מנחות נ ע"ב

אבל בצבור יהא מביא קטורת בנדבה, שהרי הציבור אף מביא קטורת חובה כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בלשון רבים "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל, ט), להורות שאף הציבור אינם מביאים קטורת נדבה.

ועדיין שמא יכול שמכתוב זה למדים אנו כי לא יעלו הציבור קטורת נדבה דווקא על מזבח הפנימי, אבל יעלו הציבור קטורת נדבה על מזבח החיצון? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בעשיית המשכן "ו את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתך יעשו" (שם לא, יא) — לומר: אין לך אלא מה שאמור בענין ולא באופן אחר, שאין הקטורת באה אלא בציבור, וכחובה, ומוקטרת על המזבח הפנימי. וקשה על הדיוק השני בדברי הברייתא, שהציבור מביא קטורת נדבה!

אמר רב פפא: אין זה קשה שכן בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהציבור אינו מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בציבור אופן כזה של הקטרה. וכמו כן לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהיחיד אינו מקטיר על מזבח הפנימי, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בו אופן זה של הקטרה. אלא אפילו הקטרת יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן [שמצאנו] כיוצא בה בנשיאים — גם היא אסורה, שכן אף הקטרת הנשיאים הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.

א משנה שתים עשרה חלות המצות (הנעשות מעשירית האיפה סולת) של מנחת חביתי כהן גדול (ונקראת מנחה זו "מנחת חביתין" — על שמטגנים אותה במחבת אחר אפייתה) המובאות בכל יום מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, לא היו באין מביתו של הכהן הגדול בשני חצאין, שיביא בכל פעם את המחצית הקריבה, אלא הריהו מביא בכל יום למנחתו עשרון ("עשירית האיפה סולת", ויקרא ו, יג) שלם, וחוצהו לשני חצאים — והריהו מקריב מחצה אחת בבקר ואת המחצה השנית בין הערבים.

כהן גדול שמביא (הקריב) את המחצה הראשונה בשחרית, ולאחר מכן מת, ומינו כהן אחר תחתיו לשמש ככהן גדול — לא יביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו לצורך הקרבת בין הערביים, וכמו כן לא יקריב את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם) שמת, אלא מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו ומקריב מחצה אחת בין הערביים, ואילו המחצה השנית אבד, שאינו קרב. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין של שני העשרונות הללו (מחצית אחת משל הכהן הראשון, ומחצית אחת משל השני) קריבין, ושני החצאין האחרים אובדין.

ב גמרא שנינו במשנתנו בדין הבאת שתי מחציותיה של מנחת חביתים. ומביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב במנחת החביתים "זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" (שם): אילו היה נאמר "מנחה תמיד מחצית בבוקר ומחצית בערב" — הייתי אומר מכאן שהכהן הגדול מביא חצי עשרון ("מחצית") מביתו בשחרית ומקריב אותו, ואחר כך מביא עוד חצי עשרון מביתו בערבית ומקריב אותו — לכך

תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מקריב, הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא מביתו בבוקר עשרון סולת שלם וחוצהו לשתי מחציות, ומקריב מחצה אחת בבקר, ואת המחצה השנית הריהו מקריב בין הערבים.

ואם אירע ולאחר שקרבה המחצית של שחר, נטמא המחצה של בין הערבים, או שאבד מחצה זה, יכול צריכים היינו לומר שיביא הכהן הגדול חצי עשרון מביתו בערבית ויקריב? לכך תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא.

הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא עשרון שלם נוסף מביתו, לפני בין הערביים, וחוצהו לשתי מחציות. ומקריב מחצה אחת מהן, והמחצה השנית אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (מחצית העשרון הראשון שקרבה בבוקר, ומחצית העשרון השני שקרבה בין הערביים) קריבין, ושני חצאין (המחצית השניה של העשרון הראשון שנטמאה או שאבדה, והמחצית השניה של העשרון השני)

אובדין. כהן גדול שהביא עשרון סולת מביתו, והקריב את המחצה הראשונה שלו בשחרית ומת לאחר מכן, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, יכול תאמר שיביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו להקרבת מחצית מנחת החביתים של בין הערביים. או שיביא הכהן הגדול החדש את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם)? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא ומקריב.

הא [הרי] זה כיצד יעשה הכהן הגדול החדש? הריהו מביא מביתו עשרון סולת שלם, וחוצהו, ומקריב מחצית אחת, ואילו המחצה השנית של עשרון זה — אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש) — אובדין, ושני חצאין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש) — קריבין.

ג שנינו בברייתא בדין מנחת חביתים של כהן גדול שמת לאחר הקרבת מנחת חביתים של בוקר והתמנה כהן גדול חדש תחתיו, כי שתי מחציות אבדו, זו של הכהן שמת וזו של הכהן החדש. ובענין זה תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: מחצה של הכהן הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שהולכות לאיבוד — תעובר צורתן תחילה. כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה.

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח, מובן] שיש לפסול בלינה את החצי של הכהן הראשון לפני שמוציאים אותו לשריפה — שכן איחזי [היה ראוי] חצי זה להקרבה מתחילה, לפני שמת הכהן הגדול הקודם, ולכן אי אפשר לאבדו מיד. אלא החצי של הכהן הגדול השני למה ליה [לו] עיבור צורה? והרי מעיקרא [מתחילה], מייד כשהובא עשרון סולת שלם ונחצה לשניים, לא היה ראוי חצי זה להקרבה והיה ברור כי לאיבוד קא אתי [הוא הולך] ומדוע יהא צריך לעיבור צורה?

אלא זה שאמר לך גירסה זו של דבריך, מני [מי הוא]? התנא דבי [של בית] מדרשו של רבה בר אבוה הוא, שכן אמר רבה בר אבוה כי כל קודש שנפסל, ואפילו פסול פיגול שחמור, ופסול מן התורה — אינו נשרף מייד, אלא טעון תחילה עיבור צורה, ורק לאחר מכן יוצא לבית השריפה.

רב אשי אמר הסבר אחר לנוסח הדברים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבה בר אבוה, וסבורים כי הנפסל בפיגול אינו טעון עיבור צורה, כיון דבעידנא דפלגי בהו [שבזמן שחולק אותם] הכהן הגדול החדש את שתי המחציות מהעשרון שהביא, אי בעי [אם רוצה] — הרי את האי [זה] החצי הוא מקריב, ואי בעי [ואם רוצה] — את האי [זה] החצי השני הוא מקריב, שהרי אין חצי מסויים שהוגדר מתחילה לקדושה, אם כן שני החצאים הללו נחשבים כמיחזא חזו [ראויים] להקרבה, ולכך יש להמתין בשריפתו של השני עד שייפסל בלינה.

ד ומביאים עוד בדין מנחת חביתים. איתמר [נאמר] בברייתא: חביתי כהן גדול, כיצד בדיוק עושין אותן? שכן נאמר בהם "על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב" (שם יד), והרי אלה אופני עשייה שונים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן שכך מנחת חביתים נעשית: בתחילה הריהו אופה בתנור, ואחר כך הריהו מטגנה במחבת. ואילו ר' אסי אמר בשם ר' חנינא שבתחילה הריהו מטגנה במחבת, ואחר כך הוא אופה בתנור.

ומסבירים חכמים אלה את שיטותיהם, אמר ר' חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואילו יטגנוה בתחילה ורק לאחר מכן יאפוה — אין היא נאה בשעת אפייה. ואילו ר' אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה ("נא"). ולכך יש לטגנה לפני אפייתה.

ומעירים: מחלוקת אמוראים זו הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שחלקו כבר בנושא זה. שכך שנינו בברייתא: משמעות הכתוב "תפיני" — תאפינה נא. ואילו רבי אומר: משמעות "תופיני" — תאפינה נאה. ועוד דעה נוספת, ר' יוסי אומר: אמר הכתוב "תופיני" בלשון רבים — תאפינה רבה (הרבה), לומר שאופים אותה, ולאחר מכן מטגנים אותה, ושבים ואופים אותה. שכן אית ליה [יש לו, מקבל] ר' יוסי הן את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נא (ולכך מטגננים אותה לפני אפייתה), ואולם אית ליה [יש לו, מקבל] ר' יוסי גם את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נאה (לפני טיגון), ולכך הריהו מצריך שתי אפיות, לפני טיגון ולאחר טיגון.

ה ועוד בדרך עשייתה של מנחת חביתי כהן גדול, תנן התם [שנינו שם, במשנה בהמשך]: חביתי כהן גדול — לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים העזרה שבמקדש, ודוחות את השבת.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדוחה עשייתן את השבת? אמר רב הונא: בענין מנחה זו נאמר "תפיני", וכוונתו — תאפינה נאה, שכשהן אפויות שתהיינה נאות ואי אפי לה [ואם אופה אותה] מאתמול — אינשפה [התקלקלה] לה ושוב אינה נאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם טעם הדבר הוא כדי למנוע את קלקולה של המנחה — אימא [אמור] שיאפה אותה בערב שבת, ודכביש ליה בירקא [ושיכבוש אותה, יכסנה, בירק] כדי שלא תתקלקל!

טעם אחר להיתר אפייתה של מנחת חביתים בשבת, החכם דבי [של ביתו] מדרשו של ר' ישמעאל תנא [שנה]: נאמר "על מחבת בשמן תעשה", והלשון "תעשה" באה להדגיש שתיעשה המנחה בכל אופן ומצב, ואפילו בשבת, "תעשה" — ואפילו בטומאה.

טעם אחר אביי אמר, שכן אמר קרא [הכתוב]: "סלת מנחה תמיד" (שם),

but a community may bring incense as a gift offering, as the community does bring its obligatory offering similar to this, i.e., since the community is obligated to sacrifice incense it can also voluntarily sacrifice incense. Therefore, the verse states: You shall not bring [lo ta’alu] strange incense thereon” (Exodus 30:9). The fact that the verse formulates the prohibition with the plural word ta’alu indicates that even the community may not sacrifice incense as a voluntary gift offering.

The baraita continues: One might have thought that the community may not bring a gift offering of incense on the inner altar, but it may bring incense on the external altar. Therefore, the verse states: “And the anointing oil, and the incense of sweet spices for the sacred place; according to all that I have commanded you shall they do” (Exodus 31:11). This teaches that one has the right to do only that which is stated with regard to the matter, without deviation. Consequently, incense may sacrificed only by the community, only when there is an obligation to sacrifice it, and it must be burned only on the inner altar. This contradicts the implication of the previously cited baraita that it is permitted to burn the incense of an individual on the golden altar or the incense of a community on the outer altar.

Rav Pappa said: This is not problematic. The baraita is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows. It is not necessary to state that the community may not sacrifice incense on the external altar, as we have not found a precedent for it. And similarly, it is not necessary to state that an individual may not sacrifice incense on the inner altar, as we have not found a precedent for it. But it is necessary to state that it is even prohibited for an individual to sacrifice incense on the external altar, despite the fact that we have ostensibly found a precedent for it in the case of the tribal princes; as that was a provisional edict and therefore cannot serve as a precedent.

MISHNA: The twelve loaves of matza prepared from a tenth of an ephah of flour of the griddle-cake offering of the High Priest did not come from the house of the High Priest in halves. Rather, the High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of flour (see Leviticus 6:13) and divides it in half, and he sacrifices half in the morning and half in the afternoon.

In the case of a High Priest who brings and sacrifices half in the morning and dies, and they appointed another High Priest in his stead, the replacement High Priest should neither bring half of a tenth of an ephah of flour from his house nor sacrifice the remaining half of the tenth of an ephah of his predecessor. Rather, he brings from his house an entire tenth of an ephah and divides it in half, sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, one-half of what was brought by each priest, and the other two halves are lost.

GEMARA: The Gemara cites that which the Sages taught in a baraita, commenting on the verse: “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer to the Lord on the day when he is anointed: The tenth part of an ephah of fine flour for a meal offering perpetually, half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13). If the verse had stated: A meal offering perpetually, half in the morning and half in the evening; I would have said that the High Priest brings half of a tenth of an ephah in the morning and sacrifices it, and then he brings half of a tenth of an ephah in the afternoon and sacrifices it.

Since the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13), it teaches that he sacrifices half of a complete tenth of an ephah. How so? The High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of fine flour, and divides it in half, and sacrifices half in the morning and half in the afternoon.

In a case where the half of a tenth of an ephah that was supposed to be offered in the afternoon became impure or was lost after the High Priest sacrificed the first half in the morning, one might have thought that he should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it. Therefore, the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening,” which teaches that he brings half of a complete tenth of an ephah.

How so? The High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, the half that was sacrificed in the morning from the original tenth of an ephah, and half of the replacement tenth of an ephah, and the other two halves are lost.

In the case of a High Priest who sacrificed half in the morning and died, and they appointed another High Priest in his stead, one might have thought that the second High Priest should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it, or that he should sacrifice the remaining half of a tenth of an ephah of the first High Priest. Therefore, the verse states: “And half of it in the evening,” which teaches that he brings and sacrifices half of a complete tenth of an ephah.

How so? The replacement High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are lost, half of the tenth of an ephah brought by each priest, and the other two halves are sacrificed.

§ With regard to the two halves of a tenth of an ephah that are lost, a tanna, i.e., a Sage who recited baraitot, taught a baraita before Rav Naḥman: With regard to the half that was not sacrificed by the first High Priest, who died, and the half brought but not sacrificed by the second High Priest who replaced him, their form should decay, i.e., they should be left overnight so they become disqualified, and then they should be brought out to the place designated for burning.

Rav Naḥman said to the tanna: Granted, the half that was not sacrificed by the first High Priest should be left overnight before it is burned, because it was initially fit for sacrifice before the first High Priest died. But with regard to the half that was not sacrificed by the second High Priest, why must it be left overnight so that its form decays? It was brought to be lost from the outset, i.e., when the full tenth of an ephah was brought it was known that only half would be sacrificed and half would be lost. Consequently, it is unnecessary to leave it overnight before burning it.

Rav Naḥman continued: Who is the one who said this baraita to you? It was the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who says: All disqualified offerings, even piggul, which is disqualified by Torah law, require decay of form before they are burned.

Rav Ashi said: The baraita can be understood even if you say it is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabba bar Avuh and hold that piggul does not require decay of form. Nevertheless, since at the time when the second High Priest divides the two halves, if he wants he can sacrifice this half, and if he wants he can sacrifice that other half, both halves are considered fit to be sacrificed and may not be burned until they are left overnight.

§ The Gemara cites that which was stated further about the griddle-cake offering: How are the griddle-cake offerings of the High Priest prepared? The verse seems to prescribe a variety of methods of preparation: “On a griddle it shall be made with oil; when it is soaked, you shall bring it in; and baked pieces [tufinei] of the meal offering shall you sacrifice for a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 6:14). Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it bakes it in an oven and afterward he fries it in a pan. Rabbi Asi says that Rabbi Ḥanina says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it fries it in a pan and afterward he bakes it in an oven.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It stands to reason in accordance with my opinion because the verse states: “And baked pieces [tufinei] of the meal offering.” The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a], i.e., before being fried. Rabbi Asi said: It stands to reason in accordance with my opinion because the word tufinei should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na], i.e., after being fried.

This dispute between the amora’im is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na]. Rabbi Yehuda HaNasi says: It should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a]. Rabbi Yosei says: The word tufinei is plural, indicating that the pieces should be baked extensively, i.e., more than once. Consequently, Rabbi Yosei accepts the opinion that the pieces should be baked when they are already partially cooked, and he also accepts the opinion that they should be baked when they are beautiful. Therefore the offering should first be baked, then fried, then baked again.

§ We learned in a mishna elsewhere (96a): Concerning the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering, of which six are sacrificed in the morning and six in the evening, their kneading, and forming of their loaves, and their baking are performed inside the Temple courtyard, and all labors involved in those actions override Shabbat.

The Gemara asks: From where is this matter, i.e., that these actions override Shabbat, derived? Rav Huna said: The verse says tufinei, meaning that when it is already baked it must still be beautiful [te’afena na’a]. And if one would bake it yesterday, on the eve of Shabbat, it would become swollen [inshefa] and no longer beautiful. Rav Yosef objects to this: If the purpose of baking them on Shabbat is to ensure they remain fresh, say that the loaves should be baked before Shabbat and covered with greens to preserve them.

The Gemara cites another explanation of why the preparation of these loaves overrides Shabbat. A Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “On a griddle it shall be made with oil” (Leviticus 6:14), which teaches that it shall be made under all circumstances, even on Shabbat. Similarly, this phrase “shall be made” teaches that it should be made even in a state of ritual impurity.

Abaye said that there is a different explanation: The verse states: “Fine flour for a meal offering perpetually” (Leviticus 6:13);