מנחות עח ע"ב

א משנה השוחט את קרבן התודה לפנים (בתוך העזרה), כדינה, ואולם באותה שעה נמצאו לחומה (לחמיה, ארבעים החלות הבאות עם קרבן התודה) מחוץ לחומה, במקום בו אסורות חלות התודה באכילה — לא קדש (התקדש) בשחיטה זו הלחם. וכן הוא הדין אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו (העלו קרום, התקשו) פניה (פני השטח החיצוני) של עיסת הלחמים הנאפית בתנור, ואפילו אם שחט את קרבן התודה כאשר כבר קרמו פניהם של כל לחמי התודה כולן חוץ מאחד מהן שבאותה עת עדיין לא קרמו פניו — לא קדש (התקדש) בכך כלל הלחם, ואף לא הלחמים שקרמו פניהם קודם שחיטת התודה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כאשר החלות הבאות עם התודה מחוץ לחומה בשעת שחיטת קרבן התודה לא התקדשו. ומבררים: מאי [מה פירוש, מה הכוונה] חוץ לחומה, מחוץ לאיזו חומה מדובר? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי שבירושלים. ואילו ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה שבהר הבית.

ומסבירים את שיטותיהם: ריש לקיש שאמר כי הכוונה לתחום שמ חוץ לחומת העזרה, טעמו הוא משום שנאמר בדינם של לחמי התודה שהריהם קרבים "על זבח התודה" ("והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן". ויקרא ז, יב), ולכך בעינן [צריכים אנו] בלחמי התודה המתקדשים בשחיטת זבח התודה, שתתקיים משמעות הלשון "על" שהוא: בסמוך. וכאשר נמצאים לחמי התודה מחוץ לחומת העזרה, שוב אין הם נחשבים סמוכים לקרבן הנשחט בתוך העזרה.

ור' יוחנן שאמר כי הכוונה היא לתחום שמ חוץ לחומת בית פאגי, טעמו הוא משום שבמקום זה אסורה אכילתו של הלחם, ונפסל הוא משום יוצא. ולכך הוא גם לא מתקדש במקום זה. אבל אם היה הלחם בשטח שמ חוץ לעזרה, ואולם הריהו נמצא במקום המותר באכילה — הריהו קדוש על ידי שחיטת זבח התודה, ולא בעינן [ולא צריכים אנו] שיתקיים משמע הלשון "על" בסמוך ממש.

ושואלים: מדוע נצרכו ר' יוחנן וריש לקיש לחלוק בדין לחמי התודה הנמצאים מחוץ לחומה בשעת שחיטת הזבח, והא [והרי] כבר איפליגו [נחלקו] בה, בשאלה דומה, חדא זימנא [פעם אחת]!

דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין שחיטת קרבן הפסח: השוחט את קרבן הפסח על החמץ, שעדיין יש חמץ ברשותו באותה עת — הריהו עובר בלא תעשה האמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח". שמות לד, כה). ר' יהודה אומר: אף השוחט את קרבן התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ עובר. ובהגדרת איסור זה של שחיטה בעוד חמץ ברשותו, אמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא או לשוחט את קרבן הפסח, או לזורק את דמו של הקרבן, או לאחד מבני חבורה שנמנו יחד על קרבן פסח זה, חמץ ברשותו באותה עת, ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה. ור' יוחנן אמר: כל אחד מאלה האמורים אף על פי שאין עמו חמץ בעזרה אלא בביתו מתחייב על "לא תשחט על חמץ"! ואם כן, הרי זו אותה מחלוקת אם "על" משמעו דווקא בסמוך או שלא.

ומשיבים: אף שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה דומה, עדיין צריכא [צריך] להשמיענו אף את מחלוקתם זו. משום דאי איתמר בההיא [שאם היתה נאמרת מחלוקתם רק באותה הלכה, בקרבן הפסח], ולא בדין לחמי התודה, הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא קא [הוא] שאמר ר' יוחנן שעוברים על האיסור אף בזמן שאין החמץ נמצא בעזרה, וטעם הדבר: משום שכל היכא דאיתיה [היכן שנמצא] בו החמץ — באיסורא קאי [באיסור "בל ימצא" הוא עומד]. אבל לענין שיהא מקדש [מתקדש] הלחם הבא עם קרבן התודה על ידי שחיטת קרבן התודה — שמא אימא [אומר] כי מודי ליה [מודה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, דאי איתיה [שאם ישנו] הלחם בשעת השחיטה בפנים — הריהו קדוש, ואולם אם הוא נמצא אבראי [מבחוץ] למקדש — הוא לא קדוש. ו

להיפך, אי איתמר בהא [ואם היתה נאמרת מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש רק בהלכה זו, בדין קידוש לחמי תודה] היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בהלכה זו אמר] ריש לקיש שאם היו הלחמים בשעת שחיטת הקרבן שלא בעזרה — הם לא התקדשו, אבל בהך [בזו בענין קרבן הפסח] אימא [אומר] שמודה ריש לקיש ליה [לו] לר' יוחנן, שהריהו עובר על איסור "לא תשחט על חמץ" אף שאין החמץ עמו בעזרה. על כן צריכא [צריך] שתובאנה שתי המחלוקות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: השוחט את קרבן התודה כדינה, כשהיא לפנים (בעזרה), ובאותה עת היה לחמה חוץ לחומת בית פאגי — לא קדש בכך הלחם.

ג שנינו במשנתנו כי אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו פניה של הלחמים בתנור — אין הלחמים מתקדשים. וכן שנינו עוד שאם נשחט קרבן התודה שלא לשמו אין מתקדשים לחמי התודה.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין, מה מקור הדברים הללו]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הנאמר בלחמי התודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג) — מלמד שאין הלחם קדוש (מתקדש) בשחיטת קרבן התודה אלא אם כן כבר קרמו פניה בתנור, שרק לאחר שהם כבר מוגדרים כ"חלות לחם" — "יקריב קרבנו". והכתוב "יקריב קרבנו על זבח" — מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. והכתוב "זבח תודת שלמיו" — מלמד שאם שחט את קרבן התודה שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם.

ד שנינו במשנתנו דינם של לחמי תודה שטרם נאפו בשעת שחיטת הקרבן, ומביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים]: יוצאין ידי חובת אכילת מצה בחג הפסח אף במצה שאינה אפויה כל צורכה, אלא נא (אפויה חלקית), וכן במצה העשויה בכלי האילפס, ולא נאפתה בתנור. ושואלים: מאי [מה היא] ההגדרה של מצה נא שיוצאים בה ידי חובת המצוה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל מצה שאף שנאפתה חלקית אדם פורסה (חותך אותה). ואין חוטין של בצק נמשכין הימנה, הרי זו היא מצה נא הכשרה למצות מצה.

אמר רבא: וכן הוא הדין לענין לחמי תודה, שאם בשעת שחיטת קרבן התודה היו כבר לחמי התודה בשלב אפיה שכזה, הריהם מתקדשים בשחיטה זו. ושואלים: מדוע נזקק רבא להשמיענו זאת, והרי פשיטא [פשוט הוא], שכך הדין אף בלחמי תודה, שהרי הכא [כאן, במצה] "לחם" כתיב [נאמר], כנאמר "לחם עוני" ("...שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני...". דברים טז, ג), וכמו כן אף הכא [כאן, בלחמי תודה] "לחם" כתיב [נאמר], ושווים הם בדינם!

ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר] כיון שכלל הלכתי הוא בדין לחמי התודה: "אחד" ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה] — ומכאן הוראה, שלא יטול ללחמי התודה חלק לחם שהוא פרוס, אלא לחם שלם. ואילו הא [זו, חלת נא], אף היא הריהי כמאן דפריסא דמיא [כמי שפרוסה דומה, נחשבת], ותהא פסולה ללחמי תודה. לכך קמשמע לן [הוא, רבא, משמיע לנו] שמכיון שהיא אפויה עד כדי כך הריהי נחשבת כלחם אחד, וכשרה לתודה.

ה ועוד בדיני לחמי התודה. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות, ולא על ארבעים חלות, כראוי. חזקיה אמר: קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא קדשו אפילו ארבעים מתוך השמונים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' זירא: הכל, ואף ר' יוחנן, מודים שהיכא [במקום] שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה "ליקדשו [שיתקדשו] ארבעים חלות מתוך השמונים" — אכן קדשו ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. וכן הכל מודים, ואף חזקיה, שאם המקדיש את התודה אמר בשעת הקדשתו אותה "אל יקדשו ארבעים חלות, אלא אם כן יקדשו כל השמונים חלות" — לא קדשו כלל החלות. וכי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן, הרי זה כשהביא בסתמא [בסתם] את קרבן התודה ושמונים חלות אתו. ונחלקו חכמים אלה בפירוש כוונתו של המקדיש: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי אף על פי שהביא שמונים חלות — לא התכוון אלא שיקדשו ארבעים מהן, ואילו הארבעים האחרות שהביא — לאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], שאם יאבדו הארבעים הראשונות, יבואו לחמי התודה מהארבעים הנוספים, אך לא התכוון לקדשם מלכתחילה, ולכך לא חלה קדושה עליהם, אלא על ארבעים מתוך השמונים. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי לקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוין [הוא מתכוון], ומשום כך לא חלה קדושה עליהם כלל.

אביי אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי המביא שמונים חלות בתודתו במקום ארבעים, הרי זה משום שלאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], ולא שתתקדשנה כל השמונים חלות, ואולם בשאלה אחרת, האם כלי שרת (כגון הסכין בו נשחט קרבן התודה, המקדש בשחיטתו את חלות התודה), הריהם מקדשין אף שלא מדעת מביא הקרבן, קא מיפלגי [הם נחלקו]. שכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת מביא הקרבן, שכיון שנעשתה בהם מלאכה בכלי שרת הרי נתקדשו, ולכך מתקדשות אף ארבעים החלות הנוספות (הגם שנועדו, לדעת המקדיש, לשמש רק כאחריות), שכן קידשן הסכין בשחיטת הקרבן. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת המקדיש, ולכך אין מתקדשות אלא ארבעים חלות, וכדעת המקדיש.

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור]: סכין מקדשת כשאר כלי שרת, ולכך מתקדשות כל השמונים חלות בשחיטת הקרבן, ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין שחיטה, כיון דלית ליה [שאין לה] תוך (בית קיבול), שהרי היא שטוחה — אינה מקדשת, ולענין זה אין הסכין בכלל כלי שרת.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך רב פפא אמר בהסבר מחלוקת חזקיה ור' יוחנן, ובאופן אחר: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של חזקיה כי כל כלי השרת אכן אין מקדשין אלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה לענין קידוש לחמי התודה קא מיפלגי [הם, חזקיה ור' יוחנן, חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי סכין אלימא [תקיפה, גדול כוחה] יותר מכלי שרת, ולכך הסכין מקדשת אף שלא מדעת המקדיש, ומשום כך התקדשו גם הארבעים החלות הנוספות. וטעם הדבר שגדול כח הסכין מכח שאר כל שרת: שכן הסכין, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לה] תוך, בכל זאת הריהי מיקדשה [מקדשת], ושלא כשאר כלי השרת, שאמנם מקדשים, אבל רק בהיותם בעלי בית קיבול. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין לא אלימא ליה [אינה חזקה לו, לדעתו] יותר משאר כלי שרת, וכשם ששאר כלי שרת אין מקדשים שלא מדעת, אף סכין השחיטה אינה מקדשת שלא מדעת, ולכך לא התקדשו אלא ארבעים חלות מתוך השמונים.

ו משנה אם הכהן השוחט את קרבן התודה שחטה במחשבה על מנת לאוכלה למחרת היום, או להקטיר את החלקים הקרבים על המזבח (אימורים), שהוא חוץ (מעבר) לזמנה הראוי (שכן התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה), או ששחטה הכהן על מנת לאכול מבשרה מחוץ למקומה הראוי לאכילה — קדש הלחם (החלות הבאות עם התודה) והתפגלו (במחשבת חוץ לזמן) או נפסלו (במחשבת חוץ למקום). אם שחטה את התודה ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה (שיש בה מום מסויים שיביאנה לכלל מיתה, והריהי טריפה בכך, ופסולה להקרבה) — לא קדש הלחם בשחיטה זו, שכן קדם פסולו של הקרבן לשחיטתו.

אם שחטה לקרבן התודה, ולאחר מכן נמצאת שהיא בעלת מום (שדינה של בהמה שיש בה מום שכזה, שמלכתחילה אין היא קריבה על המזבח, ואולם אם העלוה למזבח — לא תורד ממנו, ותוקרב). ונחלקו חכמים בדינם של הלחמים. שר' אליעזר אומר: קידש (התקדשו) לחמי התודה הזו, שהרי דינה הוא שאם עלתה — שוב לא תרד, ותוקרב. ואילו חכמים אומרים כי לחמי התודה לא קידש, שכן דינה של זו, שלכתחילה אין היא קריבה על המזבח.

אם שחטה לקרבן התודה שלא לשמה (לשם קרבן תודה) אלא לשם קרבן אחר, וכן הוא הדין בלחמים הבאים עם איל המילואים (שהובא בשעה שנכנסו אהרן ובניו לעבודת כהונתם במשכן במדבר סיני), שנשחט שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר. וכן הוא הדין בלחמים הבאים בחג השבועות עם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר — שבכל אלה לא קדש הלחם.

ז גמרא שנינו במשנתנו שאם שחט את התודה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי או חוץ למקומה הראוי — התקדשו לחמי התודה. ועוד שנינו כי אם נשחטה התודה ולאחר מכן נמצא שהיא טריפה — לא קדשו הלחמים, ואם נמצאה לאחר שנשחטה שהיא בעלת מום, נחלקו בדבר ר' אליעזר וחכמים, שר' אליעזר אומר שהתקדשו הלחמים, וחכמים אומרים שלא התקדשו. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר,

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין התקדשותם של לחמי התודה בשחיטת הקרבן שנמצא פסול לאחר מכן, זה הכלל: כל שפיסולו (גורם פסילתו) של קרבן התודה היה כבר קיים קודם השחיטה של הקרבן — לא קדש הלחם בשחיטה. וכל שפיסולו של הקרבן אינו אלא לאחר השחיטה — קדש הלחם. ולכן, אם שחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, כיון שהשחיטה עצמה היתה כשרה — קדש הלחם. אבל אם שחטה ונמצאת טריפה, והרי איפוא סיבת הפסול היתה בקרבן קודם השחיטה — לא קדש הלחם.

MISHNA: In the case of one who slaughters the thanks offering in its proper place inside the Temple courtyard, and at that time its forty loaves were outside the wall, the loaves were not consecrated. Likewise, if he slaughtered the thanks offering before the surface of the loaves formed a crust in the oven, and even if the surface of all the loaves formed a crust except for one of them, the loaves were not consecrated.

GEMARA: The Gemara clarifies: What is meant by outside the wall? Rabbi Yoḥanan says that it means outside the wall of Beit Pagei in Jerusalem. And Reish Lakish says that it means outside the wall of the Temple courtyard.

The Gemara elaborates: Reish Lakish says that it means outside the wall of the Temple courtyard, because the verse states with regard to the loaves of the thanks offering: “Then he shall sacrifice with [al] the thanks offering unleavened cakes mingled with oil” (Leviticus 7:12). And we require that the thanks offering be slaughtered strictly “with [al]” the accompanying loaves, i.e., with the loaves nearby. If the loaves are outside the wall of the Temple courtyard, they are not considered nearby.

And Rabbi Yoḥanan says: If the loaves were outside the wall of Beit Pagei, they are not consecrated, because it is prohibited to eat the loaves outside the wall of Beit Pagei. Since if they were taken outside the wall of Beit Pagei, they would be disqualified because they were removed from their permitted area, they cannot be consecrated if they are there. But if they were merely outside the Temple courtyard, where they may be eaten, they are consecrated. And we do not require that the thanks offering be slaughtered strictly “with” the accompanying loaves, i.e., nearby.

The Gemara objects: Why is it necessary for Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish to disagree with regard to a case where the loaves were situated outside the wall when the thanks offering was slaughtered? But didn’t they already disagree with regard to this matter one other time?

This is as we learned in a mishna (Pesaḥim 63a) with regard to the slaughtering of the Paschal offering: One who slaughters the Paschal offering with leavened bread still in his possession transgresses a prohibition, as the verse states: “You shall not sacrifice the blood of My offering with [al] leavened bread; neither shall the offering of the festival of Passover be left until the morning” (Exodus 34:25). Rabbi Yehuda says: Even one who slaughters the daily afternoon offering on Passover eve with leavened bread in his possession transgresses the prohibition. And Reish Lakish says: Actually, one is not liable unless the leavened bread is in the possession of the one who slaughters the offering, or the one who sprinkles its blood, or one of the members of the group, and the leavened bread is with that person in the Temple courtyard. And Rabbi Yoḥanan says: One is liable even if the leavened bread is not with that person in the Temple courtyard. Evidently, they already disagree with regard to the meaning of the word “al.”

The Gemara replies: It is necessary to state the dispute concerning both matters. As, if their disagreement were stated only with regard to that matter of the Paschal offering, one might think that only with regard to that matter Rabbi Yoḥanan said that one is liable even if the leavened bread is not inside the Temple courtyard, since wherever there is leavened bread, its owner stands in violation of the prohibition against owning leavened bread at that time. But with regard to the matter of the consecration of the loaves of the thanks offering, one could say that he concedes to Reish Lakish that if the loaves are inside the Temple courtyard when the thanks offering is slaughtered, they are consecrated, but if they are outside, they are not consecrated.

And if their disagreement were stated only with regard to this matter of the loaves of the thanks offering, one might think that only with regard to this matter Reish Lakish says that the loaves are consecrated only if they were within the walls of the Temple courtyard. But with regard to that matter of the Paschal offering, one could say that he concedes to Rabbi Yoḥanan that one is liable for slaughtering the Paschal offering while in possession of leavened bread even if it was not with him inside the Temple courtyard, as wherever there is leavened bread, its owner stands in violation of the prohibition against owning leavened bread at that time. Therefore, it is necessary to state the dispute concerning both matters.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of one who slaughters the thanks offering inside the Temple courtyard, and at that time its loaves were outside the walls of Beit Pagei, the loaves were not consecrated.

§ The mishna teaches: If he slaughtered the thanks offering before the surface of the loaves formed a crust in the oven, the loaves were not consecrated. The next mishna also teaches: If one slaughtered the thanks offering not for its sake, the loaves were not consecrated.

The Gemara seeks to clarify: From where are these matters derived? As the Sages taught: The verse states with regard to the loaves accompanying the thanks offering: “With cakes of leavened bread he shall present his offering with the sacrifice of his peace offerings for thanks” (Leviticus 7:13). This teaches that the loaves are not consecrated unless the surface of the loaves formed a crust in the oven, as only then can they be considered “cakes of leavened bread.” The phrase “he shall present his offering with the sacrifice” teaches that the loaves are consecrated only upon the slaughtering of the offering. The phrase “the sacrifice of his peace offerings for thanks” teaches that if one slaughtered the offering not for its sake, the loaves were not consecrated.

§ On a similar note, the Sages taught: One fulfills the obligation to eat matza on Passover with half-done, i.e., not fully baked, matza, and with matza made in a stewpot [ilpas] rather than baked in an oven. The Gemara asks: What constitutes half-done matza? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is any matza that is sufficiently baked such that if one breaks it, threads of dough are not drawn from it.

Rava said: And so this is the halakha with regard to the matter of the loaves of the thanks offering, i.e., if the loaves were already half-done at the time of the slaughter of the thanks offering, they are consecrated. The Gemara asks: Why is it necessary for Rava to state this? Isn’t it obvious? Here, with regard to matza, the term “bread” is written (Deuteronomy 16:3), and here, with regard to the loaves of the thanks offering, the term “bread” is written.

The Gemara responds: Lest you say that since the Merciful One states with regard to the loaves of the thanks offering: “And of it he shall present one out of each offering for a gift unto the Lord” (Leviticus 7:14), this indicates that one may not take sliced bread for the thanks offering, and this half-done bread is considered like one that is sliced, as it will break apart upon being lifted, and it should consequently be disqualified for the bread of the thanks offering, therefore Rava teaches us that once it is baked to that point, it is considered as one loaf and it is valid for the thanks offering.

§ It was stated that there is a dispute among the amora’im with regard to a thanks offering that one slaughtered accompanied by eighty loaves rather than the required forty. Ḥizkiyya says: Forty of the eighty loaves are consecrated, and Rabbi Yoḥanan says: Not even forty of the eighty loaves are consecrated.

With regard to this dispute, Rabbi Zeira says: Everyone, even Rabbi Yoḥanan, concedes that in a case where the individual bringing the offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, that forty are consecrated. Likewise, everyone concedes that where he said: Forty should not be consecrated unless eighty will be consecrated, that they were not consecrated. They disagree when one brings eighty loaves without specification. One Sage, Ḥizkiyya, holds: He intends to consecrate only forty of them, but he brought eighty in order to guarantee that there will be sufficient loaves. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds: He intends to bring a large offering of eighty loaves; consequently, none of the loaves are consecrated.

Abaye offered another explanation of the dispute and said: Everyone agrees that he intends to guarantee that there will be sufficient loaves, and they disagree with regard to whether service vessels consecrate the appropriate measure without the intention of the one bringing the offering. One Sage, Ḥizkiyya, holds that service vessels consecrate items without intention. Accordingly, the knife that slaughters the thanks offering and consecrates its accompanying loaves consecrates forty of the eighty. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that service vessels do not consecrate items without intention.

Rav Pappa offered another explanation of the dispute and said: Everyone agrees that service vessels consecrate items without intention, and here they disagree with regard to whether this is also the halakha with regard to the slaughtering knife. One Sage, Ḥizkiyya, holds that the knife consecrates items as a service vessel does. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that since the knife has no inside, it does not consecrate items as a service vessel does.

And there are those who say that Rav Pappa said: Everyone agrees that service vessels consecrate items only with intention, and here they disagree with regard to the ability of the slaughtering knife to consecrate without intention. One Sage, Ḥizkiyya, holds that the power of the knife to consecrate items is stronger than that of other service vessels, as even though it has no inside it consecrates items, and therefore it also consecrates items without intention. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the power of the knife to consecrate items is not stronger than that of other service vessels, and like all service vessels, it does not consecrate items without intention.

MISHNA: If one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time or outside its designated area, and the offering was rendered piggul or was disqualified, respectively, the loaves were consecrated and either rendered piggul or disqualified. If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it was an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], the loaves were not consecrated, as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter.

If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal that may not be sacrificed ab initio but if it ascended the altar it may be sacrificed, Rabbi Eliezer says: He has consecrated the loaves, since if the offering ascends the altar it is sacrificed. And the Rabbis say: He has not consecrated the loaves, since it may not be sacrificed ab initio.

If one slaughtered the thanks offering not for its sake but for the sake of another offering, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated.

GEMARA: The mishna teaches that if one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it beyond its designated time or outside its designated area, the loaves become consecrated. The mishna also teaches that if the thanks offering was slaughtered and it was discovered that it was a tereifa, the loaves were not consecrated, but if it was discovered to have a blemish, Rabbi Eliezer says that the loaves were consecrated, and the Rabbis say that they were not. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Meir.

As it is taught in a baraita: This is the principle: Any instance in which the disqualification of the thanks offering preceded its slaughter, the loaves were not consecrated, and any instance in which its disqualification came into existence after its slaughter, the loaves were consecrated. Therefore, if one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time or outside its designated area, the loaves were consecrated, as the offering remained fit until after its slaughter. But if one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it was a tereifa, the loaves were not consecrated, as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter.