דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

והיינו דתנן, וזו היא ששנינו במסכת שקלים [ה א]:

אלו הן הממונים שהיו במקדש: פתחיה על הקינין [1]

[על השופר ששמו "קינין", לפי שהזב והזבה והיולדת כשרוצים להביא קיני חובה, אין הם קונים את העופות בעצמם, אלא נותנים מעותיהם ל"שופרות" שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין].

פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה, שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון".

והרי תיקשי, לכאורה, על המשנה הזאת בשקלים: הרי כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון, ומה חידוש הוא במרדכי, שהיה מן הסנהדרין, שהיה יודע בשבעים לשון!?

דהרי אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין, אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה [כדי שירתתו מהם בעלי דינים ולא ישקרו], בעלי זקנה, בעלי כשפים [כדי שאם יהא הנידון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הם מכשפות, וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו] [2]

ויודעים שבעים לשון, כדי שלא תהא סנהדרין צריכה להיות שומעת את בעלי הדינים מפי המתורגמן, שמא יחליף המתורגמן את טענותיו, ויחייבוהו שלא כדין. [3]

אלא, דמרדכי הוה בייל לישני, ודריש [היה בולל ומערבב הלשונות] כגון "עין סוכר" ו"גגות צריפין" -

והיינו נמי דקרו ליה [בספר נחמיה ז ז]: הבאים [משבי הגולה] עם זרובבל: ישוע, נחמיה, מרדכי בלשן [בולל לשונות] ". [4]

מתניתין:

כיצד היו עושין את קצירת העומר במוצאי יום טוב ראשון של פסח?

שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב הראשון של פסח, ועושין אותן [את התבואה האמורה ליקצר] כריכות במחובר לקרקע [כורכים וקושרים את ראשי השבלים בעובי מלא אגרוף] כדי שיהא נוח לקצור במהירות על ידי הכריכה.

כל העיירות הסמוכות לשם למקום הקצירה, [5] מתכנסות לשם ביום טוב כדי שיהא נקצר מיד כשחשיכה בעסק גדול [בקול המולה ופרסום].

כיון שחשיכה מוצאי יום טוב ראשון:

אומר להן [שואל כל אחד משלשת הקוצרים [6] בקול את העם שהתכנסו שם]:

"בא השמש" [האם כבר שקעה השמש שאוכל לקצור, שמצות קצירה בלילה, ולא אחלל יום טוב]? והעם עונים ואומרים: "הין" [אכן שקעה השמש]; ושוב שואל כל אחד מהם "בא השמש", והם אומרים: "הין"; וכן פעם נוספת כמבואר בהמשך המשנה.

ועוד שואל כל אחד מהקוצרים: "מגל זו" [האם במגל זה אקצור]? והעם עונים ואומרים "הין"; ושוב שואל "מגל זו" ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.

ועוד שואל "קופה זו" [האם בקופה זו אשים את התבואה]? ואומרים "הין"; "קופה זו"? ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.

בשבת מוסיפים הם כאן שאלה נוספת:

אומר להן "שבת זו" [האקצור בשבת זו], ואומרים "הין"; "שבת זו"? ואומרים "הין".

ועוד שואל בכל הימים: "אקצור"? והם אומרים לו "קצור" !; "אקצור"? והם אומרים לו "קצור".

שלש פעמים היו שואלים על כל דבר ודבר, והן אומרים לו: הין [על השאלה הראשונה] הין [על השניה] והין על השלישית.

וכל כך שאלות שהיו שואלים למה? מפני הבייתוסים [תלמידיו של בייתוס, שהיו כופרים בתורה שבעל פה] שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב, אלא ממחרת שבת בראשית שלאחר יום הראשון של פסח, והיו מגביהים את קולם כדי שישמעו הבייתוסים להוציא מליבם.

גמרא:

תנו רבנן במגילת תענית: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון חמורים יותר דאף לא למספד בהון [אלו הם הימים שקבעו חכמים לא להתענות בהם, ואלו הימים שהוסיפו לאסור אפילו מספד]:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה, איתוקם תמידא [מראש חודש ניסן ועד יום השמיני בו, הוקם משפט התמיד על מכונו; ומפרש לה ואזיל], וקבעו ימים אלו דלא למספד. [7]

ומתמניא ביה ועד סוף מועדא [פסח], איתותב חגא דשבועיא [משמיני בניסן ועד סוף הפסח, העמד משפטו של חג השבועות על מכונו, ומפרש לה ואזיל], וקבעו ימים אלו דלא לאיתענאה בלבד, אבל מספד מותר. [8]

ומפרשת הגמרא: מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה, איתוקם תמידא, דלא למספד:

שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא את התמיד הבא בכל יום, ואינו בא משל ציבור.

ומפרשת הגמרא: מאי דרוש הצדוקים?

דכתיב בפרשת התמיד [במדבר כח ד]: "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", הרי שאמרה תורה "תעשה" בלשון יחיד.

ומפרשת עוד הגמרא: מאי אהדרו להו [מה השיבו והוכיחו להם החכמים]?

דכתיב בפרשת התמיד: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו", הרי שאמרה תורה "תשמרו" בלשון רבים, ללמד: שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה [שהיו ישראל נותנים שקליהם בלשכה המתוקנת לכך, ומשם היו תורמים לקופות, מהם קנו קרבנות ציבור].

תו מפרשינן: מתמניא ביה ועד סוף מועדא, איתותב חגא דשבועיא, דלא להתענאה:

שהיו בייתוסין אומרים: עצרת [חג השבועות] לעולם אחר השבת היא. כלומר, זה שאמרה תורה לגבי העומר ותחילת הספירה "ממחרת השבת יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", היינו למחרת "שבת בראשית", וספירת שבע השבתות מסתיימת בשבת, ולמחרתו הוא חג השבועות.

נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם לפרש כן!? ולא היה אדם אחד מבין הבייתוסים שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד, שהיה מפטפט כנגדו, ואמר:

משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד בלבד הוא, שלא כשאר הרגלים שהם שבעה ימים, לפיכך עמד משה ותיקנה לעצרת אחר השבת, כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים זה אחר זה.

קרא עליו רבי יוחנן על אותו זקן מקרא זה [דברים א ב]: " [מהלך] אחד עשר יום [בלבד] מחורב [שם קיבלו את התורה] דרך הר שעיר, עד קדש ברנע [הסמוכה לארץ ישראל] " -

הערות

[1] פירש בתקלין חדתין בשם הגר"א: פתחיה על הקינים: כגון זב וזבה ויולדת שמביאין קיני חובה, נותנים מעותיהם לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין; והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כדתנן "קינין ופתחי נדה, הן הן גופי הלכות".

[2] כן פירש רש"י כאן. ובסנהדרין יז א הוסיף: ולגלות על המכשפים המסיתין ומדיחין בכשפיהן, כגון המצרים; ובתוספות כתבו: פירש רב האי גאון: כדי לידע את הדין, כדאמרינן [סנהדרין סז א]: [המכשף] העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים, פטור; והיינו דקאמר רבי אליעזר [סנהדרין סח א]: אני שונה שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין [הלכות מיני כשפים, שעל ידיהם מתמלא כל השדה קשואין], וכדאמרינן נמי [שם]: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם", אבל אתה למד להבין ולהורות; וראה שפת אמת.

[3] כן פירש רש"י כאן; אך בסנהדרין יז א פירש: שכשבאים עדים לועזים להעיד בפניהם, לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה "עד מפי עד".

[4] ביאר ב"תקלין חדתין" שם: ויודע בשבעים לשון: הוא סיומא דמילתא, דלהכי מינוהו לזה, לפי שכל הנשים שמביאין הקינים לשונם משובש לארצותם ללשונותם, ומשובש גם כן, והוא היה מבין כל שבעים לשון, וממילא הבין כל שיבושי אותן הלשונות, וכדמפרש בגמרא על אחת שאמרה "לזיבתי". ומה שנתבאר בפנים הוא על פי רש"י.

[5] כתב השפת אמת: אפשר דהיינו כשמצאו תבואה במקום רחוק, אבל כשקוצרים מן הקרוב לירושלים [ראה משנה לעיל סד ב], הלא כל ישראל היו שם ברגל ולקרבן פסח; ורחוק לומר, כיון דהעולים לרגל טעונים לינה, אסורים לצאת מן העיר אפילו לפי שעה ולחזור מיד.

[6] כמבואר לעיל במשנה הראשונה, שהיו שלשה קוצרים בשלשה מגלים ושלש קופות, כן ביאר ה"תוספות יום טוב"; ולא ניחא לו לפרש: שלשת השאלות שבמשנתנו הן שלש שאלות של שלשה קוצרים.

[7] לקמן מפרש שניצחו החכמים את הצדוקים שהיו חלוקים עליהם, ומאחר שהיה קצת ראיה לדבריהם, כדלקמן, היתה שמחת הנצחון גדולה יותר, ולכן הוסיפו לאסור אף את המספד.

[8] לקמן מפרש שניצחו החכמים את הצדוקים בענין זה, ומשום שלא היתה כל ראיה לדבריהם, לכן לא היתה השמחה גדולה כל כך, ולא אסרו אלא את התענית ולא את המספד; כן פירש רש"י, וראה מה שהקשה עליו ב"שפת אמת". וב"שפת אמת" כתב לבאר את החילוק בין מה שקבעו איסור מספד על נצחונם בתמיד ולא בעצרת, שהוא משום שבעצרת שהיה רק יום אחד בשנה, בודאי היתה יד החכמים תקיפה, ולא הניחו מלשנות כפי האמת, ולא חששו כל כך לערעור השוטים; אבל תמידים, שהיו הם אומרים: יחיד הוא זה שמתנדב את התמיד], בכל יום היו הצדוקים משחדים איזה כהן שוטה במעות, שיקריב פעם אחת תמיד משל יחיד שלהם, ולא היו יכולים להישמר כל כך מהם, עד שנצחום.

והיינו דתנן [וזהו ששנינו] במשנה במסכת שקלים, ברשימת שמותיהם של הממונים בבית המקדש, ובתוכם נמנה פתחיה שהיה ממונה על קבלת המעות לצורך הקינין והבאתם. והסבירו שם במשנה כי פתחיה — זה הוא מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? — לפי שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (ומסבירם), והיה יודע בשבעים לשון.

ותוהים: מה החידוש שבכך, הלא כולהו [כל] היושבים בסנהדרין נמי ידעי [גם כן יודעים] שבעים לשון! שכן אמר ר' יוחנן: אין מושיבים (ממנים) דיינים בסנהדרין אלא אנשים שהם בעלי חכמה, בעלי מראה (שמראיהם), בעלי קומה (שקומתם נותנת להם כבוד), בעלי זקנה, בעלי כשפים היודעים בכשפים השונים, ויודעים שבעים לשון. והטעם שצריכים לדעת שבעים לשון — כדי שלא תהא הסנהדרין שומעת את עדותם של העדים המדברים באחת משבעים הלשונות הללו מפי התורגמן, אלא ישירות מפי העדים עצמם. משמע שכל היושבים בסנהדרין ידעו שבעים לשונות!

ומתרצים: מרדכי היה מיוחד לא במה שידע שבעים לשונות, אלא דהוה בייל לישני ודריש [שהיה בולל לשונות אחדות ודורש], שהיה מבין לא רק בשפות עצמן אלא גם בצירופי לשונות, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] ברשימת השבים לירושלים מגולת בבל לאחר הכרזת כורש מלך פרס "אשר באו עם זרובבל... מרדכי בלשן" (עזרא ב, ב. נחמיה ז, ז). שנקרא כן על שהיה יודע להסביר אף בליל לשונות (="בלשן").

א משנה ומפרטים את דרך קציר העומר: כיצד הן עושין בקציר העומר? בתחילה שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב של פסח אל השדה בה תיקצר התבואה לעומר, ושם היו עושין אותן את שבלי השעורים כריכות (אגודות) הקשורות אלו לאלו, כמלוא כפו של הקוצר, בעת שהשבלים עדיין מחובר לקרקע, כדי שיהא נוח יותר לקצור אותן. וכל בני העיירות הסמוכות לשם למקום הקצירה היו מתכנסות לשם, בזמן הקציר, וטעם הדבר: כדי שיהא נקצר בעסק (בהמולה ובעשייה) גדול.

ובמוצאי החג, כיון (מיד) כשהחשיכה השמש, היו הכל נמצאים בשדה הקצירה המיועד. והיה קוצר העומר אומר בקול להן לכל הנמצאים: האם כבר בא (שקעה) השמש, ועתה הוא ליל ט"ז בניסן? וכל הקהל הנאסף היה אומר לו בתשובה: הין (כן). ושוב היה הקוצר שואל: האם כבר בא השמש? והקהל אומר לו: הין, וכן בפעם שלישית, כך היה שואל וכך הם משיבים לו. ועוד היה הקוצר שואל את הקהל: האם אקצור במגל זו? והקהל היה אומר לו: הין. והקוצר חוזר ושואל: האם אקצור במגל זו? ושוב הקהל אומר לו: הין, וכן בפעם שלישית, הוא שואל והם משיבים לו. ועוד היה שואל הקוצר: האם אכניס את התבואה הנקצרת בתוך קופה זו? והקהל אומר לו בתשובה: הין. ושב ושואל: האם אכניס את התבואה הנקצרת בתוך קופה זו? והקהל אומר לו בתשובה: הין, ושוב היה שואל כך בפעם השלישית, והקהל משיב לו: הין.

ואם ט"ז בניסן חל ביום השבת, היה הקוצר מוסיף בשאלותיו ואמר להן: האם אקצור בשבת זו (שכן קציר העומר דוחה את השבת)? והקהל אמר בתשובה: הין, ושוב היה שואל: האם לקצור בשבת זו? והקהל אמר לו: הין, וכך בפעם שלישית. ולבסוף, היה הקוצר פונה אל הנאספים ושואל: האם אקצור עתה? והם אומרים לו: קצור. ושוב היה שואל: האם אקצור עתה? והם אומרים לו: קצור. וכן פעם שלישית.

שכך היה הסדר, שכל אחד מהקוצרים היה שואל שלש פעמים על כל דבר ודבר, והן הנאספים היו אומרים לו בתשובה שלוש פעמים: הין, הין, הין. ומסבירים: כל כך למה לי, מדוע התקינו חכמים שיהיו עושים כך, בפרסום כה רב? מפני הבייתוסים (בני כת שכפרו בתורה שבעל פה), שהיו הבייתוסים אומרים שאין קצירת העומר נעשית במוצאי יום טוב של פסח, אלא במוצאי יום השבת שלאחר יום טוב ראשון של פסח. ולהוציא מדעתם של הבייתוסים, התקינו לקצור בפרסום רב, לפרסם שהוא זמן הקציר הנכון.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] במגילת תענית: אלין יומיא [אלה הם הימים] שנחשבים ימי שמחה לישראל בשל אירועים טובים שאירעו לישראל באותם ימים במהלך הדורות, דלא להתענאה בהון [שאין להתענות בהם], ומקצתהון [ומקצתם] אף שמחים יותר דלא למספד בהון [שאין להספיד בהם] את הנפטרים. ומונים: מריש ירחא [מראש חודש] ניסן ועד תמניא ביה [שמונה בו] — שב ואיתוקם תמידא [הועמד על מכונו, קרבן התמיד] במקדש, ומשום כך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה. ומתמניא ביה [ומשמונה בו, בניסן] ועד סוף מועדא [המועד, חג הפסח] — איתותב חגא דשבועיא [הושב לזמנו הראוי חג השבועות], ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה.

ומסבירים: מריש ירחא [מראש חודש] ניסן ועד תמניא ביה [שמונה בו] איתוקם תמידא [הועמד התמיד] ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה — שכן היו הצדוקים (בני כת שכפרה במסורת חכמים) אומרים שאדם יחיד מישראל מתנדב ומביא את קרבן התמיד, ושלא כהלכה המסורה שהתמיד קרב רק משל ציבור. ומסבירים: מאי דרוש [מה דרשו הצדוקים] כדי להוכיח את דבריהם? — שנאמר בקרבן התמיד "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד) — בלשון יחיד אמורים הדברים, ומכאן שבא התמיד משל יחיד.

ומסבירים עוד, מאי אהדרו [מה החזירו, השיבו להם] חכמים לצדוקים על טענתם זו? — שנאמר לפני פסוק זה, בתחילת פרשת קרבן התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (שם ב— ג) — שנאמרו הדברים לרבים, ללמד שיהיו כולן באין מהשקלים הניתנים על ידי הבאים למקדש כתרומת הלשכה במקדש. וגברה ידם של חכמים על הצדוקים בימים אלה שבין ראש חודש ניסן ועד לח' בניסן, והועמד התמיד כהלכתו, שלא יהיה קרב אלא משל ציבור, ולכך קבעו אותם ימים כימי שמחה.

ומסבירים עוד: מתמניא ביה [משמונה בו, בניסן] ועד סוף מועדא [המועד] איתותב חגא דשבועיא [הושב חג השבועות לזמנו הראוי], ולכך נקבע דלא למספד [שאין להספיד] בימים אלה — שכן היו הבייתוסין אומרים: עצרת (חג השבועות) הריהו חל תמיד אחר יום השבת, כלומר, ביום ראשון בשבוע.

ומסופר כי ניטפל להם (פגש אותם) רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם ראיה לדבר זה? ולא היה בתוכם אף לא אדם אחד שהיה משיבו על שאלתו זו, חוץ מזקן אחד שהיה שם בין הבייתוסים, שהיה מפטפט כנגדו, ואמר לו כך: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע היה שעצרת שלא כשאר הרגלים אינה אלא יום אחד הוא. ולכך עמד ותקנה את העצרת שתחול תמיד ביום של אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים, ביום השבת ולמחרתו ביום ראשון שהוא חג השבועות. קרא רבן יוחנן בן זכאי עליו (כנגד אותו זקן) מקרא זה, שאמר משה רבינו בתחילת ספר דברים: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א, ב),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this is as we learned in a mishna (Shekalim 13b): Petaḥya was responsible for the nests of birds, i.e., the doves or pigeons brought by a zav, a zava, a woman after childbirth, and a leper. These individuals would place the appropriate sum of money into the horn designated for this purpose, and each day Petaḥya oversaw the purchase of birds from that money and their sacrifice in the proper manner. This Sage is Mordekhai; and why was he called Petaḥya, which resembles the word for opening [petaḥ]? The reason is that he would open, i.e., elucidate, difficult topics and interpret them to the people, and because he knew all seventy languages known in that region at the time.

The Gemara asks: What was unique about Petaḥya? All of the members of the Sanhedrin also know all seventy languages. As Rabbi Yoḥanan says: They place on the Great Sanhedrin only men of wisdom, and of pleasant appearance, and of high stature, and of suitable age so that they will be respected. And they must also be masters of sorcery, i.e., they know the nature of sorcery, so that they can judge sorcerers, and they must know all seventy languages in order that the Sanhedrin will not need to hear testimony from the mouth of a translator in a case where a witness speaks a different language.

The Gemara answers: Rather, Petaḥya was unique as he not only knew all seventy languages, but also had the ability to combine various languages and interpret them. This is the meaning of that which is written with regard to Mordekhai: “Bilshan” (Nehemiah 7:7). Bilshan is interpreted as another name for Mordekhai, as he would combine [balil] languages [lashon].

MISHNA: How would they perform the rite of the harvest of the omer? Emissaries of the court would emerge on the eve of the festival of Passover and fashion the stalks of barley into sheaves while the stalks were still attached to the ground, so that it would be convenient to reap them. The residents of all the towns adjacent to the site of the harvest would assemble there, so that it would be harvested with great fanfare.

Once it grew dark, the court emissary says to those assembled: Did the sun set? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: Did the sun set? They again say: Yes. The court emissary next says to those assembled: Shall I reap the sheaves with this sickle? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: With this sickle? The assembly says: Yes. The court emissary then says to those assembled: Shall I place the gathered sheaves in this basket? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: In this basket? The assembly says: Yes.

If the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the court emissary says to the assembled: Shall I cut the sheaves on this Shabbat? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: On this Shabbat? The assembly says: Yes. The court emissary says to those assembled: Shall I cut the sheaves? And they say to him in response: Cut. The emissary repeats: Shall I cut the sheaves? And they say to him: Cut.

The emissary asks three times with regard to each and every matter, and the assembly says to him: Yes, yes, yes. The mishna asks: Why do I need those involved to publicize each stage of the rite to that extent? The mishna answers: It is due to the Boethusians, as they deny the validity of the Oral Law and would say: There is no harvest of the omer at the conclusion of the first Festival day of Passover unless it occurs at the conclusion of Shabbat. The publicity was to underscore that the sixteenth of Nisan was the proper time for the omer harvest.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: These are the days on which fasting is prohibited, and on some of them eulogizing is prohibited as well: From the New Moon of Nisan until the eighth of the month, the proper sacrifice of the daily offering was established, and therefore it was decreed not to eulogize on these dates. And furthermore, from the eighth of Nisan until the end of the festival of Passover, the correct date for the festival of Shavuot was restored, and it was similarly decreed not to eulogize during this period.

The Gemara discusses the baraita: From the New Moon of Nisan until the eighth of the month the proper sacrifice of the daily offering was established, and therefore it was decreed not to eulogize on these dates. The Gemara explains that the Sadducees would say: An individual may donate and bring the daily offering, in opposition to the accepted tradition that the daily offering must be brought from communal funds. What verse did the Sadducees expound? “The one lamb shall you offer [ta’aseh] in the morning, and the other lamb shall you offer in the afternoon” (Numbers 28:4). Since the verse is in the singular form, the Sadducees maintained that even an individual may donate the daily offering.

The Gemara asks: What did the Sages reply to refute the argument of the Sadducees? They cited the verse: “Command the children of Israel, and say to them: My food that is presented to Me for offerings made by fire, of a pleasing aroma unto Me, you shall observe [tishmeru] to offer to Me in its due season” (Numbers 28:2). The term: “You shall observe” is in the plural form, which indicates that all of the daily offerings should come from collection of the Temple treasury chamber. Since during that period, between the New Moon of Nisan and the eighth of Nisan, the Sages overruled the Sadducees, it was established as a period of rejoicing, and it was prohibited to eulogize on those dates.

The Gemara discusses the next period listed in the baraita: From the eighth of Nisan until the end of the festival of Passover, the correct date for the festival of Shavuot was restored, and it was similarly decreed not to eulogize during this period. As the Boethusians would say that the festival of Shavuot always occurs after Shabbat, on a Sunday. Their reasoning was that the verse states, with regard to the omer offering and the festival of Shavuot that follows seven weeks later: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest [hashabbat], from the day that you brought the sheaf [omer] of the waving; seven weeks shall there be complete” (Leviticus 23:15). Disregarding the oral tradition, the Boethusians interpreted the phrase “from the morrow after the day of rest [hashabbat]” literally, as referring to Shabbat, not the Festival day.

At the time, Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined the discussion with the Boethusians and said to them: Fools! From where have you derived this? And there was no man who answered him, except for one elderly man who was prattling [mefatpet] at him, and he said: Moses, our teacher, was a lover of the Jewish people and he knew that Shavuot is only one day. Therefore, he arose and established it after Shabbat, in order that the Jewish people would enjoy themselves for two days. Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse in response to that old man: “It is eleven days’ journey from Horeb to Kadesh Barnea by the way of Mount Seir” (Deuteronomy 1:2).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פתחיה על הקינין. שכל מי שנודר קינין בא לו אצל פתחיה ונותן לו מעות ונותן לו קינין:

בייל לישני. בולל הלשונות ודורשן כמו גגות צריפין וסוכר עין שמחבר זה עם זה ומוציא דבר והיינו בלשן:

ועושין אותה כריכות. שכורכין חבל סביב השבלים עד שהן במחובר כעין עומרין:

כיון שחשיכה אמר להן. הקוצר:

בא השמש. כלומר הגיע זמן לקצור:

מגל זה. כלומר קצור במגל זה ובקופה זו ובשבת זו משום לפרסומי מילתא דמותר:

אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. אלא במוצאי שבת:

דלא להתענאה בהון. אבל שרו למיספד:

ומקצתהון די לא למיספד.א)עיין תוס' כאן בד"ה אלין דלא כתבו כן ע"ש. אלא שרו להתענאה:

את קרבני לחמי לאשי וגו'. מה שתי הלחם ושאר קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה אף תמידין נמי. ועוד דכתיב תשמרו להקריב לשון רבים:

איתותב חגא דשבועיא. שהיו אומרים אין עצרת לעולם אלא אחר שבת:

די לא להתענאה כיון שבאלו התריסו יותר מן ימי התמיד (בשואתים) [בייתוסים] החמירו עליהם וגזרו די לא להתענה בהון:

פתחיה על הקינין זה מרדכי כו'. מפי' הרע"ב במסכת שקלים דצריך שיתמנה חכם גדול ובקי על זה כדאמרינן קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות כו' ע"ש ויותר נראה לפרש מה"ט דקאמר הכא דבעי חכם לידע בכל לשון הבא עם הקינין ולהבין מאי דקאמרי וק"ל:

והיינו דכתיב במרדכי בלשן. קרא הוא בד"ה אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן גו' ולא ידענא מהיכא משמע ליה למידרש שם בלשן שהוא מרדכי ולמה לא נימא שהוא שם אחר כמו אינך דכתב בהאי קרא וי"ל משום דלפי עניינא ה"ל להקדים מרדכי דרך חשיבותו בהנך דחשיב דכתיב ביה וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו גו' אבל כתבו הכא גבי בלשן למדרש ביה בלשן בייל לישני וז"ש היינו דכתיב במרדכי בלשן ר"ל ולא הקדימו ודו"ק:

וא"ל שוטים מנין זה לכם כו'. הא ודאי דאלו הצדוקים ובייתוסים לא האמינו בקבלתם וראייתם דממחרת השבת הוא ממחרת י"ט ראשון של פסח ופירשו בו שבת ממש דהיינו שבת בראשית וקא"ל ריב"ז מנין זה לכם גם אם לא תאמינו בקבלה מ"מ יש לנו לומר דממחרת שבת הוא ממחרת י"ט דהוזכר לעיל מיניה דמצינו י"ט מקרי שבתון כדכתיב בר"ה וביה"כ ע"ש השביתה דאין בין שבת לי"ט אלא אוכל נפש בלבד ואהא השיב הבייתוסי כיון דמשה רבינו אוהב את ישראל היה מסתמא שבת ראשית קאמר כדי שיתענגו ב' ימים וע"ז קרא עליו מקרא כו' א"ל שוטה ולא תהא תורה שלימה שלנו עם קבלתה כשיחה בטילה שלכם כו' שהיא קרובה למינות שמשה רבינו נתן להם המצות ע"פ אהבתו אותם וכאילו לא נתנו מפי הגבורה ח"ו ודו"ק:

רש"י ד"ה והיינו דתנן. על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן כו'. שנה משנתו כר"י פ"ו דשקלים מ"ה. אבל חכמים פליגי עליה התם ואמרי קינין א' חטאת כו' ע"ש:

תד"ה ויודעים. דסגי בשנים אחד לדבר כו'. כ"ה ג"כ גי' הרמב"ם שם עי' בו בפ"א מהל' סנהדרין הל' ה' ובכ"מ ולח"מ. ודלא כצ"ק שמחק מדבריהם מלת אחד:

בא"ד והכא לד"נ דלא סגי כו'. כן הגיה הצ"ק. ונ"ל ג"כ להגיה מקודם א"נ התם לשאר דיני נפשות ועלח"מ שם בסופו:

במשנה אומר הין. במשניות הגי' אומרים וכן בכולן:

שם אומרים לו קצור. התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:

תד"ה מריש. מה שתמה בדבריהם הגה"ש. כבר קדמו בזה השעה"מ בהל' מגילה ע"ש:

גמ' והיינו דכתיב במרדכי בלשן. נ"ב מכאן נראה שהממונים שהיו במקדש לא היו צריכין להיות כהנים ולוים:

שם באין מתרומת הלשכה. נ"ב ומ"ש בעזרא (ס"ו) עיין אם לבנה:

אֵין מוֹשִׁיבִים בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי מַרְאֶה, בַּעֲלֵי קוֹמָה, בַּעֲלֵי זִקְנָה, בַּעֲלֵי כְּשָׁפִים, וְיוֹדְעִים שִׁבְעִים לָשׁוֹן. נראה לי בס"ד ששה מיני יתרונות אלו שהם 'שִׁבְעִים לָשׁוֹן כְּשָׁפִים מַרְאֶה חָכְמָה זִקְנָה קוֹמָה' ראשי תיבות שלהם 'שִׂכְלָם חָזָק' כי בצירוף כולם יהיה שכלם חזק יותר.

תוד"ה מריש וכו' וגי' זו נכונה. תמוה לי א"כ מאי פרכי' בתענית למ"ל מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופא אסור דה"ל יומא דאיתוקם תמידא. הא מצד איתוקם תמידא מותר בהספד ומצד חגא דשבועות אסור גם בהספד וצ"ע:

כלהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון וכו'. מהכא ק"ק על מה שכתב הרמב"ם ושידעו ברוב הלשונות וכתב מרן דדבר זר שידעו ע' לשון וכפ"ז מאי פריך בסוגיין ועיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ט"ל ומ"ש בקונטרס אחורי תרעא עלה. [ועיין מ"ש לפנים במסכת שקלים בס"ד]:

והיינו דתנן. במסכת שקלים: פתחיה על הקינין. על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די''ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים: שפותח דברים ודורשן. כגון לימתי לעונתי: בעלי קומה. שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו: בעלי כשפים. שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו: התורגמן. שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו: דהוה בייל לישני. בולל ומערבב הלשונות: ודורשן. כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן: מתני' כריכות. כורכין וקושרין ראשי השבלים מלא אגרוף: וכל עיירות הסמוכות לשם מתכנסות. המולה גדולה שיבינו בייתוסין שבמוצאי יו''ט קוצרין אותן דבייתוסין לא מודו כדמפרש לקמן: אמר להן. הקוצר לבני עיירות העומדות עליו: בא השמש. אמרו לו הן: מגל זה. כלומר במגל זה אקצור התבואה: בקופה זו. אתן התבואה: שבת זו. [כלומר] אקצור בשבת: אמרו לו הין. ג' פעמים שואל להן כל דבר: וכל כך. שהיה שואל למה: מפני הבייתוסים. שאומרים אין קצירת העומר במוצאי יו''ט אלא במוצאי שבת כדמפרש בגמרא לפיכך הקוצרים מגביהין קולן כדי שישמעו בייתוסין להוציא מלבן: גמ' דלא להתענאה בהון. אבל למספד שרי: (במקצתן) ומקצתהון. איכא דחמירי כולי האי דאפי' למספד אסור: איתוקם תמידא. הוקם התמיד על משפטו כדמפרש לקמיה דלא למספד: עד סוף מועדא. פסח: איתותב. נתיישב על דינו שבאותן ימים נצחו חכמים את הבייתוסים: דלא להתענאה. אבל למספד שרי דלא הויא שמחה יתירה בשל עצרת כבשל תמיד משום דעצרת לא היה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה ראיה לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן: תעשה. לשון יחיד: מאי אהדרו. להו רבנן כשנצחום: תשמרו. לשון רבים: כולן. כל הקרבנות: מנין לכם. דהאי ממחרת השבת ממש הוא: זקן אחד. בייתוסי היה: מפטפט. בדברי ויכוחין: י''א יום וגומר.

בעלי כשפים. פירש רב האי גאון כדי לידע את הדין כדאמרינן העושה מעשה חייב האוחז העינים פטור והיינו דקאמר רבי אליעזר בסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) שאני שונה שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין וכדאמרי' נמי אבל אתה למד להבין ולהורות: ויודעים בשבעים לשון. בסוף אחד דיני ממונות (שם דף יז:) משמע דסגי בשנים (אחד) לדבר ואחד לשמוע ואמר רביעי' אין למעלה הימנה וכולהו סנהדרין לאו כולהו ממש ואין מושיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי אי נמי התם לדיני ממונות והכא לדיני נפשות ולא סגי בעשרים ושלשה דלכמה דברים צריך סנהדרי גדולה כמו לזקן ממרא ולדון את השבט ועיר הנדחת דבעי שבעים ואחד: אלין יומיא דלא להתענאה ומקצתהון דלא למספד. משמע שכולן אסורים בתענית אבל בהספד אין אסורים אלא מקצתן והא דגרס בסוף סדר תעניות כיצד (תענית ד' יח.) כל שאחריו בהספד אסור בתענית מותר ליתא דאי מיתסר בהספד כל שכן בתענית כדמשמע הכא אלא ה''ג כל שאחריו בתענית אסור בהספד מותר ומתני' דהתם נמי הכי מוכחת דמחמיר בדלא למספד מבדלא להתענא' וכי נקיט התם כל שאחריו ה''נ הוה מצי למנקט כל שלפניו דאי אמרת לפניו בין בתענית בין בהספד אסור אם כן למה לי שיהא מוטל בין שני י''ט: מריש ירחא דניסן ועד תמניא איתוקם תמידא דלא למספד. כך הגירסא בכל הספרים ובקונט' פי' הטעם דלא הויא שמחה בשל עצרת כבשל תמיד משום דבעצרת לא היתה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה קצת ראיה לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן ולהכי אסור אפי' למספד ובסוף סדר תעניות כיצד (ד' יז:) כתובה הגירסא להיפך איתוקם תמידא די לא להתענאה איתותב חגא דשבועיא די לא למספד וגירסא זו נכונה מדפריך התם למה ליה למימר עד סוף מועדא נימא עד מועד ומועד גופיה יו''ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו כמאן כרבי יוסי דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור ואי כגירסא דשמעתין דגרסי חגא דשבועיא דלא להתענאה א''כ אפי' לרבי יוסי לא אתיא דבהא כ''ע מודו דלאחריו מותר דתנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא להתענאה בין לפניו בין לאחריו מותר רבי יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר אבל אי גרס חגא דשבועיא דלא למספד אתי שפיר כרבי יוסי כדתנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד לפניו אסור לאחריו מותר ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור ומיהו קצת קשה לגירסא זו דפריך התם למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן וראש חודש גופיה דאורייתא אמר רבא לא נצרכא לאסור יום שלפניו והשתא הוה ליה למפרך עלה כמאן כרבי יוסי כדפריך בתר הכי ושמא נטר עד לבסוף ואכולה מילתא פריך ואית ספרים דגרסי בתרוייהו דלא למספד: עמד ותקנה. והקב''ה הסכים על ידו: אחד עשר יום. פירש בקונטרס שאם היה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו הולכים באחד עשר יום שהיא סמוכה לארץ ואם היה אוהבן למה איחרן ובפי' חומש פי' שכל אותו הדרך הלכו בשלשה ימים וזה לשונו אחד עשר יום מחורב אמר להם משה לישראל ראו מה גרמתם אין לך דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום ואתם הלכתם אותה בג' ימים שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' בעשרים ותשעה בסיון שלחו המרגלים מקדש ברנע צא מהן שלשים יום שעשו בקברות התאוה אכלו בשר חדש ימים ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגירה של מרים נמצא שבשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ ובשביל שקלקלתם היסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה עד כאן לשונו והשתא נראה דלהכי מייתי האי קרא דאחד עשר יום דאם היה אוהב ישראל למה איחרן ארבעים שנה ולא הצליחו ללכת כמו שעשו באותן שלשה ימים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד