חולין סד ע"ב

דף סד - ב

דתניא: נאמר [ויקרא יא] "לכל השרץ השורץ על הארץ, לא תאכלום, כי שקץ הם", וילפינן מהמילה "כל",  לרבות אפרוחים של עוף טהור שלא נפתחו עיניהם! כיון שלא נפתחו עיניהם, חשובים הם כשרץ. ואם כן, כל אפרוח שבתוך ביצה, ואפילו של עוף טהור, כיון שנרקמה הביצה, ואכלה, לוקים עליה. ולמאי נפקא מינה כתבה הברייתא "בידוע שהיא ביצת השרץ"?

ומשנינן: הא דמרבינן אפרוחים טהורין שלא נפתחו עיניהם זהו רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא! ^[129] אבל ביצי שרצים שריקמו, דינן כשרץ גמור, ולוקים עליהם מדאורייתא. וזהו מה שהשמיעה לנו הברייתא שלוקים עליהם מדאורייתא.

תנו רבנן: גיעולי ביצים, שהן ביצים טמאות שהתבשלו עם ביצים טהורות - מותרות הביצים הטהורות באכילה, לפי שאינן נאסרות על ידי נתינת טעם, משום שאין הביצה הטמאה נותנת טעם בביצה הטהורה, כי "מיא בעלמא" היא.

ביצים מוזרות, שלא הופרו מתרנגול זכר, ולא יוצא מהם אפרוח [ולשון "מוזרות" פירושו, שנפסדו ונעשו דבוקות כעין מטווה] - נפש יפה תאכלם! מי שאינו איסטניס, מותר לו לאוכלם, ואפילו ביצים שכבר ישבה עליהם תרנגולת ימים רבים, והחלו להפסד. ^[130]

נמצא עליה על הביצה קורט גרגיר דם - זורק את הדם, ואוכל את השאר!

אמר רבי ירמיה: זה שאמרו "זורק את הדם ואוכל את השאר", והוא, שנמצא הדם על קשר שלה, והוא זרע של התרנגול הקשור בראש הצד הרחב של הביצה, ומשם מתחיל האפרוח להווצר. כיון שהדם נמצא על הקשר ולא התפשט לשאר הביצה, זורק את הדם ואוכל את שאר הביצה. אבל אם הדם יצא מחוץ לקשר החלבון, כל הביצה אסורה, דחיישינן שמא התפשט הדם בכל הביצה. ^[131]

תני דוסתאי, אבוה דרבי אפטוריקי: לא שנו שאם נמצא הדם על הקשר שזורק את הדם ואוכל את השאר, אלא שנמצא הדם על חלבון שלה, כיון שלא יצא הדם חוץ לקשר, שאר הביצה מותרת.

אבל, נמצא הדם על קשר חלמון שלה - אפילו ביצה כולה אסורה.

מאי טעמא? משום דשדא תכלא בכולה. שבכל הביצה התפשט הקלקול. ^[132]

אמר ליה רב גביהה מבי כתיל, לרב אשי: איפכא תני תנא קמיה דאביי, היה "תנא" ששנה לפני אביי להיפך, והכי תנא לה: לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה, אבל נמצא על חלבון שלה כל הביצה אסורה ! ואביי הוא דתרצה ניהליה, שאמר לו הכי, כפי גרסתנו: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה, אפילו ביצה אסורה.

אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה, של עוף טמא, שהיא אסורה מן התורה? ^[133]

שנאמר בפרשת שמיני, בפרשת העופות הטמאים, "ואת בת היענה". וכי בת יש לה ליענה!? והרי היא מטילה ביצים, ואינה יולדת, ולא יתכן לכתוב בה לשון "בת". ועוד, הרי אין בת היענה חלוקה בדינה מן האמא שלה, ואמאי כתבה התורה "בת"? ^[134]

אלא, איזו היא ה"בת" של היענה - זו ביצה טמאה שלה. ^[135]

והוינן בה: ודלמא היינו שמייהו? אולי זהו שם העוף "בת יענה", ואין כונת התורה לבתה של היענה?

ומשנינן: לא סלקא דעתך שזהו שמה, דכתיב בספר איכה [פרק ד] "בת עמי לאכזר, כיענים במדבר". וחזינן שהיא נקראת יענה, ולא "בת יענה".

ופרכינן: ולא!? וכי לא מצאנו שהיא נקראת "בת יענה"!? והא כתיב בספר מיכה [פרק א] "אעשה מספד כתנים, ואבל כבנות יענה". ואם הכונה לביצים, כלום יש לביצים פה לבכות ולהתאבל? אלא בודאי זהו שמה, "בת יענה".

ומשנינן: לא כן, אלא שמה הוא יענה, וכונת הפסוק הוא שאעשה אבל, כיענה זו, שמתאבלת על בניה.

וממשיכה הגמרא להקשות: והא כתיב בספר ישעיה [פרק יג] "ושכנו שם בנות יענה". ובודאי כונת הכתוב היא, שהעופות, ששמם בנות היענה, ישכנו שם.

ומשנינן: כונת הפסוק היא לומר שהיענים עם בניהם ישכנו שם, כיענה זו שדרכה ששוכנת עם בניה.

והדר פרכינן: והכתיב בספר ישעיה [בפרק מג] "ותכבדני חית השדה - תנים ובנות יענה". ואי סלקא דעתך שהכונה היא לביצה, וכי ביצה, בת מימר שירה היא!? וכי היא יכולה לשיר ולכבד את הקדוש ברוך הוא!?

אלא, כתיב "היענה", וכתיב "בת היענה", ולכן אין הוכחה שהכונה היא לביצה של היענה [אלא יתכן שזהו שמה].

ושאני הכא, דפסק ספרא, דהיינו, הסופר הכותב את המילה, מחלקה לשתי תיבות, שהמילה "בת יענה" נכתבת בשתי תיבות.

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כלומר ביצת השרץ שריקמה וניקבה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ מדאורייתא אבל אפרוחים שלא נפתחו עיניהם מדרבנן לוקה דקרא אסמכתא בעלמא:

גיעולי ביצים מאכל שנתבשלו בו ביצים טמאין. ביצים המוזרות קובדיץ והוא שנמצא דם על קשר שלו כלומר מה שאני א' זורק את הדם ואוכל את השאר שנמצא דם על קשר שלו. דשדא תיכלא בכולה. כלומר כבר מפוזר הדם על כל הביצה כולה ודמי כמו שיש בו אפרוח:

א"ל תנא איפכא תנא קמיה דאביי כלומר הכי תנא קמיה לא שנו אלא שנמצא דם על חלמון שלו אבל נמצא דם על חלבון שלו אסור ואביי תירצה הכי:

לא ס"ד דכתי' כיענים במדבר. כלומר ודאי לית שמה בת יענה דקא חזינן דכתיב יענים ולא כתב בת:

גיעולי ביצים. פירש"י ז"ל ביצה טמאה שנתבשל' עם הטהורה כדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. ואינו מחוור משום דבפ' גיד הנשה אמר ר"ן ביצה בס' ושקלי וטרי בה טובא ולא מייתי להך ברייתא דקתני גיעולי בצים מותרות.
ושמעתי שנמצא בתשובה להגאונים ז"ל, גיעולי בצים - כגון שהכה את התרנגולת ויצאה ממנה ביצתה שלא בזמנה מותרת אעפ"י שלא נגמרה לגמרי ואין בה משום אמה"ח כיון שאינה מעורה בגידין והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל.
וכן מצאתי בה"ג, והני ביעי דלא גמרן דרמיא תרנגולתא דקרו לה אינשי דשיחלא לא תימא אבר מן החי הוא ואסורה אלא שריא דתניא גיעולי בצים מותרות.
ובירושלמי דבס' תרומות פ' בצל (ה"ו): גיעולי בצים מותר שורו עבר ולא יגעיל ובתוספתא מצאו שם דתניא בצים טהורים ששלקן עם בצים טמאות אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי בצים מותרים באכילה. בצים ששלקן ונמצא בא' מהם אפרוח אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים מוזרות נפש היפה תאכלם מצא בא' מהם דם וכו'.

מנין לביצה טמאה שהיא אסורה. איכא למידק הא ל"ל קרא כל היוצא מן הטמא טמא ואפי' דבש קס"ד למיסר במ' בכורות אלא משום דאסיקנא דלאו מגופייהו הוא וא"ל נהי דאסור מלקא לא לקי.
ושמעתי שמתרצים סד"א ביצה טהורה דשרא רחמנא חידוש הוא דהוה לן למיסר משום אמ"ה ביצה טמאה תשתרי קמ"ל קרא והיכא גלי רחמנא דביצה טהורה שריא מדכתיב תקח לך לעצמך ולא לכלבך כדאיתא פ' שלוח הקן ובה"ג בהלכות גיד כתוב דביצה טהורה מנא לן דשריא מדגלי רחמנא גבי טמאה דאמר חזקיה וכו' ש"מ דביצה טהורה מותרת ואינה אסורה משום אמ"ה.
וא"ת ל"ל כל הני טעמי אם ביצה טהורה אסורה א"כ עוף היוצא ממנה היאך יהיה מותר הרי כל היוצא מן הטמ' טמא זה אינו מספיק שהרי אמרו אפרוח של טרפה מותר מ"ט כמה דלא הוסרח לא גביל וכי גביל עפר' בעלמא הוא כדאיתא במסכת כריתות.

וכי בת יש ליענה. י"מ מפני שהעופות מטילים בצים ואינן יולדים עופות לפיכך אין לומר בהן בת ורק באדם ובקר וצאן וא"ת והרי בני יונה וי"ל התם נמי לדרשא אתא.
וי"מ וכי בת יש ליענה שיהא דינה חלוק מאמה כדי שיאמר הכתוב בת לאסור הבת ולהתיר האם וכן בבני יונה אין אנו דורשין רק הקטני' ולא הגדולים וכן לשון בן ובת קטנים במשמע ולא גדולים.

תנו רבנן גיעולי ביצים מותרת. פירש רש"י ז"ל ביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורין אין פליטת האסורין אוסרת את הטהורים כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צז, ב) דאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא, כלומר ואין בהן טעם, והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא בפרק גיד הנשה (שם) אמר רב נחמן ביצה בששים,וסלקא דעתין דביצה טמאה קאמר, ושקלינן וטרינן עליה טובא, ופרכינן עליה טובא ולא פרכינן עליה מהא ברייתא, ולא מייתינן לה התם לסיועי ולאתובי מיניה כלל, אלמא דלא מיירי בהאי עניינא כלום. ועוד כתב הרב בעל התרומות ז"ל דלענין דינא נמי אין הולכין בו אחר לשון בני אדם דקרו ליה מיא בעלמא, דהא מקשינן עלה בפרק גיד הנשה מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות אם יש בנותן טעם אסורות, ואף על גב דשנינן ליה בביצה שיש בה אפרוח, שינויא היא ואשינויי לא סמכינן, וברייתא דהכא דקתני גיעולי ביצים מותרין מפרשי ליה בתשובת הגאונים זצ"ל מלשון שורו עבר ולא יגעיל (איוב כא, י), כלומר ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה, [מ]הא קא משמע לן דאף על גב דיצאתה קודם זמנה אין בה משום אבר מן החי כיון שאינה מעורה בגידים. ומיירי באיסור הביצה עצמה דומיא דסיפא דקתני ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם. מיהו בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל (ה"ו) משמע כפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות אמר רבי זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי כדברי רש"י ז"ל. אלא דקשה קצת דמייתי אחר כך בירושלמי שורו עבר ולא יגעיל, ועוד דתניא בתוספתא דתרומות (פ"ט, ה"א) דג טמא שכבשו עם דג טהור ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בה בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרות באכילה, דמשמע בהדיא דגיעולי ביצים לאו היינו טמאות ששלקן עם הטהורות שאלו מותרות ואלו אסורות. ומיהו לענין ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות פסק רבינו אלפסי ז"ל להתיר, כדאמרי אינשי (לקמן חולין צז, ב) דמיא דביעי בעלמא הוא, ודוקא בקליפיהן, אבל קלופות לכולי עלמא צריכות שיעור כדקתני בהדיא בירושלמי אמר רבי זירא הא דאיתמר דמותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות אם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, ותמיהא לי למה השמיטה רבינו אלפסי ז"ל כאן והביא סיפא דברייתא דתניא ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם ונמצא עליה קורט דם, והשמיט רישא דברייתא דגיעולי ביצים מותרין, ומצאתי כמה ספרים שאין בברייתא שהביא כאן גיעולי ביצים מותרין, והכי תניא תנו רבנן ביצים מוזרות וכו', ונראה שבנוסחת הרב ז"ל לא היה כן.

ביצים מוזרות. פירש רש"י ז"ל ביצים שאינן של זכר אלא דספנא מארעא, ואף על פי שישבה עליה תרנגולת כמה ימים מותרות דלעולם לא יהא בה אפרוח.

נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר ואמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מאי טעמא דסירך תכלא בכולא. כך הנוסחאות במקצת הספרים, ולא גרסי במימריה דר' ירמיה אבל נמצא על חלמון שלה. וכן נראה מדברי רבינו שלמה ז"ל, וכן בספר התרומה, והוא הנכון ועולה כהוגן, והכי פירושו אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה לבד שהוא ראשה החד, ששם זרע הזכר ניכר, ומשם הולד מתחיל להתרקם, דאף על פי שנמצא שם הדם, כיון שעדיין לא נתפשט משם ולחוץ אין הביצה אסורה אלא הדם בלבד, אבל אם נתפשט מן הקשר לחוץ אפילו הביצה כולה אסורה, כדתני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי, דר' ירמיה ור' אפוטורוקי לא פליגי כלל, ור' דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי דתני לא שאנו אלא שנמצאת על חלבון על קשר של חלבון לבד קאמר דאז זורק את הדם ואוכל את השאר אבל על קשר של חלמון אף על פי שלא נתפשט ממנו לחוץ ביצה אסורה, והוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בחלבון עצמו ולמימר לא שאנו אלא על קשר של חלבון אבל נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה. מאי טעמא סביך תכלתא בכולה, אלא דעדיפא ליה לאשמועינן דפעמים אפילו כי לא נתפשט חוץ מן הקשר הביצה כולה אסורה, והיינו כשנמצא על קשר של חלמון, כך נראית שיטתו של רש"י ז"ל. לפי פירוש זה אין לך דם בכל מקום שבביצה שהוא מותר, דכי נמצא על הקשר של חלבון ולא נתפשט בחוץ הדם אסור וזרקו ואוכל את השאר, וכן הדין בשנמצא בחלבון לבדו ולא על הקשר ואם נמצאת על קשר של חלמון כולה אסורה, אף על פי שלא נתפשטו כלום בחוץ, אבל נמצא על חלבון בעצמו שלא במקום הקשר גם כן נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר, דהא לא אסרינן לכולה ביצה אלא בשנמצא על הקשר וחוץ מן הקשר ואפילו הכי זורק את הדם, והילכך כשנמצא על החלבון לבד לא שנא, וברייתא דקתני בכריתות (כ, ב) כל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם ביצים ודם דגים תלמוד לומר לעוף ולבהמה, אוציא דם דגים שכולו מותר אוציא דם ביצים שאין מין בשר, התם מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, וכדתנן התם במתניתין דם ביצים ודם דגים אין חייבין עליו, דמשמע הא איסורא מיהא איכא, דהא בדם דגים נמי בשכנסו איסורא איכא, וכשנמצא על הקשר ונתפשט לחוץ או על קשר של חלמון אפילו דאורייתא אסור, דמין בשר הוא, שהרי התחיל ריקומו של ולד, ודם עוף הוא. ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו עוד בענין אחד ואמרו דאין לך דם ביצים אסור מן התורה כפשטה דברייתא דפרק דם שחיטה (שם), דאף על גב שהתחיל להתפשט מכל מקום עדיין אין אני קורא בו דם עוף ולא מין בשר היא, והלכך כשנמצא על הקשר לבדו זורק את הדם ואוכל את השאר, ואם נתפשט ממנו ולחוץ הכל אסור, ואם נמצא על החלבון לבדו ולא על הקשר אפילו הדם מותר, ואמרו בירושלמי דמסכת תרומות (שם) משמע קצת כפירוש זה (המילים האלו ואמרו בירושלמי, מה אמרו, מוזרות קצת). ומיהו קשה לי לפירושם ולפירושו של רש"י ז"ל דאם כן הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי היכי סתים הכי ותני לא שנו אלא שנמצא על חלבון אבל נמצא על חלמון אסורה, ולא אדכר קשר לא בזה ולא בזה, ולפיכך נראה דהא דתני דוסתאי פליגא אדרבי ירמיה, ואפשר דר' ירמיה לא שמיע ליה הא דתני, [ו]דוסתאי לא מפליג בין על הקשר לשלא על הקשר, אלא החלבון לעולם מותרת וזורק את הדם ואוכל את השאר, ועל החלמון לעולם כולה אסורה, דכיון שנתפשט הדם בחלמון ועבר מן החלבון ולפנים ודאי סריך תכלא בכולה, וכן נראה מדברי [רבינו] אלפסי ז"ל שלא כתב כלל הא דר' ירמיה ולא הזכיר בהלכותיו הקשר כלל אלא הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לבד הוא שכתב, ועל הדרך הזה כתב גם כן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ט) ולא הזכיר כלל אם נמצא על הקשר וחוץ מן הקשר, וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך זורק את הדם ואוכל שאר הביצה אבל נמצא קורט דם בחלמון אפילו ביצה אסורה, הרי שלא חלק בנמצא בחלבון בין קשר לשאר הביצה בין יצא לחוץ בין לא יצא וכן בחלמון, נראה שכך דעת רבותינו ז"ל כמו שכתבתי. ומיהו לענין פסק הלכה. יש לחוש לכל הפירושים ואם נמצא על קשר של חלבון ונתפשט בחוץ כולה אסורה כדברי הפירושים הראשונים שכתבתי, אבל לא לפירוש האחרון שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל. נמצא על קשר של חלבון לבד ולא יצא לחוץ אי נמי נמצא על החלבון לבד ולא על הקשר שלה, זורק את הדם ואוכל את השאר כדברי הפירוש הראשון, ולפי הפירוש השני אם נמצאו על החלבון לבד ולא על הקשר אפילו הדם מותר. נמצא על החלמון לבד ולא על הקשר שלה אסורה כמו שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רמב"ם ז"ל, אבל לפירושי הראשונים ז"ל נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר. נמצא לפי הפירושין שאין מתירין ביצה שנמצאת טיפת דם עליה אלא היכא דנמצא הדם בחלבון שלא בקשר אי נמי בקשר החלבון ושלא נתפשט כלום חוץ מן הקשר דכיוצא בשני ענינין אלו מותרות לכולי עלמא, אבל שאר כל המקומות ביצה עצמה אסורה, דשדא תכלא בכולה. והני מילי בביצה דלא ספנא מארעא. אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת, דכל שלא נולדה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין זה דם ריקום והיינו ביצים מוזרות, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל כמו שכתבנו למעלה.

אפרוח שלא יצא לאויר העולם ועדין הוא בתוך הביצה אסור משום שרץ הארץ ומ"מ אין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים אבל אם יצא לאויר העולם מותר אע"פ שלא נתפתחו עיניו ויש אוסרין ומפני שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומ"מ גדולי הפוסקים התירוה שלא נאמר לדעתם שהלכה כר' אליעזר בן יעקב אלא במשנה אבל בבריתא לא וכן כתבוה בתוספת וראיה להם בהיתר זה שהרי במסכת ביצה פליגי באפרוח שנולד ביום טוב הא בחול מותר לדברי הכל ואף ביום טוב הלכה כר' יוחנן דשארי לדעת קצת אע"פ שאין אנו פוסקים כן כמו שביארנו שם הא מ"מ כל שלא יצא יראה מכאן שאיסורו משום שרץ הארץ וגדולי המחברים כתבו בכיוצא בה בביצת עוף טמא שריקמה שלוקה עליה משום שרץ העוף והדברים מתמיהים דהא אפי' אפרוח שהוא דומה לעוף יותר מן הביצה מקרא דשרץ הארץ אפקוה בסוגיא זו אלמא כל שלא יצא לאויר העולם אין בו דין שרץ העוף אע"פ שסופו לפרוח וכן זיזין שבעדשין וחבריהם משרץ הארץ אפקינהו ולא עוד אלא שגדולי הדור סוברים שאינו לוקה בה אף משרץ הארץ שאם כן כשאמרו בסוגיא זו בחלבון וחלמון מעורבין שהיא ביצת השרץ וללמד שאם ריקמה לוקה משום שרץ הארץ אם אכלה לימא ליה אפי' דעוף נמי אלא דוקא אמרוה בשל שרץ שהולכין בה גם כן אחר רקום לטומאה כדאיתא בפרק רוטב אבל ביצת עוף טמא שריקמה אינו לוקה בה כלל ובריקום של טהורה מיהא אסורה מדין שרץ הארץ ומדברי סופרים ובתוספות כתבו שאיסור שרץ הוא בו מדברי סופרים אבל איסור נבלה מיהא יש בו מן התורה ודברים זרים הם שאם כן למה נשמט בעל התלמוד מלהזכירה:

עוף שהוא ספק לנו אם טמא אם טהור אין סומכין על סימני ביצים שלו להתירו שהרי יש ביצי טמאים שהם על תכונת הטהורים כמו שביארנו:

קרבי דגים סימניהם כסימני ביצים ראשן אחד כד וראשן אחד חד אבל הטמאים יש מחלקת בין המפרשים יש מי שאומר שכולן שני ראשיהן כדין או חדין ואין בהם דומה לטהור כלל ואם כן ניקחין מן הגויים בסתם ולא עוד אלא שאם נסתפק לנו בדג זה אם טמא אם טהור כגון שאין לו עכשיו קשקשת אלא שאנו מסופקים אם היתה לו ונפלה הימנו או אם היה עתיד לגדלה אחר זמן נבדוק בביציו ואם ביציו על תכונה זו טהור וכן דעת גדולי המפרשים וסוגיא שבמסכת ע"ז מוכחת כן שהעמידה רבינא כשנימוחו כמו שכתבנו ובתוספות חולקין בה לדמותן לסימני ביצים מכל וכל כלומר שיש בטמאים דומים לטהורים ואין סומכין על הסימנין ואין ניקחין מן הסתם אלא מן המומחה ר"ל ישראל הבקי ואם לקחן מגוי צריך שיאמר לו של דג פלוני טהור הוא הכל כמו שביארנו בביצים והם מפרשים שהסוגיות חולקות זו עם זו ורבינא דאוקמה בנימוחו הא לא נימוחו סמכינן אסימנין חולק הוא עם ר' זירא שתירץ כאן סימנין לאו דאוריתא ואין סומכין עליהם ופוסקין כר' זירא ואע"ג דרבינא בתרא משום דהכא הוה ליה דוכתא ועוד דר' זירא טעמא דמסתבר קאמר כלומר דאי לא תימא הכי שמנה ספקות ליבדוק בביצה דידהו ואף דעת גדולי הפוסקים נראה כן שהביאו שם במסכת ע"ז השמועה בסתם ר"ל קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא הזכירו קושיא דליבדוק בביצים דידהו ולא תירוצא דבנימוחו ובפרק זה הביאו זו של סימנין לאו דאוריתא ויש מפרשים שהסוגיאות חולקות ופוסקים כרבינא מפני שהוא בתרא וסומכין על הסימנין ודברים רחוקים הם:

מה שביארנו במומחה שהוא ישראל הבקי יש חולקים ומפרשים מומחה מוחזק בכשרות על הדרך האמור שם בתכלת ואף בתלמוד המערב הוזכרו כאחד אין לוקחין קרבי דגים ותכלת אלא מן המומחה ור"ל מומחה בכשרות ונאמן ואין נראה כן שהרי שם שאלו אין שם מומחה מאי וודאי פירושו אין שם בקי:

ולענין השאלה תירצו בה עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן והענין בשלא נימוחו שאם נימוחו הקרבים אין נאמן עליהם לא גוי ולא ישראל חשוד שהרי לבו בטוח בשקר ואינו מתירא שמא יתבדה אבל כשלא נימוחו וסימנין מוכיחין עליהן אם אמר של דג פלוני טהור נאמן כמו שביארנו וכל שכן אם אמר אלו דגים ואלו קרביהם ויש מפרשים שלא הותר בדג פלוני טהור שאין הדבר בא לידי בירור כביצת העוף עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן ואיני מודה בכך שלא נאמר אלו דגים ואלו קרביהם אלא מפני שהענין מצוי כן שהן נמכרין במקולין עם הדגים עצמם הא כל שאמר של דג פלוני וטהור נאמן:

אמר קרבים אלו של דג טהור ואני הוצאתים מן הדגים ומלחתים וידעתי שטהורים הם ולא הזכיר שם הדג נאמן אפי' בגוי שאינו משקר כל כך וישראל חשוד כגוי בכל ענינים אלו ומגדולי המפרשים חולקים לומר שהגוי והחשוד אין נאמנין באני מלחתים אלא מי שאינו מומחה ואינו חשוד הוא שהקלו לסמוך עליו בכך אבל גוי וחשוד עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם או של דג פלוני וטהור כמו שביארנו ועקרי דברים במסכת ע"ז:

כל מה שכתבנו הוא בקרבי דגים אבל עוברי דגים והם הביצים יש מי שאומר שאף הם דיניהם כדין הקרבים והם סוברים שאף קצת הטמאים מטילין ביצים ולא כדעת האומר דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים ורוב מפרשים הסכימו להתירן שלא בשום סימן אף מן הגוי שאין דג טמא מטיל ביצים לעולם לדעתם אלא משריץ ר"ל שהדג עצמו נוצר במעיו ונמצא שאין ביצת דג אלא בטהורה:

דברים הללו ראוי לתלמיד חכם שלא לסמוך בבדיקה אלא אם כן יודע בעצמו שהוא בקי בדבר שהדבר קרוב לטעות בו הרי ביארנו שכל הטהורים ראשן אחד חד וראשן אחד כד ואין בהם אחד דומה לטמאים אע"פ כן הביאו בתלמוד המערב במסכת ע"ז על אחד מחכמיהם שהיה משבח עצמו בבחינה זו בביצי הדגים ולדעת האומרים שאף הטמא מטיל ביצים ואחד מחבריו הראה לו ביצי דג טהור אחד ושאלו עליהן וטעה בדבר ונסח הדברים ר' נתן אומר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לשל טהורים טמאים עגולים טהורים ארוכים אחוי ליה חדא צליפתא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא אמר ליה לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא מפני שסופך לומר על טמא טהור:

דג טמא הנמצא במעי דג טהור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא טהור שלא גדל זה בגוף הטמא אלא שבלעו וכך היא כתובה בספרי פרשת שמיני:

גיעולי ביצים ר"ל ביצה שפלטתה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה ולשון גיעול בזה נגזר מלשון שורו עבר ולא יגעיל מותרות הן ופירשוה בתשובות הגאונים דוקא בשנגמרו במקצת אע"פ שלא נגמרה קליפתם הא אם היו עדין מעורות בגידין הרי הן כבשר הפורש מן החי ואסורין וגדולי הרבנים פירשו גיעולי ביצים ביצה האסורה שנשלקה עם הביצים הטהורות או עם התבשיל ומותר שאין פליטתה פליטה אלא זיעא בעלמא ובתוספתא של תרומות פרק דג טמא נראה כפי' ראשון שאמרו שם ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות בנותן טעם אסורות גיעולי ביצים מותרים באכילה אלמא גיעולי ביצים אינו ביצים טהורות שנשלקו עם הטמאות ואף בתלמוד המערב שבמסכת תרומות פרק בצל מצאתי שהביאו עליו מקרא זה ר"ל שורו עבר ולא יגעיל אלא שאינו מתישב בה עד שנראה נמוגה שם על פי תשובת הגאונים ולענין הדין מיהא מה שפירשו בה גדולי הרבנים אע"פ שלא מקומה כאן אלא בפרק גיד הנשה וכן שלענין ביאור נראה כפירוש ראשון להיתר ביצה עצמה מאיסור עצמה כדין ביצים מוזרות הסמוך לה פירוש שלהם מ"מ הלכה הוא וכמו שאמרו עליהם כדאמרי אינשי מיא דביעי ומה שאמרו בבריתא של תרומות ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות בנותן טעם אסורות כבר הקשו ממנה בפרק גיד הנשה והעמידוה בביצת אפרוח שפליטתה פליטת בשר אבל ביצה טמאה לא ומ"מ בקצת חבורי רבני צרפת כתבו שאין הולכין באיסורין אחר לשון בני אדם ר"ל מה שבני אדם אומרים מיא דביעי ומה שתירצו בה בביצת אפרוח שנויא הוא ולא סמכינן עליה והלכה כבריתא דבנותן טעם אסורות אלא שלדעתנו ולשטתנו תלמוד שלנו עקר שענינו לבאר המשניות והבריתות והרי רב אידי ואביי שניהם נסכמו לפרשה בביצת אפרוח ואין להם חולק הא ביצה מותרת ומ"מ יש מי שאומר דוקא בשהטמאה עם קלפתה אבל אם היתה קלופה הרי היא כשאר האיסורין אף אם נתערבה בביצים שאין קלופות וכן פירשו בתלמוד המערב בסדר זרעים במסכת תרומות והוא שאמרו שם בפרק בצל הדא דתימא בששלקן בקלפיהן אבל קלופות עם שאינן קלופות צריכות שיעור אמר כלומר שהולכין בהם לנתינת טעם וחכמי האחרונים מקילין אף בקלופות ונותנין טעם לדבריהם שאם לא כן למה טרחו להעמיד הבריתא בביצת אפרוח יעמידוה בקלופה עד שכתבו בחבוריהם שבלוניל אירע מעשה בביצה שנולדה ביום טוב שהניחוה בטפילה של בשר והורו חכמי העיר לאכל הבשר ולהניח הביצה עד הערב ומפני שדעתם שאינה פולטת אף בקלופה ומ"מ אין לדחות סוגית תלמוד המערב בסברות שאין בהם הכרח ובקלופה ודאי ראוי לאסור וביצה שיש בה אפרוח מיהא אוסרת תערובתה כשאר האיסורין אע"פ שאינה קלופה אין זה פליטת ביצה אלא פליטת בשר כמו שביארנו וכן הדין בביצה שנמצא עליה קורט דם במקום שנאסרה בו ויש מפקפקים בזו:

ביצים שישבה עליהם תרנגולת ימים ולא ריקמו עדין והם הנקראים ביצים מוזרות הן שיהו ביצי תרנגולת שנתחממה בקרקע שאינה מרקמת לעולם הן שיהו ביצי היולדת מן הזכר ולא ריקמו עדין מותרין באכילה אלא שהדבר מאוס:

ביצי ספנא מארעא כבר ביארנו שאינה מתרקמת לעולם הילכך אפי' נמצא עליה קורט דם מותרת באיזה מקום שימצא בה שאין בה ספק רקום וזורק את הדם ואוכל את השאר שהרי מן התורה דם ביצים הואיל ואינו ממין בשר כגון שאין בו חשש ריקום מותר אלא שמדברי סופרים נאסר ומתוך כך זורקו ואוכל את השאר וחכמי האחרונים כתבו שאם נתערב דם זה בהיתר אינו אוסר את תערובתו:

ביצה שקלטתה התרנגולת מן הזכר היא הראויה להתרקם ומתוך כך אם נמצא עליה קורט דם יש מקומות בביצה שיש לחוש בה שהוא תחלת רקום ואסורה כדם גמור ויש שאין לחוש בה בכך וזורק את הדם ואוכל את השאר וכיצד הוא דין זה יש בראש החד של ביצה על החלבון רושם אחד הנקרא קשר בלשון תלמוד ששם זרע הזכר ניכר ומשם מתחיל האפרוח להתרקם ונקרא קשר מפני שכח הזרע נקשר לשם וכחו דבוק בו נמצא שם דם ולא נתפשט חוץ לקשר כלל אין כאן רקום אלא טבע הקשר להיות שם דם אף בלא רקום וזורקו ואוכל את השאר:

נמצא דם על החלבון ושלא במקום הקשר אין כאן רקום אלא קורט הדם שבטבעו להיות על הקשר מתגלגל והולך על החלבון אלא שאף זה לדעתנו זורקו ואוכל את השאר שהרי על הקשר היה ואף כשתאמר ששם נוצר מ"מ דם ביצים אסור מדברי סופרים אע"פ שאין בו טבע רקום ומ"מ גדולי המפרשים מתירין בזו אף הדם עצמו ולא נאמר לדעתם בדם ביצים שאסור מדברי סופרים אלא כשהוא על הקשר אבל נמצא דם על הקשר ונתפשט חוצה לו אפי' משהו כל הביצה אסורה:

נמצא קורט דם בחלמון אפי' שלא כנגד הקשר אע"פ שיצירת הולד מן החלבון אין זה אלא טבע הרקום שהוא מתחיל ומתוך חמום (ילדה) [ירדה] לה לעמק החלמון ואסורה כלה זו היא שטתנו ואנו גורסין אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה כלומר שלא נתפשט לחוץ וכל שכן אם נמצאת בחלבון שלה בקשר הא נמצאת בקשר ונתפשטה לחוץ כלה אסורה:

תני דרוסאי והוא שנמצא על החלבון כלומר חלוק זה שנתן ר' ירמיה ומזקיק לאיסור זה שתמצא במקום הקשר ושתתפשט ממנו ולחוץ דוקא כשהיא בחלבון אבל כשהיא בחלמון אסורה בלא שום חילוק אף כשאינה כנגד הקשר וכל שכן אם היא כנגד הקשר אע"פ שלא נתפשטה מחוץ לכנגד הקשר ור' ירמיה ודרוסאי לא נחלקו ודברי שניהם מתקיימין ומ"מ יש מפרשים לשטה זו שאף דרוסאי בשנמצאת החלמון כנגד הקשר אמרה אע"פ שלא נתפשטה חוץ מכנגד הקשר הא כל שלא כנגד הקשר אף בחלמון מותרת ואף בתלמוד המערב שבמסכת תרומות פרק בצל אמרו בחלמון אסור כשנמצא במקום זכרותו ומ"מ לפי סוגיא זו אין נראה כן שאלו כן למה אמרה בסתם ומ"מ יש פוסקים בדרך אחרת שלא נחלק בקשר כלל אלא כל שבחלבון אף בנתפשט חוץ לקשר מותרת וכל שבחלמון אסורה ומפרשים דדרוסאי פליג אדר' ירמיה והלכה כדרוסאי וכן כתבוה גאוני הראשונים בפירוש ואף גדולי הפוסקים נסכמו עמהם ומ"מ אף לפי' זה ראוי לחוש לדברי שניהם ולפסוק כמו שכתבנו שאף כשתאמר שנחלקו מה ראיה לפסוק בזה יותר מחברו וכל שכן שהלשון מוכיח שאינו מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכן עקר ומ"מ קצת חכמי אשכנז שאלו לי כמתמיהים היאך אפשר להחמיר בחלמון יותר מבחלבון והרי האפרוח מן החלבון הוא מתיצר ולא מן החלמון עד שאף לאחר שנולד נמצא בבטנו החלמון כלו במלואו כמה ימים ואע"פ שהשבתי להם מה שכתבתי שמתוך החמום ירדה לה לעמק החלמון באמת דחק הוא עד שמתוך כך התעוררתי לומר שזהו שאמרו אמר ליה רב גביהא מבי כתיל תנא איפכא תנא קמיה דאביי ואביי הוא דתירצה הכי כלומר אבל הבריתא בהפך היא ר"ל לא שנו שנמצאת בחלמון אבל בחלבון אסורה אם בקשר לדעת קצת אם אף שלא בקשר לדעת האחרים ומתוך כך יש להחמיר אף בחלבון ושמא כל שכן הוא לדעת זה או שמא הואיל ותירצה אביי לא לחנם תירצה ומתוך בקיאותו תירצה אלא שמתוך שהדבר מוכיח כן לעין ראוי לחוש אע"פ שלא ראיתיה לשום אדם:

וקשר זה לפעמים נמצא בראשה הכד ולא עוד אלא שיש מפרשים שרוב פעמים הוא כן ואותו עגול שיש בראשם החד כעין פרוטה שהנשים מעיינות בו כשרוצות להושיב התרנגולת עליהם אינו אצלם מקום הקשר ואומרים שתחלת היצירה מראשו הכד ולקצת מפרשים ראיתי שהעידו שלפעמים נמצא קורט דם אף בביצה בת יומא ואף בזו הם אומרים אותה כשנמצאת על החלמון ויש חולקים להתיר והעד לדבריהם במסכת בכורות אלא שאין בה הכרח:

ביצת עוף טמא וביצים התלויים באשכול וקרבי דגים טמאים ועובריהם למי שסובר שיש להם ביצים כלן איסורן מן התורה ויש חולקים בביצתם לומר דוקא מדברי סופרים אבל ביצת עוף טהור שהתחיל להתרקם איסורו מדברי תורה כשם שביצת הטרפה והנבלה אסורה כמו שהתבאר כך חלבה אסור ומקום ביאורה בפרק כל הבשר:

כלל גדול בדין כל היוצא מן הטמא טמא ולא הותר הדבש מן הדבורים אלא מפני שהדבר ידוע שאינו תמצית גופן אלא מיץ הפרחים שהן מוצצות ומקבצות לתוך פיהן ושם הוא מתמתק ומקיאות אותו דרך הפה לצורך עצמן להכין להם מזון לימות הגשמים:

בד"ה גיעולי ביצים כו' ששלקן בקליפיהן אבל אי שלק ביצים קלופות בקלופות או קלופות בשאינן כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ודומה שאינו מסוגיית הירושלמי ושום תלמיד הגיהו כו' עכ"ל פי' דהאי קרא שורו עיבר ולא יגעיל אינו מסוגיית הירושלמי אלא ששום תלמיד הגיהו כן ע"פ פירוש הערוך וכ"ה בהדיא בספר התרומה ומהרש"ל פי' ששום תלמיד הגיהו ע"פ פרש"י ולא ידענא מי הכריחו לכך וק"ל:

בא"ד והוא שנמצא בקשר כו' ואין להקשות לפי' זה כו' ה"ל לאפלוגי בחלבון גופיה כו' עכ"ל פירוש דהיינו לפרש"י בין לתירוץ ראשון ובין לתירוץ שני ביצא ונתפשט חוץ לקשר לחלבון נמי שדי תיכלא בכולה כמ"ש הרא"ש בהדיא לפירוש רש"י וכן נראה מדבריהם שכתבו לעיל לפרש"י והא דלא נקט בלשון ל"ש כו' אבל יצא חוץ לקשר שדא כו' ולא קאמרי לפי' זה אלא לאפוקי לפירושם לקמן ורש"י דנקט בפירושו בדברי ר' ירמיה אבל נמצא על החלמון שלה כולה אסורה כו' משום דההיא דשדא תיכלא בכולה איתאמרא בחלמון מיהו ה"ה נמי בחלבון בחוץ לקשר דשדא תיכלא בכולה ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דהך שמעתא דהכא שרי דם ביצים לגמרי כו' עכ"ל לתירוצם שני שכתבו לפרש"י נמי שרי דם ביצה לגמרי כשאין דם על הקשר אלא במקום אחר כמ"ש הרא"ש אלא דר"ל לפרש"י לא נחית תלמודא הכא להכי אבל עוד י"ל דנחית תלמודא הכא נמי למשרי דם ביצים לגמרי וה"ק והוא שנמצא על כו' ועוד נראה להאי פירושא אית לן למשרי הדם אפי' ביצא חוץ לקשר ועל הקשר גופיה אינו אלא מדרבנן מיהו בס"ה נראה דלתירוץ שני שכתבו התוס' לפרש"י נמי יש לאסור מיהת מדרבנן כשאין הדם על הקשר ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד ובירושלמי אינו מזכיר כלל מאכילת שאר ביצים אלא מזריקת הדם כו' עכ"ל פי' דלא הזכיר שם אלא בזריקת הדם ואם כן מאן דמתיר אף הדם גופיה מתיר מיהו הירושלמי מצי נמי סבר דזימנין דאף הביצה אסורה כשנמצא על החלמון כההיא דדוסתאי דאבוה דרבי אפוטריקי אלא דלא איירי שם בהכי ודו"ק:

תוס' בד"ה גיעולי ביצים כו' ושום תלמיד הגיהו. נ"ב פי' אלא הכא גרסי' גיעולי ביצים מותרות שורו עיבר ולא יגעיל ול"ג מפני וק"ל:

בד"ה והוא שנמצא כו' ועלה קאי דר' זעירא דאמר כו' כצ"ל:

גמ' וכי בת כו' . ר"ל בת בענין אחר חוץ מביצתה:

גמ' ודלמא היינו שמייהו. ולא קאמר הבת היענה כמו בית הלחמי אבי העזרי אבן העזר כמ"ש רש"י בפרשת וישלח:

בתוס' בד"ה גיעולי ביצים כו' משמע כפי' הקונטרס. במשמעות הלשון אבל לא בעיקר הדין [דאסור עד מ"ה או מ"ז] וכן תוספתא בסמוך ואפשר דהכא בשלקן בקליפיהן ובמכיר הטמאה ובירושלמי ותוספתא בלבטל גם הביצה ודוחק:

בא"ד ושום תלמיד הגיה. [ואינו] אלא ה"ג גיעולי ביצים מותרת שורו עיבר ולא יגעיל ול"ג מפני כן הגיה בח"ש [והוא דינא אחרינא וכפי' התוס']:

בתוס' בד"ה והוא שנמצא כו' ואותו דם אינו בא אלא מחמת נשיכת כו'. כן נראה להגיה וכן מצאתי מוגה אח"כ [ור"ל] אינו בא מחמת יצירת אפרוח אלא מחמת כו' ויש מפרשים דר"ל התחברות הזכר בנקבה דלפירוש ראשון הול"ל זה בזה ואינו נראה:

בא"ד ואין להקשות לפי"ז כו' . אפשר שר"ל לפרש"י ובין לוי"ל א' או לועי"ל ולאפוקי לעי"ל האחרון ואפ"ל דלי"ל א' דאין חילוק בין קשר או חוצה י"ל ל"ש אלא שנמצא על חלבון אינו ר"ל קשר ושם אין חילוק בין אם הוא במקום אחד או נתפזר [בין לענין זריקת הדם ובין לענין אכילת השאר] לזה צ"ל אבל נמצא על חלמון כו' אבל לפי"ז [לועי"ל] דע"כ לא שנו אלא שנמצא על החלבון ר"ל קשר דאל"כ אפילו הדם מותר [משמע דשריותא דאכילת השאר דעלה קאי הלא שנו נמי על הקשר קאי] א"כ לחלק מיניה וביה:

בא"ד דהא מפליג בין נמצא כו' . ר"ל ובנמצא על הקשר של חלמון אסור אף שאינו נראה דם על הקשר של חלבון דודאי ממנו נתפשט כמ"ש האשר"י לפי' ראשון ולפי"ז הו"ל לתרץ דשפיר מחלק מיניה וביה בנמצא רק במקום אחד ואילו לר' ירמיה צ"ל בנמצא על הקשר של חלבון וגם חוצה לה ואפ"ל שזה בכלל דבריהם. ואפ"ל קצת דדוקא בנתפשט מקשר של חלבון לקשר של חלמון וק"ל:

בא"ד ועי"ל הך שמעתא כו' . והשתא איירי דוסתאי מענין אחר כלל ולא קשה לחלק מיניה וביה כו' ולא קשה הא דלא נקיט ר' ירמיה בלשון ל"ש כדוסתאי:

בא"ד ועלה קאי דר' זעירא דאמר כו'. כצ"ל:

גמרא והא כתיב ושכנו שם בנות יענה כיענה זו כו'. פי' כמו שאנו רואים שיענה שוכנת עם בניה. כן תשכון בבבל עם בניה:

רש"י ד"ה והוא שנמצא הדם. וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר כו'. כצ"ל וכמו שהעתיקו התוס':

רש"י ד"ה ואבל. כלום יש להם פה. כצ"ל:

תד"ה גיעולי ביצים. דלא שייך האי דינא הכא. מדוע לא שייך כיון דלעיל ולקמי' משתעי בביצים טמאות שייך שפיר לאתויי דפליטתן אינה אוסרת:

תד"ה והוא. דקתני בברייתא כו' יצא דם דגים וחגבים שכולו היתר. כצ"ל:

בא"ד ובירושלמי אינו מזכיר כלל מאכילת שאר הביצה כו'. כצ"ל:

בא"ד אתא ר"א בשם ריו"ח בין בחלבון בין בחלמון אסור. כצ"ל:

(סד ב רש"י) ד"ה והוא וכו' זרע של תרנגול הקשור בראש הכד וכו'.—וכ"כ בתוס' כאן ובר"נ ואו"ז ח"א סי' תל"ו. והב"י (יו"ד סי' סו) הגיה בהם "החד" (במקום "הכד"), משום שכ"ה בס' התרומה ותורת הבית. ואין צורך, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי נסיתי ובדקתי ומצאתי שעפ"ר הקשר הוא בראש הכד, ומעט יש שהקשר הוא בראש החד, ופעמים יקרה גם שני קשרים, אחד בראש הכד ואחד בראש החד.