דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

אלא פשיטא, שהמשנה מדברת דלית ליה כדי להקריב גם תמידין וגם מוספין, ויקריב איזה שירצה. ועדיין יש לדון, אי אין להן די הצורך לתמיד ומוסף דיומיה, והיום שבת או יום טוב, אמאי יקריב איזה שירצה הרי התמיד שיש לו מעלת תדיר והוא גם מקודש ואילו מוסף הוא רק מקודש. והרי תדיר ומקודש עדיף על מקודש בלבד!?

אלא, לאו, מדובר כאן שיש להם די קרבנות להיום, והחסרון הוא רק ביחס לתמיד דלמחר, שאם יקריבו היום מוסף בנוסף לתמיד, יחסר להם קרבן תמיד למחר. וקתני על כך במתניתין "אין מעכבין זה את זה" - אלמא קרבן התמיד שהוא תדיר וקרבן המוסף שהוא מקודש כי הדדי נינהו, ויקריב איזה מהם שירצה ואם כן נפשט הספק שתדיר ומקודש אין עדיפות לאחד על השני.

אמר ליה אביי: לעולם המשנה מדברת באופן דאית להו כדי שניהם. ולקדם, זהו חידוש המשנה שאין מעכבין, שאם הקדים המוסף אין מעכב. ודקא קשיא לך היאך אין מעכב, הרי למדנו שלא יהא דבר קודם לתמיד?

תריצנא לך: דין ההקדמה מצוה בעלמא הוא, והתנא מדבר לענין דיעבד דאינו מעכב [6].

תא שמע לפשוט הספק דתמיד דלמחר ומוסף דהיום איזה מהן קודם, מהמשנה במסכת ערכין: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין שלא יהיה בהם מום, ארבעה ימים קודם לשחיטה, שיהיו בלשכת הטלאים. ומספר ששת הטלאים הוא מכוון, שהוא כדי הצורך בטלאים לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה החלים לאחר השבת או לפניה ברציפות, שבכל יום קרבים שני כבשים לתמיד.

והוינן בה: היכי דמי? באיזה אופן צריכים ששה טלאים בשבת וראש השנה הסמוכין זה לזה?

אילימא דאית ליה כבשים די צורך תמידין ומוספין של שבת וראש השנה, אם כן אין די בששה, שהרי טובא הוו. שהרי בראש השנה קרבים ז' כבשים של ראש השנה ועוד ז' כבשים של ראש חדש, ועוד ב' כבשים למוסף של שבת, הרי ט"ז. [7] וביחד עם ששת התמידין של שלשה ימים, יש כאן עשרים ושנים!?

אלא לאו, בהכרח, מדובר דלית ליה כדי תמידין ומוספין, ובידם רק ששה כבשים, והתנא מייחסם לשבת ושני ימים של ראש השנה. נמצא שאין אומרים יקרבו בשבת שחל לפני ראש השנה שני כבשים לקרבן תמיד ושני כבשים לקרבן מוסף של שבת, והנותרים ישארו למחרת ליו"ט ראשון של ר"ה. אלא יקרבו בכל יום רק התמידין, ויתבטל המוסף מפני תמיד של מחר.

ושמע מינה תמידין עדיפי על מוספין, ואף על פי שמוספי שבת מקודשין הן, ששבת יותר קדוש מיום טוב.

ודחינן: לא תדייק כך. לעולם מדובר דאית ליה כדי תמידין ומוספין, ולא תקשה דאם כן לא די בששה, שיש כאן גם מוספין. כי עיקר דין המשנה הוא שיהא לו ששה טלאים מבוקרים להקרבת התמיד, ודין ביקור ד' ימים לפני שחיטה לא נאמר אלא בתמיד. והכי קא אמר: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, שהם שיעור של תמידים לשלשה ימים, משום דתמיד צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה. אבל המוספין ושאר קרבנות לא צריכים ביקור ארבעה ימים, ומני - בן בג בג היא!

דתניא: בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה [שהרי לא נאמרה מצוה זו אלא בפסח מצרים]? תלמוד לומר בפרשת קרבן התמיד "תשמרו להקריב לי במועדו". ולהלן הוא אומר, בפסח מצרים, "והיה לכם "למשמרת" עד ארבעה עשר יום". ואנו לומדים "שמירה שמירה" לגזרה שוה - מה להלן, בפסח, טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, שהרי היה מקחו בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד, אף כאן, בתמיד, טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. ומעתה, רק בתמיד, שיש לגביו לימוד מדברי הכתוב, יש צורך בביקור. וכדי שיהא זמן להכין אחרים מבוקרים, צריך שיהיו ששה טלאים מבוקרים, ונוטל הראשונים, ומכניס אחרים לביקור [8].

אמר ליה רבינא לרב אשי: ששה כבשים הללו, לא די בהם, שהרי שבעה הוו! דהא איכא צפרא דחד בשבתא, [9] שאם חל ראש השנה בימי חמישי ושישי, ולאחריהם שבת, ובימים אלו אין מכניס אחרים לבקור, אם כן, מה יקריב למחר, ביום ראשון בבוקר, והרי לא יספיק במוצאי שבת לחזר אחר מבוקרים [אבל לתמיד של בין הערביים של יום ראשון ושל יום שני ושלישי, כבר יספיק ביום ראשון לחזר אחר כבשים שהם מבוקרים מלפני ד' ימים].

וקמשני בדרך קושיה: ולטעמיך, וכי רק זו קושיא? הרי אם נפרש שבאו כאן למנות את הצורך לשבת וראש השנה הרצופין, הרי כשעומד באמצע היום שלפני שלשת ימים הרצופין עדיין [תוס' ד"ה אית] תמניא הוו! דהאיכא קרבן תמיד דפניא דמעלי שבתא שהרי גם בין הערבים של ערב שבת [שאחריה חל ראש השנה להיות ביום ראשון ושני] גם צריך להקריב קרבן תמיד, ואז כבר אין מכניס אחר לבקרו, ונמצא שחוץ מג' ימים אלו יש לנו עוד קרבן תמיד אחד שלפניהם ואחד בבקר שלאחריהם, וביחד צריך שמונה!?

אמר לו: הא לא קשיא, דאכן הא דאמר שצריך שיהיו ששה טלאים מבוקרים בלשכה היינו לבתר דאקריב בערב שבת בין הערביים, והיינו ששה דקאמר.


הערות

[6] התוספות הקשו שבגמרא במסכת יומא [כט א] כתוב שבהמה שנשחטה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה פסולה בגלל שעשו אותה בלילה, והקשו, למה צריך לכתוב מצד שעשו אותה בלילה הרי אפשר לומר מצד שעשו אותה קודם לתמיד של שחר לכך היא פסולה. ותירצו התוספות, שלפי מה שמבואר בסוגייתנו שכל הדין שאסור להקריב קודם לתמיד של שחר אינו מעכב, אם כן לא היה שייך לפסול מטעם שנעשה קודם לתמיד של שחר, לכך הוצרכו לפוסלו מטעם שהוא נעשה בלילה. עוד כתבו התוספות, שכל הדין שאסור להקריב קודם תמיד של שחר הוא רק כשהגיע כבר זמן התמיד. אולם אם עדיין לא הגיע זמן התמיד, אין איסור להקריב קודם תמיד של שחר, ולכך שם, שהוא בלילה קודם זמן התמיד, אין איסור מצד שהוא קודם לתמיד של שחר. ובתוספות ביומא תירצו, שכל הדין שאסור להקריב קודם תמיד של שחר הוא רק בהקטרה ולכך בשחיטה וקמיצה אין חסרון מה שהוא קודם לתמיד של שחר שהרי לא הקטיר קודם תמיד של שחר. ובשפת אמת נסתפק מה הדין כשאין להם תמידין, אם יש איסור מה שהוא קודם לתמיד של שחר, או כיון שאין תמיד אין זה נקרא קודם לתמיד של שחר. והביא מדברי האור החיים שלא יקריבו. אולם תמה מדברי הגמרא בערכין, שמשמע כי כאשר לא היה תמיד היה אפשר להקריב את שאר הקרבנות.

[7] שטמ"ק לפי רש"י סוף אות א.

[8] התוספות בסוכה [מב א] כתבו שאם הקריב קרבן תמיד שאינו מבוקר הרי הוא פסול, אף שודאי שלא היה בו מום, והמקריבו בשבת חייב חטאת, שהביקור מעכב בקרבן ופוסל אותו. והמנחת חינוך תמה למה דין ביקור יפסול הרי לא מצאנו שהכתוב שנה עליו שהוא מעכב, וכלל הוא בקדשים שרק אם שנה הכתוב הרי זה מעכב, ואם כן לא יפסול הקרבן, וכן הוכיח שהוא משמעות דברי הרמב"ם שאין זה פוסל את הקרבן, אלא שהוא דין לכתחלה שצריך לעשות ביקור. והטורי אבן [מגילה כט ב] נסתפק בדין ביקור זה, האם צריך שהביקור יהיה דוקא לאחר שהקדישו שכבר חל בו קדושת קרבן, או שאף קודם שהקדישו גם מועיל בו דין ביקור ואם הקדישו לאחר מכן אין צריך לבקרו. והוכיח הטורי אבן, מדברי הגמרא בזבחים [יב א] שמשמע שהיה שייך להקדיש קרבן פסח דוקא ביום י"ד שאם לא כן הרי הוא דחוי, ואם נאמר שקודם ההקדש אי אפשר לבקרו אם כן איך שייך דין ביקור בפסח, הרי תמיד הוא מקדישו בי"ד ואין לו ארבעה ימים, ומוכח מזה, שדין ביקור הוא אף קודם ההקדש ולכך אף שיקדישו בי"ד שייך בו דין ביקור. [ועיין שם שהאריך בזה]

[9] גירסת רש"י.

אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנתנו באופן דלית ליה [שאין לו, לגזבר ההקדש] מספר בהמות כדי הקרבתם גם לתמידים וגם למוספים. ומעתה יש להוסיף ולברר באיזה אופן עוסקת משנתנו: אי [אם] כשאין די בהמות גם לתמידים וגם למוספים דיומיה [של אותו יום] — אמאי [מדוע] אין הם מעכבים זה את זה, ויכול הוא להקריב זה או זה? והלא כלל הוא כי הדבר שיש בו מעלת תדיר ומעלת מקודש (כקרבן התמיד) וכנגדו דבר שיש בו רק מעלת מקודש (כקרבן המוסף) — זה שהוא תדיר ומקודש עדיף, וראוי היה איפוא במקרה שכזה שהתמידים יעכבו את המוספים!

אלא לאו [האם לא] מדובר במשנתנו באופן שיש להם מספיק בהמות לצורך התמידים של היום, אלא שאין להם גם כדי הקרבת תמידים של מחר, וקתני [ושנה] התנא של משנתנו כי אין הם מעכבין זה את זה — אלמא [נסיק מכאן], כי הדדי נינהו [כמו שווים הם, שזה כמו זה], ויכול הוא להקריב מהם לאיזה קרבן שירצה. ונפתרה איפוא בעייתך!

אמר ליה [לו] אביי לרב חסדא בדחיית דבריו: אינך יכול להביא ממשנתנו ראיה זו, שכן יש מקום לומר כי לעולם מדובר בה באופן דאית להו [שיש להם] בהמות כדי הצורך גם לתמידים וגם למוספים של היום, והשאלה היתה באמת לענין לקדם, אם מעכבים התמידים את המוספים, שלא יוקרבו לפניהם. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך ממה שאמרנו שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר — דבר זה אינו אלא למצוה בעלמא [בלבד] הוא, שכך ראוי לכתחילה לעשות, ואולם אין הוא בא לעכב.

ובענין בעייתו זו של ר' חייא בר אבין כיצד יש לנהוג כאשר אין להם מספיק בהמות גם למוספים של היום וגם לתמידים של מחר, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה בערכין כי אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין (הבדוקים מכל מום) שיהיו בלשכת הטלאים שבמקדש, כדי (שיש בהם די) לקרבנות הציבור של שבת (שקרבים בה שני טלאים לתמיד) ולשני ימים טובים של ראש השנה הסמוכים ליום השבת, שבכל יום מהם קרבים שני טלאים, ונמצא מנין כולם ששה טלאים.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בה במקרה דאית ליה [שיש לו, לגזבר ההקדש] די טלאים כדי הקרבת תמידין ומוספין הבאים בימים הללו — הלא אין די בששה טלאים, שכן טובא הוו [הרבה הם] הקרבנות הנצרכים לימים הללו (ועולה מספרם לעשרים ושנים קרבנות: שבעה כבשים ליום הראשון של ראש השנה, ושבעה נוספים ליום השני של ראש השנה, ושני כבשים הבאים למוספי השבת, וששה כבשים הבאים לתמידים של שבת ושני ימי ראש השנה)!

אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שמדובר במשנה זו במקרה דלית ליה [שאין לו] מספיק קרבנות, ובאה המשנה להשמיענו כי הכבשים הנמצאים באים לקרבנות התמיד של שלושת הימים, ובכללם אף לראש השנה (החל מחר ומחרתיים), ואין הם קרבים כמוספי השבת, ושמע מינה [ולמד מכאן] ראיה כי התמידין של מחר עדיפי [עדיפים] על פני המוספים של היום!

ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שיש לומר כי לעולם מדברת המשנה במקרה דאית ליה [שיש לו] מספיק בהמות לצורך כל קרבנות השבת וראש השנה. וזה שאמרה המשנה שאין פוחתים מששה טלאים בלשכת הטלאים, ולא הזכירה מספר רב יותר, הוא מפני שרק בקרבן התמיד צריך לבדוק את הטלאים ארבעה ימים מראש, ולפי זה הכי קא אמר [כך הוא אומר, זו כוונת התנא]: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, לצורך קרבן התמיד, ארבעה ימים קודם השחיטה. וכשנוטלים שני טלאים בכל יום להקריבם לתמיד, ומביאים שנים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. וכשיטת מני [מי היא]? — כשיטת בן בג בג היא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור (בדיקה ממומים) ארבעה ימים קודם השחיטה? תלמוד לומר בקרבן התמיד: "תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ומאחר ולהלן בקרבן הפסח, הוא הכתוב אומר: "ובעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הראשון" (שמות יב, ג—ו), למדים זה מזה,

מה להלן בקרבן הפסח — הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בו — אף כאן בקרבן תמיד, הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. ואם כן, דין מיוחד הוא בתמיד ולא בקרבנות אחרים.

א לעיל הוזכרו דברי המשנה שאין פוחתים מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בשאלה: מספר הני [אלה] הטלאים שצריכים שיהיו בלשכת הטלאים הוא ששה בלבד? והלא לפחות שבעה הוו [היו] צריכים להיות בלשכת הטלאים, דהא איכא [שהרי יש] עוד טלה נוסף לצורך קרבן התמיד דצפרא דתלתא בשבתא [של בוקר של היום השלישי בשבת], שאף הוא היה צריך להיות מוכן להקרבה (אחרי ביקור ממום). שכן אם חלו שני ימי ראש השנה בימים ראשון ושני בשבוע, נמצא שלא יספיקו לבקר את הטלה העומד להקרבה בבוקרו של יום שלישי!

השיב רב אשי לרבינא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מדוע אתה שואל שהיו צריכים להיות שבעה טלאים בלשכת הטלאים, והרי תמניא הוו [שמונה היו] צריכים להיות שם, דהאיכא [שכן יש] טלה הקרב כתמיד דפניא דמעלי שבתא [של בין הערביים בערב שבת]!

ודחה רבינא: הא לא קשיא [זה אינו קשה] על המשנה, שכן דלבתר דאקריב [שאחרי שהקריב] את קרבן התמיד של בין הערביים שביום ששי, צריכים להיות עוד שישה טלאים, קאמר [הוא, התנא במשנה התכוון לומר],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it is obvious that the mishna is referring to a case where he does not have a sufficient number of animals for both offerings. And if it is referring to the offerings of that day, why does the mishna say that failure to sacrifice one does not prevent sacrifice of the other? Since the daily offering is more frequent and it is sanctified, and the additional offerings are sanctified but are less frequent than the daily offering, the frequent offering are given preference. Consequently, failure to sacrifice the daily offering should prevent the sacrifice of the additional offerings.

Rather, is it not referring to a case where the Temple treasury does not have enough animals for both the additional offerings of today and the daily offering of tomorrow, and yet the mishna teaches that failure to sacrifice one does not prevent one from sacrificing the other? Evidently, they are equal and he may sacrifice whichever offering he chooses. This would resolve Rabbi Ḥiyya bar Avin’s dilemma.

Abaye said to Rav Ḥisda: That is not a valid resolution of the dilemma, as one can claim that actually, the mishna is referring to a case where they have enough animals for all the offerings, and the mishna is referring to the issue of sacrificing one before the other. And with regard to that which poses a difficulty for you based upon the baraita that states that no sacrifice should precede the sacrifice of the daily offering of the morning, that baraita is merely stating the mitzva ab initio.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to Rabbi Ḥiyya bar Avin’s dilemma based upon a mishna (Arakhin 13a): One maintains no fewer than six lambs that have been inspected and found to be unblemished in the Chamber of the Lambs, sufficient for Shabbat and for the two festival days of Rosh HaShana that in some years occur adjacent to it.

The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a case where the Temple treasury has enough animals for all of the offerings that should be brought, six lambs are not enough, as there are many lambs sacrificed for daily offerings and additional offerings on those three days. In total, twenty-two lambs are required: Two each day for the daily offerings, two for the additional offering of Shabbat, seven for the additional offering of Rosh HaShana, and seven for the additional offering of the New Moon.

Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the Temple treasury does not have enough animals for all of the offerings, and it is teaching that the animals that he does have are utilized for the daily offerings of all three days rather than for the additional offering of Shabbat on the first of the three days? Consequently, one may conclude from it that the daily offerings of tomorrow are given preference over the additional offerings of today.

The Gemara replies: No, this is not a valid proof, as one can claim that actually, the mishna is referring to a case where the Temple treasury has enough animals for all of the offerings of the three days, and this is what the mishna is saying when it mentions six lambs: One maintains for use as daily offerings no fewer than six lambs that have been inspected and found to be unblemished in the Chamber of the Lambs four days prior to their slaughter. Lambs sacrificed as other offerings do not have to be inspected four days prior to being slaughtered. And in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of ben Bag Bag.

As it is taught in a baraita that ben Bag Bag says: From where is it derived that the daily offering requires inspection four days prior to its slaughter? The verse states with regard to the daily offering: “You shall observe [tishmeru] to sacrifice to Me in its due season” (Numbers 28:2), and elsewhere, with regard to the Paschal offering, the verse states: “On the tenth day of this month they shall take for them every man a lamb…and you shall keep it [mishmeret] until the fourteenth day of this month” (Exodus 12:3–6).

Consequently, it is derived by means of a verbal analogy that just as in the verse there, the Paschal offering requires inspection four days prior to its slaughter, from the tenth of the month to the fourteenth, so too here, the daily offering requires inspection four days prior to its slaughter. This is not a requirement that pertains to all offerings; it is stated specifically with regard to the Paschal offering and extended by means of a verbal analogy to the daily offering.

§ The Gemara cites a discussion pertaining to the mishna cited earlier. Ravina said to Rav Ashi: With regard to these six inspected lambs that must always be kept in the Chamber of Lambs, there ought to be seven, as there is a need for another lamb for the daily offering of the morning of the third day of the week, since it cannot be inspected on Shabbat or the subsequent festival days of Rosh HaShana, and therefore should be inspected and kept beforehand.

Rav Ashi responded to Ravina: According to your reasoning the correct number is not seven, but rather it is eight; as there is also the daily offering of the afternoon of Shabbat eve that should also be counted.

Ravina replied: That is not difficult, because the mishna is saying that after he sacrificed the daily offering of the afternoon there must be six inspected lambs.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין פוחתין לעולם מששה טלאים המבוקרין ממום כשיעור שצריך לשבת ולב' ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת לצורך תמידין:

היכי דמי דקאמר ששה ולא טפי אילימא דאית ליה כלומר שיכול למצוא כמה טלאים שהוא צורך א"כ אמאי קאמר ששה טלאים מבוקרין לשבת ולב' יו"ט טובא הוו כלומר הרבה יותר מששה מבוקרין היה צריך לצורך תמידיהן ומוספיהן אלא לאו דלית ליה אלא לצורך התמידין וש"מ דתמידין דלמחר עדיפי ממוספין דהאידנא דהא שבקינן להו לצורך תמידין דלמחר ולא עבדינן מינייהו מוספין דשבת:

לא לעולם דאית ליה כל צרכו והכי קאמר אין פוחתין מששה טלאין מבוקרין לעולם ואפילו בחול שאין בהן מוסף לצורך ימי השבוע ולא לצורך שבת וב' ימים טובים דווקא:

ומני בן בג בג היא וכו'. מה פסח טעון ביקור ד' ימים דכתיב דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור וגו' וכתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר:

א"ל רבינא לרב אשי ולמאי דאמרינן מעיקרא כדי לצורך שבת ושני ימים טובים הני ששה טלאים שבעה הוו צריכי דהא איכא תמיד דצפרא דחד בשבא [השתא קא מיירי בב' יו"ט שהן לפני שבת] לפי שבלילה אינו יכול לחזר אחר תמיד:

ולטעמיך תמניא הוו צריך למיהוי ביחד דהא איכא דפניא דמעלי שבתא שהוא לפני ראש השנה וצפרא דתלת בשבא הא לא קשיא דלבתר דאקריב ההוא דפניא דמעלי שבתא קאמר שצריך להיות ששה:

תמידין עדיפין. פי' מדלא אמרי' דיקריב הארבעה לשבת (לאמורין) לתמידין ומוספין ויבטל תמיד של יום שני של ר"ה אלמא דתמידין דיום שני עדיפי ממוספי שבת אע"פ שמוספי שבת מקודשין הן ושבת קדיש טפי מיום טוב, ל"ה.
ויש להקשות מאי פשיט מהכא דתמידין עדיפי הא לא איבעיא ליה אלא בתמידין דלמחר ומוספין דלהאידנא אי נימא דמוספין עדיפי משום דמהאידנא נינהו אבל מתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר פשיטא ליה דתמידין עדיפי שהרי אפי' תמידין ומוספין דיומיה פשיטא דתמידין עדיפי משום דהוו תדיר כ"ש מתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר דתמידין עדיפי ואיך פשיט מינה למוספין דהאידנא ותמידין דלמחר דאמרי' דתמידין עדיפי:
ויש לישב מתוך לשון רש"י שכתבתי לעיל דפשיט הכי דנפשוט מינה דתמידין דלמחר עדיפי ממוספין דהאידנא דאי ס"ד דמוספין דהאידנא עדיפי הכא נמי אע"ג דהוו מוספין דלמחר יש למהוי עדיפי בעבור קדושת שבת דעדיפא טפי ושיש לנו לדמות מוספין דלמחר למוספין דהאידנא כיון דהטע' תלוי משום מקודש דמאי דפירשנו דפשיטא ליה דתמידין ומוספין דמחר דתמידין עדיפי ממוספין היינו משו' דבתמידין איכא תרתי תדיר ומקודש מקדושת היום ובמוספין ליכא אלא מקודש לבד אבל במקודש ותדיר דשני יומי קסבר דאין לחלק בין יהיה מקודש ראשון או אחרון ולכך פשיטא לההיא דלעיל:

שמירה שמירה לג"ש מה פסח מבוקר ד' ימים דמקחו בעשור ושחיטתו בי"ד אף תמיד טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, ל"ה:
יש להקשות אמאי קאמר דלא בעינן ביקור ד' ימים קודם לשחיטה כי אם לתמידין ולא למוספין והלא כיון דביקור ד' ימים מג"ש דשמירה שמירה ילפי' הוה לן למימר דבכולהו נבעי ביקור ד' ימים משום דילפינן מג"ש דשמירה שמירה הרי שמירה קאי לכל הקרבנות דתשמרו להקריב לי במועדו קאי לכל המועדות הכתובי' אחריו בסדר פנחס דהרי תשמרו כתיב:
ונ"ל דאית להו דתשמרו לא קאי כי אם אתמיד דסמיך משום דלא מצינן למימר דאכולהו קאי דהא איכא פסח דכתי' בס' הפרשה ובפסח לא בעינן ביקור שהרי קרבן של יחיד הוא אע"ג דאתי מניה והרי לא מצינן קרבן יחיד שיהא טעון ומדלא מצינן למימר דאכולהו קאי דהא איכא פסח דלא קאי ליה הכי אית לן למימר דדוקא אתמיד הסמוך לו קאי ולא לאינך:

גמרא ואי דיומיה אמאי תדיר ומקודש עדיף. כ"נ דצ"ל. ומלת תדיר דבינתיים למחוק:

רש"י ד"ה תמידין וכו' "וליהוו" כו' וששה עשר למוספין. נ"ב היינו דשנים לשבת וי"ד ליום אחד של ר"ה דהיינו עם מוסף ר"ח. כי בודאי לא היו מקריבין מוסף בשני י"ט של ר"ה שהאחד חול אע"פ שנוהגין בו קודש ועיין תוס' ר"ה (דף ל ע"ב):

תוס' ד"ה (בע"א) תלמוד וכו' ובסמוך נפקא "לן" כצ"ל:

אלא פשיטא דלית ליה. אלא או לתמידין או למוספין: מבוקרים. בלא מום שצריך לבודקן שלא יהא בהן מום ארבעה ימים קודם לשחיטה ולהכי צריכין ששה שמא יארעו שני ימים טובים של ראש השנה בחמישי בשבת ויצטרכו בכל יום שנים: כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. אם אירעו ביחד שיהא כדי להקריב שני תמידין ליום: אילימא דאית להו. כבשים הרבה: תמידין ומוספין טובא הוו. ועשרים ותרתי טלאים בעינן [ותיהוי ששה לתמידין ושש עשרה למוספין]: ושמע מינה תמידין עדיפי. דלא אמרינן יקריב הארבעה בשבת לתמידין ולמוספין ויבטל תמידין יום טוב שני של ראש השנה אלמא תמידין דיום שני עדיפי ממוספי שבת ואע''פ שמוספי שבת מקודש הן ושבת קדוש מיום טוב: לעולם דאית ליה. לתמידין ומוספין והאי דלא נקט אלא תמידין משום דבמבוקרין ארבעה ימים קודם שחיטה קאמר לתמידין הוא דבעינן ביקור ארבעה ימים אבל מוספין לא: שמירה שמירה לגזירה שוה. מה פסח מבוקר ד' ימים דמקחו מבעשור ושחיטתו בי''ד אף תמיד טעון ביקור ד' ימים: דהאיכא צפרא דחד בשבתא. דבשלמא דבין הערבים ודיום שני ושלישי איכא למימר שיחזר ביום ראשון אחר טלאים מבוקרים ארבעה ימים קודם אלא במוצאי שבת לא יכול לחזר ומה יקריב לבוקר והא דנקט חד בשבת היינו כי הוי ראש השנה חמישי וששי והוא הדין נמי אי הוי ראש השנה בראשון ושני מצי למיפרך והאיכא צפרא דשלישי בשבת: דפניא דמעלי שבתא. דקא סלקא דעתך דקודם שהקריב תמיד של בין הערבים של ערב שבת קאמר דליהוו ששה והוא הדין דמצי למיפרך דפניא דמעלי יומא טבא היכי דהוי ראש השנה חמישי וששי: דלבתר דמקריב. תמיד של בין הערבים קאמרינן דליהוו שש:
העולה והשתא ליפרוך ממתניתין דדרשא מהא איפכא דעולת הבקר קדמה ברישא לכך נראה לפרש דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיית הדם ופ' הגוזל [קמא] (ב''ק קיא.) איצטריך לאיתויי האי קרא דהא לא כתיב אלא הקטרה אשה ריח ניחוח קמי תמיד ודלמא הקטרת מוסף קדמה ועשיות בתר הכי (מלבד איכתיבו) כדכתיב (במדבר כח) מלבד עולת התמיד תעשו את אלה תימה למה לי קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק לי' דתדיר קודם דאע''ג דקדמי בקרא אמרינן בזבחים (ד' פט.) דמוספי חודש קדמי למוספי ראש השנה אע''ג דכתי' מלבד עולת החדש לבסוף ואי מיפסיל ביוצא ניחא ובסמוך נפקא דלא מיפסיל וי''ל דהיא גופא שמעינן מה עולה שאין לאחר אף על גב דכתיב מלבד לבסוף והא דאמרינן בריש כל התדיר (זבחים דף פט:) יכול יהא חטאת קודמת למעשה עולה משום דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה ת''ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת יכול תהא עולה קודמת לכל מעשיה ת''ל ועשה וגו' הא כיצד דם חטאת קודם לדם עולה מפני שמרצים אברי עולה קודמין לחטאת מפני שכולה כליל אלמא בעי לאקדומי אפי' מהקטרה אע''ג דכתיב ועשה דלא משמע אלא עשיית הדם לאו מילתא היא דכיון דגלי גבי תמידין הוא הדין נמי התם אי נמי מוהקריב את אשר לחטאת ראשונה הוה קא דריש דמיניה דרשינן (זבחים דף צ.) זה בנה אב כל החטאות קודמות לעולה אי נמי אי לאו קרא ה''א מאי דבעי בהקטרה מקדים ברישא ותימה למה לי קרא דהעולה בלא האי קרא נמי תיפוק לי מיוקדם דבר שנאמר בו בבקר מדבר שלא נאמר בו אלא ביום דמשמע בעיצומו של יום דמיניה שמעינן בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) דמוספין קרבי עד שש והכי אמרינן פרק אמר להם הממונה (יומא דף לג:) קטורת קודם לאברים יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וי''ל אהא לא קשיא מידי דאי לאו העולה הוה דרשינן מלבד כדבעי למדרשי' בהגוזל קמא (ב''ק דף קיא.) אלא אי קשיא לישתוק ממלבד ואי מיפסיל בכך נראה שפיר דמההוא לא שמעינן פסול אי נמי מיוקדם לא שמעי' אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט יגמור ומהכא שמעינן דלא ותימה הא דאמרינן ריש עירובין (דף ב.) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין ותיפוק לי דא''כ אקדמינהו קודם תמיד דפשטא דמילתא משמע קודם שנפתחו באותו יום וכן נמי לקמן פרק שתי מדות (דף פט:) עולת תמיד ששחטה שלא לשמה כשרה ואמאי הא קודם תמיד איתעביד מיהו מהתם לא קשיא מידי דשחיטה לאו עבודה היא דלא הויא בכלל עשיה מיהו תימה דאמרינן פ' אמר להן הממונה (יומא דף כט.) ופרק שתי הלחם (לקמן דף ק.) לא זו בלבד אמרו אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה ואלילה קאי ותיפוק לי' דקמי תמיד עבדינהו אבל משום קודם פתיחת דלתות ההיכל לא מיפסלי דלא כתיב בהו פתח ושמא כיון דאכתי לא מטא זמן תמיד קרא לא איירי בהכי אי נמי לא מיפסיל בשביל כך כדמסקינן הכא למצוה בעלמא וכן משמע פ' תמיד נשחט (פסחים דף נט:) דעשה דפסח ועשה דאכילת קדשים דחי לעשה דהשלמה דדרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם ואי הוה מיפסל לא שייך ביה דחייה ועליה השלם מהאי קרא (זיקרא ו) דוערך עליה העולה הוא דדרשינן וכיון דהתם לא מיפסל הוא הדין הכא וכן משמע נמי שלהי מי שהיה טמא (שם דף צח.) בכור שנתערב בפסח אם חבורת כהנים יאכלו ונתערבו מחיים קאמר מדפריך בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול [ופי' רש''י] והוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וזמן שחיטת פסח אחר תמיד הוא ואפי' הכי לא מיפסיל הבכור וכן משמע נמי בהאשה (שם דף פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהן [זה בזה] ונמצאת יבלת באחד מהן [כו'] ופטורין מלעשות (פסח ראשון ו) פסח שני ופריך טובא ונייתי פסח שני וניתני במותר פסח ודחיק טובא לשנויי והשתא אי מפסיל מאי קשיא ליה הא פסח שני זמנו נמי אחר תמיד דלא חשיב ליה בין דברים שבין פסח ראשון לפסח שני ואם כן אי שלמים הוי דמותר הפסח קרב שלמים הא מיפסלי ואין לומר דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא ומיהו קשיא בהכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקריבין לכתחלה ואין לומר דמשום ספיקת פסח דחי ליה איסורא דאורייתא ותו דמסקינן התם דמשום סמיכה שבקינן ליה דליכא נמי אלא מצוה בעלמא וגבי בכור דוחה נמי (דבמותר הפסח איירי) לכך נראה דודאי בתמיד של שחר דכתיב תעשו הוא דמעכבי עשיות דדם אבל בתמיד של ערב לא מעכבא אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי וכן משמע בריש תמיד נשחט (שם דף נט.) דמוקי לה בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה אי נמי בבהמה ומעלה ומלינה בראשו של מזבח ואי קרא לא איירי אלא בהקטרה ניחא דלא מעכבא אלא הקטרה דעליה השלם כל ההקטרות כולן משמע אבל אי מתעשו נפיק דמסתבר לאשוויי תמיד של שחר לתמיד של ערב מאי טעמא לא מעכבא נמי עשייה והשתא ניחא דהני איירי בשלא הקטיר התמיד דהקטרת אימורים כל הלילה כדדרשי' לעיל (דף כו:) וההוא דריש תמיד נשחט דמוקי לה בחטאת העוף לא בעי לאוקומה כי האי גוונא דאם כן מאי דחייה איכא אבל השתא איכא דחייה מדרבנן מיהא גזירה אטו הקטרה מיהו בשמעתין מוכח דלא הוי אלא למצוה ותימה דבפ' אלו דברים (פסחים עג:) אמרינן שחטו ונודע שמשכו ידיהם קודם או שנטמאו ישרף מיד ופריך ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי הוי ששחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסיל וי''ל דהאי דנשרף לפי שלכתחילה אסור להקטירו וממילא יפסל והא דאין מעלה ומלינה דקסבר לינה מועלת בראשו של מזבח ואע''ג דהקטרת אימורים לא מעכב כי אבדו כשר באכילה הני מילי כי איחזו להקטרה אבל הכא הא לא איחזו אי נמי מדרבנן אסור ליזרק ולפירוש זה לא קשיא מידי מה שמביא ריב''א דתניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד הערב פסולין והשתא אי אמרת דמדרבנן פסילי שלא ליזרק ניחא מיהו הקריבו משמע שהקריב כולו ואדרבה אי בשחטן איירי קשיא קודם תמיד של שחר אפי' אסרינן ליזרק אמאי פסלינן ליה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד