מנחות עו ע"ב

שאמר שאף לחמי תודה שבאו כארבעה לחמים הריהם כשרים, סבור כי האי [כמו זה] התנא שדבריו מובאים בברייתא אחרת. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן — הריהן כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול בלבד, שאם ריבה בהם או מיעט בהם הריהם פסולים. ויש אומרים כי הוא הדין לפסול בריבוי או במיעוט אף בלחמי תודה ובנזירות. הרי שלדברי התנא הראשון בברייתא זו, אין נפסלים לחמי תודה שמיעט בהם, וסבור שמואל כתנא זה.

א ועוד אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת, ולא הביאה במספר הראוי — יצא ידי חובתו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור הדבר]? — שכן נאמר בדין מנחת מאפה תנור "וכי תקריב קרבן מנחת מאפה תנור סולת חלות מצת בלולות בשמן..." (ויקרא ב, ד). ומכיון ש"מצות" בכתיב חסר כתיב [כתוב], שיכולה להיקרא גם בלשון יחיד, הרי זה להורות, שגם אם באה כמצה אחת, הריהי כשרה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב פפא: לפי דברים אלה, טעמא [הטעם] להכשיר את מנחת המאפה הבאה כחלה אחת, הריהו רק משום דכתיב [שכתוב] "מצת" בכתיב חסר. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם היה כתיב [כתוב] "מצות" בכתיב מלא — לא היה דינה כך. ואולם הא [הרי] גבי [אצל] לחמי תודה דכתיב [שכתוב] בהם "מצות" בכתיב מלא ("והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן", שם ז, יב), ובכל זאת אמר רב טובי בר קיסנא, אמר שמואל שלחמי תודה שאפאן ארבע חלות — יצא בכך ידי חובתו! ומשיבים: אין להקשות מדברי שמואל על דברי רב הונא, שכן ההלכה ההיא של שמואל פליגא [חולקת] על דברי רב הונא ולשיטתו אכן לחמי תודה שאפאן ארבע חלות לא יצא.

ב משנה העומר הקרב בחג הפסח, בט"ז בניסן, מיבול השעורים החדש, היה בא (נעשה) מסולת בשיעור עשרון שהיה נלקח לאחר שניפוהו והכינוהו מתוך תבואת שעורים בשיעור שלש סאין. בעוד ששתי הלחם הקרבות בחג השבועות מתבואת החיטים החדשה, היו נעשים שתי עשרונים שהיו נלקחים מתוך תבואת חיטים בשיעור שלש סאין. ואילו לחם הפנים הקרב בכל שבוע ושבוע, ביום השבת, ובו שנים עשר לחמים, היה נעשה מסולת בשיעור עשרים וארבע עשרונים, שהיו נלקחים מתוך עשרים וארבע סאין.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי את העומר ששיעורו היה עשרון סולת היו מביאים מתוך שלוש סאים של שעורים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] נזקקים למידה כה רבה של שעורים (שלוש סאים), לצורך עשרון אחד בלבד? ומשיבים: כיון שהעומר מן היבול החדש הוא אתי [בא], ויש ביבול החדש סובין מרובים שצריך להוציאם כדי שתהיה סולת נקיה, וכמו כן, משעורין הוא אתי [בא], ולא מחיטים, והשעורים הריהם חומר גס יותר, משום כך, עשרון מובחר לא אתי [לא בא] אלא מתוך שלש סאין, ולא מפחות.

ומה טעם שתי הלחם ששיעורם שתי עשרונות מובאים מתוך שלש סאין — כיון שמחיטין הם אתיין [באים], שמשובחים הם מהשעורים, אף על גב [אף על פי] שמהיבול החדש אתיין [באים] וצריכים הם ניפוי, ואולם כמות הסובין בהם פחותה מזו של השעורים, ולכך שתי עשרונות מובחרים אתו [באים] משלש סאין.

ולחם הפנים שיש בו עשרים וארבעה עשרונות, מובא מעשרים וארבעה סאין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שמחיטין אתו [באים], וכמו כן מהיבול הישן (שאין בו סובין כה רבים, כבחדש) אתו [הם באים], לכך עשרון מובחר אתי [בא] מסאה אחת בלבד.

ד שנינו במשנתנו מספר העשרונים המובאים בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כל המנחות שריבה במדת עשרונן (שמדדן במידת עשרון גדול) או שמיעט במדת עשרון (שמדדן במידת עשרון קטן) — הרי אלה פסולות. ואולם אם ריבה במדת סאין שלהן, כגון שהביא את העשרון לעומר מארבע סאים ולא משלוש, או שמיעט במדת סאין שלהן, כגון שהביא עשרון סולת לעומר משתי סאים בלבד — הרי אלה כשרות, אם עשרון הסולת עשוי ומנופה כהלכתו, שכן מספרן של הסאים אינו אלא לכתחילה, ואינו מעכב.

ה משנה ובתיאור מעשה העומר, לאחר שנקצרו שלוש סאים שעורים מן היבול החדש, ונטחנו לקמח: העומר היה עשרון הקמח שהתקבל מנופה בשלש עשרה נפה, שכל אחת שונה מחברתה. והקמח שהתקבל מן הנפה האחרונה, היה משמש לעומר. ואילו שני העשרונים קמח ששימשו לשתי הלחם היו מנופים בשתים עשרה נפות, ועשרים וארבעת העשרונים קמח ששימשו לשנים עשר לחם הפנים היו מנופים באחת עשרה נפות. ר' שמעון חולק ואומר כי לא היה להן (לכל אלה) קצבה (מספר קצוב, קבוע) של נפות, אלא את כל אחד מאלה היו מנפים עד שיהיה סולת מנופה כל צרכה, ואותה היה מביא, שכן נאמר במעשה לחם הפנים "ולקחת סלת ואפית אתה" (ויקרא כד, ה) לומר: עד שתהא מנופה כל צרכה.

ו גמרא ועוד בדרך הניפוי של קמח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בתחילה היו משתמשים בנפה דקה (בעלת חורים קטנים), ולאחר מכן היו נוטלים את הקמח שהתקבל מניפוי זה ומנפים אותו בנפה גסה (בעלת חורים גדולים יותר). ושוב היו מנפים את הקמח שהתקבל מנפה זו, בנפה שהיא דקה יותר מהנפה הדקה הראשונה, ולאחר מכן חוזרים ומנפים את הקמח שהתקבל ממנה בנפה גסה שהיא דקה יותר מהנפה הגסה הראשונה. וכך היו ממשיכים מדקה לגסה, ומגסה לדקה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה (קודמת) מזו וזו למעלה מזו. הנפה העליונה קולטת (אוספת אליה) את הסובין (חלקי הגרעין המכילים את החומרים הנספחים לקמח הטהור), ואילו הנפה התחתונה קולטת את הסולת (הקמח המובחר).

ז ועוד בדרך הניפוי, שנינו במשנתנו כי ר' שמעון חולק על דעת חכמים ואומר כי לא היה להן קצבה, אלא היו מנפים ככל שנצרכו עד שהיה הקמח מנופה כל צרכו. ולמד זאת ר' שמעון מן האמור בלחם הפנים "סולת ואפית אותה", ועוד בדרשת כתוב זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שאמר הכתוב "ולקחת סולת ואפית אותה" — מלמד שהתבואה לצורך לחם הפנים נקחת (נקנית) מן הסוחרים בשוק, כשהיא כבר סולת,

ומנין לנו שהיא נקנית אפילו בשלב מוקדם יותר, כשהתבואה עדיין חיטין? תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "ולקחת" — מכל מקום (בכל אופן). ומעתה יש מקום לשאול: יכול יהא אף בשאר מנחות הדין כן שיקנה תבואתו בעודה חיטים מן השוק? תלמוד לומר בכתוב זה, בלשון מיעוט "אתה" — דווקא לחם הפנים הוא הנקנה מהשוק בעודו חיטים, ולא מנחה אחרת. וטעם הדבר: מפני החיסחון (החסכון).

וכדרך שאמר ר' אלעזר בפירוש דבר זה: מאי [מה פירוש] "מפני החיסחון"? אמר ר' אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל שלא יתבזבז, ולכך הקילה עליהם לקנות ללחם הפנים (שהוא בא בכמות מרובה, עשרים וארבעה עשרונים, בכל שבוע) אף מן החיטים מידי הסוחרים בשוק. מה שאין כן בשאר מנחות, הבאות ממעט סולת שלא ראו חכמים צורך להקל. ומסבירים: היכא רמיזא [היכן נרמז] עקרון זה, שהתורה חסה על ממונם של ישראל? דכתיב [שכן נאמר] לאחר מות מרים, בהיות ישראל במדבר בצמא, "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ, ח) — שאף להשקייתו של הצאן נזקק נס הוצאת המים מן הסלע.

א משנה הסולת לארבעים לחמי התודה היתה באה בשיעור של חמש סאין ירושלמיות, שהן שוות בגודלן לשש סאים מדבריות (שנהגו בהיות בני ישראל במדבר סיני) ובירושלים שינו את המדות והוסיפו במדתן. ומפרטים עוד את הרכב מידת הסולת שבלחמי התודה: יש בשש הסאים (המדבריות) שתי איפות, והאיפה יש בה שלש סאין, ובכל איפה יש עשרה עשרונים. נמצא איפוא כי בשתי האיפות יש עשרים עשרון. ומתוך עשרים העשרונים הללו, עשרה מהם מיועדים לעשר חלות החמץ, ועשרה העשרונים האחרים מיועדים לשלושים לחמי המצה השונים, המורכבים משלשה מינים (חלות, רקיקים, ורבוכה. כל אחד מהם בא בעשרה.

states his opinion in accordance with the opinion of that tanna, as it is taught in a baraita: All the meal offerings where one increased the measure of their loaves or where one decreased the measure of their loaves are nevertheless fit, except for the twelve loaves of the shewbread and the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering. And some say: Even the ten loaves of each variety of the thanks offering and the ten loaves that accompany the guilt offering of naziriteship are fit only when brought in their prescribed measures. Shmuel agrees with the first tanna, according to whom the loaves of the thanks offering and the loaves of naziriteship are fit even when not offered in the proper quantities.

§ Rav Huna says: With regard to an oven-baked meal offering that one baked as only one loaf, although he did not bring the mandated quantity, he has fulfilled his obligation. What is the reason? It is that the verse states with regard to the oven-baked meal offering: “And when you bring a meal offering baked in the oven, it shall be unleavened loaves of fine flour” (Leviticus 2:4). The term “unleavened loaves [matzot]” is written without the letter vav, which is generally used with regard to the plural form. Therefore, it may be read in the singular as unleavened loaf [matzat], which teaches that even one unleavened loaf is fit.

Rav Pappa objects to this derivation: The reason Rav Huna gives is that it is written in the singular form of matzat. But if it were written: Matzot, would this not be the halakha? But what about the verse concerning the loaves of the thanks offering, where it is written “matzot” with a vav, indicating the plural form, in the verse: “Then he shall offer with the sacrifice of thanksgiving unleavened loaves mixed with oil” (Leviticus 7:12), and yet Rav Tovi bar Kisna said that Shmuel said: In the case of loaves of the thanks offering that were baked as four loaves, such that each of the four varieties of loaves is baked as only one loaf, he has fulfilled his obligation. The Gemara answers: That statement of Shmuel disagrees with the opinion of Rav Huna, according to whom four loaves are not fit for the thanks offering.

MISHNA: The omer offering, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, would come from a tenth of an ephah of flour sifted from three se’a of barley. The two loaves would come from two-tenths of an ephah of flour sifted from three se’a of wheat. The shewbread would come from twenty-four tenths of an ephah of flour sifted from twenty-four se’a of wheat.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that according to the mishna, the relatively large amount of three se’a of barley is necessary to yield a single tenth of an ephah of flour for the omer offering? The Gemara answers: Since it comes from the fresh new crop, which contains a large amount of refuse, and it comes from barley, which is coarser than wheat, a choice tenth of an ephah of flour comes only from a minimum of three se’a of barley.

The Gemara asks: Why does the mishna rule that the two loaves would come from two-tenths of an ephah of flour sifted from three se’a of wheat, whereas only a tenth of an ephah is used from the same amount of grain for the omer? The Gemara answers: Since the loaves come from wheat, which is of superior quality to barley, although they come from the new crop and require sifting, the grains are clean enough that two-tenths of an ephah come from the sifting of three se’a of grain.

The mishna stated that the shewbread would come from twenty-four tenths of an ephah of flour sifted from twenty-four se’a of wheat. What is the reason? The Gemara answers: Since they come from wheat, and they come from the old crop, which contains relatively little refuse, the grains are so clean that a choice tenth of an ephah of flour comes from one se’a of grain, and twenty-four tenths of an ephah come from twenty-four se’a.

The Sages taught in a baraita: All the meal offerings where one increased the measure of their tenth of an ephah of flour by collecting it with a vessel larger than a tenth of an ephah, or where one decreased the measure of their tenth of an ephah of flour by collecting it with a vessel smaller than a tenth of an ephah, are disqualified. If he increased the measure of their se’a of grain or decreased the measure of their se’a of grain, e.g., if he used two or four se’a instead of three, but sifted until he was left with the correct measure of a tenth of an ephah of flour, they are fit offerings. This is because the number of se’a mentioned in the mishna is necessary only for the optimal fulfillment of the mitzva, but is not indispensable.

MISHNA: The flour of the omer was sifted with thirteen sifters, each finer than its predecessor, and the flour that emerged from the final sifter was sacrificed. The flour of the two loaves was sifted with twelve sifters, and the flour of the shewbread was sifted with eleven sifters. Rabbi Shimon says: They have no fixed number of sifters; rather, it was fine flour that was completely sifted that one would bring for all of these offerings, as it is stated: “And you shall take fine flour and bake it” (Leviticus 24:5), indicating that one does not fulfill his obligation until the flour will be completely sifted.

GEMARA: When a fine sifter was used, the small, dust-like particles emerged and the fine flour was caught in the sifter, and when a coarse sifter was used, the fine flour emerged and the bran was caught in the sifter. With regard to the sifting of the flour, the Sages taught in a baraita: The sifting would begin in a sifter of slight holes, and the flour that remained would then be sifted in a sifter of large holes. The flour that emerged would again be sifted in a sifter with slight holes that were not quite as small as the first one with small holes, and again in a sifter of large holes that were not quite as large as the first one with large holes. All the sifting would proceed in this manner. Rabbi Shimon ben Elazar says: There were thirteen sifters in the Temple, this one above, i.e., preceding, that one, and this one above that one. The highest sifter would collect bran, parts of the kernel aside from the actual pure flour, and the lowest sifter would collect fine flour.

§ The mishna teaches that in contrast to the first tanna, Rabbi Shimon says: They have no fixed number of sifters; but the flour would be sifted as many times as was necessary, based on the verse: “And you shall take fine flour, and bake it.” In addition, the Sages taught: When the verse states with regard to the shewbread: “And you shall take fine flour and bake it,” this teaches that fine flour is acquired after it has been sifted for the baking of the shewbread.

And from where is it derived that even wheat kernels may be purchased before they are ground and sifted? The verse states: “And you shall take,” indicating that the grain should be taken in any case and in any state. One might have thought that it is so even for other meal offerings. Therefore, the verse states: “And you shall take fine flour and bake it,” indicating that the shewbread alone may be acquired as kernels because of the sparing [haḥissaḥon].

Rabbi Elazar says: What is the meaning of: Because of the sparing? Rabbi Elazar says: The Torah spared the money of the Jewish people. Due to the large quantity of grain needed for the shewbread every week, purchasing sifted fine flour would be a substantial expense. The Gemara explains: Where is the allusion to this principle? It is found in a verse, as it is written that when the Jewish people were thirsty in the wilderness in the aftermath of Miriam’s death, God instructed Moses: “And speak to the rock before their eyes, so that it will give forth its water; and you shall bring forth to them water out of the rock; so you shall give drink for the congregation and for their cattle” (Numbers 20:8). Evidently, the miracle of extracting water from the rock was performed even for the purpose of providing water for the livestock.

MISHNA: The flour for the loaves accompanying the thanks offering would come from a measure of five Jerusalem se’a offering, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves, i.e., matza.