מנחות נו ע"א

לא בא מקרא יתר זה ("השעיר") אלא לרבות את קרבנות שעירי עבודה זרה של ציבור (שטעה ועבד עבודה זרה בהוראת בית דין) לדין הסמיכה הנוהג בהם.

מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובה זו] רבינא: תינח [נניח] לדעת ר' יהודה הסבור שנוהג דין סמיכה בשעיר נחשון, היה איפוא מקום לומר שינהג בו אף דין שחיטת צפון כבשאר החטאות, ולכך בא המיעוט "אותו" ללמדנו שאין בו דין שחיטת צפון. ואולם לדעת ר' שמעון הסבור שבשעיר נחשון אין דין סמיכה, אין איפוא מקום לחשוב שינהג בו דין שחיטה בצפון, ומעתה, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בדרשת המיעוט הנלמדת מהמלה היתרה "אותו"?

אמר ליה [לו] החכם מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא בשאלה על דבריו אלה: והרי לדעת ר' יהודה נמי [גם כן] יש לומר מאי דאיתרבי [מה שהתרבה] כגון סמיכה — איתרבי [התרבה], ואולם מאי דלא איתרבי [מה שלא התרבה], כגון שחיטה בצפון — לא איתרבי [לא התרבה], ואין צורך במיעוט יתר ולשם מה המלה "אותו"?!

וכי תימא [ואם תאמר], אי לא מעטיה קרא [אם לא היה ממעט אותו המקרא] הוה אמינא תיתי [הייתי אומר שתילמד] בדרך הלימוד של "בנין אב" (דימוי ממקרים דומים הכתובים בתורה) משאר חטאות שכולן נשחטות בצפון, אם כן סמיכה גופה [עצמה] לישתוק קרא מיניה ותיתי [שישתוק הפסוק ממנה ולא ידבר בה ותילמד] בבנין אב משאר חטאות! אלא קרבן שנעשה לשעה כגון שעיר נחשון מדבר שנעשה לדורות לא ילפינן [לא למדים אנו], אם כן הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר אותו נימוק: שעה מדורות לא ילפינן [לא למדים אנו].

וממשיכים את הדיון, אלא הכתוב "ושחט אותו" מה הוא בא למעט? לומר: אותו השעיר דווקא הוא שטעון (חייב) שתהא שחיטתו בצפון, ואולם אין השוחט את הקרבן חייב שיהיה אף הוא עומד בצפון, שיכול אף לעמוד בדרום ולשחוט את השעיר העומד בצפון (באמצעות סכין ארוכה).

ומקשים: והרי דינו של השוחט מדבריו של ר' אחייה נפקא [יוצא, נלמד]! דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אחייה אומר על הנאמר בשחיטתו של קרבן עולה "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא): מה תלמוד לומר (מלמדנו) "אותו" שבפסוק זה?

לפי שמצינו (מצאנו) בדינו של הכהן המקבל את דם הקרבן שחייב שיהיה עמד בצפון ומקבל בצפון, ואם עומד בדרום וקיבל בצפון — פסול, ומעתה יכול אדם להסביר שאף בדינו של זה הכהן השוחט את הקרבן כן הוא הדין. לכך תלמוד לומר: "אתו על ירך המזבח צפונה" — להשמיענו כי דווקא אותו (הקרבן עצמו) הוא שצריך להיות בצפון בשחיטתו, ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון!

אלא כך צריך ללמוד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא: דווקא אותו שוחטים בצפון, ואין מליקתו של בן עוף חייבת להיעשות בצפון. שכן שנינו בברייתא: נאמר בעולה הבאה מן הצאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ולכאורה "אותו" האמור בכתוב זה מיותר, אלא סלקא דעתך אמינא ליתי [יעלה על דעתך לומר שיבוא, שילמד] דינו של קרבן בן עוף בקל וחומר מדינו של קרבן בן צאן, ובאופן זה: ומה בן צאן הקל בדינו, שהרי לא קבע לו (חייבו) הכתוב שדווקא כהן הוא השוחטו, שהרי כל אדם רשאי לשחוט אותו — בכל זאת קבע לו (חייבו) הכתוב שתהא שחיטתו בצפון. בן עוף, החמור, שהרי קבע לו כהן למליקתו, שאין המליקה נעשית אלא על ידי כהן בלבד — אינו דין שנקבע לו צפון במליקתו. לכך בא הכתוב "אותו" למעט את מליקת עוף, שאינה חייבת להיות בצפון.

ודוחים: אין ללמוד מקל וחומר זה, שכן אפשר לפורכו ולומר: מה לבן צאן שיש בו צד חמור מבן עוף, שכן קבע לו (חייבו הכתוב) בכלי לשחיטתו, סכין, ולכן גם החמירו בו שתהא שחיטתו דווקא בצפון, ואולם בן עוף דינו קל שנמלק בלא כלי, בציפורנו של הכהן ומשום כך אף לא החמירו בו שתהא מליקתו בצפון, וממילא נשאר "אותו" מיותר.

אלא כך יש ללמוד מן הכתוב "אותו": דווקא אותו שעיר נשיא נשחט בצפון, ואין קרבן הפסח נשחט בצפון. ומקשים על כך: והרי דין זה של קרבן הפסח, שאין הוא נשחט בצפון, אינו נלמד מ"אותו", אלא מדברי ר' אליעזר בן יעקב הריהו נפקא [יוצא, נלמד]!

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא קרבן הפסח טעון (חייב) להישחט בצפון? והרי דין (קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה קרבן עולה, שיש בה צד קל, שהרי לא קבע לה הכתוב זמן מוגדר בשחיטתה והיא נשחטת בכל יום, בכל זאת קבע לה הכתוב חיוב שחיטה בצפון. קרבן פסח, החמור שקבע לו הכתוב זמן מוגדר לשחיטתו (בארבעה עשר בניסן) — אינו דין שקבע לו הכתוב חיוב שחיטתו בצפון!

ומשיבים: אין ללמוד מקל וחומר זה, שהרי ניתן לפורכו, ובאופן זה: מה לעולה שיש בה צד חמור מקרבן פסח, שכן היא עולה על המזבח כליל, ואילו קרבן פסח נאכל!

ומקשים על כך: ועדיין יש מקום לדרשת קל וחומר זו, ויילמד דין קרבן הפסח מדין קרבן החטאת. שהרי החטאת קלה היא מקרבן הפסח בזה שאין לה זמן קבוע, ואולם אין בה את צד החומרה (שיש בקרבן עולה) שהרי אינה עולה כליל על המזבח, ודינה של החטאת שנשחטת היא בצפון. וממנה נלמד קל וחומר לקרבן פסח שיישחט בצפון. ודוחים: אף לקל וחומר זה פירכה: מה לקרבן חטאת שיש בו צד חמור מקרבן פסח, שכן החטאת מכפרת על חייבי עונשי כריתות, ואילו קרבן פסח אינו בא לכפרה. ושואלים עוד: ועדיין היה מקום ללמוד דין קרבן פסח מדין קרבן האשם בקל וחומר, ולומר שאם בקרבן האשם הקל בדינו מקרבן פסח שהרי אין זמן מוגדר להבאתו ואין בו לא צד חומרה שיש בעולה (העולה כליל), ולא צד חומרה שיש בחטאת (המכפרת על חייבי כריתות), שחיטתו בצפון — קל וחומר שכך הוא הדין אף בקרבן פסח החמור ממנו! ודוחים:

אף קל וחומר זה יש לו פירכה: מה לקרבן אשם שיש בו צד חומרה שאין בקרבן פסח, שכן הריהו מכלל קדשי קדשים, ואילו קרבן פסח אינו אלא מכלל קדשים קלים. ומוסיפים ואומרים: אף מכולהו [מכולם], מכל הקרבנות הללו, עולה חטאת ואשם ביחד, נמי [גם כן] לא היה מקום ללמוד שיהא קרבן הפסח נשחט בצפון, בקל וחומר מהדבר המשותף לכל אלה ("הצד השווה"), שהריהם קלים מקרבן פסח (שכן אין להם זמן שחיטה מוגדר) — שכן יש צד חומרה המשותף לכולם שאין בקרבן פסח, שכולם הם קדשי קדשים, ואילו קרבן פסח מכלל קדשים קלים. ואם כן חוזרת השאלה למקומה: מה למדנו מ"אותו"?

ומשיבים: אלא לעולם יש לומר כדקאמרינן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה] ובא הכתוב "אותו" האמור בשעיר נשיא ללמדנו כי דווקא אותו הקרבן עצמו הוא שעומד בצפון בשעת שחיטתו, ואין השוחט אותו חייב לעמוד בצפון, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שאין צורך בכתוב ללמדנו זאת, שכן מדברי ר' אחייה הדורש את הכתוב "אותו" האמור בעולה נפקא [יוצא, נלמד] הדבר — על כך יש להשיב: דרשתו של ר' אחייה, לאו למעוטי [לא למעט] שוחט בצפון הוא דאתא [שבא], שהרי דין זה נלמד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא, אלא הכי קאמר [כך אמר] ר' אחייה בדרשתו: הכתוב "אותו" האמור בשחיטת עולה בא ללמדנו שאין השוחט חייב להיות דווקא בצפון בשעה ששוחט, אבל מקבל הדם צריך להיות בצפון בשעת קבלת הדם.

ומקשים על כך: הרי דין זה שמקבל הדם צריך להיות בצפון כשמקבל את הדם, לא מכאן הוא נלמד, אלא מייתור הכתוב, ממה שיכול היה הכתוב לומר "ולקח", וכתב בוא"ו יתירה "ולקח הכהן מדם החטאת" (ויקרא ד, לד). ומיתור זה נפקא [יוצא, נלמד] הדין שגם המקבל צריך להיות בצפון! ומשיבים: הלימוד הזה של שינוי המלה מ"לקח" ל"ולקח", לא משמע ליה [אינו נשמע, נראה לו, לחכם שבברייתא], ולכן הוא צריך ללמוד את הדברים ממקום אחר.

א ועוד שנינו במשנתנו כי העושה את המנחה בחימוץ הריהו חייב מלקות על כל אחת מעבודותיה. על לישתה, ועל עריכתה ועל אפייתה של המנחה. ובענין זה אמר רב פפא: אפאה למנחה בחימוץ — הרי זה לוקה שתים (שתי סדרות מלקות), אחת — על עריכתה. ואחת נוספת — על אפייתה. ומקשים עליו: והא [והרי] אמרת בברייתא (המובאת בעמוד הקודם) כי מה אפייה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי, וחייבין עליה בפני עצמה, ואינו מתחייב אלא סדרת מלקות אחת, ולא שתיים!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] מברייתא זו, שכן מדובר באופנים שונים: הא [זה] שאמרה הברייתא שאין חייבים על האפייה עצמה שתים — במקרה דעריך [שערך] הוא ואפה הוא, שאותו אדם גם ערך את עיסת מנחת החמץ, וגם אפאה. וכיון שכבר התחייב מלקות על עריכתה, אין הוא מתחייב באפייה אלא סדרת מלקות אחת נוספת. ואילו הא [זה] שאמר רב פפא שחייב האופה בשתי סדרת מלקות — מדובר במקרה דעריך חבריה ויהיב ליה [שערך את הבצק חבירו ונתן לו] בצק ערוך והוא אפה, שאף שהעורך חייב סדרת מלקות אחת על עריכתה, מכל מקום האופה חייב שתי סדרות, שכן באפייתו גם גמר את עריכת הבצק.

ב ודנים עוד בדין חימוץ המנחה. ובתחילה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בדינו של קרבן בכור תם, שאין בו מום, שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וכדי להצילו ממוות יש להקיז לו דם, שנחלקו חכמים בדבר. שיש אומרים כי מקיזין אותו את הדם, ואולם רק במקום שאין עושין בו מום קבוע על ידי ההקזה, ששב האיבר שנפגע ומתרפא. ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום, שאין האיבר שנפגע שב ומתרפא. אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: יקיז, אף במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחוט לאחר מכן את הבכור כחולין על מנת לאוכלו, על סמך אותו מום שעשה על ידי ההקזה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ואילו ר' שמעון אומר:

The term “of the goat” serves to include the goats brought as communal sin offerings for idol worship in the requirement of placing hands on the head of an offering.

Ravina objects to this: This works out well according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says that the offering of Nahshon was included in the requirement of placing hands on the head of the animal. But according to the opinion of Rabbi Shimon, what is there to say? Why should the Torah write the term “it,” since there is no reason to assume that it would require slaughter in the north?

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: And according to the opinion of Rabbi Yehuda as well, why not say that for that which it was included, i.e., placing hands on the head of an animal, it was included; and for that which it was not included, i.e., slaughter in the north, it was not included. Why would one think that the obligation to slaughter in the north applies to the offering of Nahshon merely because the requirement of placing hands applies to that offering?

And if you would say that had the verse not excluded the offerings of the princes I would say that one could derive the requirement for slaughter in the north via a paradigm from all other sin offerings, if so, one could also derive the requirement for placing hands on the head of an animal itself via the same paradigm. Rather, the reason that the requirement of placing hands cannot be derived via a paradigm is that we do not learn the requirements of the sin offering of Nahshon, which was for the time of the inauguration of the Tabernacle alone, from the requirements of sin offerings applicable to all generations. So too, the requirement of slaughter in the north cannot be derived via a paradigm because we do not learn the requirements of the sin offering of Nahshon, which was for the time of the inauguration of the Tabernacle alone, from the requirement of sin offerings applicable to all generations.

Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it must be slaughtered in the north of the Temple courtyard, but the one who slaughters it does not need to stand in the north when he slaughters. The offering would be valid even if he were to stand in the south of the courtyard and use a long knife to slaughter the animal that is positioned in the north.

The Gemara challenges this: The halakha of the one who slaughters has already been derived from the statement of Rabbi Aḥiyya, as it is taught in a baraita: Rabbi Aḥiyya says: The verse states with regard to the burnt offering: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward before God” (Leviticus 1:11). Why must the verse state the exclusionary term “it”?

He explains: Since we have found that the priest stands in the north and collects the blood from the neck of the animal in the north, and if he stood in the south and collected the blood in the north the offering is disqualified, one might have thought that this is so also with regard to this one who slaughters the offering. Therefore, the verse states: “And he shall slaughter it,” to teach that it, the animal, must be in the north, but the one who slaughters does not have to be standing in the north of the Temple courtyard when he slaughters the animal. The question returns: What is derived from the exclusionary term “it” stated with regard to the sin offering of a king?

The Gemara answers: Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it, a goat brought as a sin offering, must be slaughtered in the north, but a bird brought as an offering does not need to be killed in the north. It might enter your mind to say: Let it be derived that a bird must be killed in the north by an a fortiori inference from the halakha of a sheep, as follows: Just as is the case for a sheep brought as a burnt offering, that the Torah did not fix that its slaughter must be performed by a priest, yet nevertheless it fixed that its slaughter must be in the north, with regard to a bird brought as an offering, for which the Torah did fix that its slaughter must be performed by a priest, is it not logical that the Torah should also fix its slaughter in the north? Therefore, the verse states “it,” to exclude a bird from the requirement of being killed in the north.

The Gemara questions the logical inference. One cannot derive the halakha of a bird offering from the halakha of a sheep offering, as what is notable about a sheep offering? It is notable in that the Torah fixed the requirement that it be slaughtered with a utensil, i.e., a knife. By contrast, a bird is killed by the priest pinching the nape of its neck with his fingernail, without a utensil. Therefore, the term “it” cannot serve to counter this derivation. If so, there is no reason to think that a bird should also have to be killed in the north, and the term “it” is not necessary to exclude this possibility.

The Gemara explains: Rather, the term “it” stated with regard to the sin offering of a king serves to teach that it, the goat of the king, is slaughtered in the north, but the Paschal offering is not slaughtered in the north. The Gemara raises a difficulty: The halakha that the Paschal offering need not be slaughtered in the north is not derived from the term: “It,” but rather it is derived as stated by Rabbi Eliezer ben Yaakov.

As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Yaakov says: One might have thought that a Paschal offering requires slaughter in the north. And this can be derived through a logical inference: Just as in the case of a burnt offering, for which the Torah did not fix a time for its slaughter yet fixed that it requires slaughter in the north, with regard to a Paschal offering, for which the Torah fixed a time for its slaughter, i.e., it must be slaughtered in the afternoon of the fourteenth day of Nisan, is it not logical that the Torah would fix that it must be slaughtered in the north? Therefore, the verse states “it,” to exclude the Paschal offering from the requirement of slaughter in the north.

The Gemara questions the logical inference. One cannot derive the halakha of a Paschal offering from the halakha of a burnt offering, as what is notable about a burnt offering? It is notable in that the Torah teaches that it is entirely burned on the altar. This is not so with regard to a Paschal offering.

The Gemara continues: If you would suggest learning a logical inference from the halakha of a sin offering, which is not entirely burned upon the altar yet is slaughtered only in the north, this too can be refuted. As what is notable about a sin offering? It is notable in that it has the power to atone for those sins liable for punishment by excision from the World-to-Come [karet], which is not so with regard to a Paschal offering.

The Gemara continues: If you would suggest learning a logical inference from the halakha of a guilt offering, which is not entirely burned, does not atone for those sins liable for punishment by karet, and is slaughtered only in the north, this too can be refuted. As what is notable about a guilt offering? It is notable in that it is an offering of the most sacred order, which is not so with regard to a Paschal offering. The Gemara adds: Having noted this distinction between a guilt offering and a Paschal offering, one can say that for all of the three offerings the halakha of a Paschal offering cannot be derived from them either, since each of them is an offering of the most sacred order.

The Gemara returns to the earlier inference: Rather, the term “it” teaches as we said initially: It, i.e., the animal, must be standing in the north, but the one who slaughters the animal does not have to stand in the north. And that which is difficult for you, that we derive this halakha from the statement of Rabbi Aḥiyya, is in fact not difficult. The derivation of Rabbi Aḥiyya from the term “it” does not come to exclude one who slaughters from the requirement to slaughter in the north, since that is known already from the term “it” stated with regard to the sin offering of a king. Rather, this is what Rabbi Aḥiyya is saying: The one who slaughters the animal does not have to stand in the north, but by inference, the one who collects the blood from the neck of the animal must stand in the north.

The Gemara questions this inference: The halakha that the one who collects the blood from the neck of the animal must stand in the north is derived from the fact that the Torah could have written: The priest shall take, and instead writes: “And the priest shall take” (Leviticus 4:34). The Gemara explains: This tanna does not learn anything from this distinction between: The priest shall take, and: “And the priest shall take.” Since he does not agree with this derivation, he must therefore derive the requirement to collect the blood while standing in the north from a different verse.

§ The mishna teaches: And one is liable to be flogged for kneading the meal offering, and for shaping it, and for baking it, if the meal offering becomes leaven. Rav Pappa said: If one baked a meal offering as leaven he is flogged with two sets of lashes, one for shaping the dough and one for baking it. The Gemara raises a difficulty: But you said in the baraita: Just as the act of baking is notable in that it is a single action and one is liable to receive lashes for it by itself; this indicates that one receives one set of lashes for baking a meal offering as leavened bread, not two.

The Gemara answers: This is not difficult, as this statement of the baraita, i.e., that one receives a single set of lashes for baking, is referring to a case where he shaped the dough and he, the same person, also baked it. Since he already incurred liability to receive lashes for shaping the dough before he baked it, he is not liable again for shaping when he bakes it. That statement of Rav Pappa, that one who bakes the dough is liable to receive two sets of lashes, is referring to a situation where another person shaped the dough and gave the shaped dough to him, and he baked it. Although the one who shaped it is liable to receive lashes for the act of shaping, nevertheless, the one who bakes it is liable to receive two sets of lashes, as his act of baking also completed the shaping of the dough.

§ The Gemara continues to discuss the leavening of a meal offering. The Sages taught in a baraita (Tosefta, Bekhorot 3:6): In the case of an unblemished firstborn kosher animal whose blood circulation is constricted, a condition that can be healed only through bloodletting, one may let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision does not cause a permanent blemish. But one may not let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, as it is prohibited to intentionally cause a blemish in a firstborn animal; this is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: One may even let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, provided that he does not slaughter the animal on the basis of that blemish, even though in general, a firstborn animal may be slaughtered once it develops a permanent blemish. The Rabbis maintain that in this case, since he caused the blemish himself, he may not slaughter it until it develops a different, unrelated blemish. Rabbi Shimon says: