חולין נב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

המת מטמא באהל, והיינו, שכל הנמצאים באוהל המת נטמאים, על אף שלא נגעו במת עצמו.

טומאת אהל נוהגת גם בעצמות המת שלא השתייר עליהן מבשר המת, ובתנאי שיהיו מן העצמות שדרה שלמה של עצמות השדרה [או גולגלת שלמה, או רוב מניינו ורוב בניינו של עצמות המת].

כמה חסרון יהיה בשדרה, שמעתה לא תקרא "שדרה שלימה", ולא תטמא עוד באהל [כשהיא בלי בשר] כדין מת?

בית שמאי אומרים: משתחסר השדרה עצמות שתי חוליות.

ובית הלל אומרים: משתחסר עצם של חוליא אחת. ^[58]

ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן נחלקו בית שמאי ובית הלל לטרפה.

ומוכח שלשמואל נחשבת עקירת החוליה לטרפה, ולא עקירת הצלע!? ומשנינן: הכא - צלע בלא חוליא, התם - חוליא בלא צלע.

והוינן בה: בשלמא עקירת צלע בלא עקירת חוליא משכחת לה. אלא עקירת חוליא בלא צלע - היכי משכחת לה?!

ומשנינן: בשילהי כפלי. שם יש חוליות רבות בלא צלעות כלל.

מתקיף לה רב אושעיא: אי גם בטריפה נחלקו, נמצא שבית הלל מחמירים להטריף בחוליה אחת, ובית שמאי מקילים. ולתנייה להאי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל במסכת עדויות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל?! שהרי בית הלל הם המחמירים להטריף בחוליה אחת!?

אמר ליה רב: כי איתשיל חסרון שדרה בכמה, בבית המדרש, במסכת עדויות - לענין טומאה באוהל המת איתשיל, דהוו להו בית שמאי לחומרא, שבניטלה חוליה אחת עדיין הוא מטמא.

שנינו במשנה: וגולגולת שנחבסה ברובה:

בעי רבי ירמיה: האם מדובר שנחבסה רוב גובהה של הגולגולת, מן העיניים ולמעלה, או רוב היקיפה של גולגולת, שהוא גדול ^[59] מרוב גובהה!?

ומסקינן: תיקו! ^[60]

שנינו במשנה: ובשר החופה רוב הכרס - ברובו:

בעי רב אשי: האם ברוב בשר קרוע היא נטרפת, או ברוב בשר נטול?

תפשוט ליה דברוב קרוע מדובר. מדתנן [לעיל מב א]: כרס הפנימית - שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה.

ואמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כל הכרס כולו, זו היא כרס הפנימי.

ואי זהו כרס החיצונה? - בשר החופה את רוב הכרס.

ומוכח שמדובר בנקרע, שהרי אמרינן "או שנקרע רוב [הכרס] החיצונה", ואמרי במערבא דהיינו נקרע רוב בשר החופה את הכרס.

ודחינן: מידי הוא טעמא, הרי כל הטעם דמיבעיא לן אי קרוע או נטול, לא איבעיא לן אלא לשמואל, שאמר לעיל, אם נעקרה צלע מעיקרא, ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, הרי היא טרפה, ושמואל אינו מפרש את משנתנו שכרס החיצון הוא רוב בשר החופה את רוב הכרס, שהרי האמר רבי יעקב בר נחמני אמר שמואל, כרס החיצון הוא בסוף הכרס הפנימי, שהוא מקום שאין בו מילת. ושמואל מוסיף על משנתנו טרפות של בשר החופה את רוב הכרס, ולדברי שמואל הוא דאיבעיא ליה לרב אשי אי נקרע ברובו או ניטל ברובו.

שנינו במשנה: ודרוסת הזאב:

אמר רב יהודה אמר רב: בבהמה - מן הזאב ולמעלה הוי דרוסה, וזאב בכלל, אבל מן הזאב ולמטה, אין להם ארס להמית בהמה אלא רק עופות.

ובעופות - מן הנץ ולמעלה יש לו כח לדרוס.

ודנה הגמרא: מה שאמר רב יהודה אמר רב שבבהמה "מן הזאב ולמעלה", למעוטי מאי?

אילימא למעוטי חתול, לומר שאין דריסתו דריסה, הרי כבר תנינא "ודרוסת הזאב", ומשמע שרק מזאב ולמעלה הווי דרוסה!?

וכי תימא לתרץ, כי מהמשנה בלבד הוה אמינא שלעולם דרוסת החתול נמי הוי דרוסה, ומה שנקט התנא דרוסת הזאב, הא קא משמע לן, דזאב אפילו בבהמה גסה נמי דריס, ולכן היה צריך רב להשמיענו שלא נאמר כך אלא רק מדרוסת הזאב ולמעלה הווי דרוסה.

אי אפשר לתרץ כך, כי והא תנן: רבי יהודה אומר דרוסת הזאב - בדקה, ודרוסת ארי

- בגסה. ומוכח ממתניתין שזאב דורס רק בדקה, ולא הוצרך רב להשמיענו שדרוסה היא רק מדרוסת הזאב ולמעלה.

וכי תימא לתרץ כי רבי יהודה מפלג פליג, ולפי תנא קמא זאב דורס אפילו בגסה, גם כך אי אפשר לתרץ, כי, והאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעא: לא בא רבי יהודה לחלוק, אלא הוא בא לפרש דברי חכמים?!

ומתרצינן: וכי גברא אגברא, רבי אלעא על רב, קא רמית?!

אלא, רב חולק על רבי אלעא, וסובר שרבי יהודה מפלג פליג. ולתנא קמא - אפילו בגסה זאב דורס. ולכן הוצרך רב להשמיענו שחתול אפילו בדקה לא דריס, כדי שלא נאמר כי מה שנקט התנא זאב הוא רק כדי להשמיענו שזאב דורס אפילו בגסה, ולעולם בדקה אפילו חתול דורס, וקא משמע לן רב שאין דרוסה לחתול אפילו בדקה.

איבעית אימא, לעולם נקט תנא דמתניתין זאב למעוטי חתול.

וזה גופא בא רב להשמיענו, שזוהי כוונת תנא קמא, למעוטי חתול.

כי מהו דתימא זה שנקט התנא זאב רק אורחא דמלתא קתני, ולא בא למעט דבר. לכן קא משמע לן רב, שדוקא נקט זאב, ולמעוטי חתול.

אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה - בגדיים וטלאים!

דרוסת חולדה - בעופות!

מיתיבי מהא דתניא: דרוסת חתול, נץ ונמייה - אינה טרפה עד שתינקב לחלל, ואז היא טרפה מדין הנקב.

ודייקינן: אבל דרוסה, שהיא טרפה מחמת הארס, לית להו, אין להם, לחתול נץ ונמיה.

והוינן בה: ותסברא, וכי נץ לא דריס?! והתנן: ודרוסת הנץ?!

ומשנינן: הא לא קשיא. כאן, בעופות, יש דרוסת הנץ. כאן, בגדיים וטלאים, אין דרוסת הנץ.

מכל מקום, לרב חסדא קשיא?!

ומשנינן: הוא דאמר כי האי תנא:

דתניא: בריבי [שם חכם] אומר: לא אמרו אין דרוסה לחתול אלא במקום שאין מצילין לעוף או לגדי מידו, שאז אינו כועס כל כך, ואין מטיל ארס חזק. אבל במקום שיש מצילין, הוא דורס בארס חזק, ולכן יש לו לחתול דרוסה.

והוינן בה: וכי במקום שאין מצילין, אין דרוסה לחתול!?

והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה, שרץ חתול אחריה, ועל לאידרונא, ועלתה התרנגולת לחדר, ואיתחיד דשא, ונסגרה הדלת מאליה, באפיה, כנגדו. ומחייה, והכה החתול לדשא, על הדלת בסיחופיה, בכף ידו, ואשתכח עלה על הדלת חמשה קורטי דמא מהארס. וכיון שכה חזק הוא ארס החתול, ודאי שיש לו דרוסה!?

ומשנינן: הצלת עצמה נמי - כהצלת אחרים דמי. שאז הוא מטיל ארס חזק.

ופרכינן: ורבנן, דקא סברי אין דרוסה לחתול, תיקשי ממעשה בחתול שנסגרה בעדו הדלת!?

ומשנינן: זיהרא, ארס, אכן אית ליה - ולא קלי זיהריה. אך אין הוא שורף.

איכא דאמרי, רב חסדא אמר יש דרוסה לחתול בכל ענין, ואפילו באין לה מצילים מידה. ומתניתין שנקט התנא זאב הוא משום אימרי רברבי שאותם אין החתול דורס. ואילו מתניתא דקתני אין דרוסת החתול דרוסה אלא עד שתינקב, ומדין נקב, הא מני, בריבי היא.

דתניא: בריבי אומר: לא אמרו יש דרוסה לחתול אלא במקום שיש מצילין מידיו, אבל במקום שאין מצילין - אין דרוסה.

ורבנן פליגי עליה וקא סברי שאף במקום שאין מצילין יש דרוסה לחתול.

ופרכינן על בריבי: וכי במקום שאין מצילין - אין דרוסה?!

והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה, ועל לאידרונא, ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה, בכף ידיה, ואישתכח עליה חמשה קורטי דמא?!

ומשנינן: הצלת עצמה נמי, כהצלת אחרים דמיא.

בעא מיניה רב כהנא מרב:

הערות

^[58] בין לבית הלל ובין לבית שמאי מדובר דוקא בשחסרו אותן החוליות לגמרי, שאינן באותו האהל עם השדרה. אבל אם נתפרדו החוליות מן השדרה, אך הן מונחות באותו אהל עם השדרה, עדיין מטמאת השדרה באהל, וכמו שמדוייק לשון המשנה "השדרה והגולגולת שחסרו", ולא "השדרה והגולגולת שנתפרדו ממנה החוליות". וכן כתב המנחת חינוך, שלא מטהרים שדרה שנחסרה אלא דוקא אם אין החוליות מונחת באותו האהל עם השדרה כלל. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת אהלות [ב ג], הן בביאור המשנה, והן בביאור הר"ש.

^[59] הלחם משנה מבאר בדעת רש"י, שהספק הוא רק ברוב גובהה, אבל ברוב היקפה ודאי שהוא טריפה, לפי שהוא שיעור הגדול מרוב גובהה.

^[60] וכתב הרמב"ם: יראה לי שאוסרים [שחיטה י ב].

כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, ולא תטמא באוהל כשדרה שלמה של מת? בית שמאי אומרים: אם חסרות לה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן הם חלוקים לענין טרפה, שלדעת בית שמאי, רק אם נחסרו שתי חוליות הרי זו טריפה, ולדעת בית הלל (שהלכה כמותם) — אפילו אם נחסרה חוליא אחת. ומשמע שדווקא אם נחסרה חוליא טריפה היא, אבל אם רק נעקרה צלע מן החוליא — כשרה, בניגוד למה שנאמר כאן בשמו!

ומשיבים: אין כאן סתירה, מפני שמדובר בשני מקרים שונים, הכא [כאן] שאמר שמואל שאם נעקרה צלע מעיקרה טריפה — מדובר שנעקרה צלע בלא החוליא שלה, התם [שם], במחלוקת בית שמאי ובית הלל, מדובר שנחסרה חוליא בלא צלע, וממילא אין לדייק מכך שאם נעקרה הצלע אינה טריפה.

ושואלים: בשלמא [נניח] צלע בלא חוליא — משכחת לה [מוצא אתה], שהצלע נעקרת מן החוליא, אלא חוליא בלא צלע — היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? ומשיבים: בשילהי כפלי [בסוף הכסלים, המתניים], שם יש חוליות בלא צלעות.

על דברי שמואל, שבית שמאי ובית הלל נחלקו בחסרון חוליא גם לענין טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: ולתנייה [ושישנה] התנא הלכה זו גבי [אצל] רשימת קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ששנינו במסכת עדויות, שהרי בית הלל מחמירים ומטריפים אפילו בחסרון חוליא אחת, ואילו לדעת בית שמאי אינה טריפה עד שיחסרו שתים! אמר ליה [לו] רב: כי איתשל [כאשר נשאלה שאלה זו] שדנו בה בית שמאי ובית הלל — לענין טומאה איתשיל [נשאלה], דהוו להו [שנמצאים] בית שמאי הולכים בענין זה לחומרא, ומה שאמר רב יהודה בשם שמואל שמחלוקתם נוגעת גם לענין טריפה, לא נאמר דבר זה במפורש במשנה או בברייתא, ולכן לא הוזכר באותה רשימה. ושבים למה שאמר שמואל ש

גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה — טריפה. בעי [שאל] ר' ירמיה האם רובה כוונתו לרוב גובהה, או לרוב היקיפה? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

עוד אמר שמואל: ובשר החופה (המכסה) רוב הכרס מלמטה ברובו — טריפה. בעי [שאל] רב אשי: האם שמואל דיבר ברוב קרוע, שאם יש קרע לרוב אורכו הרי זו טריפה, וכל שכן אם ניטל רובו, או דווקא ברוב נטול, אבל רוב קרוע אינו עושה טריפה?

ומשיבים: תפשוט ליה מדתנן [תפתור אותה את השאלה, ממה ששנינו במשנתנו]: כרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה טריפה היא; ואמרי במערבא משמיה [ואמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר' חנינא בפירוש הדברים: כל הכרס כולו זו היא כרס הפנימי, ואי זהו כרס החיצונה שאם נקרעה ברובה הרי זו טריפה? זהו בשר החופה את רוב הכרס. הרי שדי שייקרע בשר זה ברובו כדי לעשות טריפה.

ודוחים: מידי הוא טעמא [כלום היא הטעם], כלומר, הרי לא נשאלה כאן השאלה אלא כדי לברר את דעת שמואל, והרי שמואל עצמו אינו סבור כן, שהכי [כך] אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל: כרס החיצונה ששנינו במשנה אינו בשר החופה את רוב הכרס, אלא הוא מקום בכרס עצמה שאין בו מילת (מעין צמר רך, המכסה את דופן הכרס), ואם כן אין להביא ראיה לשיטתו ממשנתנו.

א שנינו במשנה: ודרוסת הזאב, שנעץ בה ציפורניו — טריפה היא. אמר רב יהודה אמר רב: דרוסה בבהמה — הריהי טריפה אם נדרסה מן הזאב ולמעלה, על ידי זאב או חיות גדולות יותר ממנו, כגון אריה. ובעופות — אם נדרסו מן הנץ ולמעלה.

ושואלים, מה שאמר רב: בבהמה מן הזאב ולמעלה, למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חתול שדרס בהמה — הלוא כבר תנינא [שנינו]: ודרוסת הזאב, ומשמע: ולא חתול! וכי תימא [ואם תאמר], הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] רב, שלדעת משנתנו זאב בבהמה גסה נמי דריס [גם כן דורס], ולא בא למעט חתול — דבר זה אינך יכול לומר, והא תנן [והרי שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא דווקא בבהמה דקה, כגון כבשים, ודרוסת ארי בבהמה גסה כגון שוורים!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יהודה מפלג פליג [חולק הוא], ולדעת חכמים זאב עושה דרוסה גם בבהמה גסה, וכמותם פסק רב — והאמר [והרי אמר] ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעא: לא בא ר' יהודה במשנתנו אלא לפרש דברי חכמים!

ודוחים: גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה מקשה]? יתכן שר' אלעא סבור שהוא בא לפרש, ורב סבור שבא לחלוק! איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם הכל סבורים שדרוסת זאב היא דווקא בבהמה דקה, ודברי רב באו למעוטי [למעט] חתול שדרס בהמה דקה. ויש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר], מה ששנה התנא: ודרוסת הזאב בדקה — אורחא דמלתא קתני [דרכו של עולם הוא שונה], שדרכו של זאב לדרוס, ובאמת גם חתול עושה דרוסה בבהמה דקה, קא משמע לן [משמיע לנו] רב שזאב דווקא.

ב אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה הריהי טריפה בגדיים וטלאים, הקטנים שבבהמה הדקה, ודרוסת חולדה הריהי טריפה בעופות דווקא. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דרוסת חתול, נץ ונמייה אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, שינקבו בציפורניים את המעיים ושאר אברים, שנקב בהם עושה טריפה. ונדייק: אבל דרוסה ממש, שעושה טריפה בעצם הדריסה והטלת הארס, לית להו [אין להם]!

ותחילה תוהים על מה ששנינו בברייתא זו: ותסברא [וסבור אתה] שנץ לא דריס [אינו דורס]? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ודרוסת הנץ! ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה]: כאן ששנינו שנץ עושה דרוסה — הרי זה בעופות, כאן ששנינו בברייתא שאינו עושה דרוסה — בגדיים וטלאים.

ואומרים: מכל מקום, לרב חסדא שאמר שיש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים, קשיא [קשה] הברייתא, שדייקנו ממנה שאינו עושה דרוסה! ומשיבים: הוא רב חסדא שאמר כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], החכם בריבי אומר: לא אמרו שאין דרוסה לחתול אלא במקום שאין מצילין לגדי, אבל במקום שיש מצילין, שמנסים להציל את הגדי מידו — יש דרוסה, שהוא משתולל ומטיל ארס, ובמקרה זה דיבר רב חסדא.

ומקשים: ובמקום שאין מצילין אין החתול עושה דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס], משמע שיש דרוסה גם במקום שאין מצילים! ומשיבים:

הצלת עצמה של החתול נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמי [נחשבת], שהיא חשה מאויימת. ושואלים: ורבנן [וחכמים] ששנו בברייתא שאין חתול עושה דרוסה כלל, כיצד הם מסבירים מעשה זה? ומשיבים: זיהרא אית ליה, ולא קלי זיהריה [ארס יש לו, לחתול, ואולם אין הארס שלו שורף] עד כדי לעשות טריפה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיא באופן אחר: לאחר שהקשו על רב חסדא, שאמר שחתול עושה דרוסה בגדיים וטליים, ממה שדייקנו מן הברייתא שאינו עושה דרוסה, השיבו כי הא מני [ברייתא זו כדעת מי היא]? שיטת בריבי, היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בריבי אומר: לא אמרו שיש דרוסה לחתול אלא במקום שיש מצילין לגדי מידו, אבל במקום שאין מצילין — אין דרוסה. ואילו רב חסדא פוסק כשיטת חכמים החולקים עליו, וסבורים כי גם כשאין מצילים — חתול עושה דרוסה.

ושואלים על כך: ובמקום שאין מצילין אין דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה ונכנס לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו והיכה את הדלת בכפו], ואישתכח עליה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמישה טיפות דם]! והשיבו: הצלת עצמה נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמיא [נחשבת].

מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

How much is considered a deficiency in the spine of a corpse so that it will not be considered a full corpse that would render one impure in a tent? Beit Shammai say: Two missing vertebrae, and Beit Hillel say: One vertebra. And Rav Yehuda says that Shmuel says: And just as Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to ritual impurity, so too they disagree with regard to a tereifa, i.e., according to Beit Hillel an animal missing only one vertebra is a tereifa. Evidently, Shmuel holds that a missing vertebra renders the animal a tereifa, but a dislocated rib does not.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where Shmuel says that a rib ripped from its root renders the animal a tereifa, he is referring to a case where the rib was torn out without the vertebra. There, where he says that a missing vertebra renders the animal a tereifa according to Beit Hillel, he is referring to a case where the vertebra was missing without the rib being dislocated. But if the rib itself was ripped from its root, the animal is a tereifa.

The Gemara asks: Granted, with regard to a case where a rib was dislocated without the vertebra, you find this commonly. But how can you find a case of a missing vertebra without a dislocated rib? The Gemara responds: This can occur at the ends of the flanks, where there are vertebrae with no ribs attached to them.

Shmuel said that just as Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to ritual impurity, so too they disagree with regard to a tereifa. Rav Oshaya objects to this statement: But if that is so, then the opinion of Beit Hillel is the more stringent one, as they hold that even one missing vertebra renders the animal a tereifa. Accordingly, let the tanna teach this dispute along with the list of leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel in tractate Eduyyot. Rav said to him: When the question was asked, it was asked with regard to the ritual impurity of a corpse. That is the source of the dispute between Beit Hillel and Beit Shammai, and on that matter, Beit Shammai constitute the stringent opinion. The parallel disagreement with regard to tereifot is not mentioned explicitly in any mishna or baraita, and it was therefore omitted from the list in tractate Eduyyot.

The Gemara returns to Shmuel’s statement: Or if the skull was crushed in its majority, the animal is a tereifa. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Is this referring to the majority of its height or the majority of its circumference? The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

Shmuel also said: Or if the flesh that envelops the majority of the rumen was damaged in its majority, the animal is a tereifa. Rav Ashi raises a dilemma: Is this referring even to a case where the majority of the length of the flesh was torn? Or is it referring only to a case where the majority of the flesh was removed, but if it was torn along the majority of its length the animal remains kosher?

The Gemara responds: Resolve the dilemma from that which we learned in the mishna: If the internal rumen was perforated or most of the external rumen was torn, the animal is a tereifa. And in the West, Eretz Yisrael, they said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: The entire rumen is the internal rumen. And if so, which is the external rumen? It is the flesh that envelops the majority of the rumen. Apparently, the animal is a tereifa even if the flesh is torn in its majority.

The Gemara rejects the proof: This explanation is meant only to clarify the statement of Shmuel, and Shmuel does not agree with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, as this is what Rabbi Ya’akov bar Naḥmani said that Shmuel said: The case of: Most of the external rumen was torn, mentioned in the mishna, where the animal is a tereifa, is not referring to where the flesh enveloping the majority of the rumen was torn, but rather where the majority of the rumen itself was torn. The internal rumen is the place in the rumen that has no wool, i.e., downy projections on the inside of the rumen. Accordingly, one cannot prove anything about the statement of Shmuel based on an explanation of the mishna offered by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina.

§ The mishna states: And an animal that was clawed by a wolf is a tereifa. Rav Yehuda says that Rav says: In the case of an animal, it is a tereifa if it was clawed by any predator from the size of a wolf and upward. And with regard to birds, they are tereifot if they were clawed by any predator from the size of a hawk and upward.

The Gemara asks: What does this statement of Rav, that an animal is a tereifa if it was clawed by a predator at least as large as a wolf, serve to exclude? If we say it serves to exclude a cat that clawed an animal, since it is smaller than a wolf, we already learned in the mishna: And an animal clawed by a wolf is a tereifa. One can infer from this that cats do not render an animal a tereifa. And if you would say: This mishna teaches us that a wolf can also effectively claw a large animal, e.g., cattle, but it may still be that a cat can render a small animal a tereifa, this cannot be; didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: If it was clawed by a wolf in the case of a small animal, or clawed by a lion in the case of a large animal, the animal is a tereifa?

And if you would say that Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, and they hold that a wolf can also render large livestock tereifa by clawing, this too is impossible, as doesn’t Rabbi Binyamin bar Yefet say that Rabbi Ela says: The statement of Rabbi Yehuda in the mishna comes only to explain the statement of the Rabbis?

The Gemara responds: Are you setting the statement of one man against the statement of another man? Even if Rabbi Ela holds that Rabbi Yehuda comes only to explain the statement of the Rabbis, Rav may still hold that Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis. Or, if you wish, say instead: Actually, everyone agrees that a wolf can render only a small animal a tereifa through clawing. Nevertheless, the statement of Rav serves to exclude a cat from the ability to render even a small animal a tereifa. Lest you say that the mishna taught about a wolf only because this is the manner in which the matter typically occurs, but a cat may in fact render a small animal a tereifa, Rav teaches us that it is referring specifically to a wolf.

§ Rav Amram says that Rav Ḥisda says: If an animal was clawed by a cat or a mongoose, in the case of kids or lambs, which are very small, it is a tereifa. If it was clawed by a weasel in the case of birds, it is a tereifa. The Gemara raises an objection from a baraita: An animal clawed by a cat, hawk, or mongoose is not rendered a tereifa until one of its internal organs is perforated to its recesses. One may infer: But they, i.e., a cat, hawk, and mongoose, do not have the ability to render an animal a tereifa through the clawing itself.

The Gemara questions the inference: And can you understand that a hawk does not effectively claw an animal? But didn’t we learn in the mishna: And a small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa? The Gemara responds: That is not difficult. Here, where the mishna states that a hawk can effectively claw, it is with regard to birds, while there, where the baraita states that a hawk does not effectively claw, it is with regard to kids and lambs.

The Gemara returns to its initial objection: In any case, the baraita poses a difficulty for Rav Ḥisda, who says that a cat may render kids and lambs tereifot through clawing. The Gemara responds: Rav Ḥisda states his opinion in accordance with the opinion of that tanna, as it is taught in a baraita: The Distinguished One says: They said that a kid is not effectively clawed by a cat only in a place where there are none present to save it. But in a place where there are bystanders trying to save the kid, it is effectively clawed, since the cat is angered and injects venom into the wound. Rav Ḥisda is referring specifically to the latter case.

The Gemara asks: And in a place where there are none to save the kid, is it not effectively clawed? But there was a certain hen that was in the house of Rav Kahana, which a cat pursued, and the cat entered after it into a small room, and the door shut in the cat’s face, and it struck the door with its paws in anger. And afterward, five drops of blood, i.e., venom, were found on the door. Apparently a cat is venomous even if no one is present to save its prey.

The Gemara responds: For a cat, saving itself is also considered like saving others. Since the cat felt threatened, it acted as it would if there had been someone present to defend the hen. The Gemara asks: And the Rabbis, who state in the baraita that a cat can never effectively claw a small animal, even when there are bystanders attempting to save its prey, how do they explain this incident? The Gemara responds: According to the Rabbis, a cat does have venom, but its venom does not burn enough to render the animal a tereifa.

There are those who state the details of this exchange differently: After raising an objection to the statement of Rav Ḥisda from the baraita that states that a cat cannot effectively claw kids and lambs, the Gemara responds: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of the Distinguished One, as it is taught in a baraita: The Distinguished One says: They said that a kid is effectively clawed by a cat only in a place where there are bystanders present to save it. But in a place where there are none present to save the kid, it is not effectively clawed. The baraita, then, discusses a case where there are none present to save it. Rav Ḥisda agrees with the Rabbis that a cat can effectively claw an animal even when there are none present to save it.

The Gemara asks: But in a place where there are none present to save the kid, is it not effectively clawed? But there was a certain hen that was in the house of Rav Kahana, which a cat pursued, and the cat entered after it into a small room, and the door shut in the cat’s face, and it struck the door with its paws in anger. And afterward, five drops of blood, i.e., venom, were found on the door. The Gemara responds: For a cat, saving itself is also considered like saving others.

The Gemara relates that Rav Kahana asked Rav:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמה חסרון בשדרה כלומר לענין נזיר לגלח שאינו מגלח אלא על מת שלם או על רוב בניינו או על רוב מניינו והגולגולת זהו רוב מניינו:

וכמה יהא חסרון. שאינו חשוב רוב בניינו:

בש"א ב' חוליות ובית הלל אומרים אפילו לא חיסרו אלא חוליא אחת אינו סותר ימי נזרו ואינו מגלח ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. אפילו לא חיסר אלא חוליא טרפה וכיצד אמרת דאינה טרפה עד שתיעקר צלע מעיקרה. בשלהי כפלי כלומר דחוליא^א)נראה דצ"ל דחוליות יש שם וצלעות ליתא. לית בה צלע. א"כ הוה ליה מקולי דבית שמאי כו' כלומר אי אמרת וכן לטרפה הוו להו ב"ה לחומרא וב"ש לקולא:

א"ל רבא כי אתשיל ההוא לענין כו' כלומר כי אתשיל כמה חסרון בשדרה לענין טומאה איתשיל ולא לענין טרפה דהוו להו ב"ש לחומרא:

ברוב גובה או ברוב היקיפה כו' רוב גובה מקרום של מוח עד הפה רוב היקיפה מאזן לאזן:

ותפשוט ליה מהא דתנן או שנקרע רוב החיצונה ואמרי במערבא דכרס החיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס וש"מ דבשר החופה את רוב הכרס ברוב קרוע מידי הוא טעמא אלא לשמואל כו' מי הוא אמורא שאמר בשר החופה את רוב הכרס ברובו שמואל והוא לא סבר דמה דתנן או שנקרע רוב החיצונה זה בשר החופה את רוב הכרס דחזינן (למיפרך) למימריה בזה הפרק יעקב אמר נחמני אמר שמואל מקום שאין בה מילתא זהו כרס הפנימי ושאר הכרס זהו הכרס החיצונה ומה דתנן או שנקרע רוב החיצונה לא אמר מבשר החופה את רוב הכרס אלא מכרס עצמו ועדיין תיבעי לן לשמואל בשר החופה את רוב הכרס ברוב קרוע או ברוב נטול:

בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר כגון דוב וארי בעופות מן הנץ ולמעלה דורסין אבל אם פחות מנץ אין לו דרוסה נץ זה אוסטיור בלע"ז:

וכי תימא דזאב אפי' בגסה דורס כלומר אשמעינן. ואיבעית תימא למעוטי חתול ואי (מתניתא) [מתניתין] הוה אמינא אורחא דמלתא קתני כלומר מה דתנן ודרוסת הזאב אורחא דמלתא קתני כלומר ואפי' חתול ומה דקתני דרוסת הזאב לא מדכר זאב אלא דאורחא דמילתא דזאב דדריס קמ"ל רב זאב למעוטי חתול אבל דריסה לית להו. כלומר אי לא ניקב לאו טרפה בשביל (אדם) [ארס]. נמיה חיה קטנה. אלא במקום שאין מצילין כלומר במקום שאין מציל שום בר נש מידה שאין כועס עליה אבל במקום שיש מצילין שכועס על הבהמה יש דרוסה. דאישתכח עליה חמשא קורטא דדמא על בבא:

הצלת עצמה כהצלת אחרים דמי. כלומר כיון דאיתחיד בבא באנפיה כעס ודרס. שאר עופות טמאין. כלומר דרוסת הנץ חזינן במתניתין שאר עופות טמאין יש להן דרוסה:

מתקיף לה רב הושעי' א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. פי' אדרב יהודה אמר שמואל מקשה דקאמרי וכן לטרפה ואע"ג דהכא לאו אגופא דרב ושמואל קיימ' לסיוע לאידך דרב מתנה אמר שמואל נתכוי' לומר שלענין טרפה אינו כן אלא בין לב"ש בין לב"ה בצלע בלא חוליא נמי טרפה ואע"ג דהא דרב מתנה ליתא מ"מ אידך דשמואל לא אידחיא וכמה חסרון בשדרה חוליא אחת שלמה ואפי' בשילהי כפלי נמי דליתא צלעות אבל במקום צלעות גסטרא הויא ונבלה נמי היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והכי נמי איפסיקא בפסוקות, אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דא"ר יהודה אמר שמואל.

וכ"ת הא קמ"ל דזאב אפי' בגסה דריס. פירש"י ז"ל אי לאו דרב הו"א לעולם חתול אית ליה דריסה בדקה ומתני' קמ"ל דזאב אפי' בגסה נמי דריס ומגסה ממעיט ליה לחתול.
וק"ל, אי הכי מאי קו' דר' בנימין בר יפת לעולם אימא לך רב נמי סבר שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמי' וחתול לגמרי אימעיט מינה שלא יש לו דריסה אפי' בדקה ומיהו אי ממתני' כפשטה הו"א דרבי יהודה ורבנן [פליגי, וכי] ממעט לחתול מגסה ממעט [ורב] דוקא דמתני' קמ"ל ואדרבה ניחא לן בהכי ועוד כי אמרת נמי דר' יהודה ורבנן לא פליגי דילמא להכי קתני דריסת הזאב לומר שאינו דורס בגסה כמו שפי' ר' יהודה דהא מדר' יהודה לא קשי' לן דהכי קתני דריסת הזאב לאו למעוטי חתול מדקה אלא למעוטי לזאב מגסה וי"ל אי רב לאשמועינן דלא פליגי ר' יהודה ורבנן הו"ל לאשמועינן בזאב עצמו שאינו דורס בגסה וממילא מימעיט ממתני' חתול לגמרי ודקאמרת דילמא להכי קחני זאב לומר שאינו דורס בגסה ולא למעט חתול כדברי ר' יהודה שפיר לאו מילת' הוא דבשלמא בדר' יהודה שפי' זאב בדקה א"ל הכי אבל חכמים לא לפרש חילוקי דרוסות באו אלא למנות הטרפות ולומר שהדרוסה בכללן וא"כ היה להם לומר דרוסות החתול אם יש לו דריסה כלל.
ואין כל זה מחוור. ועוד שאין לשון הגמ' מסכי' לפי' זה של רש"י ז"ל דהו"ל למימר אי ממתני' הו"א מגסה ממעיט ליה דזאב אפי' בגסה נמי דריס וכו' ועוד דאמרי' ואב"א לעולם למעוטי חתול דאי ממתני' הו"א וכו' משמע דעד השתא לא ממעיט חתול מדרב.
לפיכך נראה כמו שפי' ר"ח ז"ל דאדרב קאמרינן וכ"ת הא קמ"ל רב דזאב אפי' בגסה נמי דריס והכי קאמרי' מן הזאב ולמעל' יש להם דרוסה ודריסתן שוה לומר שהזאב כלמעלה הימנו לענין דריסה אבל חתול לגמרי ממעיט ממתני' לדברי הכל שאם היה לו דרוסה היה לו לת"ק לאומר' ולמנותה בכלל הטרפות וי"מ בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר גדולה מן הזאב יש לו לזאב דריסה כלומר זאב בדרב מיניה דריס.

ה"ג, וכן בנוסחאות מדוקדקו' וכן בה' גדולות: א"ר עמרם א"ר חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. ולא גרסינן בדרב חסדא נץ אלא בברייתא קתני חתול ונץ ונמייה ובפר"ח ז"ל גרסינן בדרב חסדא נמי נץ וכל השמועה עולה בקושי ובדוחק.
והא דאקשינן לרב חסדא מהא דתניא חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל משמע דאין לו דרוסה כלל וא"ת והא מתרצינן בה כאן בעופות כאן בגדיים וטלאי' אלמא עד שתנקב לחלל לאו כללא הוא א"ל בשלמא לדידן כיון דלכל בהמה אין להם שייך למימר ביה עד שתנקב לחלל ולא איירי בעופות שהוא מין אחר ומשו"ה תנא הכי לומר שאין להם דריסה אפי' בגדיים וטלאי' אלא לרב חסדא כיון שאינו ממעיט אלא אימר' רברבי ליתני אין לו דריסה (אלא) בגדולים אמאי תנא סתם עד שתנקב לחלל.
ולי נראה דה"פ: מ"מ לרב חסדא קשיא מתניתין דמתנ' קתני בנץ שאין לו אלא בעופות ולא בא ר' יהודה אלא לפ' דברי חכמים ואפי' תימא פליגי ברישא בנץ לא שמעינן להו לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כלל ואפשר נמי דסיפ' רבנן קאמרי לה ומ"ה מצטרפינן ברייתא אמתני' לומר דכיון דאשכחן במתני' דנץ אין לו דריסה אלא בעופות ובדקין ואשכחן בבריית' דמשוה חתול ונמייה לנץ ממילא אתותב רב חסדא מכולהו.
ומפרקינן הוא דאמר כבריבי דאמר בכל שאין להם דריסה שאם יש להם מצילין יש דרוסה וקמ"ל ר' חסד' דה"מ בגדיים וטלאים אבל ברברבי אפי' יש להם מצילין אין להם דרוסה וכן חולדה אפי' יש להם מצילין אין להם אלא בעופות.
והא דאקשי' ובמקום שאין מצילין אין לו דרוסה והא ההיא תרנגולתא ולא מפרקינן ההיא בעופות משום דכיון דקתני חתול ונמייה דומיא דנץ ואלו למתני' אין לנץ דרוסה אלא בעופות דקין כגון צפרים ויונין וכן לחתול קשיא ההיא עובדא דקס"ד שאינו מטיל ארס אלא במי שיש לו דרוסה בהן א"נ כיון דאשתכח דמא טובא תמשה קורעי אלמא אית ליה זיהרא טובא שאפי' אמרי רברבי מתים בה.
ובלישנא בתרא אמרינן, הא מני ברבי הוא, דתניא ברבי אומר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקו' שאין מצילין אין דרוסה וה"ג בנוסחי עתיקי ודוקני בכולהו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי אפי' במקום שאין מצילין יש דרוסה וסבר רב חסדא בין בנמייה בין בחתול פליגי דיש להם דרוס' לדברי חכמים מיהו דוקא בגדיים וטלאים אבל בגדולים לדברי הכל זאב ולא חתול ולדעת רב חסדא מתני' רבנן היא בין במקום שמצילין בין במקום שאין מצילין ומיהו זאב בגדיים וטלאים אפי' אין לו מצילין (לרברבי) [לרבנן] מדלא תני לה בברייתא גבי חתול א"נ ברבי נמי מודה בה דזאב יש לו דרוסה אפי' אין מצילין ונץ בעוף דק ולא מיעט אלא חתול ונמייה מגדיים וטלאים ונץ דברייתא לאו דוקא בשאין מצילין, וכן עיקר.
ומשמע נמי דברבי בזאב קאי בתרווייהו לישני ולישנא קמא קתני לא אמרו אין דרוסה למטה מן הזאב אלא בשאין מצילין ורבנן לקולא וליש' בתרא נמי אמר זאב בדקה אבל חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא אמרו יש דרוסה למטה מן הזאב אלא במצילין ורבנן לחומרא.
ואנן השתא דקי"ל בחתול יש דרוסה ולא לנץ בבהמה כלל מוקמי' לה לברייתא כי האי לישנא אליבא דברבי דאמר לכולן אין דרוסה כלל למטה מן הזאב אלא במקום שיש להם מצילין שיש דרוסה למקצתן ושמעינהו לרבנן דאמרי לחתול ונמייה יש דרוסה אעפ"י שאין מצילין ולנץ אין דרוסה אלא בעוף הדק ואנן כרבנן קי"ל ולחומרא ולפי' לא חילק רבינו הגדול ז"ל בין שיש להם מצילין לשאין להם מצילין.

בשר החופה את רוב הכרס, בעי רב אשי קרוע או נטולה וכו' מידי הוא טעמיה אלא לשמואל הכי אמר יעקב בר נחמני וכו'. הוא הדין דהוה מצי למימר מידי הוא טעמא אלא לשמואל על כרחין לשמואל חיצונה לאו היינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן שמואל מתניתין אתא לאשמועינן, אלא כיון דאשכח דאמרה יעקב בר נחמני בהדיא ניחא ליה טפי לאיתויי הא דיעקב בר נחמני, ובעיא דרב אשי לא איפשיטא, הילכך נקיטינן בה לחומרא, ובין קרוע בין נטול טריפה, והא נמי דאיבעיא ליה בנחבסה הגלגלת אי ברוב גבהה אי ברוב הקפה סלקא בתיקו ולחומרא.

אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה וכו'. ואקשינן מאי קא משמע לן רב. אילימא למעוטי חתול דלית ליה דריסה בבהמה, פשיטא מתניתין היא, דהא תנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הזאב בבהמה, דמשמע דלמטה מן הזאב אין דריסה בבהמה כלל ואפילו בדקה, מדלא נקט חתול וכל שכן זאב, ואי אתא רב לרבויי דריסת זאב בכל בהמה ואפילו בגסה, והכי קאמר בכל בהמה מן הזאב ולמעלה וזאב בכלל יש להן דריסה, אם כן פליג אמתניתין דקתני רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, ותנא קמא כרבי יהודה נמי סבירא ליה דאמר ר' בנימין בר יפת לא בא ר' יהודה אלא לפרש. ופרקינן דר' בנימין בר יפת אדרב קארמית מר סבר כלומר רב סבר פליגי, והוא דאמר כתנא קמא, והוא גופא קא משמע לן דפליגי, והוא דאמר כתנא קמא, ור' בנימין בר יפת סבר דלא פליגי, ואיבעית אימא דכולי עלמא סברי דלא פליגי, ורב למעוטי חתול הוא דאתא, דלא שמעינן ליה בהדיא במתניתין, דאי משום דנקט זאב במתניתין, לא אריא דהוה אמינא דאורחא דמילתא קתני קא משמע לן. ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא דחד אמר דפליגי וחד אמר דלא פליגי, הויא לה ספק דאורייתא, ונקטינן בה לחומרא, וזאב אפילו בגסה נמי דריס כרב. אבל רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) וכולהו רבוותא ז"ל דרוסת הזאב בדקה בלבד קפסקי, וכן נראין הדברים, דא זאב אפילו בגסה דריס בדרך אתקפתא קאמר לה, וכי תימא הא קא משמע לן דזאב אפילו בגסה דרס, דאלמא פשיטא לן דלא דרס, וכי מהדרינן גברא אגברא קא רמית דיחוייא בעלמא היא דקא דחינן, וכיון דהדרינן ופרקינן ואיבעית אימא זאב בדקה בלבד דרס ורב למעוטי חתול הוא דאתא, וחזינן ליה לרבי (ירמיה) [בנימין] בר יפת דאמר בהדיא דלא פליגי, לא שבקינן פשיטותא דגמרא ומאי דאמר ר' בנימין בר יפת בהדיא ותפסינן מאי דאיתמר בדחוי בעלמא, הילכך כך הדברים נראין כמו שפסקו רבוותא ז"ל דזאב בדקה בלבד דריס ולא בגסה כלל.

אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול נץ ונמייה בגדיים וטליים. כך גריס [ר"ח] (ר"פ) ז"ל. ואין גירסא זו מתיישבת, דהא אסיקנא דרב חסדא דאמר כרבנן ודלא כבריבי, ואלו לרבנן ודאי הא משמע דנץ אין לו דריסה בבהמה כלל וכדתנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל בבהמה כלל כלל לא, דאפילו בעוף הגס לית ליה, וגדיים וטלאים ודאי עדיפי מעוף הגס, ועוד דרב חסדא גופיה הוא דאמר דחולדה לית ליה דריסה אלא בעופות ולא בגדיים, וטלאים וחולדה אית לה דריסה טפי מנץ, דאילו בחולדה אמרינן דאית ליה דריסה בכולהו עופות ואפילו בעוף הגס, דהא בעופות סתמא קאמר ונץ קתני במתניתין דלית ליה [רק בעוף הדק, אלא ודאי נץ לית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אפילו לרב חסדא, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) והכי גרסינן בדרב חסדא דרוסת חתול ונמיה בגדיים וטלאים, וכן הגירסא בהלכות גדולות ובפירוש רש"י ז"ל ועיקר.

מיתיבי דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל אבל דריסה לית להו. הרב רבי משה ז"ל כתב (פ"ה מהל' שחיטה ה"ו) בנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים אם צפרנו ניקב לחלל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. נראה שהם ז"ל מיפרשו מדקאמרינן בברייתא דרוסת חתול נץ אלמא משמע דריסה מיהא אית ליה אם ניקב לחלל, ונפקא מינה דאילו בקוץ אף על גב דניקב לחלל אית ליה בדיקה, אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר טריפה ואין לה בדיקה. ומיהו למאן דמפרש לקמן דקוץ נמי לית ליה בדיקה, [אז] אי אפשר לחלק גם כן בין נקיבת קוץ לנקיבת צפורנו הפך מה שאמרנו דאילו בקוץ אין לו בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר, אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחלל והאדים הבשר מבפנים טריפה ואי לא כשרה כך נראה לי לפי דבריהם ז"ל. ומיהו ראייתם אינה ראיה דהא [ד]קתני בברייתא דרוסת חתול נץ ונמיה, לאו למימרא דאית להו תורת דריסה בבהמה כלל, אלא משום דאית להו דריסה במקום אחר כגון בעופות קאמר הכא דריסתם אינה בבהמה אלא כמעשה הקוץ בנקיבת החלל, ונראה דאפילו באמרי רברביא נמי עבדי מעשה קוץ, וכיון שניקב לחלל טריפה דחיישינן דילמא ניקב דקין או כרס או אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו כנ"ל.

והא ההוא תרנגולתא דהויא בי רב כהנא דרהיט חתול בתרה וכו'+ ראיתי לרבוותא ז"ל דאקשו בהא מילתא אמאי לא מפרקינן ההיא בעופות. ותירצו דכיון דקתני חתול ונמיה דומיא דנץ, ונץ הא קתני במתניתין דלית ליה דריסה אפילו בעופות אלא בעוף הדק כגון צפרים ויונים ודומיהם, אלמא אף לחתול אין לו דריסה בעופות גסים, משום הכי מקשינן ליה מתרנגול דהוא עוף הגס, ובודאי אם היה לקושייתם עיקר התירוץ הזה עולה כהוגן, אלא נראה דאפילו צחצוחי קושיא אין כאן, דאטו חתול זה מי דרסה לתרנגולת כלל הא אינו אלא רודף, וברדיפה אין דריסה, ואילו היה החתול רודף אחר שור מי הוה סלקא דעתין למימר דמדרדיף אית ליה דריסה אפילו בשור, הא ודאי ליתא, אלא דעיקר קושייתנו בזה מרבוי הארס הנמצא בדשא במקום צפורניו דהוה משמע לי דא"א דכל מאן דאית ליה זיהריה כי האי דלא קלי זיהריה בגדיים וטלאים מיהא, והיינו דאקשינן מינה לרבנן ופרקינן אית ליה זיהריה ולא קלי, כן נ"ל. ומכל מקום שיחתם של רבותינו צריכה תלמוד, ומדבריהם למדנו דתרנגולת עוף הגס מיקרי ואין לנץ דריסה בה כלל. וכן כתב רש"י ז"ל בשמעתין.

איכא דאמרי הא מני בריבי היא דתניא בריבי אומר לא אמרו שיש דריסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין אין דריסה. מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו כשאין מצילין יש דריסה, וקסבר רב חסדא בין בחתול בין בנמיה פליגי.ואיהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני דרוסת הזאב דמשמע דחתול לית ליה דריסה בבהמה (דקא) [דקה] מוקי לה באמרי רברבא אבל בגדיים וטלאים לא קא מיירי. והלכך לרבנן חתול ונמיה אית להו דריסה בגדיים וטלאים בין במקום שיש מצילין בין במקום שאין מצילין, וכן נמי כל הני דאית להו דריסה בין במצילין בין בשאין מצילין דרסי, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, שלא הזכיר כלל מקום שיש מצילין ומקום שאין מצילין, ואפשר נמי דאפילו בריבי לא חלק בין מצילין לשאין מצילין אלא בחתול ונמיה בגדיים וטלאים דלית להו דריסה אלימתא, והלכך עד דאיכא מצילין דמרתח קא רתח לא קלי זיהרייהו, אבל בזאב וארי ונץ ודכותייהו במאי דאית להו דריסה לא שנא מצילין ולא שנא אין מצילין אית להו דריסה.

כשם שביארנו בחוליא שחסרה מן השדרה שהיא טרפה כך באהל המת פקעה ממנו טומאת אהל מן השדרה כמו שהתבאר בראש הפרק:

גולגולת שנחבסה ר"ל שנדחק עצם הראש כלפי פנים ולא נפחת העצם שהיא טרפה ברובו כמו שהתבאר בראש הפרק בין ברוב גבהה ר"ל רוב מה שיש מן הגולגולת מן העינים ולמעלה בין ברוב היקפה טרפה ובשר החופה את רוב הכרס שהוא ברובו לא סוף דבר ניטל רובו אלא אפי' נקרע כמו שהתבאר ודין חסרון בגולגולת יתבאר במשנה השנית:

כבר ביארנו במשנה שהדרוסה טרפה ושטרפותה מחמת נקב שהארס שורף ונוקב ענין הדריסה אינו שוה בכל החיות ובכל העופות יש מהם דורסים ויש מהם שאין דורסין כלל וכן יש מהם שדריסתם דריסה אצל קצת בעלי חיים ושאין דריסתם דריסה אצל קצתם וכיצד הוא הענין הבהמות אין להם דריסה כלל לא טהורות ולא טמאות ואין דריסה אלא בחיות הטמאות ובעופות הטמאים וכיצד הוא ענינם ארבעה ראשים יש בדורסים שבחיות והם הארי הזאב והחתול והחולדה כל אחד למה שמסור לו כמו שנבאר ובכלם יש תחתיהם שדינם שוה להם כיצד הארי דריסתו דריסה בכל בהמה ובכל חיה אפי' גדולות שבגדולות ואין צריך לומר בעוף כל חיה הדורסת שהיא גדולה מן הארי הרי היא כארי לענין דריסה אבל כל שאינה גסה הימנו אע"פ שהיא שוה לו הרי היא בדין זאב הזאב אין דריסתו דריסה בבהמה גסה אלא בבהמה דקה אף בגדולות שבמינן כגון רחלות ותישים ודומיהם ויש מי שאומר שיש לו דריסה בקטנה שבגסה כגון העגלים ואין הדברים נראין שאין חלוק בגסה בין גדולה לקטנה שאין הטעם בהצלה זו אלא מתוך גסות החומר שלה ולא עוד אלא שיש אומרים שהזאב יש לו דריסה אף בבהמה גסה ומצד מה שאמרו בסוגיא זו אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה אבל מן הזאב ולמטה אין דריסה בבהמה והקשה על זו אילימא למעוטי חתול שאין לו דריסה בבהמה אפי' בדקה פשיטא דרוסת הזאב תנן ופירושו אפי' בדקה הא חתול לא וכי תימא דרוסת הזאב דמתניתין אף בגסה היא והוה אמינא דחתול מיהא יש לו דריסה בדקה אף בגסות שבהן כגון רחלים ותישים ואתא רב למימר בבהמה אף בדקה מן הזאב ולמעלה הא חתול אף בדקה לא ר"ל בגסה שבדקה והא פריש ר' יהודה דרוסת הזאב דוקא בדקה הא חתול לא ותירץ דמ"מ רב סבר דמיפלג פליג ואם כן ממתניתין לא הוה ממעטינן חתול מן הגסה שבדקה והם פוסקים כלשון זה וכתנא קמא דמתניתין ויש דריסה לזאב אף בגסה וכן כתבו בתוספות ובא רב ולימד שאף בדקה אין דריסה ממנו למטה אלא בדקה מן הדקה כמו שנתבאר ומ"מ אנו פוסקים כלישנא בתרא שאמר לעולם ר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק ואף לתנא קמא זאב דמתניתין דוקא בדקה ואע"פ כן הוצרך רב לאמרה בדוקא למעוטי חתול משום דאי ממתניתין הוה אמינא דזאב בדקה דנקט לאו דוקא אלא ארחא דמילתא נקט זאב והוא הדין לחתול ואתא רב לאשמועינן דזאב בדקה דוקא זאב ולמעוטי חתול מן הדקה ר"ל מן הגסה שבדקה כמו שנבאר הא מ"מ אף הזאב דוקא בדקה:

כל חיה הדורסת שהיא גדולה מן הזאב עד הארי הרי היא כזאב היתה קטנה מן הזאב או אפי' שהיא שוה לו הרי דין שלה כדין חתול:

החתול יש לו דריסה בדקה שבדקה כגון גדיים וטלאים ואין צריך לומר בעופות אבל לא בשל מעלה מהם והנמייה הרי היא כחתול וכן כל חיה הדורסת שהיא דקה מן הזאב והוא שאמרו דריסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים דרוסת חולדה בעופות כל שהיא למטה מן החתול בגסות הרי היא כחולדה וחולדה אין לה דריסה בשום בהמה וחיה אבל יש לה דריסה בכל עוף אפי' גס שבגסים וכל שהוא למטה מן החולדה אין לו דריסה הכלב אין לו דריסה כלל אפי' כלב גס שבגסים בעוף הדק שאינו אלא מעשה קוץ בעלמא השועל הדבר בספק אם יש לו דריסה אם לאו ומחמירין בו מספק למדרגות שבחתול ויש אומרים למדרגת חולדה:

על דרך זה בעצמו יש ראשי דורסים בעופות והוא (הנס) [הנץ] והוא הנקרא אישפארוויר והגס והוא הנקרא פאלקון או אווצטור ששניהם במדרגה אחת וכיצד הוא ענינם אין להם דריסה בבהמה וחיה כלל אפי' בגדי בן יומו וכל דריסתם אינה אלא בעופות ואף בעופות אין הדבר שוה בהם הגס יש לו דריסה בכל העופות אפי' גדולים שבגדולים הנץ אין לו דריסה אלא בעופות הדקים כגון יונים ותורים ותרנגולים הדקים אבל לא בתרנגולים גדולים ואווזים שאר עופות הטמאים הדורסים אם הם גדולים יותר מן הגס כגון נשר הרי דינם כגס ודריסתם דריסה אף בגדולים לא היו גדולים מן הגס יש להם דריסה בכל עוף ששוה להם בשיעור ואין צריך לומר בקטנים מהם אבל לא בגדולים מהם:

כל שיש לו דריסה על אותו הנדרס על הדרכים שביארנו אין הפרש בין שיש מצילין לנדרס והוא מתחמם לדרסו על כל פנים בין שאין לו מצילין אע"פ שבשעה שיש מצילין הוא מתחמם ביותר מ"מ אף במקום שאין מצילין הואיל ודורס נוקב ושורף ואפי' לא היה אף הנדרס בורח ומשתדל בהצלת עצמו:

גמ' והא ההיא תרנגולתא כו' כתב מהרש"ל בשלמא אברייתא לא קשה מהאי עובדא בו' עכ"ל ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא היינו ברייתא היינו רבנן והא קאמרינן ורבנן זיהרא אית ליה ולא קלי זיהריה וק"ל:

בפרש"י בד"ה מזאב ולמעלה כו' אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות עכ"ל מדבריו אלו נראה דאף מגדיים וטלאים ממעט רב כל שהוא מזאב ולמטה כגון חתול והכי דייק לישנא דרב דקאמר בבהמה מן הזאב כו' משמע מכל בהמה ממעט חתול אבל לקמן אמרינן בהדיא לרב דיש דרוסה לחתול בגדיים וטלאים ולא ממעט ליה אלא מאימרי רברבי כמ"ש התוספות (א) ויש ליישב בדוחק דלפום סברא דהשתא דפריך מברייתא לרב חסדא דאמר דרוסת חתול בגדיים וטלאים ולא פריך מיניה לרב משום דאיכא לאוקמי מלתיה דאף מגדיים וטלאים ממעט ליה ודו"ק:

בד"ה עד שתינקב לחלל כו' אפי' לעופות וכ"ש לגדיים וטלאים עכ"ל מפי' מהרש"ל זהו לפי ס"ד דלא מוקי ליה כו' עכ"ל ואין זה מוכרח אלא דאף למסקנא ללישנא בתרא ניחא דמוקי ברייתא באין לו מצילין לגבי חתול והשתא דאין מזיק לעוף וכ"ש לגדיים כפרש"י בהדיא ומיהו ללישנא קמא דמוקי ברייתא כרבנן ובגדיים וטלאים אפילו במצילין אין לחתול דרוסה ע"כ (ב) אית לן למימר בעופות בכל ענין יש לחתול דרוסה דומיא דנץ כמו שכתבו התוס' ודקאמר אההוא תרנגולתא ורבנן זיהרא אית ליה ולא קלי זיהריה הכי קאמר אע"ג דלגבי עופות קלי זיהריה לגבי גדיים לא קלי זיהריה ועוד בההוא תרנגולתא גופיה לא הוה קלי זיהרא דעוף הגס איקרי והוה דיניה כגדיים וטלאים (ג) לגבי נץ וחתול כפי' רש"י במתני' ודו"ק:

בתוס' בד"ה ה"ג אמר רב חסדא כו' אבל בעופות לא א"כ מאי קפריך מההיא תרנגולתא כו' עכ"ל אין רצונם מאי קפריך מההיא תרנגולתא דעוף הוא דע"כ עיקר הפירכא מתרנגולת אינה כך דאין דרסה לתרנגולת כלל אלא דרדף אחריה (ד) ועוד דתרנגולת עוף הגס הוא ודינו כגדיים וטלאים (ה) אלא דהכי פריך מההיא תרנגולתא דחזינן אף באין לה מצילין יש לחתול זיהרא אלא דרצונם לומר דאי הוה אמרינן לבריבי אע"ג דבאין מצילין אינו דורס גדיים וטלאים אבל הוא דורס עופות ע"כ דאית ליה זיהרא ומאי קא קשיא ליה מההיא תרנגולתא דהוה לה זיהרא דהא איכא למימר לבריבי כמו לרבנן דאית ליה זיהרא ולא קלי גדיים וטלאים אלא ע"כ לבריבי דמחלק בין מצילין ואין מצילין ליכא לפלוגי כלל בין גדיים וטלאים לעופות ובאין לו מצילין ליכא ארס כלל דהשתא פריך שפיר מתרנגולתא דה"ל ארס באין לו מצילין (ו) מיהו הרא"ש כתב ללישנא בתרא דבין בנץ בין בחתול בגדיים וטלאים דורסין דוקא במצילין ובעופות אף באין מצילין דורסין וצ"ל לדבריו דהכי פריך מתרנגולתא דאע"ג דיש לו ארס אפי' באין מצילין לגבי עופות מ"מ רוב הזיהרא כי האי הנמצא בדשא א"א דלא קלי אף בגדיים וטלאים וכה"ג כתוב בחידושי הרשב"א:

בד"ה מ"מ לרב חסדא קשיא כו' וא"ת ולישני ליה כו' וי"ל דדומיא דנץ קתני דאף בגדיים כו' עכ"ל מכח הך קושיא ה"מ לדחויי לגי' נץ במלתיה דרב חסדא דא"כ לישני ליה דברייתא באימרי רברבי והוי שפיר חתול דומיא דנץ דאף בגדיים יש להן דרוסה וק"ל:

בא"ד אמאי לא מוקי ברייתא כו' כבריבי ובאין לו מצילין כו' עכ"ל דהשתא הך ברייתא דאקשינן לרב חסדא נמי הוה סבירא כותיה דרב חסדא אבל ללישנא בתרא דאוקמינן מלתיה דרב חסדא כרבנן משום דהוו רבים ע"כ דהברייתא לא אתייא כוותייהו וק"ל:

ד"ה וכ"ת קא משמע לן וכו' דלהכי נקט מן הזאב ולמעלה וכו'. נ"ל דמשום הכי לא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י משום דלפירושו לא יתיישב הא דקאמר ואיבעית אימא לעולם למעוטי חתול וכו' משום דהא לשנויא קמא אתי נמי רב למעוטי חתול וק"ל ועיין באשר"י:

גמ' והא ההיא תרנגולתא כו'. נ"ב בשלמא אברייתא לא קשה מההיא עובדא דשמא ארס שלו אינו מזיק אבל השתא דמחלקין בין מצילין כו' משמע דבאין מצילין שאין לו חימה אינו כועס כל כך להטיל ארס והא אשכחן דאית ליה ודו"ק:

שם ואיתחיד דשא באפיה כו'. נ"ב פי' מאיליו:

רש"י בד"ה עד שתנקב כו' אפי' לעופות כו'. נ"ב זהו לפי סלקא דעתיה דלאו מוקי עדיין בגדיים וטלאים אי נמי בעופות הגסים קאמר שדינם כגדיים וטלאים כדמשמע באשר"י להדיא ע"ש:

בד"ה בריבי שה חכם. נ"ב ס"א לישנא אחרינא גדול הדור:

ד"ה ורבנן כו' זיהרא ולא כו' הד"א:

תוס' בד"ה ה"ג כו' יש דרוסה לנץ בכל ענין כו'. נ"ב אבל ללישנא קמא לא קשה נהי דיש דרוסה לנץ אף בגדיים וטלאים היינו דוקא במצילים ומש"ה קתני מתני' עוף הדק דבכל ענין ודו"ק:

גמ' הכי אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל כו'. אם המקשן הבין דשמואל פי' לכרס החיצונה דמתניתין כן א"כ יפשוט בעיא דרב אשי ממתני' דקתני או שנקרע רק פריך מריב"ח מדמצינו דריב"ח מפרש כן למתני' מסתמא שמואל דמחשיב זה לטריפה נמי מפרש למתני' כן וממנה למד דין זה וא"כ נפשוט רוב קרוע:
ברי"ף לעיל איכא מ"ד הלכה כריב"ח ברוב קרוע ולא ברוב ניטל. מגומגם קצת ובב"י כתב עליו שאינו מבין דבריו:

גמ' בעופות מן הנץ ולמעלה כו' אילימא למעוטי חתול תנינא כו'. עיין באשר"י ובמ"ש בסמוך מאי פריך תנינא כו' דלמא ממתני' ה"א זאב דוקא ולא חיות זולתו אפילו גדולים ממנו דומיא דנץ דמיבעיא ליה בסמוך אם שאר עופות טמאים יש להם דריסה חוץ מן הגס והנץ וכפי' רש"י בסמוך קמ"ל רב דפירוש דריסת הזאב מן הזאב ולמעלה וכן מן הנץ ולמעלה וי"ל דפשיטא ליה דשאר חיות אין להם דריסה ופירוש ולמעלה ר"ל הארי ועיין באשר"י ודו"ק:

גמ' וכ"ת הא קמ"ל כו'. לפרש"י הא דמשני גברא וכו' ולא קמ"ל דר"י לפרש דדריסת הזאב דת"ק בדקה א"כ זאב ממעט חתול מדקה וכמו שהקשה האשר"י דא"כ הול"ל ר"י לפרש בא כר' אילעא לא לומר דין בפני עצמו. ודקמשני איבעית אימא לעולם למעוטי חתול אע"ג דלפרש"י לשינויא קמא נמי למעוטי חתול פי' רש"י דאמתניתין קאי לעולם מתני' נמי ממעט חתול כו' ומיאן בפי' התוס' דאמאי חזר מאילימא קמא למעוטי חתול ומשני דרב בא להורות גסה ומתני' בא למעט חתול הא במתני' לא איתמעט שפיר חתול מדקה כיון דקושטא הוא דמתני' איירי דרוסת הזאב אפילו בגסה א"כ לא איתמעט חתול רק מגסה וכן לר"כ דבעי בסמוך מרב יש דריסה לחולדה באימרי רברבי וכמ"ש התוס' צ"ל שהבין מתני' דרוסת הזאב למעוטי חתול מגסה מיהו בזה י"ל דהיה סבור אורחא דמלתא נקיט וכאיבעית אימא טפי הול"ל דלמא חתול בא רב [למעט] כמו שאמר בתחלה דממתני' לא אתמעט חתול רק מגסה דדרוסת הזאב אפילו בגסה קאמר ופליג אר"י וק"ל:
מ"ש האשר"י ועוד אליבא דרב לא אימעט כו'. ר"ל עוד הוכחה דהלכה כאב"א [דגם לרב ר"י לפרש] דלתי' ראשון לא אימעט חתול מדרוסת דקה דרב בא לאשמועינן דזאב בגסה נמי דריס ודת"ק פליג אר"י א"כ לא איתמעט חתול מדקה כלל שהרי דריסת הזאב דמתני' פירושו נמי בגסה והנה כולה סוגיא מוכחת דחתול אין לו דריסה בדקה רק בגדיים וטלאים דוקא והיינו כאיבעית אימא דלמעוטי חתול אתי:

גמ' הצלת עצמה נמי כו' . ולא קאמר זיהרא אית ליה ולא קלי כיון דלבריבי ארס שלו יש בו כח להזיק [אף גדיים וטלאים] סברא דבאין מצילין אין לו ארס כלל שאינו כועס דאילו מטיל ארס הא לדידיה מזיק ולכך לא קשה מהאי תרנגולת מרבנן דבריבי ואברייתא דלדידהו י"ל שפיר אף שיש לו ארס אינו מזיק [וכדמשני] זיהרא אית ליה ולא קלי אבל לבריבי משמע דבאין מצילין שאין לו חימה אינו כועס כ"כ שיטיל ארס ולזה פריך מהאי תרנגולת דאשכחן דאית ליה וכן י"ל דמתרנגולת אברייתא לא הקשה דבעופות ס"ל יש לו וברייתא מגדיים וטלאים איירי לא מעופות והראיה נץ דנקיט בברייתא דאיירי בגדיים וטלאים (*ל) אבל לבריבי דס"ל שיש דריסה בין בעופות בין בגדיים וטלאים א"כ שניהם שוין ובאין מצילין אין לו ארס דאם מטיל ארס מזיק בין לעופות בין לגדיים וטלאים ולזה פריך והא קחזינן דאית ליה וכן משמע בתוס'. אבל לשון רש"י אלא במקום שאין מצילין כו' ולא אלים זיהריה משמע שמטיל רק לא אלים ודו"ק:

ברש"י בד"ה רוב גובה מן העינים כו' . דברי הטור יורה דעה צ"ע בזה:

ברש"י בד"ה גדיים וטלאים כו' ומודה ר"ת באילים ורחלים. לתרוצי דמתני' נקיט זאב דוקא צריך לזה קודם באנו לשנויא דהוא דאמר כבריבי ואיירי ביש מצילין וכן באיכא דאמרי חזר ופי' ומתני' דנקיט זאב משום אימרי רברבי משום דר"ח בכל ענין קאמר יש דריסה לגדיים כו' אבל למסקנא דלישנא קמא מתני' דאיירי בכל ענין [אף באין מצילין] לכן נקיט זאב אבל בחתול יש חילוק בין יש מצילין לאין מצילין דומיא דלא הקשו התוס' בד"ה ה"ג כו' ול"ג נץ כו' בועוד גם ללישנא קמא [וכמ"ש שם בשם רש"ל]:

ברש"י בד"ה עד שתינקב לחלל כו' אפילו לעופות [זהו לפי הס"ד כמ"ש מהרש"א בשם רש"ל וכתב כן] כדי להמשיך הותסברא וכו' :

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ול"ג נץ כו'. לאותה גירסא הא דלא פריך ממתני' דנץ בעופות אבל לא בגדיים וטלאים דדלמא נקיט נץ בעופות לאפוקי שאר עופות טמאין דאפילו בעופות לא (*מ) ועוד דרוצה להקשות אף בחתול ונמיה להכי פריך מברייתא:

בא"ד א"כ מאי קפריך מהאי תרנגולת. וא"ת באמת דלמא כן הוא החילוק מנ"ל למקשה להקשות וי"ל כיון דלא חשיב נץ ש"מ [דר"ח הוכיח לנפשיה דע"כ בנץ אין חילוק ואפילו במצילין אין דריסה] דאילו גבי נץ הוי חילוק [פשיטא ליה דאפילו בעופות יש חילוק] ובאמת הנץ בכל מקום דורס וכפי' התוס' [דמתני' בכל ענין] ודו"ק: [בספרי ישנים נדפס זה הדיבור לעיל בספ"ב והצגנוהו במקומו]:

בא"ד ועוד לאיכא דאמרי כו' ומאי איריא דתני מתני' עוף הדק כו'. אבל ללישנא קמא לא קשה נהי דיש דריסה לנץ אף בגדיים וטלאים היינו דוקא במצילין ומש"ה קתני מתני' עוף הדק דבכל ענין וכ"ה בח"ש:

רש"י ד"ה אלא במקום שאין מציל. לעוף כו'. קשה כיון דשיטתו דאף באין מציל מטיל ארס אלא דלא אלים זיהרי' כמו דמסיק. א"כ נוכל לומר דבעופות קלי הארס. והקושיא מתרנגולת דר"כ לשיטתו הוא דהרי חזינן דיש לו כעס אף באין מציל כיון דהטיל הארס על הדשא בלי שום הנאה ע"כ אינו אלא מפני כעסו. דכשדורס בע"ח הוא די"ל דמפני הנאתו עושה דמשמע במדרש רבה ר"פ אמור דרק הנחש אין לו הנאה בהטלת ארסו. ולא זולתו מבעלי ארסיים:

גמ׳ הא מני בריבי דתניא בריבי אומר כצ"ל וכן ברש"י:

ד"ה לענין טומאת וכו' בכמה חסרונה כצ"ל:

ד"ה ברוב קרוע וכו׳ ברוב נטול כצ"ל:

ד׳׳ה אלא לשמואל וכו׳ כדאמרי במערבא כצ"ל:

תוס׳ ד״ה ה"ג וכו' אבל ברבי סובר במקום שיש לו מצילין כצ"ל:

ברש"י ד"ה וכי תימא רש"י מיאן לפרש דרב קמ"ל דזאב בגסה דריס דא"כ למה בא רב כאמורא דפסיק הלכה לנפשיה הוה ליה לרב לומר הלכה כת"ק ממילא ידעינן הלכה מכלל דפליג אר' יהודא וא"כ זאב דריס בגסה. והתוס' לשיטתייהו דסברי דגם דרוסת הנץ וכו' סיום דברי ר"י הם וא"כ אי הוה אמר הלכה כת"ק הוי אמינא דגם אעופות קאי ופליג ת"ק ודריסת נץ אפילו בעוף הגס. אבל רש"י סובר דסיפא דרוסת נץ סתם משנה הוא ולא סיום דברי ר"י אמנם בתוספתא מפורש בהדיא שהת"ק לא הזכיר גס כלל גם לא הזכיר עוף הדק רק סתם דרוסת הנץ. גם לא קשיא על רש"י קושיית הרא"ש דלמה אמר דרב פליג ולא אמר דרב קמ"ל פירושא דמתני' כר' בנימין וכו' דא"כ גם כן לא הוה לי' לרב למפסק הלכה לנפשי' והוה ליה לומר אמשנתינו ר"י לפרש בא:

אי נמי יש לתרץ דאי ס"ד דגם רב סובר באמת דר"י בא לפרש ובא להשמיענו שלא נטעה דר"י בא לחלוק ואם נטעה שבא לחלוק נפלנו בשתי טעות חדא בגסה דזאב דריס בגסה וחדא בדקה דחתול דריס בדקה והוה ליה לרב למימר בגסה דרוסת ארי וממילא ידענו שת"ק בדקה איירי דנקט זאב ונצלנו משתי הטעות משא"כ עתה דאמר בבהמה מן הזאב אכתי יש לטעות דבגסה איירי וכפירוש התוס' אלא ודאי דבאמת סבר רב דר"י בא לחלוק ורב רק קמ"ל למעוטי חתול. ואולי מה דלא פירש רש"י כשיטת התוס' היינו משום דסתמא דמלתא כל זמן שלא פירשנו בפירוש דר"י בא לפרש סתמא בא לחלוק מדלא קאמר בלשון אימתי או במה וא"כ לא קמ"ל רב מידי:

ובני החתן הנחמד כמר שמואל תירץ דלהכי מיאן רש"י בסברת התוס' משום דהמקשה התחיל בדברי רב למעוטי מאי. והיא גופה קשיא מנ"ל דרב למעוטי בא דלמא לרבות איזה דבר והכי הוה ליה למימר מאי קמ"ל רב תנינא ודרוסת הזאב. אלא ודאי שזה הי' פשוט להמקשן בלשונו של רב דודאי למעוטי בא וא"כ איך יהי' המתרץ מהיפך להיפך מסברת המקשה ומתרץ ליה דרב לרבויי זאב בגסה בא. ולכן פירש רש"י דהא קמ"ל אמתני' קאי אבל רב באמת למעוטי חתול בא. וע"פ זה תירץ בני הנ"ל מה שהקשה הרא"ש על הפוסקים דס"ל דדוב ונמר וכל שלמעלה מן הזאב עד הארי דרסי בדקה כמו זאב והקשה הרא"ש דא"כ נימא דהא אתי רב להשמיענו דלמעלה מזאב דריס דאלו במשנתינו זאב וארי תנן ותירץ בני דהני פוסקים סברי כשיטת רש"י והי' פשוט לו דרב ודאי למעוטי אתי ואיך יתרץ דרב לרבויי אתי אמנם הרא"ש לשיטתו דגם השתא דמשני דזאב בגסה נמי דריס ג"כ רב לרבויי אתי ודו"ק ודברי בני נכונים מאד:

והנה דברי בני טעמא בעי דהמקשה עצמו אמאי ס"ד דרב למעוטי דוקא אתי ולא לרבויי והנה אי לאו דפירש רש"י במשנתינו גס אוסטייר אלא הוה מפרש גס היינו כל שהוא גס מהנץ א"כ שוב ליכא למימר דרב לרבות אתי דא"כ מה מרבה בעופו' מן הנץ ולמעלה לומר שגם למעלה מנץ דינו כנץ וזה אינו שהרי הוא דורס אפילו בעוף הגס אלא ודאי למעוטי למטה מנץ ומינה דגם בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי אתי אלא דרש"י עצמו לא פירש במשנתינו רק פירש גס אוסטייר אמנם יתכנו דברי בני לדעת המפרשים שהשיג עליהם הרא"ש כנ"ל. ורש"י שמיאן בפשט התוס' דרב קמ"ל דזאב דינו כלמעלה היינו משום דא"כ לא יתכן מן הנץ ולמעלה שנץ ודאי אין דינו כלמעלה דהיינו גם וכמו שהרגיש בזה הר"ן והנה הרמב"ם פסק נץ דורס בכל אופנים ולא חילק בין עוף דק לגס עיין בדבריו בפ"ה מה' שחיטה ולא תמצא בדבריו שיהי' חילוק בדרוסת הנץ בין גס לדק. ורציתי לומר לפי שבתוספתא אמר ת"ק דרוסת הזאב לחלל ודרוסת הנץ לחלל ואין הפירוש שתנקוב לחלל רק רוצה לומר נגד החלל] ר"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. ולפי זה לשנויי קמא דרב סבר דר"י מפלג פליג א"כ גם בדרוסת דסתם הת"ק דרוסת הנץ היינו בכל עופו' הן עוף הדק והן עוף הגס. אלא דסובר הרמב"ם שלאו דוקא נץ אלא כל שלמעלה מנץ לא גרע מנץ וכמו שסובר הרמב"ם בדרוסת הזאב דכל שלמעלה מזאב כזאב וא"כ שפיר פסק הרמב"ם אלא דלפי זה פסק הרמב"ם כשנויי קמא וזה אי אפשר שהרי בדרוסת הזאב פסק הרמב"ם שזאב בגסה לא דריס:

ואולי נוכל לומר כוונת הרמב"ם לפי שהרא"ש כתב שהלכה כאי בעית אימא משום דלשנויי קמא לא אימעט חתול מדקה וכל הסוגיא משמע דחתול באימרי רברבי לא דריס והפר"ח הקשה עליו דמדר' יהודא נשמע למעוטי חתול מדקה ובהא לא אשכחן דפליגי רבנן והפרי תואר כתב דודאי פליגי דלכל אחד הדרוסה לפי ערכו ולר' יהודא דזאב לא דריס רק בדקה ולא בגסה חתול לא דריס בדקה אבל לרבנן גם ארס קטן מזיק שהרי זאב דריס בגסה וא"כ הה"ד דחתול דריס בדקה. והנה דבריו הם בלי טעם וראי' ומי שם משקל לארס של חתול בדקה ששקול נגד ארס של זאב בגסה ונלע"ד משום דלר"י דזאב אינו דורס בגסה גם בעגלים אינו דורס וכן פסקו רוב הפוסקים ואפילו ניקב בצפרנו לבית חלל בעגלים לא אשכחן בשום מקום שיהי' דרוסה. ובחתול בגדיים וטלאי' לבית חללו לרמב"ם ורי"ף בודאי יש דריסה לפי פירושם בברייתא עד שינקוב לבית חללו משום דריסה קאמר ולפי זה אין ערך לפחיתות הזאב בגסה נגד פחיתות החתול בדקה שהרי זאב בגסה אפילו בדקה שבגסו' לעולם אין לו דריסה אפילו לבית חללו ואח"כ ק"ו למאן דסובר דזאב בגסה דריס דחתול דריס בדקה באימרי רברבי. וא"כ יש לומר דרמב"ם סובר כשנויי קמא דת"ק פליג ורב פסק כת"ק בתרוייהו בין בזאב בגסה בין בנץ בעוף הגס אלא דבזאב לא קי"ל כוותי' מדרב חסדא וברייתא וכולהו ס"ל דחתול בדקה לא דריס ומ"מ בנץ דלא אשכחן אמוראי דפליגי אדרב פסק הרמב"ם כוותי':

אלא דקשיא לי על דברי הפרי תואר דאיך אפשר למימר דמאן דסבר זאב בגסה דריס הה"ד דחתול דריס באימרי רברבי שהרי לשנויי קמא רב סבר דזאב בגסה דריס ואפ"ה קאמר לקמן בהדיא אף לחתול אין דריסה והיינו באימרי רברבי. ואף שאפשר לומר שזהו עצמו קושיית הרא"ש על שנויי קמא ומחמת קושיא זו פסק עיקר כאיבעית אימא אבל איך אפשר לומר שהרמב"ם אחז שנויי קמא עיקר אלא בזאב לא פסק כרב מחמת קושיא דחתול באימרי רברבי א"כ היא גופה קשה איך אפשר לאחוז לישנא קמא וקשיא דרב אדרב:

ונחזור לראשונות מה שרש"י מיאן בפירוש התוס' בהא קמ"ל דזאב בגסה וכו' ונפרש ג"כ דברי רש"י שכתב בד"ה מן הזאב ולמעלה וכו' אבל למטה מזאב אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות. ועיין מהרש"ל ומהרש"א שנדחקו בזה. ונראה משום דהוה קשה לרש"י מה מקשה הגמ' תנינא דלמא מתני' לא ממעט חתול אלא באין מצילין דמתני' לא נקט אלא הדורסין תמיד אפילו באין מציל דומיא דארי ולהכי לא תנן חתול משום דחתול אינו דורס באין מצילין ובא רב למעוטי חתול אפילו ביש מצילין להכי פירש רש"י דרב בודאי מכל בהמה ממעט לי' דהרי סתמא תני בבהמה וא"כ אפילו מגדיים וטלאים ממעט וקשיא הרי רב קאמר לקמן דחתול דורס בגו"ט אלא ודאי דלקמן מיירי רב ביש מצילין וכאן מיירי באין מצילין וא"כ שפיר קשה תנינא דבאין מצילין שמעינן ממשנתינו:

ואין לומר א"כ כיון דרב גם מגו"ט ממעט ליה א"כ מאי מקשה תנינא דלמא מתני' מאימרא רברבי הוא דממעט ובא רב למעוטי אפילו מגו"ט יש לומר לפי שלדעת המקשה ר"י בא לפרש וא"כ ת"ק דנקט זאב אי ס"ד דחתול דורס בגו"ט א"כ יש לנו ג' מדרגות בדורסין בבהמה ארי בגסה וזאב אימרי רברבי וחתול גו"ט וא"כ הוה ליה להתנא או לאחוז בלשונו הגדול שבדורסין שדורס אפילו גסה שבגסה דהיינו ארי ואם רצונו למנקט כל מי שיש לו דריסה בשום בהמה הוה לי' לאחוז חתול שיש לו דריסה בגו"ט שגם זה בכלל בהמה אבל למה אחז זאב שיש למעלה הימנו מדרגת ארי ולמטה ממנו מדרגת חתול אלא ודאי שאין למטה מזאב דריסה כלל אפילו בגו"ט ואף דאיכא למימר דלהכי לא נקט חתול אף שיש לו דרוסה בגו"ט מ"מ יש חילוק בין מצילין לאין מצילין והתנא לא רצה לאחוז בלשונו רק דבר שאין חילוק בדריסתו מ"מ עכ"פ מוכח דבאין מצילין חתול לא דריס אפילו גו"ט ואותה אנו מבקשים גם לרב וא"כ שפיר מקשה תנינא:

ובזה ניחא האויש ברענגער שהביא המקשה סיפא דמלתא דר"י דרוסת ארי בגסה ולדידי ניחא דאי לא סיפא דמלתא הוה אמינא שאין לגסה דריסה כלל משום דורס ור"י באופן זה בא לפרש שת"ק סתים ואמר ודרוסת הזאב ושלא תטעה דגם לגסה קאמר ובא ר"י לפרש דרוסת הזאב בדקה אבל בגסה ליכא דרוסה כלל ולפי זה הת"ק נקט זאב שהוא המדרגה הגדולה ביותר שדורס גם אימרי רברבי ואין שוב שום דורס למעלה ממדרגה זו ולעולם דתתול דורס בגו"ט ובא רב למעוטי באין מצילין אפילו מגו"ט ולהכי איצטריך להביא ודרוסת ארי וא"כ יש דורס למעלה מזאב מכלל שאין למטה הימנו כלל דאל"כ למה נקט התנא זאב שהוא הממוצע במדרגות:

וכל זה לפירוש רש"י אבל לפירוש התוס' הא קמ"ל על רב קאי דרב קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס א"כ תכף מרישא דמלתא דר' יהודא דאמר דרוסת הזאב בדקה תכף קשיא לרב וא"כ קשה האויש ברענגר ודרוסת ארי בגסה ולכך מיאן רש"י בפירוש התוס':

והנה נוכל לתרץ גם לשיטת התוס' צריך להביא ודריסת ארי כו' דהנה לכאורה קשה דלמא לעולם הא קמ"ל ובדזאב בגסה נמי דריס והא דאמר ר"י במשנתינו דרוסת הזאב בדקה מיירי באין מצילין ולהכי הוא דדריס בדקה ולא בגסה ורב ביש מצילין מיירי ולהכי דריס בגסה אלא דהתוס' נשמרו מזה שכתבו בד"ה וכ"ת דלהכי נקט ולמעלה להשמיענו שכל למעלה שוים מה ארי בגסה וכו' וא"כ רב משוה זאב לארי וא"כ שפיר מקשה ממשנתינו והני מילי עכשיו שמוזכר ארי במשנה אבל אי לאו הכי הוה אמינא דבאמת אין חילוק בין זאב לארי ותרוייהו דרסי בגסה ביש מצילין ובדקה באין מצילין ולא הוה קשיא לרב כלל מרישא דמלתא דר"י דאמר דרוסת הזאב בדקה להכי הוצרך להביא סיפא ודרוסת ארי בגסה. אלא דהא תינח לשיטת הרא"ש דכתב לקמן דללישנא בתרא נץ דורס בעופות בכל ענין ובגו"ט דריס ביש מצילין וא"כ אף שיש לו ארס גם באין מצילין להזיק עופות מ"מ בגו"ט ארס זה אינו מזיק וביש מצילין הארס חזק יותר ומזיק א"כ גם בזאב איכא למימר אף דדקה דריס בכל ענין מ"מ בגסה יש חילוק בין היש מצילין לאין מצילין:

אבל לשיטת התוס' בד"ה הכי גרסינן אין שום סברא לחלק בין יש מצילין לאין מצילין רק דבאין מצילין אז אינו מטיל ארס כלל וא"כ כיון זאב דדריס בדקה גם באין מצילין שוב אי אפשר לחלק בגסה בין יש מצילין לאין מצילין כיון דגם באין מצילין יש לו ארס א"כ אי הוה ארס שלו מזיק לגסה גם באין מצילין הוה מזיק וא"כ קשה האויש ברענגר אלא דבלא"ה קשיא לי על סברא זו של התוס' דהנה הרא"ש גריס לקמן אמר רב חסדא אמר רב דרוסת חתול ונמי' בגו"ט וכו'. והקשיתי לשאול א"כ כבר השמיענו רב דחתול ונמי' בגו"ט הוא דדרסי אבל באימרי רברבי לא א"כ קשה הא דלעיל דאמר רב בבהמה מן הזאב וכו' למעוטי חתול ל"ל דהרי גם כאן לא בא למעט רק מאימרי רברבי וכמ"ש התוס' ול"ל תרתי דרב בשלמא ללישנא בתרא לקמן הא מני בריבי וא"כ רב חסדא אמר רב מיירי בין ביש מצילין בין באין מצילין וא"כ איכא למימר דלהכי נקט גו"ט משום דבהו תמיד דריס אפילו באין מצילין ולעולם דביש מצילין דריס אפילו ברברבי להכי איצטריך הא דלעיל למעוטי מאימרי רברבי אפילו ביש מצילין אבל ללישנא קמא הוא דאמר כבריבי וא"כ רב חסדא אמר רב מיירי ביש מצילין ואפ"ה נקט גו"ט וממילא ממעט אימרי רברבי א"כ מיותר הא דאמר רב בבהמה מן הזאב וכו'. אמנם נוכל לומר דשני תירוצים דלעיל סובבים על הנך תרי לישני דללישנא קמא קאי תירוץ הראשון דהא קמ"ל דבגסה נמי דריס וכפירוש התוס' דרב הא קמ"ל ולל"ב קאי ואי בעית אימא לעולם למעוטי חתול אלא דלשיטת רש"י דהא קמ"ל דזאב בגסה אמתני' קאי אבל רב בשתי הלשונות תמיד למעוטי חתול בא א"כ קשה דללישנא קמא קשה תרתי דרב ל"ל. ונלע"ד דאיצטריך הא דרב בבהמה מן הזאב וכו' למעוטי חתול מכל בהמה אפילו מגו"ט והיינו באין מצילין וזה כוונת רש"י שפירש שאין מזאב ולמטה דריסה בבהמה כלל אלא בעופות לומר דממעט אפילו מגו"ט ורש"י לשיטתו הוכרח לזה לתרץ הא דאיצטריך תרתי דרב. אבל התוס' לשיטתייהו ולכך כתבו בד"ה אילימא וכו' באימרי רברבי:

ודע דמהא דבעי רב כהנא מרב דאמר בהדיא אף לחתול אין דריסה ליכא קושיא דשם על בעיא ששאל רב כהנא הוכרח רב להשיב וא"כ איכא למימר דר"כ לא שמע הא דאמר רב בבהמה מן הזאב וכו' הוכרח להשיבו ומימרא זו דבבהמה מן הזאב קדמה אבל על הא דאמר ר"ח אמר רב שפיר קשיא תרתי דרב ל"ל:

אלא דעדיין לא פלטי לי מתרתי דרב לשיטת התוס' דהרי לשיטת התוס' גם לל"ב קשה תרתי ל"ל וליכא למימר דמהא דרב חסדא הוה אמינא דוקא באין מצילין הוא דיש לחלק בין גו"ט לאמרי רברבי שהרי לשיטת התוס' כיון שיש לחתול דרוסה בגו"ט אף באין מצילין א"כ מוכח דמטיל ארס גם באין מצילין וא"כ אי הוה ארס שלו מזיק לאמרי רברבי אף באין מצילין הוה מזיק וצריך לומר דהתוס' לא גרסי כלל אמר רב חסדא אמר רב. והרא"ש דגריס רב חסדא אמר רב הוא לשיטתו דלדידי' שפיר יש לחלק אף דאית לי' ארס מ"מ במצילין הארס חזק יותר ובזה נלע"ד לתרץ קושיית מהרש"ל ביש"ש שכתב על הטור שכתב שמסקנת הרא"ש כל"ב דלקמן שלא ירד לדעת אביו כלל והרא"ש הביא רק דעת הרי"ף שפוסק כל"ב אבל הרא"ש אדרבה כתב דלישנא קמא יותר ניחא:

ונלע"ד שהטור ירד שפיר לכוונת הרא"ש ועל כרחך הרא"ש סובר בזה כהרי"ף דהנה בתחלת הסוגיא הביא הרא"ש מחלוקת בעל התרומה והרי"ף בה"ת פסק כשנויי קמא דזאב בגסה דריס משום דאזלינן לחומרא והרי"ף פסק כאי בעית אימא. גם בסוף הסוגיא הביא הרא"ש מחלוקת בעל התרומה והרי"ף דבעל התרומה פסק כלישנא קמא אף שהוא לקולא משום דל"ב דחיקא הוא משום דבעינן לפלוגי בנץ וכו' והרי"ף פסק כל"ב לחומרא והנה נלע"ד דהרי"ף ובעל התרומה לשיטתייהו דלל"ב לא קשה תרתי דרב ל"ל וללישנא קמא קשה תרתי דרב ל"ל והכרחתי לומר דלל"ק באמת מוכרח שינוייא קמא דלעיל דזאב בגסה דריס וא"כ להקל בזאב בגסה כאי בעית אימא ולהקל בחתול בגו"ט דבאין מצילין כלישנא קמא הוה תרתי דסתרי אהדדי דאי הא דהיינו אי בעית אימא דרב למעוטי חתול לא קיימא הא דהיינו לישנא קמא דהוא דאמר כבריבי וא"כ הרי"ף לשיטתו דאיהו פסק לעיל כאיבעית אימא א"כ מוכרח הוא לפסוק כל"ב לחומרא אף שהוא לישנא דחיקא ובעל התרומה לשיטתו שפסק לעיל לחומרא כשינויי קמא דזאב בגסה נמי דריס א"כ פסק כאן כלישנא קמא אף שהוא לקולא משום דל"ב דחיקא הוא ולפי זה כיון שלעיל מסיק הרא"ש כהרי"ף דזאב בגסה לא דריס ממילא מוכח כאן ג"כ שמסקנתו כהרי"ף ושפיר כתב הטור שהרא"ש מסיק כל"ב לחומרא ודלא כרש"ל ומה שהקשה מהרש"ל עוד כיון שפסק הטור כל"ב א"כ למה מיקל בדרוסת הנץ בגו"ט אפילו ביש מצילין דהרי בהא לא אשכחן שהכריע רב דלא כרבנן דמחלקי בהכי. נלע"ד דמוכח דלרב אין לחלק כלל בנץ בין מצילין וכו' דהרי חולדה חמיר מנץ שהרי כתבו כל הפוסקים דחולדה דרסה אפילו בעוף הגס. וא"כ אי הוה לנץ דריסה לב"ל ביש מצילין ק"ו לחולדה וא"כ למה מוקי לקמן מלתא דרב דאומר אף לחולדה יש דריסה בעופו' נוקי ליה בגו"ט וביש מצילין והא דאמר אף לחתול א"ד באימרי רברבי והא דאמר לחתול יש דריסה ולחולדה א"ד בגו"ט באין מצילין אלא ודאי דלל"ב שאין חילוק בחתול גם בנץ אין חילוק ולעולם אין דריסה בגו"ט אף במצילין והה"ד לחולדה וללשנא קמא ודאי דהוה יכול לאוקמי הא דאמר רב דאף לחתול א"ד בגו"ט ובאין מצילין והא דאמר לחתול יש ולחולדה אין דריסה מיירי ביש מצילין והא דאמר אף לחולדה יש מיירי בעופו' ובאמת מדלא מוקי לה הכי מוכח דל"ב עיקר. ונחזור לראשונות שלסברת התוס' קשה האויס ברענגער דמייתי סיפא דר' יהודא ודרוסת ארי בגסה הוא מיותר ונלע"ד דאי לאו סיפא דמלתא דדרוסת ארי בגסה הוה אמינא שר"י בא לפרש בזה האופן דת"ק קאמר דרוסת הזאב וממילא ממועט חתול וכדי שלא תאמר דדוקא מגסה הוא דאימעט חתול בא ר' יהודא לפרש דרוסת הזאב שאמר ת"ק למעוטי חתול בדקה כלומר אפילו בדקה דוקא זאב ולא חתול ולעולם דזאב עצמו בגסה נמי דריס וכדרב להכי מייתי סיפא ודרוסת ארי בגסה לומר דוקא ארי ולא זאב:

והנה לפי מ"ש לעיל לתרץ לשיטת רש"י וכתבתי שאי לאו סיפא דמלתא הוה אמינא שאין דריסה אוסר בגסה כלל משום דורס נלע"ד לתרץ מה שהקשיתי לשיטת התוס' דרב קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס למה אמר רב דין זה בפ"ע הוה לי' רק למימר הלכה כת"ק וממילא הוה ידעינן הלכה מכלל דפליגי ולת"ק זאב בגסה דריס. ולפי מ"ש ניחא דהוה אמינא שפלוגתייהו להיפך דת"ק סבר דרוסת הזאב שאין בבהמה דריסה למעלה מדריסת הזאב דזאב דריס בגדולה שבדקות ולמעלה מזה אין דריסה כלל אפילו לארי ובא ר"י להחמיר דרוסת הזאב הוא בדקה ודרוסת ארי אפילו בגסה שארי חמיר מזאב והא דהזכיר ר"י זאב כלל כיון שבזאב לא פליג היינו משום דלת"ק לא אימעט חתול מגו"ט שת"ק החמיר יותר נקט זאב שהוא לדידי' היותר חמור דדריס אפילו באימרי רברבי ולמעלה מזה ליכא לדידי' דריסה כלל ובא ר"י לחלוק בתרתי ונקט זאב בדקה וארי בגסה ומכלל דלמטה מזאב ליכא דריסה כלל אפילו בגו"ט דר"י כל מדרגות דרוסה חשיב ואי הוה עוד מדרגה למטה מזאב ג"כ הוה חשבי' ולהכי הוצרך רב לפרש בבהמה מן הזאב ולמעלה לומר דזאב בגסה נמי דריס:

עוד נלע"ד הוכחה לדברי הטור דהרא"ש מסקנתו כל"ב משום דהרא"ש הקשה על פירש"י דפירש דקמ"ל דזאב בגסה אמתני' קאי והקשה הרא"ש מדקאמר ואבע"א לעולם למעוטי חתול מכלל דלל"ק לא ממעט חתול ולכאורה דברי הרא"ש תמוהים דהרי רש"י נשמר מזה וכתב ואבע"א לעולם מתני' נמי ממעט חתול. ונראה משום דאי מפרשינן דאמתני' קאי לעולם למעוטי חתול א"כ הא דקאמר מ"ד אורחא דמלתא קתני קמ"ל היינו קמ"ל דמתני' לאו אורחא דמלתא קתני אלא דוקא קתני אבל אם נימא לעולם למעוטי חתול ארב קאי א"כ נשאר זה קיים דמשנתינו אורחא דמלתא קתני והנה ללישנא בתרא דחתול דריס גו"ט בכל ענין אפילו אין מצילין א"כ קשה למה אחז במשנתינו דרוסת הזאב ממ"נ אי הדורס היותר גדול יאמר ארי ואם הדורס היותר קטן יאמר חתול וצריך לומר דאורחא דמלתא קתני וא"כ ש"מ דקמ"ל על רב קאי וא"כ ש"מ דלל"ק לא ממעט חתול ושפיר הקשה הרא"ש על רש"י וכל זה אם הרא"ש אוחז ל"ב עיקר דללישנא קמא לכך לא קתני במשנתינו חתול משום דמשנתינו איירי גם באין מצילין וא"כ מדהקשה הרא"ש כן לרש"י מכלל שסובר ל"ב עיקר והנה לפי מ"ש דמלישנא בתרא מוכח דמשנתינו גם למסקנא אורחא דמלתא קתני א"כ אין לנו ראי' דגם לא דריס באמרי רברבי לא משנתינו ולא ממימרא דרב דרב לא איירי בגס כלל ובזה נלע"ד לתרץ דברי התוס' בד"ה מ"מ לר"ח קשיא וא"ת ולשני ליה דברייתא באימרי רברבי ולכאורה קשה למה הקשו על התרצן ולא הקשו על המקשה דמאי מקשה ודלמא ברייתא באימרי רברבי ונלע"ד משום דלכאורה יש לדחות קושייתם דאי אימרי רברבי א"כ מאי ארי' דנקט ברייתא נץ אפילו גס נמי לא דריס ונתני גס. אלא דהיא גופה מנ"ל ודלמא גס דריס באימרי רברבי ואי ממשנתינו אורחא דמלתא קתני וא"כ המקשה איכא למימר דקאי לשנויי קמא דזאב בגסה דריס וא"כ לא אמרינן אורחא דמלתא אבל על התרצן אליבא דל"ב על כרחך אורחא דמלתא קתני וא"כ לא מוכח ממשנתינו כלל דגם לא דריס באימרי רברבי ושפיר הקשו ושפיר הקשו דנוקי ברברבי:

והנה הי' נלע"ד בדרך הנ"ל לתרץ מה שרשמו התוס' במה דאמר מ"מ לר"ח קשיא ולא רשמו תכף במיתיבי ונראה משום דיש לדחות דאי ברברבי ליתני גם וכנ"ל אלא דעל זה קשה ולטעמיך דאיירי בגו"ט ג"כ קשה לתני גס שהרי מוכח מדברי ר"ת דאפילו בגו"ט גס לא דריס מדאמר ר"ת דרוסת חתול ונמי' בגו"ט מכלל דגם לא ואין לומר דגס חמיר מחתול ובק"ו אתי א"כ נחשבי' להורות דאפילו גם דוקא בגו"ט דריס ולא ברברבי ואין לומר דזה שמעינן ממתני' דהרי על מתני' יש לומר א"ד קתני ותדע דע"כ אורחא דמלתא קתני מדלא חשיב חתול בגו"ט שהרי עכשיו עדיין לא ידע חילוק בין מצילין או לא וכן לל"ב אלא דאי גרסינן רב אין זה קושיא דכבר השמיענו רב לעיל למעוטי חתול וכל זה אי גרסינן רב אבל אי גרסינן רב חסדא א"כ ר"ח עדיין לא השמיענו דגם ל"ד ברברבי ולמה לא נקט גס אלא ודאי דגס לא דריס אפילו בגו"ט וא"כ שפיר הקשו התוס' דנוקי באימרי רברבי. ואין להקשות דלתני גס דהרי גם לטעמיך דמוקמת בגו"ט ג"כ קשה לתני גס. וא"כ בלא"ה הוה אמינא דגרסינן רב ולא קשה קושיית התוס' אבל עתה אמר מ"מ לרב חסדא קשיא ואי גרסינן אמר ר"ח אמר רב הוה ליה למימר לרב קשיא אלא ודאי דל"ג רב ושפיר הקשו התוס' ובזה יש לדחות דברי מהרש"א שכתב שמזה היו יכולין התוס' להוכיח דל"ג נץ במלתא דר"ח והואיל ואני קאי בזה המהרש"א צריך אני לפרש דבריו דלכאורה אין פירוש לדבריו שכתב דאי גרסינן נץ במלתא דר"ת א"כ גם בנץ יש לומר ברייתא באימרי רברבי והרי משנתינו מוכח שאין לנץ דריסה אפילו בדקה שבדקות. אלא שכוונתו דלכאורה בלא"ה מוכח דל"ג נץ דאל"כ קשיא משנתינו אלא שעל זה יש להשיב דאף דיכול להקשות ממשנתינו עדיף ליה לאקשויי מברייתא שמקשה על כל תלת מילי דנץ וחתול ונמי'. אבל אי יש לדחות דברייתא ברברבי ועיקר הוכחה מנץ ממשנתינו א"כ גם מברייתא לא הקשה רק מנץ ועל ידי משנתינו א"כ בקיצור הוה ליה להקשות ממשנתינו זה כוונת מהרש"א:

והנה יצאנו קצת מעיקר כוונתינו ונחזור לראשונות לדחות דברי מהרש"ל דאי גרסינן במלתא דר"ח נץ א"כ נץ דריס בגו"ט וק"ו לגס וא"כ בלא"ה אי אפשר לאוקמי ברייתא באמרי רברבי דא"כ אדתני נץ לתני גס וליכא למימר ולטעמיך דאיירי בגו"ט ג"כ לתני גם זה אינו שהרי אפילו נץ דריס בגו"ט וק"ו גם:

כמה חסרון בשדרה. ולא תטמא באהל בלא בשר: וכן לטרפה. דלבית הלל מיטרפא בחדא חוליא אלמא לשמואל עקירת חוליא הוא דטרפה ולא עקירת צלע: בשילהי כפלי. יש חוליות הרבה שאין שם צלעות: ולתנייה גבי קולי בית שמאי. אי לענין טרפה נמי פליגי ליתנייה בעדיות דקחשיב התם כל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל דהא לגבי טרפה הוו בית שמאי לקולא: כי איתשיל. חסרון שדרה בבית המדרש: לענין. טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהתם בית שמאי לחומרא: רוב גובהה. מן העינים ולמעלה רוב היקפה גדול מרוב גובהה: ברוב קרוע. וכ''ש ברוב נטולה: או ברוב נטול. שניטל רובה אבל ברוב קרוע לא מיטרפא: תפשוט. דברוב קרוע קאמר דהא או שנקרע תנן ומפרשינן להאי רוב חיצונה דהיינו בשר החופה: מידי הוא טעמא. הא דמיבעיא לן ברוב קרוע או ברוב נטול: אלא לשמואל. דהא איהו אמרה להא שמעתא לעיל צלע שנעקרה וכו' ושמואל לא מפרש למתניתין כדאמרי במערבא אלא מקום שאין בו מילת דהיינו בכרס עצמו ואיהו מוסיף האי טרפות דבשר החופה אמתניתין דגמרא גמירי ליה ותנא דמתניתין מייתי לה בזה הכלל: מן הזאב ולמעלה. הוי דרוסה וזאב בכלל אבל מזאב ולמטה אין לו ארס חזק להמית בהמה אלא עופות: ובעופות. הנדרסין: מן הנץ ולמעלה. יש לו כח לדרוס עוף חברו: וכי תימא. אי לאו דרב הוה אמינא לעולם חתול נמי הויא דריסה בדקה ומתניתין קא משמע לן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ומשום דאיירי בגסה נקט זאב: גברא אגברא קא רמית. דרבי אלעזר אדרב דרב סבר רבי יהודה פליג ות''ק אפילו בגסה קאמר ואיצטריך דרב לאשמועינן דמן הזאב ולמטה אפילו בדקה נמי לא דלא תימא האי דקתני זאב משום גסה אבל דקה אפילו חתול נמי: ואיבעית אימא לעולם. מתניתין נמי ממעט חתול אפילו מדקה דזאב גופיה דקתני בדקה קאמר כר' בנימין ואתא רב לפרושי דדוקא נקיט זאב במתני': מהו דתימא. האי דנקט זאב משום דאורחיה למידרס ולעולם הוא הדין לחתול קמ''ל רב: נמייה. חיה היא ויש אומרים שהיא מרטרינ''א בלע''ז: גדיים וטלאים. דקים שבדקה ומודה רב חסדא באילים ורחלים כמתני': עד שתינקב לחלל. כקוץ בעלמא ועד שניקבו הדקין ומדשוי להו כקוץ בנקובה מכלל דארס שלה אין מזיק אפילו לעופות וכל שכן לגדיים וטלאים: בריבי. שם חכם: לא אמרו אין דרוסה. לחתול: אלא במקום שאין מצילין. לעוף או לגדי מידו דאינו כועס כל כך ולא אלים זיהריה: אבל במקום שיש לה מציל. הוא כועס ויש לו ארס חזק וכשמכה בצפורן משליך בה ארס ודרב חסדא בשיש מצילין: בסחופיה. פלוט''א: חמשה קורטי דמא. ארס של חמש אצבעות: הצלת עצמה. שהיא עצמה מצלת גופה ובורחת: ורבנן. דפליגי עליה דבריבי דאמרי אפילו יש מצילין אין דרוסה בהאי דמא דמשתכח בדשא מפרקי לך: אית ליה זיהרא ולא קלי. אינו שורף: איכא דאמרי. דרב חסדא אפילו במקום שאין מצילין קאמר דיש דרוסה ומתניתין דנקט זאב משום אימרי רברבי נקט והא מתניתין דנקט עד שתנקב לחלל בריבי היא ובמקום שאין מצילין ורבנן פליגי עליה: לא אמרו. יש דרוסה לחתול: אבל במקום שאין מצילין כו'. ורבנן סברי אף במקום שאין מצילין יש דרוסה:

אילימא למעוטי חתול. כלומר דוקא זאב דריס באימרי רברבי ולא חתול: וכי תימא קמשמע לן דזאב בגסה נמי דריס. כלומר דלהכי נקט מן הזאב ולמעלה לאשמועינן דכל מן הזאב ולמעלה שוה דמה ארי בגסה אף זאב בגסה: הכי גרסינן אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. ולא גרסינן נץ במילתיה דרב חסדא דאי גרס ליה א''כ כי פריך ליה מברייתא מנץ נמי פריך וכי משני הוא דאמר כבריבי צריך לומר דקאי נמי בריבי אנץ ואילו מתני' קתני נץ דיש לו דרוסה ומתניתין איירי בכל ענין אף במקום שאין מצילין וכי תימא דמאי דמחלק בריבי היינו בגדיים וטלאים אבל בעופות לא א''כ מאי קא פריך מההיא תרנגולתא דהוה בי רב כהנא ואע''פ שעל כרחך אנו צריכין לחלק משום דלא תקשה ברייתא אמתניתין היינו משום דקסבר דבעופות קלי זיהריה ובגדיים וטלאים לא קלי זיהריה אבל בריבי סובר דמקום שיש לו מצילין קלי בין בעופות בין בגדיים וטלאים אבל במקום שאין מצילין אין לו כלל ארס ואי הוה גרסינן נץ במילתא דרב חסדא אם כן אף בנץ נמי היינו צריכין לומר כן ועוד לאיכא דאמרי דמשני דברייתא כבריבי היא א''כ לרב חסדא יש דרוסה לנץ בכל ענין אף בגדיים וטלאים ומאי איריא דתני מתניתין עוף הדק אפילו גדיים וטלאים נמי: מ''מ לרב חסדא קשיא. וא''ת ולישני ליה דברייתא באימרי רברבי וי''ל דדומיא דנץ קתני דאף בגדיים וטלאים אין לו דרוסה ומיהו לפירוש איכא דאמרי דאוקי לברייתא כבריבי ובאין לו מצילין לא הוי חתול דומיא דנץ דדרוסת הנץ בעופות בכל ענין ובגדיים וטלאים לא דריס בשום ענין ומתוך כך יתיישב אמאי לא מוקי ברייתא נמי ללישנא קמא כבריבי ובאין להן מצילין הא במצילין יש להן דרוסה משום דדומיא דנץ קתני דאין לו דרוסה בכל ענין:

דף נב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד