חולין נז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

אתייה הביאו לבריה, לבנו של הנופל, ושחטיה קמיה באחוזת עינים, שאיחז את עיניו כאילו שחט את הבן, אבל למעשה הוא לא שחט, אינגיד, ואיתנח האב מצערו על שחיטת בנו. עול למעייניה, חזרו מעיו למקומן כתוצאה מהחרדה. וחייטיה, וחיברם לכרסיה.

שנינו במשנה: נשתברו רגליה.

ההוא צנא סל דאינקורי של עופות, שנשתברו רגליהן בארכובה למטה, או למעלה מארכובה, ואין העצם יוצא לחוץ, דאתיא לקמיה דרבא.

בדקיה רבא בצומת הגידין, שיהיו כל ט"ז החוטין קיימין - ואכשריה.

אמר רב יהודה אמר רב: שמוטת יד, שנשמטה הכתף שלה, ^[76] בבהמה - כשרה. ^[77]

שמוטת ירך, דהיינו, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה - בעוף, טרפה.

שמוטת גף, פרק עליון המחובר בגבה, בעוף - טרפה [ראה ציור בספר שיחת חולין], כי חיישינן שמא כאשר נשמטה הכנף ניקבה הריאה.

ושמואל אמר: תיבדק הריאה בנפיחה.

וכן אמר רבי יוחנן - תיבדק הריאה.

חזקיה אמר: אין ריאה לעוף. וכדמפרש ואזיל.

ורבי יוחנן אמר: יש לו לעוף ריאה, וישנה בו כעלה של וורד, שהיא דקה ואדומה, והיא מצויה בין אגפים.

והוינן בה: מאי "אין ריאה לעוף" דקאמר חזקיה?

אילימא, דלית ליה לעוף ריאה כלל. והא קא חזינא דאית ליה ריאה!?

אלא, כוונתו של חזקיה לומר, דלא מיטריף ביה כשניקבה הריאה.

ופרכינן: והתני לוי: טרפות שמנו חכמים בבהמה - כנגדן יש בעוף.

יתר עליהן עוף, שנטרף אם נשבר העצם של הגולגולת, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח.

ומוכח מהכא שעוף נטרף בניקבה הריאה!?

ומשנינן: אלא, הכי קאמר חזקיה: אין לו לעוף - לא לינפל, שאם נפל אין צורך ליבדוק את ריאתו. ולא ליחמר, שאם נפל לאש אין בודקין ריאתו.

מאי טעמא?

אמר רב חנה: הואיל ורוב צלעותיה מגינות עליה.

ופרכינן: והא מדאמר רבי יוחנן יש לו לעוף ריאה, וישנה כעלה של וורד בין אגפיים, מכלל, דחזקיה סבר דלית ליה ריאה כלל.

אלא, אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: מדבריו של בריבי, חזקיה, שהיה גדול בדורו, ניכר שאינו בקי בתר נג ולין.

אמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך, בעוף - כשרה. אמר ליה רבה בר רב הונא לרב הונא: והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו - רב יהודה משמיה דרב אמר: שמוטת ירך, בעוף - טרפה?!

אמר ליה רב הונא: ברי, נהרא נהרא ופשטיה. משל הוא, כמו התפשטות מי נהר, שאינו דומה נהר אחד למשנהו, אלא יש מקומות שהמים זורמים בהם בחזקה, ויש באיטיות. כך נוהגים בכל מקום בצורה אחרת. ורב סבר שהיא כשרה, אלא שלא התיר לבני פומבדיתא לפי שראה שהם נוהגים בזה איסור. ורב יהודה היה מפומבדיתא, וסבר שרב מטריף.

אזל רבי אבא, אשכחיה לרב ירמיה בר אבא, דקא בדיק בצומת הגידין.

אמר ליה רבי אבא: למה ליה למר כולי האי?! והא רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה?! ואם בנשמטה כל הירך היא כשרה, כל שכן כשרק נחתך צומת הגידין שהיא כשרה!?

אמר ליה רב ירמיה בר אבא: אנא, מתניתין ידענא. דתנן בתחילת הפרק: בהמה שנחתכו רגליה - מן הארכובה ולמטה, כשרה. מן הארכובה ולמעלה פסולה. וכן שניטל צומת הגידין, הרי היא טריפה על אף שהארכובה עצמה קיימת.

ואמר רב עלה - וכן בעוף.

ופריך ליה רבי אבא: אי הכי, לדבריך, קשיא דרב אדרב?!

אישתיק רב ירמיה.

אמר ליה רבי אבא: דלמא שני לה בין שמוטה, שנשמטה כל הירך, שהיא כשרה, לבין חתוכה צומת הגידין בלבד, שהיא טרפה!?

אמר ליה רב ירמיה: וכי ואת הוא דמפרשת לשמעתתיה דרב?!

לא אתה הוא המפרש את דבריו, אלא בפירוש אמר רב בעצמו כך: ירך שמוטה - כשרה. חתוכה - פסולה!

ואל תתמה, שהרי מצינו שאם חותכה מכאן, מצומת הגידין, ומתה. ואילו חותכה מכאן, בבשר הרגל למעלה מצומת הגידין, וחי תה!

כי סליק כאשר עלה רבי אבא לארץ ישראל מבבל, אשכחיה פגש לרבי זירא, שעלה גם הוא [לפניו] לארץ ישראל, דיתיב וקאמר: אמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף, טרפה.

אמר ליה רבי אבא: חיי דמר! מיומא דסליק מר להכא,

הערות

^[76] רש"י לקמן. והתוס' כתבו שגם אם נחתכה היד היא כשרה, וכן נפסק בשולחן ערוך יו"ד נג א, והוא הדין בנשברה היד.

^[77] ואם נשמטה היד מעיקרא, שנשמט ראש העצם מהמקום התחוב בשדרה, נחלקו רבותינו הראשונים. יש הסוברים שלא נאמר דין טריפות ביד הבהמה כלל, לפי שאין חיות הבהמה תלויה ביד [מאירי, רמב"ם ושולחן ערוך], ויש החוששים שאם נחתכה היד לגמרי, ועברה המכה מעבר לצלעות, ונצרר הדם בצלעות הרי היא טריפה, שמא ניקבה הריאה. [עיין ברמ"א המביא דעתם].

באחוזת עינים, כלומר, איחז את עיני האב, כאילו הבן נשחט, אינגיד ואיתנח [נמשך, נמתח האב ונאנח], עול למעייניה [נכנסו בני המעיים] על ידי התנועה הזו למקומם, וחייטיה לכרסיה [ותפר את כריסו], ונרפא.

א שנינו במשנה: נשתברו רגליה של העוף — כשרה. מסופר, ההוא צנא דאינקורי דאתיא לקמיה [סל מלא עופות שבורי רגלים שבאה לפני] רבא, בדקיה [בדק אותם] רבא בצומת הגידין הנמצא בתחתית עצם השוק, וראה שכל הגידים שלמים, ואכשריה

[והכשיר אותו]. אמר רב יהודה אמר רב: שמוטת יד (הרגל הקדמית) בבהמה, כלומר, שנקעה היד ממקומה בכתף — כשרה, שמוטת ירך שיצאה עצם הירך ממקומה בעוף — טרפה. שמוטת גף (כנף) בעוף, שיצאה ממקום חיבורה בגב העוף — טרפה, ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא ניקבה הריאה, שמקום חיבור הגף סמוך לריאה, וכשהיא ניתקת יש חשש שניתק עמה חלק מן הריאה. ושמואל אמר: תיבדק הריאה, ואם יש בה נקב הריהי טריפה. וכן אמר ר' יוחנן: תיבדק.

ובענין זה מובאת מחלוקת, חזקיה, בנו של ר' חייא, אמר: אין ריאה לעוף, ור' יוחנן אמר: יש לו ריאה לעוף, וישנה (והיא נראית) כעלה של וורד, דקה ואדומה, בין אגפים (הכנפיים). ושואלים: מאי [מה פירוש] אין ריאה לעוף שאמר חזקיה? אילימא דלית ליה [אם תאמר שאין לו] כלל ריאה — והא קא חזינא דאית ליה [והרי אנו רואים שיש לו] ריאה! אלא תאמר שכוונתו היתה דלא מיטריף ביה [שאין בה טריפה] אם ניקבה — והתני [והרי שנה] לוי בברייתא: טרפות שמנו חכמים בבהמה — כנגדן גם בעוף טריפה, יתר עליהן עוף — אם נשבר העצם של הגולגולת, שהוא טריפה אף על פי שלא ראינו שניקב קרום של מוח!

אלא תאמר שהכוונה היא שאין לו לריאה של העוף, לא לינפל [דין נפילה], שאם נפל — אין חוששים שנתרסקה הריאה, ואינה צריכה בדיקה כפי שחוששים באיברים אחרים (לעיל נא,ב), ולא ליחמר [דין נחמרה], שאם נפל העוף לאש — אין חוששים שנכוותה הריאה, כמו בשאר בני מעיה שבודקים אם נעשו ירוקים (לעיל נו,א); מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב חנה: הואיל ורוב צלעותיה של העוף מגינות עליה על הריאה;

והא [והרי] ממה שאמר ר' יוחנן בתגובה לדברי חזקיה: יש לו לעוף ריאה, וישנה כעלה של וורד בין אגפיים — מכלל הדברים אתה למד שחזקיה שאמר אין לו ריאה סבר דלית ליה [שאין לו] כלל ריאה! אלא צריך לומר, כמו שאמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר' חנינא: מדבריו של בריבי (הגדול) חזקיה, ניכר שאינו בקי (מורגל) בתרנגולין.

ב אמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה. אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו [והרי חכמים שבאו] מפומבדיתא אמרו שרב יהודה משמיה [משמו] של רב אמר: שמוטת ירך בעוף טרפה! אמר ליה [לו]: ברי [בני], נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והילוכו], כלומר, מנהגים שונים יש למקומות שונים. ודעתו של רב היתה להיתר, אלא שבפומבדיתא נהגו איסור, וכך פסק להם רב.

ובענין זה מסופר, אזל [הלך] ר' אבא, אשכחיה [מצא] את רב ירמיה בר אבא דקא בדיק [שהוא בודק] בעופות בצומת הגידין, לראות אם ניטל. אמר ליה [לו], למה ליה למר כולי האי [למה לו לאדוני כל זה]? והא [והרי] רב הונא אמר בשם רב: שמוטת ירך בעוף כשרה, ואם כשכל הירך ניטלה הריהי כשרה, כל שכן אם ניטל רק צומת הגידין, שהוא למטה מן הירך! אמר ליה [לו]: אנא מתניתין ידענא [אני את משנתנו אני יודע] ועליה אני סומך, ששנינו: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (הברך) ולמטה — כשרה, מן הארכובה ולמעלה — הריהי פסולה (טריפה), וכן שניטל צומת הגידין הריהי טריפה, אפילו הארכובה קיימת; ואמר רב עלה [עליה]: וכן בעוף.

אמר לו: אי הכי קשיא [אם כך קשה] מדברי רב על דברי רב, שמצד אחד אמר ששמוטת הירך בעוף כשרה, ומצד אחר אמר שדין העוף כדין הבהמה, ואם נחתכה הרגל למעלה מן הארכובה — טריפה היא! אישתיק [שתק] רב ירמיה בר אבא, ולא ענה על כך. אמר ליה [לו] ר' אבא: דלמא שני ליה [שמא שונה לו] לרב בעוף בין שמוטה לחתוכה, שאם נשמטה הירך ממקומה — אין זה עושה טריפה, אבל אם נחתכה באמצעה, או אפילו למטה משם — הרי זה טריפה? אמר ליה [לו]: ואת מפרשת שמעתתיה [ואתה הוא המפרש את הלכותיו] של רב מסברתך? בפירוש אמר רב כך: שמוטה — כשרה, חתוכה — פסולה. ואל תתמה כיצד יתכן דבר זה, שהרי פעמים חותכה את הבהמה או העוף מכאן ומתה, ואילו חותכה מכאן ממקום אחר וחיתה (וחיה).

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מבבל לארץ ישראל אשכחיה [מצא אותו] את ר' זירא דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף — טרפה. אמר ליה [לו] ר' אבא: חיי דמר [בחיי אדוני], מיומא דסליק מר להכא [מיום שעלה אדוני לכאן] לארץ ישראל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

deceptively, i.e., he only pretended to kill the son. The father fainted and went limp. By this movement, his intestines entered his stomach, and the Roman sewed up his stomach, and he recovered.

§ The mishna states: If its legs were broken, the bird remains kosher. The Gemara relates that there was a certain basket of birds with broken legs that came before Rava. Rava inspected each bird at the convergence of sinews in the thigh, and when he found that all its sinews were intact, he deemed it kosher.

Rav Yehuda says that Rav says: A dislocated foreleg in an animal is kosher. A dislocated femur in an animal renders it a tereifa. A dislocated femur in a bird renders it a tereifa. A dislocated wing in a bird renders it a tereifa, because we must be concerned that perhaps the lung was perforated. The lung is located near the wing’s attachment to the body, and part of the lung may have been torn out with the wing. And Shmuel says: The lung should be inspected, and if no damage is found, the bird is kosher. And so says Rabbi Yoḥanan: It should be inspected.

Ḥizkiyya, son of Rabbi Ḥiyya, says: A bird has no lungs. And Rabbi Yoḥanan says: A bird does have lungs, and they are like a rose petal in appearance, thin and red, between the wings. The Gemara asks: What does Ḥizkiyya mean when he says that a bird has no lungs? If we say that it has no lungs at all, that is problematic, as don’t we see that it does have lungs? Rather, say that he means that the bird is not rendered a tereifa by them if they are perforated. But this, too, is problematic, as doesn’t Levi teach: Those tereifot that the Sages enumerated in an animal hold likewise in a bird, and in addition to those, a bird is a tereifa if the bone of the skull was broken, even if the membrane of the brain was not perforated? If so, a perforated lung in a bird, as in an animal, renders it a tereifa.

Rather, say that Ḥizkiyya means that a bird’s lung has no halakha of falling and no halakha of singeing. If a bird falls, one need not inspect the lungs for damage as he must other organs (see 51b), and if it falls in a fire, one need not inspect the lungs for a change in color as he must other organs (see 56b). What is the reason for this? Rav Ḥana said: Since a majority of the bird’s ribs protect the lungs, one need not be concerned that the lung was damaged.

The Gemara asks: But from the fact that Rabbi Yoḥanan says in response: A bird does have lungs, and they are like a rose petal between the wings, by inference one must conclude that Ḥizkiyya maintains that it has no lungs at all. Rather, one must say as they say in the West, Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: From the statement of the Distinguished, i.e., Ḥizkiyya, it is apparent that he is unfamiliar with chickens.

§ Rav Huna said that Rav said: A dislocated femur in a bird is kosher. Rabba bar Rav Huna said to Rav Huna: But the Rabbis that came from Pumbedita said that Rav Yehuda says in the name of Rav: A dislocated femur in a bird renders it a tereifa. Rav Huna said to him: My son, each river and its course, i.e., different communities observe different customs. Although Rav himself held that such a bird is kosher, he ruled for those living in Pumbedita that such a bird is a tereifa, in accordance with their own custom.

The Gemara recounts: Rabbi Abba went and found Rav Yirmeya bar Abba inspecting birds at the convergence of sinews in the thigh. Rabbi Abba said to him: Why must Master do all this? But doesn’t Rav Huna say that Rav says: A dislocated femur in a bird is kosher? If a bird is kosher even when the whole thigh has been removed, all the more so it should be kosher when only the convergence of sinews has been removed. Rav Yirmeya bar Abba said to him: I know the mishna (76a): With regard to an animal whose hind legs were severed, if they were severed from the leg joint and below, it is kosher; from the leg joint and above, it is a tereifa and unfit for consumption. And likewise an animal whose convergence of sinews in the thigh was removed is a tereifa. And Rav said about this: And likewise with regard to a bird.

Rabbi Abba responded: If so, this statement of Rav, that a bird whose convergence of sinews was removed is a tereifa, poses a difficulty for that statement of Rav, that a bird with a dislocated femur is kosher. Rav Yirmeya bar Abba was silent and did not respond. Rabbi Abba said to him: Perhaps there is a difference for Rav between a dislocated femur and a severed femur, and while the former does not render a bird a tereifa, the latter does. Rav Yirmeya bar Abba said to him: And are you interpreting Rav’s halakhot based on your own reasoning? Rav said explicitly: A dislocated femur is kosher, while a severed femur renders the animal unfit for consumption. And do not be confounded by this distinction, as one cuts an animal from here, in one place, and it dies, but one cuts it from there, in another place, and it lives.

The Gemara recounts: When Rabbi Abba went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Zeira sitting and saying: Rav Huna said that Rav said that a dislocated femur in a bird renders it a tereifa. Rabbi Abba said to him: By Master’s life, since the day that Master came up to here, Eretz Yisrael,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ההוא צנא דאינקורי. כלומר סל מלא עופות שנחתכו רגליהם:

לא ליחמר ולא לינפל. כלומר שאם נפלה לאור לא נימא מחמרא הריאה ואם נפלה לא נימא ניקבה הריאה:

מדבריו של ב"ר ניכר זהו חזקיה. שמוטת ירך רומפדרא בלע"ז:

אי הכי קשיא דרב אדרב. כלומר הכא אמר שמוטת ירך בעוף כשרה והכא אמר וכן בעוף:

שמוטת ירך בבהמה ובעוף. פירש"י ז"ל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ואיכא למידק דהא א"ר יוחנן גופיה דאלו טרפות דוקא מכלל דרב מתנה כשרה.
ויש מתרצים כי א"ר יוחנן טרפה בדאיעכול ניביה ודרב מתנה בדלא איעכול וכ"כ רש"י ז"ל עצמו שמוטת ירך זו בדאיעכול ניביה ותמוה הוא שלא הוזכר' כאן אותה שמועה דרב מתנה ולא פי' בדאיעכול ניביה דודאי בדלא איעכול נמי שמוטה הויא ואפילו לא איפסוק וכ"ש בדאיפסוק.
וי"א כי א"ר יוחנן טרפה בעוף בין דאיעכול ובין דלא איעכול אבל בבהמה בעינן איעכול ניבי' ולאו מלתא היא דהא רב יהודה אמר בבהמה ובעוף ולא חלקו עליו בכל השמוע' אלא בעוף ומעובד' דר' אבא דאשכחיה לר' ירמיה בר אבא דבדק בצומת הגידים ואקשי' עליה שמוטת ירך וכו' משמע דבבהמה פשיטא להו דטרפה.
וי"א שב' מקומות הן, לפי ששלש עצמות יש בעוף העצם התחתון הנק' רגל והב' שלמעל' ממנו הוא השוק והג' למעלה מזה, ובוקא דאטמא הוא ראש זה העצם הג' ותחוב בשדרה וכן אמרו בו דאיעכול ניביה אבל נשמט ראש דהעצם הג' שהוא סופו במקום שהוא מחובר לעצם הב' שהוא השוק אעפ"י שלא נתעכלו ניבין וטרפה וזהו שמוטת ירך שנפסקה הלכה שהיא טרפה בבהמה ובעוף ובדין הוא דלימרו שמוטת שוק דהא ירך במקומה עם הגוף עומדת והשוק הוא שנשמט ממנו ומן הגוף אלא להפריש בין בזו לנשמט סוף השוק מן הרגל שלא יאמר שמוטת שוק היינו סוף השוק מפני שצומת הגידים שם והא טרפותיה.
וזהו שרמז בגמרא שמוטת ירך לניטלו צומת הגידים לפי שהגידים בו בעצם הן והיו סבורין דשמוטה בראש העצם (כבד ושומנו וגידיו) [שבו צומת הגידים] אבל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה מה ענין לצומת הגידים כלל אעפ"י שהן למט' מזה אינן באותו פרק וזה הפי' יותר מחוור לפרש בו הלכות הללו.
והא דתנן (נו,ב) נשתברו גפיה אפילו בפרק הג' הסמוך לגוף כשרה שהרי שמוטה בפ' הג' כמו שפירש"י ז"ל וכיוצא בשמיטה הכשירו שבורה ועוד נשתברו גפיה סתם שנינו ואין לחוש לדברי האוסר כלל.

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה שמוטת יד בבהמה כשירה שמוטת ירך בעוף טריפה שמוטת גף בעוף טריפה. כבר כתבתי למעלה (נו, א) דשמוטת ירך דאמר רב יהודה היינו בוקא דאטמא ובדאיעכול ניביה קאמר, כדאפסיקא הילכתא בגמרא בהדיא לעיל (חולין נד, ב), והא דמייתינן עלה לקמן (חולין נז ע"ב) מתניתין דוכן שנטל צומת הגידין אותו עצם, מכ"ש קא מייתי ראיה דיש בכלל מאתים מנה. ואיכא מרבוותא דפירשו דשמוטת ירך דאמר ר' יהודה לא היינו בוקא דאטמא, אלא ראש העצם האמצעי המחובר בין עצם הירך ועצם הרגל, וראש העצם (השלישי) ההוא בו נצמתים הגידים והראש השני המחובר עם עצם הירך בו נאמרו דברי רב יהודה, וקראו ירך ללמד על הראש המחובר לעצם הירך, וזה שהביא עליו הא דתנן וכן שנטל צומת הגידין ודרב יהודה לחוד ובוקא דאטמא לחוד. והא רב יהודה אפילו בדלא איעכול ניביה היא אמורה. ואינו מיחוור משום דר' יהודה מה שאסר בירך כנגדו התיר ביד, ויד ודאי היינו העצם המחובר עם (העצם) הגוף שנשמט מן השדרה, והראיה שהרי אסר בירך שבעוף מה שאסר כנגדו בבהמה, ואסר גם כן גף בעוף אף על פי שכנגדו התיר יד בבהמה, וגף [ה]נאסר בעוף היינו ודאי ראש העצם המחובר עם הגוף, שהרי לא מחמת עצמו אסרו אלא מחמת חשש נקיבת הריאה המחוברת לו, אם כן מה שאסר בגף התיר כנגדו ביד שבבהמה, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר בירך, אם כן אין לומר כלשון האחרון אלא כראשון וכבר הארכנו בבירור הענינים למעלה (נד, א) כן נ"ל.

הכי גרסינן: ושמואל אמר תבדק וכן אמר ר' יוחנן תבדק. ולפי גירסא זו קיימא לן כשמואל ור' יוחנן דאמר תבדק, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, ומקצת נוסחאות יש דלא גרסי כלל וכן אמר ר' יוחנן, והוה ליה רב ושמואל וכל רב ושמואל באיסורי קיימא לן כרב באיסורי, והילכך לית לה בדיקה כלל. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. ודוקא שמוטת גף, אבל שבורת גף כשרה כדתנן נשתברו גפיה כשרה, וסתמא קתני בכל מקום שנשתברו בין בעצם הראשון או באמצעי ואפילו בשלישי הסמוך לגוף, ובלבד שלא ישבר סמוך ממש לגוף דא(י)[ז] אפשר דחיישינן לנקיבת הריאה הסמוכה לו שמא בהשבר קורטא מינ' ניקב לפנים, ודבר זה שמעתי מרבותינו ז"ל שהחמירו בדבר אף על פי שאינו נראה כן מעיקר הגמרא, ובהלכות דרבי אלדד הדני שהחמיר בשבירת העצם השלישי לא נתחוורו דבריו, ומיהו אם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור. כדאמרינן לקמן (חולין עו, ב) בפרק המקשה בנשבר העצם למטה מן הארכובה ואבר עצמו אסור, ומקום חיתוך נמי אסור, דבכל מקום [מקום] חתך אסור חוץ מן הזרוע בשלה בשל איל נזיר, וכדאיתא לקמן בפרק גיד הנשה (חולין צט, א) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי, ופירש רש"י שם בכל היתר ואסור המחוברין כגון הוציא העובר ידו וכגון האבר המדולדל בה כולן משום חתוך אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה, ודוקא לישראל אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול, דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש כדאיתא לקמן (חולין עד, א) והילכך לנכרי שרי ואפילו לכתחילה.

צריך אתה לידע ששלש עצמות יש ברגל הבהמה הראשון נקרא ירך וראשו העליון מחובר עם הגוף כבוכנא באסיתא וראש זה נקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא וכל העצם על פני ארכו נקרא קולית וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שנזכיר עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראשו התחתון של ירך וראשו התחתון עם ראש העצם השלישי שנזכיר עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא נמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל וכנגדן בעוף ומה שיצטרך לבאר מאלו מענין צומת הגידין ועקר מקומן וצורך בדיקתן יתבאר בפרק רביעי ומה שנתגלגל כאן על ידי גלגול:

נשתברו גפיה בצנא דנקורי ר"ל סל של עופות שנשתברו ארכובותיהם והוכשרו בבדיקת צומת הגידין שם יתבאר באיזה מקום דיו בבדיקה או צריך בדיקה ובאיזה אין צריך ובאיזה אף בדיקה אינה מכשרת אבל מה שאנו צריכים לבאר באלו עכשיו הוא שאם נשמט ראש העצם העליון והוא בוקא דאטמא אם נפסקו הגידין ונרקבו טרפה ואם לאו כשרה וזהו הנקרא בתלמוד בוקא דאטמא דשף מדוכתיה כמו שביארנו למעלה בשמועת אמר רב מתנא בוקא דאטמא וכו' ויש מפרשים שזו היא שמוטת ירך שהוזכרה כאן בשם רב ור' יוחנן שאמר שמוטת ירך טרפה אלא שרב מתנא היה מבבל והזכירה בלשון ארמית כלשונו ורב ור' יוחנן היו מארץ ישראל והזכירוה כלשונם בלשון עברי וראיה להם עוד מדברי רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך טרפה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף טרפה שמא ניקבה הריאה אלמא שמוטת גף בעוף כנגד שמוטת יד בבהמה ומה שמוטת גף בעוף איסורא בראש התחוב בגוף כך הכשר שמוטת יד בבהמה בראש התחוב לגוף וכנגדו אסר בירך אלמא שמוטת ירך היא היא בוקא דאטמא ואם כן לא אמרו טרפה אלא בנפסקו ונתעכלו הגידין וזהו גם כן שקראוה שמוטת ירך שהרי כל אותו עצם נקרא ירך וכשנשמט מן הגוף נקרא שמיטת זו היא שיטת גדולי הרבנים ותוספות והוא הענין שלא הזכירו שמוטת ירך בשב שמעתתא שהרי הוזכרה שם בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והיא היא אלא שמגדולי לוניל מכריעים שבבהמה דוקא בדאיעכול ניביה ובעוף אף בלא איעכול ניביה וזהו שר' יוחנן אמר שמוטת ירך בעוף טרפה והיה מתיר בוקא דאטמא כדאיתמר לעיל בסוגיית אלו טרפות דוקא משום דרב מתנא היה אוסרה אף בלא איעכול ניביה כמו שאמרו אחר כן ורבא אמר כשרה ואי איעכול ניביה טרפה ואע"פ שאם כן אין הלכה כרב מתנא והיאך הביאוה בשב שמעתתא מפני שהוא עיקר השמועה הביאוה בשמו ומ"מ אמסקנא דידה סמיכי ר"ל באיפסיק ואיעכול ניביה ולשטה זו אם נשמט ראשו התחתון הדבוק לראש עליון של שוק כשרה ואפי' נפסקו הגידין ונרקבו ודין צומת הגידין אין כאן כמו שיתבאר בפרק רביעי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין בוקא דאטמא ושמוטת ירך ענין אחד אלא בוקא דאטמא הוא מה שביארנו תחלה ושמוטת ירך הוא ראשו השני הדבוק לראש עליון של שוק וטרפה בהשמטתו אע"פ שלא נפסקו הגידין ולא נתעכלו מתוך שהוא דבק לעצם אמצעי ר"ל השוק שבו צומת הגידין מחמירין בו וזה שקראוה שמוטת ירך ולא שמוטת שוק שלא נטעה ממנה לנשמט ראשה התחתון המחובר לרגל ומה שלא נמנית בשב שמעתתא הואיל והוזכרה בוקא דאטמא שהוא עצם אחד עמה נכלל הוא עמו דומיא דהמסס ובית הכוסות ואף הם מביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו ר' אבא אשכחיה לר' ירמיה דהוה בדיק בצומת הגידין ר"ל שמוטת ירך שבאה לידו ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב שמוטת ירך כשרה כלומר ומה אתה צריך לבדיקה אמר ליה מתניתא ידענא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין אע"פ שארכובה קיימת והיה סבור שחתוכה ושמוטה בנפסקו הגידין הכל אחד ואם כן הואיל ונשמטה הרי היא כנחתכת וכל שניטל צומת הגידין טרפה עד שביררו שאין שמוטה כחתוכה שהחתוכה טרפה אף למטה מן הפרק והשמוטה כשרה אע"פ שאם נחתכו למטה ממנה טרפה וקס"ד אפי' ניטלו הגידים ומ"מ אין אנו מבררים עכשיו הדין הראוי כאן מצד צומת הגידין ושמוטה וחתוכה ומה ביניהם עד שנגיע לפרק רביעי אלא שגדולי המפרשים מביאים ראיה הואיל והקשה מדרב אדרב מענין צומת הגידין נראה שנשמטה מראש עצם השני שבו צומת הגידין וכשנשמט הרי הוא כניטל והרי הלך כל צומת הגידין וזו אינה ראיה שאף בבוקא כל שנפסקו הגידין קרוי ניטל צומת הגידין וקל וחומר וראוי לו להקשות מה ענין שתבדוק בגידין והרי הואיל ונשמט כנחתך לסברתך הרי הלך צומת הגידין ואע"פ כן אמרו שמוטת ירך כשרה בעוף ומתוך כך נראין הדברים כדעת ראשון:

במקום אחר מצאתי לגדולי המפרשים שפירשו בשמוטת ירך הכף התחוב בשדרה שנשמט מן השדרה וראשו התחתון הוא באסיתא שראש עצם הקולית נכנס לתוכו כבוכנא באסיתא וכשנשמט הבוכנא מן האסיתא הוא ענין בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונפסק באיפסוק ואיעכול ניביה אבל ראשו העליון התחוב בשדרה נפסל אף בלא איפסוק ואיעכול ואע"פ שהדין בודאי כך הוא זו ודאי לא הוצרכה:

שמוטת יד והוא שנשמט ראש העצם שברגל שלפניה התחוב בגוף השדרה כשרה אפי' נפסקו (בידיו) [גידיו] ונתעכלו (אף) [אין] ברגלים הראשונים שום טרפות בשום מקום שבה:

שמוטת גף בעוף הרי היא כשמוטת יד שבבהמה וכשרה בכל מקום אלא שאם נשמטה בראשה התחוב בגוף טרפה לא מצד עצמה אלא מצד שאנו חוששין לנקיבת הריאה ואם בדק את הריאה ועלתה בנפיחה כשרה:

שמוטת ירך בעוף הרי היא כשמוטת ירך שבבהמה וכל האמור בזה אמור בזה כל אחד לפי שטתו:

עוף שנחבט אין צריך בדיקה משום ריסוק בריאה שלו וכן אם נפל לאור אין צריך בדיקה בריאה שלו אם נחמרה והוא שאמרו עליה בגמרא שאין לו ריאה לא לינפל ולא ליחמר הא אם נתגלה לנו בה רסוק או שנחמרה מצד האור טרפה לדעת קצת מפרשים כמו שהתבאר:

בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין וכן בעוף ודבר זה מסתעף לכמה סעיפים ובפרק רביעי יתבאר ככל הצורך:

לעולם אין מוסיפין בטרפות על מה ששנו חכמים ואין גורעין מהם אפי' נודע לנו מדרך הרפואה הפך הדברים וראינו הענינים נמשכים בהיפך מה שכתבו חכמים אין משגיחין בכך לא להיתר ולא לאסור וכבר כתבנו דבר זה למעלה:

תד"ה למה ליה למר כו' וגם ר' ירמיה שהביא ראיה כו' אבל מההיא דאסרה מתני' בבהמה לא רצה לדקדק ולומר כ"ש בעוף כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא למאי דס"ד השתא שמוטה וחתוכה א' הוא ע"כ לית ליה הך סברה לאטריף בעוף טפי אלא אדרבה דהא בעוף שמוטה כשרה ובבהמה קתני במתני' דחתוכה טרפה כמ"ש התוס' לר' אבא וי"ל דר' ירמיה כיון דידע האמת דאיכא לפלוגי בין שמוטה לחתוכה כדמסיק בפירוש אמר רב כו' וא"כ לא אצטריך לן לפלוגי בין עוף לבהמה ואית לן למימר כסברא האמיתית דכ"ש דעוף דזוטר חיותיה דזאת הסברא היא סברא מבחוץ דלכך נקט למסקנא שמוטה כשרה בעוף לרבותא וכ"ש גבי בהמה ודו"ק:

בא"ד דמקשינן מיניה לרב לעיל היינו אליבא דרב יהודה כו' עכ"ל ודמקשינן והונא חברין אמר רב בדיק בידא ומכשר והתניא לוי כו' היינו דמסתמא לא פליג רב יהודה אעובדא דקאמר רב הונא דבדיק רב בידא ומכשר ודו"ק:

תד"ה שמוטת ירך וכו' ולא משמע דפליג עליה מדמקשינן לעיל מיניה וכו'. ואע"ג דלפי מה שפירשתי לעיל כוונת התוספות בד"ה והא תני לוי וכו' לא היה יכול להקשות מידי מדתני לוי ארב ושמואל וטפי ה"ל להקשות אלוי גופיה מ"מ מדחזינן דפריך לה מיניה ארב ושמואל ש"מ דהכי קים ליה לגמרא דלית מאן דפליג אברייתא זו דתני לוי וק"ל:

תוס' בד"ה שמוטת ירך כו' גבי אלו כשרות כו' כצ"ל:

גמ' שמוטת גף בעוף טריפה. שבורת גף סמוך לגוף לא הוזכר בגמ' להטריף ונשתברה גפיה כשירה בכל גוונא תנן וחידושו במרדכי משום חששת נקובת הריאה ועיין בב"י. וכן שבורה ושמוטת יד בכל גוונא כשירה ובש"ד ע"ש באותן שהודפסו עם הגה"ה הוזכר לטריפה גם במבוא שערים האריך בזה:

גמ' אנא מתניתין ידענא בו'. רב ידענא הול"ל:

בתוס' בד"ה שמוטת יד כו' ואמר ר"ה כו' אבל ברגל כו'. עיין ברש"י שם [דפירש דמטעם שמוטה אתי עלה] ובסמוך (ד"ה) [ר"ה] דמכשיר [שמוטה היינו] בעוף [דוקא וכמ"ש התוס' בסמוך לחלק בין בהמה לעוף]:

בתוס' בד"ה דלמא שאני ליה ותימה כו' אם רוצה לומר שאם ניטל כו' וחתיכה דטריפה כו'. הומ"ל מיד מר"א דפ"ק רק רצו ליישב מקודם היאך אפשר לפרש כן דא"כ היינו חתוכה לזה כתבו דחתוכה דטריפה היינו באמצעה ולא מסתבר להו לחלק בין נשמט וניטל כולו כשירה ונחתך טריפה אפילו בפרק העליון כבטחול דניטל כשר ונחתך טריפה לזה כתבו וחתוכה דטריפה כגון באותו עצם האמצעי כו' ואע"ג דבאותו כו' אע"ג דמצינו סברא זו [לחלק בין ניטל לנחתך] בטחול וקצת בכוליא ואילו סברא זו דנחתך מקצתו להטריף ונחתך יותר [דהיינו למעלה] להכשיר הוא סברא רחוקה עיין באשר"י פרק בהמה המקשה באורך מסתבר להו לחלק יותר בין נחתך במקום צומת הגידין או בעצם שבו צומת הגידין לנחתך בעצם העליון דשם כיון דניטל כשר כ"ש נחתך דטחול חידוש הוא:

בא"ד והיה לו לפרש כו' . ולפי"ז לא א"ש כל כך ואל תתמה כו' מהי תיתי לתמוה וק"ל:

גמרא שמוטת ירך בבהמה טרפה. בש"ס חדשים נסבב כ"ז בב"ח לבנה. ול"י מאין היא ההגהה. ומה צורך למחוק. וכן ברי"ף וברא"ש איתנייהו בריש המאמר. ועי' בר"ן:

שם א"ר חנה הואיל כו'. לעיל בתד"ה באלו העתיקו רב חגא וכ"ה בהר"ן:

שם א"ל ואת מפרשת שמעתתיה דרב בפירוש א"ר כו'. כהאי גונא בנדה (כו ב):

תד"ה שמוטת ירך. מדמקשינן לעיל מיניה אדרב ושמואל. לא ידעתי מדוע לא הביאו מקרוב מהא דפריך בסמוך לקמן אחזקיה מיניה:

תד"ה ל"ל. ואף על גב דבבהמה טרפה כו' מכל מקום בעוף כשרה ושמא ל"י השתא ברייתא דלוי כו'. וכ"כ לקמן דר"ה מכשיר שמוטת ירך בבהמה ג"כ. מהוכחה דתני לוי. ולעד"נ דהא לוי תני טרפות שמנו חכמים. ור"ל דוקא מה שמנו אחת לאחת במתניתין דאלו טרפות. לאפוקי בהמה שנחתכו רגליה דמתניא בפ"ע בפ' בהמה המקשה. ומכש"כ טרפת דשמוטת ירך שהיא משמעתתא דאמוראי. אח"ז מצאתי בט"ז בסוף סי' מ"ג שהביא כזה בשם הב"ח. והוא גמגם עליו:

רש"י ד"ה תיבדק. מכניס קנה דק כו'. ל"י למאי נצרך קנה הלא גם בלתו אפשר לנפוח בגרגרת עצמה. אם לא משום נקיות. ולעיל בעניני בדיקת הריאה לא הזכיר קנה. ועיין בד"ח מה שהביא בשם המרדכי על הבדיקה דכאן שהיא בעוד שהריאה דבוקה בצלעות כתולדתה. וא"ש מה שהצריך רש"י לקנה אבל בריאה דבהמה דאפשר להוציאה לחוץ ולבדוק. א"צ לקנה:

תוס׳ ד״ה שמוטת יכו' אבל לא איעכול כשר כצ"ל:

ד"ה למה לי׳ וכו׳ מיקל מכולהו כצ"ל:

בא"ד דנקט עוף לרבותא. נ"ב אע"ג דיתר עליהם בעוף משום דזוטר חיותי':

שמיטת יד בבהמה כשרה במתניתין דבכורות מ' ע"א מונה נשמטה ירכה במומין משמע טרפה לא הוה וכ' תוס' דנשמטה מתחלת ברייתה לא הוה טרפה ע"ש ובזה י"ל ג"כ מ"ש סמ"ק ומביאו ב"ח וש"ך דנשמטה יד בבהמה ואיעכל ניבי' הוה טרפה ע"ש ולא תיקשי ק' תוס' ד"ה שמיטת יד וכו' וצ"ל התם הוה יתרת מתחלת ברייתה שאני ודוחק א"כ ברגל נמי לא וצ"ע:

והנה בטעמו של סמ"ק כ' הב"ח דס"ל כהמפרשים דכולי' שמעתין בשמיטת שוק במקום חבורו לירך אבל ממקום בוקא דאטמא לא מיירי והתם י"ל אין חילוק בין בוקא דאטמא לבוקא דידא כל דאיעכל ניבי' טרפה. אלא לשיטה זו דחאה הרשב"א והר"ן דהא שמיטת יד וירך הוא לעומת שמוטת גף בעוף והתם ע"כ בעצם הסמוך לגוף ומשום ריאה הוא וא"כ ה"נ שמיטת יד ורגל בסמוך לגוף קאמר:

ולפע"ד ליישב על נכון בעזה"י. הנה ג' פרקים ברגל. ארכובה הנמכרת ושוק וירך אמנם בית הפרסות לא חשבי' ולעומת זה חושבין בכנף העוף העצמות הקטנים שבכנפי' שקורין פלעדרווי"ש במקום ארכובה ואותו שנכפל ויושב נחשב במקום שוק והסמוך לגוף במקום ירך. זהו לפי הפשוט המובן. אמנם בהג"ה אשר"י בסוגי' דבין הפרשות לעיל מ"ו ע"א כ' בשם מהרי"ח דבין הפרשות עד בין האגפיים היינו עצמות ששוכבים וטמונים בגוף כעין סכינים וגם הם נקראו אגפיים ושמיטת גף בעוף הוא אותן העצמות שמונחים ממש על הריאה ומביאו ש"ך בסס"י ל"ב ע"ש והוא האמת וכוונתו דאותן סכינים שטמונים בגוף. סופם הוא עד בין אגפיים דגבי חוט השדרה כנגדו וראש אותן הסכינים מחובר בהם הכנף שחוץ לגוף ושם הוא מקום הריאה והיינו שמיטת גף ע"ש נמצא לפ"ז יש ג' איברים מלבד אותן עצמות קטנות שבפלעדרוויש ואותן העצמות הם נגד בית הפרסות בבהמה שלא באו לחשבון כלל ועצם הנכפל ויושב הוא במקום ארכובה הנמכרת. והסמוך לגוף הוא במקום השוק והסכינים הטמונים הם במקום הירך ומקום חבור עצם השני עם השלישי היינו הסכינים שם מטריפים משום ספק ניקבה הריאה נמצא מיירי בעוף מקום חבור עצם שני ושלישי ה"ה ירך בהמה נמי מקום חבור השוק והירך טרפה ושמיטת ירך באותו מקום כשרה. אבל שמוט כתף ביד שהוא במקום בוקא דאטמא מזה לא מיירי ואפשר שהוא טרפה כסמ"ק וא"ש:

אין ריאה לעוף נראה דר"ל אותו עלה של ורד בין אגפיים הואיל ולית לי' חיתוכא דאוני ידועים כמ"ש רמב"ם ס"ל לחזקי' שאין זה ריאה אלא אבר אחר המשמש בעוף כמו ריאה בבהמה אבל אין לו טבע ריאה ולא דיני טרפות ריאה כמו טחול בעוף הואיל ואין לו סומכי' וקולשי' הרי הוא מוצאת מכלל טחול כלל וכן כליות בעוף הוה ס"ל לחזקי' שגם ריאה דעוף כן הוא ומסיק דאינו בקי בטבע תרנגולים ועופות שיש לריאה שלהם כל טבעי ודיני ריאה רק שאין לה חתוך אונות:

שמוטת ירך בעוף כשרה כ' ר"ן הטעם שאינו נשען על יריכו כמו בהמה משום שכנפיים מסייעות לו. לפ"ז י"ל מכ"ש עוף המים דשט ואינו נשען על ירכו ואולי הס"ד לעיל דמקשה מלוי אדהונא חברין אע"ג דר"ה לית לי' דלוי דהרי ס"ל שמיטת ירך בעוף כשרה. י"ל ר"ה מיירי מעוף המים דוקא ולוי מיירי מעוף היבשה דנשען טפי על ירכו ולעולם הוה ס"ד רב הונא ס"ל כלוי לכן פריך מיני' ולמסקנא מסיק לוי מיירי בעוף המים וא"כ ע"כ ר"ה לית לי' דלוי כמ"ש תוס'. וממילא נימא דר"ה בכל עופות מכשר שמיטת ירך ועיין לקמן נ"ח ע"ב אר"ה וכו' ובפירש"י ד"ה כניטל דמי וכו' וצ"ע:

ולכאורה י"ל אדרבא ר"ה שמיעא לי' ברייתא דלוי ומדשמע מרב רבי' דשמיטה כשרה וחתוכה פסולה הוה ס"ל ע"כ שמוטה עם איעכל ניבי' קאמר דאי בלא איעכל ניבי' פשיטא דאע"ג דחיותא מועט מ"מ לא מיטרף בלא איעכל ניבי' דא"כ ליתני גבי יתר עליהן עוף ומדלא תני ש"מ דבלא איעכל כשרה ומאי קמ"ל רב אע"כ קמ"ל אפי' באיעכל כשרה מדלא נסמך על ירכו. ולא תיקשי א"כ איך כייל לוי כל הטרפות בבהמה כנגדן בעוף הא איכא שמוטה ואיעכל ניבי' שמנו בבהמה וליתי' בעוף זה אינו ק' כל כך דקיי"ל ר"פ בכל מערבין אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ:

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אמר רבי יוחנן תיבדק כו'. וכתב הרב מהר"י קולון ז"ל בשורש ל"ה שאם נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם השחיטה או אח"כ טרפה ואע"ג דתלינן בזאב ובמשמשא ידא דטבחא שאני התם דאיכא רגלים לדבר וכמו שפסקו ה"ג ומביאו הסמ"ק לפסק הלכה דכל ספק טרפה לחומרא כגון ספק נשבר העצם ויצא לחוץ כו' ספק לפני שחיטה ספק לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא כו' ולא אמרינן כה"ג נשחטה הותרה כדאיתא התם עכ"ל. וקשה לי טובא על הרב ז"ל וכי פליג הוא על הגמרא שהיא מלאה על כל גדותיה דספק ספיקא מותר בכל האיסורים אפילו בדאורייתא ואפילו בע"א וכי האי גוונא ממש הקשה מהרא"י ז"ל בהגהות שערי דורא על ר"י בעל התוספות שפסק דאין להתיר ספק דרוסה שנתערבה באחרים מכח ספק ספיקא ותירץ דלא אסר ר"י אלא דוקא כשלא נודעו שני הספיקות ביחד אלא נודע מתחלה שהזאב דרס קודם שנתערבו ובאותו פעם לא היה אלא ספק אחד באיסור דאורייתא ונעשה באותו פעם באיסור ודאי וכשנתערב אח"כ הוי כמו ודאי איסור דאורייתא שנתערב ויש מתרצים לדברי ר"י בדרך אחר דשאני ספק דרוסה שנתערבה דאין השני ספיקות באין בענין אחד ובגוף אחד ובנדון שלפנינו אי אפשר לתרץ כל זה שהרי יש שני ספיקות אם יש כאן איסור כלל או לא והספיקות הם בענין אחד ובגוף אחד וגם נודעו שני הספיקות ביחד דכל אפי שוה דבה"ג מותר כמו שכתב הרב מהר"ם איסרלס ז"ל בהגהתו לש"ע בי"ד סוף סימן ק"י על מה שפסק הש"ע כדעת ר"י שהבאתי לעיל וז"ל וי"א הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ספק ספיקא ואסור אבל אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספקות ביחד מתירין ספק ספיקא בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשברה או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה הריאה יש להתיר מכח ספק ספיקא אף על פי שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש עכ"ל. והוא מדברי הגהות ש"ד וא"ו הארוך כלל כ"ו. ועוד קשה לי על מה שכתב הרב ז"ל וכמו שפסקו ה"ג ומביאו הסמ"ק לפסק הלכה דכל ספק טרפה לחומרא כגון ספק נשבר העצם ויצא לחוץ כו' מה דמות ראיה מביא מדברי הסמ"ק הלא אין הנדון דומה לראיה כלל דשאני ספק נשבר העצם ויצא לחוץ וכן בוקא דאטמא ולא ידע אי איעכל ניביה או לא שאסרו חכמים איסור ודאית אלו נודע לנו שנשבר העצם ויצא לחוץ מחיים וכן בוקא דאטמא אי איעכול ניביה ושף מדוכתיה מחיים וכל כה"ג שיש כאן ודאי איסור אלו היה נתברר לנו אותו ספק לאפוקי בנדון שלפנינו אף אם היה נודע לנו שנשבר הגף קודם שחיטה לא היה כאן ודאי איסור אלא יש לו תקנה בבדיקה שהרי אפילו בשמוטה לא אסרו איסור ודאית אלא להצריכה בדיקה וחילוק זה מבואר בדברי א"ו הארוך כלל כ"ו שכתב וז"ל אבל אם נמצא בעוף לאחר שחיטה שנשבר הגף אפילו סמוך לגוף ממש ולא הושחר פי המכה ולא ידעינן אי קודם שחיטה נשבר או לאחר כך מאחר שאין שבירתה מהי"ח טריפות אלא שחיישינן ביה לנקובת הריאה ולא אסרו חכמים העוף איסור ודאית מחמת ספק זו אלא יש לו תקנה בבדיקה למי שבקי בבדיקה אע"פ שאנו צריכין לאסור עתה מספק כל דבר שצריך בדיקה מ"מ חסרון ידיעתנו לא חשיב איסור דרבנן ויש להתירו אפילו בלי תערובות מטעם ספק ספיקא שמא לאחר שחיטה נשבר ואת"ל קודם שחיטה שמא לא נקבה הריאה דהשתא השני ספיקות מענין אחד ובגוף אחד הם שמא אינה טרפה וכן בכל כה"ג עכ"ל. ובהכי ניחא לי שבעל א"ו הארוך אע"פ שמביא דברי סמ"ק דלעיל לפסק הלכה ובכלל נ' לא נמנע מלפסוק להתיר בנדון שלפנינו ומיהו לענין שמוטה בכה"ג נראה בעיני לפסוק כדעת הרב ז"ל משום דגרסינן שם בפרק אלו טריפות שהבאתי לעיל אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא נקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אמר רבי יוחנן תבדק וכן הלכתא ואם כן בהכרח צריך אתה לומר דלרב הוה ליה בודאי טרפה דאלו היה לרב רק ספק טרפה שמא נקבה הריאה למה לא יועיל לה בדיקה כיון דידעינן מקום הטרפות שהוא בריאה נבדוק אותה להכשירה אם לא נקבה אלא ודאי סבר דודאי נקבה הריאה ואין להכשירה ע"י בדיקה והא דקאמר חיישינן שמא נקבה הריאה נ"ל פירושו ודאי וכן מצינו בגיטין פרק השולח דף מ' דגרסינן התם האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר ופירשו התוספות וז"ל חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו עכ"ל התוספות ואיכא למימר דהכא נמי קאמר רב חיישינן שמא נקבה הריאה וסבר דודאי נקבה הריאה וכמו שכתב הטור י"ד בשם בעל העיטור ובעל התרומה שהיא טרפה דלא מהניא ליה בדיקה משום דבודאי נקבה הריאה והיינו כוותיה דרב משום שלא היו גורסין וכן אמר רבי יוחנן וה"ל רב ושמואל וקי"ל כרב באיסורי ומעתה נוכל לומר דאף לדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דגרסי וכן אמר רבי יוחנן תיבדק והלכתא כשמואל ורבי יוחנן דסברי תיבדק היינו לדידהו דהוו בקיאין בבדיקה אבל לדידן דאין אנו בודקין הריאה הוי בודאי נקבה אף לדידהו ומה שכתב בא"ו הארוך שהבאתי לעיל דחסרון ידיעתנו לא חשיב איסור דרבנן יש להשיב ספק דרוסה יוכיח דאסרינן ספק דרוסה אע"ג דהוי ס"ס כדאמרינן בפרק א"ט וכתבוהו כל הפוסקין חוששין לספק דרוסה כגון שרואין ארי שנכנס לבין השוורים חוששין שמא דורסן וכו' ואע"פ שלא אסרו החכמים איסור ודאית מחמת ספק זו אלא יש לו תקנה בבדיקה כדאיתא שם בגמרא אמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ופירשו התוספות והרא"ש דאפילו לודאי דרוסה מהני בדיקה הרי יש בספק דרוסה ספק ספיקא דהיינו ספק נדרסת ביד או בשן ואפילו את"ל ביד שמא לא נקבו בני מעיי' ואם היינו בקיאין בבדיקת דרוסה אפשר היה לברר שכשרה היא ואפ"ה היא אסורה כודאי דרוסה ואם כן כשם דספק דרוסה אסרינן כאלו נדרסה בודאי בענין שנטרפה בו ואם היה ספק לו אם נעשה מחיים או לאחר מיתה היה בודאי אסור מספק מאחר שיש לה דין של ודאי דרוסה לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה הכי נמי כשנשמט הגף איכא למימר דכולי עלמא מודו דבודאי נקבה הריאה דנין אותה לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת הריאה כמו לרב שדן אותה בודאי טרפה כדפירשתי ואל תשיבני כיון דודאי היא למה פסקו הפוסקים כשמואל ורבי יוחנן דמהני לה בדיקה מפני שיש לומר שהרי ודאי דרוסה נמי מועיל לה בדיקה לדעת הפוסקים אם ידוע שלא דרס בושט וכן מצינו כמה ספיקות שעשו אותן חכמים כודאין כמו גבי הוריקה כבד כנגד בני מעיים דגרסינן שם בפרק זה בעי מיניה רבי יוסי מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ולא יהא אלא נטילה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיה בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה וכתב הר"ן ז"ל זו היא גרסת הגאונים ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ולפי גירסא זו משמע שכל שהוריקה כבד אע"פ שלא ראינו שנפלה לאור כודאי משוינן לה וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה"ש עכ"ל. אם כן מצינו ספק ספיקא שהוא רחוק מאד דנפילה לאור מילתא דלא שכיחא הוא והירקות בכבד מצוי תמיד ואפילו הכי אנו אוסרין אותה ולא אמרינן דספק ספיקא הוא ספק נפלה ספק לא נפלה ואת"ל נפלה שמא לא הוריקה מחמת האור דירקות בכבד שכיחא מחמת חולי כדכתב הר"ן וגם אם נפלה לאור והוריקה כבד כנגד בני מעים מחמת האור שמא לא נקבו בני מעים אלא משוינן כל הני ספיקות כודאין ואע"פ שהר"ן מתמיה על גירסת הרב אלפסי ז"ל וז"ל וזה מן התימא שהרי הירקות מצוי הוא תמיד בכבד מחמת חולי וכיון שלא ראינו שנפלה לאור למה לא נתלה בחולי דהא תלינן בזאב וכו' ומסיק לתרץ דברי הרב אלפסי ז"ל בשינוי דחיקא שאין הלשון סובלו וגם הרא"ש כתב כדברי הר"ן שעיקר הגירסא דלא כהרי"ף מ"מ הרמב"ם והרשב"א פסקו בהדיא כגירסת הרי"ף אף אם אינו ידוע שנפלה לאור אסרינן כשהוריקה כבד כנגד בני מעים וכן פסק בית יוסף ע"ש. הרי מצינו כמה ספיקות בדבר איסור שהם בעיניהם כודאי איסור ואוסרים וא"כ למה לא נאסר שמוטת גף כמו כן בשני ספיקות דאיכא למימר כשנשמט הגף ודאי נקבה הריאה וליכא אלא חד ספק ואפשר עוד לומר כל היכא דלא מצינו לברר מחמת חסרון חכמה שאין אנו בקיאין להבחין אינו קרוי ספיקא ולכן פסק בסמ"ק דספק סרכא שבא לפני חכם ואינו יודע אם נעשית קודם שחיטה או לאחר שחיטה טרפה ולא כמו שכתב באיסור והיתר הארוך כלל נ' דאף הספיקות שהן מחמת חסרון חכמה קרוי ספיקא ע"ש. ולפי זה אפשר לומר דעיקר ראיית הרב ז"ל מדברי סמ"ק היה ממה שפסק לענין ספק סרכא כנזכר ודוק. ועוד קשה לי על הרב ז"ל על מה שפסק להטריף בכי האי גוונא לענין נשבר הגף הלא הוא בעצמו כתב בשורש ל"ח שלא נמצא טרפות זה דשבירת גף בגמרא כלל ולא בפוסקים אלא במרדכי וכן בספר האגודה והלכתא להכשיר בכל ענין אך המנהג להטריף כל שנשבר סמוך לגוף כרוחב אצבע אגודל ולכן יש לסמוך על זה להכשיר ואם כן למה יש להחמיר כל כך בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור והרבה יותר תמיה אני על הרב מהר"י קארו ז"ל שפסק בשלחן ערוך שלו כדברי הרב מהר"י קולון ז"ל ממש שהרי הוא פסק בספר בית יוסף וכן בשלחן ערוך עצמו שם לפני זה דאפילו אם ידוע שנשבר הגף קודם שחיטה ואפילו סמוך לגוף ואפילו נצרר הדם בצלעות מותר בלא בדיקה וא"כ דבריו סותרין זה את זה ולכן נראה לי שיש טעות סופר בשלחן ערוך וראוי להיות שמוט במקום שבור וטעמו כדפירשתי לעיל אבל דעת הרב מהר"י קולון ז"ל נפלאת והיא רחוקה בעיני וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה:

גמ' שמוטת יד בבהמה כו'. הש"ע בי"ד סי' נ"ה סעיף ב' פסק עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה בין בבהמה ובין בעוף והוא דאיעכול ניבי' וז"ל הש"ך בס"ק ב' והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כש"ע וכתב הש"ך ואגב חורפי' לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה גבי בכור נשמטה ירכו הוה מום וכתבו התוס' פרש"י כגון דלא איעכל ניבי' דאי איעכל ניבי' טרפה נמי הוה כדאמר בפא"ט האי בוקא דאטמא וכו' וה"מ דאיעכול ניבי' וקשיא לפירושו דטריף התם אפילו לא איעכול ניבי' ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ורצה לומר דטריף התם רב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסק א"כ לרב מתנה תקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דמתעכיל עכולי וכו' ע"ש בש"ך. ולי נראה כדברי הב"ח דהרי דבר זה שחידשו לנו התוס' שמיירי שנשמטה מתחלת ברייתה חידוש גדול חידשו לנו התוס' לחלק בשמוטת ירך בין נעשה כן ע"י חולי או על ידי אדם ובין נברא כן והנה מצינו מחלוקת שני גדולי עולם אבות הפוסקים הרמב"ם והרשב"א הרמב"ם סבר דחסורה ונטולה שבמשנה טרפה שנים חילוקים הם ונטולה דוקא נטולה ביד אבל נבראת חסורה כשרה וחסורה היינו אפילו נבראת חסורה והרשב"א סובר דא ודא אחת היא ומנו חסורה ונטולה שלא ליתן פה לבעל דין לחלק. וא"כ לדעת הרשב"א לא מצינו בטרפות כלל חילוק בין נעשה אח"כ ובין נברא כך מתחלת ברייתה וא"כ לדעת הרשב"א אין מקום לדברי התוס' בבכורות וכד מעיינין אנו רואין שהתוס' אחזו שער כדעת הרשב"א שהרי כאן בד"ה שמוטת יד בבהמה כשרה כתבו התוס' והה"ד נחתכו דדוקא נחתכו רגלי' טרפה אבל ידיה כשרה ולקמן נמי אמרינן בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלשה ה"ז מום ואמר רב הונא ל"ש אלא שחסר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוה. ולכאורה לדעת הרמב"ם אין מקום לסוף דברי התוס' דמה ראי' מחסר יד דהיינו מתחלת ברייתה לנחתך יד אלא ודאי שהתוס' סוברי' כדעת רשב"א וא"כ אין מקום לדבריהם בבכורות. וכבר רציתי לומר דהתוס' בשטת הרמב"ם קיימי ומה שהביאו ראי' מדברי ר"ה הוא ממה דהכשיר יתיר ביד ולא ברגל משום דכל יתר כנטול דמי וכד דייקת בלישנ' דר"ה דלא אמר כל יתר כחסור דמי אלא כנטול והיינו בידי אדם וכך אגמרי' רחמנא למשה בסיני שיתרת אף שהיא בתולדה דינו כנטול בידי אדם וא"כ מדהכשיר יתיר ביד מכלל דגם יד נטול ונחתך בידי אדם ג"כ כשר אמנם כאשר עיינתי היטב בדברי התוס' אין זה כוונתן שא"כ עיקר חסר בדבריהם שהרי לא הזכירו מדברי רב הונא אלא דין חסר ולא הזכירו היתר כלל ולפי מה שפרשתי דבריהם למעלה עיקר הראי' הוא מייתיר אלא ודאי שס"ל להתוס' שאין חילוק בין נחתך לחסר בתולדה וא"כ איך חילקו בבכורות בנשמט בין נשמט אח"כ לנברא שמוט. ונלע"ד שבודאי מן הסברא ס"ל להתוס' שאין לחלק וכדעת רשב"א א"כ כאן בסוגיא דחולין שס"ל להתוס' דשמוטת ירך היינו דוקא באיעכול ניבי' א"כ נשאר בבכורות כדמשני רש"י שם ולכן ס"ל שאין לחלק בין תחלת ברייתו לנעשה אח"כ וכי היכי דחסר יד כשר הה"ד נחתך אבל שם בבכורות קאי בשיטה דבוקא דאטמא כרב מתנה א"כ ההכרח לחלק מוכח מן המשנה ומעתה דבר זה תלוי בזה שאם בוקא דאטמא בעינן איעכול ניבי' א"כ אין חילוק בין נברא לנעשה אח"כ ומה הקשו בבכורות על רש"י שתפס החילוק בין איעכול ניבי' ומה הוה לי' לרש"י לפרש חילוק בין נברא והרי להלכה נדחה חילוק זה וכיון שלא הי' לרש"י דרך פשוט לפרש אליבא דכ"ע יותר נוח הוה ליה לפרש אליבא דהלכתא ואדרבה התוס' בחרו לפרש נגד ההלכה אלא ודאי דשם בבכורות נאדו התוס' מפסקיהם בחולין וס"ל להלכה דגם לא איעכול ולא איפסק ג"כ טרפה והיינו משום דס"ל דבאיעכול לא נחלק אדם מעולם להכשיר וס"ל דשמוטת ירך שהכשיר ר"ה בעוף הה"ד בבהמה מדתני לוי וא"כ מכלל דלא איעכול איירי וכסתמא דשמוטת ירך ומסקינן הלכה רווחת להטריף בעוף והה"ד בבהמה ולכך פירשו בבכורות אליבא דהלכתא ומוכרח כדברי הב"ח שהתוס' בבכורות חזרו מדבריהם שבחולין:

והנה רש"ל בפא"ט סי' צ"ט הובאו דבריו בש"ך סי' נ"ג ס"ק ד' דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ך דאינו נגד הש"ס דאפשר נשבר או נחתך גרע מנשמט ולכאורה הוא נגד המשנה בעלת ה' רגלים וכו' או בעלת שלש דהוה מום לגבוה ומכלל דלהדיוט שרי ועכ"פ בידים מוקמית לי' דברגל טרפה נמי הוה כדאמר ר"ה וראיתי ברש"ל שהביא ראי' מטחול דנחתך טרפה וניטל כלו כשר אלא שהרי רש"ל מטריף שם ניטל כל היד של הבהמה מן הגוף. וצ"ל דרש"ל ס"ל כסברת התוס' בבכורות לחלק בין נבראת כך ומוקי בעלת ה' או בעלת שלש בנברא כך אלא שאמרתי עוד לפרש דברי התוס' בחולין שכתבו דוקא נחתכו רגלי' טרפה אבל ידי' כשרה. ודבריהם לכאורה תמוהים אם כוונתם דלא הוזכר במשנה רק רגל בהמה שנחתכו רגלי' ולא הוזכר ידים. זה אינו ראי' דאטו בלשון המשנה מי לא נכלל ידי הבהמה בכלל רגלים ומשנה דבכורות יוכיח בעלת ה' רגלים. ונראה שדברי התוס' קשורי' תחלתן בסופם שמתחלה הביאו שלא הוזכר רק נחתכו רגלי' ואם תאמר שגם ידים בכלל א"כ למה מכשיר בבכורות ביד ומטריף ברגל ואפילו אם תרצה לומר דאיירי בנבראת מ"מ ממ"נ אם מחלקת בין נבראת לנחתך אח"כ א"כ גם ברגל נחלק כך ומנ"ל לר"ה דברגלים טרפה נמי הוה:

ולפי זה קושיא זו עצמו תשוב על רשב"א. ונראה דברגל אם נבראת חסורת רגל באמת לאו מטעם נחתך רגלי' היא טרפה רק מטעם שמוטת רגל שלשון שמוטת כולל אף בנבראת ואיפכא מסברת התוס' בבכורות דמוקי נשמטה ירכו בנבראת ולענ"ד לשון נשמטה משמע שנשמט אחר כך לא שהיתה שמוטה מעולם אבל לשון שמוטת ירך משמע אף בידי שמים מעת ברייתה ובזה נלע"ד דעת רש"י בבכורות דמוקי לה בלא איעכול ניבי' ולישנא דמתני' דייקא כאן דכל מומין דחשיב התם נקט לה בכינוי הבהמה בעלת ה' רגלים או שאין לה ולא נקט במשנה היה לה ה' רגלים וכו' אלא נקט הכינוי על הבהמה וכאן נקט שנשמט ירכו ג"כ הוה לי' למימר איזה שמוט שמוטת ירך. ולהכי כתב רש"י דמתני' מחלק בין איעכול ניבי' וטעם החילוק שבין איעכול או לא הוא משום דאי לא איעכול הדרא ברי' וכדכתב הר"ן במימרא דרב מתנה וזה שייך בנעשה אחר שנברא אבל אם נבראת כך בודאי תשאר כך לעולם א"כ אפילו לא איעכול ניבי' ג"כ טרפה וא"כ להכי נקט במשנה דוקא שנשמטה ירכו דהיינו אח"כ אבל אם היתה שמוטת ירך מתחלת ברייתה אפילו טרפה נמי הוה אפילו לא איעכול אלא דקשה איך אפשר שרש"י סובר סברת הר"ן דבלא איעכול הטעם דהדרא ברי' א"כ איך שוחטין עליו הבכור הא הוה מום עובר ולכן נלע"ד דרש"י סובר גם בלא איעכול ג"כ לא הדרא ברי' רק החילוק בין איעכול הוא שאז הכאב גדול מאד וסופו למות משא"כ בלא איעכול אין לה כאב כל כך ולא תמות ממכה זו אבל מום הוה ומתני' דנקט בבכורות שנשמט ירכו ולא נקט שמוטת ירך לרבותא כתב כן דלא תימא דוקא נבראת כך הא נשמט אח"כ טרפה נמי הוה אפילו לא איעכול וכדרב מתנה קמ"ל שנשמט ואפ"ה מום הוא דהוה ולא טרפה, והנה לפי זה לרש"י ליכא לאוקמי מתחלת ברייתה א"כ ליתא לדברי הב"ח שכתב שרש"י בבכורות קאי בשיטת הרי"ף וא"כ אין חילוק בין איעכול לנפסק אבל קשה לי' לר' יוחנן אלו טרפות למעוטי דרב מתנה הלא ממתני' דבכורות ידענו זה בשלמא לגירסא דידן א"כ מבכורות ידענו בלא איפסק ניבי' כשרה ואכתי איכא למימר כדרבא דאיפסק טרפה ותני אלו טרפות דגם איפסק כשר עד דאיעכול ולסברת הר"ן דהטעם משום איעכול דלא הדרא ברי' נלע"ד לתרץ קושיית הרשב"א בחידושיו על הרי"ף דגרס לעיל (דף נד) אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתא טרפה וה"מ דאיעכול ניבי' אבל לא איעכול ניבי' כשרה וכתב הרשב"א דלפי גירסא זו ליכא פלוגתא בין רב מתנה לרבא ולא גרסינן והלכתא וכו' וגם לר"מ אינה טרפה כי אם באיעכול וא"כ ר' יוחנן דלית ליה דר"מ אפילו איעכול ניבי' מכשיר וא"כ איך אמר ר' יוחנן לקמן שמוטת ירך בעוף טרפה וליכא למימר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף לא היא אדרבה משמע להיפך וכו'. ואני אומר דלשיטת הר"ן החילוק בין איעכול וכו' הוא משום דאז לא הדרא ברי' וא"כ איכא למימר דבזה פליג ר' יוחנן וסובר דאפילו איעכול ניבי' אפ"ה הדרא ברי' וכל זה כשלא נבראת כך אבל נבראת כך בודאי לא הדרא ברי' וטרפה וא"כ ר' יוחנן אבוקא דאטמא דשף מדוכתא דמשמע שהי' בדוכתא בעת שנברא ואח"כ שף בהא הוא דמכשיר וסובר דהדרא ברי' אבל שמוטת ירך משמע שהיתה שמוטת ירך מעת ברייתה בזה גם ר' יוחנן מטריף. אלא דקשיא אם ר' יוחנן סבר דאפילו איעכול ניבי' הדרא ברי' איך מתני' דבכורות דנשמטה ירכו הוה מום לשחוט הבכור ממ"נ איך מיירי אי נבראת כך אפילו טרפה נמי הוה ואי נעשה אח"כ לא הוה מום קבוע דהרי הדרא ברי' ולמה הי' מותר לשחוט הבכור. ונחזור לדברי התוס' בד"ה שמוטת יד שפירשתי שהתוס' דבריהם תחלתם נעוצין בסופם ובדרך ממ"נ הוכיח שאם בכלל בהמה שנחתכו רגלי' גם ידים בכלל ואפ"ה מכשיר בבכורות חסר ויתיר ביד מכלל שיש חילוק בין נבראת כך א"כ רגלים נמי ולמה אמר ר"ה ברגל טרפה נמי הוה. והנה על זה יש להשיב דודאי לשון נחתכו אינו שייך רק בנעשה אחר שנברא ולכך חסר ויתיר ביד כשר אבל ברגל טרפה ולא מטעם נחתך רק מטעם שמוטת ירך דלשון שמוטת שייך גם בנבראת אבל ביד שמוטת יד כשר. אלא דרב הונא לשיטתו דמכשיר גם שמוטת ירך ולדידי' ליכא למימר חסר ויתיר ברגל רק מטעם חתוכה ומכלל דחתוכת יד כשר. אלא על התוס' נשאר הקושיא מדברי עצמם שהרי התוס' מסקי לקמן בד"ה ל"ל למר דדוקא בעוף מכשיר ר"ה שמוטת רגל אבל לא בבהמה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל להתוס' להכשיר חתוכת יד. אמנם התוס' לשיטתייהו בבכורות דנשמטה ירכו דהוה מום בידי שמים מתחלת בריית' מיירי וא"כ על כרחך מטעם שמוטה אין לאסור חסר ויתיר ברגל ועל כרחך מטעם חתוכה ולמיסר חתוכה גם מתחלת בריית' וא"כ מכלל דביד לגמרי כשר. ובזה נלע"ד מה שתמוה בדברי רש"י דבבכורות בדברי ר"ה ל"ש אלא שחסר ויתיר ביד וכו' פרש"י כנטול דמי ובהמה שניטל ירך שלה נבילה וקיימא לן בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה טרפה ועוד בוקא דאטמא דשף מדוכתא טרפה. הנה הזכיר רש"י שלשה מיני טרפות ושמוטה לא הזכיר רש"י כלל ובגמ' דידן (דף נח ע"ב) פרש"י כנטול דמי יתר אחד כחסר אחד והוה כבעלת רגל אחד וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה הרי לא הזכיר רש"י כלום מכל ג' טרפות שהזכיר בבכורות רק הזכיר טעם שמוטת ירך מה שלא הזכיר בבכורות כלל. גם חידש כאן בחולין לפרש יתר אחד כחסר אחד ובגמ' לא אמרו רק כנטול ורש"י שינה ומפרש כחסר ונראה דטרפות דניטל ירך וכן נחתכו רגלי' וכן בוקא דאטמא דשף כל אלו פשוט פירוש המלות מיירי שנעשה אחר שנברא ולפי זה אם באנו לומר כדעת הרמב"ם דמחלק בין חסורה לנטולה שחסורה שייך אף מתחלת בריית' אבל מה שאמרו נטולה מיירי דוקא שנעשה אח"כ א"כ גם בכל שלשה מיני טרפות הנ"ל יש לחלק כך וא"כ לא שייך בחסר ויתיר שום טרפות מהנ"ל אבל שייך שמוטה דלשון שמוטת ירך משמע בין נעשה מתחלת בריית' ובין נעשה אח"כ אבל לדעת הרשב"א דגם בנטולה לא מחלק ואוסר גם כשנברא כך א"כ שייכין כל טרפות הנ"ל גם בחסר ויתיר והנה בבכורות קאי רש"י לפרש אליבא דרב הונא שהוא מרא דשמעתתא שם ולרב הונא ליכא למימר טעם הטרפות משום שמוטה דהרי ר"ה מכשיר שמוטת ירך וסובר רש"י שאין חילוק לדידי' בין בהמה לעוף אלא ודאי הטרפות מטעם חתוכה וא"כ מכלל דלר"ה אין חילוק וסובר כסברת הרשב"א ודלא כרמב"ם וממילא שייכי כל שלשה טרפות הללו אבל שמוטה לא שייך לר"ה וא"ת א"כ הלא לרש"י שמוטת ירך היינו באיעכול ניבי' ואם זה מכשיר ר"ה איך יטריף בוקא דאטמא דשף מדוכתא ונראה דשמוטת ירך שהכשיר ר"ה היינו מתחלת בריית' דוקא והא שהקשה על ר' ירמיה שבדק בצו"ה היינו מתחלה קודם שידע שיש חילוק בין שמוטה לחתוכה וזה עצמו שמתרץ ליה ודלמא שאני בין שמוטה לחתוכה:

אלא דלפי זה קשה האיך הזכיר רש"י שם בבכורות טעם הטרפות משום בוקא דאטמא דשף מדוכתא והא שם מיירי מתחלת בריית' ולכן נלע"ד דודאי יש חילוק בין תחלת ברייתה וכדעת הרמב"ם ושמוטת ירך שמכשיר ר"ה מתחלת בריית' מיירי ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה דלמא שני וכו' ותימה מה רוצה לומר אם רוצה לומר שניטל הירך וכו' וזה תימא שאפילו נבילה נמי הוי וכו' ולפי מ"ש כוונת רש"י שניטל מתחלת בריית' והתוס' לשיטתם דלדידהו ליכא לפרש שמוטת ירך דרב הונא מתחלת בריית' משום דא"כ מאי קמ"ל ר"ה מתני' היא בבכורות ושנשמטה ירכו דהוה מום ולא טרפה והתוס' פירשו שם דמיירי בתחלת בריית' וא"כ מאי קמ"ל רב הונא ועוד היכי פליג ר"י:

והנה לרש"י שמוטת ירך היינו מתחלת בריית' ושם בבכורות דמטריף רב הונא חסר ויתיר ברגל וצ"ל דחסר היינו שנחסר בידי אדם או ע"י חולי ויתיר צריך לומר דכל יתר כנטול היינו כנטול בידי אדם וא"כ באמת שייכי כל שלשה טרפות הנ"ל אבל כאן בחולין קאמר דגם רבינא טרפה מדרב הונא ורצה רש"י לפרש אליבא דהלכתא לדידן דס"ל שמוטת רגל טרפה וא"כ אין לנו הכרח לומר יתר כנטול בידי אדם ולכך פירש רש"י יתר אחד כחסר אחד ודייק בלשונו כחסר דהיינו בידי שמים וא"כ לכך לא פרט רש"י רק שמוטת ירך והא דהטריף רבינא בתרתי סני דיבי היינו משום דשם ניקב טרפה וכבר כתב הרמב"ם דכל אבר שאמרו ניקב טרפה גם אם נברא חסר ג"כ טרפה. ובמה שכתבתי דלרש"י ר"ה דאמר בעוף הה"ד בבהמה ניחא מה שהקשו התוס' על רש"י דאפילו נבילה נמי הוה בניטלה מדאר"א ניטל ירך וחלל שלה וכו' ולכאורה יפלא הרי הם עצמם כתבו דר"ה דוקא בעוף מיירי ור"א מיירי בבהמה. אבל לפי מ"ש על רש"י הקשו שפיר דרש"י אינו מחלק בין עוף לבהמה:

ועוד נלע"ד הא דנקט ר"ה עוף לאו למעוטי בהמה אלא נקט עוף לומר בעוף דוקא ירך כשר אבל גף טרפה משום חשש הריאה אבל בבהמה יד נמי כשר ובזה נלע"ד לתרץ מה דהקשה מר' ירמי' על רב הונא ודלמא רב הונא מתחלת בריית' מיירי דוקא ונראה דאי ר"ה ידע מברייתא דלוי א"כ ודאי הה"ד בהמה ונקט עוף לדיוקא הנ"ל משום גף דבעוף יש חילוק בין ירך לגף משא"כ בבהמה ובזה ניחא דאמר מתני' ידענא ולכאורה עיקר הראי' מדברי רב שאמר וכן בעוף. ונראה שהי' מסופק בדברי ר"ה אי נקט עוף למעוטי בהמה או דנקט עוף לחלק בין גף לירך כנ"ל או דנקט עוף לרבותא אף דזוטר חיותא. והנה לומר דנקט עוף למעוטי בהמה אי אפשר מדתני לוי וא"כ על כרחך נקט עוף משום גף כנ"ל אבל בירך הה"ד בהמה ולזה הקשה ממשנה דבהמה שנחתכו רגלי' וכו' וממילא אי אפשר לאוקמי בתחלת ברייתה דא"כ גם גף כשר דאם נבראת כך ליכא חשש ריאה וא"כ נקט עוף למעוטי בהמה וקשיא מדתני לוי וכן קשיא משנה דבכורות נשמטה ירכו דהוה מום ומתחלת ברייתה איירי לפירוש התוס' אלא שלא תימא דלעולם מתחלת ברייתה ונקט עוף לא למעוטי בהמה אלא לרבותא דזוטר חיותי' ולכן הביא ואמר רב וכן בעוף ואי ס"ד דעוף זוטר חיותי' א"כ למה הוצרך רב לומר וכן בעוף ק"ו הוא:

והנה לסברת התוס' שרצו לומר דנקט עוף דזוטר חיותי' ולא הוה קשיא להו מימרא דרב דאמר וכן בעוף ואף דאתי' בק"ו טרח רב ואמרה בהדיא א"כ קשיא דלמא ר"ה בידי שמים איירי ועוף לאו למעוטי בהמה אלא לרבותא ונלע"ד שעד כאן לא כתבו התוס' סברא זו אלא למסקנא דשאני בין שמוטה לחתוכה אבל לפי ההוה אמינא ודאי דליכא למימר הה"ד בהמה דהיא גופה קשיא לפי ההוה אמינא למה נקט שמוטה נתני רבותא יותר חתוכת ירך כשרה אלא ודאי לדיוקא אפילו שמוטה דוקא עוף אבל לא בהמה ואי בידי שמים איירי קשיא בהמה נמי כדתנן בבכורות ואין להקשות על רב יהודא דאמר שמוטת יד נתני רבותא טפי אפילו חתוכת יד נראה דביד שמוטה רבותא טפי לומר דלא חיישינן לריאה והא קמן לשערי דורא באמת אם נצרר הדם חיישינן לריאה:

אלא דהא שמעינן מסיפא מדנקט שמוטת גף בעוף למיחש לריאה מכלל דבבהמה לא חיישינן דאל"כ נתני בהמה וכ"ש עוף דודאי לענין ריאה יש בעוף יותר חשש מבהמה. אלא דהיא גופה קמ"ל דגם בעוף יש רק חשש נקיבת הריאה ולא תימא דבעוף זוטר חיותא טרפה מצד עצמו ואף דגם אי מצד הריאה לרב לא מהני בדיקה יש לומר דעכ"פ מהני י"ב חודש אבל אי טרפה מצד עצמו הוה ודאי טרפה ואפילו ירבה כחול ימים לא מהני ועוד נ"מ לענין ס"ס. אבל אי נימא דעוף קיל יותר מבהמה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מדנקט שמוטת גף בעוף מכלל דבבהמה בשמוטת יד ליכא חשש ריאה וא"כ למה נקט שמוטת יד בבהמה לתני חתוכת יד וצ"ל דנקט שמוטה בדוקא למעוטי חתוכה וא"כ קשה על התוס' שהרי הם עצמם מסקי דעוף קיל יותר:

אמנם הרשב"א אסברה לן הטעם שמוטת ירך בעוף דקיל יותר מבהמה הוא מטעם שעוף אין כל כחו ברגליו שהוא פורח בכנפיו וא"כ איכא למימר אף דלענין ירך עוף קיל טפי לענין גף עוף חמיר טפי וא"כ צ"ל שמוטת יד לומר אפילו שמוטה לא חיישינן לריאה ומדיוקא דסיפא דנקט גף עוף לא שמעינן למעוטי יד בהמה אדרבה נקט גף עוף לרבותא שאפילו גף עוף אין הטרפות מצד עצמו וכנ"ל:

ובמה שכתבתי דאיצטריך שמוטת גף לומר דאפ"ה אינו טרפה מצד עצמו רק מצד הריאה אידחי מה ששמעתי מהרב ר' ליב קסויש בשם הגאון המנוח בעל מעיל צדקה שאין שמוטת הגף בעוף טרפה כי אם באיעכול ניבי' והביא ראי' מדברי התוס' דשמוטת משמע באיעכול ניבי'. ולדידי הדבר תמוה דמה ענין ניבין לריאה בשלמא אי הוה מפרשינן שמוטת באיפסק ניבי' שפיר איכא למימר שע"י פסיקת הניבין נפסק בכח ומתנתקת הריאה וכל זמן שהניבין קיימין לא נשמט בכח אבל כיון שבירך גם איפסק כשר ובעינן דוקא איעכול ודאי לענין הריאה אין שום סברא לחלק בין איעכול או לא ולפי דברי התוס' כולה שמעתין באיעכול דוקא ולא באיפסק ולדידי ניחא דלרבותא אמר שמוטת גף שאפילו איעכול ניבי' אפ"ה אין הטרפות מצד עצמו רק מצד הריאה:

באחוזת עינים. ולא נגע בו ולא הזיקו אלא דנדמה לאביו כאילו נשחט לפי שלא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפך בהן: צנא. סל: דאנקורי. עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה מארכובה ואין העצם יוצא לחוץ ובתשובת הגאונים מצאתי עוף שחור הוא ושל מים הוא ובמצחו חברבורות לבנות ועל שם כך נקרא אינקורי שהוא מנומר כמו ניקוב פינטור''א ובעיר הזאת יש מהן: בצומת הגידין. שיהו ששה עשר חוטין קיימין כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (לקמן עו:) והוא בשפולו של עצם השוק סמוך לארכובה: יד. כתף: שמוטת ירך. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה: שמוטת גף. פרק עליון המחובר בגבה: טרפה. דחיישינן שמא ניקב הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מתנתקת הריאה עם הגף: תיבדק. הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה ואם לאו כשרה: כעלה של וורד. דקה ואדומה: בין אגפים. בין כנפיה: דלא מיטריף בה. אם ניקבה: כנגדן בעוף. אלמא ניקבה הריאה דבהמה ה''ה לעוף: לא לינפל. אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה א''צ לבדוק בריאה: ולא ליחמר. בנפלה לאור שבודקין המעיים שמא הוריקו א''צ לבדוק הריאה: ורוב צלעות מגינות עליה. רוב ריוח הצלעות מגין עליה שהצלעות אינן שוכבות על רחבן אלא על חודן וכולן רחבן לפנים והריאה נחבאת ביניהם: של בריבי. חזקיה שהיה גדול בדורו: ניכר שאינו בקי בתרנגולים. אינו רגיל לאכול תרנגולים לפיכך לא ידע אם יש להן ריאה ולשון בדיחותא הוא: נהרא נהרא ופשטיה. אין פשטי הנהר דומין זה חריף וזה עומד כך אין מנהג המקומות דומות ורב כשרה סבירא ליה וראה בני פומבדיתא שנהגו בו איסור ולא התירו בפניהם ורב יהודה מפומבדיתא הוה וסבר דרב טרפה ס''ל: צומת הגידין. מקום שהגידין צומתין מתחברין ומתהדקין לשון חומץ צומתו דפסחים (דף מ.) אשטריינט''א בלעז: שמוטת ירך בעוף כשר. והרי הכל ניטל וכל שכן אם ניטל צומת הגידין לבדן: מתניתין ידענא. בפרק בהמה המקשה (לקמן עו.) וכן שניטל צומת הגידים לבדן וכל הארכובה קיימת: וכן בעוף. דאם ניטל צומת הגידין טרפה: אמר ליה. רבי אבא דילמא מדאגמריה רב לרב הונא דשמוטה כשרה והתם אמר וכן בעוף שני ליה בין שמוטה לחתוכה ובשמוטה כשרה ואפי' ניטלה כולה ובחתוכה טרפה אפילו צומת הגידין לבדן: אמר ליה. רבי ירמיה לרבי אבא: ואת מפרש שמעתין דרב. מדנפשיך לאו דידך הוא דבפירוש אמר רב: אמר ליה אין לא גרסינן: רבי זירא. ורבי אבא תרוייהו מבבל הוו וסלקו להתם ורבי זירא סליק ברישא וקאמר ליה ר' אבא חייך אחר שעלית מבבל הלום:

שמוטת יד בבהמה כשרה. וה''ה נחתכו דדוקא נחתכו רגליה טרפה אבל ידיה כשרה ולקמן (דף נח:) נמי אמרינן בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלשה ה''ז מום ואמר רב הונא לא שנו אלא שחיסר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוה: שמוטת ירך. פי' בקונטרס בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה והדין עמו דכולה שמוטה דשמעתין באיעכול ניביה איירי בבהמה ובעוף אבל לא איעכול כשר כך פסיק לעיל (דף נד:) והלכתא אפילו אפסיק נמי כשרה עד דאיעכול איעכולי והשתא ניחא מה דנקיט בכוליה שמעתין שמוטה ולא נקט דשף מדוכתיה כדנקט רב מתנא לעיל (דף נד:) משום דרב מתנא אסר בלא איעכול ניביה אבל הכא דאיירי באיעכול ניביה שייך לשון שמוטה ולהכי מייתי לעיל דרב מתנא גבי אלו כשרות דוקא ולא מייתי דרב יהודה דהכא ועוד דרבי יוחנן קאמר לעיל אלו טרפות דוקא למעוטי הא דרב מתנא ורבי יוחנן קאמר לקמן שמוטת ירך בעוף טרפה וה''ה בבהמה נמי טרפה מדתני לוי ולא חשיב ליה גבי יתר עליהן עוף ולא משמע דפליג עליה מדמקשינן לעיל מיניה אדרב ושמואל ועוד דלקמן בסוף שמעתא הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה וה''ה בבהמה כדפירשי' ולעיל (דף נד:) פסקי' הלכה דאפילו אפסיק כשרה עד דאיעכול איעכולי ולכך נראה דכולה שמעתין איירי דאיעכול ניביה: למה ליה למר כולי האי והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה. השתא ס''ד דשמוטה וחתוכה הכל אחד ואע''ג דבהמה טרפה כדמוכח מתניתין (לקמן דף עו.) דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה מ''מ בעוף כשרה ושמא לא ידע השתא ברייתא דלוי דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ולפי המסקנא דמחלק בין שמוטה לחתוכה ניחא ולרב הונא אמר רב דמכשיר שמוטת ירך בעוף כמו כן בבהמה מדתני לוי ומכשיר אפילו באיעכול ניביה כדפרישנא דכולה שמעתא באיעכול ניביה ואע''ג דאפילו מאן דמיקל לעיל גבי ואלו כשרות מודה באיעכול ניביה רב הונא אמר רב מיקל בכולהו ומיהו קצת תימה דלא מישתמיט בכולה שמעתין למינקט בחד דוכתא שמוטת ירך בבהמה כשרה ולא מסתבר למימר כלל דנקט עוף לרבותא וגם רבי ירמיה שהביא ראיה לדבריו וא''ל אנא מתני' ידענא לא דקדק אלא מהא דאמר רב עלה וכן בעוף אבל מהא דאסרה מתניתין בבהמה לא רצה לדקדק ולומר כ''ש בעוף דזוטר חיותיה ולכך נראה דדוקא בעוף מכשיר רב הונא אמר רב ולא בבהמה ולית ליה ברייתא דלוי ואע''ג דמקשינן מיניה לרב לעיל היינו אליבא דרב יהודה ודוחק: דילמא שני ליה בין שמוטה לחתוכה. פי' בקונטרס דשמוטה כשרה ואפילו ניטלה כולה ובחתוכה טרפה אפילו בצומת הגידין לבדן ותימה מה רוצה לומר שמפרש שאם ניטלה כולה כשרה אם רוצה לומר שאם ניטל הירך ממקום שהיתה מחוברת באליה כשרה וחתוכה דטרפה כגון באותו עצם האמצעי שבו צומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה הוא תחוב בעצם הקולית שהוא עצם התחוב באליה ואע''ג דבאותו . עצם האמצעי טרפה מ''מ בעליון שהוא עצם הקולית כשרה כדמפרש שחותכה מכאן וחיה מכאן ומתה וזהו תימה דאפילו נבלה נמי מקריא אם ניטלה ירך וחלל שלה ניכר כדאמר רבי אלעזר פ''ק (לעיל כא.) וליכא מאן דפליג ומה שייך לקרות זה שמוטה וזה חתוכה שתיהן חתוכות נינהו כיון דאיירי אפילו ניטלה כולה והיה לו לפרש כאן בפשיטות דשמוטה כשרה כגון דלא נחתכו רגליה אלא דשף מדוכתיה עצם הירך שקפץ ממקומו מחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו אבל נחתכו טרפה אפילו בצומת הגידין:

דף נז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד