מנחות סז ע"א

גלגול הבצק (הלישה שהיא המחייבת את העיסה בהפרשת חלה) כאשר הוא נעשה ברשות ההקדש — פוטר את העיסה מחיוב הפרשת חלה ממנה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת חלה: הקדישה האשה את עיסתה, עד שלא (בטרם) גלגלה אותה, וחזרה ופדאתה את העיסה מן ההקדש בכסף, וגלגלה אותה — הרי היא חייבת בחלה, שהרי בשעת הגלגול היתה העיסה ברשות ההדיוט. וכן אם הקדישה האשה את העיסה מש כבר גלגלה אותה ואחר כך חזרה ופדאתה מן ההקדש — הרי העיסה חייבת בהפרשת חלה, שכן בשעת הגלגול היתה ברשות ההדיוט, וכבר התחייבה בהפרשת חלה. אבל אם הקדישה את העיסה עד שלא גלגלה אותה, ועמד וגלגלה הגזבר של ההקדש, ואחר כך חזרה האשה ופדאתה את העיסה מידי ההקדש — פטורה העיסה מהפרשת חלה, משום שבשעת חובתה (החלת החיוב), שהוא זמן הגלגול, היתה העיסה פטורה.

עד כאן היה פשוט לרבא, ואולם בעי [שאל] רבא: גלגול עיסה שברשות גוי מאי [מה] הדין לענין חיוב הפרשת חלה. ומסביר רבא את בעייתו זו, הלא מיתנא תנן [שנינו]: גר שנתגייר והיתה לו ברשותו עיסה, אם הבצק נעשה עד שלא נתגייר — הרי שבשעת חיוב חלה היתה העיסה ברשות גוי, ולכך הריהו פטור מהפרשת חלה. ואם נעשה הבצק מש כבר נתגייר — חייב בהפרשת חלה, שהרי בשעת החיוב היתה העיסה ברשות ישראל. ואם הוא ספק מתי התגלגלה העיסה, אם לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — חייב להפריש חלה מספק.

ויש לדון במה ששנינו במשנה זו שגלגול הגוי פוטר את העיסה מהפרשת חלה: משנה הא [זו], מאן [מי] מבין התנאים שנחלקו בדין מירוח הגוי לענין חיוב התבואה במעשרות, קתני לה [שנה אותה]? — כדברי הכל היא. ואפילו ר' מאיר ור' יהודה דקמחייבי התם [שהם מחייבים שם בהפרשת מעשרות במירוח הגוי], פטרי הכא [פוטרים כאן בהפרשת חלה בגלגול הגוי], וטעם הדבר: דווקא

התם [שם, בהפרשת מעשרות במירוח הגוי] הדין הוא, לדעתם, שמעשה החיוב הנעשה ברשות הגוי מחייב, משום דכתיב [שנאמר] בחיוב הפרשת מעשרות המלה "דגנך" ("לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך". דברים יב, יז), הרי זו לשון מיעוט: דווקא דגנך הוא המתחייב במעשרות, ולא דגן אחר. ושוב חזרה ונאמרה המלה "דגנך" במצות אכילת המעשרות בירושלים ("ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך...". שם יד, כג), ועוד נאמרה המלה "דגנך" בחיוב הנתינה לכהן ("ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו". שם יח, ד), שמלה

יתירא [יתירה] היא, הוי [הריהו] איפוא לשון מיעוט אחר לשון מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות — אפילו את התבואה שנעשה בה מירוח ברשות הגוים.

אבל הכא [כאן, בדין הפרשת חלה], תרי זימני [שתי פעמים] המלה "ערסתיכם" כתיב [נאמרה], בדין הפרשת חלה ("ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם", במדבר טו, כ— כא). ואין המלה "עריסותיכם" מקרא יתר, שכן כתוב חד [אחד] "ערסתיכם" בא ללמדנו כי חיוב הפרשת חלה הוא בעיסה ששיעורה הוא כדי (כשיעור) עיסתכם הנהוגה במדבר סיני (עומר), כשנאמרה מצוה זו. וכתוב חד [אחד] נוסף האומר "ערסתיכם" בא ללמד כי דווקא עיסת ישראל חייבת בחלה, ולא עיסת גוים ולא עיסת הקדש. זו אפשרות אחת להבנת הדברים.

או דלמא [שמא] נאמר כי דברי המשנה הפוטרת את העיסה שהתגלגלה ברשות הגוי מהפרשת חלה ר' יוסי ור' שמעון קתני לה, דקא פטרי [הם השונים אותה, שכן הם פוטרים] את התבואה ממעשרות על ידי מירוח גויים, אבל ר' מאיר ור' יהודה הסבורים שמירוח גוי אינו פוטר ממעשרות, גמרי [לומדים] דינה של העיסה שגולגלה על ידי גוי שחייבת בהפרשת חלה, בגזירה שווה של המלים "ראשית" ("ראשית עריסותיכם..." האמורה בחלה), "ראשית" ("ראשית דגנך" האמורה במעשרות) מהתם [משם, ממעשרות], שכשם שחייבת התבואה שהתמרחה בידי גוי במעשרות, כן חייבת העיסה שגולגלה בידי גוי בהפרשת חלה.

אמר רבא: יהא רעוא דאחזיה בחילמא [יהי רצון שאזכה ואראה את הפתרון לשאלה זו בחלום]. הדר [חזר] ואמר רבא בפתרון בעייתו: מאן דאמר [מי מבין התנאים שאומר] כי מירוח הגוי פוטר את התבואה מחיוב מעשרות, הוא גם זה האומר כי גלגול הגוי את העיסה פוטר אותה מחיוב הפרשת חלה. ואילו מאן דאמר [מי מבין התנאים שאומר] כי מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מהפרשת מעשרות, הוא גם האומר כי גלגול הגוי את העיסה אינו פוטר אותה מהפרשת חלה.

איתיביה [הקשה לו] רב פפא לרבא על דבריו אלה, ממה ששנינו בברייתא: גוי שהפריש שה לפדות בו פטר חמור שנולד לו מאתון מבכירה, וכן גוי שהפריש מעיסתו חלה — מודיעים אותו שהוא פטור מפדיון פטר חמור ומהפרשת חלה, ואין קדושה חלה על אלה, ולכך חלתו נאכלת אף לזרים (שאינם כהנים), ואין איסור הנאה בפטר החמור, והריהו גוזז את שערו, ועובד בו.

ויש לדייק בדברי הברייתא: דווקא בדברים אלה אין קדושה, הא [הרי] מכאן נלמד שתרומתו של גוי אסורה, שסבור התנא של ברייתא זו, שמירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מחיובה במעשרות, והא [והרי] נמצא איפוא כי האי [זה] התנא הוא שאמר כי מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מהפרשת מעשרות, והוא שאמר כי גלגול גוי פוטר את העיסה מהפרשת חלה!

ועוד כיוצא בזה איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו בברייתא אחרת, כי חלת גוי שהפריש מעיסתו שנילושה מקמח תבואה שגדלה ברשותו בארץ, וכן תרומתו של גוי שהפרישה מתבואה שגדלה ברשותו בחוצה לארץ — מודיעין אותו שהוא פטור מלהפריש חלה ותרומה, ואין במה שהפריש קדושה, ולכך חלתו נאכלת אף לזרים, ותרומתו אם התערבה בתבואת חולין אינה מדמעת (אוסרת באכילה לישראל את התערובת). ויש לדייק בדברי הברייתא: דווקא בתבואה של הגוי שגדלה ברשותו בחוצה לארץ אין כל קדושה (שהרי אף בישראל, אין חיוב התרומה בחוץ לארץ אלא מדברי חכמים), הא [הרי] מכאן כי תרומתו של גוי שתרם מתבואה שגדלה ברשותו בארץ אסורה באכילה לישראל, ומדמעת את תערובת החולין שנפלה לתוכה. ואולם שנינו באותה ברייתא כי חלתו של גוי בארץ אין בה כל קדושה.

והא [והרי] למדנו כי האי [זה] התנא שאמר כי מירוח הגוי אינו פוטר, הוא גם זה שאמר כי גלגול הגוי פוטר! ומתרצים: בעיקרו של דבר, התנא הסבור כי גלגול הגוי פוטר את העיסה מחלה הוא גם זה הסבור שמירוח הגוי פוטר את התבואה ממעשרות.

ואולם דין זה שמירוחו אינו פוטר את התבואה, אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], שגזרו בו כן, כגזירה משום בעלי כיסים (אנשים עשירים) שיבואו להערים על הפרשת מעשרותיהם, וימכרו לגוי את תבואותיהם, על מנת שימרחן הגוי, ויפטרן בכך מחיוב מעשרות.

Rava adds: The kneading of consecrated dough exempts it from the obligation of ḥalla, as we learned in a mishna (Ḥalla 3:3): If a woman consecrated her dough before she kneaded it and she subsequently redeemed it, she is obligated to separate ḥalla. Likewise, if she consecrated it after she kneaded it and then she redeemed it, she is obligated to separate ḥalla. But if she consecrated the dough before she kneaded it and the Temple treasurer kneaded it and then she subsequently redeemed it, she is exempt. The reason is that at the time that its obligation in ḥalla would have taken effect, i.e., at the time of its kneading, it was exempt, because it was Temple property.

Rava raises a dilemma: If dough was kneaded while in the possession of a gentile, what is its status? Is one who acquires it after it has been kneaded obligated to separate ḥalla from it or not? The Gemara answers that this is taught explicitly, as we learned in a mishna (Ḥalla 3:6): With regard to a convert who converted and had dough in his possession, if it was prepared before he converted, he is exempt from the obligation of ḥalla. If it was prepared after he converted, he is obligated. If he is uncertain, he is obligated.

The Gemara asks: Of the Sages who disagreed with regard to the obligation to tithe grain that is smoothed by a gentile, who taught this mishna with regard to ḥalla? Perhaps it is a ruling upon which everyone agrees, and even Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, who obligate there, in the case of tithes, exempt here in the case of ḥalla.

The Gemara explains this possibility. There are three verses written with regard to teruma that contain the term “your grain.” They are: “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17); “And you shall eat before the Lord your God…the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17); and “The first fruits of your grain…you shall give him” (Deuteronomy 18:4). It can therefore be claimed that only there Rabbi Meir and Rabbi Yehuda hold that one is obligated to separate tithes from grain that was owned by a gentile, as in addition to the first reference to “your grain,” which excludes grain that was smoothed while in the Temple’s possession, it is written an additional “your grain,” and then another reference to “your grain.”

The Gemara elaborates: This is an example of a restrictive expression following a restrictive expression. And there is a hermeneutical principle that a restrictive expression following a restrictive expression comes only to include additional cases. In this case, the verses teach that even grain that belonged to gentiles is obligated in the separation of tithes.

But here, with regard to the obligation to separate ḥalla, the term “your dough” is written only twice: “Of the first of your dough you shall set apart a cake for a gift; as that which is set apart of the threshing floor, so shall you set it apart. Of the first of your dough you shall give to the Lord a portion for a gift throughout your generations” (Numbers 15:20–21). One reference to “your dough” teaches that one is obligated to separate ḥalla only from an amount equal to your dough in the wilderness, where the mitzva was commanded, i.e., the volume of one omer. And one reference to “your dough” teaches that only the dough of an ordinary Jew is obligated but not the dough of gentiles nor the dough of consecrated property.

The Gemara continues: Or perhaps it is Rabbi Yosei and Rabbi Shimon who taught that mishna, as they maintain that grain that was smoothed by a gentile owner is exempt from the obligation to separate tithes, and likewise dough kneaded by a gentile owner is likewise exempt from the obligation to separate ḥalla. But Rabbi Meir and Rabbi Yehuda derive by way of verbal analogy the halakha with regard to ḥalla, concerning which it is written: “Of the first of your dough,” from the same expression that appears there, with regard to tithes: “The first fruits of your grain.” Just as in the case of tithes they hold that one is obligated to separate the tithes from a pile of grain that was smoothed by a gentile owner, so too they hold that one is obligated to separate ḥalla from dough that was kneaded by a gentile owner.

Rava said: May it be God’s will that I see the answer to my question in a dream. Rava then said: The one who says that the smoothing of a grain pile by its gentile owner exempts a future Jewish owner from the obligation to separate tithes also maintains that the kneading of dough by its gentile owner exempts a future Jewish owner from any obligation to separate ḥalla. So too the one who says that the smoothing of a grain pile by a gentile owner does not exempt a future Jewish owner from the obligation to separate tithes also maintains that the kneading of dough by a gentile owner does not exempt a future Jewish owner from the obligation to separate ḥalla.

Rav Pappa raised an objection to Rava from a baraita (Tosefta, Terumot 4:13): With regard to a gentile who separated a lamb in order to redeem a firstborn donkey, or if he separated ḥalla from dough that he kneaded, one informs him that he is exempt from these obligations and his ḥalla may be eaten by non-priests and the lamb designated to redeem his firstborn donkey may be sheared and worked.

One can infer: But if a gentile separated teruma, the portion of the produce designated for the priest, from a grain pile that he smoothed, his teruma is prohibited to a non-priest. And this is an example of a tanna who says: The smoothing of a grain pile by a gentile owner does not exempt it from tithes, as the same halakhot apply to tithes as to teruma, and yet he maintains that the kneading of dough by a gentile owner exempts it from the obligation to separate ḥalla. This refutes Rava’s conclusion that one who holds that there is an exemption in the case of tithes likewise holds that an exemption applies to ḥalla.

And Ravina further raised an objection to Rava from a baraita: With regard to ḥalla of a gentile that he separated after kneading his dough in Eretz Yisrael, or his teruma that he separated after smoothing his pile of grain outside Eretz Yisrael, in both cases one informs him that he is exempt from those obligations and his ḥalla may be eaten by non-priests and his teruma does not render a mixture prohibited if it becomes mixed with non-sacred produce. One can infer: But his teruma from his grain in Eretz Yisrael is prohibited to non-priests and renders a mixture prohibited if it becomes mixed with non-sacred produce.

The Gemara explains the objection: And again this is an example of a tanna who says: The smoothing of a grain pile by a gentile owner does not exempt it from tithes, and nevertheless he maintains that the kneading of dough by a gentile owner exempts it from the obligation to separate ḥalla.

The Gemara answers: This ruling that the smoothing of a grain pile by its gentile owner does not exempt it from the obligations of teruma and tithes applies only by rabbinic law. By Torah law, the smoothing of a grain pile by its gentile owner does exempt it from the obligation to separate teruma and tithes. The Sages enacted a decree due to the schemes of people of means. There was a fear that conniving merchants might temporarily transfer ownership of their produce to gentiles while the piles were smoothed, after which the gentiles would return them to their possession, thereby circumventing the obligation to separate teruma and tithes.