מנחות מו ע"א

שאם כבר הוזקקו (נוצרה זיקה) בין זה לזה שהובאו שניהם יחד, ואחר כך אבד אחד מהם, הלחם או הכבשים — שמעכבין הם זה את זה, ושוב אי אפשר להקריב את זה שנותר, שנדחה מהקרבה אחר שאבד חבירו. ומסביר ר' יוחנן: איזה מעבודות הקרבן הוא הקובע את הזיקה שלהן? השחיטה, שאם היה לחם בשעת השחיטה — התקדשו בכך שניהם כאחד. ומעתה אם אבד אחד מהם — אף חבירו הריהו כאבוד, וילך לבית השריפה.

א ועוד בענין זה של זיקת הלחם והכבשים מביאים מה שאמר עולא כי בעו [שאלו, עוררו בעיה] חכמים במערבא [בארץ ישראל]: האם התנופה הנעשית בכבשים קודם שחיטתם ובלחם עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ואם אבד אחד מהם נפסל חבירו בכך, או מעשה התנופה עצמו עדיין אינו עושה זיקה ביניהם?

ומקשים: מה בעיה היא זו, פשוט ליה [פתור אותה] מדברי ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ומכלל הדברים אתה למד כי מעשה התנופה הקודם לשחיטה אינו עושה זיקה!

ודוחים: מדברי ר' יוחנן אי אפשר לפתור את הבעיה, שכן בדבריו אלה של ר' יוחנן גופא קא מיבעיא ליה [עצמו נשאלה להם], שבכך הסתפקו: האם מיפשט פשיטא ליה [היה פשוט לו] לר' יוחנן שרק מעשה השחיטה הוא העושה את הזיקה שבין הלחם והכבשים, ואילו מעשה התנופה הקודם לו אינו עושה זיקה. ומשום כך הזכיר ר' יוחנן בדבריו דווקא את מעשה השחיטה כמי שעושה זיקה. או דלמא [שמא] במעשה השחיטה פשיטא ליה [היה פשוט לו] שעושה זיקה, ואילו בענין מעשה התנופה מספקא ליה [היה מסופק לו], ולכך הזכיר בדבריו דווקא את השחיטה, שרק בה יש ודאות לענין הזיקה. ומסכמים כי לא נפתרה בעיה זו, ולכך תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר חנינא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] הכתוב בכבשים ובלחם "קדש יהיו לה' לכהן" — בתר [אחר] התנופה כתיב [נאמר] הדבר, ובכל זאת פליגי [נחלקו] בן ננס ור' עקיבא מי הוא זה המעכב את חבירו, הרי שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם!

השיב לו רב הונא בנו של רב יהושע לר' יהודה בר חנינא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שמתוך שהפסוק מדבר אחר התנופה ראיה לכך שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם, אלא השחיטה היא היוצרת זיקה זו, האם הפסוק הזה מדבר דווקא בתר [אחר] תנופה ולא בתר [אחר] שחיטה?! והרי נאמר בו שניתנים הם לכהן, ואין נתינה זו אלא לאחר שחיטה, וכיצד אם כן נחלקו בן ננס ור' עקיבא בכתוב זה?

אלא על כרחך מאי אית לך למימרא [מה יש לך לומר] בפירוש הכתוב "יהיו לה' לכהן", כי מעיקרא קאי [מתחילה, לראשיתו של הדבר הוא עומד], ובשלב הקודם לשחיטה, ומאי [ומה פירוש] "קדש יהיו לה' לכהן"? דבר שסופו להינתן לכהן. הכא נמי [כאן גם כן] יתכן לומר שבשלב הקודם אף לתנופה הכתוב מדבר, וכוונתו לומר: דבר שסופו להינתן לכהן. ונותרה איפוא המסקנה כי בעיה בלתי פתורה היא האם אף התנופה יוצרת זיקה בין הלחם והכבשים.

ב למעלה הובאו דבריו של ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים. ושואלים על כך: והאם השחטה עושה זיקה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בדינם של לחמי התודה (הלחמים הבאים עם קרבן התודה), שאם עד שלא (בטרם) שחטה לבהמת קרבן התודה נפרס (נחתך) אחד מלחמה ונפסלו בכך כל לחמי התודה — יביא לחם אחר ושוחט את בהמת התודה.

ואולם אם מש כבר שחטה נפרס לחמה, ומעתה שוב אין אפשרות להביא לחמים אחרים תחת לחם זה (שהרי כבר נשחט הקרבן, ואין הלחמים מתקדשים אלא בשחיטתו של הקרבן) — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול.

ואם נפרס הלחם לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, והרי לא נפסלו הלחמים בכך (שכן נפרס הלחם לאחר שכבר התקדש בשחיטה ונזרק הדם כדינו) — הריהו תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם השלם ולא מן הלחם הפרוס, ותרומת ארבעת הלחמים הללו היא על כל הלחם, על השלם ועל הפרוס שבהם.

ובדומה לשלושת האופנים הללו בלחם שנפרס, כן הוא בלחם שיצא אל מחוץ לחומת העיר ירושלים: שאם עד שלא שחטה לבהמת הקרבן יצא לחמה אל מחוץ לחומה — לא נפסל בכך הלחם (שהרי טרם התקדש), ולכך מכניסה חזרה פנימה, ושוחט את בהמת הקרבן.

ואם מששחטה יצא לחמה אל מחוץ לחומת ירושלים, ונפסל בכך הלחם — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול. ואם יצא חלק מהלחם אל מחוץ לחומת ירושלים רק לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, ונאסר בכך הלחם היוצא לאכילה — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן ממה שנמצא עדיין בפנים ומותר באכילה, ומתייחסת נתינה זו אף על הלחמים שבחוץ.

וכמו כן בדומה לשלושת האופנים הללו בפריסת וביציאת הלחם, כן הוא בטומאת הלחם, שאם עד שלא שחטה נטמא לחמה — מביא לחם אחר, ושוחט את בהמת הקרבן. ואם מששחטה נטמא לחמה — הדם יזרק, והבשר יאכל, ואף ידי נדרו יצא בכך, וטעם הדבר: לפי שהציץ מרצה על הטמא, אבל הלחם עצמו שנטמא הריהו פסול, שאמנם הציץ מרצה אבל אינו עושה אותו טהור.

ואם נטמא הלחם לאחר שכבר נזרק הדם — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם הטהור ומתייחסת נתינה זו אף על הלחם הטמא. ומעתה יש לשאול:

אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ששחיטה עושה זיקה בין הזבח והכבשים (ובדומה לכך, בין קרבן התודה ולחמיו), ולכך אם אבד האחד — אף חבירו נפסל, ועובר לבית השריפה. אם כן, נאמר כך גם בדינם של קרבן התודה ולחמיו, שכיון שכבר הוזקקו זה לזה הקרבן ולחמיו בשחיטה, אם כן כאשר איפסיל ליה [נפסל לו] הלחם (שנפרס או שיצא או שנטמא) לאחר השחיטה — תיפסל נמי [גם כן] התודה עמו, שהרי הוזקקו זה לזה ולא ייזרק דמה ואף בשרה לא ייאכל. ואילו בברייתא שנינו שאין הקרבן נפסל!

ומשיבים: אין להקשות מדין התודה, שכן שאני [שונה] הוא קרבן התודה, דרחמנא קרייה [שהתורה קוראת לו] "שלמים" ("זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג), לומר שדין התודה כדין השלמים: מה שלמים קרבים בלא לחם, אף תודה יש והיא קרבה גם בלא לחם, שאינה נפסלת להקרבה אם נפסל לחמה.

ג ועוד באותו ענין, אמר ר' ירמיה: אם תמצא לומר בפתרון הבעיה של חכמי ארץ ישראל, כי אכן התנופה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, הרי אם כן אם אבד הלחם,

that if they became bound to each other and then one of them became lost, that the lost item prevents fulfillment of the mitzva with the other, i.e., the remaining item is unfit and must be burned. Rabbi Yoḥanan clarifies: And what is it that establishes their bond? It is the slaughter of the sheep. If the loaves existed at the time of the slaughter, then the loaves and sheep are sanctified as one unit. Consequently, if one of them is lost, the other is unfit and must be burned.

With regard to the establishment of the bond between the loaves and the sheep, Ulla said that the Sages in the West, Eretz Yisrael, raise a dilemma: Does waving of the sheep and loaves before the sheep are slaughtered establish a bond between the sheep and the loaves, such that if one is lost the other becomes unfit, or does it not establish a bond between them?

The Gemara asks: Why is there a dilemma about this issue? Resolve it from the statement of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan says that slaughter of the sheep establishes a bond between sheep and the loaves. On can conclude by inference that waving, which precedes the slaughter, does not establish a bond between them.

The Gemara answers: It is with regard to the statement of Rabbi Yoḥanan itself that Ulla raises the dilemma: Is it obvious to Rabbi Yoḥanan that slaughter establishes a bond between them but waving does not establish a bond between them? Or perhaps it is obvious to him that slaughter establishes a bond between them, but he is uncertain as to whether or not waving establishes a bond between them. According to the second possibility, the reason that he mentioned slaughter is that he was certain about it. The Gemara notes that the question shall stand unresolved.

Rabbi Yehuda bar Ḥanina said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: But when it is written: “They shall be holy to the Lord for the priest” (Leviticus 23:20), it is written immediately after the verse mentions waving, and nevertheless Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree, based on this phrase, about whether the loaves can be brought without the sheep or the sheep can be sacrificed without the loaves. This indicates that the waving does not establish a bond between these two items.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, replied to Rabbi Yehuda bar Ḥanina: And according to your reasoning that one can infer the halakha based upon the placement of the phrase: “They shall be holy to the Lord for the priest,” is this phrase referring to the time after waving but not after the slaughter of the sheep? After all, the verse speaks of giving them to the priest, which is done after the sheep have been slaughtered. How then did Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree concerning this verse?

Rather, what do you have to say concerning this verse? It must be referring to a time before the slaughter, and what is meant by: “They shall be holy to the Lord for the priest”? It means an item that is ultimately given to the priest. Here too, one can explain that the verse is referring to a time before the waving, and it means an item that is ultimately given to the priest. The issue of whether or not waving establishes a bond between the sheep and loaves therefore remains an open question.

The Gemara asks: But is it so that slaughter establishes a bond between them? And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita concerning a thanks offering, which consists of an animal offering accompanied by forty loaves. The baraita states: If one of its accompanying loaves broke before he slaughtered the thanks offering, he should bring another loaf and slaughter the thanks offering.

But if one of its accompanying loaves broke once he slaughtered the thanks offering, it is not possible to bring another loaf because the loaves of a thanks offering are sanctified through the slaughter of the animal, which has already taken place. Consequently, the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, but he has not fulfilled his vow to bring a thanks offering, and the loaves are all unfit.

If one of its accompanying loaves broke after the blood was sprinkled on the altar, the loaves are not deemed unfit and the individual has fulfilled his vow to bring a thanks offering. He separates the four loaves for the priest from the whole loaves for the broken loaf. The priest receives whole loaves and not the broken one.

The baraita continues: If one of its accompanying loaves left the confines of the walls of Jerusalem before he slaughtered the thanks offering, it is not unfit because the loaves were not yet sanctified by the slaughter. Therefore, he brings it back into the city and slaughters the thanks offering.

If one of its accompanying loaves left the confines of the walls of Jerusalem once he slaughtered the thanks offering, the loaves are rendered unfit. Consequently, the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, but he has not fulfilled his vow to bring a thanks offering and the loaves are all unfit. If one of the loaves left the confines of the walls of Jerusalem after the blood was sprinkled on the altar, the remainder of the offering is fit, and he separates the four loaves for the priest from the ones that remained inside the city for the loaf that went outside the walls of the city.

The baraita continues: If one of its accompanying loaves became impure before he slaughtered the thanks offering, he brings another loaf and slaughters the thanks offering. But if one of its accompanying loaves became impure once he slaughtered the thanks offering, then the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, and he has fulfilled his vow to bring a thanks offering. This is due to the fact that the frontplate effects acceptance of offerings that are impure. Nevertheless, the loaf that became impure is unfit, as the frontplate effects acceptance of the offering but does not render impure items pure.

The baraita concludes: If one of its accompanying loaves became impure after the blood was sprinkled on the altar, he separates the four loaves that are given to the priest from the loaves that remained pure for the impure loaf.

The Gemara comes to its question: If it enters your mind to say that slaughter establishes a bond between the sheep and the two loaves of Shavuot, and similarly between the animal offering and the loaves of a thanks offering, then in the cases where a loaf became unfit after the animal was slaughtered but before the blood was sprinkled, since the animal and the loaves bonded with each other through the slaughtering, once the loaf became unfit, the thanks offering should also become unfit. Consequently, the blood of the offering should not be sprinkled on the altar and the meat should not be eaten, contrary to what is stated in the baraita.

The Gemara answers: The thanks offering is different, as the Merciful One called it a peace offering, as the verse states: “The sacrifice of his peace offerings for thanksgiving” (Leviticus 7:13). Consequently, just as a peace offering is sacrificed without loaves, so too a thanks offering can be sacrificed without loaves.

§ Rabbi Yirmeya says: If you say that waving establishes a bond between the loaves and the sheep, then in a case where the loaves were lost after the waving,