חולין סה ע"א

דף סה - א

ומדפסיק להו ספרא  בתרתי תיבות, שמע מינה - תרי שמות נינהו. שאין זו מילה אחת הנקראת "בת יענה", אלא שתי מילים, בת של היענה, שזוהי ביצת היענה.

ופרכינן: אלא מעתה, הא דכתיב בפסוק "את כדר - לעומר מלך עילם", דפסק להו ספרא בתרי תיבות, "כדר - לעמר", האם הכי נמי נאמר דתרתי שמי נינהו!? והרי ודאי שם אחד של אדם ששמו כדרלעמר, הוא.

ומוכח, שהחלוקה לשתי תיבות אינה ראיה שאלו הם שני שמות!?

ומשנינן: אמרי, התם, ב"כדר לעמר", אמנם בשתי תיבות פסיק להו, אבל בשני שיטין, בשתי שורות, לא פסיק להו, שאין כותבין את שתי התיבות של כדר לעומר בשתי שורות נפרדות, ולכן חשבינן להו כשם אחד.

אבל הכא, בבת יענה, אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו, שאפשר לכתוב את המילה בת בסוף השורה, ובשורה הבאה שמתחתיה את המילה יענה, ושמע מינה תרי שמות נינהו, וכונת הפסוק היא לביצה של היענה.

שנינו במשנה: אבל אמרו חכמים כל עוף וכו'.

תניא: רבן גמליאל אומר: עוף שהוא דורס ואוכל, שאוחז בצפורניו ומגביה מן הקרקע את מה שאוכל - בידוע שהוא עוף טמא.

ואם אינו דורס, ויש לו אצבע יתירה גבוהה מאחרי שאר האצבעות, וזפק כיס שהאוכל מתקבץ בתוכו, וקורקבנו הכיס שבקורקבן נקלף מן הבשר ביד - בידוע שהוא עוף טהור!

רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה חבל דק, אם חולק את רגליו, אצבעותיו, כשהוא עומד על החוט, ומעמידן שתים שתי אצבעות לכאן, לצד אחד של החוט, ושתים לכאן לצד השני של החוט - הרי הוא עוף טמא!

אבל אם הוא חולק את אצבעותיו כאשר שלש אצבעות הן לכאן לצד אחד, ואחת לכאן לצד השני - הרי הוא עוף טהור.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל עוף הקולט את האוכל שזורקין לו ומכניסו לתוך פיו מן האויר - הרי הוא עוף טמא.

ומקשינן: והרי איכא עוף ששמה ציפרתא, ויודעים היו בה שהיא עוף טהור והיא נמי מקלט קלטה את האוכל מן האויר, וחזינן שאין זה סימן של עוף טמא!?

ומשנינן: אמר אביי: קולט ואוכל ואינו מניח את האוכל על הארץ עד שיבלענו, קאמרינן, שזהו סימן טומאה, אבל ציפרתא קולטת את האוכל מן האויר, אך היא מניחתו על הארץ קודם שתבלענו.

אחרים אומרים: עוף "שכן", השוכן עם עופות טמאים, הרי הוא טמא. אבל אם שוכן הוא עם טהורים, הרי הוא עוף טהור. ^[136]

ומבארינן: כמאן אזלו דברי "אחרים", שעוף השוכן עם הטמאים הוא טמא ואף על פי שאינו דומה להם? - כרבי אליעזר!

דתניא: רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו!

וחזינן, מפני שהזרזיר שוכן יחד עם העורב, נחשב הוא למין טמא, אף על פי שאינו דומה לו.

ודחינן: אפילו תימא שאחרים סברי כרבנן: ומה שאמרו שעוף השוכן עם טמאים הוא טמא רק אם שכן עמהם וגם נדמה להם, שהוא דומה לעופות הטמאים במראהו, קאמרינן, שרק אז דינם שוה, שעוף השוכן עם עופות אחרים וגם דומה להם במראהו, דינו הוא כמותם.

שנינו במשנה: ובחגבים - כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו!

ומבארינן: מאי כנפיו חופין את רובו?

אמר רב יהודה אמר רב: כנפיו חופין את רוב ארכו. ואמרי לה, יש מפרשים, כנפיו חופין את רוב הקיפו.

אמר רב פפא: הלכך, כיון דמסתפקינן אי רוב ארכו או רוב היקפו, בעינן כדי להתירו באכילה שיהיו בו גם רוב אורכו, ובעינן נמי רוב הקיפו, שיהיו כנפיו חופות את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו.

תנו רבנן: אין לו עכשיו קרצולים - כרעים ^[137] ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל, שהוא מין חגב, הרי הוא מותר באכילה!

רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: כתיב בפסוק "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע - אשר לא כרעים ממעל לרגליו". כתיב "לא כרעים", וקרינן ביה "אשר לו כרעים". ^[138]

ודרשינן: אף על פי שאין לו עכשיו כרעים, ועתיד לגדל לאחר זמן, הם כגון הזחל - הרי הוא מותר באכילה.

ומבארינן: מאי "זחל"?

אמר אביי: "אסקרין" שאין לו כרעים בקטנותו, אלא הם גדלים לאחר זמן.

תנו רבנן: נאמר "את אלה מהם תאכלו - את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגול למינהו, ואת החגב למינהו".

ודרשינן: ארבה - זה גובאי. סלעם - זה רשון. חרגול - זה ניפול. חגב - זה גדיאן!

מה תלמוד לומר: למינו, למינהו, למינהו, למינהו - ארבע פעמים!?

"למינו" הנאמר לגבי ארבה, להביא ציפורת כרמים, שהוא מין ארבה שאין לו גבחת [דהיינו שראשו מחט], ודומה הוא לארבה שגם לו אין גבחת.

"למינהו" הנאמר לגבי סלעם, להביא יוחנא ירושלמית שהוא מין סלעם, שלשניהם יש גבחת.

"למינהו" הכתוב גבי חרגול, להביא את הערצוביא, שהוא מין חרגול, שלשניהם יש זנב.

"למינהו" הכתוב גבי חגב, להביא את הרזבנית, שאינו דומה לשלושת המינים הקודמים, ואפילו הכי טהור הוא.

דבי רבי ישמעאל למד את הפסוקים בצורה אחרת. שבפסוקים אלו ישנם כללים מיותרים, [משום שכבר נכתבו]. וכן ישנם פרטים מיותרים, שנכתבו לאחר שכבר נכתבו פרטים אחרים בפסוק.

דבי רבי ישמעאל תנא: אלו "למינהו", שהתנא הקודם חשב אותם לפרטים, אינם אלא כללי כללות! כלומר, כללות שנכתבו אחר כללות אחרות, ומיותרין הן.

ואלו, הסלעם והחגב, פרטי פרטות הן! כלומר, פרטות שנכתבו שלא לצורך הן.

וכך הוא לימוד הפסוק: "ארבה" - זה גו באי.

"למינו" הכתוב אחר הארבה נכתב כדי להביא את  ציפורת כרמים, שהיא דומה לארבה בכך שלשניהם אין גבחת.

הכא אפילו בשתי שיטות פסיק לה. כלומר דכתבינן בת בסוף שיטה אחת ויענה בתחילת שיטה אחרת:

בשוכן ונדמה להן קאמרינן כלומר דהתם רבנן מודו:

אשר לוא כלומ' לא לו עכשיו ועומד לגדל לאחר זמן לפיכך כתב לוא מלא. איסקרא גרסינן:

והדביינות גרסינן:

אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כללי כללות ציפורת כרמים זה כלל אחד אושכף זה כלל אחר כרספת ושיחלנית זה כלל שלישי ראשו ארוך זה כלל רביעי. פרטי פרטות (פרטות) פרט ראשון ארבה זה גובאי. פרט שני סלעם זה נפול פרט שלישי חרגול זה רשון:

ה"ג וזו היא גי' רש"י ז"ל וכן בהלכות רבי' ז"ל: רשב"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. וכבר כתבתי דסיפא אאינו דורס דרישא קאי משום דרשב"ג לאו בספיקו של עוף בא ללמד אלא בודאי כלו' בעוף שאנו יודעים סימניו בדריסה הלכך כיון שפסק בדורס שהוא טמא ודאי שאינו דורס הוא שבא לטהר בסי' הללו וכבר פירשתי עוד דסימנין של טהרה מני תנא ואזיל ודומיא דמתני' ובעל ה"ג ז"ל גורס [אינו] דורס ואוכל בידוע שהוא טהור וכך הוא בתוספתא (ג,ז).
וראיתי עוד שמפרשים במשנתינו דאו או קתני לפי שהעוף שאינו דורס בסי' א' בגופו הוא נטהר בודאי לפי הדרך הזו שבארנו ואין הלשון הזה מחוור אצלי דבמתני' לאו או או קתני כדקתני סיפא בחגבים. ועוד דלא תנן במתני עוף הבא בסי' א' טהור אלא בר' חייא.
[ובסוף המסכ' מצינו בשם המחבר ז"ל בענין שמועה זו דברים מבוארים היטב, וז"ל:] אחר שכתבתי בהלכ' העופות פי' מקצת הראשונים וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות.
ותפשתי תחלה בעורב השחור שאין להסתפק בו מפני שחרותו מכל העופות ומפני שיש במיניו באים בראש יונים ובניו בשעת יציאתן מלובנין קצת כמו שאמרו עליו באגדה והרבה דברים באגדות ובתלמוד מוכיחות עליו והוא הנק' קורב"י על פי צעקתו שקורא כן וכדאמרי' אפיקו לי קורקור בפ' לא יחפור ובל' ישמעאל גוראב שכן מתחלפות להם עי"ן בגימ"ל בלשון תמיד ומצאתי שקרקבנו נקלף ביד בלא שמש ויש לו אצבע יתירה ואין לו זפק כלל ומעתה הדבר ברור שהוא דורס והם ב' סימניו לטומאה ונדחו דברי ר"ת ז"ל ומחלוקתו מכאן ועדיין בא זה כהוגן לדעת רש"י ז"ל ועוד דבר ידוע ומפורסם שיש עורב מחריב בכפרים מפני דריסתו שהוא צד תרנגולים קטנים ומוציא אותם מבני הפרזים תמיד עד שאינן יכולים לגדל מהן כלל וכבר פי' ענין הדריסה שהוא צודה בודאי.
וחזרתי לבת היענה הנקרא בל' חכמים נטאמ"א כתרגומו וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרי' בפ' מפנין וכן אמרו בב"ר האוכלת ברזל וזכוכית והיא העושה הכל תמיד שאינה משיירה ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ובדקו בה ואין לה אלא ג' אצבעות ב' לפניה וא' יוצא גודל ואין לה זפק אבל קרקבנה נקלף, וגם זה סותר דברי ר"ת ז"ל ואף בדברי רש"י ז"ל.
וע"ק עליהם מאד שנראת בגמרא ובכל מקום שהנץ הוא שצדין בו יותר מכל העופות כמו שאמרו ואמרי' דריסת הנץ בדרברבי מינייהו ואמרו בתרגום שיר השירים יונתי בחגוי הסלע כנישת' דישראל מתילא ליונתא דסגירא בחגוי טנרא וחויא מעיק לה לגו וניצא מעיק לה מברא וזה הענין אמרוהו עוד באגדה של שמות רבה ואנו רואין בני אדם בכל מקום ובכל זמן שהעוף המזומן להם לצידה והורגלו לצוד בו יותר משאר עופות כולן הוא נקרא אשפרכי"ר בלע"ז וכן נהגו הראשוני' ז"ל ללעז הנץ אשפרכי"ר. וכן פירש"י ז"ל בהלכה בפי' המשנה וכ"כ בפי' התורה ובל' ערבי כן נקרא נץ בחלוף קרוב ומורגל בלשונות.
ועוד ששנו במשנ' דריסת הגס ודבר ברור הוא שהגס הזה עוף טמא הוא ודורס והיאך לא קראוהו כלשון התורה או כלשון שתרגם אונקלוס אלא שאינו עוף אחר אלא (גס) [נץ] הגס שיש בנץ מינין גסין ודקין ולפי' שנו שהנץ סתם שהוא מן הדק יש לו דריסה בעוף הדק ודריסת הנץ הגס בעוף הגס והוא (דאיתצוד) [ראיה לזה] שהוא ממין הנץ וצד ודורס בעופות גדולים ממנו והרי זה ברור שהנץ הכתוב בתורה הוא ממינין הללו וכולן אין להן אלא סי' א' של טהרה והיא אצבע יתירה ואין להם קרקבן כלל ואין להם זפק ואעפ"י שיש להם רוחב בוושט עצמו שקורין גרגורא אין זה זפק כלל אלא וושט הוא ונקובתו במשהו וגם זו סתיר' בפי' רש"י ז"ל ואין צ"ל בפי' ר"ת ז"ל והם מעצמ' הם יושבי הצד יותר מכל העופות ודרוסתו אסורה מכולם [לא] נק' דורס אתמהא.
ועוד בדקתי בעוף הנקרא מילאן ובערבי אלהר"י והוא דורס לדעת כל מה שפירשו בדריס' וצד כל היום בתרנגולים קטנים וכיוצא בהן ואין לו זפק ולא קרקבן ממש אלא בליטה מועטת במקום הקרקבן בב' עורות בוושט ואינן נקלפין ויש לו אצבע יתירה והרי לך עוף טמא בא סי' א' בלבד ואינו פרס ועזניה זה מצוי בכל ישוב בבית ובשוקים תדיר.
ועוד תפשנו במיני העופות שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ויש להם לסתות כאדם והם קדיא וקפוף כמו שמוזכר בפ' המפלת ומצאתי שאין לו זפק וקרקבן ויש לו אצבע יתירה, וגם זו ראי' ברורה.
ועוד תפשו העוף הנקרא דילטור שהוא דיה הנזכר בתלמוד והוא דיה האמור' בתור' והוא שרואה נבלות מרחוק יותר מכל העופות וכן רש"י ז"ל עצמו מפ' בכל מקום דיה גולטה ומצאתי שאין לו זפק ולא קרקבן כלל ואצבעו יתירה נראית וחזקה שהוא דורס וצד ביותר וגם זו ראיה אמתי'.
וכן העטלף ידוע לכל שהוא העכבר הפורח בלילה וראיתי שיש לו זפק ולא קורקבן ויש לו ה' אצבעות לפניו ואין לו אצבע יתירה אחורנית אבל שלפניו נחשבת לו לאצבע יתיר' והרי הוא בעל סי' א'.
והנה ר"ת ז"ל מצא מקום להציל עלינו במה שאמר שטעו הראשונים בנשר שלעזו אגיל"ה והיא יש לו אצבע יתירה ולא ידע שהנשר הקרח הוא הנשר שהזכירו חכמים והוא שדברה בו תורה כמו שכתוב הרחיבי קרחתך כנשר והוא אין לו אצבע יתירה כלל.
ולפי שאין אנו יכולים להכחיש דברים הנראים לעינים אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הר"ם בר' יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וגם הוא בתוס' בס' המאור שהוא מפ' משנתינו כפשטה וכמשמעו כל עוף הדורס לעולם טמא וכל שיש לו ג' סי' בגופו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף אין אתה צריך לחזור על דריסתו דבידוע שהוא טהור לפי שכל שאר העופות אין להם אלא סי' א' של טהרה וכולן דורסין ועורב יש לו ב' ואף הוא דורס ופרס ועזניה נמי בני חד סי' אלא שא' מהן סימנו אינו דורס ועוף הבא בסי' א' טמא דקאמר ר"ן בכל סי' א' שבעולם קאמר וכלפי שאמר ר"ן סי' א' תפס לו אמימר נמי סי' א' ופי' וה"מ דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס שאין לך בטמאים אינו דורס אלא פרס ועזניה ובב' סי' טהור בכל ב' סימנים שבעולם והוא שיכיר עורב אם היו בו ב' סימניו בגופו הא אם היה א' מהם שאינו דורס בודאי טהור.
והרב ז"ל אינו גורס א"כ שאר עופות טמאי' דכתב רחמנא ל"ל ונילף משאר עופות טמאין אלא גירסתו ונגמר מתורין א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ואפשר שנכתבה הגיר' בספרים א"כ שאר עופות טמאים ל"ל וכו' משיטתו של בעל הלכות ז"ל כמו שנכתבו הרבה בגמ' מלשון מר רב יהודאי גאון ז"ל וכן מצאתי נוסחאות ישנות של ספרד כגי' הרב ז"ל.
וכבר כתבתי שדברי ר"ן בעוף הבא בסי' א' אסור וק' על דברי הראשונים ז"ל שהרי חכמים יודעים היו בסי' של פרס ועזניה והיו יכולים להתיר עוף הבא בסי' א' ובלבד שלא יהא סימניו של פרס ולא של עזניה ולפ"ז יבוא כהוגן כמו שנתפרש וכן מה שאמרו סוף סוף דאיתי' בפרס איתי' בחד מהנך וכו' והוו להו ב' כתובים הבאים כא' ויבא לזה הפי' כפשוטו וכמשמעו ולדברי כל הראשונים טרחנו בו ועלה בקושי ובדוחק.
וענין ח' ספקות יתפרש יפה לפי שיטה זו שהרי בהן ב' סי' טהרה בגופן ואם היה להם קרקבן נקלף היו ג' ובידוע שהוא טהור ואם אין קרקבנו נקלף יש להסתפק בעורב ומינו א"נ היו מכירין עורב ומינו והיו הספקות (במין אחר) [בסימן אחד] ואם היה לו סי' ב' של קרקבן היו טהורין ואם לאו יש לספקן בכל כ' עופות טמאים וזהו הנכון לפי שלא היו חכמים מסתפקים כמה דורות בעורב ולא במיניו שהוא ידוע לחכמים אבל בכל כ' עופות ודאי מסתפקי' הן.
וכ"ש שזו כתשובה על דברי רש"י ז"ל שלפי שיטה זו על כרחנו נצטרך לומר שלא היה להם אלא סי' זה בלבד כדברי בעל ההלכות וכמו שכתבתי למעלה ולפיכך אם היה להן זה הסי' לטהרה היו כשרין כאמימר שלא לחוש לפרס ועזניה וכשתאמר שאין זה קרקבן נקלף על כרחך נשר הם והיאך יהיו כל העופות הללו שהם ח' מינין חלוקין בגופן ובשמותי' כולם נשר והנשר כולו מין א' הוא שלא ריבה הכתוב למינהו ותרנגולא דאגמא היאך תסתפק בנשר ועוד א"כ נימא רב אשי דאמר כאמימר ודר"ן לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל. ובגמרא משמע דח' ספקו' מלת' ברירא היא ואביי בסמוך ור' זירא לקמן כולהו אית להו ח' ספקות.
אבל פי' הרב ר' משה מתברר לעינים בבדיקות ובגמר' בראיות חזקות כנגד השכל יצוקו' שאני אומר עורב לפי שיש בגופו ב' סי' טהרה משא"כ בשאר האסורים שאין להם אלא א' לפיכך ביצה שלו דומה לטהורים וזהו ענין זרזיר וסנונית לבנה שהם בעלי סי' א' מפורסם דהיינו אצבע יתירה והיו בחזקת איסור מחששת כ"ד עופות וכשבדקו אותם אנשי גליל ותמרתא ומצאום בעלי ב' סי' התירום לעצמן שלא חששו לעורב שאין דומין לו בסי' או בצורתן ממש כמו שפיר' ור' אלעזר אסר שניהם זה מפני שכונתו עמהם וזה מפני שהוא שוב עם העורב באותן ב' סי' עצמן וכל זה הוא מתיישב יפה.
ושוב בדקתי הזרזיר והוא עוף השחור ממש כך בל' ערבי והוא המכונה צפור הזתים ובלעז אשטורני"ל וכך פירש"י ז"ל ומצאתי בב' סימניו של עורב אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ממש ולמדתי מזה שמחלוקתו של ר"א בזרזיר משום דכיון דיש לו סימני העורב ממש ושכן עמו ודאי מינו הוא ורבנן פליגי עליה דסברי שכן ונדמה בעינן והיינו ידמה בצורה וזה אינו נדמה שהוא עוף קטן ומזמר ואין קולו ופרצופו ומנהגו כעורב כלל ולפי הבדיקה הזו נר' שיש שיבוש בנוסחאות שגורסות בזרזיר מפני שיש לו זפק ובסנונית לבנה מפני שקרקבנו נקלף אבל נגרו' בזרזיר מפני שקרקבנו נקלף.
ושוב ראיתי בסנוני' שפירש"י ז"ל אורנול"ה וכ"כ רבינו האיי ז"ל כי סנוני' היא כטא"ף בערבי ומצאתי עוד בכתוב ותור וסוס ועגור ידעו עת בואנה שתרגום עגור בל' ערבי אל סנוני"ת היא אל כט"ף ואמרו עוד כי אל כטא"ף יקרא בלשון פרס סנון וכן תרגם יב"ע סנונית והוא האירנול"ה שאמרו.
ובדקתי בו ומצאתי לו קרקבן נקלף ביד ואצבע יתירה יש לו ואין לו זפק כלל והם סימניו של עורב וא"כ בשניהם נגרוס מפני שקרקבנו נקלף אלא שאנשי גליל העליון מקילין בזו ומחמירין בזרזיר מפני שהולך אצל עורב ואנשי כפר תמרתא מקילין אף בזרזיר ולא היא דרבנן דאמרו לו בתרוייהו שרי אלא בגליל העליון היו הסנוני' מצויות ונוהגין בהן התר במסורת ובכפר תמרתא היו הזרזירין מצויין ונהגו בהן התר והענין לשניהם דכיון שנמצאו קרקבנן נקלף עם סימנים הידועים והנראים שהוא אצבע יתירה ומעתה אין להסתפק בך' עופות אלא בעורב היו סבורים לומר שהוא טהור דודאי אינו מין עורב שאינו דומה לו בפרצוף כלל ואמר להם ר"א דשניהם אסורין מפני סי' עורב וכ"ש בזרזיר דשכונתו עמו מורה שהוא מינו אבל בשכן ונדמה לו מודו רבין והיינו נדמה בצורה כלשון אחר שפירשתי כמו שנודעתי מן הבדיקה הנז'.
נמצא עכשיו שכל עוף הבא בג' סי' טהרה בגופו טהור בא בב' סי' שבגופו יש לחוש בו משום עורב ומיניו בא בסי' א' בגופו אסור מחששת כל שאר עופות טמאים אינו דורס בין שבא בלא סי' א' או שבא בסי' א' או בב' או בג' לעולם טהור.
ואני אומר להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לו לעורב ומיניו שאין במיני עורב לבן כולו ולא מרבינ' מלמינהו שאינן דומין כלל.
וסנונית לבנה, נראין הדברין שעל שם כריסה נקראת כן לפי שכריסה לבן או ירוק לאפוקי דבתי דאוכמי כולה כעורב שאלו היתה לבנה גמורה משום כרס ירוק לא נפסקה בה הלכה לאסור יותר מן הלבנה לגמרי דבכרס ירוק בלבד מה דמיון דעורב יש בזה ועוד אם לבנה היא אין דרך עופות לבנים שיהא כריסן משחיר אלא דרך השחורים שכריסן מלבנים מ"מ נפסקה הלכה בחוורא כריסה דשריא שאין במיני עורב לבן כולו.
ועורב עמקי דמרבינן לקמן היינו שיש בו מקומות לבנים והם בגופו כמו בהרות עמוקות כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו שנקרא עמקי ודומה לי שהם ב' מיני העורב הגדלים בבתים שקורין פיג"א אבל לבן כולו ליכא ואמרו באגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בסכסין אם ידור גדי עם למר תדור כלה עם חמותה אם תמצא עורב כולו לבן תמצא כשרה בנשים ולא נראה מעולם עוף לבן הולך אצל עורב וגם זה דבר ערב ולסברא מתקרב דבר אשר יש לו שחר ואין לו ערב. [ע"כ לשון הרב המחבר ז"ל בסוף המסכתא].

אפי' תימא רבנן שכן ונדמה קאמרי'. נר' שרבינו הגדול ז"ל פוסק הלכה כאחרים וק"ל שהרי אין אנו בקיאים בהם ובשוכנים עמהם ואעפ"כ אנו מתירין אותם בסי' ואין חוששין שמא שוכן עם הטמאים היא.
וי"ל דמאי נדמה, נדמה בסי' הוא ור"א סבר אע"פ שאין דומין בסי' כל המתחב' לטמא טמא ורבנן סברי כשדומין בסי' השוכן עם הטמא טמא ועם הטהור טהור ואינם צריכין מסורת אחר א"נ נדמה ממש במראה קאמר ובאותן שאפשר בהן טמאין אבל אותן שאנו מתירין אי אפשר שיהיו טמאין ולא שיהיו שוכנים עמהם שהרי אינן מכ"ד עופות טמאי' שמנה הכתוב.

אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן. ובכי הא אפילו רבנן מודו. ופירש רש"י ז"ל דומה להן כמראיהן, והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעורב ושוכן עמו ואפילו הכי פליגי רבנן עליה. ואפשר לפרש נדמה דומה בסימנין, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה, דזרזיר אף על פי שדומה לו במראהו חולק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין זפק, וסנונית לבנה אף על פי שדומה לו בסימנין הרי היא חלוקה ממנו במראה שזה שחור כולו וזה לבנה, ואי נמי סנונית לבנה משום דאינה שוכנה עמו, ורבי אלעזר דאסר משום שדומה בסימנין ובמראיהן רובה שכולה שחורה חוץ מכריסה כך.

רבי יוסי אומר ושמו חגב. כתב הרב בעל התוס' בשם רבינו יצחק בן הרב רבי מאיר ז"ל דרבי יוסי (לפרסומי) [לפרושי] מילתיה דתנא קמא אתא ולא פליגי כלל, דודאי מדתני תנוא דמתני' ד' סימנין ולא תנא אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא (אין) ראשו ארוך שרי ליה, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבעה סימנים ודרש חגב לשמו חגב, ותנא דבי רב לא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנים בעינן הני ד' דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר אם כן כי קאמרי בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי, יש לומר שכל אותן שבכתו, ובמינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב חוץ מן (הסרסו') [הצרצור] שנמתעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב, וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אף על פי שראשו ארוך מותר, והכי נמי מוכח בשבת (צ, ב) דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז (לז, א) ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסירי, אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו (פ"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) שכך אמר על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלה וטריא דתנא דבי רבי ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ורבי יוסי מפלג פליג כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהורין אף על פי שראשו ארוך ואין שמו חגב, וכן ראיתי למקצת רבוותא ז"ל שכתבו כך, ואף על גב דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא לן לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכלל ופרט כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו, והכי נמי איתא בסיפרא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה, הא כיצד היה למד סתם מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב, ואף על גב דתניא נמי התם ארבה זה גובאי וכו' ומפרשין הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי נינהו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לפי שיטה זו דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא, והלא הצרצור הזה יש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשונו זה דפשוט היה להן שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלו ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא, וצ"ע. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר ששמו חגב בעינן, אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן, והלכך בארצות הללו אף על פי שנמצאין מהן שיש להם ארבעה סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב, אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות, והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל מותר, ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו, וקא פסיק רב פפי דהלכתא בעינן רבו ארכו ורוב הקיפו.

המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במשניות לפניה ולבאר בפרט סימני חגבים ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב אמר הר"מ פי' מה שאמר חופין את רובו שיהיה רחבן חופה עובי את גופו וארכן חופה רוב אורך גופו על מנת שיהא שמו חגב או השם שקורין אותו באותו הלשון למה שאנו קורין לו חגב אין מותר לאכלו:

אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם ונמצאו תמיד בשדות ובכרמים ובגנות ויש בהם הרבה מינים בהרבה שמות חלוקים זה מזה כגון ארבה סלעם חרגול ודומיהם ובתלמוד נזכרו מהם בסוגיא זו הרבה מינים מהם טמאים ומהם טהורים וסימן טהרתם כל שיש לו ארבעה סימנין והם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים והם שני כרעים ארוכים לבד הארבע רגלים סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין את רובו ור' יוסי אומר דוקא ששמו חגב הא לא נכלל בלשון העם במין חגב או שנודע כן במסורת אלא במין אחר של ארבה אע"פ שיש לו ארבעה סימנין אלו אסור וכן הלכה שהחגב כולל המינין שהם ארבה חרגול סלעם וחגב אבל ילק וחסיל וגזם אינם בכלל אלו וחייבין עליהם משום שרץ העוף וכן אתה מוצא בצאן שהוא שם מיוחד ואע"פ כן הוא שם כולל כדכתי' ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים ולפי שטתנו אף תנא קמא מודה בה ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש כמו שנבאר וצריך שתדע שהחגבים אע"פ שהם מין עוף אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו בשני של ע"ז גוי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין ופירש הטעם מפני שאינו יודע איזה אסור ואיזה מותר הא משום שחיטה לא וכן הדבר מפורש בכריתות פרק דם שחיטה ובשבת פרק ר' עקיבא ושמא תאמר היתר זה מהיכן בא אפשר שמאחר שלא הוזכרה בהם שחיטה ממילא הותרו בלא שחיטה שכל שלא נאסר בתורה בהדיא מותר הוא ובהלכות גדולות הביאו רמז לדבר מדכתיב בפרשת שמיני זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים מכל נפש הרומשת על הארץ הרומשת במים אלו דגים הרומשת על הארץ אלו חגבים ואחר שהזכירם אחר הדגים דינם כדגים ולדעתי אין אנו צריכין לכך שהרי הכתוב לא קראם עוף אלא שרץ העוף וכל השרצים אין להם סימנין ואין שחיטה אלא בסימנין והוא שכתוב אסף החסיל אסיפה בעלמא ולא עוד אלא שאף נחירה אינם צריכים ובתוספות תרומות אמרו אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא בא לנו מין הנקרא חגב בארבעה סימנין שהזכרנו מתירין אותו ואין מדקדקין בין שראשו ארוך בין שאין ראשו ארוך אע"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן אין מדקדקין בין יש להם זנב לשאין להם וכן בשאר דברים:

יש מי שמתירין בארבעה סימנין אע"פ שלא נודע ששמן חגב ובהרבה מקומות בספרד נאכלין בארבעה סימנין לפי מה שהעידו חכמי האחרונים ושמא דוקא במסרת ששמן חגב ובארצות הללו ראינו לחכמי האחרונים שהעידו שבדקו בהם ומצאום בארבעה סימנין אלא שאין המנהג להתירן הואיל ואין נודע לנו שהם נכללות במין חגב:

יש קצת מינין במיני החגב שאין כל סימנין אלו נבראין עמהם אלא שהם מגדלין אותם לאחר זמן מעתה לא היו להם עכשיו כל הסימנין אם נודע לזה שהוא עתיד לגדלם אחר זמן מותרין שנאמר אשר לא כרעים כתוב בא' ונקרא בוא"ו ומין זה נקרא בלשון תלמוד זחל:

כנפים שהצריכו בהן להיות חופין את רובו פירושו רוב ארכו ורוב הקפו והתבאר במסכת ע"ז שאין אנו צריכין בזו לרוב הניכר אלא ברוב כל שהוא דיו:

זה שפסקנו בכל שיש לו ארבעה סימנין שמותר אע"פ שראשו ארוך פירשו בתוספות שהוא דעת משנתנו שפירשו בה ארבעה סימנין לבד ולא הצריכו לסימן חמישי ר"ל שאין ראשו ארוך אלא אף בראש ארוך מותר והוא המין הנקרא במסכת ע"ז סוסביל ור' יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף על דבריו לומר שמלת חגב באה ללמד שיהא שמה חגב ולא להזקיק בה שלא יהא ראשו ארוך וזהו כתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בגמרא שדורש המקראות בכלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט והוא כל שיש לו ד' סימנין ודורש חגב שיהא שמו חגב ומ"מ תנא דבי רב אינו דורש חגב לשמו חגב אלא שאמר חגב זה נידיין והוא שאין ראשו ארוך ומזקיק עוד לסימן זה והלכה כמשנתנו וכתנא דבי ר' ישמעאל וכן נראה בשבת פרק ר' עקיבא שאמרו שם רב כהנא הוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקלה כי היכי דלא לימרו קא אכיל לה ועבר משום בל תשקצו כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא מותרת והרי ראשה ארוך כמו שהתבאר בשני של ע"ז ומה שכתוב בקצת ספרים בשני של ע"ז ראשו ארוך כלי עלמא לא פליגי דאסיר דרך סוגיא נאמרה וליתה ואף אחרוני הרבנים העידו שמצאו בספרים מדוייקים כלי עלמא לא פליגי דשרי וזו היא שטתנו והוא דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו מחלקת תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל כלל ודעתם שר' יוסי חולק עם תנא קמא שתנא קמא אינו מזקיק לשמו חגב ופסקו כתנא קמא וכן כתבוה הרבה גאונים ולדעת זה אין הלכה לא כתנא דבי רב שהרי הוא מזקיק לאין ראשו ארוך ולא כתנא דבי ר' ישמעאל שהרי הוא מזקיק לשמו חגב ושמא תאמר מאין לו לתנא קמא להתיר בראש ארוך אחר שאינו דורש המקראות בכלל ופרט וכלל שאם תאמר שהוא דורש כן הרי צריך לשמו חגב ומאחר שאינו מזקיק לשמו חגב אין לו בדרש המקראות דין ודברים איפשר דמדכתיב למינהו ארבעה פעמים הוא מביאם לארבעה סימנין וזה שאמרו בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד ילמד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש בד' סימנין אף כל וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"פ ששנו שם גם כן ארבה זה גובאי ולדעת זה פרשו גדולי הרבנים כאן ולמעט ראש ארוך שמא יש לפרשה בדרך אחרת או שמא מי ששנה זו לא שנה זו ותברה אלא שקשה לפי' זה שהרי כאן אמרו דרך פשיטות והלא הצרצור הזה ר"ל מין חגב הנקרא גיריל יש לו ד' סימנין יכול יהא מותר משמע שפשוט היה להם לאיסור ואם כדבריהם הרי לדעת תנא קמא מותר לגמרי אלא שהעקר כדעת ראשון שאף תנא קמא מודה בשמו חגב ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש ואע"פ שלמדת עקר הפסק מתוך דברינו אני רוצה להעירך מעט בביאור הסוגיא והוא שאמרו תנו רבנן את הארבה וכו' ובריתא זו אינה בבריתות של ר' חייא אלא בתורת כהנים והיינו דקרי ליה תנא דבי רב שהרי רב חיבר סיפרא וספרי ואמר ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה נדיין וכל אלו הם מיני חגבים ידועים אצלם אלא שנשתנה זה מזה שארבה אין לו גבחת וסלעם יש לו ושניהם אין להם זנב וחרגול יש לו זנב ושלשתם במראה אחד וחגב אין דומה לאחד מהם במראה ואמר אחר כן למינו האמור בארבה להביא צפורת כרמים שדומה לה שאין לה גבחת ושל סלעם לרבות יוחנא ירושלמית שיש לה גבחת כסלעם ושל חרגול לרבות ארצוביא שיש לה זנב כמהו ושל חגב להביא הרזבנית שדומה לה במראיתה ותנא זה דורש המקראות בכלל ופרט לבד שאף למינהו הוא אומר שפרט הוא כל אחד למין שהוזכר בו ואשר לו כרעים הוא כלל לכל אחד מהם וארבה למינהו הוא פרט גובאי וצפורת כרמים וכן האחרים ואין כאן רבוי אחר כלל והרי כל אלו אין ראשן ארוך ותנא דבי ר' ישמעאל אמר אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כלומר הרבה כללים והרבה פרטים נזכרו כאן שהנזכרים ר"ל ארבה סלע(י)ם חרגול חגב הם פרטים וכל למינו למינהו האמור בהם הם כללים ואם כן כשאתה דורש לכל אחד מהם אשר לו כרעים לכלל והנזכרים אחריו ר"ל ארבה וכו' לפרט אתה דורש למינהו האמור בכל אחד כלל שני ותרבה בהם כל שכעין הפרט ויש בהם כללים ופרטים שאינם צריכים ועליהם יתבאר בסמוך שסלעם וחגב מיותרין וכן למינהו שבכל אחד מהם ובאים לדרשא ועכשיו מתחיל בדרש המקראות ואומר ארבה זה גובאי למינהו זה צפורת כרמים ושמא תאמר והרי למינהו כלל והיה לרבות יותר כל שכעין הפרט באמת כך הוא אלא שאין עוד בארבה כעין הפרט והכי קאמר אלו לא נאמר אלא ארבה למינהו לא הייתי מרבה אלא צפורת כרמים שאין עוד כעין פרט של ארבה שהרי סלעם ומינו יש להם גבחת וחרגול ומינו יש להם זנב וחגב ומינו משתנים מן השאר במראה והוצרך סלעם ומינו לרבות כל שיש לו גבחת ר"ל שראשן מרוט וחרגול ומינו לרבות כל בני הזנבות וזהו שאחר שאמר ארבה זה גובאי למינהו זו צפורת כרמים אמר אין לי אלא שאין לו גבחת אבל יש לו גבחת מנין ת"ל סלעם שהוא ניפול ולמינהו האשכף שהוא ממינו ועדין לא באו אלא יש לו גבחת ואין לו גבחת ואין לו זנב אבל יש לו זנב מנין ת"ל חרגול שהוא רשון ולמינהו להביא כורספית ושחלנית שהם ממינה ומתוך שהוא כלל הוא מביא את שתיהן הא לתנא דבי רב אחר שהוא פרט אינו מביא אלא אחת והיא ערצוביא וודאי היא היא אחת מאלו אלא דמר קרי ליה כאתריה ומר כאתריה וכדחזינן דתנא דבי רב קרי לסלעם רשון ולחרגול ניפול והאחר בהפך ואחר כך שאל לר' ישמעאל ועדין לא שמענו אלא יש לו גבחת ואין לו יש לו זנב ואין לו אבל הבא וראשו ארוך מנין שהוא מותר צא ולמד בנין אב משלשתם שמאחר שהם נדרשים בכלל ופרט וכלל אין אנו יכולין לרבות אלא מה שהוא כעין הפרט וראש ארוך אינו כעין הפרטים והוצרך להביאה מבנין אב והוא שאמר לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה שהרי זה אין לו גבחת וזה יש לו זנב ולא ראי שניהם כראי סלעם שיש לו גבחת ואין לו זנב הצד השוה שבהם שיש לכלם ארבעה סימנין אף כל וכו':

תד"ה רבי יוסי כו' ותנא דבי רב לא דריש חגב לשמו חגב כו' עכ"ל לפום סברת התוס' כמו שהוכיחו לקמן דליכא מין ארבה או סלעם או חרגול שאין שמו חגב ודאי דליכא נפקותא לענין דינא בהכי דלתנא דבי רב נמי דלא דריש חגב לשמו חגב לא שרי אין שמו חגב דהא כולהו פרטי נינהו והני כולהו שמן חגב אלא דרבי יוסי דקאמר ושמו חגב היינו הך דרשא דחגב דלתנא דבי רב לא הוה הוצרך ליה למימר ושמו חגב כיון דלא שרי אלא הני פרטי והרא"ש שהוצרך לפסוק כתנא דבי רבי ישמעאל דדריש חגב לשמו חגב היינו אף אם נפרש שיש בה ממיני הפרטים שאין שמו חגב דהשתא לתנא דבי רב שרי שאין שמו חגב והדברים ברורים וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין לו כו' לא מוכח מגופיה דקרא כו' מקרא אחר דכתיב עמו אנכי כו' עכ"ל דברים תמוהים הם דבפ' כשם בהדיא מוכח ליה מהאי קרא גופיה דקאמר אלא מעתה בכל צרותם לא צר ה"נ דלא הוא וכ"ת ה"נ והכתיב ומלאך פניו הושיעם כו' ובמסכת תענית דקאמר ולמה נותנין אפר כו' אר"י בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה ר"ל אמר בכל צרתם לא צר מהכא נמי משמע דמגופיה דקרא מוכח לה וצ"ע:

בד"ה אלו כללי כו' הו"א דוקא במין סלעם שרי ראשו ארוך אבל בשאר כו' עכ"ל להאי תירוצא דאיכא במין סלעם ראש ארוך ק"ק ל"ל לתלמודא למימר דאתא סלעם לראשו ארוך באא"ע לגופו הא שפיר איכא למימר ראשו ארוך בכעין הפרט דמין סלעם דכה"ג כתבו התוס' לעיל דאי הוה א' ממיני ארבה או סלעם וחרגול שאין שמו חגב ואין להם כרעים אי לאו דכתבינהו בהדיא הוה מכשרינן להו בכעין הפרט ויש ליישב דאין זה כעין הפרט כיון דפרט גופיה שהוא סלעם אין לו ראשו ארוך אלא מינו ולעיל נמי ה"מ לדחויי הכי אלא דבלאו הכי דחי שפיר ודו"ק:

בא"ד ה"א דסלעם אתא לאסור מינו קמ"ל כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאם כן לקמן נמי בלמינהו דחגב דמוקמינן ליה עד שיהא בו כל הסימנין הא אצטריך ליה דאי לאו למינהו ה"א דחגב אתא לאסור מינו די"ל דהתם א"נ לאו למינהו הוה מוקמינן ליה טפי לשמו חגב דהשתא אצטריך ליה לגופו אבל לאסור מינו לא אתא חגב לגופיה מה שאין כן הכא דלא אתא סלעם כלל לגופו אלא לראשו ארוך דאינו מינו כלל ואי לאו למינהו טפי הוה מוקמינן ליה לאסור מינו ודו"ק:

תוס' בד"ה ר' יוסי כו' לא דריש חגב כו'. נ"ב פי' ואין צריך שיהא שמו חגב וכן פירש הרא"ש להדיא ומ"מ אינו קשה אמאי אמר איכא בינייהו ראשו ארוך ולא קאמר איכא בינייהו חגב משום דלא פסיקא ליה כל כך דשמא תנא דבי רב [בלא יתור דחגב מצריך שיהא שמו כל הני דכתיבי בקרא אבל לקמן מקשי התוס' אי הוי חד מנהון דלא הוי שמו חגב א"כ מוכח להדיא דתנא דבי רב] לא ס"ל דבעינן שמו חגב הל"ל איכא בינייהו שמו חגב:

ברש"י בד"ה הרזבנית כו' ואינו דומה לאלו במראה. ר"ל שישנו בו כל הסימנים שבאלו ואין הפרש ביניהם רק במראה ולא מצי לפרש בשם לחוד דע"כ ע"י שינוי מראה נקראה בשם אחר:

בתוס' בד"ה ר"י אומר כו' לא דריש חגב לשמו חגב כו' ולא מרבי מידי מכעין כו'. משום דחד תליא באידך לתדר"י דדריש בכלל ופרט וכלל דדיינינן כעין הפרט ממילא נתרבה חגב מכעין הפרט ואייתר לדרוש שמו חגב אבל לתד"ר דדריש בכלל ופרט אין בכלל כו' נמצא צריך חגב לגופיה ולא לדרוש לשמו חגב ולא הכריחו בקצרה דר"י מפרש מלתא דת"ק אף אם יסבור כתד"ר מ"מ בעינן שמו חגב דהא כל אותן המפורשים במקרא שמם חגב מדלא קאמר איכא בינייהו כן וכמ"ש בסמוך י"ל אף דקושטא כן הוא דשמייהו חגב מ"מ א"צ שיהיה כן ולא נחשב לסימן טהרה כשאר סימנים אף לתדר"י אי לאו דאורי לן קרא דצריך שיהיה שמו חגב משא"כ ראשו ארוך אף דגרע משאר סימנים מ"מ כיון שהוא סימן בגופו היינו מצריכין אותו דהא אי לא ריבויא דסלעם היינו מצריכין אותו וה"א לת"ק דלא חשיב שמו חגב לסימן כשאר ד' סימנים ס"ל כתד"ר ור"י דמחשבו לסימן ס"ל כתדר"י וממילא איכא בינייהו כא"ב דתד"ר לתדר"י [דהיינו ראשו ארוך] לזה כתבו דע"כ ת"ק נמי כתדר"י ס"ל כו' אך דלמא ראשו ארוך נמי לא מחשיב ת"ק לסימן כמו שמו חגב [דכולהו הוי שמייהו חגב ולא חשבינן לסימן ה"נ כולהו הוי אין ראשו ארוך ולא חשבינן לסימן דשניהם שוין] ולמה כתבו ובעי ה' סימנים היינו הנך ד' ואין ראשו ארוך ולא קאמרו ו' סימנים דלכאורה הנך ד' סימנים דמתני' סימנים חשובין ושקולין וסימנים דשמו וראשו הם סימנים גרועים ושקולין וכדמשמע לקמן בתוס' והוי צריך להיות דומה בכל צד מכעין הפרט ואיצטריך סלעם למעט סימן הגרוע והוי ממעטינן הכל ואיצטריך חגב לשמו חגב וכן משמע בוי"ל לפי שאין סימן זה דשמו כו' כי היכי כו' דשוין הן וא"כ מה הכריחו יותר מראשו ארוך מן שמו חגב או שמא בהיפך ולא היינו מצריכין סימן הגרוע מכעין הפרט ולבתר דכתב חגב לשמו הוי בעינן נמי אין ראשו ארוך ואיצטריך סלעם למעוטי (*ת) וכ"ז אינו אבל אפ"ל של"ת דת"ק ס"ל כתד"ר וכמש"ל [דלא מחשיב ליה ת"ק שמו חגב לסימן לזה הכריחו] א"כ הול"ל נמי אין ראשו ארוך שהרי יש מינים שיש בהן הד' סימנים וראשו ארוך כדאמר לקמן איכא בינייהו ראשו ארוך [ואף דכל הכתובים אין ראשן ארוך מ"מ במתני' לא הוזכרו החגבים בשמן רק הד' סימנים ויש בהן נמי שראשן ארוך] ונטעה להכשירם שהרי זה עצמו פלוגתא דבין ת"ק לר"י לפי"ז כא"ב דבין תד"ר לתדר"י משא"כ שמו חגב [אף דבמתני' לא הוזכרו המנוין בכתוב דנימא כולן שמן חגב רק נותן עליהן ד' סימנים מ"מ] אין נ"מ בפלוגתתן דאפשר דאין עוף שיש בו ה' סימנים הללו שלא יהיה שמו חגב והוא מסתמא ממין המנוים במקרא וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה במאי קמיפלגי ולכך לא פסיקא להו לכתוב צריך ו' סימנים כו' ודו"ק. גם [ליישב אמאי לא הכריחו בקצרה] הא דכולן המנוין שמן חגב אין פסיקא כ"כ דלא מפורש בגמ' [ומה שהוכיחו מדלא אמר א"ב] שמא אה"נ הומ"ל עוד א"ב כמו שאיתא בכמה מקומות או שמא תלמודא גופיה מסופק להכי לא מצי לעשות א"ב כן להכי מכריחין בדבר ברור דהו"ל לחשוב ראשו ארוך ומה צורך להכניס עצמן להכריח מקודם דשמן חגב [ולהכריח אח"כ מינה דר"י לפרש] וק"ל ודברי ח"ש בזה אינני מכיר וצריכין עיון:

בא"ד א"נ לכלל ופרט כו' . אע"ג דארבע רגלים הוא נמי כלל:

בא"ד אבל אין לפרש כו' . ודקאמר בסמוך הצד השוה שבהן שיש להם קרצולין כו' היינו בפרטים עצמן אבל במינייהו ישנן וז"ש שיש באחד ממיני ארבה כו' ויש לראות קצת דהא כעין הפרט בעינן לא כעין הכלל והפרט דארבה וכו' הן עצמן [לא מיניהם ועליהן קאמר הצד השוה כו'] ועוד שהקשו אדרבא הני פרטי מרבי יותר מן הכלל כו' וז"א רק כלל האחרון מרבה יותר מהכלל הראשון ודוחק לומר שכתבו לתד"ר דלמינהו לדידהו (כלל) [פרט] שהרי לא הזכירו רק ארבה סלעם חרגל ונראה שר"ל בארבה גופיה או בסלעם וחרגל גופיה יש באחד ממינם שאין לו כרעים כאילו תאמר במין ארבה עצמו קצתן יש להן כרעים וקצתן אין להם ולמינהו מרבה שאין שמם ארבה ומ"מ ממינו הוא כדלעיל ממינו להביא את הזרזיר כו' להביא סנונית לבנה למינו דנץ זה שוריינקי כו' והשתא דכתב אשר לו כרעים אורי לן דאמרינן דוקא באותו מין ארבה שיש להן כרעים וז"ש הצד השוה שבהן שיש להן כרעים כו' השתא לפי האמת דכתיב אשר לו כרעים ודו"ק:

בא"ד וכן מכרעים קשה כו' . אבל א"ב כרעים א"ל דהשתא באמת כתב כרעים:

בתוס' בד"ה אע"פ כו' ולא מצי למימר לא כו'. לפרש"י שהוא קרי וכתיב וכן הוא במסורת וקריין ולא כתיבין המה הלכה למשה מסיני לכאורה לק"מ ואם נפרש כוונתן שר"ל בין יש לו ובין אין לו ומנ"ל עתיד לגדל כו' ונכתב לכלל [אף אם נימא כתי' דלעיל דכרעים לא הוי סימן חשוב ולא הוי מצריכין ליה] דזהו קושית וא"ת שני (*א) ועוד דא"כ לא סתרו מידי במ"ש דאדרבא סלעם כו' דמ"מ הכלל מורה אף על אין לו כרעים מיהו בזה י"ל כיון דמ"מ כעין הפרט בעי דהיינו יש לו כרעים דוקא וכהצד השוה א"כ למאי נ"מ שינוי של הקרי וכתיב גם האין לפרש דלעיל [בד"ה ר"י] נסתר בזה דא"כ מנ"ל לתלמודא לפרש עתיד לגדל ולא לא ולו ממש כיון דקצתן יש להן וקצתן אין להם (*ב) ואולי לא חשבי להו לקרי וכתיב דומיא אשר לא יעדה:

בא"ד ואינו רוצה והפדה וה"ט כו'. כצ"ל:

בא"ד וא"ת בפרק כשם כו' ואמאי לא מייתי כו'. אף אם ס"ל דהכא הוי קרי מ"מ גם לא דהתם הוא קרי וכתיב במסורת. ויש לראות מאי קושיא התם מייתי דלא הוא לו ממש משא"כ כאן דאין נעקר ממשמעותיה לגמרי ור"ל שאין לו כרעים עכשיו וכוא"ת השני [דמקשו דאמאי לא דרשינן הכא לו ממש כדהתם] וי"ל דמ"מ משמע מהם דמשמעות לא לו רק צריך דרשא מדמשני למיכתב בא' וכוי"ל האחרון:

בא"ד אבל בכל צרתם לא צר לא מוכח כו' . די"ל שהקב"ה אינו חושש בעצמו ומוסר תשועתן ע"י מלאך או ה"ק אע"פ שלא צר להקב"ה אפ"ה ומלאך פניו הושיעם כו' וקאי אחסדי ה' כי לא תמנו ותלמודא שם דקאמר וכ"ת ה"נ הא כתיב ומלאך פניו הושיעם [אף די"ל דמוסר תשועתן או ה"ק כו'] אקרא דעמו אנכי בצרה סמך:

בתוס' בד"ה אלו כללי כו' לכל אחד כלל אחרון בפני עצמו כצ"ל ואייתר ליה סלעם לרבוי כו' :

גמרא מה ת"ל למינו למינהו כו' ד"פ. כצ"ל. וכן לקמן בדתנא דברי"ש צ"ל למינו להביא ציפורת כו':

תד"ה אלו. ולמינהו דחגב להצריך כל הד' סימנים. כצ"ל:

בא"ד שכאו"א נידון לבדו בכלל ופרט וכלל צריך כו'. כצ"ל:

מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁנַיִם לְכָאן וּשְׁנַיִם לְכָאן טָמֵא. וְאִם שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן טָהוֹר. נראה לי בס"ד ידוע כל טהרה שורשה בקדושה שהיא רשות היחיד ולכן מי שיש לו חלוקה של אחד רמז שהוא טהור ששרשו בקדושה שהיא רשות היחיד וזה שחלוקות שלו שנים שנים שרומזים לרשות הרבים כי מיעוט רבים שנים זה מורה שהוא טמא ששרשו בקליפה שהיא רשות הרבים נמצא המבדיל בין הטהור ובין הטמא הוא חלוקה של אצבע אחד.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד? (איוב יד, ד) בתמיה. ובזה יובן הטעם שלקח נח מן הטהורים שבעה (בראשית ז, ב) כי הטהור חולק שלשה ואחת וידוע מספר השלשה במניין הקדמיי כזה אב"ג עולה מספר ששה [א+ב+ג=6] ועם האחת הרי שבעה לכן ממין הטהור שבעה שבעה מה שאין כן הטמאין חולקין שנים שנים וכל שנים במספר הקדמיי שלשה [א+ב=3] וב' פעמים שלשה הם ששה נמצא חסר אחד מן השבעה וזהו שנאמר 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד'.
ומה שאמר יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף טָהוֹר, סימני טהרה הם 'זפק יתר נקלף' ראשי תיבות 'זין' לשון הזנה כי הטהור נזונין העולם ממנו ולכן לקח נח מטהורים שבעה שהם מספר ז' שבהיותו מלא תמצא בו רמז של סימני טהרה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לסימנים אלו של טהרה וטומאה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת שמיני ובספר הלקוטים דהעופות הואיל והם מן בחינת שלשה גבורות העליונות רובם טהורים כי השלשה הנזכר הם ממותקות היטב ואין אחיזה לחיצונים בהם כי אם דבר מועט ולכן אין מתהוים עופות טמאים כי אם מעט מה שאין כן הבהמה שהיא מן בחינת שתים גבורות התחתונות שלא נמתקו היטב כי אם באור חוזר ועוד שהם תחתונות יש לחיצונים אחיזה בהם יותר ולכן רובם הם טמאים.
ולכן השתא אתי שפיר שאם יחליק אצבעותיו שלשה ואחד הרי יש בו רמז בזה על שרשו שהוא מן השלשה גבורות שהם ממותקות היטב ועל כן סימן זה הוא סימן טהרה שרמוז בסימן זה שורשו הטוב אשר מחמת זה היו העופות רובם טהורים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ואם חולק אצבעותיו שנים שנים נמצא יש בו רמז על שנים גבורות שהם אינם ממותקות היטב שמחמת כן היו הבהמות רובם טמאים לכן אין סימן זה טוב בשבילו אלא הוא סימן טומאה הואיל שהוא רומז על שני גבורות שאינם ממותקות באור ישר.

דסגי להו ברוב כל דהו וכן בדין דהא קיי"ל כללא בתרא דוקא. והא"ש דמשנתינו מני לי' בד' סימנים ומפסיק בסי' קורסליים בין כנפיים ובין חופין רובו והרמב"ם והטור עושה אותן רק ג' סימנים ומונה כנפיים חופין רוב עוביו והקיפו כאחת היינו כנ"ל דלמשנתינו בעינן רוב הנראה לעינים כמ"ד כללא קמא דוקא ה"ל סי' בפ"ע ולרמב"ם וטור סגי ברוב כל דהו ליכא אלא סי' א' כנפיים חופין רובו יהיו כל דהוא או רוב גדול הנראה לעינים:

ת"ר אין לו עכשיו וכו' יל"ד סדר הש"ס דתחלה סידר פיסקא דכנפיים חופין את רובו דתנן בסיפא והדר סידר פיסקא דקורסליים אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. עכנ"ל דעתיד לגדל אחר זמן אכנפיים קאי ור"א בר' יוסי מוסיף אף קורסליים ואכנפיים לא צריך קרא שמסברא ידעינן שכן דרך גידולם שבקטנים הם קצרים וגדלים אחר זמן ואקורסליים מייתי קרא והא"ש הרמב"ם דפסק כן בין בכנפיים ובין בקורסליים דסגי בגידול אחר זמן ומהכא נפקא לי' לע"ד:

אשר לא כרעיים עיין תוס' ומהרש"א ומה שהקשה ממס' תענית. ונ"ל האי עמו אנכי בצרה מיירי בצדיק גדול בני עלי' כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי ועל כיוצא בזה נאמר עמו אנכי בצרה והתם אפי' בצרה שאינה מאומות העולם אלא אפי' מדבר באופל יהלך מקטב ישוד צהרים וכדומה בכל זה כביכול עמו אנכי בצרה אמנם בכל צרתם לא צר מיירי בכלליות האומה אפי' שאינם צדיקים כל כך כנ"ל ולעומת זה לא הבטיח אלא בצרה שהוא מאומת העולם כדמייתי תוס' בשם מדרש ומשו"ה התם במס' תענית שגזרו תענית על צרה שאינה מאומת העולם. וגם לא מיירי מצדיק מיוחד אלא מכלל הציבור ע"כ על כל פסוק משני פסוקים אלו יש לפקפק משו"ה מר מייתי מהאי קרא ומר מאידך קרא ועל כל א' יש לפקפק אלא דאינו אלא סמך בעלמא והניח אפר מקלה על התיבה ר"ל:

והנה אי לאו דכתיב עמו אנכי בצרה לא הוה לן למדרש כלל לא צר כמו לו צר דאלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו דשייך בהקב"ה מיצר אלא היינו דוחקים לפר"ש לא צר אינינו מיצר בצרת ישראל כלל אע"ג דכתיב ומלאך פניו הושיעם אבל מ"מ אינינו מיצר אבל השתא דמצינו עכ"פ בצדיק גדול עמו אנכי בצרה כביכול מיצר בצרתו נהי התם בצדיק גדול מיירי מ"מ מסתיין דשייך מיצר כלפי מעלה ע"כ מדכתיב הכא ומלאך פניו הושיעם שהקב"ה משגיח בעיניו ומושיעם במלאך פניו נאמר נמי לא צר כמו לו צר:

וא"ש וקרוב לזה במהר"מ שיף:

למיניהו למיניהו דפעמים מלשון זה משמע דרצה ליישב מ"ט אמר ד' פעמים ולא סגי בלמיניהם. וטעמא נ"ל לפי המשמע מפירש"י ד"ה הרזבנית מין חגב ואין דומה לו אלא במראה עכ"ל דמין דחגב כיון שאין לו שום דמיון לחגב אלא במראה בעלמא ולא בשום סימן אי לאו כתיב לומינהו מיוחד אלא הוה כתיב למינהם ה"א לא קאי אחגב וה"א שאין לו מין כלל לכן כתיב בכל חד למיניהו כנ"ל קצת מיהו מלשון תוס' משמע דלתנא דבי רב לא קשי' להו דלכתוב למיניהם כיון שכל א' פרט בפ"ע ואינו נידון בכופ"כ ולא קשי' להו הכי רק לתנא דבי ר"י:

ולפי זה קשי' לי מאי דוחקי דש"ס למימר בסוף שמעתין מר כי אתרי' שהוא דוחק שיהיו לשונות מהופכים מהיפך להיפך נימא לכ"ע ניפול יש לו גבחת ולא זנב ורשיון יש לו שניהם. אך פליגי בפירוש לשון הקרא תנא תנא דבי רב קיבל סלעם הוא רשיון ויש לו שניהם נמצא הוא מרוחק מארבה בשני צדדין ואי ס"ד דרשינן בכופ"כ ה"ל חרגול אותו המיותר לאם אינו ענין וקשה כיון דארבה וסלעם מרוחקים בשני צדדים וסמוכים בקרא ה"ל למכתב ארבה וסלעם למיניהם דהרי אין הפסק ביניהם אע"כ לא דרשינן כופו"כ כה"ג ותו לא ק' לכתוב למיניהם. ותנא דבי ר"י ס"ל סלעם זה ניפול שאינו מרוחק אלא בגבתת ולא בנזב. ואתי' מה הצד מחרגול. אבל סלעם אתי לאם אינו ענין ומפסיק בין הפרטים לכן לא הו"מ למכתב למיניהם ולעולם דרשינן כופו"כ כה"ג ומנ"ל להש"ס לדחוק מר כי אתרי' וי"ל קצת לפמ"ש לעיל בסמוך והוא אי ס"ד תנא דבי רב בעלמא דריש כו"פ כי האי גוני. א"כ ה"נ לידרוש ולימא הכא כללא בתרא דוקא ובארבה לחוד סגי וסלעם וחרגול תרווייהו מייתרו א' לרבות ראשו ארוך וא' כנפיו חופין רוב שאינו נראה לעינים ומשו"ה לא כ' למיניהם מפני שאין שלשתן באים בענין א' אע"כ תנא דבי רב בעלמא נמי לא דריש כו"פ כה"ג:

אלו כללי כללות וכו'. מ"ש תוס' אי לא כתיב למיניהו בסלעם ה"א דסלעם אתי למעוטי מינו פי' ואז בטיל לי' ילפותא דמה הצד השוה שבהן שיש לו ד' סימנים דז"א דמינו דסלעם יוכיח שיש להם ד' ואפ"ה מעטינהו רחמנא. ומכיון שבטיל ילפותא דמה הצד תו הוה צריך למכתב חגב וגם למינהו דידי' כ"כ הי' הטעות אבל השתא דכתיב סלעם למיניהו לרבות באם אינו ענין אפי' מה שאינו לו דמיון כלל והיינו ראשו ארוך תו לא בעי ש"ס למימר דאי לא כתיב למיניהו גבי חגב ה"א למעוטי מינו דחזינן דמרבינן אפי' שארי מינים ומה"ת נאמר דממעטינן מיני חגב הדומה לו טפי אע"כ דה"א אפי' אין בו כל הסימנים הללו ומיושב ק' מהרש"א. אמנם מה שתי' תוס' בתי' קמא דאי לא כתיב למיניהו בסלעם ה"א דלא אתי לרבויי אלא ראש ארוך דמין סלעם קמ"ל למיניהו הרי כל מין סלעם כתיב ואתי סלעם גופי' לרבות אפי' ראשו ארוך דשארי מינים כנלע"ד כוונת תוס'. מ"מ מבואר מדבריהם דאיכא במין סלעם מי שיש לו ד' סימנים וראשו ארוך ומרבה נמי באם אינו ענין של שאר מינים נמי כל שיש לו ד' סי' וראשו ארוך ועכ"פ אין כאן אם אינו ענין רחוק כל כך שהרי אינו מרבה מינים אחרים אלא אותם הדומים לנמצאין במינו. וא"כ איך קאמר השתא דכתיב סלעם לרבויי ראשו ארוך אימא נמי לרבויי כל דהו מה"ת סליק הך אדעתא וצ"ע קצת:

ת"ל חגב ששמו חגב ז"ל רמב"ם ואעפ"י שראשו ארוך ויש לו זנב אם שמו חגב מותר ומשמע קצת דס"ל דלא קאי שמו אלא אהנך תרתי דאית בהו ריעותא דראשו ארוך וזנב כמ"ש ה"ה בשם רמב"ן וטעמא נ"ל דס"ל לא אצטריך שמו חגב אלא אהא דאתי באם אינו ענין מסלעם ומדהפסיק בחרגול בין סלעם לחגב ש"מ אחרגול דלפניו נמי קאי ואסלעם דלפני פניו ולא יותר. וקמ"ל רמב"ם אפי' יש לו ב' ריעותת דראשו ארוך וזנב מ"מ שמו חגב מתירו וה"ה ריעותא א' נמי צריך שמו חגב אלא רמב"ם רבותא דהתירא קמ"ל וי"ל רש"י בחומש כך כוונתו אותן שבזמנינו יש מהם ראשו ארוך ויש מאותן שראשן ארוך ואין להם זנב ולית בהו אלא ריעותא א' מ"מ בעי שמו חגב ורש"י רבותא דאיסורא קמ"ל ועמהרש"א:

אי שמו חגב יכול אפי' אין בו כל הסימנים הללו. פי' וסימנים הללו איצטרכו למי שאין שמו חגב אבל אי שמו חגב לא צריך לשום סי' ת"ל למינהו:

בתרתי. בשתי תיבות: בשני שיטין. בת מכאן ויענה מכאן: הכי גרסינן יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור. וארישא סמיך דתנא ליה כל עוף הדורס טמא ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור: את רגליו. אצבעותיו: הקולט מן האויר. שכשזורקין לו מאכל קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר: ציפרתא. מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה: קולט ואוכל. שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו: שכן. כמו שוכן: ונדמה. דומה להם במראיתו: הלכך. הואיל ואמרינן הכי בעינן תרוייהו: זחל. מין חגב בלשון ארמי: איסקרא. ואין לו קרצולים בקטנותו וגדלים לאחר זמן: אשר לא כרעים. כתיב ואשר לו קרי: רשון ניפול גדיאן יוחנא ירושלמית. כך שמם: צפורת כרמים. מין ארבה דאין לו גבחת וכן לארבה כדלקמן: יוחנא. מין סלעם דיש לו גבחת: ערצוביא. מין חרגול דיש לו זנב ולשנים הראשונים אין זנב: הרזבנית. מין חגב ואינו דומה לאלו במראה: דבי ר' ישמעאל תנא. הנך למינהו לאו פרטי נינהו כדאמרת דלא מרבי אלא מינא דכל חד אלא כללי נינהו ויש כאן כללי כללות ופרטי פרטות כלומר כללות הבאין אחר כללות שלא לצורך ואתו לדרשה ופרטין הבאין שלא לצורך אחר פרטות ולדרשה באו על כרחך ולקמן מפרש להו ואזיל דסלעם וחגב הן הפרטות שלא הוצרכו ולמינהו הכתובין עמהם הם הכללו' שלא הוצרכו:

רבי יוסי אומר ושמו חגב. אומר היה הריב''ם דרבי יוסי מפרש מילתא דתנא קמא ולא פליג כדמוכח בגמרא דתנא דבי רבי ישמעאל דדריש כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט כל דאית ליה ד' סימנין ודריש חגב לשמו חגב ותנא דבי רב לא דריש. חגב לשמו . חגב אלא קאמר חגב זה גדיאן ולא מרבה מידי מכעין הפרט ובעי ה' סימנין הנך ארבע ואין ראשו ארוך ופסיל ראשו ארוך ותנא דמתניתין דקתני ארבעה סימנין ולא קתני אין ראשו ארוך ש''מ דסבר כתנא דבי רבי ישמעאל דמכשיר אפילו ראשו ארוך וא''ת ל''ל דכתב רחמנא חגב לשמו חגב תיפוק לי מכעין הפרט כמו הנך ד' סימנין וי''ל לפי שאין סימן זה דשמו חגב חשוב כשאר סימנין ולא הוה מצרכינן ליה כי היכי דלא בעינן אין ראשו ארוך ומרבינן אע''פ דראשו ארוך ומהאי טעמא נמי איצטריך לאשמועינן בקרא כרעים בהדיא אי נמי כרעים איצטריך לכדדרשינן בגמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן א''נ לכלל ופרט כדקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל אבל אין לפרש שיש באחד ממיני ארבה או ממיני סלעם וחרגול שאין שמו חגב ואין להם כרעים ואי לאו דכתבינהו קרא בהדיא הוה מכשרינן להו דבכלל ארבה וסלעם וחרגול נינהו דא''כ כי קאמר בגמרא דתנא דבי ר''י ותנא דבי רב איכא בינייהו ראשו ארוך לימא דאיכא בינייהו דאין שמו חגב דלתנא דבי רב שרי ולתנא דבי ר''י אסור וכן מכרעים קשה דקאמר בגמרא אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט אדרבה הני פרטי מרבה יותר מן הכלל דכללא ממעט כל ארבה סלעם וחרגול שאין להם כרעים ופרטי מרבה וכי האי גוונא לא אשכחן דעביד כלל ופרט: אע''פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. מדכתיב לא באלף קדריש ולא מצי למימר לא שאין לו כרעים כלל קאמר דאדרבה סלעם ארבה וחרגול יש להם קרצולים כדקתני בהדיא בהצד השוה שבהן וכו' וכן אשר (אין לו) חומה דגבי ערי חומה דריש אע''פ שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן בפ' קמא דמגילה (דף ג:) ולא מצי למימר שאין לו כלל קאמר דבערי חומה מישתעי קרא וכן אשר לא יעדה והפדה ומתרגמינן דקיימי ליה פי' שהיה לו לקיימה וליעדה דמצות יעידה קודמת ומהאי קרא דרשי' ליה בפ''ק דבכורות (דף יג.) דמצות יעידה קודמת למצות פדייה שנאמר אשר לא יעדה והפדה ואע''ג דכתיב באל''ף דרשינן כאילו כתיב בוי''ו כלומר שהיה לו ליעדה ואינו רוצה והפדה והיינו טעמא דלמה ליה למכתב אשר לא יעדה פשיטא דבלא יעדה מישתעי קרא דאם יעדה היתה צריכה גט וגם לא היתה צריכה פדיית אב שבשעת ייעוד פקע שעבוד שפחות מינה וא''ת בפרק כשם (סוטה לא.) דפריך וכל היכא דכתיב לא באל''ף ממש הוא והא כתיב בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם ואמאי לא מייתי מכל הנך קראי ויש לומר דבכל הני איכא הוכחא מגופיה דקרא שרוצה לומר אשר לו בוי''ו אע''ג דכתיב באל''ף דאדרבה סלעם וחרגול יש להם קרצולים וערי חומה ביש להם חומה מיירי וגבי יעדה כדפרישית מדכתיב כלל אבל צרתם לא צר לא מוכח מגופיה דקרא שהקב''ה כביכול מיצר בצרתם של ישראל אלא מקרא אחר דכתיב עמו אנכי בצרה וא''ת והיכי דרשינן הכא וגבי ערי חומה מדכתיב לא באלף דבעי למימר קרא אע''פ שאין לו עכשיו והא מסקינן בפרק כשם (גם זה שם) דאל''ף משמע הכי והכי הן או לאו ויש לומר דמ''מ דרשינן מדשני למכתב באל''ף יותר מכל אותם לו שרוצין לומר הן שכתובין בוי''ו ש''מ לדרשה ולא צר נמי דרשינן במדרש דכתיב באל''ף דכל צרה שאינה לישראל מאומות אינה צרה: אלו כללי כללות ופרטי פרטות. כדדרשינן בסמוך דאשר לו כרעים כלל ארבה סלעם וחרגול פרט למינהו חזר וכלל ולאו דוקא נקט תנא דבי ר' ישמעאל סלעם לכלל ופרט וכלל דסלעם קרא יתירא למישרי ראשו ארוך כדמסקינן בסמוך ולמינהו דסלעם מפרש הריב''ם דאיצטריך דאי לא כתיב למינהו הוה אמינא דוקא במין סלעם שרי ראשו ארוך אבל בשאר לא להכי כתיב למינהו לרבויי בכולהו א''נ הוה אמינא דסלעם אתא לאסור מינו קמ''ל ולא קאמר כללי כללות למימר דכל אלו ראויין לדונם בכלל ופרט וכלל אלא ה''ק אלו כללות הבאין אחר כללות ופרטות הבאין אחר פרטות וצריך לדורשם כולם כפי הראוי וארבה וחרגול בלבד הם דבאים בכלל ופרט כדמוכח בשמעתא וסלעם למישרי ראשו ארוך כדמסקינן וחגב להצריך ששמו חגב ולמינהו דחגב להצריך כדמפרש בהדיא בברייתא ולמינהו דסלעם כדמפרש ליה מסברא דנפשיה כדפרישית וא''ת למה הוצרך לכתוב למינהו בכל אחד בארבה וסלעם וחרגול לכתוב למיניהן ויהיה די בכל אחד לשלשתן בסוף ויש לומר משום דארבה וחרגול הם הם לבדם שבאין בכלל ופרט וכלל כדפרישית וראויין היו ליכתב זה אצל זה והפסיק בסלעם וכתבו באמצע בין ארבה וחרגול לשום דרשה דלא על חנם הוא שכתבו שלא במקומו וכיון שהוצרך לכותבו באמצע בשביל שום דרשה שוב אינו יכול לכתוב למיניהן לבסוף כי זה לא יתכן שלמיניהן יהיה עומד על ארבה וחרגול להיות להן כלל אחרון בפני עצמם ועל סלעם לא יהא עומד לכלל אלא לדרשה אחרת כמו שאנו דורשים עכשיו למינהו דסלעם ולפי שיש לארבה וחרגול לכל אחד כלל בפני עצמו ואין שניהם נידונים יחד בדין אחד של כלל פרט וכלל אלא בשנים שכל אחד ואחד נידון לבדו בכלל ופרט צריך לעשות בנין אב משניהם מארבה וחרגול וללמד משניהם בהצד השוה בשניהם ומה שאומר הרי אתה דן בנין אב משלשתן זה לפי שלא פירש עדיין דסלעם קרא יתירא הוא והכי פירושא דברייתא לפי המסקנא הרי אתה דן בנין. אב משלשתן בהצד השוה והואיל וכן הוא לא מצריך רק ארבעה סימנין דכי מעיינת ביה שפיר בארבה וחרגול סגי לעשות בנין אב משניהם ואייתר ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך והא דמרבינן ראשו ארוך ולא אמרינן דמרבינן ואע''ג דלית ליה חד מהנך ד' סימנין