מנחות נב ע"א

אבל באפרה אין מועלין. הרי שדין זה הוא מן התורה, ולא מתקנת חכמים!

אמר רב אשי בהסבר הדבר: אכן מדין תורה אין מועלים באפר פרה אדומה, ואולם שתי תקנות חכמים היו בענין זה. שכן בתחילה הואי [היה] נהוג דין דאורייתא [מן התורה] האומר כי דווקא בה עצמה מועלין, ואילו באפרה אין מועלין. ברם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא מזלזלי [שהם, העוסקים באפר פרה, מזלזלים] בה, וקא עבדי מיניה [והם עושים ממנו, מן האפר] תרופה למכתן (לפצע) — גזרו ביה [בו, באפר] שיהיה בו דין מעילה, שאין ליהנות ממנו.

ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים כי על ידי כך דקא פרשי [שהם פ ורשים, נמנעים] מלהזות מאפר הפרה במקרים של ספק הזאות (על אדם שהוא ספק טמא מת), מפני החשש שמא מועלים הם האנשים שהיזו עליהם, לכך עמדו חכמים וחזרו ואוקמוה [העמידו] הלכה זו אדאורייתא [על דין תורה], שאין מועלים באפר פרה.

א ומתוך שהובאה מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה במקרה שמת הכהן הגדול, מנכסי מי מובאת מנחת החביתים, מביאים עוד מחלוקת שחלקו ביניהם בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: פר העלם דבר של ציבור (ששגגו בית דין בהוראה והתירו אחת מהעבירות שזדונן כרת ושגגתן חטאת, וטעו רוב העם ועשו על סמך הוראה זו, ולאחר מכן נודעה להם טעותם), ושעירי עבודה זרה (שהורו בית דין בשגגה כי הותר איסור עבודה זרה, ועשו הציבור על פיהם, ואחר כך נודעה טעותם) — בתחילה (מראש), עוד לפני שנוצר צורך זה להקריב את הקרבנות הללו, היו גבאי המקדש מגבין להן, שמבעוד מועד היו שמורים במקדש כספים מיוחדים לצורך רכישת קרבנות אלה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: דין קרבנות אלה כדין שאר קרבנות הציבור, שמתרומת הלשכה הן באין.

ותוהים על ייחוס הדעות הללו לחכמים אלה: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שלשונה היא איפכא [הפוכה], שבה נמסר כי ר' יהודה הוא האומר שמתרומת הלשכה הם באים, ואילו ר' שמעון סובר שמראש היו נגבים לצורך קרבנות אלה, ומעתה יש לברר הי מינייהו אחריתא [איזו מהן משתי הברייתות הללו היא המאוחרת יותר בזמן אמירתה], ובה נאמרות דעותיהם היותר מדוייקות של ר' יהודה ור' שמעון?

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים להצעה הבאה לפני] רב אשי: לימא קמייתא [האם נאמר שהברייתא הראשונה שהוזכרה בסוגייתנו], שבה שנינו כי ר' שמעון סובר שמתרומת הלשכה הם באים, היא זו אחריתא [המאוחרת יותר], וראיה לדבר, דשמעינן ליה [שכן שמענו אותו] את שיטתו של ר' שמעון דחייש [שחושש] הוא לפשיעה ולרשלנותם של אנשים.

אמר להו [להם] רב אשי לחכמים בדחיית הצעתם: מכאן אין להביא ראיה, שכן אפילו אם תימא [תאמר] כי בתרייתא [הברייתא האחרונה שהוזכרה בסוגייתנו] היא זו האחריתא [המאוחרת יותר] שבה נאמר כי ר' שמעון סבור שגובים מראש מן הציבור לצורכם של קרבנות אלה — אין קושי בדבר. שכן כי קא חייש [כאשר הוא חושש] ר' שמעון לפשיעה — הרי זה דווקא במילתא דלית בהו [בדבר שאין להם, לאנשים המביאים] כפרה בגווה [בו], וכגון במנחת חביתים. ואולם במילתא דאית להו [בדבר שיש להם לאנשים המביאים את הקרבן] כפרה בגווה [בו], וכגון בקרבנות אלה הבאים בעקבות חטא שחטא הציבור — לא חייש [לא חושש] ר' שמעון לפשיעה.

ומעתה שלא נפתרה השאלה, שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], איזו מן הברייתות הללו מאוחרת ומדוייקת יותר?

אמר ליה [לו] רבה זוטי לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר בקרבן התמיד "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), בא לרבות אף פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה שבאין גם הם מתרומת הלשכה, אלו דברי ר' שמעון. הרי איפוא כי ר' שמעון הוא זה שאומר שקרבנות אלה באים מתרומת הלשכה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי מנחת החביתים (כאשר מת הכהן הגדול, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר במקומו) — לא היתה באה במחצית עשירית האיפה, אלא עשירית האיפה שלימה היתה קריבה. ובפירושם של דברים אלה אמר ר' חייא בר אבא כי בעי [שאל] ר' יוחנן: האם הכוונה היא שמביא עשירית האיפה שלימה למנחת החביתים של שחרית ועשירית האיפה שלימה לזו של בין הערבים, שאין דין מחצית במנחת חביתים אלא בכהן גדול בלבד. וכשאין עדיין כהן גדול הריהי באה בשני עשרונים בכל יום. או דילמא [שמא] בכגון זה היו מביאים עשירית האיפה שלימה בשחרית, ובטילה זו של בין הערבים?

אמר רבא בפתרון הבעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בסדר העבודות של תשעת הכהנים שזכו בהעלאת האיברים של קרבן התמיד לכבש, בין של שחר ובין של בין הערבים שהיו אלה עומדים בשורה, כל אחד ואחד מיועד לתפקידו, והכהן השמיני שבשורה היה מחזיק במנחת החביתים. והרי זה סדר קבוע, שהתקיים תמיד במקדש. ויש לשאול: אם איתא [יש] מקום לומר שכאשר מת הכהן הגדול ועדיין לא מינו אחר תחתיו, היתה הבאת מנחת החביתים בטילה בין הערבים — הא זמנין [הרי פעמים] שלא משכח ליה [לא נמצא לו] שימוש לכהן שמיני זה שיביא חביתים, היכי דמי [כיצד היה הדבר]? במקרה שמת הכהן הגדול לאחר שהביא את מנחתו בבוקר ולא מינו אחר תחתיו, ומכיון שאין מביאים כלל בכגון זה את מנחת בין הערבים, מכאן אם כן ראיה כפתרון בעייתו של ר' יוחנן, אלא ודאי הכוונה שבאה מנחת החביתים בעשירית האיפה שלימה הן בבוקר והן בין הערביים.

ונמסר כי אמרוה את ההוכחה רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' ירמיה, אמר ר' ירמיה בדחיית הדברים: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים], משום דיתבו באתרא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן [משום שהם יושבים במקום חשוך, בארץ נמוכה, הם אומרים דברים של חשיכה, מוטעים], שאין זו ראיה, שאם תאמר כדבריך,

אלא מעתה אפשר להוסיף ולשאול בדומה, דקתני [ששנינו] בה כי הכהן השביעי שבשורת הכהנים הריהו אוחז בסלת למנחת התמיד, ואילו הכהן התשיעי אוחז ביין לנסך התמיד. ומעתה האם הכי נמי [כך גם כן] נאמר בהם שהם לא בטלי [לא בטלים] לעולם?

והלא שנינו על הכתוב בפרשת קרבנות המועדים "מנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, כד) כי הרי זה בא לרבות את הבאתם של הנסכים אף בלילה, וכן שנינו על האמור עוד שם (פסוק לז) "מנחתם ונסכיהם" כי הריהו בא לרבות שקרבים הנסכים אפילו למחר. ואם כן, לדבריך כיון שאפשר למנחות והנסכים שייעשו למחר, ובאותו יום לא ייעשו, יש אם כן מקרה שאין נזקקים לכהן השביעי ולכהן התשיעי.

אלא נלמד מכאן שאין כוונת המשנה לומר שתמיד היו שם תשעה כהנים, ומה ששנינו הריהו הסדר הרגיל והמצוי, ואילו מקרים המבוססים על "דאי" [שאם], וכגון שלא הביאו את הנסכים ביום זה אלא למחרתו — לא קתני [לא שונה] המשנה. הכי נמי [כך גם כן] יש לומר בענין ראייתו של רבא, מקרה זה דאי [שאם] מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו — לא קתני [לא שונה] המשנה. ואין איפוא להביא מכאן כל ראיה.

ומסופר כי אהדרוה [החזירוה], השיבו את דבריו אלה של ר' ירמיה קמיה [לפני] רבא, אמר בתחילה רבא על כך: מבישותין [מהדברים הרעים שלנו, הניתנים לדחייה] — אמרי קמייהו [אומרים לפניהם, לפני חכמי ארץ ישראל], ואילו מטיבותין [מהדברים הטובים שלנו, שאינם ניתנים לדחייה] — לא אמרי קמייהו [אין אומרים לפניהם].

ואולם לאחר מכן הדר [חזר] ואמר רבא: הני [אלה] הדברים שאמרתי, נמי טיבותין [גם כן מהדברים הטובים שלנו] היא, שכן אמר קרא [המקרא] בדינה של מנחת החביתים של כהן גדול "סלת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" (ויקרא ו, יג) — הושוותה מנחת החביתים לקרבן התמיד, לומר: הרי היא לך כמנחת תמידין, וכשם שהתמיד בא בבוקר ובערב, כן גם מנחת החביתים, ואף כשמת הכהן הגדול וטרם מינו כהן אחר תחתיו.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו של ר' יוחנן, האם מקבלים את פתרונו זה של רבא? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה דתניא [ששנינו בברייתא] מפורשת, שכאשר מת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, מנחת החביתים באה בעשירית האיפה שלימה בשחרית ובעשירית האיפה שלימה בין הערבים.

ג אמר ר' יוחנן: בשיעורה של הלבונה הבאה כרגיל, במנחת חביתים של הכהן הגדול, פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן [וחכמים], ש

אבא יוסי בן דוסתאי אומר שהיה הכהן הגדול מפריש לה ומביא מביתו בכל יום יחד עם עשרון הסולת שני קמצים של לבונה, קומץ אחד קרב עם מחצית העשרון שבמנחת החביתים של שחרית, והקומץ השני קרב עם זה של בין הערבים. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] כי הכהן הגדול היה מפריש לה קומץ אחד בלבד של לבונה, וחוצהו לשנים, חצי הקומץ האחד הריהו מביא בשחרית, ואת חצי הקומץ השני הריהו מביא בין הערבים.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? אבא יוסי בן דוסתאי סבר כי לא אשכחן [לא מצאנו] בכתוב שיאמר שחצי קומץ הוא זה דקריב [שקרב], ולכך יש להביא בכל יום שני קמצים של לבונה, קומץ עבור אחת ממנחות החביתים. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי לא אשכחן [לא מצאנו] עשרון אחד של סולת דבעי [שהריהו צריך] שני קמצים של לבונה. לכך יש להביא בכל יום עשרון אחד של סולת, וקומץ אחד של לבונה. עד כאן שיטות החכמים בדרך הרגילה של הבאת הלבונה.

ואולם בעי [שאל] ר' יוחנן: במקרה של כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו,

but if one derives benefit from its ashes, one is not liable for misusing consecrated property. It is clear from the baraita that by Torah law one is not liable for misuse of consecrated property if he derives benefit from the ashes of a red heifer.

Rav Ashi said in response: In fact, this halakha is by Torah law, but there were two ordinances that were enacted concerning this matter. By Torah law, if one derives benefit from it, the animal itself, he is liable for misusing consecrated property, but if he derives benefit from its ashes he is not liable for misusing consecrated property. Once the Sages saw that people were treating the ashes of the heifer disrespectfully, and making salves for their wounds from it, they decreed that it is subject to the halakhot of misuse of consecrated property and one may not derive benefit from it.

Once they saw that as a result of this decree people were refraining from sprinkling it in cases where there was uncertainty as to whether or not an individual was impure and required sprinkling, they revoked the decree and established it in accordance with the halakha as it is by Torah law, that one is not liable for misusing the ashes of a red heifer.

§ The Gemara cites a dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda that is similar to the one cited earlier. The Sages taught in a baraita: If there is a need to sacrifice the bull for an unwitting communal sin, brought if the Sanhedrin issues an erroneous halakhic ruling concerning a prohibition for which one is liable to receive karet and the majority of the community acts upon it, or the goats brought if the Sanhedrin issues an erroneous ruling permitting idol worship and the majority of the community acts on it, a new collection of funds is organized for them. The funds are not taken from the collection of the Temple treasury chamber, unlike other communal offerings. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The funds for these sacrifices come from the collection of the chamber.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita the opposite, i.e., that the first opinion cited above is that of Rabbi Shimon and the second is that of Rabbi Yehuda? Which of the two baraitot is the later one and therefore the more accurate and authoritative version of their opinions?

The Sages said the following before Rav Ashi: Let us say that the first baraita cited above is the later one, as we have heard that Rabbi Shimon is concerned about the possibility of negligence. Just as Rabbi Shimon was concerned above that the heirs of the High Priest would not provide the funds for the griddle-cake offering, it is reasonable to assume that he would be concerned that people would not contribute to a new collection, and therefore the funds are taken from the collection of the chamber.

Rav Ashi said to the Sages: You may even say that the latter baraita cited above is the later and more authoritative one. When Rabbi Shimon expressed that he is concerned about the possibility of people acting with negligence, that was only with regard to a matter that does not provide them with atonement, e.g., the griddle-cake offering of the deceased High Priest. But Rabbi Shimon is not concerned about the possibility of negligence with regard to a matter that does provide them with atonement, e.g., these sin offerings.

The Gemara asks, in light of the fact that the discussion above was inconclusive: What conclusion was reached about it; which baraita is later and more authoritative?

Rabba Zuti said to Rav Ashi: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: The verse concerning the daily sacrifice: “Command the children of Israel, and say to them: My food that is presented to Me for offerings made by fire, of a pleasing aroma to Me, you shall observe to sacrifice to Me in its due season” (Numbers 28:2), serves to include the bull for an unwitting communal sin and the goats of idol worship. This teaches that the funds for these offerings come from the collection of the chamber; this is the statement of Rabbi Shimon. This proves that it is Rabbi Shimon who holds that these sacrifices are brought from the collection of the chamber.

§ The mishna teaches: And for the duration of the period until a new High Priest is appointed, the griddle-cake offering was sacrificed as a complete tenth of an ephah of fine flour. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: Does the mishna mean that a complete tenth of an ephah is offered in the morning and another complete tenth of an ephah is offered in the afternoon, because this offering is sacrificed twice a day and is not divided in half when it is not brought by the High Priest himself? Or does it perhaps mean that a complete tenth of an ephah is sacrificed in the morning and the offering is canceled in the afternoon?

Rava said: Come and hear the resolution to this dilemma from that which is taught in a mishna (Tamid 31b) describing the order of the nine priests who brought the limbs of the daily offering up to the ramp of the altar, both in the morning and in the afternoon: The eighth priest carries the griddle-cake offering of the High Priest. And if it were so that the offering is canceled in the afternoon, then sometimes one would not find the eighth priest carrying the griddle-cake offering. What are the circumstances when there would be no eighth priest? In a case where the High Priest died after he brought his griddle-cake offering in the morning and they did not yet appoint another High Priest in his stead. Therefore, it must be that a complete tenth of an ephah was also brought for the afternoon offering.

The Sages stated this proof before Rabbi Yirmeya. Rabbi Yirmeya rejected it and said: Those foolish Babylonians, because they dwell in a low-lying and therefore dark land, they state halakhot that are dark, i.e., erroneous.

Rather, with regard to that which the same mishna teaches: The seventh priest carries the fine flour for the meal offering component of the daily offering and the ninth priest carries the wine for the libations that accompany the daily offering, is it also the case that they are never canceled?

That is not correct, as it is derived from the verse “Their meal offering and their libations” (Numbers 29:18) that these items may be sacrificed even at night, despite the fact that the daily offering they accompany must be sacrificed during the day. Similarly, the phrase “their meal offering and their libations” indicates that these items may be sacrificed even the next day (see 44b). Under those circumstances there would not have been fine flour and wine brought by the seventh and nine priests at the time of the daily offering.

Rather, one must explain that the tanna does not teach cases of what if, and is speaking only about the typical case. So too with regard to Rava’s proof from the mishna, it is not compelling because the tanna does not teach cases of what if the High Priest dies and a successor has not yet been appointed.

The Sages then brought Rabbi Yirmeya’s analysis before Rava. Rava initially said to them: You state our inferior statements, which can be refuted, before the Sages of Eretz Yisrael, but you do not state our superior statements before them?

And Rava then said to them: This statement, that the griddle-cake offering is sacrificed twice a day even if there is no High Priest, is also one of our superior statements, as the verse states concerning the griddle-cake offering of the High Priest: “Fine flour for a meal offering perpetually [tamid], half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13). This teaches that the griddle-cake offering of the High Priest is like the meal offering component of the daily offerings [temidin] and must be sacrificed in the morning and the afternoon, even if the High Priest died and was not yet replaced.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Come and hear a resolution to Rabbi Yoḥanan’s dilemma, as it is taught explicitly in a baraita: If the High Priest died and was not yet replaced, a complete tenth of an ephah is sacrificed in the morning and another complete tenth of an ephah is sacrificed in the afternoon.

§ Rabbi Yoḥanan says: Abba Yosei ben Dostai and the Rabbis disagree as to the amount of frankincense brought with the griddle-cake offering of the High Priest.

Abba Yosei ben Dostai says: The High Priest separates two handfuls of frankincense for his griddle-cake offering each day; one handful for his morning offering and one handful for his afternoon offering. And the Rabbis say: The High Priest separates one handful of frankincense each day for his griddle-cake offering. He divides it in half and brings half a handful for his morning offering and half a handful for his afternoon offering.

The Gemara clarifies: With regard to what principle do they disagree? Abba Yosei ben Dostai holds that since one does not find a case where the Torah explicitly states that half a handful is sacrificed, he brings a complete handful for each offering. And the Rabbis hold that since one does not find a case where a tenth of an ephah requires two handfuls of frankincense, he brings only one handful and divides it between the two offerings.

Having discussed the quantity of frankincense that is generally brought with the griddle-cake offering, the Gemara now addresses a case where the High Priest died. Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In the case of a High Priest who died and they did not yet appoint another in his stead,