חולין סא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

ומקשינן: ולילף מעורב: מה התם, בעורב, שיש לו תרי סימנים, לא אכלינן, אף כל עוף הבא בתרי סימנים, לא אכלינן!?

ומשנינן: אם כן, אם תאמר שאפילו עוף הבא בשני סימני טהרה אסור הוא, פרס ועזניה, שיש להם רק סימן טהרה אחד, דכתב רחמנא שאסורים באכילה - למה לי?! והרי השתא, עוף דאית ליה תרי סימני טהרה לא אכלינן [כדבעית למילף מעורב], פרס ועזניה, דאית ליה לכל אחד מהם חד סימן טהרה, מיבעיא למיכתב דלא אכלינן?

ומקשינן: וניגמר מפרס ועזניה, דכי היכא דפרס ועזניה שיש להם סימן אחד של טהרה אסורים הם באכילה, אף כל עוף הבא בסימן אחד אסור הוא באכילה!?

ומשנינן: אם כן, דבעית למימר דאפילו עוף הבא בסימן אחד של טהרה לא תיכול, נשר, שאין לו אף סימן טהרה, דכתב רחמנא דאסור באכילה, למה לי?

השתא, היכא דאית ליה חד סימן לא אכלינן [כדבעית למילף מפרס ועזניה], נשר, דלית ליה כלל שום סימן טהרה, מיבעיא למימר דלא אכלינן!?

אלא, שמע מינה, שאין ללמוד מפרס ועזניה לאסור כל עוף הבא בסימן אחד.

אלא, מנשר ילפינן כך:

נשר, דלית ליה כלל שום סימן טהרה, הוא דלא תיכול. הא כל עוף דאית ליה חד סימן טהרה - אכול! וכל שכן אם יש לו שנים או שלשה סימני טהרה, תיכול. מלבד העופות המפורטים בתורה, שם, אף על פי שיש להם סימני טהרה, אותם לא תיכול [ולכן פירטה אותם התורה לאיסור, כדי שלא נלמד מנשר להתיר אותם].

ופרכינן: ואלא, טעמא דכתב רחמנא נשר, ומשום הכי קים לן שעוף הבא בסימן אחד טהור הוא. הא לאו הכי, אם לא היה נכתב בתורה נשר, הוה אמינא, לילף מפרס ועזניה לאסור עוף הבא בסימן אחד.

ואמאי? הרי הוה ליה פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד [שהרי היינו יכולים לכתוב רק אחד מהם, והיינו למדים בבנין אב שגם השני, הדומה לו, שיש לו סימן אחד, אסור. ומכך שכתבה התורה גם את הפרס וגם את העזניה, הרי הם "שני כתובין הבאין כאחד"], וקיימא לן דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין! ולכן, דוקא שניהם אסורים, אבל עופות אחרים הבאים בסימן אחד אי אפשר ללמוד מהן לאיסור. ואם כן, איך היתה הוה אמינא לאסור שאר עופות שיש להם רק סימן אחד!?

ומשנינן: גמירי, קבלה היא בידינו, כי סימן טהרה דאיכא בהאי, בפרס או בעזניה, ליכא בהאי, בעוף השני. ואותו סימן טהרה דאיכא בהאי, בעוף השני, ליכא בהאי בעוף הראשון, הלכך לאו שני כתובין הבאין כאחד נינהו. כי אם היה הכתוב אומר שפרס אסור, לא היינו יודעים שעזניה אסורה. ואם היה הכתוב אומר שעזניה אסורה, לא היינו יודעים מכך שפרס אסור. וכיון שהוצרך הכתוב לומר את שניהם [פרס ועזניה], הוה אמינא שנלמד מהם שעוף הבא בסימן אחד לא ניכול.

והדר פרכינן: מכדי, הרי עשרים וארבעה עופות טמאים הוו, כמו שמוזכר בתורה. ובעשרים מתוכם איכא שלשה סימני טהרה, אי אפשר דחד סימן טהרה דאיכא בהנך, בפרס או בעזניה, ליכא בהני עשרים עופות טמאים המוזכרים בתורה. ואם כן, יוצא שהתורה כתבה פעמיים שלא לאכול עוף שיש לו סימן טהרה כמו של עזניה או כמו של פרס [פעם אחת בפרס או בעזניה. ופעם שניה באחד מאותם עשרים עופות טמאים שכתבה התורה]. והוו להו הנך עופות הבאים בסימן אחד של הפרס או של העזניה שני כתובים הבאים כאחד, ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין! ומנא תיתי לן איסור בעוף הבא בסימן אחד, ומדוע איצטריך ללמוד מנשר שעוף הבא בסימן אחד טהור הוא!?

ומשנינן: גמירי - עשרים וארבעה עופות טמאים הוו. וארבעה סימנין של טהרה יש בעופות.

תלתא, שלשת סימני טהרה - הדרי בכולהו.

בעשרים מהם, יש בהם שלשה שלשה סימני טהרה.

ותרי מאותם שלשת סימני טהרה, איתא בעורב!

והסימן הרביעי, אינו נמצא בכל אותן העופות שהוזכרו [לא בעשרים עופות ולא בעורב].

וסימן אחד משלשת סימני הטהרה נמצא או בפרס או בעזניה, ואילו סימן הטהרה הרביעי נמצא בחבירו.

חד סימן טהרה איתא בפרס, וחד סימן טהרה איתא בעזניה.

אותו סימן דאיתיה בהא, באחד מהם, אותו סימן ליתיה בהא, בעוף השני.

נמצא, שהסימן הרביעי של הטהרה, שנמצא או בפרס או בעזניה, מוזכר רק פעם אחת בתורה. ואם כן, מהו דתימא ליליף מיניה לאסור עוף הבא בסימן אחד, שהרי אין אנו יודעים איזה סימן מופיע בתורה רק פעם אחת, ואם כן כל עוף הבא בסימן אחד נלמד לאסור אותו מספק, כי אולי אותו סימן הוא הכתוב רק פעם אחת בתורה. לכן כתב רחמנא נשר, דאסור, ללמד אותנו - נשר, דלית ליה כלל סימן טהרה, הוא דלא תיכול. הא איכא עוף דאית ליה חד סימן טהרה - אכול!

ומקשינן: כיון שאמרת, שאפילו עוף הבא בסימן טהרה אחד כשר הוא, אלא תורין דכתב רחמנא - למה לי? הואיל ולא ילפינן מינייהו שום דין. ^[105]

ומשנינן: אמר רב עוקבא בר חמא: הא דכתבה התורה תורים, הוא כדי ללמד שהן לבדן כשרין לקרבן ולא עופות אחרים. ^[106]

אמר רב נחמן:

הערות

^[105] ולהתיר תורים באכילה לא איצטריך קרא, שהרי אפילו עוף הבא בסימן אחד מותר באכילה.

^[106] ומה שכתב התנא לעיל את ארבעת סימני הטהרה של התורים, זהו לסימן בעלמא, להורות לנו מהן סימני הטהרה שבהם שונים התורים מהנשר, שאין לו שום סימן טהרה.

ושואלים: ולילף [ונלמד] מעורב שנזכר ברשימת העופות הטמאים: מה התם [שם] תרי לא [בשני סימנים בלבד אינו] טהור, אף כל עוף שיש בו תרי [שני סימנים] לא טהור! ומשיבים: אם כן, פרס ועזניה שיש בהם רק סימן אחד של טהרה, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טמאים, למה לי? השתא דאית ליה תרי לא אכלינן [עכשיו, הרי עורב שיש לו שני סימני טהרה אין אנו אוכלים], פרס ועזניה דאית ליה חד מיבעיא [שיש לו רק סימן אחד נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא מכאן שעוף שיש בו שני סימני טהרה — טהור, חוץ מעורב שנאמר במפורש שהוא טמא.

ושואלים: וניגמר [ונלמד] מפרס ועזניה שכל עוף שיש בו רק סימן אחד של טהרה טמא! ומשיבים: אם כן, נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהוא טמא, למה לי? השתא דאית ליה חד [עכשיו, פרס ועזניה שיש לו סימן אחד] לא אכלינן [אין אנו אוכלים], דלית ליה כלל מיבעיא [נשר שאין לו כלל סימני טהרה נצרכה לומר] שהוא טמא? אלא לכך הוזכר נשר — כדי ללמד: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימני טהרה — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא דאית ליה חד [אבל עוף שיש לו סימן טהרה אחד] — אכול.

ושואלים: ואלא לפי זה, טעמא [הטעם], דווקא משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] נשר אתה למד כן, הא לאו הכי [הרי אם לא כן] הוה אמינא [הייתי אומר]: לילף [נלמד] מפרס ועזניה, שעוף הבא לפנינו בסימן אחד טמא? וכיצד היינו אומרים כן? והרי הוה ליה [הרי הם] פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד, ששניהם מלמדים אותו דבר, וכלל הוא במדרש ההלכה ששני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לדינים אחרים!

ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת], דאיכא בהאי ליכא בהאי [שסימן הטהרה שיש בזה, בפרס — אין בזה, בעזניה], ודאיכא בהאי ליכא בהאי [ושיש בזה, בעזניה — אין בזה, בפרס], ונמצא שאין הם שני כתובים הבאים כאחד, אלא כל אחד מלמד דבר אחר, וניתן היה, איפוא, ללמוד מהם שכל עוף שיש בו רק סימן טהרה אחד שהוא טמא. ולכן הוצרכה התורה לכתוב נשר, שאין בו אפילו סימן טהרה אחד, כדי ללמדנו שעוף הבא לפנינו, ויש בו סימן אחד — הריהו טהור.

ושואלים: ועדיין, מכדי [הואיל] ועשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] שהוזכרו בכתוב, הרי אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני [שסימן אחד שיש באלה, בפרס ובעזניה, אינו נמצא גם באחרים], ואם כן ביחס לכל אחד מאותם שני סימנים הוו להו [יש כאן] שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן לא ניתן היה ללמוד על העוף הבא לפנינו בסימן טהרה של פרס או של עזניה שהוא טמא, ולא הוצרכנו ללימוד מן הנשר כדי להכשירו!

ומשיבים: גמירי [למודים אנו]: עשרים וארבעה עופות טמאים הוו [הם] המפורשים בתורה, וארבעה סימנין של טהרה יש בעוף; תלתא הדרי בכולהו [שלושה סימני טהרה נמצאים בכולם], כלומר, הסימנים הללו נמצאים, כולם או חלקם בעופות הטמאים המנויים במקרא. עשרים מהם מן העופות — יש בהם שלשה שלשה סימני טהרה, ותרי [ושנים] מתוך השלושה קיימים בעורב, חד [סימן אחד] בפרס, וחד [וסימן אחד] בעזניה, דאיתיה בהא ליתיה בהא [והסימן שיש בזה, בפרס, אין בזה, בעזניה], ולהיפך. ונמצא שאחד הסימנים, של פרס או של עזניה, הוא הסימן הרביעי, שנמצא אך ורק בו ולא בעוף אחר מן העופות הטמאים; מהו דתימא [שתאמר]: ליליף מיניה [נלמד ממנו], שכל שיש לו רק סימן טהרה אחד כמוהו הריהו טמא — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] נשר, לומר: נשר דלית ליה [שאין לו] כלל סימנים — הוא דלא תיכול [שלא תאכל], הא איכא דאית ליה חד [אבל אם יש עוף שיש לו סימן טהרה אחד] אכול.

ואומרים: אלא, מאחר שלמדנו מנשר שכל עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד הריהו טהור, תורין שיש בהם ארבעה סימני טהרה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שהם טהורים למה לי? אמר רב עוקבא בר חמא: לא לענין טהרתם נכתבו, ללמד שהם כשרים לאכילה, אלא לקרבן, לומר שמצות קרבן היא באלה דווקא, ולא בעופות אחרים. אמר רב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara objects: But one should derive instead from a crow: Just as there, a bird with two signs is not kosher, so too any other bird that has only two signs is not kosher. The Gemara responds: If so, why do I need the peres and the ozniyya that the Merciful One wrote among the non-kosher birds? Now that it is established that we do not eat any bird that has two signs, is it necessary to mention these birds, which have only one? Rather, even birds that have only one sign are kosher, save those mentioned explicitly in the Torah as non-kosher.

The Gemara objects: But let us learn instead from the peres and ozniyya themselves that all other birds with only one sign are non-kosher. The Gemara responds: If so, why do I need the nesher that the Merciful One wrote? Now that it is established that we do not eat any bird that has one sign, is it necessary to mention the nesher, which has none? Rather, the Torah mentions the nesher to indicate that it is a nesher, which has none of the signs of a kosher bird, that you shall not eat. But if you find any bird that has even one of the signs, you may eat it.

The Gemara objects: But if so, the reason for eating birds with even one sign is only that the Merciful One wrote: “Nesher.” One can infer, then, that if not for this, I would say: Derive from the peres and ozniyya that any bird with one sign is non-kosher. But that cannot be, since the peres and ozniyya are two verses that come as one, i.e., that teach the same matter, and as a rule, two verses that come as one do not teach a principle.

The Gemara responds: It is learned as a tradition that the sign present in this, the peres, is absent in that, the ozniyya, and that which is present in that is absent in this. Accordingly, this is not a case of two verses that come as one, since each case would teach only that any other bird with only its respective sign is non-kosher. Consequently, it would have been possible to derive from them that any bird with only one sign is non-kosher. The verse therefore states: “Nesher,” to indicate otherwise.

The Gemara persists: Now, there are twenty-four non-kosher birds mentioned in the verses. It is impossible that the one sign present in these, the peres and ozniyya, respectively, is absent in all those other birds. Consequently, the mentioning of the peres, ozniyya, and the other birds constitutes two verses that come as one. If so, one could not have derived from the cases of the peres and ozniyya that a bird with one sign is not kosher, and the inclusion of the nesher is unnecessary.

The Gemara responds: It is learned as a tradition that there are twenty-four non-kosher birds, and four signs of a kosher bird. The same three signs can be found in all of them, with the exception of either the peres or the ozniyya. Twenty of them have all three signs, and two of those signs can be found in a crow. One sign is found in a peres and one in an ozniyya, and the sign present in this is absent in that, i.e., one of them has the fourth sign, which is absent from the other twenty-three non-kosher birds. Lest you say: Derive from it that any other bird with only that sign is non-kosher, the Merciful One wrote about the nesher to indicate: It is a nesher, which has none of the signs of a kosher bird, that you shall not eat. But if there is any bird that has even one of the signs, you may eat it.

The Gemara asks: But if one learns from nesher that a bird with even one sign is kosher, why do I need the doves that the Merciful One wrote are kosher, which have all four? Rav Ukva bar Ḥama said: The dove was not mentioned to teach that it is kosher, but rather to teach that it is the only bird fit to be sacrificed as an offering. Rav Naḥman says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"כ פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי. שהן יש בהן חד סימן ומהו הסימן אחד יש בו אחד מג' סימנין שבשאר עופות טמאין ואחד יש בו סימן רביעי שאינו בכולן שאינו דורס:

הוו להו שני כתובים הבאין כאחד. כלומר דמעיקרא סברינן דשניהן יש בהן סימנין שווין והוו להו שני כתובים הבאין כאחד:

סוף סוף דאיתיה בפרס איתיה בחד מהני כו'. בעשרים ואחד עופות:

עורב אית ליה תרתי תרתי. כלומר מאותן סימנין דיש בכ"א עופות טמאין יש בעורב תרי פרס ועזניה אית להו חד חד סימן אחד יש בו סימן אחד מהני סימנים דיש בכ"א עופות טמאין והסימן הרביעי שאינו דורס אי בפרס איתיה אי בעזניה איתיה דלית בכולהו אחריני ומיניה מצינן למיגמר דהוא אינו דומה לא לחברו ולא לעשרים ואחד:

אי אפשר דליכא חד מיניהו דדמי לחבריה כו'. כלומר מהני עשרים ואחד אי אפשר דליכא חד מינייהו דדמי לפרס ועזניה והוו ליה האי דדמי לפרס ועזניה שני כתובים הבאים כאחד ולא גמרינן מיניהו:

גמירי עשרים וארבע כו'. ואי פרכינן למה אינו מקשה כמעיקרא^א)נראה דצ"ל דהא דאמר ליה גמירי היינו הלכה למשה מסיני וליכא פירכא. דאמר ליה גמירי הלכה למשה מסיני ליכא פירכא:

לקרבן הן כשרין. ולא עוף אחר:

טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא נילף מפרס ומעזניה ואמאי הא הוה ליה שני כתובים הבאין כאחד. השתא (ד)סלקא דעתך דהאי חד סימן דאיתיה בפרס איתיה בעזניה. ואם כן אי ללמד קא אתי, ליכתוב רחמנא חד מינייהו ואתי אידך מיניה, ומשני דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה אלא זה יש לו אצבע יתירה וזה זפק או זה קרקבן [נקלף] וזה אינו דורס, והלכך תרוייהו איצטריכו, דאי כתב רחמנא פרס ה"א כל דאתי באצבע יתירה כפרס טמא אבל עזניה הבא בזפק טהור כתב רחמנא עזניה למילף אגופיה, ואי נמי איפכא, וכיון שכן נילף מפרס ומעזניה דכל הבא בסימן אחד טמא, ומיהו מסתברא דדוקא הבא בסימן שישנו בפרס או בעזניה דפרס יליף אכל שיש לו אותו סימן דידיה ועזניה ילפה אכל שבא באותו סימן דידיה, אבל אסימן אחר דלאו בפרס ולאו בעזניה א"א, דאם איתא לכתוב רחמנא בפרס או בעזניה ואתי אידך מיניה דהא זה בנה אב לכל שאין בו אלא סימן אחד איזה סימן שיהיה, כך נ"ל.

והדר אקשינן: מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הן. ואי אמרת דחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני, דקא ס"ד דארבעה סימני טהרה חוזרים בכולן, כלומר שזה יש לו זפק וזה קרקבן וזה אצבע יתירה וזה אינו דורס, ואם כן אי אפשר בחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני אחריני.

ומשני: גמירי עשרים וארבעה סימנין. כלומר סימני טהרה, שאר עופות טמאין כלומר חוץ מנשר דלית ליה כלל אית להו תלתא, וכן אצבע יתירה זפק וקרקבן נקלף, וכלן הן דורסין עורב אית ליה תרי מהני תלתא והן אצבע יתירה וקרקבן נקלף אבל דורס ואין לו זפק, פרס ועזניה לית להו אלא חד חד ואחד מהן סימן שבוא הוא מאותן השלשה הבאין בשאר העופות, והאחד יש לו הסימן שאינו בכולהו עופות והוא שאינו דורס, ועל דרך הדמיון פרס אינו דורס, ועזניה יש לו אצבע יתירה. והא דקאמר בסמוך גבי סנונית לבנה והלא אנשי גליל העליון היו אוכלים אותה מפני שקרקבנו נקלף, וגבי זריר נמי אמרינן והלא אנשי כפר תמרתא אוכלין אותו מפני שיש לו זפק, לאו למימרא דהני תרווייהו ליתנהו בעורב ומשום דלא שוו ליה בסימנין הוא דאכלי להו, דא"כ שני סימני טוהרה שבעורב הן אצבע יתירה ואינו דורס וזה אינו דהא כולהו עופות טמאין דורסין הן חוץ מפרס. ועוד דרש"י ז"ל בעצמו (לקמן חולין סב, א ד"ה וה"מ) כתב דעורב דורס הוא, ועוד שהרי העורב המצוי ביניהו והוא השחור כולו כדכתיב (שה"ש ה, יא) שחורות כעורב יש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ובלא שמש, אלא לא הביאו חכמים ראיה מסימניהם אלא מאכילתן. ולפי דרכם הביאו הסימנין שהיו נוהגין לאכלן בהן מפני המסורת שהיה בידם מאבותיהם על רוב העופות המצויין במקומותיהם כך כתב הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דמה להן להזכיר כלל, דאדרבה סימנים אלו שבסנונית הן הן שבעורב ויש בהן סיוע לסברתו של רבי אליעזר דהוא מין עורב, ואולי נאמר דלחזק קבלתן שאין זה מין עורב הזכירו סימני הסנונית ולומר שכל כך היתה קבלה אמיתית בידן מפני האבות שאינו מין עורב כלל, שאע"פ שמצאו לה קרקבן שכנגדו בעורב נקלף נמי (א"ה) [אפילו הכי] לא חששו לה, אלא כיון שיצאה מחשש עזניה שיש לה סימן אחד בגופו אכלוהו.

בד"ה מכדי כ"ד עופות טמאים כו' וא"ת והא אכתי אצטריך נשר להתיר אותו סימן ג' כו' עכ"ל אף שכבר כתבו לעיל דשאר עופות דאית בהו תלת סימני דהדרי בכולהו ה"ל י"ט כתובים ולא נילף מנייהו ומדאצטריך נמי עורב ע"כ דלא נילף מנייהו כדקאמר תלמודא א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל כו' היינו דלא נילף מנייהו תלתא סימנין במה מצינו וכן תרי סימנין דשרינן היינו נמי דגלי ליה רחמנא מדאצטריך פרס ועזניה כדקאמר תלמודא א"נ דשרינן תרי סימנין משום דה"ל עורב גופיה עם למינו ב' כתובים כמ"ש התוס' לעיל וכן סימני דפרס ועזניה כל חד וחד בשאר עופות שרינן להו משום דה"ל ב' כתובים עם י"ט עופות דכל חד וחד הוה ילפינן ליה שפיר מק"ו די"ט עופות אלא דכתבינהו רחמנא לפרס ועזניה דליהוו ב' כתובים עם י"ט עופות אבל סימן שלישי דליתיה לא בפרס ולא בעזניה לא גלי רחמנא דלא נילפיה לאיסורא מק"ו די"ט עופות אע"ג דהוי י"ט כתובים ואהא תירצו דאי הוה סימן שלישי בעורב ניחא דהשתא גלי לן רחמנא שפיר דלא נילף אפי' ההוא סימן ג' בק"ו דהא עורב אית ביה ההוא סימנא ולא אצטריך למכתביה דהוה ילפינן ליה שפיר מק"ו השתא דאית ליה תלתא לא אכלינן דאית ליה תרי מיבעיא אלא דכתביה רחמנא דלהוי עורב וי"ט עופות ב' כתובים ותירצו עוד דבלאו הכי לק"מ דמי"ט כתובים הבאים כא' אין מלמדין כלל אפי' בק"ו ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררים לן ואין להאריך:

בא"ד ואם תאמר והיכי ה"מ למילף כו' אם כן ל"ל דכתב רחמנא ההוא דאית ביה חד כו' לאו פירכא היא דמהנהו לא ילפינן כלל כו' עכ"ל דלמשרי תרי סימנין בשאר עופות כדקאמר תלמודא א"כ פרס ועזניה ל"ל לא אצטריך לפי האמת דעורב גופיה עם למינו הוו ב' כתובים ותירצו דמהנהו לא ילפינן כלל אפי' בק"ו ואף שכבר כתבו כן לעיל לדברי המקשה נחתי הכא למימר דכן צ"ל נמי לדברי המתרץ ומשום קושייתם וא"ת ומאחר דמי"ט עופות כו' וכן מ"ש כאן ולהכי נמי פרט לעורב כו' קאי אכולה מלתא דלפי סברתם שכתבו בין לדברי המקשה ובין לדברי המתרץ דלא ילפינן כלל מי"ט עופות אפילו בק"ו ניחא למאי דבעי למימר מעורב מה התם תרי לא אף כל תרי לא ל"ל דכתביה רחמנא לעורב כלל דהא הוי ק"ו מי"ט כתובים דלמשרי תלתא סימנין בעלמא כדקאמר תלמודא לא אצטריך לפי האמת דאין למדין מי"ט כתובים במה מצינו אלא דע"כ דאפי' בק"ו לא נילף מי"ט כתובים ולהכי שפיר פרט הכתוב לעורב ודו"ק:

בא"ד ומאחר דמי"ט עופות לא כו' א"כ נילף מיניה מההוא אחר כו' דעתה אינן ב' כתובים כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא לדברי המתרץ דע"כ ליכא למילף מההוא סימן ישן דא"כ לא לכתוב כלל אלא סימן החדש והוה ילפינן דכל עוף הבא בסימן חדש שהוא חשוב יותר לטהר אפ"ה הוא טמא כ"ש באחד משאר ג' סימנים דלא מהני בשאר עופות וכה"ג הקשו התוס' לקמן לפי' שני וליכא למימר דא"כ דלא אצטריך סימן הישן לגופיה ע"כ דכתביה רחמנא דלא תילף גם מן החדש ולעשות ב' כתובים הא ליתא דאצטריך שפיר סימן הישן למשרי בעלמא סימן הישן דאי לא כתביה הוה אסרינן סימן הישן אפי' בעלמא מק"ו מסימן החדש וי"ל דאם נאמר כן לעלמא שיש לאסור סימן הישן בק"ו דסימן החדש א"כ לא הוה איסורא דסימן הישן חוזר לגופיה כיון דקושטא הוא דילפינן בעלמא מסימן החדש והוה ילפינן שפיר נמי סימן הישן בק"ו דמשום היתירא דסימן הישן בעלמא לא הו"ל למכתב איסורא דסימן ישן דאין זה חוזר לגופיה ומיהו לפי זה מה שהקשו לעיל וא"ת והא אכתי אצטריך נשר להתיר אותו סימן שלישי דליתיה לא בפרס כו' אין כאן מקום קושיא דאי הוה ילפינן סימן שלישי בק"ו מי"ט עופות לא אצטריך נמי לכתוב פרס ועזניה והוה ילפינן ליה נמי בק"ו ואי להיתירא סימנא דפרס ועזניה בעלמא אתא אין זה חוזר לגופיה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה מכדי כ"ד כו' דהא השתא בתלתא לא אכלינן כו'. נ"ב ואע"ג דלא ילפי' מי"ט עופות מידי דאם לא כן עורב ל"ל מ"מ כה"ג דכתיב להדיא דחד סימן אסור כגון בפרס ובעזניה א"כ ממילא שמעי' דחד סי' אסור נהי דלא נוכל לאסור אותן ב' סימנין שהן בפרס ובעזניה משום דכל חדא הוי ב' כתובים עם י"ט עופות אבל סימן השלישי דליתא גבייהו ילפינן מינייהו ומפרס ומעזניה ודו"ק:

בא"ד ואי ה"א דאותו שלישי כו'. נ"ב כגון שזה הסימן שיש לי"ט עופות יותר מבעורב זה הסימן הוא גבי חד מהנהו פרס או עזניה א"כ בודאי זה הסימן השלישי שיהיה בי"ט שלא נמצא בפרס או בעזניה בודאי יהיה גבי עורב וק"ל נ"ל:

בא"ד דאתי מק"ו מי"ט עופות כו'. נ"ב ואע"פ שכבר תירץ לעיל דלא נוכל למילף מינייהו מ"מ קא ס"ד נהי דלא נילף מינייהו בסימן השייך בי"ט עופות אפי' בצירוף פרס ועזניה דהא הני תרי סימנים דידהו הוו שני כתובים ממש אבל השתא דאיכא חד מינייהו דפרס ועזניה דה"ל סימן חדש שאינו כלל בי"ט עופות אם כן הוה שפיר ילפינן מיניה ולא הוה צריכין למילף מי"ט עופות אלא שלא תאמר סימן הישן הוא עדיף שהרי בי"ט עופות הוא טמא אפילו בתרי בהדיה כל שכן הכא דהוא חד דלא עדיף מן החדש ודו"ק:

בא"ד דכי איכא תרי בהדיה הוי טמא כו' כצ"ל:

גמ' א"כ פרס ועזניה כו' ל"ל. א"ל דלמא יש להן סימנים דליתא בעורב ולעולם אותן הב' סימנים הישנן בעורב נילף מעורב ועזניה קושטא הוא שבו סימן חדש ופרס מסופקין התוס' אם ישנו בעורב (*ש) ואפ"ל דאם יש בפרס סימן שאין בעורב מ"מ איתא בי"ט ואע"ג דאין למידין מי"ט כתובים הבאין כאחד לזה לא נחית עדיין (*ת) וא"כ אכתי פרס למה לי אלא סי' דבעורב יש בפרס ואיצטריך פרס להורות דלא תילף מעורב:

ברש"י בד"ה דאי בחד סימן אתי כו' לכתוב חד כו'. לרווחא מפרש השתא דמוכרח דאין מלמדין מכח מדאיצטריך אבל אה"נ דהוי ב' כתובים כו' אפילו אם צריך למכתב כדבמכדי בסמוך וכמ"ש התוספות:

בתוס' בד"ה מכדי כ"ד כו' בוא"ת ראשון דהא השתא בתלתא לא אכלינן כו'. כתב בח"ש ואע"ג דלא ילפינן מי"ט עופות מידי דאל"כ עורב ל"ל [הוספה מדברי הגאון המחבר בתוך דברי רש"ל. אין זה כלום דעורב מורה לנו דלא נילף דאית ביה תלתא לאיסור דאל"כ עורב למה לי אבל הבא בסימן אחד לחודיה לא נסתר בעורב. ונילף שפיר מי"ט עופות והא דלא הקשו מקודם כדמשני א"כ עורב למה לי משום דשם עדיפא פריך לילף אפילו תרתי לאיסור וכמ"ש לעיל [בד"ה מה התם במ"ש וכ"ת כו']. ע"כ הוספת המחבר] מ"מ כה"ג דכתיב להדיא דחד סימן אסור כגון בפרס ועזניה א"כ ממילא שמעינן נהי דלא נוכל לאסור אותן ב' סימנים שהן בפרס ועזניה משום דכל חד הוי ב' כתובים עם י"ט עופות אבל סימן הג' דליתא גבייהו ילפינן מינייהו ומפרס ועזניה עכ"ל והם דחוקים:

בא"ד ואם הוה אמרינן דבאותו סימן שלישי. ר"ל סימן שאינו בפרס ועזניה דפרס ועזניה יש להן ב' סימנים מי"ט עופות ובעורב סימן הג' מי"ט עופות ובח"ש מאריך בזה לבלי צורך לכאורה:

בא"ד ובחנם פי' כו' לאסור בהאי סימן. כבר עוררתי לעיל הא קושטא דאותו סימן טמא לר"ת לעיל [דסימן החדש דורס. וכל הדורס טמא] וצ"ל שפשט הלזה אזיל לפי שיטת רש"י וריב"ם לקמן דעורב ודאי דורס ואפשר ג"כ י"ט עופות [והוי סימן החדש אינו דורס] ור"ת מפרש כועי"ל דבסמוך דאיצטריך נשר שלא תילף מסימן הישן עוף הבא בא' מג' סימנים שבי"ט עופות לאסור [ובתוכם גם סימן אינו דורס]. ואפ"ל בכוונת רש"י ליישב אף אם איתא די"ט עופות אינן דורסין וכר"ת לעיל מ"מ איצטריך נשר משום דהא לא ידעינן והיינו אוסרין עוף הבא בסימן א' של אינו דורס מכח ספק דלמא איהו ניהו סימן החדש (*א) וכ"ת בלא ידעינן מאי אהני לנו נשר להיתירא ע"כ צריך לאסור הבא בסי' א' [אף באינו דורס] דלמא הוא פרס ועזניה וע"כ צ"ל שהתורה איירי מהבקי בהן ובשמותיהן וכפרש"י לעיל ז"א דודאי צריך שיכיר שאין זה פרס ועזניה וכפרש"י לעיל [חולין דף ס"א בד"ה עוף הבא לפנינו כו'] ובלבד שיכיר כו' אבל א"צ שיודע מה הן הסימן של פרס ועזניה וא"כ שפיר איצטריך נשר להתיר לן השתא כל עוף הבא בסימן אחד ומכיר שאינו פרס ועזניה אם הסימן אינו דורס פשיטא דמותר ואם הוא סימן אחר ג"כ שרי דודאי ג"כ אינו דורס דכל הדורס טמא [ולית ליה שום סימן טהרה] וא"כ מה יש לו להיות אילו היה דורס וכדלקמן אבל אי לא נשר ה"א עוף הבא בסימן אחד טמא אף שמכיר בו ויודע שאינו פרס ועזניה דילפינן מעזניה לאסור כל הבא באותו סימן אף שאינו עזניה ואף דקושטא הוא שאין בעולם עוף כזה שיהיה בו סימן טהרה ויהיה דורס מ"מ כיון דלא ידעינן מאי ניהו האי סימן היינו אוסרין הכל [אף אינו דורס וק"ל]. ומ"מ כתבו ובחנם פי' כו' רש"י לשיטתו דלא ס"ל כר"ת לעיל. מיהו אין מוכרח דלא ס"ל לרש"י כן רק רש"י מסופק מה הן סימניהן ואף שפי' בסמוך דף ס"ב דעורב דורס מ"מ י"ט עופות אפשר שאין דורסין וממה שאין מפרש במתני' וברשב"ג כל שיש לו אצבע כו' כר"ת לעיל אין ראיה ואדרבא משמע לקמן מרש"י דקורקבן נקלף הוא הסימן הד' וי"ט עופות אין דורסין וכמ"ש התוס' (דף ס"ב ע"ב) בד"ה מאי ספיקייהו. ומ"מ י"ל דשפיר כתבו ובחנם פי' כו' דהשתא דכתיב נשר שרינן כל עוף הבא באותו סימן טהרה אף שאינו יודעין אם דורס או לא אבל אי לאו נשר אף שידענו סימן דעזניה מ"מ הוי אסרינן עוף אחר הבא בסימן דעזניה ולא היינו יודעין דאינו דורס דאי אפשר לעוף זולתו שיהיה בו סימן דעזניה ויהיה דורס והבן (*ב):

בא"ד בוא"ת השני והיכא כו' א"כ למה לי כו' אלא ודאי כו'. קשה דלמא איצטריך נשר דאי לא"ה ה"א כל עוף הבא בסימן אחד טמא אי אחד בסימני הישן טמא מכח כ"ש דהשתא בתלתא לא אכלינא כו' ואי בסימן החדש טמא מעזניה כתב ישן לומר דבישן תיכול דאי לא"ה ישן למה לי אלא לעשות ב' כתובים כו' אבל לעולם החדש הוי ילפינן שפיר לאסור בהאי סימן וכפשטא דגמרא דמפרס לא מצי למילף דהוי ב' כתובים כו' י"ל כיון דהא דילפינן מחדש היינו אינו דורס א"כ למה לי פרס לומר דבישן תיכול הא קושטא הוא דאסור דהא דורס [א"ו להתיר סימן החדש דאינו דורס]. וע"כ דפשט זה אינו הולך לשיטת ר"ת לעיל ולר"ת מפרשינן כועי"ל. ואולם למ"ש בסמוך צריך דקדוק ודו"ק (*ג):
שם בוא"ת שני בה"א דילפינן מי"ט עופות מאי הקשו למה לי נשר הא איצטריך נשר משום סימן השלישי כמ"ש לעיל (*ד). דמ"מ הקשו שפיר דגמרא תלאו בסימן החדש דלא תילף מעזניה וק"ל:
עוד שם בוא"ת ב'. אע"פ שכבר כתבו לעיל דלא נוכל לילף מינייהו [דהוי י"ט כתובים] לעיל הכריחו בהמקשן וכאן בהמתרץ. וח"ש כתב דקס"ד נהי דלא נילף מינייהו בסימן השייך בי"ט עופות אפילו בצירוף פרס ועזניה דהא הנהו ב' סימנים דידהו הוי ב' כתובים ממש אבל השתא דאיכא חד מינייהו דפרס ועזניה דהו"ל סימן חדש שאינו כלל בי"ט עופות א"כ הוי שפיר ילפינן מיניה ולא הוה צריכי למילף מי"ט עופות אלא שלא תימא סימן הישן הוא עדיף [לזה כתב] שהרי בי"ט עופות טמא אפילו בתרי בהדיא כ"ש היכא דהוי חד דלא עדיף מן החדש עכ"ל והיינו סברת ועי"ל דבסמוך (*ה):

בא"ד בוא"ת ג' ומאחר דמי"ט עופות לא גמרינן כו' . היו יכולין להקשות בקצרה בממ"נ אי גמרינן מי"ט כתובים איצטריך נשר לסימן השלישי ואי לא גמרינן איצטריך נשר שלא תילף מפרס כיון דאיצטריך פרס לגופיה:

בא"ד דהא לא גמרינן מי"ט עופות מכל אותן היתירים כו' . אם ר"ל דהא לא גמרינן מינייהו לטמא הבא בג' סימנים וע"ז נופל שפיר קושיתם דבסמוך [ומיהו קשה כו'] דשאני התם דא"כ לא לכתוב אלא חד מי"ט עופות קשה [מאי ראיה מהא דלא גמרינן מאותן היתירים כו'. דע"כ ליכא למילף] דא"כ עורב דכתב רחמנא למה לי השתא בתלתא כו' דזה עצמו פירכת הגמרא לעיל יליף מינייהו מה התם תלתא ולא אכלינן כו' א"כ עורב כו'. גם מ"ש בומיהו קשה לקמן דא"כ לא לכתוב אלא חד הא אכתי לא הוי ילפינן מיניה דא"כ עורב למה לי וא"ל שר"ל לא לכתוב אלא חד ולא נכתוב עורב ג"כ. גם א"ל שר"ל בוי"ל כי היכי דלא גמרינן מי"ט כו' בה"א דלא ידעינן שסימני עורב הוא תרי מינייהו [וא"כ לא הוי עורב ב' כתובים דאיצטריך משום סימן החדש] ז"א דע"כ גם קודם תירוץ שלבסוף גמירי כ"ד כו' ידע זה דאל"כ מאי פריך מכדי כו' הא איצטריך משום סימן הרביעי דבעורב דליתא בי"ט עופות וכי היכי דליתא בי"ט ה"נ נאמר דליתא בפרס ועזניה (*ו) אלא ודאי המקשה הבין תלתא הדרי בכולהו זה יש לו אלו הג' וזה יש לו אלו הג' וכל אחד יש לו ג' סימנים מהד' סימנים ואין בשוין אבל עכ"פ סימן דעורב ישנו ג"כ בתוך י"ט עופות [וא"כ אין ראיה מדלא גמרינן מי"ט תלתא לא דא"כ עורב למה לי] ודוחק לומר דהו"מ למידחי דשאני י"ט עופות [היתירים על שנים ראשונים דלא גמרי' מינייהו] דא"כ עורב ל"ל וכשינויא דתלמודא [דלעיל] רק אלימא הקשו לא לכתוב רק חד וכמ"ש התוס' לעיל דכדפריך ונילף מינייהו [לא הוה צריך לשנויי דא"כ עורב כו' רק] הומ"ל דהו"ל י"ט כתובים כו'. ואם ר"ל דהא לא גמרינן מי"ט כו' פרס הבא בסימן אחד דהשתא א"ל א"כ עורב למה לי ה"נ לא מצינו למילף מפרס א"כ מאי הקשו מיהו קשה כו' דלא דמיא כלל לאותן היתירים כו' לא לכתוב אלא חד כו' דא"כ הוי ילפינן מיניה דאפילו באים בג' סימני טהרה לאסור ושמא כוונת התורה להתיר הבאים בג' סימנים וכ"ת דלא מצי למילף מחד דא"כ עורב למה לי השתא כו' א"כ שפיר איצטרכו כל הי"ט לגופייהו דלא הייתי יכול ללמוד מחד מדאיצטריך עורב וא"כ נילף מהם פרס הבא בסימן אחד אלא ע"כ אף דצריכי למיכתבינהו אפ"ה הוי י"ט כתובים ולא ילפינן פרס מינייהו ה"נ לא ילפינן מפרס משום דהוי השתא עשרים כתובים כו' [ושפיר מדמי התוס' מדלא גמרינן מאותן היתירים ומאי הקשו ומיהו קשה כו' דל"ד כלל כו'] וכ"ת [דלהכי לא דמי דמש"ה לא ילפינן פרס מן היתירים] דכיון דלא ילפינן (*ז) ג' מהם מדכתיב עורב ה"נ לא ילפינן (תלתא) [חדא] דא"כ הול"ל בקצרה דשאני התם מדכתיב עורב כו' ודו"ק:

בא"ד עי"ל כו' . ליישב וא"ת ג' דאה"נ דכיון דצריך לכתוב לא מקרי ב' כתובים ופרס וי"ט עופות לא הוי ב' כתובים רק פרס ועזניה יחד נקראו ב' כתובים משום דאין צריך לכתוב שניהם כו' ומיושב ג"כ הוא"ת ראשון וק"ל:

בא"ד דכי איכא תרי בהדייהו הוי טמא כו'. כצ"ל:

בא"ד בומיהו קשה הראשון דאי מאותו כו' . לכאורה יש לתרץ דה"א אה"נ כוונת התורה לילף מסי' הישן עוף הבא בסימן אחד של הישנים דטמא והסימן חדש קושטא דלא נילף משום דאותו סימן עדיפא ואי לא כתב סימן החדש ה"א עזניה טהור דמהי תיתי לטמא ואי לא כתב סימן הישן הוי ילפינן מסימן החדש לטמא הכל אך עתה הורה לנו התורה מדאיצטריך למיכתב סימן הישן דלא תילף בנין אב מהחדש ולא הוי ב' כתובים כיון דאיצטריך תרוייהו. ואפ"ל דיעי"ל הוא לשיטת ר"ת וכמו שכתבתי לעיל וא"כ סימן חדש ע"כ דורס ויש בו סימן אחד של טהרה וקושטא דטמא גם אין נמצא עוף אחר זולתו שיהא בו סימן טהרה ודורס ומ"ש לא לכתוב כלל אלא סימן החדש והוה ילפינן מיניה דכל עוף הבא באותו סימן כו' ר"ל מסימן החדש הוי ילפינן דסימן אחד טמא והראיה עזניה גופא כ"ש עוף הבא בסימן אחד מסימנים הישנים ודו"ק היטב:

בא"ד ועל כיוצא בו שיש לו אחד מג' סימני טהרה וטמאין כו'. כצ"ל:

גמרא גמירי כ"ד עופות טמאין כו' תלתא הדרי בכולהו וכו' ותרי בעורב חד בפרס כו'. מלשון זה משמע דחד חד דאיתא בפרס ובעזני' הוו ג"כ מאותן שלש' דומיא דתרי בעורב. ורש"י ותוס' שפי' דבחד מהן איכא סי' הד' אינו במשמעות הלשון. ואולי היתה גירסתם דאיתיה בהא (ר"ל באחד מהן) ליתי' בהני:

רש"י ד"ה א"כ. דמעזניה בעינן למילף כו' ש"מ לא תילף מעזניה. ל"י מדוע שביק לפרס בר זוגיה:

רש"י ד"ה דאיכא בהאי (בסופו). ה"א נילף מינייהו דבסי' א' לא תיכול. נראה דר"ל סי' א' מהנהו תרי דאיתנייהו בהו:

רש"י ד"ה תלתא הדרי בכולהו. והרביעי אינו אחד מכל כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מכדי. ואי ה"א דאותו שלישי הוא בעורב הוה ניחא כו'. ל"י מאי ניחותא דהא עורב איצטריך דאף דיש לו עוד סי' טהרה (וביותר שהוא בפרס או בעזניה אשר על ידו לבדו מטהרין עוף הבא לפנינו) ומ"מ אסרו רחמנא:

בא"ד שהיו מכירין שלך ורחם ותנשמת כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה כו' לא לכתוב כלל אלא סי' החדש והוה ילפינן כו' וכ"ש באחד כו'. ק"ל דאי לא כתב אותו שיש בו סי' הישן הוה ילפינן מעורב לטמא אף ביש בו ב' סימנים מהישנים. ומאותו שיש בו סי' החדש הוה ילפינן לטמא את שיש בו סי' החדש לבדו:

גמ׳ הוה להו פרס ועזניה כצ"ל:

סד"ה מכדי וכו' ואם איתא דילפינן כצ"ל:

א''כ. דמעזניה בעינן למילף למה לי דכתב נשר אלא מדכתביה ש''מ לא תילף מעזניה ושאר עופות הבאים בסימן אחד שאינן מין פרס ועזניה טהור דמנשר תילף דלית ליה כלל לא תיכול הא אית ליה חד אכול וכ''ש תרי ותלתא חוץ מעזניה ופרס דלא תכשרינהו בחד ועורב נמי אע''ג דאית ליה תרי לא תיכול ושאר עופות המפורשין אע''ג דאית להו תלתא לא דלהכי פרט בהו קרא משום דאתו מנשר להיתירא: אלא טעמא דכתב רחמנא נשר. משום הכי קים להו דסימן אחד טהור: הא לאו הכי הוה אמינא לילף מפרס ועזניה. דלא תכשריה בסימן אחד: אין מלמדין. דאי בחד סימן אתי לאורויי ולמילף מיניה דטמא ליכתוב חד וליתי אידך מיניה: דאיכא בהאי ליכא בהאי. אותו סימן שישנו בזה אינו בזה הלכך לאו שני כתובין הבאין כאחד נינהו דהא מיצרך צריכי דאי כתיב פרס הוה אמינא בהאי סימנא הוא דלא תיכול אבל בסימנא דעזניה אכול להכי איצטריך עזניה ואי כתב עזניה פרס לא אתי מיניה וכיון דתרוייהו צריכי הוה אמינא נילף מינייהו דבסימן אחד לא תיכול כתב רחמנא נשר: מכדי כ''ד עופות טמאין הן. ובכולהו איכא ג' סימני טהרה בר מעורב ואי אפשר דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני והאי דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני וכתב לן תרי זימני בכל חד דלא תיכליה בההוא סימנא והוו להו ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשאר עופות הבאין לפניו דלא תיכליה בחד מהני תרי סימני וכיון דאין מלמדין מנא תיתי לן איסורא דאיצטריך נשר למישרייה: תלתא הדרי בכולהו. השלשה חוזרין בכולן כלומר כולן בין מין שיש לו שלשה דהיינו עשרים מינייהו ובין עורב דיש לו ב' אותן ב' מאלו שלשה הן והרביעי אינו כאחד מכל שלשה סימנין המנויין החוזרים בהם וחד מהנך שלשה איתיה אי בפרס אי בעזניה והרביעי ישנו בחבירו ונמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם אחת: מהו דתימא נילף מיניה. לאסור עוף הבא בסימן אחד באיזה מכל הסימנים הללו דהא לא ידעו מאי ניהו ההוא סימנא דאיכתב לחודיה למילף מיניה להכי אתא נשר למימרא האי הוא דלית ליה כלל הא עוף הבא בסימן אחד טהור: ה''ג אלא תורים דכתיב רחמנא למה לי. הואיל ולאו מינייהו ילפינן ואי לגופייהו לא איצטריכו דהא אפילו בסימן אחד טהור: לקרבן. שהן לבדן כשרים לקרבן ולא עוף אחר והאי דקתני להו תנא לעיל וקאמר אף כל לא איצטריך למילף מינייהו מידי סימני טהרה דהא בסימן אחד נפקא לן מנשר וכל שכן בד' אלא סימנא בעלמא אורי לן שאלו הן סימני טהרה אותן שהנשר והתורין חלוקין בהן ואית דגרסי אלא תורין דקתני תנא למאי הלכתא ולא יתכן דהא א''כ מאי תירוציה דרב עוקבא דקאמר לקרבן דמי איכא למימר אף כל מרבי תרנגולין לקרבן הואיל ויש בהן ד' סימנים והלא כמה פעמים שנה בהן הכתוב ותניא בתורת כהנים יכול כל עוף יהא כשר לקרבן תלמוד לומר והקריב מן התורים וגו' אין לך עוף כשר אלא תורים ובני יונה:

ונילף מעורב. הוי מצי למימר אם כן למינו למה לי: מכדי כ''ד עופות טמאים הם. ובכולהו איכא ג' סימני טהרה בר מעורב ואי אפשר דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני והאי דאיתא בעזניה נמי ליתיה בהני וכתב לן תרי זימנין כל חד וחד דלא תיכליה בהאי סימנא והוה ליה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לשאר עופות הבאין לפנינו דלא תיכליה בחד מהני תרי סימנים וכיון דאין מלמדין מנא לן איסורא דאיצטריך נשר למשרייה כך פירש בקונטרס וא''ת והא אכתי איצטריך נשר להתיר אותו סימן שלישי דליתיה לא בפרס ולא בעזניה אלא בי''ט לחודייהו דה''א דאסור דהא השתא בתלתא לא אכלינן באותו סימן לחודיה מיבעיא נהי דלא הוה אסרינן בחד מהני תרי סימנים דאיתנהו בפרס ועזניה משום דהוו ב' כתובין הבאין כאחד כיון דאיתנהו בי''ט עופות מ''מ באותו סימן שלישי הייתי אוסר ואי ה''א דאותו שלישי הוא בעורב הוה ניחא דהשתא נמי הוו ב' כתובים עורב וי''ט עופות ומיהו בלאו הכי לא קשה מידי דמנין היה לי לאסור באותו סימן שלישי דמי''ט עופות לא ילפינן כלל לא במה מצינו ולא בק''ו דהוו להו י''ט כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ומסיק דחד מהנך תלתא דהדרי בכולהו איתיה או בפרס או בעזניה והרביעי ישנו בחבירו נמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם אחת מהו דתימא דנילף מיניה לאסור עוף הבא בסימן אחד באחד מן הסימנין הללו דהא לא ידעינן מאי ניהו ההוא סימן דאיכתיב לחודיה למילף מיניה להכי אתא נשר למימר האי הוא דלית ליה כלל טמא הא בעוף הבא בסימן אחד טהור כך פירש בקונטרס ובחנם פי' דלא ידעינן ליה מאי ניהו ההוא סימן דאיכתיב לחודיה למילף מיניה דאפילו ידעינן ליה כדפרישית שהיו מכירים שלך ותנשמת וכוס וינשוף מ''מ איצטריך נשר למימר דלא ילפינן מיניה לאסור בההוא סימן וא''ת והיכי הוה מצי למילף מהאי דאית ביה סימן החדש לאסור בסימן אחד כזה א''כ למה לי דכתב רחמנא ההוא דאית ביה חד מהני ג' סימנין דהדרי בכולהו השתא בתלתא לא אכלינן בחד מיבעיא אלא ודאי להכי כתיב סימן הישן בחד מהנך לומר דלא תילף גם מן החדש ולעשות שני כתובין דלגופיה לא איצטריך דאתי מק''ו מי''ט עופות לאו פירכא היא דמהנהו לא . ילפינן כלל דכולהו חשיבי מי''ט כתובים הבאים כאחד כדפרישית ולהכי פרטיה רחמנא לההוא דאית ביה חד סימן מהנך ג' סימנין של י''ט עופות ולהכי נמי פרט לעורב דלא ילפינן מיניה כלל ואכלינן בכל חד מהנך ג' סימנין וא''ת ומאחר דמי''ט עופות לא גמרינן ולכך צריך למיכתב חד דאית ביה חד מסימנייהו א''כ נילף מיניה מההוא אחד דצריך למיכתביה ביה דעתה אינן ב' כתובים כיון דצריך למיכתביה וי''ל דלא שייך למילף מיניה כלל דהא לא גמרינן מי''ט עופות מכל אותן היתרים על שנים הראשונים הכתובים משום דאצטריך קרא למכתבינהו דלא מצינו למילפינהו משנים הראשונים דהוו ב' כתובים הבאים כאחד הכי נמי ליכא למילף מיניה והרי הן השתא ב' כתובים הבאים כאחד שאותו סימן כתוב עשרים זימנין ועוד יש לומר כל הסוגיא בענין אחר דמתחלה חישב פרס ועזניה ב' כתובים הבאים כאחד כלומר משום דאי מינייהו ילפינן לטמא בסימן אחד א''כ לישתוק או מפרס או מעזניה ומחד הוה ילפינן דעוף הבא בסימן אחד טמא וה''ה לחבירו וכי תימא אי לא כתיב אלא פרס הוה אמינא באותו סימן שישנו בפרס טמא אבל בעזניה שיש בו סימן אחר אימא דאותו סימן הוי סימן חשוב וטהור באותו סימן גרידא הא כיון דאותו סימן הוי בשאר י''ט עופות א''כ אינו חשוב לטהר בפני עצמו דכי איכא תרי בהדיה (הדדי) הוי טמא כל שכן הוא בפני עצמו ולא היה צריך למכתב עזניה וילפינן לה מפרס אלא להכי כתביה למימר דהוו ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומשני דאיכא סימן אחד בפרס או בעזניה דליתיה בי''ט עופות והשתא לא הוו ב' כתובים דכי ילפת לטמא בסימן אחד מאותו סימן שיש בי''ט עופות לא מצי למימר אידך דכתב רחמנא למה לי דאיצטריך משום אותו סימן חדש דה''א שהוא סימן חשוב יותר לטהר דליתיה בשום עוף טמא אבל מההוא ודאי שיש בו סימן החדש לא הוה ילפינן לטמא בסימן אחד דא''כ אותו שיש בו סימן שבי''ט עופות למה לי דאותו אינו חשוב יותר לטהר ומיהו קשה דאי מאותו שיש בו סימן אחד של י''ט עופות ילפת לטמא עוף הבא בסימן אחד לא ליכתוב כלל אלא סימן החדש והוה ילפינן מיניה דכל עוף הבא באותו סימן טמא וכ''ש באחד משאר ג' סימנין דלא מהני בשאר עופות ופי' הקונטרס עיקר ומיהו קשה לפי' הקונטרס דלמה חשיב ב' כתובים אותו שסימן טהרה שלו מי''ט עופות ושבחד מהנך ומה בכך דילמא אתי ללמד על עצמו ועל כיוצא בו שיש לו אחד מג' סימני טהרה דטמאים דמי''ט עופות לא הוה אתי דכולהו כי''ט כתובים הבאים כאחד ולא דמו כלל לאותן היתרים על שנים הראשונים של י''ט עופות דאע''ג דצריכי לגופייהו דלא ילפינן מינייהו היינו משום דאם איתא דילפינן מינייהו לא ליכתוב אלא חד ומשאר כולהו לישתוק אבל הכא מאי לישתוק אי לא כתיב חד דאיתיה בפרס או בעזניה לא יליף מי''ט משום דהוו י''ט כתובין הבאין כאחד ואי כתיב חד דאיתיה בפרס או בעזניה ולא כתיב הני י''ט א''כ הוה אמינא דוקא בחד סימן אסירא אבל שנים או שלשה שרו ולהכי צריכי תרוייהו ולעולם נילף מסימן היחידי דאיתיה בפרס או בעזניה ולא דמי כלל לאותם י''ט גופייהו היתרים על השנים דהם שוים כולם ואם איתא דילפינן מינייהו לישתוק מכולהו ולא ליכתוב אלא חד:

דף סא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד