מאי דילפינן מדכתיב בה כפרה היינו דוקא לאוסרה מחיים אבל לאחר עריפה לא ילפא אלא מדכתיב וערפו שם כמ״ש התוס׳ שם וא״כ כיון דמת לא יליף אלא מג״ש דשם שם מוערפו שם א״כ אמאי לא פשיטא להו דעור אדם אסור אף לפי דרשא דכפרה כתיב בה כקדשים כיון דההיא דרשא לא אתיא אלא לאוסרה מחיים אבל לאחר עריפה לא ילפא אלא מוערפו שם וי"ל כיון דמחיים ילפא מקדשים אף לאחר עריפה ילפינן דעורה מותר מקדשים דעיקר ילפותא היא מקדשים אלא שלא תאמר לאחר עריפה מותרת כיון שנעשית מצותה לכך איצטריך וערפו שם ודוק והנה לפי האי סברא דעור אדם אסור בהנאה קשה א״כ אמאי איצטריך לשור ולא אדם תיפוק לי מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כבר תירצו זה התוס׳ בפ״ק דבב״ק דף י׳ ע״א ד״ה שהשור חייב ע״ש שתירצו שני תירוצים ובתירוץ שני כתבו דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה הנה כתבו בפשיטות דמת עכו״ם שרי בהנאה ועיין בזה בספר ברכת הזבח ובס׳ משנה למלך בפרק י״ד מהלכות אבל והנה בס׳ צאן קדשים רצה לחלק ולומר דלא כתבו התוס׳ שם בקמא דעכו״ם שרי בהנאה אלא להך סברא דילפינן מת מעגלה ערופה וע״ע עצמה מדכתיב בה כפרה בקדשים מש״ה כתבו דמת עכו״ם לא הוי כקדשים לאסור בהנאה מכח סברא בעלמא אבל לפי מאי דמסקו בקידושין דלאו דרשא היא ועיקר דרשא דעגלה ערופה משום דכתיב שם שם תהא קבורתה ולא משום קדשים וכיון דילפינן מת מעגלה ערופה מהיכא תיתי לחלק בין מת ישראל ובין מת עכו״ם וכו׳ ע״ש הא ליתא דהא הא דכתבו תוס׳ שם בקמא דף י׳ ד״ה שהשור חייב דמת עכו״ם שרי בהנאה בההוא דיבור גופיה סברי דעור מת אסור בהנאה כמ״ש לעיל ולפי סברת הרב בעל ס׳ צ״ק הוא מטעם דסברי דעיקר דרשא דעגלה ערופה אסורה בהנאה הוא משום דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה ואפ״ה כתבו דמת עכו״ם שרי בהנאה אלא טעמייהו הוא לחלק בין מת ישראל למת עכו״ם הוא משום דילפינן הא דמת אסור בהנאה ממרים דכתיב בה שם וילפא שם מעגלה ערופה וכיון דמרים ישראלית היא לכך נראה להם לחלק בין מת ישראל למת עכו״ם ודוק:

ד״ה ויביא בדמי היפה וכו׳ וכן מוכח בגמ׳ ר"ל מדפריך דלאו איסורי הנאה נמי הא תנא ליה ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

{תוס'} ד״ה ובטריפה כו׳ דאפי׳ וודאי דרוסה יש לה בדיקה כו׳ ור״ל ואי נדרסה בוודאי ימצא אח"כ שהאדים הבשר כו' ותהי׳ היא טריפה ודאי והשאר יאכלו אבל לא איירי בספק טריפה כגון ספק דרוסה או שאינו ניכר הדריסה מחיים דא״כ אחר שחיטה ובדיקה יכול להיות דכולם יהיו כשרים והיאך אמר במתניתין ובטריפה כו׳ משמע שהוא וודאי טריפה וכגון שראינו שתחב הצפורן בריאה או בלב ואח״כ נתערבה באחרים וא״כ אף אם נבדוק אחר שחיטה תהי׳ הדרוסה טריפה והשאר יהיו כשרים ובזה נדחו דברי מחותני בספרו שפתי כהן להטי״ד סי' נ״ז ועוד אכתוב מזה לקמן בגמרא בס״ד ודו״ק כי הוא ברור כשמש:

בא״ד. אבל למ״ד בולד טריפה קשה כו׳ עכ״ל התוס׳ אזלי לשיטתם דתמורה דף ל״א ע״א ד״ה ר״א שכתבו דלר״א ולד טריפה אסור אפי׳ להדיוט באכילה וא״כ קשה קושייתם אבל לפירש״י שם דווקא לענין קרבן אסר ר״א לא קשיא מידי וק״ל ועיין בחולין ד׳ נ״ח ע״א:

בא״ד. ומשום עור לחודי׳ כו׳ דהוי מחייבנא באדם כו׳. ובמס׳ בב״ק דף ט׳ ודף י' תירצו דאצריכנן קרא דשור ולא אדם להיכא דנפל לבור עבד ונכרי הקנוי לישראל דההוא שרי בהנאה ע״ש. והואיל ואתא לידן האי דינא נימא בה מילתא דהתוס׳ כתבו בפשיטות דמת עכו״ם מותר בהנאה. ובטוי״ד ושו״ע סי׳ שמ״ט סעי׳ א׳ כתב הב״י וז״ל מת בין עכו״ם בין ישראל כו׳ אסורי׳ בהנאה. ולא ידעתי אנא מצא לחלוק אדברי תוס' הנ"ל לאסור אפי׳ מת עכו״ם בהנאה והתוס׳ כתבו בפשיטות בלי ראיות כאילו הדבר ברור בעיניהם שהוא מותר. שוב ראיתי בספר בדק הבית להב״י שכתב שכ״כ בש״ת הרשב״א סי׳ שס״ה ואיברא דהמעיין שם יראה דאינו ברירא להרשב״א כ״כ בפשיטות לאסור רק דחה להשואל ראייתו בבירור מהא דגזירה שמא יעשה כו׳ להתיר מת עכו״ם ע״ש. ולכאורה נ"ל להביא ראייה לדברי התוס׳ מהא דגרסינן בפ׳ כהן גדול דף י״ט ע״ב בפלוגתא דשאול ודוד שקידש למיכל במאה ערלות פלשתים דדוד סבר דחזי לכלבא ושונרא וש״פ ומקודשת ובקרא שם כתיב ויך בפלשתים וגו׳ ויבא דוד את ערלותיהם ואם איתא דמת עכו״ם אסור בהנאה א״כ לא שרי למיתן לכלבא ושונרא ולא הוי ש״פ אלא ש״מ דמותר בהנאה וליכא למימר דשוינהו גוססין כדאמר בריש מסכ׳ נזיר גבי שמשון ע״ש. וגם התרגום יהנתן תרגם וקטל דוד וכו׳ ומכאן ג״כ קצת הוכחה לדעת הרשב״א שם בתשובה דס״ל דעור מת אסור בהנאה אלא דעכ״פ מוכח ג״כ מכאן דעור עכו״ם מותר בהנאה במת עכו״ם אבל לדעת התוס׳ כאן והתם דס״ל דעור מת מותר בהנאה ליכא ראיה מהתם די״ל דערלה חשיבא כמו עור. ומ״מ הואיל והתוס׳ כתבו כן בפשיטות יש לחפש ולעיין מנ״ל בפשיטות זה להתיר. ומצאתי להרב בספר כסף משנה שכתב בפ״ה מהלכות ערכין דין י״ז אמה שהשיג הראב״ד ז״ל אהרמב״ם וכי מה ישוה האדם כאשר יסור ראשו ואפי׳ לכלבים אינו ראוי שהרי אסורי הנאה הוא עכ״ל וכתב הכ״מ וז״ל אלו לא היה קשה אלא מעבד הוי מתרצינן דבעבד שלא קיבל עליו ז׳ מצות עסקינן דנכרי הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל כו׳ עכ״ל. והרי דברים אלו סותרים לפסק הרשב״א ז״ל בש״ת הנ״ל ולפסק הש״ע הנ״ל וצ״ע עוד להתיישב בדין זה אחר כך מצאתי בירושלמי דשבת פ׳ המצניע הלכה ו׳ את המת במטה חייב. דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר׳ אילא אף ר׳ שמעון מודה בה ומודה ר״ש באיסורי הנאה אמר ר׳ יודן תיפתר במת נכרי ושאין בו ריח רע והוציא לכלבו עכ״ל וע״ש בר״ן דה״פ דר׳ יודן קמ״ל דאי ד״ה היא בבא דרישא דמת במטה חייב יש להפתר במלאכה שהיא צריכה לגופה דאין בהמת ריח רע ומותר בהנאה ולכך מודה גם ר״ש דחייב כגון במת עכו״ם. והרי להדיא מבואר דמת עכו״ם מותר בהנאה וכן דעת התוס׳ בפשיטות כנ"ל עיקר ודוק:

הגהות

גמ׳ קדשים בקדשים מין כשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי כו׳ גי׳ רש״י מי קתני בכל שהוא התם קתני כצ״ל:

רש״י ד״ה ירעו עד שיסתאבו כו׳ ואם שלמים שלמים הס"ד: ואח״כ ד״ה נתערבו כו' מין אותו הקרבן ונמצאו הרי כולם קדשים של מין א׳ כו׳ מי הוא ויקרבו כו' לשם מי שהוא (שהרי זבח א׳ שם בעליו עליו ל׳ רע״ב) כצ״ל והד״א והס״ד:

ד"ה אלא ה״ג כו׳ במעשר ובבכור הס״ד:

ד״ה נתערבו כו׳ הללו נמצאו חולין כו׳ לא מזלזלינן הס״ד והד״א:

ד״ה מאי אפילו כו׳ ימותו הס״ד: ואח״כ ד״ה שנתערבו כו׳ ורובא דהיתרא כצ״ל:

ד״ה אימא נבטלו כו׳ ברובא שלא ימותו כו׳ כולי האי קמ״ל ימותו הס״ד ואח״כ צ״ל ד"ה ואי מהכא כו' (הנדפס בש"ס שלפנינו בריש דף ע״ב נ״ל ודוק): ואח״כ ד"ה אבל הנך כו׳ ואפילו לגבוה הס״ד: ואח״כ ד"ה הא תנא ליה ולמתניי׳ התם הס״ד: ואח״כ ד״ה ומשני כו׳ הן אוסרים הס״ד: ואח״כ ד״ה כל שהן כו׳ בכל שהן דאי ממתני׳ כו׳ ואחד ברבוא כו׳ עלייהו קאי הס"ד:

ד״ה תקנתא כו׳ שיסתאבו כו׳ הס״ד: ואח״כ ד״ה דהדיוט כו׳ לא בטלי כו' כצ״ל:

תוס' ד״ה ויביא בדמי כו׳ פירש״י ויקחו כו׳ דדומיא דרישא כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא תנינא חדא זימנא בל"ז לא היה יכול להקשות דהא אפילו רובע ונרבע באלף כשרים לא בטיל וק"ו כשר ברוב פסולים וי״ל דבל"ז הייתי אומר דתני דוקא שנתערבו ברוב פסולים ולדיוקא אתא דוקא ברוב פסולים הוא דימותו אבל ברוב כשרים יש להם תקנה ברעיה דלהדיוט בטלי איסורי הנאה ואפילו תני משום סיפא היכא דנתערבו במותרים להדיוט ה"א דמותר להדיוט לאכול בלא פדיי׳ דקרבן בטל ברוב קמ"ל דאפילו הכי ירעו וא"כ אין כאן קושיא תנינא דהתם מיירי שנתערב פסול ברוב קרבנות והכא מיירי בנתערבו ברוב פסולים ורישא אשמועינן דוקא ברוב [פסולים] הוא דימותו אבל אם נתערב ברוב כשרים יש להם תקנה ע"י רעיה דלהדיוט בטלי איסורי הנאה וקמ״ל סיפא אף דשאר איסורי הנאה בטלי אבל איסור הנאה דהקדש לא בטיל לגבי יחיד אבל השתא מקשה מאי אפילו ותירץ לו הכי קתני משמע שנתערבו ברוב קרבנות וסיפא מיירי דומיא דרישא אם כן פריך שפיר תנינא ודוק. יש להקשות למה לא פריך ממתני׳ גופיה למה לי רישא לאשמועינן באיסורי הנאה דלא בטיל כיון דתני בסיפא בנתערב בשאינו איסורי הנאה לא בטיל קל וחומר ברישא דאיסורי הנאה נינהו אלא ע״כ רישא אשמועינן דלהדיוט נמי לא בטיל א"כ ידע המקשה מתירוצו וא"ת דסבר המקשה דסיפא לא קאי על רישא על אחד ברבוא א"כ ידע מתירוץ שני מי קתני בכמה כו׳ ויש לישב ודוק ויש עוד להקשות מאי פריך תנינא דילמא איצטרך הכא לאשמועינן דלא אמרינן נכבשנהו כי היכי דניידי ויש לישב כיון דלא תני התם שום תקנתא ממילא משמע דלית להו תקנתא אפילו ע"י דכבשנהו וק"ל ובחידוד לתלמידים הארכתי:

תוס׳ ד"ה בטריפה והקשה הר"ר אפרים כו׳ דלמיכליה אי אפשר משום ספק טריפה דאף לפירוש ר"ת דאמרינן בשאר איסורים נכבשנהו מ"מ הכא כיון דלאחר רעיה לא משתרי אלא מטעם דפריש מרובה פריש לא עבדינן תקנתא כן פירשו התוס׳ לעיל:

בא"ד דאפילו לודאי דרוסה יש לה בדיקה כתב הב״ז וז"ל ואי נדרסה בודאי ימצא אחר כך שהאדים הבשר כו׳ ותהיה היא טריפה וודאית והשאר יאכלו אבל לא איירי בספק טרפה כגון ספק דרוסה או שאינו ניכר הדריסה מחיים דאם כן אחר שחיטה ובדיקה יכול להיות דכולם יהיו כשרים והיאך אמר במתני׳ ובטריפה כו' משמע שהוא ודאי וכגון שראינו שתחב הציפורן בריאה או בלב ואח״כ נתערב באחרים וא"כ אף אם נבדוק אחר שחיטה תהיה הדרוסה טריפה והשאר יהיו כשרים ובזה נדחו דברי מחותני בספרו שפתי כהן ביו״ד סימן נ״ז ועוד אכתוב מזה לקמן בגמרא בס"ד ודוק כי הוא ברור כשמש עכ״ל ולא זכיתי להבין דבריו דע״כ מיירי שא״א להכיר תחיבת הציפורן בריאה מחיים דהדר בריה ואח״כ נתערב א״כ מאי דוחקיה לאוקמיה דרוסת הזאב בנקיבת הקוץ לוקמיה נקיבת הקוץ בנקיבת הקוץ בריאה והדר הבריא ואי אפשר להכיר כמו בולד טריפה אלא ע״כ דנקיבת הקוץ מיירי שלא ניקב לחלל דאי ניקב לחלל טריפה כמו שאמר רב הונא בקוץ עד שינקב לחלל בדרוסה עד שיאדים הבשר נגד המעים וכיון דע"כ שלא ניקב לחלל שפיר היה יכול להכיר אף מחיים אלא ע״כ דבדרוסה שנדרסה ולא ניקב לחלל ודאי דרוסה יש לה בדיקה דאם לא האדימה כשרה ושפיר קאמר במתני׳ דנתערב בטריפה כיון דאתחזק טריפה אי אפשר למשחטיה בעזרה ועוד תמיה לי עליו דהתוספות כתבו בנפולה יש לה בדיקה והתם אחר הבדיקה יכולים להיות שכולן כשרים ואף ע"פ כן תני טריפה א״כ הכא נמי וק״ל:

בא״ד ושמא קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יש להקשות א"כ מאי פריך בגמרא מ״ט לא אמרו כר׳ ירמיה מאי קושיא דלמא הם סוברים אין פודין את הקדשים ולכך לא רצו לאוקמי בולד טריפה וק"ל:

בא״ד וא״ת בפרק הפרה כו׳ ומשום עור לחודא איצטרך שור ולא אדם נראה לי לישב קושייתם דאי לא נכתב שור ולא אדם ה״א כל היכא דעור מותר בהנאה שפיר קרינן המת יהיה לו המתה שלו והייתי מחייב בפסולי מוקדשים שנפלו לבור אבל עכשיו דהתורה מיעטה אדם ש״מ בשביל עור לחוד לא קרינן המת שלו א"כ גם פסולי מוקדשים דאף דעור מותר בהנאה אם נפל לבור פטור דלא קרינן המת שלו וק"ל:

גמרא מי קתני בכמה ואין להקשות ליתני הכא בכל שהוא י״ל דה״א שנתערב קרבן ברוב פסולים דמותרים להדיוט ולא בטיל להדיוט למאכל בלא רעיה אבל להקדש ה״א דבטלי וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כלאים וטריפה ויוצא דופן. שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן טריפה התם אמרינן כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת''ל להוציא את הטריפה ולהדיוט מותרת בהנאה להשליכה לכלבים: ירעו עד שיסתאבו. דמחמת הזבח המעורב בהן נאסרו כולן להדיוט ולחללו על המעות בעודו תם אי איפשר הילכך ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין ממין הקרבן אם עולה הוא יביא מעות כנגד דמי היפה שבכולן דשמא הזבח הוא היפה ויאמר כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על מעות הללו ויביא מן המעות עולה ואם שלמים שלמים: נתערבו בחולין תמימין. או אחד באחד או זבח אחד בחולין הרבה ימכרו כל החולין לצרכי מין אותו הקרבן ונמצאת הרי כולן קדשים של מין אחד אלא שאין ידוע כל אחד של מי הוא ויקרבו כולן כל אחד ואחד לשם מי שהוא כדקתני מתני': קדשים בקדשים מין במינו. אלא שבעליהן מוחלקות יקרב כל אחד לשם מי שהוא: מין בשאינו מינו. עולה בשלמים שאין מתן דמן ואימוריהן שוה: וימכרו. נמצאו דמי עולה עולה דמי שלמים שלמים ואינו יודע איזו עולה ואיזו שלמים הילכך יטול מעות [מביתו] כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהן ממעות עולה יתחללו על אלו (ואלו מעות כיוצא בהן) לפי שאינו יודע איזו מין היה יפה [ויביא מעות כיוצא בהן] ויאמר כל מקום שהן מעות שלמים יהו מחוללין על אלו ונמצא מפסיד אותו עודף מביתו ול''נ דלא גרסינן וימכרו אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה כו' ובתחילת חילולן יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת על אלו וכל מקום שהן שלמים יהיו מחוללין על אלו ויביא מאלו עולה ומאלו שלמים ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ומעשר דקתני נמי וימכרו אי איפשר דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום וילפינן לה בבכורות (דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא אלא הכי גרסינן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כמעשר וכבכור: נתערבו. זבחים כגון עולה בבכור או במעשר בהמה שאין תופסין דמיהן בקדושה ולהקריבן אי איפשר שזה כליל וזה נאכל או אפילו הוא שלמים זה טעון מתן ארבע וזה מתן אחת וכן סמיכה ונסכים: ירעו עד שיסתאבו. ויביא מעות בדמי היפה ויאמר כל מקום שהוא הזבח התופס את דמיו יהא מחולל על מעות הללו נמצא חולין מעורב בבכור ומעשר בעלי מומין ויאכלו מעורבים כולן בתורת בכור ומעשר בעלי מומין שלא ישחטו באיטליז ולא ימכרו באיטליז ולא ישקלו בליטרא כדתנן (מנחות דף עא) כל פסולי מוקדשים הנאתן להקדש לפיכך נשחטין באיטליז לאחר שנפדו ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא דכמה דמשכיר במכירתן טפי ופריק להו מעיקרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים שאין מביאין בדמיהן קרבן וא''ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה אין ה''נ אי משום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר נהי דאי לא הוה מערב דליכא זילותא אלא בדידיה מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו לא מזלזלינן: הכל יכולין להתערב. בכל שני מיני קדשים אפשר להו שיהו מעורבין: חוץ מן החטאת ואשם. שאין מתערבין זה בזה לפי שניכרין זה מזה כדמפרש בגמרא: גמ' מאי אפילו. כל שכן כיון דרובא למיתה ימותו: שנתערבו בהן חטאות המתות. חד דאיסורא ורובא דהתירא: כל האסורין כו'. משנה היא במסכת תמורה: אוסרין בכל שהן. כל המתערבין בהן ואפי' אחד בריבוא: הני מילי לגבוה. כולן המעורבין אסורין לגבוה ומותרין להדיוט ברעייה ובפדייה דלא איירי התם בנתערבו באיסורי הנאה: אבל הני. דלהדיוט נמי לא חזו לפדייה דהא באיסורי הנאה נתערבו: אימא. ניבטלי איסורי הנאה ברובא שלא ימותו אלא ירעו וימכרו דלא חמיר דין הדיוט כולי האי קמ''ל ימותו: אי מהכא. אשמעינן דאפילו קדשים נמי מפסדינן ולא תנא ההיא בתמורה ה''א הני הוא דמפסדינן משום דאיערוב באיסורי הנאה אבל הנך דתמורה דלא איערוב בהו איסורי הנאה אימא לא לאסרינהו לכולהו אלא ניבטיל ברובא ויקרבו צריכא: אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו. אימא קיל איסורייהו וניבטלו ברובא ואפילו לגבוה: הא תנא ליה. הנך במתני' דלא בטלי לגבוה דקתני במתניתין נתערבו בשור שנעבדה כו' ולמה לי למהדר ולמיתנייה התם: ומשני מי קתני. במתני' גבי רובע ונרבע בכמה הן אוסרין: כל שהן התם קתני. במסכת תמורה הוא דקתני אוסרין בכל שהן דאי ממתני' דילמא בטלי במאה או במאתים ואחד ברבוא דקתני מתני' לאו עלייהו קאי: וניתני הא דתמורה. ולא ניתני הא דזבחים: תקנתא איצטריכא ליה. דהתם אוסרין בכל שהוא תני ולא תקנתא והכא תנא תקנתא ירעו עד שיסתאבו כו': דהדיוט. נמי תנא במסכת עבודה זרה דאיסורי הנאה לא בטלי ברובא ומיתסרו להדיוט ולמה לי למיתני הכא בחטאות המתות ושור הנסקל:

ובטריפה. בגמ'. דייק האי טריפה היכי דמי אי ידע לה ליזיל ולישקלה ומפרש רבי ירמיה כגון שנתערבה בוולד טריפה ורבי אליעזר היא ורבי ינאי מפרש כגון דאיתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב וריש לקיש מפרש כגון דאיערב בנפולה והקשה ה''ר אפרים כיון דלא ידיעה מה מועלת כאן רעייה דלמיכלה א''א משום ספק טריפה ולעובדי כוכבים ולכלבים אי איפשר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומחיים נמי לא איפשר ליהנות דפסולי המוקדשים אסורים בגיזה ועבודה מיהו למ''ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדימה בשר כנגד בני מעיים או כנגד הסימנים דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה ולמ''ד דאיערב בנפולה נפולה יש לה בדיקה אבל למ''ד בוולד טריפה קשה ושמא קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כאיכא דאמרי בפרק שני דבכורות (דף טו:) אי נמי כדאמרינן (פסחים דף.) אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או נטרפו אבל הני אסורים מחמת טריפות חולין שנתערבו בהן אבל קדשים גופייהו אם היה מכירן דחזו לדידיה שרי להאכילן לעובדי כוכבים ולכלבים ומיתרצא בהכי פירכא אחריתי שהיה מקשה ה''ר אפרים בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (דף לב:) בכור מתיר ר''ע אפי' לעובד כוכבים ולקמן בפ' טבול יום (דף קג:) אמר ר''ע מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דווקא בעורו אבל בבשרו לא דאסור להאכילו לכלבים ולעובדי כוכבים ולפי מה שפירשתי ניחא דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולעובדי כוכבים אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך אבל היכא דחזי לדידיה אישתרו לגמרי דאיתקש לצבי ואיל וא''ת בפרק הפרה (ב''ק דף נג:) דפטרינן שור פסולי המוקדשים שנפל לבור משום דכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו הרי המת שלו כדתנן (לקמן דף קג:) דיאותו הכהנים בעורו ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ולא אסור אלא משום גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין (חולין דף קכב.) וי''ל דסוגיא דב''ק (דף נג:) אתיא כמסקנא דפרק טבול יום (לקמן ד' קד.) דפסקי' כרבנן בשר בקבורה ועור בשריפה: ויביא בדמי היפה שבהן. פירש''י ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן ויאמר כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על מעות הללו משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע והלשון משמע כן ואי איפשר לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבחים וכן מוכח בגמרא ובדמי היפה שבהן היינו דמי היפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל: לשם מי שהוא. פירש בקונטרס (כדי) כשיקריבנו יאמר הרי הוא לשם בעלים שלו וקשה דהא אמר בריש מכילתין (דף ב:) אתנו בית דין דלא לימא לשמן דילמא אתי למימר שלא לשמן אלא לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי: מי קתני בכמה. בפרק כל האסורין (תמורה דף כח.) משני בענין אחר ולא פריך התם וליתני הא ולא בעי הא כדפריך הכא: דהדיוט נמי תנא ליה ואלו אסורין כו'. מכמה משניות הוה מצי לאתויי ממתני' דאפה בו את הפת במסכת עבודה זרה (דף מט:) וממתני' דערלה (פ''ג מ''ה ו) בערלה וכלאי הכרם: