דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

אין לי ללמוד הארבה אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, דילפינן ליה השתא מכלל ופרט וכלל. [כדמפרש לקמן], דכתיב "אשר לו כרעים" - הרי זה כלל. "ארבה" - הרי זה פרט. "למינהו" - חזר הכתוב וכלל. ולומד אני במידה של "כלל ופרט וכלל" את כל הדומה לפרט. והיינו, אותן חגבין שיש להן את ארבעת הסימנין המוזכרין במשנה [ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו], ואת הסימן החמישי - שאין להם גבחת!

אבל, חגב הבא לפנינו ויש לו גבחת, שאינו דומה לארבה אלא בארבעת הסימנין המוזכרין במשנה, ואילו בסימן החמישי הוא שונה ממנו - מנין שאני מרבה גם אותו?

תלמוד לומר "סלעם" - זה ניפול [ולקמן פריך, דלעיל אמרינן סלעם זה רשון]. ולסלעם יש גבחת והכשירו הכתוב.

"למינהו" - להביא את האושכף. שאחר הסלעם כתבה התורה "למינהו", כדי שנלמד מהפסוק בכלל ופרט וכלל:

כלל - אשר לו כרעים. פרט - ארבה.

למינהו - חזר וכלל. ומזה מרבה אני את האושכף ואת היוחנא הירושלמית שיש להם גבחת.

ואין לי לרבות אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת, דמרבינן ליה מ"למינו" הכתוב אצל הארבה. וכן מרבה אני את הבא לפנינו ויש לו גבחת דמרבינן ליה מ"למינהו" הכתוב אצל הסלעם, והבא לפנינו ואין לו זנב.

ומרבה אני את החגבים האלו [בין אותם שיש להם גבחת, ובין אותם שאין להם גבחת] כשאין להם זנב, דומיא דארבה וסלעם, שאין להם זנב, ודומין הם להם בחמשה סימנין [בארבעת הסימנין הכתובים במשנה, ובסימן הזה שאין להם זנב].

אבל חגב הבא לפנינו ויש לו זנב, מנין שגם הוא טהור, אף על פי שאין לו את הסימן החמישי?

תלמוד לומר, חרגול - זה רשון! ולחרגול יש, זנב והכשירו הכתוב.

ומדכתבה התורה אחר החרגול, "למינהו", דרשינן - להביא את הכרספת, ואת השחלנית, והוא הדין לערצוביא המוזכרת לעיל [ודרשינן להו בכלל ופרט וכלל כדדרשינן לעיל. אשר לו כרעים - כלל, חרגול - פרט, למינהו - חזר וכלל].

ואין לי לרבות אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת, וכן הבא לפנינו ויש לו גבחת. וכן חגב הבא לפנינו ואין לו זנב, והבא לפנינו ויש לו זנב, דכולהו איתרבו מדכתיב "למינו", "למינהו", "למינהו".

והבא לפנינו ואין ראשו ארוך. דמרבה אני את החגבים האלו בזמן שאין ראשם ארוך. דומיא דארבה, סלעם וחרגול, שלכולם אין ראשם ארוך, ודומין הם להם בחמשה סימנין.

אבל חגב הבא לפנינו וראשו ארוך [ויש לו את ארבעת הסימנים המוזכרים במשנה], מנין שגם הוא טהור?

אמרת, הרי אתה דן בנין אב משלשתן -

מארבה, סלעם וחרגול.

לא ראי, אינו דומה ארבה שאין לו גבחת ואין לו זנב, כראי חרגול, שיש לו גבחת וזנב.

ולא ראי חרגול, שיש לו גבחת וזנב, כראי ארבה, שאין לו גבחת וזנב. [139]

ולא ראי שניהם, ארבה וחרגול, הארבה אין לו גבחת ולחרגול יש זנב. כראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב.

ולא ראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב, כראי שניהם, לארבה אין גבחת, ולחרגול יש זנב.

ומוכח, שאין טהרת החגבים תלויה לא בזנב ולא בגבחת, שהרי יש מהם שיש להם זנב וגבחת, ויש מהם שאין להם זנב וגבחת, וכל המינין הללו טהורים, ולכן ילפינן בלימוד של "במה מצינו" את שאר החגבים, מהחגבים המוזכרים בתורה.

הצד השוה שבהן, בחגבים המוזכרים בתורה, שיש לו לחגב ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולין, [140] וכנפיו חופין את רובו וטהורין הן.

אף כל חגב שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולין, וכנפיו חופין את רובו -

טהור הוא. [141]

וממשיכה הברייתא: והלא הצרצור הזה [שהוא מין חגב טמא], יש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו.

יכול יהא מותר כיון שיש לו את ארבעת סימני הטהרה?

תלמוד לומר "ואת החגב למינהו". והלא המילה חגב מיותרת, שהרי כל חגב שיש לו את ארבעת סימני הטהרה מרבינן ליה.

אלא, דרשינן: ששמו יהיה חגב! וכל האמורין בתורה נקראים הם בשם חגב, ואלו הצרצור אינו נקרא בשם חגב.

אי שמו חגב, יכול אפילו אין בו את כל ארבעת הסימנין הללו, נמי יהיה טהור? תלמוד לומר "ואת החגב למינהו", ודרשינן: עד שיהא בו כל הסימנין הללו. ואם חסר לו אחד מהסימנין, אינו טהור.

[והמילה "חגב" היא זאת שכתבה לעיל הברייתא - אלו כללי כללות, והמילה "למינהו" היא - הפרטי פרטות שכתבה הברייתא. ששניהם נכתבו לדרשה יתירא].

פריך רב אחאי: מה להנך חגבים, המוזכרים בתורה, שכן אין ראשן ארוך. ומנין לך ללמוד ולרבות אפילו חגבין שראשן ארוך!?

וכי תימא כיון דשוו הנך חגבין לחגבין הכתובין בתורה בארבעה סימנין, מייתינן להו ומטהרינן אותם אף על פי שראשן ארוך, ולא פרכינן מה להצד השוה שאין ראשן ארוך תאמר בחגבין אחרים שראשן ארוך, כי היות והם דומים להנך חגבים הכתובים בתורה במקצת, מרבינן להו.

נחלקו התנאים בלימוד המידה של כלל ופרט וכלל.

איכא מאן דאמר, שהכלל הראשון הוא העיקרי, והוי כעין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל האחרון מרבה רק דבר שדומה לפרט בכל צדדיו.

ואיכא מאן דאמר שהכלל האחרון הוא העיקרי, ומוסיף על הפרט, ומרבינן כל דבר הדומה לפרט ואפילו דומה לו במקצת. והכלל הראשון מהני למידרש כעין כלל ופרט, ולמעוטי דבר שלא דומה לגמרי לפרט. אבל כל דבר שדומה במקצת לפרט מרבינן ליה.

ותנא דבי רבי ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר אזלינן בתר הכלל האחרון, ולכן אפשר לרבות אפילו חגבין שראשן ארוך. כיון שהם דומים במקצת ולא בעי שידמו לגמרי לפרט.

אי הכי, שכל דבר הדומה במקצת לפרט מרבינן ליה, חרגול נמי, דשוו להו לארבה וסלעם, לא ליכתוב בתורה, ותיתי, נלמד חרגול מארבה וסלעם, אף על גב שאין להם זנב, ואילו לחרגול יש זנב [כמו שלמדנו בלימוד של במה הצד שאפילו זה שראשו ארוך הוא טהור ואף על פי שאינו דומה לחגבין המוזכרין בתורה, שאין ראשן ארוך]!?

וממשיכה הגמרא: אלא, מאי טעמא לא ילפינן חרגול מארבה וסלעם, דאיכא למיפרך, מה להנך, ארבה וסלעם, שכן אין להן זנב, ואלו לחרגול יש זנב, ולכן לא ילפינן ליה מיניהו.

אם כן, הכי נמי איכא למיפרך: מה להנך חגבים המוזכרים בתורה, שכן אין ראשן ארוך! ואינך יכול ללמוד מהן לחגב שראשו ארוך. והדרא קושיין לדוכתא, מנין לנו לרבות חגב שראשו ארוך שגם הוא טהור, מאחר שאינך יכול ללמוד אותו בבמה הצד!?

ומשנינן: אלא, אמר רב אחאי: סלעם המוזכר בתורה - יתירא הוא. [וכתבה אותו התורה לרבות חגב שראשו ארוך].

ומפרשת הגמרא: לא ליכתוב רחמנא סלעם, ותיתי, ונלמד אותו מארבה ומחרגול בצד השוה, שגם לסלעם וגם לארבה וחרגול יש להן את ארבעת סימני הטהרה.

דמאי פרכת, מה תוכל לפרוך את הצד השוה: מה לארבה דאין לו גבחת, תאמר בסלעם שיש לו גבחת. הרי חרגול יוכיח, דיש לו גבחת וטהור הוא!

ואם תיפרוך: מה לחרגול דיש לו זנב, תאמר בסלעם שאין לו זנב!?

הרי ארבה יוכיח, דאין לו זנב וטהור הוא!

וחזר הדין. הצד השוה שבהן, ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך. אף אני אביא סלעם, שיש לו את ארבעת הסימנין, ואין ראשו ארוך.

ואם כן, סלעם דכתב רחמנא, למה לי?

אלא ילפינן במידה של "דבר שאינו ענין לגופו, תנהו ענין לדבר אחר, ואמרינן: אם הסלעם אינו ענין לגופו [שמיותר הוא], תנהו ענין לרבות חגב שראשו ארוך. ומהייתור של המילה סלעם ילפינן לרבות את החגבין שראשם ארוך.

הערות

[139] על פי התוספות

[140] הקרצולין הם רגליים נוספות, והן הכרעיים האמורות בכתוב, שבהם הם מנתרים.

[141] ולקמיה פריך, מה להצד השוה שבהן, שכן אין ראשן ארוך. ומנין לך לרבות היכא שראשן ארוך].

ציפורת כרמים, שכמו הארבה גם לה אין גבחת, שאין ראשה חלק, אלא יש בו כמין שערות.

וממשיכה הברייתא: ויש לשאול, אין לי להכשיר לפי זה אלא מין חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, אבל הבא לפנינו ויש לו גבחת מנין שגם הוא כשר? תלמוד לומר: "סלעם" (ויקרא יא, כב) — זה ניפול, שיש לו גבחת. וממה שנאמר אחר כך "למינהו", שהוא כלל, יש לדרוש גם כאן במידת כלל ופרט וכלל (אשר לו כרעים... סלעם... למינהו), לרבות מה שהוא כעין הפרט — להביא את האושכף, שיש לו גבחת, שהוא כשר כמו הסלעם.

ויש לשאול: והרי יש צד משותף לאלו שאין להם זנב, ואם כן אין לי להתיר אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת כמו ארבה, וכן חגב הבא לפנינו ויש לו גבחת, כמו הסלעם, ואולם מדובר בחגב הבא לפנינו ואין לו זנב; אבל הבא ויש לו זנב, מנין שהוא כשר? תלמוד לומר מיד אחר כך: "חרגול" — זה רשון, שיש לו זנב. ומה שנאמר לאחריו "למינהו" — הרי זה כלל, לדון שוב במידת כלל ופרט וכלל — להביא את הכרספת ואת השחלנית, שכמו החרגול, גם להם יש זנב.

וממשיכה הברייתא: ואין לי להכשיר ממה שלמדנו עד כה, אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת, או הבא ויש לו גבחת, וכן הבא ואין לו זנב, או הבא ויש לו זנב, ואולם דווקא זה הבא ואין ראשו ארוך, שהרי כל אלו אין ראשם ארוך; אבל הבא לפנינו וראשו ארוך, מנין שהוא כשר?

ומשיבים: אמרת (אומר אתה), הרי אתה דן במידת בנין אב משלשתן: הרי שלושתם אינם דומים, לא ראי (ענין) ארבה שאין לו גבחת ואין לו זנב, כראי חרגול שיש לו גבחת ויש לו זנב; ולא ראי חרגול כראי ארבה; ולא ראי שניהם כראי סלעם, שיש לו גבחת ואין לו זנב, ולא ראי סלעם כראי שניהם. הרי שיש בכל אחד מהם צדדים שאין בחבירו, ואת שלושתם הכשיר הכתוב, ונמצא שאין הטהרה תלויה בסימנים אלה, אלא בצד השווה בכולם, והצד השוה שבהן הוא — שלכל אחד מהם יש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים (רגלי ניתור), וכנפיו חופין את רובו, ומכאן נלמד כבנין אב: אף כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו — כשר.

ויש לשאול: והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו, יכול יהא מותר? לכן תלמוד לומר בסוף הפסוק: "חגב" — לומר שצריך שיהא שמו חגב, וכל אלו שנזכרו הם ממיני החגבים.

ויש לשאול: אי (אם) שמו חגב, יכול יהיה כשר גם אם אין בו כל הסימנין הללו? תלמוד לומר מיד אחר כך: "למינהו" — ללמד שגם אם שמו חגב אינו כשר עד שיהא בו כל הסימנין הללו: ארבעה רגלים, וארבעה כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופות את רובו. עד כאן הברייתא ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

פריך [הקשה] על כך רב אחאי: וכיצד אתה למד בבנין אב מארבה סלעם וחרגול, לכל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופים את רובו? מה להנך [לשלושה אלה], שכן יש בהם צד משותף, שאין ראשן ארוך! ואם כן חגב שראשו ארוך, מניין שהוא כשר? וכי תימא [ואם תאמר], כיון דשוו [שהם שווים] בארבעה סימנין — מייתינן ולא פרכינן [מביאים, לומדים אנו לכל שיש בו ארבעה סימנים אלה, ואיננו פורכים, שוברים את הלימוד], שבמידת "כלל ופרט וכלל" אין צורך שהפרטים הנלמדים יהיו שווים לגמרי לפרט המפורש; אי הכי [אם כך] אתה מניח, חרגול נמי [גם כן], דשוו להו [ששווה להם] לארבה וסלעם בארבעה סימנים אלה — לא ליכתוב [שלא ייכתב], ותיתי [ושיבוא, יילמד] מארבה וסלעם במידה זו!

אלא מדוע הוצרך הכתוב להכשיר חרגול במפורש — מפני שאם היו כתובים רק ארבה וסלעם איכא למיפרך [יש מקום להקשות]: מה להנך [לאלה] לארבה וסלעם, שכן אין להן זנב, וכיון שלחרגול יש זנב, ואינו דומה להם בכל ענין, אינו יכול להילמד מהם. אם כן, הכי נמי איכא למיפרך [כך גם כן יש לפרוך]: מה להנך [לאלו] שנזכרו בפסוק, שכן אין ראשן ארוך, ומניין להכשיר מין חגב שיש בו ארבעה סימנים אבל ראשו ארוך?

אלא אמר רב אחאי, מכאן למד התנא להכשיר חגב שראשו ארוך: סלעם שנזכר בפסוק — יתירא [יתר] הוא, שכן לא ליכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] סלעם, ותיתי [ותביא אותו] בבנין אב מארבה ומחרגול, בצד השווה בהם, שיש בהם ארבעה רגלים, וארבע כנפיים, וקרצולים, וכנפיהם חופים את רובם. דמאי פרכת [שמה אתה מקשה]? מה לארבה שאין אתה יכול ללמוד ממנו לסלעם, שהרי אין לו גבחת, ולסלעם יש גבחת — הרי חרגול שנזכר בכתוב יש לו גבחת. ואם תקשה: מה לחרגול שיש לו זנב, ולסלעם אין זנב — הרי הכשיר הכתוב ארבה שאין לו זנב! ואם כן סלעם דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אלא אם אינו ענין (אם לא הוצרך) לגופו — תנהו ענין לחגב שראשו ארוך, לומר שהוא כשר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the vineyard bird, which is similar to the arbeh in that its forehead is not smooth but has small hairs.

I have derived only that a species that comes before a person and does not have a smooth forehead is kosher. From where is it derived that even one that comes before a person and has a smooth forehead is kosher? The verse states: “Solam,” and this is the nippul, which has a smooth forehead. The phrase “after its kinds” that follows solam is another generalization, which serves to include a case similar to the detail, i.e., the ushkaf, which has a smooth forehead like the solam.

And I have derived only that a species that comes before a person and does not have a smooth forehead, like the arbeh, or one that comes before a person and has a smooth forehead, like the solam, or one that comes before a person and has no tail, is kosher, since none of the previously mentioned grasshoppers have a tail. From where is it derived that even one that comes before a person and has a tail is kosher? The verse states: “Ḥargol,” and this is the rashon, which has a tail. The phrase “after its kinds” that follows ḥargol is another generalization, and it serves to include the karsefet and the shaḥlanit, which also have tails.

And I have derived only that a species that comes before a person and does not have a smooth forehead, or that comes before a person and has a smooth forehead, or that comes and has no tail, or that comes and has a tail, or that comes and its head is not long, is kosher, since every grasshopper mentioned until this point does not have a long head. From where is it derived that even one that comes and its head is long is kosher?

You will say: You derive a paradigm from the three of them, as follows: The aspect [re’i] of the arbeh, which has neither smooth forehead nor tail, is not similar to the aspect of the ḥargol, which has both; and the aspect of the ḥargol is not similar to the aspect of the arbeh. And the aspect of neither of them is similar to the aspect of the solam, which has a smooth forehead but no tail, and the aspect of the solam is similar to neither of their aspects. The characteristic that renders them all kosher can only be an aspect common to all of them. Their common denominator is that each has four legs, and four wings, and jumping legs, and its wings cover most of its body. So too, any other species that has four legs, and four wings, and jumping legs, and its wings cover most of its body is kosher, even if its head is long.

One might ask: But doesn’t this tzartzur have four legs, and four wings, and jumping legs, and its wings cover most of its body? Consequently, one might have thought that it should be permitted. Therefore, the verse states: “Ḥagav,” to indicate that its name must be ḥagav. This includes all of the species previously mentioned, but not the tzartzur.

But if its name must be ḥagav, one might have thought that any ḥagav is kosher, even if it does not have all these signs. Therefore, the verse states: “After its kinds,” indicating that even if it is called a ḥagav it is not kosher unless it has all these signs. This concludes the baraita of the school of Rabbi Yishmael.

Rav Aḥai refutes the baraita: The four signs listed are not the sole common denominators between the arbeh, ḥargol, and solam. What is also unique about these grasshoppers in addition to these signs? They are unique in that their heads are not long. If so, grasshoppers with long heads might not be kosher. And if you would say: Since they share these four signs, we include all others with these four signs and we do not refute them, since the included species need not be identical in all their aspects, if so, the Torah should not even write the ḥargol, which shares these four signs with the arbeh and the solam, and let it be derived that the ḥargol is kosher by inference from the common denominators between the arbeh and solam.

Rather, it was necessary for the verse to write ḥargol because if it were omitted, its inclusion could be refuted as follows: What is unique about these, the arbeh and solam? They are unique in that they both have no tail. Since the ḥargol has a tail, its kosher status cannot be inferred from theirs. So too, the inclusion of grasshoppers with long heads can be refuted as follows: What is unique about these, the arbeh, ḥargol, and solam? They are unique in that their heads are not long. If so, grasshoppers with long heads might not be kosher.

Rather, Rav Aḥai said: One can derive that grasshoppers with long heads are kosher as follows: The solam mentioned in the verse is redundant. How so? Let the Merciful One not write solam, and instead let it be derived by inference from the common denominators between the arbeh and ḥargol, that they have four legs, four wings, jumping legs, and that their wings cover most of their body. As what can you say to refute this? If you say: What can be derived from the arbeh, which, unlike the solam, does not have a smooth forehead; one can respond: But there is the ḥargol, which has a smooth forehead. And if you say: What can be derived from the ḥargol, which, unlike the solam, has a tail, one can respond: But there is the arbeh, which has no tail. If so, why do I need the solam that the Merciful One wrote? Rather, if the solam is not necessary for the matter itself, apply it to the matter of a long-headed grasshopper, to teach that it is kosher.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי גבחת שממורט בפניו:

הבא ואין ראשו ארוך כלומר דגובאי וסלעם וחרגול שלשתן אין ראשן ארוך. לא ראי שניהם כראי סלעם דארבה אין לו גבחת וסלעם יש לו גבחת (וחרגול) לא ראי חרגול כראי סלעם דחרגול יש לו זנב וסלעם אין לו זנב לא ראי ארבה כראי חרגול כלומר דארבה אין לו גבחת וחרגול יש לו גבחתא)שייך לדף שאחר זה ואתי כל דדמי ליה משני צדדין כלומר דמותר. וזה [שראשו ארוך] לא דמי אלא מצד אחד כלומר בד' סימנים לא בראשו שיהא שוה להן לכל צד שיהא לו ד' סימנין ולא יהא ראשו ארוך. ואתי כל דדמי ליה מצד אחד כלומר אם לו ד' סימנין זהו צד אחד אף על דלא דמי ליה בצד אחר שראשו ארוך מרבינן ליה. מהיכא תיתי ארבה וחרגול כתיב. ובעינן דיהא שוה לארבה וחרגול מה ארבה וחרגול דיש להן ד' סימנין אף כל (ונרבי) [ולא נרבי] אלא שיש בו ארבעה סימנין:

ה"ג: לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול. וי"ס שכתוב בהם לא ראי ארבה כראי חרגול וק' דהא כולהו מארבה וחרגול אתו כדאמר רב אחאי לקמן.
ובתוס' מפרשים לפי המסקנ' דברייתא הכי קתני הרי אתה דן בנין אב וכו' וכיון דמבנין אב אתו כולהו ובנין אב בתרתי מינייהו בארבה וחרגול אתו א"כ סלעם הוי קרא יתירה ואתי מניה ראשו ארוך והא דפריך רב אחא מה להצד השוה שבהן וכו' משום דבמה הצד כל דהו פרכינן ודקאמרי' וכ"ת וכו' לומר דדילמא כיון דשוו בב' צדדין אתי במה הצד.
והאי בנין אב דקאמרי'הצד השוה שבהן ק"ל דהא כלל ופרט וכלל דרשי' בהו ולא מבנין אב אתו כדמפ' ואזיל ורש"י ז"ל מערב דין בנין אב לכלל ופרט דמסקנא אלא יש לפרש דה"ק ר' ישמעאל אלו כללי כללות אם אתה דורשן בכללין אתיא שאפי' למינהו כלל הוא אעפ"י שהכלל הראשון מרובה ממנו ואלו פרטי פרטות אם אתה עושה הכל פרט כלומר דאי מבניינא דפרטין אתי ואי מכללא אתי ומפ' בנין אב ועיקר טעמא אכלל ופרט ורב אחאי למאי דדריש בנין אב פריך דמה הצד כל דהו נמי פרכינן וכ"ש דהא כעין קולא וחומרא הוא וצ"ע. ותנא דבי רב טעמיה משום דלא דריש למינהו בכלל משום דבעי' דמי כללא בתרא לכללא קמא.
ויש ששואלין כאן, מה ראית לרבות ראשו ארוך ולמעט מה שאין בו כל הסי' הללו איפוך אלא למעט ראשו ארוך ולרבות מה שאין בו א' מן הסי' כגון שאין כנפיו חופין את רובו.
ויש מתרצים, מסתברא ראשו ארוך הו"ל לרבויי ולמעט מי שאין בו כל הסי' מפני שהד' כנפים וחופין את רובו דומין לקרסוליים וב' רגלים שפי' בהן תורה שאף הן מסייעי' אותו לנתר על הארץ.
ויש מי שאומר שהצרצור הזה ראשו ארוך ומאחר שהוצרך הכתוב למעט אותו מפני שאין שמו חגב ש"מ שכל מי ששמו חגב אעפ"י שראשו ארוך טהור שאם אין אתה אומר כן למה הוצרך הכתוב למעט מי שאין שמו חגב שאין בכלל שאר המינים מי שאין שמו חגב אלא הצרצור הזה והוא ראשו ארוך.
וא"ת א"כ סלעם דכתב רחמנא ל"ל כיון דכתב רחמנא חגב למעוטי צרצור ממילא שמעי' שמי שראשו ארוך ושמו חגב טהור לאו מילתא היא דאי כתב רחמנא חגב לחודיה ולא כתב סלעם הייתי אומר חגב לרבות כל שראשו ארוך בין שמו חגב בין שאין שמו חגב דהא מיעוט' צריך אבל עכשיו שכתב סלעם לרבות ראשו ארוך כל שראשו ארוך במשמע התר הוא למה כתב חגב ע"כ למעט מי שאין שמו חגב דהיינו צרצור ולמדנו למי שראשו ארוך ושמו חגב שהוא טהור.
ומשמע דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כר' יוסי דאמר שמו חגב אבל תנא דבי רב לא דריש להו בכללי כללות ובפרטי פרטות לא דריש חגב למעוטי מי שאין שמו חגב.
וא"ת א"כ היכי אמרי' בגמ' במאי קמפלגי בראשו ארוך נימא נמי בשאין שמו חגב י"ל מפני שכולו שמן חגב חוץ מן הצרצור הזה שנתמעט מפני שראשו ארוך כמו שפי' ואפשר לפ' דלתנא דבי רב נמי לר' יוסי שמו חגב בעי' ואע"ג דלא אמעיט מחגב אין בכלל אלא מה שבפרט והיינו כולהו שמן חגב ולרבנן בסי' אמרי' בשמא לא אמרי' ומש"ה אמרינן בראשו ארוך קמפלגי משום דשמו חגב ואין שמו חגב פלוגת' דר' יוסי ורבנן היא ותנא דבי רב נמי אית ליה שמו חגב לר' יוסי אלא בראשו ארוך פליגי אליבא דנפשייהו ומסתברא דתנא דמתני' לית ליה הכי אלא כל שיש לו ד' סי' הללו טהור אע"פ שראשו ארוך ואין שמו חגב וליכא למימר מאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דהא בהדיא קתני כל שיש לו ד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו אלמא אין מקפידין על הראש ועל השם כלל.
ואנן כרבנן דמתני' קי"ל דכל שיש לו רגלים וד' כנפיים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו טהור ותנא דבי רב ור' יוסי ור' ישמעאל יחידאי נינהו וליתא הלכתא כוותייהו. וכן נרא' שהוא דעת רבינו הגדול ז"ל שכתב משנתי' סתם והדבר ידוע שבכל כיוצא בה הלכה כחכמים.
וא"ת ראשו ארוך מנ"ל והיכי דריש איכא למימר מלמינהו ד' פעמים נתרבה כל שיש לו ד' סי' הללו.
והכי תני לה בספר' אין לי אלא אלו בלבד מניין לרבות שאר מינין ת"ל למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ד' כנפים וד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"ג דתניא התם נמי (איכא מגוניי) [למינהו למינהו ד' פעמים להביא] וכו' ומפרשים הכא למעוטי ראשו ארוך איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זר וב' ברייתות הן בודאי ודין א' הוא אע"פ שתוספות זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא [א"נ] א"ל סיפא מדרשו של ר' יוסי הוא (שיש) [דסובר והוא] ששמו חגב שאין בכלל אלא מה שבפרט ואע"פ שהדברים נראין כן יש לחוש למי שראשו ארוך דילמא לא פליג תנא דבי רב אמתני' ואין להורות בו הל' למעשה ואע"ג דתנא דבי רי"ש שרא ליה תנא דבי רב דשגורה בפי הכל עדיפי ועוד דלא אשכחן דדריש כללי ופרטי בכה"ג אלא תנא דבי רי"ש כדמפו' הכא ובמס' זבחים וסוגיא דבפ' אין מעמידין הכי מכרעא טפי דראשו ארוך אסור.
והרמב"ם ז"ל התיר ראשו ארוך כדתנא דבי רי"ש ומסתברא כוותיה ממעשה דרב כהנא דהוה מעבר שושיפא אפומיה קמי דרב לומר דשרי כדאי' בשלהי פ' ר"ע (שבת צ,ב) ומעשה רב אבל אסר הרב ז"ל כל שאין שמו חגב כר' יוסי ותמהני עליו דר' יוסי יחידאה היא ולית דחש ליה במקום רבים.
ושוב מצאתי לרש"י ז"ל שכתב שכל ד' סי' מצויין באותם המקומות אבל יש שראשן ארוך ויש להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם ואינו מתברר מדבריו אם הוא אומר שבאותן שראשן ארוך צריך לידע ששמו חגב אבל באותן שראשן קצר אי אתה צריך לחזור עליו כמו שפי' למעלה או שמא הוא פוסל כל שראשו ארוך כתנא דבי רב וכל שאין שמו חגב כר' יוסי להחמיר וב' מיני טומאה מנה וצ"ע בדברי הגאונים הראשונים ז"ל והרב אברגלוני ז"ל פסק שמו חגב.
וק' לן למינהו דכתב רחמנא גבי סלעם ל"ל בשלמא דאחריני לכלל ודחגב לומר עד שיהיו בו כל הסי' הללו וי"ל לרבות כל שראשו ארוך ומיניו שלא תאמר אחד מן המיני' ריבה ולא יותר. ויש מתרצים דאי לאו למינהו הו"א סלעם למעוטי מינו אתא דהא אי לא כתב רחמנא סלעם אתא מבינייא ולפי' כתבי' רחמנא לומר שלא נתרבה אלא הוא ולא לשאר מיניו להכי כתב רחמנא למינהו הלכך סלעם לרבויי ראשו ארוך הוא דאתא כך מצאתי, ואינו מחוור.
ולי נראה איידי דכתב רחמנא האי כתב האי דהא תרי מייתרי דבחד למינהו סגי לכלל ופרט וכלל דחגב צריך תרי מייתרי בהו.

כך היא גירסת הספרים אלא שגדולי המפרשים מקשים בה והרי למטה אמרו שסלעם מיותר וכלהו אתו מארבה וחרגול והיאך יאמר לא ראי סלעם כראי שניהם עד שהם גורסים לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי שניהם דהא ודאי חרגול לא אתי מארבה וסלעם דמה להנך שאין להם זנב ואין הכרח בכך שדרך התלמוד כך הוא ולקמן אפוכי הוא דמהפכי לה וכדקאמר אלא אמר רב אחאי כלומר דמאי דאיתמר לא קאי אלא שמ"מ הגירסא נכונה והקשה והלא הצרצור יש לי ד' סימנין יכול יהא מותר מבנין אב שלך ת"ל חגב שיהא בכלל שם חגב וזה אינו כן:

וחזר והקשה והא לא דמי כללא קמא כו' דכללא קמא לא מצריך אלא חד סימן והם הכרעים ובתרא מרבי ארבעה דהיינו כל שדומה בה לארבה ואמר ליה אין הכי נמי והיינו דאמרינן בעלמא דר' ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גונא וכדקאמר בפרק מרובה אם המצא וכו' הגנבה כלל משור עד חמור פרט חיים חזר וכלל ואע"ג דבתרא לא מרבה אלא בעלי חיים ואע"ג דמשמע דאיהו דריש אנא לא דרשינן ואם כן היאך פוסקים כמותו לא היא דאנן נמי דרשינן אלא דמיניה הוא דגמרינן והיינו דבפירקא קמא דזבחים הקשו והא לא דמי וכו' והשיב הא אשכחן דתנא דבי ר' ישמעאל דריש כי האי גונא אלמא אנן נמי דרשינן דהא ר' ישמעאל לא איירי התם כלל ויש בכאן בחדושין כמה קושיות אלא שאין בהם עקר ואיני מכוין בה אלא לישב ענין הסוגיא והקשה רב אחאי מה להצד השוה שאין ראשו ארוך ואין ללמוד מהם ראש ארוך וכי תימא הואיל ושוים בארבע רגלים וכו' דמיון חזק הוא ולא פרכינן כלומר דלאו בנין אב בלחוד הוא דאי הכי לא הוה מרבינן אלא דדמי ליה לגמרי אבל זה כלל ופרט וכלל הוא ואע"ג דעבדינן בנין אב מן הפרטים אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בחד צד אע"ג דלא דמי ליה לגמרי ומרבינן לראש ארוך הואיל ומ"מ שוה בד' סימנין אי הכי חרגול נמי לא ליכתוב וליתיה מאידך דהא שוי ליה בד' סימנין אלא מאי טעמא לא מייתית ליה משום דאיכא למיפרך מה להנך שאין להם זנב ולא דמי לפרטא לגמרי מכל צד ולא אמרינן כללא בתרא עקר לטפויי טפי ר"ל כל דדמי ליה בקצת צדדין אע"ג דלא דמי בכל צדדיו אלא כללא קמא עקר ולא אהני בתרא אלא לרבות הדומה בכל צד כדאיתא בעירובין ופרישנא לה בפרק נגמר הדין ואם כן הכא נמי כו' אלא אמר רב אחאי סלעם קרא יתירא הוא דכלהו מארבה וחרגול אתו וכי פרכת בארבה אין לו גבחת הרי חרגול וכי פרכת בחרגול שיש לו זנב הרי ארבה ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לראש ארוך וחגב דמייתר אתי לשמו חגב ולמעט צרצור והקשה למה שאמר יכול אפי' לא היו בו סימנין הללו והיכי הוה אפשר למימר הכי והא ארבה וחרגול כתיבי ובעינן דדמי להו ותירץ אי לא כתיב סלעם כדקאמרת דלא הוה מצי לאייתוי אלא דדמי ליה והוה קשי לן למינהו למה לי אבל השתא דכתיב סלעם לרבויי ראש ארוך אע"ג דלא דמי לגמרי דהא אידך לאו ראשו ארוך הוה סלקא דעתך נמי למימר דחגב מרבה כל ששמו חגב אע"פ שאין בו ארבעה סימנין הואיל ודמי בכל דהו ת"ל למינהו עד שיהו בו כל סימנין אלו ולמינהו דסלעם נמי איצטריך דאי לא כתוב הוה ליה בהדי אשר לו כרעים כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי מין סלעם דהיינו אושכף והיינו דאמר לעיל למינהו להביא את האושכף זהו ביאור השמועה לשטת גדולי הרבנים והיא עקר ואע"פ שבקצת חדושים וקצת תוספות האריכו בה הרבה בקושיות ותירוצין אין צורך בכך:

גמרא אי הכי חרגול נמי כו' ולא פריך נמי דלא לכתוב נמי ארבה ותיתי מסלעם דאפשר דסימן דגבחת הוא צד חשוב ואפי' למ"ד כללא בתרא דוקא בעי בכעין הפרט בצד חשוב משא"כ ראשו ארוך וזנב הוו צדדין גרועין כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה לא ראי ארבה כו' אבל ארבה וחרגול חלוקים כו' ועי"ל דלכך כו' לפי שהם עיקר הדרשא כו' עכ"ל יש לדקדק דהא מה"ט גופיה שכתבו בתירוץ ראשון דאין סלעם חלוק מהם אלא מדבר אחד והם חלוקים בב' דברים קאמר דהוי סלעם יתורא לראשו ארוך ולא קאמר וחרגול דכתיב בתריה יתורא הוא ואפשר לומר דבלאו הני טעמי ע"כ סלעם יתירא משום דאי הוה חרגול יתירא ה"ל למכתב חד למינהו אארבה וסלעם להיות להן כלל כמ"ש התוס' ורב אחאי דפריך מה להנך כו' ומוכיח דסלעם יתורא הוא ה"ה דמהך פירכא דלכתוב חד למינהו ה"מ לאוכחי הכי וק"ל:

רש"י בד"ה הצד השוה כו' ארוך וקרצולי' כו' הד"א:. :

גמ' אי הכי חרגול נמי כו' ותיתי מארבה וסלעם. נקיט תרתי [ולא מסלעם לחוד דכיון דכללא בתרא דוקא לסברת הוכ"ת לא בעי דדמי לי' רק בסימנים החשובים וכמ"ש תוס' ד"ה וכ"ת] משום אלא איכא למיפרך כו' [דאפילו ילפינן ליה בהצד השוה מ"מ איכא למיפרך] ה"נ כו' ואפשר דדוקא נקיט ועיין לקמן:

גמ' סלעם יתירא כו' תנהו ענין לראשו ארוך. צ"ל שכולן [אותן שראשן ארוך] דומין לסלעם בסימנים דאם הוא כחרגול לכתוב אותו וארבה ולא לכתוב חרגול וסלעם ואם הוא כארבה לכתוב אותו במקום ארבה וסלעם ואם הוא היפך של סלעם לכתוב אותו וסלעם ולא לכתוב ארבה וחרגול וק"ל:

ברש"י ד"ה דמאי פרכת כו'. ומה לחרגול דיש לו זנב כצ"ל:

בתוס' בד"ה וכ"ת כו' והו"מ לשנויי כו' או זנב או אין ראשו ארוך כו' לא נתחוורתי דא"כ מאי קאמר א"ה דבתרא דוקא ס"ל חרגול נמי כו' אלא מאי קמא דוקא נמי חרגול דשוה להו בג' צדדים ד' כנפים וחופין ואין ראשו ארוך לא לכתוב והאיך תלוי קושיא זו בתדר"י יקשה על התורה ואפ"ל דכתב חרגול של"ת אין לו זנב הוא סימן והבא בראשו ארוך ושוה באינך ג' סימנים הוא טהור להכי כתיב חרגול להורות שצריך דומיא באינך ג' סימנים [ואין לו זנב לא הוי סימן] וק"ל. רק לשון הגמרא לא א"ש דקאמר אלא איכא למיפרך כו' [דלאו פרכא הוא רק טעמא אחרינא איכא דכתביה להורות דאין לו זנב לאו סימן הוא] ואפ"ל דאה"נ בין קמא או בתרא דוקא קשה חרגול למה לי אלא אין כאן כללא בתרא כלל והוי כלל ופרט וכתד"ר זה בא להכריח ומעיקרא פריך אילימא [דאף אי נימא דהוי כלל ופרט וכלל הא איכא] פירכא מה להנך כו' וכ"ת כו' ס"ס קשה חרגול למה לי (*ג) [אע"כ כתד"ר] ואפ"ל דבל"ז לא מיחשב זה דאין ראשו ארוך לסימן כלל ואיצטריך חרגול דלא שוה רק בב' סימנים ויש לפרוך מה להנך שכן אין להם זנב אבל לתדר"י דקאמר הבא וראשו ארוך כו' ואיצטריך ליה להצד השוה כו' לאורויי כו' לזה פריך אם הוא ה"א שתלוי הדבר בראשו ארוך אכתי מה מועיל הלא ראי כו' הצד השוה כו' ודו"ק:
ע"ק לתרץ ארבה או חרגול קרא יתירא למה דוקא סלעם והו"מ ללמוד מחדא בלא מה הצד כיון דשוה בג' סימנים ויאמר עדיפא מאם אינו ענין רק שבא להורות דראשו ארוך אין סימן דאל"כ למה לי הא דומה בג' סימנים ותו ליכא למיפרך אע"כ ראשו ארוך אין סימן (*ד) וא"כ אינו דומה רק בב' צדדין והוי פרכינן להכי צריך למיכתביה לגופיה [משא"כ למאי דנקיט סלעם דאפשר ללמדו במה הצד אף דראשו ארוך אינו סימן ע"כ צ"ל באם אינו ענין] ובזה י"ל כאפ"ל ראשון שבא לשלול חד סימן וק"ל. ע"ק לימא סלעם קרא יתירא ובלא הצד השוה ודו"ק:

בא"ד דא"כ תקשי עליה דהאי דעירובין כו' . משמעתין גופיה לתנא דבי רב דקאמר ומרבה דדמיא לי' מב' צדדין י"ל דקאי על דמיני' אין מה שהוא מינו ודמיא ליה מב' צדדין ולכאורה לא היה כתוב כן לפני התוס' וכן בתדר"י בחד צד דחיקא טובא דדוחק לפרש לבתר דכתב סלעם ואילו לא כתב למינהו הוי מרבינן דדמיא בחד צד (*ה) וברש"י כל דדמי ליה הלכך סלעם כו' מאי הלכך אדרבא לבתר דכתב סלעם אמרינן כן ונראה שלפני רש"י היתה הגירסא כל דדמיא ליה ותו לא ודו"ק:

בא"ד במקום שהיה יותר משני צדדים שוין כו' נצריך בכאן יותר מג' צדדין למ"ד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואין לי אלא. וד"ה שאין לו גבחת. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה ת"ל למינהו. וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן. אבל על למינהו שלו לא מצינו בגמרא שום דרשה. והתוס' לעיל בד"ה אלו המציאו לו דרשה מדעתם:

תוס' ד"ה וכ"ת. והוה מצינן לשנויי דה"נ ל"י מפרט כו'. כצ"ל:

בא"ד (בדף סו) אבל הבא בראשו ארוך מ"ל שאינו חסר כו'. כצ"ל:

ציפורת כרמים. מין ארבה שלשניהם אין גבחת: ואין לי אלא. מין חגבים הבא לפנינו ואין לו גבחת יש לנו להביאן מארבה שיש כאן כלל ופרט וכלל כדמפרש לקמיה אשר לו כרעים תאכלו כלל ארבה פרט למינהו חזר וכלל ויש לך לרבות בכעין הפרט הדומין לו בכל סימנין שיש לו ארבע סימנין דמתניתין ועוד חמישי: שאין לו גבחת. שאין ראשו מרוט: הבא לפנינו ויש לו גבחת. שאינו דומה לארבה אלא בארבעה סימנין האמורין במשנתנו: ת''ל סלעם זה ניפול. ולזה יש גבחת והכשירו הכתוב והדר כתב למינהו להיות כלל ולידון עם אשר לו כרעים בכלל ופרט וכלל ומביא בכעין הפרט את הדומה לו דהיינו אושכף וה''ה ליוחנא ירושלמית וחדא מינייהו נקט דיש לו גבחת ולקמיה פריך הא אמרן לעיל סלעם הוא רשון והכא מפרש ליה זה ניפול: ואין לי. להכשיר בשני דינין של כלל ופרט הללו: אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת. דאיתרבי מלמינו דארבה: והבא ויש לו גבחת. דאיתרבי מלמינהו דסלעם: והבא ואין לו זנב. כלומר ובלבד שיבא לפנינו ונראה שאין לו זנב דלארבה וסלעם אין זנב ואכתי חמשה סימנין נינהו: הבא ויש לו זנב מנין. שאינו צריך לחזור אלא אחר ארבעת הסימנין: ת''ל חרגול. דיש לו זנב ולמינהו חזר וכלל להכי לידון כעין הפרט ולהביא הכרספת והשחלנית וה''ה לערצוביא ואי נמי היא היא מר קרי ליה הכי ומר הכי: ואין לי אלא הבא לפנינו. בין אין לו גבחת ובין יש לו ובין שאין לו זנב ובין שיש לו דהא כולהו איתרבו: והבא ואין ראשו ארוך. כלומר ובלבד שיהא בא לפנינו ואין ראשו ארוך דהיינו חמשה סימנין דהנך כולהו אין ראשן ארוך: הבא וראשו ארוך מנין. ובלבד שידמה בארבעת הסימנין: הרי אתה דן כו' לא ראי כו'. שיש בזה מה שאין בזה ועל כרחך אין סימני הטהרה תלוי בזנב ובגבחת לא ביש לו ולא באין לו שהרי יש כאן אין לו וכשר ויש לו וכשר: הצד השוה שבהן כו' אף כל כו'. ואפילו ראשו ארוך ולקמיה פריך מה להצד השוה שבהן שכן אין ראשן ארוך וקרצולין גרסינן ובין האי תנא לתנא דלעיל ליכא אלא הך דרשה דהאי מרבה ראשו ארוך ותנא דברייתא דלעיל לית ליה: הצרצור. מין חגב טמא: ת''ל חגב. דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בארבעה סימנין: ששמו חגב. וכל האמורין למעלה שמם חגבים: יכול אין בו כל הסימנין הללו. ולקמן פריך מנא תיתי והא ארבה וחרגול כתיבי: ת''ל למינהו. דחגב והיינו כללי כללות ופרטי פרטות דאמרינן לעיל דהאי חגב ולמינהו יתירי נינהו לדרשה וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן: ה''ג פריך רב אחאי עד תנהו ענין לראשו ארוך והדר גרסינן במאי קמיפלגי עד כי האי גוונא מהכא והדר גרס אמר מר אי שמו חגב וכו': מה להצד השוה שבהן וכו'. דהא ע''כ עד דדמי ליה לפרט בכל צדדין בעינן לתנא דבי רבי ישמעאל: וכ''ת. ס''ל דכיון דדמי ליה במקצת מרבינן ליה בכעין הפרט כדפליגי תנאי בעלמא בכל כלל ופרט וכלל דאיכא למאן דאמר כללא קמא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואהני כללא בתרא שהוא מוסיף על הפרט מידי דדמי ליה לפרט בכל צדדין ואיכא למאן דאמר בתרא דוקא והוה ליה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו כל מילי ואהניא כללא קמא למהוי בכלל ופרט למעוטי מידי דלא דמיא ליה לגמרי אבל מידי דדמי ליה במקצת לא מצי למעוטי דהא בתרא דוקא ותנא דבי רבי ישמעאל כמאן דאמר בתרא דוקא ס''ל: אי הכי. חרגול לא ליכתוב דאתי מארבה וסלעם ואע''ג דלהן אין זנב ולו יש זנב: אלא. מאי טעמא לא אייתי מינייהו משום דאיכא למיפרך כו' וה''נ איכא למפרך: ותיתי מארבה וחרגול. בהצד השוה שבהן דארבעה סימנין: דמאי פרכת. להצד השוה אי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת תאמר בסלעם הרי חרגול יוכיח ומה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב וחזר הדין הצד השוה שבהן ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך: תנהו ענין. זו מדה בתורה דבר שאינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר אחר:
ואין ראשו ארוך ניבעי בהדי הנך שלשה סימנים משום דסברא הוא לרבויי סימן דגרוע מכולהו וריב''א מפרש שאין שום מין חגב שהוא חסר מהנך ארבעה סימנים דמתני' שלא יהא חסר כמו כן או ראשו ארוך או סימן אחר בהדיה אבל אפשר שחסר סימן של ראשו ארוך ויהיה לו ארבעה סימנים דמתניתין וא''ת דהשתא משמע דלתנא דבי רבי ישמעאל ולתנא דמתניתין שרי ראשו ארוך ובמסכת שבת בשלהי פרק רבי עקיבא (דף צ:) נמי אמרינן דרב כהנא מעבר שושיפא אפומא א''ל רב שקליה כי היכי דלא נימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם משמע דליכא איסור משום חגב טמא ולא אסר ליה אלא מפני שהוא חי ושושיפא הוא ראשו ארוך כדאיתא פרק אין מעמידין (דף לז.) גבי העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן שמפרש רב פפא דאיל קמצא הוא שושיפא ופליגי יוסי בן יועזר ורבנן בראשו ארוך ורב חייא בר אמי אמר סוסבל ופליגי בכנפיו חופין את רובו אי בעינא רובא דמנכר אבל בראשו ארוך דכ''ע לא פליגי דאסור וזהו תימה דכיון דקי''ל דראשו ארוך שרי אמאי קאמר התם רב חייא בר אמי דאסור לכולי עלמא ונראה לר''ת דגרס התם דכולי עלמא לא פליגי דשרי וכן מצא בספר ישן: לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם. מה שלוקח תחלה ארבה וחרגול ומניח סלעם עד לבסוף אף על פי שהוא כתוב תחלה במקרא קודם חרגול זהו לפי שארבה וחרגול חלוקים זה מזה יותר ממה שחלוק כל אחד מהם מסלעם כי כל אחד מהם אין חלוק מסלעם אלא מדבר אחד או מגבחת או מזנב אבל ארבה וחרגול חלוקים זה מזה בשני דברים שארבה אין לו גבחת ואין לו זנב וחרגול יש לו שניהם כדמוכח בסוגיא דחרגול יש לו גם גבחת כשיבא לפרש דסלעם קרא יתירא הוא ועוד י''ל דלכך תפס ארבה וחרגול לפי שהם עיקר הדרשה כדמוכח בסמוך דמסיק דסלעם קרא יתירא הוא ואתא למשרי דראשו ארוך: וכי תימא כיון דשוו בארבע סימנין מייתינן ולא פרכינן. דסבירא ליה כללא בתרא דוקא כמו שפי' בקונטרס ולהכי לא איצטריך להו לכולהו צדדין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כח.) דלמאן דאית ליה כללא בתרא דוקא מרבינן כל דדמי ליה בשני צדדין אבל מאן דאית ליה כללא קמא דוקא לא מרבינן עד דדמי ליה משלש צדדין אי הכי חרגול דאית ליה זנב נמי לא ליכתוב כו' אלא על כרחך מדאיצטריך למכתב חרגול משום דלא הוה ילפינן ליה מארבה וסלעם לפי שיש לו זנב אם כן סבירא ליה דכללא קמא דוקא ולהכי מצריך שיהא דומה בכל הצדדין הואיל ובו גם צד שאין ראשו ארוך נצריך שיהא בו וא''ת ואפילו יסבור דכללא קמא דוקא לא יצריך יותר משלשה סימנין דהא בפרק בכל מערבין (שם כח.) לא מצרכינן אלא רק שלשה צדדין אפילו למאן דאית ליה דכללא קמא דוקא והוה מצי לשנויי דהכא נמי לא ילפינן מפרט אלא שני סימנים דארבעה כנפים וכנפיו חופין את רובו אבל סימן דקרצולים ורגלים כתיב בהדיא אשר לו כרעים ממעל לרגליו ולא אתו מפרטא הלכך אי אמר כללא קמא דוקא מצריכי נמי או זנב או אין ראשו ארוך והשתא לא ילפינן מן הפרטות רק שלשה צדדין כמו בעירובין (ג''ז שם) ומיהו לא צריכינן לשנויי הכי אלא אפי' יהיו קרצולין כאן בחשבון הג' צדדין ונאמר שלא נכתבו כדי להוסיף

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד