מנחות נ ע"א

ואם כן מכל מקום עדיין השאלה במקומה עומדת: והרי שבעה טלאים הוו [הם] שצריכים להיות בלשכת הטלאים! אלא יש לומר כי התנא בעלמא קאי [בכלל, באופן כללי, הוא עומד, מתייחס בדבריו], לכל השנה כולה, ומאי [ומה זה] שאמר בתוך דבריו "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה"? — סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא, לזכור שמדובר במספר טלאים הנצרכים לשלושה ימים, ולא פחות מכך.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] בלשון המשנה, דקתני [שהוא התנא שנה] בה "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה", ולא קתני [ולא שנה] בה "לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה" שמשמעו: לצורך אותם ימים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא פירוש הדברים.

א שנינו במשנתנו כי אף אם אירע שלא הקריבו את הכבש לקרבן תמיד הבא בבוקר — יקריבו את כבש קרבן התמיד של בין הערביים. וכן שאם לא הקטירו את מחצית הקטורת הבאה בבוקר — יקטירו את המחצית הבאה בערב. ובענין זה אמר ר' שמעון: וכל הקטורת כולה, ואף המחצית שהיתה צריכה להיות מוקטרת בבוקר, היתה קריבה בין הערבים. ובטעם הדבר: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בהקטרת מידה שלימה (מנה) של קטרת הסמים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את שולחן הפנים אלא בסידור לחם הפנים ביום השבת, ולא את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערביים. ותוהים: ענין חינוך של כלי המקדש ששנינו מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו], לאיזה צורך הובאו הדברים, שהרי אין זה עניינה של משנתנו?!

ומסבירים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא המשנה וכך היא שנויה]: אם לא הקריבו כבש לתמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד הבא בין הערבים. במה דברים אמורים? בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו. וכיון שדרך חינוכו של מזבח העולה הוא בהקרבת התמיד של שחר — אין מקריבים בו בתחילה את התמיד של בין הערביים. אבל בזמן שכבר נתחנך המזבח, אם לא הקריבו את כבש התמיד של שחר — יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים.

ובענין זה אמר ר' שמעון: אימתי נאמרה הלכה זו? דווקא בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בדבר זה. אבל אם היו מזידין בדבר, שלא הקריבוהו בזדון, כיון שלא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אם לא הקטירו את מחצית הקטרת הבאה בבקר — יקטירו את המחצית האחרת בין הערבים.

ב ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאם לא הוקרב הכבש לקרבן תמיד של שחר, שוב אין מוקרב הכבש לתמיד של בין הערביים? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר בקרבנות התמיד "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שמות כט, לט) בא לומר שהקרבן השני שבקרבנות התמיד של כל יום הוא הקרב בין הערבים, ולא הקרבן הראשון שבקרבנות התמיד יקרב בין הערבים.

ושבים לדברי המשנה, ובנוסח המשלים את החסר במשנתנו: במה דברים אמורים שאין מקריבים את התמיד של בין הערביים אם לא הוקרב התמיד של שחר? רק בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו, שאין מקריבים את הקרבן הראשון לתחילת חינוכו של המזבח בין הערבים, שכן הכתוב "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" בחינוכו של מזבח נאמר. אבל אם כבר נתחנך המזבח — אפילו את הראשון מקריבים בין הערבים.

אמר ר' שמעון: אימתי אמור דין זה? רק בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בזה שלא הוקרב התמיד של שחר. אבל אם היו מזידין בדבר, אם לא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אף אם לא הקטירו קטרת בבוקר — יקטירו בין הערבים.

ותוהים על דברי ר' שמעון: וכי משום שהכהנים חטאו, יהא המזבח בטל לגמרי?! אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא, ר' שמעון אומר, זו כוונת דבריו]: אם לא קרב תמיד של שחר בזדון הכהנים — לא יקריבו הן (אותם כהנים) את כבש התמיד של בין הערביים, אבל כהנים אחרים — יקריבו.

אבל אם לא הקטירו הכהנים את הקטרת בבקר בזדון — אף אותם כהנים יקטירו את קטורת בין הערבים, שבזה אין קונסים אותם, ומדוע? שכיון שהקטרת הקטורת לא שכיחא [אינה מצויה] כהקרבת התמיד (שהוא קרבן עולה, הקרב לרוב), ומלבד זאת, יש בקטורת מעלה שהיא מעתרא [מעשירה] את מקטיריה, משום כך הריהי חביבא להו [חביבה עליהם, על הכהנים], ולא פשעי [ולא מתרשלים] בה.

ג שנינו במשנתנו שאמר ר' שמעון שקטורת שלא הוקטרה מחציתה בבוקר כולה היתה קריבה בין הערבים, ושלא כדעת חכמים שרק מחציתה היתה מוקטרת בערב. וטעם שיטתו זו: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים של בין הערבים וכו'. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדרך חינוכו של מזבח הזהב שהוא נעשה בקטרת הסמים של שחר! ומשיבים: הלכה זו במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה, שיש אומרים שחנוכת מזבח הזהב היא בהקטרת קטורת הסמים של ערב, ויש אומרים שחינוכו בהקטרת קטורת הסמים של שחר.

וכהצעה להכרעתה של מחלוקת זו, אמר אביי: מסתברא [מסתבר] לומר כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי בקטרת הסמים של בין הערבים היה נחנך מזבח הזהב, דכתיב [שכן נאמר] במזבח הזהב "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם" (שמות ל, ז-ח).

ומתוך דברי הכתוב שהטבת הנרות נעשית בבוקר, נלמד כי קדמה לה הדלקתם של שבעת נרות המנורה בין הערביים, שהרי אי לאו דעבד [אם לא שעשה] כבר הכהן הדלקה מאורתא [מהערב], הטבה (דישון הנרות, ניקויים מאפר הפתילות) בצפרא מהיכא [בבוקר מהיכן תבוא]?! ומכאן ראיה כי חינוך המנורה הינו בהדלקת בין הערביים. ומכאן נלמד כי אף חינוך מזבח הזהב נעשה בין הערביים (שהרי כרך הכתוב כאחד את חינוכם של מזבח הזהב והמנורה)!

ושואלים: ולשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי מזבח הזהב נחנך בקטרת הסמים של שחר, מנין לו? ומשיבים: גמר [למד] בהיקש מדרך חינוכו של מזבח העולה, מה להלן (שם, במזבח העולה) הריהו נחנך בהקרבת כבש התמיד של שחר ולא של בין הערביים — אף כאן, במזבח הזהב — הריהו נחנך בקטרת הסמים של שחר, ולא בקטורת של בין הערביים.

ד ועוד שנינו במשנתנו באופני חינוך כלי המקדש כי לא היו מחנכים את השלחן אלא בלחם הפנים שמסדרים עליו ביום השבת. ומקשים: אלא נסיק מכאן שסידור הלחם ביום חול — רק לענין איחנוכי [חינוך] הוא שלא מחנך [חונך] את השולחן, הא קדושי [הרי כי לענין קידוש] — הלחם הריהו מיקדיש [מוקדש] כשמסדר אותו על השולחן בחול?! והרי זה שלא כהלכה, שכן רק סידור הלחם ביום השבת הוא המקדש את הלחם!

ומשיבים: היא גופה [עצמה], את ההלכה הזו קא משמע לן [הוא, תנא משנתנו, משמיע לנו], שהן החינוך של השולחן, והן הקידוש של הלחם — בסידור הלחם על השלחן בשבת הוא. וכדקתני סיפא [כמו שהוא שונה בסוף משנתנו] בענין חינוכה של המנורה: ולא מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים, והרי בכלל חינוכה של המנורה אף קידושה. וכך הוא גם בענין חינוכו וקידושו של השולחן ולחם הפנים.

ה ומביאים עוד בדין הקטרת הקטורת מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בעניינה של הקטרה מסויימת (שיתברר טיבה להלן) שיש בה כמה צדדי ייחוד: זהו קטרת שעלתה לאדם יחיד, ולא לציבור, המביא כרגיל את הקטורת, והוקטרה על מזבח החיצון, ולא על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, כקטורת הרגילה, והקטרתה לא הותרה לדורות, אלא הוראת שעה היתה, שלא הותר לעשות כן אלא באותו זמן בלבד. ובתחילה מבררים: היכא [היכן, באיזו קטורת] נאמרו הדברים הללו? אמר רב פפא: מדובר בקטורת שהביא עימו כל אחד מן הנשיאים (נשיאי שבטי ישראל) בזמן חנוכת המשכן במדבר (כנאמר בקרבנו של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה המקריב הראשון "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". במדבר ז, יד. וכן בקרבנותיהם של שאר הנשיאים), והוקטרה קטורת זו על המזבח החיצון.

ומקשים: מן הנאמר בברייתא שהוראת שעה היתה הקרבה זו, אין אנו למדים אלא שכרגיל (שלא בהוראת שעה) קטורתו של יחיד דווקא על מזבח החיצון הוא שלא מקטירים אותה, הא [הרי] מכאן נסיק שעל מזבח הפנימי — מקריב אותה. ותו [ועוד]: מן הנאמר בברייתא שבהוראת שעה היתה הקטרה זו, נלמד שכרגיל על מזבח החיצון דווקא יחיד הוא שלא מקטיר קטורת, הא [הרי] מכאן נסיק שציבור מקרבו [מקריבים] קטורת על מזבח החיצון.

ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת שלא כשני דיוקים אלה. שכן שנינו בה: יכול יהא הדין שיחיד מתנדב קטורת למקדש ומביא, כיוצא בה בקטורת הנשיאים שבאה בנדבה, וקורא אני בה בנדבה זו, כמו בשאר נדבות, את הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד)? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) במזבח הפנימי "לא תעלו עליו קטרת זרה" (שמות ל, ט). הרי איפוא שאין היחיד מקטיר קטורת על המזבח הפנימי, שלא כדיוק הראשון בדברי הברייתא!

ועוד שנינו בה בהמשך אותה ברייתא: יכול לא יהא כן הדין אלא רק ביחיד המביא קטורת, וטעם הדבר: שהרי אין היחיד מביא חובתו כיוצא בה, שהרי אין עליו שום קרבן חובה של קטורת,

The Gemara asks: In any case, the question stands: Why does the mishna say six lambs when, in fact the number required is seven? The Gemara answers: Rather, the tanna is speaking generally, referring to how many inspected lambs are required throughout the year. And what did he mean by his statement: Sufficient for Shabbat and for the two festival days of Rosh HaShana? It is merely intended as a mnemonic, to help one remember that there must be enough lambs for the daily offering of three days.

According to this the language of the mishna is also precise, as it teaches: Sufficient for Shabbat and for the two festival days of Rosh HaShana, and it does not teach that there must be six lambs for Shabbat and for the two festival days of Rosh HaShana, which would have indicated that these lambs are meant to actually be sacrificed on those days. The Gemara concludes that in fact one can learn from the language of the mishna that this is the correct interpretation.

§ The mishna teaches: If the priests did not sacrifice a lamb in the morning as the daily offering, nevertheless, they should sacrifice a lamb in the afternoon as the daily offering. If they did not burn the half-measure of incense in the morning, they should burn the half-measure in the afternoon. Rabbi Shimon said: And in such a case, the entire measure was sacrificed in the afternoon, as the daily service on a new golden altar is initiated only with the burning of the incense of the spices in the afternoon, at which time they would burn a full measure. The Gemara asks: Who mentioned anything about the initiation of the Temple vessels, i.e., what is its relevance to the mishna?

The Gemara answers that the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: If they did not sacrifice a lamb for the daily offering in the morning, they should not sacrifice a lamb in the afternoon. In what case is this statement said? It is said in a case where the service of a new altar had not yet been initiated, since it must first be initiated with the daily offering of the morning. But if the service of the altar had already been initiated, then they should sacrifice the lamb of the daily offering in the afternoon even though they did not sacrifice the lamb of the morning offering.

Rabbi Shimon said: When does this halakha apply? It applies at a time when the failure to sacrifice the daily morning offering was because they were prevented from sacrificing it due to circumstances beyond their control or they failed to sacrifice it unwittingly. But if the priests acted intentionally and did not sacrifice a lamb in the morning as the daily offering, they should not sacrifice a lamb in the afternoon as the daily offering. By contrast, if they did not burn the half-measure of incense in the morning, they should burn the half-measure in the afternoon regardless of the circumstances.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that if the lamb of the daily offering of the morning was not sacrificed and the service of a new altar had not yet been initiated, then the lamb of the afternoon is also not sacrificed? The Gemara explains that it is derived as the Sages taught in a baraita: “The one lamb you shall offer in the morning; and the second lamb you shall offer in the afternoon” (Exodus 29:39). This verse teaches that the second lamb of the daily offering is sacrificed in the afternoon, but if it is the first one to be sacrificed, it may not be sacrificed in the afternoon.

In what case is this statement said? It is said in a case where the service of a new altar had not yet been initiated, since it must first be initiated with the offering of the morning. When the verse refers to the first or second offering, it means the first or second offering ever sacrificed on the altar. But if the service of the altar had already been initiated, then even if it is the first to be sacrificed that day, it should be sacrificed in the afternoon.

Rabbi Shimon said: When does this halakha apply? It applies at a time when the failure to sacrifice the daily morning offering was because they were prevented from sacrificing it due to circumstances beyond their control or they failed to sacrifice it unwittingly. But if the priests acted intentionally and did not sacrifice a lamb in the morning as the daily offering, they should not sacrifice a lamb in the afternoon as the daily offering. By contrast, if they did not burn the half-measure of incense in the morning, they should burn the half-measure in the afternoon regardless of the circumstances.

The Gemara asks: Does it make sense that because the priests sinned by intentionally failing to sacrifice the morning daily offering, the altar should be entirely idle? Rava said that this is what Rabbi Shimon is saying: They, the priests who deliberately failed to sacrifice the morning daily offering, should not sacrifice the afternoon daily offering; but other priests should sacrifice it.

By contrast, if the priests acted intentionally and did not burn the incense in the morning, even those same priests may burn it in the afternoon. The reason for this is that since burning the incense is uncommon and causes those who do so to become wealthy, it is dear to the priests, and they will not be negligent in the performance of this rite.

§The mishna teaches that if they did not burn the half-measure of incense in the morning, they should burn the half-measure in the afternoon. Rabbi Shimon said: And in such a case, the entire measure was sacrificed in the afternoon. The reason for the difference between the daily offerings and the incense is that the daily service on a new golden altar is initiated only with the burning of the incense of the spices of the afternoon, at which time they would burn a full measure. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: The service of a new golden altar is initiated with the burning of the incense of the spices of the morning? The Gemara answers: The question of whether the incense of the morning or the afternoon initiates the service of a new golden altar is a dispute between tanna’im.

Abaye said: It stands to reason that the halakha should be in accordance with the one who says that it was initiated with the incense of the spices of the afternoon, as it is written with regard to the golden altar: “And Aaron shall burn thereon incense of sweet spices; every morning, when he dresses the lamps, he shall burn it. And when Aaron lights the lamps at dusk, he shall burn it, a perpetual incense before the Lord throughout your generations” (Exodus 30:7–8).

The fact that ashes are removed from the lamps of the Candelabrum in the morning indicates that the lamps had been lit previously, since if the priest had not performed the lighting of the lamps the previous evening, from where would the ashes be removed in the morning? This proves that the Candelabrum must have been lit for the first time in the evening. Since the verse states: “When Aaron lights the lamps at dusk, he shall burn it, a perpetual incense before the Lord,” it must be that the incense was burned for the first time in the evening.

The Gemara asks: And according to the one who says that the service of a new golden altar is initiated with the burning of the incense of the spices of the morning, from where is this halakha derived? The Gemara answers: He derives it from the initiation of the altar of the burnt offering. Just as there, the service of a new altar of the burnt offering is initiated by means of the daily offering of the morning rather than the afternoon, so too here, the service of a new golden altar is initiated by means of the burning of the incense of the spices of the morning.

§The mishna teaches: And use of a new Table was initiated only with the arrangement of the shewbread on Shabbat. The Gemara asks: But does the mishna mean to indicate that if the shewbread was placed on the Table on a weekday it is merely that the use of a new Table is not initiated, but the shewbread is sanctified? The halakha is that the shewbread is sanctified only when it is placed on the Table on Shabbat.

The Gemara answers: The mishna teaches us this halakha itself, that the initiation of the use of a new Table and the sanctification of the shewbread when it is placed on the Table occur only on Shabbat. This is as the mishna teaches in the latter clause with regard to the initiation of the use of a new Candelabrum: And use of a new Candelabrum was initiated only with the kindling of its seven lamps in the afternoon.

§The Gemara cites another halakha relating to the burning of incense. The Sages taught in a baraita: This is incense that was offered for an individual rather than the community on the external altar, and not on the golden altar as usual; and this was a provisional edict, permitted temporarily for that time only. The Gemara clarifies: To what case is the baraita referring? Rav Pappa said: It is referring to the incense brought by the tribal princes at the inauguration of the Tabernacle (see Numbers, chapter 7).

The Gemara asks: But with regard to the incense of an individual, is it only on the external altar that it is not generally permitted to be burned, but an individual may sacrifice incense on the inner altar, as indicated by the baraita? And furthermore, on the external altar, is it only an individual who may not sacrifice incense, but the community may sacrifice incense on the external altar?

But isn’t it taught in a baraita contrary to those two inferences: One might have thought that an individual may voluntarily donate and bring incense similar to the incense brought by the tribal princes to the Temple as a gift offering, and I will read with regard to this incense, as in the case of other gift offerings: “That which has gone out of your lips you shall observe and do” (Deuteronomy 23:24). Therefore, the verse states concerning the inner altar: “You shall bring no strange incense thereon” (Exodus 30:9). This indicates that an individual may not sacrifice incense even on the inner altar.

One might have thought that only an individual may not bring a gift of incense on the inner altar, as an individual does not bring his obligatory offering similar to this gift of incense, i.e., since an individual is never obligated to sacrifice incense, he may not voluntarily sacrifice incense either;