זבחים עד ע"א

דף עד - א

ותנן לקמן בפירקין: אברים של עולות כשרות שהתערבו באברים של עולה בעלת מום, שאינם קריבים, רבי אליעזר אומר: לכתחילה אסור להקריב את כל האיברים שבתערובת. אבל אם בדיעבד כבר קרב הראש של אחד מהן - יקרבו מעתה כל הראשים.

וטעמו של רבי אליעזר הוא, שהרי מדאורייתא בטל הפסול ברוב הכשר, אלא שהחמירו חכמים בתערובת שכזו שלא ינהג בה דין ביטול ברוב, ולכן גם הקילו חכמים מאידך, שאם יהיה ניתן "לתלות" ולומר שהאיסור כבר אינו נמצא בתוך התערובת, כגון שכבר קרב ראש אחד, שאז ניתן לתלות ולומר שהוא הראש הפסול, הרי אף שהדבר ספק אם הוא הכשר או הפסול, "תלינן" שהוא הפסול, ואז מעמידים את דין ביטול ברוב על דינו מן התורה ש"חד בתרי בטיל", והותרו הראשים כולם להקרב.

ומעתה תיקשי: הרי לפני שהקריבו את הראש הראשון, היו דחויים הראשים כולם מהקרבה, ודחייה זאת היתה בהיותם שחוטים. ובכל זאת לא אמרינן שדחיה בשעה שהם שחוטין דוחה אותם לעולם, אלא אמרינן, משעה שקרב הראש הראשון נהיו כולם ראויים להקרבה. ואם כן, אמאי קאמר רבא שאם התערבה בהמה פסולה בקרבנות כשרים ולאחר מכן הוכרו הקרבנות הכשרים, בכל זאת הם דחויין לעולם, ואם הקריבן הן אינן מרצין!?

ומשנינן: רבא סובר כחכמים, החולקים על רבי אליעזר והסוברים את דין דחיה, הילכך גם בדחיה מחמת תערובת של איסור חשיב דחיה.

ואילו הוא, רבי אליעזר, שאמר אם קרב הראש ייקרבו כולן, סבר כך משום דאמר כחנן המצרי, הסובר שאפילו שחוטין אינן נדחין, כמו שמצינו לגבי שעירי יום הכיפורים.

שני שעירי יום הכיפורים [האחד הוא השעיר הפנימי, שמזים מדמו לפני ולפנים, והשני הוא השעיר המשתלח במדבר], נחשבים כ"זוג", אשר כל אחד מהם "מעכב" את חבירו. דהיינו, אם חסר אחד מהם, אי אפשר לעשות את העבודה בשני.

דתניא: חנן המצרי אומר: אם אירע שמת השעיר המשתלח, אפילו מת לאחר שכבר נשחט השעיר הנעשה בפנים, וכבר נתקבל דם השעיר הפנימי בכוס, אין השעיר הפנימי נדחה מהקרבה משום חסרונו של בן זוגו, אלא מביא חבירו, שעיר נוסף, ומזווג לו לשעיר הפנימי כבן זוגו בתור שעיר המשתלח, וזורק את דמו של השעיר הפנימי שכבר התקבל בכוס, ומקריב את אימוריו.

ולא אמרינן: כיון שנדחה השעיר הפנימי מהקרבה כאשר מת השעיר המשתלח, הרי הוא נדחה לעולם.

ומוכח, שסובר חנן המצרי שאפילו קרבנות שנדחו מהקרבה בהיותן שחוטין, אינן נדחין לעולם. ורבי אליעזר סובר כמותו.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: טבעת קישוט של עבודת כוכבים, שאינה מתבטלת ברוב משום שגזרו חכמים שעבודה זרה לא תתבטל אפילו באלף, שנתערבה במאה טבעות, ונאסרה בכך כל התערובת, ונפלה אחת מהן לים הגדול, ואין אנו יודעים אם הטבעת שנפלה לים היתר היתה או של עבודה זרה היתה - הותרו הטבעות כולן. כי מן התורה "חד בתרי בטיל", אלא שהחמירו חכמים בעבודה זרה שלא תתבטל ברוב, ולכן, מאידך, הקלו חכמים כשיש מקום לתלות ולומר שכבר העבודה זרה אינה נמצאת בתערובת, כגון שיש מקום לומר שהטבעת של עבודה זרה היא זאת שנפלה לים, ושוב אין היא מצויה בין הטבעות, הרי על אף שזוהי תליה רחוקה, שיש רק סיכוי של אחד למאה שהטבעת שנפלה היא של עבודה זרה, בכל זאת לא אסרו חכמים בכהאי גונא את התערובת, אלא אז העמידו אותה על דין תורה, שחד בתרי בטיל, דאמרינן, הך טבעת דנפל לים, טבעת דאיסורא הוא שנפל. וכל הטבעות שנותרו הן הטבעות המותרות.

איתיביה רבה לרב נחמן: הרי שנינו במשנתנו שאם התערבה בהמה פסולה בזבחים כשרים, אפילו בהמה אחת פסולה שהתערבה בריבוא זבחים כשרים - ימותו כולן.

ולדבריך תיקשי: אמאי ימותו כולן? מדוע לא נימא משעה שמתה הבהמה הראשונה מתוך כל הבהמות שבתערובת, שיש לתלות ולומר, כי הך דמית, אותה בהמה שמתה, בהמה דאיסורא הוא דמית, והשאר ייקרבו כולן!?

אמר ליה רב נחמן לרבא: רב שהתיר בטבעת שנפלה לים, משום דאמר כרבי אליעזר.

דתנן: רבי אליעזר אומר, אם נתערבו איברי עולה שהיא בעלת מום באיברי עולות כשרות, הרי אם בדיעבד קרב ראש של אחד מהן, יקרבו כל הראשים כולן. כי אנו "תולים" שהראש אשר הוקרב הוא הראש הפסול. והוא הדין בטבעת של עבודה זרה תלינן שהטבעת שנפלה היא הטבעת האסורה. ואילו משנתנו האומרת שאם התערבה בהמה פסולה בזבחים כשרים ימותו כולן, ולא הותרו אחר מיתת הראשון, היא אליבא דרבנן, החולקים על רבי אליעזר, ואינם סוברים שיש דין תלייה בכהאי גונא.

אך הקשה רבא לרב נחמן: איני! והא אמר רבי אלעזר: לא התיר רבי אליעזר להקטיר את כל הראשים [שנותרו לאחר הקרבת הראש הראשון] אחד אחד, אלא שנים שנים.

וטעמו של דבר, לפי שצריך "צד של היתר", נוסף כדי להקל שיתבטל ברוב, בכך שיקרבו שני ראשים דוקא כאחד, כי אז "אמרינן" לגבי כל אחד מהראשים: אם תאמר לאוסרו, הרי אתה קובע שהוא האסור, ואם כן, בהכרח, שחבירו הוא ההיתר. ומתוך שחברו קרב, אף הוא קרב. ו"אמירה" זו אין לה יסוד מעיקר הדין, אלא שבאופן כזה הקילו חכמים את חומרת איסורם שלא יתבטל ברוב, במקרים שבהם אפשר לומר "אמירה" שכזאת.

אבל להקריב אחד אחד, לא התיר רבי אליעזר.

ואם כן, כאן, שנפלה טבעת מהתערובת תיקשי, אמאי התיר רב להשתמש בכל אחת מהטבעות לחוד, ולא הצריך להשתמש בשתי טבעות יחד, כמו שהצריך רבי אליעזר הקרבת שני ראשים יחד?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אנא נמי, תרתי תרתי קאמינא. שלא הותר להנות מכל טבעת לחוד אלא יש למכור את הטבעות שתים שתים כדי שיהיה אפשר "לומר" בכל טבעת מאותן השתים: כשם שהשניה מותרת, כך גם היא מותרת.

אמר רב יהודה אמר רב: טבעת של עבודת כוכבים, שנתערבה במאה טבעות היתר, ופרשו ארבעים טבעות מתוך הטבעות למקום אחד, וששים למקום אחר, ולאחר מכן פרשה אחת מארבעים הטבעות והתערבה בטבעות היתר אחרות, אינה אוסרת את הטבעות שהתערבה בהן, וכדמפרש אזיל.

אבל, אם פירשה טבעת אחת מששים הטבעות, [לאחר שפרשו מתוך המאה] והתערבה הטבעת הפורשת בטבעות היתר, הרי היא אוסרת את כל הטבעות שהתערבה בהן.

ודנא הגמרא בדברי רב: מאי שנא אם פירשה אחת מארבעים הטבעות דלא אסרה תערובתה, משום דאמרינן, איסורא, אותה הטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה כשהן היו ביחד, ברובא איתיה. דתלינן שהטבעת האסורה נמצאת בין ששים הטבעות, שהן רוב לעומת הארבעים. [ותליה זאת היא רק לאחר שפירשה טבעת אחת מתוך הארבעים, אך בשעה שפירשו הארבעים עצמן, הן לא הותרו על סמך התליה ש"איסורא ברובא איתיה"].

ואם כן תיקשי, כשפירשה טבעת אחת מתוך הששים נמי [לאחר שכל הששים פרשו למקום אחר], מדוע היא אוסרת תערובתה, ולא תלינן, ולא אמרינן "איסורא, ברובא איתיה", שנשארה הטבעת האסורה בתוך החמשים ותשע, וזאת שפירשה היא טבעת היתר!?

אלא, אימא, הכי קאמר רב: פירשו ארבעים טבעות מתוך המאה, והיתה פרישתן של ארבעים הטבעות כולן למקום אחד, ושם נתערבו בטבעות אחרות, אין אוסרות תערובתן, משום דאמרינן "איסורא ברובא איתיה", ונשארה הטבעת האסורה בתוך הששים הנותרות. אבל, אם פירשו ששים טבעות מתוך המאה למקום אחד, ונתערבו באחרות, הרי הן אוסרות תערובתן.

ושוב לא תיקשי על טבעת אחת שפירשה. כי לא מצינו לפי אוקימתא זו של דברי רב חילוק בין פירשה מהארבעים או פירשה מהששים.

ואמר רב יהודה: כי אמריתה, כאשר אמרתי את דינו של רב, שארבעים טבעות שפירשו והתערבו באחרות אינן אוסרות תערובתן, קמיה דשמואל, אמר לי שמואל: הנח לעבודת כוכבים, מלהקיל ומלהתיר בה, ואפילו בכהאי גונא שהוא ספק ספיקא, שהרי התערבה הטבעת תחילה במאה היתר, ואחר כך פירשו ארבעים והתערבו באחרות, ובכל זאת אין להקל. כי חמור דינה של עבודת כוכבים, שספיקה, וספק ספיקה, אסורה עד העולם, הלכך אסורה תערובתה ותערובת תערובתה לעולם.

מיתיבי לשמואל ממה ששנינו: ספק עבודת כוכבים, אסורה. אבל ספק ספיקה מותרת.

כיצד? כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות - כולן אסורין.

פירש אחד מהן, מהכוסות שהתערב בהן כוס של עבודה זרה, והתערב הכוס בכוסות אחרות, אפילו אם התערב בריבוא כוסות היתר, הרי כולן אסורין [שעדיין מיקרי "ספק עבודת כוכבים" ולא "ספק ספיקה", משום שהתערובת הראשונה שהאיסור בודאי נמצא בתוכה נחשבת כולה כגוף האיסור ולא כספיקו, ורק כשפירש אחד מהתערובת והתערב באחרים, שספק לנו אם בתערובת החדשה נמצא האיסור בעצמו, חשיבא התערובת "ספק עבודת כוכבים"].

אבל אם לאחר מכן פירש אחד מהריבוא לתערובת של ריבוא היתר, כולן מותרין. ^[12]

ומוכח שסבר התנא דברייתא כי ספק ספיקא מותר בעבודת כוכבים. ותיקשי לשמואל, שאסר בספק ספיקא ואפילו עד סוף העולם!?

ומשנינן: לא תיקשי לשמואל, כי תנאי, נחלקו תנאים בדבר:

דתניא, רימוני באדן שהיו אסורין משום ערלה או משום תרומה אין הם מתבטלים ברוב, משום שהם אחד מששת הדברים החשובין שאינן מתבטלין, וכמבואר לעיל, הילכך אוסרין את תערובתן בכל שהוא.

כיצד? - נפל אחד מהן לתוך ריבוא רימוני באדן מותרין, ופירש אחד מריבוא לתערובת ריבוא היתר אחרים, כולן אסורין.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אם התערבו רימוני באדן אסורין לתוך ריבוא מותרין - כולן אסורין.

אבל אם פירש אחד מריבוא לתערובת של שלשה רימוני באדן [הרימון שפירש מהריבוא, ועוד שנים שהתערב בהן.] ולאחר מכן פירש אחד מהשלשה למקום אחר, מותר לאכול את זה שפירש. וכן הותרו הרימונים שפירש מהן, משום ספק ספיקא.

וטעמו של רבי שמעון הוא כמו שאמרנו לעיל, שכל תערובת אשר האיסור עצמו בודאי נמצא בה, אינה נחשבת "ספק איסור", אלא דינה הוא כודאי איסור. ורק התערובת השניה, שמעורב בה אחד שפירש מהראשונה, נחשבת כספק, שהרי אין אנו יודעים בודאי שהאיסור מעורב בה. ואם פירש אחד מהתערובת השניה והתערב בתערובת שלישית, הויא התערובת השלישית "ספק ספיקא". ולכן הפורש ממנה מותר באכילה, וגם היא ניתרת בפרישת אותו אחד, שהרי מעתה יש לתלות את האיסור בפורש.

הילכך, שפיר אמר שמואל שעבודה זרה אין לה היתר עד סוף העולם, משום שסבר כרבי יהודה, שאמר אפילו פירש מהריבוא לריבוא כולן אסורין. וחומרת עבודה זרה שאינה בטילה, היא כחומרת אגוזי באדן, שאינם בטלים.

אך עדיין דנה הגמרא לפי שמואל, שאמר "הנח לעבודת כוכבים, שספיקה וספק ספיקה אסורה עד סוף העולם":

שמואל - דאמר כמאן?

אי כרבי יהודה סבירא ליה, אמאי קאמר "הנח לעבודת כוכבים"? והרי אפילו בשאר איסורים נמי אסר רבי יהודה, כי הוא סבר שדבר חשוב שאינו מתבטל, הרי הוא אסור עד סוף כל העולם!?

אי סבר שמואל כרבי שמעון, תיקשי, שהרי אפילו בעבודת כוכבים נמי שרי רבי שמעון ספק ספיקא, כמו בדבר חשוב!?

וכי תימא, שמא תאמר, הרי לא מצינו במפורש שאמר רבי שמעון שבעבודה זרה יש היתר של ספק ספיקא, ונימא, שאני ליה רבי שמעון בין עבודת כוכבים לשאר איסורים, וספק ספיקה בעבודה זרה אסור סבירא ליה, ושמואל סבירא ליה כרבי שמעון, אכתי תקשי:

אלא, הא דתניא: ספק עבודת כוכבים אסורה, וספק ספיקה מותרת.

מני הא תנא דברייתא? לא רבי יהודה, האוסר בכל ספק ספיקא, ולא רבי שמעון. שהרי אמרנו שהוא מחמיר בעבודה זרה, וסובר בה כרבי יהודה!?

ומשנינן: לעולם, האי ברייתא לפי רבי שמעון היא, וסבירא ליה לרבי שמעון שבין בעבודה זרה ובין בשאר איסורין ספק ספיקא מותר.

ושמואל - סבר לה כרבי יהודה בחדא, בדין עבודת כוכבים, שיש להחמיר בה ולאסור ספק ספיקא עד סוף העולם. ופליג עליה בחדא, שבשאר איסורין אין מחמירין, אלא מתירין ספק ספיקא.

אמר מר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רימוני באדן האסורין שנפלו לריבוא רימונים מותרים - כולן אסורין.

ואם נפלו מריבוא לשלשה, ומשלשה נפל אחד למקום אחר, הרי הוא מותר.

והניחה הגמרא כי מה שנאמר "נפלו מריבוא לשלשה", הכונה היא שפירש אחד מהרימונים שבתערובת בריבוא, והתערב בשלשה רימונים.

גמרא אר"נ כו' טבעת כו' ונפלה אחת מהן ליה"ג הותרו כולן. עי' בשו"ע יו"ד סי' ק"י ס"ז בהגהה שפסק דבכה"ג אסור לאדם אחד לאכול את כולם אפי' בזא"ז. והגר"א שם הביא סתירה לזה מדאמרי' רב דאמר כר"א. והרי אכילת מזבח כאדם אחד דמי וכ"כ שם הפ"ח. ולע"ד אין מזה סתירה כלל. דאטו מזבח גברא הוא והוזהר על אכילת איסורים. האיסור הוא על הכהן המקטיר עליו דבר האסור לו. וי"ל דגם שם יקריבום שני כהנים דוקא. ולפ"ז יהיה ראיה לדין הב' של הרמ"א שם דאפי' ב' בנ"א אין לאכלם בב"א. מהא דקאמר לעיל שמא יבואו י' כהנים בב"א כו' ע"ש:

גמרא איתיביה רבא לר״נ כו׳. יש מקשין לפרש״י דפריך דנימא דאיסור מת והנותרים קרבו מאי פריך דילמא טעמא דמתני׳ משום דב״ח נדחים ומ״ה אינה ראויה להקרבה כדמשני לעיל. ונ״ל ליישב דהך ימותו כולן שבמתניתין היינו שהורגים בידים שלא יבואו לידי מעילה וכ"כ תוספות לעיל בריש פרקין דף ה׳ אפילו א׳ כו׳ לפ״ז פריך שפיר דאם יש להם תקנה במיתת א' מהם ויש בידו לתקן להמית א׳ מהם וכל שיש בידו לתקן אפילו נראה ונדחה לא הוי דיחוי ולמה ימותו כולן וכ״כ תוספות לעיל דף נ״ט ע״א ודף י״ב ע״ב אף ע״ג דגבי טבעת בעינן דוקא נפלה ממילא לים הגדול אבל הפילה לא וכ״כ תוספת לפ״ז אין בידו לתקן להמית א׳ מ״מ כיון שמצוה להורגן הוי כממילא ויש בידו לתקן נ״ל:

שם א״ל רב דאמר כר״א כו׳. לפ״ז ע״כ צ״ל דמתניתין דהכא דלא כר״א. אבל אפשר לפרש דכוונת ר״נ דמשני רב דאמר כר״א פי׳ דאמר אם קרב הראש של א׳ כו׳ דהיינו בשוגג אבל לכתחלה להקריב ראש של א׳ כדי להתיר את כולן לא אמרינן מ״ה בטבעת ס״ל לרב נמי דאם נפלה בשוגג הותרו כולן אבל במתניתין כיון דממית בידים אע״ג דמצוה להמית לא הותרו הנותרים והוי אין בידו לתקן ונידחי׳ מ״ה פסק הרמב״ם כמתני׳ דהכא וכרב בטבעת ואינו מן הצורך ליכנס בדוחק ליישב דברי הרמב״ם כפי מה שכתב מ״ו הב״ז:

שם א״ל אנא נמי תרתי כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה דאמר כו׳ המצרי דס״ל כו׳ כצ״ל:

ד״ה מאי שנא כו׳ תערובתה דאמרינן כו׳ הד״א:

ד״ה אלא ה״ק כו׳ ונהי דהם עצמן כו׳ כצ״ל:

ד״ה הא דתניא הך דתני כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ונפלה אחת כו׳ ברובא בטל כדפירשנו מ״ה הקילו כאן כו' כצ״ל:

בא"ד אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן. יש מקשים הא ר״נ סבר כר״א ור״א סבר אם קרב הראש יקרבו כל הראשים והתם קרב ע״י אדם שוגג ולא קנסינן. ויש ליישב דכהנים לא קנסינן שוגג אטו במזיד וכ״כ תוספות במס׳ גיטין דף נ״ג ע״ב ד״ה בדאורייתא כו׳ עיי״ש נ״ל:

ד״ה רב דאמר כר״א כו׳ איצטרך והש״ס מייתי כו׳ כצ״ל:

ד״ה פירש א׳ מהם כו׳ ומן השנית שרי מהאי טעמא דפירשתי כו׳ כצ״ל. פי׳ לתוספת מתערובות הג׳ שרי אפילו בב״א ומתערובות הב׳ אסור בב״א אפילו אחר שנתערב בתערובות הג׳ ולרש״י משמע דמתערובות הב׳ לאחר שנפל ממנו לתערובות הג׳ נמי שרי אפילו בב״א. יש מקשים לפי מה שפסק רמ״א ביו״ד סי׳ ק״י סעיף ז' היכא דנתערב איסור בכה״ג אסור לאדם אפילו בזא״ז כיון דבשעה א׳ מיתהני מכולן א״כ איך מקריבין ע״ג המזבח לר״א כל הראשי׳ דהא הוי כמו אכילת אדם א׳ זא״ז דאסור אבל שיבוש הוא דלגבי מזבח שאני כיון דכל הראשונים מותרים לגבי מזבח מטעם דאמרינן דאיסור אזל בהקרבה ראשונה אי אפשר למיעבד בע״א מליקרב כל הראשים אע״ג דאפשר לומר דעדיין האיסור בשאר הראשים המזבח לא נפסל משום כך אבל לגבי הדיוט דאי אמרינן דהאיסור עדיין יש בהנשארים נמצא מיתהני מאיסור מ״ה אסור לאדם א׳ אפילו בזא״ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא איתיביה רבא לרב נחמן אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמת דאיסורא מת יש להקשות הא אמר רבא לעיל השתא דאמרי׳ רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי דסבר בעלי חיים נדחין א״כ מאי פריך רבא הכא ממתניתין דילמא מתני׳ הטעם משום ב״ח נדחין וי"ל דמ״מ פריך שפיר נימא דמת דאיסורא מת וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן קרבנות ואמאי ימותו והא דכתב רש״י והנותרין יקרבו לא הן עצמן קאמר אלא בדמיהן ואין להקשות לזה ממ״ש התוס׳ לעיל בריש פרקין ד״ה אפילו א׳ בריבוא דלא עבדינן תקנה ברעייה כיון דלאחר רעייה לא מישתרי נמי אלא מטעם כל דפריש הכא נמי נימא לא עבדינן תקנה ברעייה כיון דלא מישתרי אלא ע״י מת חד מינייהו לא דמי דהתם לא מישתרי מטעם כל דפריש אלא לאחר רעייה אבל הכא דאמרי׳ ימותו כיון דמת חד מינייהו לא נשאר אלא רעייה לחוד וא״כ נימא ירעו וכו׳ ודוק ובס׳ צ״ק תירץ הכא כיון שיש בידו לתקן להמית א׳ מהן אפילו נראה ונדחה לא הוי דיחוי ע״ש וליתא שלא כתבו התוס׳ כיון שיש בידו לתקן לא הוי דיחוי אלא גבי דיחוי מעיקרו אבל גבי נראה ונדחה הוי דיחוי כמבואר בדבריהם לעיל דף י״ב ד״ה וש״מ יש דיחוי בדמים בסוף הדיבור ע״ש ועי"ל דלק"מ דליכא למימר הא דקתני ימותו כולן הוא משום דבעלי חיים נדחין דהא מתני׳ דקינין דמייתי לעיל קתני נמי אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן והתם ליכא למימר משום ב״ח נדחין דהא תני בה אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר וכו׳ אלמא אין ב״ח נדחין כדדייק לעיל ואפ"ה קתני אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן ונימא הך דמת ההוא אחד שנתערב מת ודוק:

שם א"ל רב דאמר כר״א דתנן וכו׳ מוכח מהכא דמתני׳ דקתני ימותו כולן ולא אמרינן הך דמיית דאיסורא מית לא אתיא כר"א ורב דאמר טבעת של ע״ז וכו׳ הותרו כולן דאמרי׳ הך דנפלה דאיסורא נפלה היינו כר״א ומכאן קשה להרמב״ם ז״ל דפסק לההיא טבעת של ע״ז וכו׳ בפ״ז מהל׳ ע"ז ופסק נמי לההיא סתם מתני׳ דכל הזבחים פסולים שנתערב א׳ מהן אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן בריש פ״ו מהל׳ פה״מ גם שם דין כ״א פסק דלא כר״א ונ״ל ליישב דרבינו מפרש הכי א״ל רב דאמר בטבעת של ע"ז דאמרי׳ הך דנפל דאיסורא נפל כר״א דסבר אפילו בקדשים אמרינן האי סברא אבל רב לא ס״ל כוותיה בקדשים שחמורין הן שנקרבין ע״ג המזבח ולכך לא אמרינן בהו האי סברא וס״ל לרב דגם רבנן לא פליגי עליה דר״א אלא בקדשים שקריבין ע״ג המזבח אבל בשאר איסורין מודו דאמרי׳ האי סברא ומה שהכריחו להרמב״ם ז"ל לפרש הכי הוא משום דקשיא ליה איך רב שביק רבנן ועביד כר״א דשמותי הוא ועוד כמה סתמי דלא כר״א סתמא דהכא דקתני אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן גם סתמא דקינין דמייתי לעיל דקתני חטאת שנתערבה בעולה וכו׳ אפילו א׳ בריבוא ימותו כולן גם סתמא אחריתי שם בקינין דקתני ואם פרח מבין המתות לכולם הרי כולן ימותו מכל הני הכריחו להרמב״ם ז״ל לפרש כן ובזה ג״כ ניחא הא דפסק בפ׳ ט״ו מהל׳ תרומות לההיא דר״ל לענין חבית תרומה שנפלה א׳ מהן לים המלח הותרו כולן משום דבשאר איסורין אפי׳ רבנן מודו לר״א ול״פ עליה אלא גבי קדשים ודוק:

שם א״ל אנא תרתי קאמינא ולשיטתו ניחא דקאי אנשארים שימכור אותן שנים שנים וכן הא דאמר ר״א לא התיר ר״א אלא שנים אבל אחד אחד לא מתיישב שפיר לפרש״י דקאי אראשים הנשארים דלא התיר ר״א אלא להקריב אותן שנים שנים אבל אחד אחד לא כפרש״י אבל לשיטת הרמב״ם ז״ל לקמן בפי׳ המשניות דמפרש שנים קאי אאם קרב ראש של א׳ מהן דפירוש א׳ מהן היינו זוג א׳ ובן גבי טבעת של ע"ז מפרש הא דקאמר ונפלה א׳ מהן לים היינו זוג א׳ כמ״ש בהדיא בפ״ז מה׳ ע״ז ולפירושו לא יתישב לא כפל ב׳ ב׳ ולא כפל א׳ א׳ ונראה דלא הוה גריס כפולים אלא הכי הוה גריס לא התיר ר״א אלא שנים אבל א׳ לא וקאי אנקרבין כבר וכן הוה גריס אנא תרתי קאמינא וקאי אנפלה א׳ מהן לים א״נ הא דקאמר שנים שנים משום דמתני׳ קתני אם קרב ראש א' מהן וכו׳ כרעים של א׳ מהן וכו׳ מש״ה קאמר לא התיר ר״א אלא שנים וכו׳ ר״ל שני ראשים ושני כרעים אבל אכתי קשה לשיטתו כיון דר״א לא קאי אלא אנקרבין כבר א״כ מאי פריך לקמן מתיב ר׳ ירמיה וחכ״א אפילו קרבו כולן חוץ מא׳ מהן וכו׳ בשלמא לפרש״י דקאי אנשארים פריך שפיר אלא לשיטת הרמב״ם דקאי אנקרבין לא פריך מידי ואדרבא לא הוה ליה למיפרך ליה אלא מדברי ר״א גופיה דאמר אם קרב ראש א׳ מהן וכו׳ ואפשר לומר דגירסת הרמב״ם כך היתה ופריך ליה מדברי ר״א גופיה וכן צ"ל לקמן דף פ' ע״א גבי כוסות דפריך מר״א גופיה דאמר אם קרב כוס א׳ וכו׳ ודוק ושוב ראיתי להל"מ בפ״ז מהלכות ע"ז שנתעורר בזה ויישב בדוחק ע״ש:

שם מ"ש א׳ מארבעים דלא וכו׳ מששים נמי וכו׳ הא דלא אמרינן דטעמא דא׳ מארבעים משום דהוי ספק ספיקא מתרי רובי משא״כ בא' בששים דלא הוי אלא ספק א׳ מרוב א׳ עיין בס׳ פנים מאירות שכתב דברים נכונים בזה:

רש״י ד״ה אומר וכו׳ מותר אף הג׳ האמצעיים וכו׳ אינו ר"ל דתערובת ב׳ אינו מותר עד שיפרוש א׳ ממנו לתערובת ג׳ ואז מותר גם תערובת ב׳ אבל כל זמן שלא פירש א׳ מתערובת ב׳ לתערובת ג׳ תערובת ב׳ אסור לגמרי הא ליתא דהא רב כר״ש אתי ואפ״ה קאמר אם נפלו ארבעים למקום א׳ אין אוסרות ואף דהוי תערובת ב׳ אלא ר״ל אם לא פירש אחד מתערובת ב׳ לתערובת ג׳ אז תערובת ב׳ אינו מותר אלא אם אינו אוכלן בבת א׳ דאיכא ספק ספיקא ספק שמא נשאר האיסור בתערובת א׳ ואם תמצא לומר שהוא בתערובת ב׳ בכל אחד ואחד אמרינן לאו היינו איסורא משא״כ אם אוכל תערובת ב׳ בבת א׳ דאז ליכא אלא ספק א׳ אבל כשפירש א׳ מתערובת ב׳ לתערובת ג׳ אז מותר לאכול אף תערובת ב׳ בבת אחת דאיכא ס״ס ספק שמא נשאר האיסור בתערובת א׳ ואת"ל שהוא בתערובת ב׳ שמא אותו א׳ שפירש ממנו לתערובת ג׳ הוא האיסור ולכך מותר לאכול תערובת ב׳ אפילו בבת אחת וכ״ש תערובת ג׳ ודלא כהתוס׳ דס"ל דאף אחר שפירש אחד מתערובת ב׳ אסור לאוכלן בבת א׳ וזהו מ״ש התוס׳ ובקונ׳ לא פי׳ כן ודוק ועוד לקמן אני מכריח פי׳ זה מדברי רש״י עצמו ודלא כהפר״ח ~בסי׳ ד׳~ {בחי"ד} סי׳ ק״י ס״ק ל״ח ע״ש:

תוס׳ ד״ה ונפלה א׳ מהן וכו׳ אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן וכו׳ וקשה דהא רב נחמן סבר כר״א דאמר אם קרב הראש של א׳ מהן יקרבו כל הראשים והתם קרב ע״י אדם שוגג ובס׳ צאן קדשים תירץ דכהנים לא קנסינן שוגג אטו מזיד וכן כתבו תוס׳ בגיטין דף נ״ג ע״ב ד״ה בדאורייתא ע״ש וליתא דלא כתבו תוס׳ אלא גבי מפגל בקדשים דאי קנסינן להו ומפסדינן להו יהיו בטלין מן העבודה אבל הכא אי קנסינן לית להו פסידא אלא העיקר דהכא איירי דאותם שהקריבו הראש לא היו יודעים מהתערובת כלל וכל שלא היה יודע מהתערובת כלל לא שייך ביה קנס כמ״ש הטור י״ד סימן ק״י בשם אביו הרא״ש והביאו הש״ך ס״ק מ׳ ע״ש ושוב ראיתי לרש"י ביומא פ׳ שני שעירי דף ס״ד ע״א שכתב קרב הראש של א׳ מהן קודם שהרגישו בדבר והוא כמ״ש וכן מ״כ לקמן כ"י בגש״ק שכתוב בהן שאין יודע מתערובת וכו׳ כמו שאכתבנו לקמן בע״ה וכן ראיתי להרע״ב ז״ל שכתב כן ודוק:

ד״ה דאמר וכו׳ אלא לחד בחד איצטריך וכו׳ כתב בס׳ פנים מאירות ומזה הוכחה דאף דבר שהתורה התירה בפי׳ ביד חכמים לגזור ולאסור דהכא התירה התורה בפי׳ מום בם דלא ירצו הא על ידי תערובת אפילו חד בחד ירצו וחכמים גזרו דלא כט״ז בי״ד סימן קי"ז וליתא דלא כתב ט״ז אלא כגון נבילה וטריפה דכתיב בפי׳ לגר אשר בקרבך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דכולהו ידעי וזיל קרי בי רב לכך אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור אבל הכא לאו בפירוש איתמר אלא מדיוקא ולא ידעי לה אלא רבנן לכך יש כח בידם לגזור ולאסור ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא אמר ר"נ אמר רב טבעת כו' כצ"ל (מיימוני פ״ז מהלכות עבודה זרה):

א״ל רב דאמר כר׳ אלעזר דתנן כו׳. וצ״ע לפ״ז למה פסק הרמב״ם כסתם מתניתין דכל הזבחים פסולים שנתערב א׳ מהם ברבוא ימותו כולן עיין בפ"ו מה׳ פסוה״מ כיון דפסק בפ״ז מה׳ ע״ז כרב בטבעת שנפל א׳ מהם לים הותרה כולם ומתני׳ לא ס״ל כרב. ואין להקשות למה פסק בפ"ו שם דין כ״א דלא כר׳ אלעזר דלקמן היינו משום דס״ל דשחוטים נדחין אבל בבע״ח פסק דאין נדחים א"כ קשה אם מת א׳ יותרו כולם וצ״ע על הכ״מ שם בהלכות ע״ז. ובספר לחם משנה שם האריך בזה ואין כאן מקום להאריך. ודע שהרמב״ם ז״ל בפט״ו מה' תרומות פסק כריש לקיש לענין חבית תרומה שנפל א׳ מהם לים המלח דהותרו כולם והשיגו הר״א ז״ל למה פסק כוותיה שהרי ר״ל כרב נחמן ס״ל והוא סבר כר׳ אליעזר וקיי״ל כרבנן ומ״ש הכ״מ דבאיסור דרבנן גם כו׳ רבנן ל״פ אר״א כו׳ ליתא דהא בפ״ז מהלכות ע״ז דין י׳ פסק כרב לענין טבעת ע״ז וכר״א אף שהוא איסור דאורייתא וק״ל. ובכ״מ כתב בשם הר"י קורקוס וז״ל דרבינו סובר דההוא דימותו כולם שאני דע״כ לא התיר רב אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דהמקשה היה סובר דאין חילוק ומ״ה קשיא ליה מההיא דימותו כולן ולדבריו מתרץ דס״ל כר״א כו׳ אבל קושטא דמילתא דימותו כולן שאני דהוי דומיא דהפילה כו׳ ע״ש. ודברי תימה הם מה לי שמת ע״י מלאך המות או שנפלה מעצמה לים כיון דלא בכוונתה מתה וכמדומה שהרב ר"י קורקוס הבין שימותו כולם הוא ע״י אדם וליתא כי לא זו הדרך ונשתקע הדבר ולא נאמר אלא דהמקשן הקשה למה ימותו כולם כיון שמתה א׳ מהן ע״י מלאך המות יקרבו השאר דבטל חשיבותן דהוי כנפלה לים. וכך פירש״י הגם שמדברי התוספות ד"ה אפילו אחת בריבוא כו׳ משמע דבקדשים ימותו הוא שהורגין אותם בידים שלא יבואו לידי מעילה מ״מ כיון שמצוה להורגן אפילו ההורגן במזיד הוי כנפלה ממילא וכהורג בשוגג ולא שייך לקנסו כיון דעביד מצוה שממיתן. וא״כ לר׳ אליעזר אמאי ימותו כולן כיון שהמית א׳ לישתרו וכך מוכח מדברי התוס׳ ד״ה ונפלה כו׳. אכן הנלע״ד בקצרה ליישב דברי הרמב״ם והוא לענין קרבנות כיון דמשום דמאיס לגבוה גזרו ביה רבנן שימותו כולן ודאי אף דנפלה א׳ מהם או מתה ודאי יש עדיין גזירת חכמים דמאיסי ולית ליה תקנתא לעולם ואי קריב לא מרצה כדרבא והמקשה שהקשה על רב שמא ס"ל להחמיר בע״ז כמו בקדשים וכיון דלא אשכחן היתרא בקדשים אם כן גם בע״ז נחמיר והשיבו דאשכחן בקדשים ג״כ היתרא לר״א ואף דלא קיי״ל כר״א בקדשים מ״מ סברתו קיי״ל בע״ז ושאר איסורים ועוד יש להאריך בדבריהם אלו ובראיות ע״ז וקצרתי ודוק כנ״ל:

תוס׳ ד״ה אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרים לא איצטריך מריבוא כו׳ (כצ״ל) א״נ כו׳ אי מתהני מכולה בבת אחת כו׳. (והרמב"ם ס״ל דתערובות שני אסור לגמרי ודוקא תערובת ג׳ בעי להתיר ומחולק בזה עם התוס׳ ודלא כמשמעות לשון הכ״מ והב״י בטיו״ד סי׳ ק״י ע״ש). ואפשר דכוונתו דבגי׳ הגמרא ס״ל להרמב״ם כגי׳ התוס׳ אבל לאו בפי׳ הדין דודאי הם מחולקים לדינא ושלש מחלוקת בדבר. דלהרמב״ם התערובת ג׳ שרינן מחמת הס״ס אבל התערובת הב׳ אסור ולרש"י ס״ל ג״כ דתערובת הב׳ הוא אסור. וכשפירש אח״כ א׳ לתערובת הג׳ אז שרי לגמרי גם התערובת הב׳ למפרע. אבל התוס׳ ס"ל דגם לכתחילה כשנתערב מהתערובת הא׳ להב׳ שרי תערובת הב׳ אלא דלא ליתהני ממנו בפעם א׳ אבל כשפירש א׳ לתערובת ג׳ שרי התערובת הג׳ ליתהני מיניה אפילו בבת א׳ ודוק. ואין כאן מקום להאריך בשיטת הפוסקים וצ״ע):

בא״ד. וכן מריבוא לג׳ ומג׳ לג׳ מותר אבל אסור ליהנות כו׳ ומן השני שרי כו׳ ובקונטרס לא פירש כן כצ״ל והס״ד. ור״ל דלרש״י לא שרי האמצעיות אא״כ נפל מהאמצעיות א׳ לג׳ אחרים ואז גם האמצעיות מותרים לגמרי:

הגהות

גמרא מ״ש א׳ מארבעים דלא דאמרינן כו׳ כצ"ל.

רימוני באדן כו׳ (מיימוני פי״ו מה׳ מאכלות אסורות):

רש״י ד"ה אפילו דם כו׳ חבירו מהשוק כו׳ ולא אמרינן כו׳ ישפך ויביא כו׳ ויתכפר בהן כצ״ל והס״ד:

ד״ה כר׳ אליעזר כו׳ בהאי דאזיל הס״ד: ואח"כ ד״ה הא אמר כו' אבל א׳ וא׳ לא קרבו הראשים דבכל חד כו׳ הד״א וכצ״ל:

ד״ה תרתי כו׳ שנים הס״ד:

ד"ה פירשה א׳ כו' ונתערבה באחרות כו׳ כצ״ל:

ד״ה דאמרינן כו׳ בששים הס״ד:

ד״ה אלא ה״ק כו׳ אינן אוסרים דאמרינן כו׳ בדבר שאבד כגון כו׳ אבל לא לתלותו בס׳ של ע״ז הד״א וכצ״ל והס״ד:

ד״ה רימוני בדן כו׳ של ערלה או כו׳ כצ״ל:

ד״ה ופרכינן כו׳ הנח לע״ז כו׳ סבירא ליה הס״ד. ואח״כ ד״ה וכי תימא כו׳ כר״ש אמר הס״ד: ואח״כ ד״ה הך כו׳:

תוס׳ ד״ה רב דאמר כר״א כו׳ מדרבנן לגבוה הס״ד:

ד״ה ואי בעית אימא כו׳ שייך לעמוד ב׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא איתביה רבא לרב נחמן כו׳ אמאי נימא דמית איסורא מית יש להקשות דהא רבא אמר לעיל השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי דסבר בעלי חיים נדחים א"כ מאי פריך רבא הכא ממתני׳ דילמא במתני׳ הטעם דב"ח נדחים ויש לישב דמ"מ פריך הכי שפיר אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ואם ימות אחד נימא דאיסורה מית ויהיו כולם מותרים להדיוט דלא כרש״י אבל קשה לי מאי פריך לעיל בריש פרקין תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח איסורן בכל שהוא הרובע ונרבע דילמא איצטרך לאשמועינן הכא דימותו כולן דלא נימא הך דמית איסורא מית וצ״ע:

שם מאי שנא אחת מארבעים כו׳ אחת מששים נמי נימא איסורא ברובא איתא יש להקשות דילמא אחת מארבעים שרינן ספק ספיקא מתרי רובי ספק אחד דנשאר האיסור ברוב בששים ואת"ל שיש כאן איסור בארבעים דילמא לא נפל איסור אלא נשאר ברוב בל״ט אבל אם נפל אחד מששים אינו אלא ספק אחד מרוב אחד דילמא נשאר בנ״ט ויש לישב דהמקשה פריך כיון דשרינן ספק ספיקא א"כ אחד מששים נמי נימא דאיסורא ברובא ותערובות שני לשתרי מספק ספיקא דילמא איסורא ~ברבוא~ {פנים מאירות: ברובא} ואת"ל שנפל כאן איסור דילמא הא דאכל לאו דאיסורא אכל מכאן תשובה נוצחת לדעת הסוברים דתערובת שני אסור לגמרי ולא שרי אלא בתערובת ג׳ והטעם בתערובת ג׳ שני הספיקות שלא היה איסור כלל בתערובת ג׳ אבל בתערובת שני צריך אתה לומר בספק שני שהיה איסור אלא מה שאוכל עתה לאו איסור אכיל ולפי דעה זו לא פריך המקשה מידי דילמא כשנפל אחד מארבעים הוי תרי ספיקי שאין שם איסור כלל ספק אחד שנשאר ברוב בששים ואת"ל שנשאר בארבעים דילמא לא נפל איסור אלא נשאר ברוב בל"ט אבל א׳ מששים אין כאן אלא ספק א׳ שנשאר ברוב בנ"ט וספק שני צריך אתה לומר את״ל שנפל איסור לכאן דילמא מה שאכל לאו איסורא קא אכיל ולדעת זו הוי כמו תערובת שני ואסור אלא נראה ברור דאף תערובת שני מותר אלא שאסור לאכול בבת אחת ולכך פריך שפיר דלישני דאחת מששים אוסרת משמע לגמרי אוסרת ופריך ואמאי נימא איסורא ברובא איתא ולשתרי ע"י ספק ספיקא ויצא לנו דין חדש בזה מה שלא נזכר בפוסקים דאם פרשו ארבעים למקום א׳ ונפל א׳ מארבעים למקום אחר כיון דתרי ספיקי דלא הוי איסור שרי לאכול בבת אחת ודוק ואף לפי האמת נמי מוכח כן:

רש״י ד״ה ר"ש אומר לריבוא אסורין כו׳ אבל אם פירש כו׳ מותר אף שלשה אמצעים כתב מ"ו הב"ז וז"ל שלש מחלוקות בדבר דלרמב״ם תערובת ג׳ שרי מחמת ספק ספיקא אבל תערובת ב׳ אסור ולרש"י ס"ל ג"כ דתערובת ב׳ אסור וכשפירש אחר כך אחד לתערובות ג׳ אז שרי לגמרי גם התערובת הא׳ למפרע אבל התוספות ס"ל דגם לכתחילה כשנתערב מתערובת הא׳ לב׳ שרי לגמרי עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו במה שכתב לדעת רש"י התערובת שני אסור אם לא נתערב ממנו לג׳ דהא רב אתי ע"כ כר"ש ואפ״ה אם נפלו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ואף דהוי תערובת שני אלא נראה לי פשוט דאף רש״י מודה דתערובות שני מותר אלא דלעיל כתב רש"י ד"ה רימוני בדן כולן אסורים ואפילו אחרונים ר"ל דאשמועינן רבותא דמאן דאסר אסר אפילו בתערובת ג׳ ואח״כ כתב מותר אף שלשה אמצעים ר"ל מאן דשרי שרי אפילו באמצעים וה"ה אם לא נפל לתערובת ג׳ שרי ולא נקט תערובות ג׳ אלא למאן דאסר אסר אף באחרונים וכן מצאתי בש״ך ביו״ד ס״ק מ״ט דכתב דאף לרש״י התערובת שני שרי אם אינו אוכלה בבת אחת כנ״ל ברור ונכון ועיין עוד מה שאכתוב בדברי התוספות:

תוס׳ ד״ה ונפלה אחת מהן לים כו׳ ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן יש להקשות דהא רב נחמן סבר כר״א דסבר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים והתם קרב ע"י אדם שוגג וצריך לומר ע״כ דאחד קרב שלא ידע כלל מתערובות וכל שלא ידע מתערובות כלל והפיל א׳ מהן לים לא שייך ביה קנס וק"ל:

ד"ה רב דאמר כו׳ וי״ל דהא דאיצטרך לן קרא לא לחד בתרי איצטרך ר"ל אי לחד בתרי איצטרך א״כ חד בתרי בקדשים ע"כ קיל מחד בתרי בשאר איסורים וי״ל בקדשים התירו בנפל אחד לים ולא בשאר איסורים אלא לחד בחד איצטרך ומדרבנן אסרוהו אפילו חד בתרי א"כ חד בתרי שוה בשאר איסורים ובקדשים דמה לי הכא דמותר מן התורה חד בתרי ורבנן גזרו או בקדשים דמותר מן התורה ורבנן גזרו ואפ"ה אם נאבד אחד מן עולם תלינן איסורא ביה ה"נ בשאר איסורים ומזה הוכחתי דאף דדבר שהתירה התורה בפירוש ביד חכמים לגזור ולאסור דהכא התירה התורה בפירוש מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות אפי׳ חד בחד ירצו וחכמים גזרו דלא כט״ז ביו"ד סימן קי״ז:

ד״ה פירש אחד מהן לריבוא כו׳ דריבוא ראשון אי מתהני מכולן בבת אחת אסור וראיתי מאור ענינו הב"י בסימן ק״י פי׳ בכאן דברי התוספות וז"ל ושמא י"ל דרבינו מפרש דלהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בששני בני אדם נהנין מהם אסור כיון דבשעה אחת נהנין מכולן ודאי חד מתהני מאיסורא בההיא שעתא ואסור וכך לי אכילת אדם אחד שתים אחר שתים כמו ~אכילה~ {אכילת} כולם בבת אחת לשני בני אדם עכ״ל ולא נהירא לי כלל שמעתא כהאי פירושא דא"כ איך מקריבין על המזבח כל ~הראשונים~ {פנים מאירות: הראשים} דהא הוי כמו אכילת אדם אחד שתים אחר שתים:

בא״ד ובקונטרס לא פירוש כן ר״ל לא פירש כמו שפירשוהו דלכך נקט לרבוא שלישי שמותר לאכול בבת אחת אלא כמו שפירוש לעיל {פנים מאירות: ד}לרבותא נקט דלמאן דשרי ספק ספקא שרי אף בתערובת שני ולמאן דאסר אסר אף בתערובת שני וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף