חולין סו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

יש לו עכשיו סנפיר וקשקשת ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס [מיני דגים שזהו שמם בפרסית] - הרי זה מותר!

תנן התם במסכת נדה [נא]: כל דג שיש לו קשקשת - בידוע שיש לו סנפיר! ויש דג שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת.

יש לו קשקשת, ויש לו סנפיר הרי זה דג טהור. יש לו סנפיר, ואין לו קשקשת הרי זה דג טמא.

והוינן בה: מכדי, הרי אקשקשת קא סמכינן לענין טהרת דגים [שהרי כל שיש לו קשקשת אמרת שיש לו סנפיר, ואלו סנפיר לבד אינו סימן טהרה, שגם לדג טמא יכולים להיות סנפירים], אם כן, ליכתוב רחמנא קשקשת, ולא ליכתוב סנפיר, ואנן ידעינן דכל שיש לו קשקשת, דג טהור הוא. ואמאי כתבה התורה "כל אשר לו סנפיר וקשקשת וכו' אותם תאכלו"!?

ומשנינן: אי כתב רחמנא קשקשת לבד, ולא כתב סנפיר, הוה אמינא, מאי קשקשת, שפירוש המילה קשקשת הוא סנפיר, שהדג שט עמו על פני המים, ואפילו דג טמא אתי לאכשורי. דהיינו סוברים דסנפירים שהדג שט עמם הם סימני הטהרה של הדגים. ולכך כתב רחמנא סנפיר וקשקשת, להשמיענו שאחד הסימנים המוזכרים הם הקשקשין [שהם הלבוש של הדג]. ומהא ידעינן כי דג שיש לו רק סנפירים, הרי הוא דג טמא.

ופרכינן: והשתא, דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, וכתבה המשנה שקשקשין הם אלו הקבועין בו [והיינו הלבוש של הדג], ממאי, מנלן לתנא דמתניתין, דקשקשת היינו לבושא דדג הוא?! על כרחך, מדכתיב בספר שמואל [פרק יז] אצל גלית "ושריון קשקשים הוא לבוש", ומהא שמעינן שקשקשים היינו לבוש. וכיון שפשיטא לן שקשקשת היא לבוש הדג, תיקשי: וליכתוב רחמנא קשקשת לבדה, ולא ליכתוב סנפיר, כיון שעיקר סימן הטהרה הוא הקשקשת [ומהו קשקשת הרי ידעינן]!?

ומשנינן: אמר רבי אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: זה שכתבה התורה את הסנפיר, הוא כדי להגדיל תורה ולהאדירה, כדכתיב "יגדיל תורה ויאדיר". ^[144] שאף על פי שלא היינו טועים בין קשקשת לסנפיר, בכל זאת כתבה התורה את שניהם כדי שנדע מהו קשקשת ולא נטעה בזה.

כתיב בתורה בפרשת שמיני לגבי סימני דגים:

"את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים, אותם תאכלו.

וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם.

ושקץ יהיו לכם. מבשרם לא תאכלו, ואת נבלתם תשקצו.

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, שקץ הוא לכם.

תנו רבנן: ממשמע שנאמר בדגים אכול את שיש לו סנפיר וקשקשת, וכמו שאמר הכתוב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו", מכלל זה שומע אני: אל תאכל את שאין לו את סימני הטהרה! ולאו הבא מכלל עשה הוא, ודינו כעשה.

וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו סימני טהרה, וכמו שאמר הכתוב "מבשרם לא תאכלו", שומע אני - אכול את שיש לו סימני טהרה!

ולמה שנאן? מדוע כתבה התורה את שני הפסוקים, כיון שמכל אחד משני הפסוקים לחוד יכולתי לשמוע איסור לאכול דגים ללא סימני טהרה!?

כדי לעבור עליו בעשה [דהיינו לאו הבא מכלל עשה, "אותם תאכלו", מכלל שדג שאין לו סנפיר וקשקשת, לא תאכלו], ובלא תעשה, "מבשרם לא תאכלו".

וממשיכה הברייתא: וזה שאמר הכתוב בתחילה, "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים" מה תלמוד לומר? כיון שכתבה התורה בסיפא דקרא "אותם תאכלו", הרי מהסיפא ידעינן שדגים אשר יש להם סימני טהרה מותרים הם. ^[145]

ומשנינן: שיכול הייתי לומר: הואיל והתיר הכתוב את שרץ המים ואפילו כשאין לו סימני טהרה, בשני פסוקים, בפסוק אחד אמר זאת הכתוב במפורש, ובפסוק שני התיר בסתם, בצורה סתומה שאינה מפורשת [ולקמן מפרשינן מה הם הפסוקים].

הייתי אומר, ילמד סתום מן המפורש, מה כשהתיר הפסוק במפורש, לא התיר הפסוק בלא סנפיר וקשקשת את כל שרץ המים אלא התיר רק את השקצים הגדלים במים שבכלים, כגון תולעים הגדלים במים שבכלים [ולקמן מפרשינן היכן מצינו שהתירה אותם התורה].

אף כשהתיר הפסוק בסתם [כדמפרשינן לקמן], לא התיר הפסוק אלא שרצים הגדלים בכלים, ולא את השרצים הגדלים ב"חריצין", שהם מים נובעין, שדומים לימים ונחלים, ולא את השרצים הגדלין בבורות שאינן נובעין, ואפילו שאינן דומים לימים ונחלים.

מנין לרבות גם שרצים הגדלים בבורות שיחין ומערות, ששוחה, מתכופף אדם ושותה מהן ממים אלו, ואינו נמנע לשתות מהן עם התולעים שבהן הואיל

תלמוד לומר ברישא דקרא "את זה תאכלו מכל אשר במים". והכי קאמר הכתוב: תאכלו מכל אשר במים, אפילו דברים שאין להם סימני טהרה. והיינו, דוקא שרץ המים שבשאר מקומות, שאינן ימים ונחלים, אותם תאכלו. אבל מה שגדל בימים ובנחלים, הרי רק מי שיש לו סנפיר וקשקשת במים, אותו תאכלו, ולא אותם שאין להם סנפיר וקשקשת! כי אותם שגדלים בימים ובנחלים, צריכים סימני טהרה.

אבל הגדלים בבורות, שמקומות אלו אינם דומים לימים ולנחלים, שכן מימותיהם אינם מים נובעים, לא הצריכה התורה בהם סימני טהרה כמו שהצריכה בימים ובנחלים.

ומבארינן: היכן מצינו שהתיר הכתוב שרצים הגדלים בכלים?

דכתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים - כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים, אותם תאכלו". ודרשינן: אותם הנמצאים בימים ובנחלים, הוא שכתבתי לך דכי אית ליה סנפיר וקשקשת, אכול, יכול אתה לאוכלם, ואותם דלית ליה סנפיר וקשקשת, לא תיכול.

הא אותם דגים ושרצים הגדלים בכלים, אף על גב דלית ליה סנפיר וקשקשת - אכול! רשאי אתה לאוכלם.

והוינן בה: כיון שהפסוק מדבר בהיתר האכילה של הדגים, אימא, נדרוש את הפסוק כך: בימים ובנחלים הוא דתאכל את אלו שיש להם סנפיר וקשקשת, הא אותם הנמצאים בכלים - אף על גב דאית ליה סנפיר וקשקשת, לא תיכול?!

ודחינן: לא סלקא דעתך למידרש הכי. דכתיב אחר כך בפסוק, "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, מכל שרץ המים, שקץ הם לכם. מבשרם לא תאכלו". וכיון שפסוק זה מדבר על איסור אכילת דגים בלי סימני טהרה, משמע שהפסוק בא למעט מהאיסור, ולומר, רק דגים הנמצאים בימים ובנחלים דלית ליה להם סימני טהרה, אותם לא תיכול. הא דגים ושאר שרץ המים הנמצאים בכלים, אף על גב דלית ליה סנפיר וקשקשת, אכול! מותרים הם באכילה.

וכיון שבסיפא על כרחך הכתוב בא למעט ולומר שדגים הנמצאים בכלים מותרים הם אפילו שאין להם סימני טהרה, אם כן בפסוק הראשון דכתיב "בימים ובנחלים", גם בא הפסוק לומר שדוקא בנחלים ובימים בעינן סימני טהרה, אבל בכלים, אפילו אותם שאין להם סימני טהרה, מותרים הם.

[והיינו שני הפסוקים, הסתום והמפורש, שהוזכרו לעיל, שהותרו בהם דגים הנמצאים בכלים בלי סימני טהרה].

ומקשינן: ואימא, נדרוש את הפסוק במידה של כלל ופרט.

שהרי כתיב תחילה "מכל אשר במים", הרי זה כלל, שלכל שרץ המים בעינן סימני טהרה.

ולאחר מכן אמר הכתוב "בימים ובנחלים, אותם תאכלו", הרי זה פרט. שרק להם בעינן סימני טהרה.

וקיימא לן, כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט! ולא מרבים שום דבר חוץ מהפרט.

ונימא: ימים ונחלים - אין, בהם הוא דבעינן סנפיר וקשקשת, אבל נעיצין, כמין אגמי מים רחבין, וחריצין, שהם ארוכין וקצרים, הרי אף על פי שהם דומין לימים ונחלים, שגם בהן יש מים נובעין, לא בעינן בהו סימני טהרה, וכל שכן בבורות דלא בעינן. ואם כן, לא בעינן את רבוי הפסוק "תאכלו מכל אשר במים" לאתויי בורות להיתרא, כי מהלימוד של כלל ופרט היינו יודעים להתירם!?

ומשנינן: אין זה כלל ופרט, אלא כלל ופרט וכלל הוא! כי "במים" חזר וכלל. שהתורה כתבה פעמיים "במים" ["את זה תאכלו מכל אשר במים", "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים"].

ומקשינן: והלא הני ["מים"], תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו! שהרי שני הכללים ["מים"] כתובים אחד בסמוך לשני, ורק אחרי שני הכללים כתוב הפרט "בימים ובנחלים". ומנין שגם בכי האי גוונא, שאין הפרט נאמר בין שני הכללים, אלא לאחר שני הכללים, גם כן ילפינן ליה במידה של "כלל ופרט וכלל"?

ומשנינן: אמר רבינא: כדאמרי במערבא, בארץ ישראל: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין הכתובין בסמיכות זה לזה,

הערות

^[144] ובחזון יחזקאל ז ז מוכיח מכאן שסימני הדגים הטהורים הם סיבת הטהרה, ולא רק המאפיינים של הטהרה, כי אם סימני הדגים הם רק כדי לידע מי הוא טמא ומי הוא טהור, ולסנפיר אין שום משמעות לחלק ביניהם, איזה "יגדיל תורה ויאדיר" יש בדבר? אך אם הקשקשת והסנפיר הם סיבת הטהרה, הרי שגילה כאן הכתוב את סיבת הטהרה, ויש ענין לומר זאת, שנדע כי גם הסנפיר הוא הגורם לטהרה, על אף שזה דבר ידוע הוא שיש לו סנפיר. והביא החזון יחזקאל את דברי הרמב"ן בפירוש התורה [ויקרא יא ט] שסנפיר וקשקשת הם סיבת ההיתר והעדרם הוא סיבת האיסור, אבל הרמב"ם במורה נבוכים [ג מח] כתב: שאלו הסימנים וכו' וסנפיר וקשקשת במים אין מציאותם סבת ההיתר, ולא העדרם הוא סבת האסור.

^[145] ורש"י מבאר אמאי לא פרכינן איפכא. למה לי סיפא דקרא, אחרי דכתיב רישא דקרא.

הדגים הקרויים אקונס, ואפונס, כספתיאס, ואכספטיאס, ואטונס — הרי זה מותר.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת נדה: כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. יש לו קשקשת ויש לו סנפיר — הרי זה דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת — דג טמא.

ושואלים: מכדי [הואיל] ורק על קשקשת קא סמכינן [אנו סומכים] להכשיר דג שבא לפנינו, שהרי כל שיש לו קשקשת ודאי יש לו סנפיר, אבל סנפיר לבד יש גם בדג טמא, אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] קשקשת כסימן טהרה, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר כלל! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] קשקשת ולא כתב [ולא היתה כותבת] סנפיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קשקשת? לא אותם קשקשים הקבועים בו, אלא סנפיר שהוא שט בו, והייתי מכשיר אפילו דג טמא, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] סנפיר וקשקשת, כדי שלא יבואו לידי טעות.

ושואלים: והשתא דכתב רחמנא [והרי גם עכשיו שכתבה התורה] סנפיר וקשקשת, ממאי [ממה, מנין] אנו יודעים שקשקשת לבושא [לבוש] הדג הוא, ולא מה שהוא שט בו — ממה דכתיב [שנאמר] במקום אחר: "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז, ה); ואם כן חוזרת השאלה: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק קשקשת, ולא ליכתוב [ושלא תכתוב] סנפיר, שהרי אנו יודעים מהי קשקשת, ואין חשש שנבוא לידי טעות, לומר שקשקשת היא סנפיר!

אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), והרחיב גם במקום שניתן היה לכאורה לצמצם.

א ובענין הדגים הטהורים והטמאים, תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת" (ויקרא יא, ט), ואחר כך נאמר: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... לא תאכלו" (שם י— יא). ויש לשאול: מדוע הוצרכנו לשניהם? והרי ממשמע שנאמר: אכול את שיש לו סנפיר וקשקשת, שומע אני ממילא: אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר: אל תאכל את שאין לו סנפיר וקשקשת, שומע אני: אכול את שיש לו, ולמה שנאן? לעבור עליו, על אכילת דג טמא, באיסור עשה ואיסור לא תעשה. ודנים במקרים בהם מותר לאכול דגים או שאר שרצי מים.

נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם ט), ויש לשאול: "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר? מה בא ללמד? ומסבירים: שלולא כתוב זה יכול היית לומר: הואיל והתיר הכתוב בפסוק אחד שרצי מים (שאין להם סנפיר וקשקשת) במפורש, והתיר אותם בפסוק אחר בסתם, שלא בצורה מפורשת (וכפי שיבואר להלן), אם כן יש ללמוד מזה על זה: מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא את אלה שנמצאים במים שבכלים, כמבואר להלן, אף כשהתיר בסתם — לא התיר אלא בכלים. ואם כן מנין לרבות ולהתיר גם בורות שיחין (חפירות מאורכות) ומערות, ששוחה ושותה מהן מים, ואינו נמנע מלשתותם עם השרצים שבתוכם? תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים", להתיר גם אלו שבבורות שיחין ומערות.

ואומרים: היכן התיר בכלים? דכתיב [שנאמר]: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (שם), ודי היה לומר: "במים", ומדוע נאמר "בימים ובנחלים"? לומר: דווקא בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה [שכאשר יש לו] סנפיר וקשקשת אכול אותו, דלית ליה לא תיכול [שאין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל] אותו, הא [אבל] זה שנמצא במים שבכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סנפיר וקשקשת אכול.

ושואלים, אימא [אמור] ודייק להיפך: דווקא בימים ובנחלים — אם יש לו סנפיר וקשקשת תאכל, אבל בכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו] סימנים אלה לא תיכול [אל תאכל]! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר] בהמשך: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וכו' לא תאכלו" (שם י— יא), לומר: בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול [שאם אין לו סנפיר וקשקשת אל תאכל], הא [אבל] בכלים — אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] סימנים אלה אכול. ושואלים: ומדוע הוצרכנו לכתוב "תאכלו מכל אשר במים" להתיר שרצי מים שבבורות שיחין ומערות?

ואימא [ואמור] ודרוש כך: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים", "את זה תאכלו מכל אשר במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, בימים ונחלים — אין [כן], אכול רק את שיש לו סנפיר וקשקשת, אבל בכל מים אחרים, כגון אלו המצויים בנעיצין וחריצין, בברכות ותעלות, וכן בבורות שיחין ומערות — לא נאמרה מצוה זו, אלא מותר אתה לאכול גם את אלו שאין להם סנפיר וקשקשת!

ומשיבים: מה שנאמר שוב "במים" בפסוק זה, לפני "בימים ובנחלים" — חזר וכלל, ויש כאן כלל ("מים") ופרט ("בימים ובנחלים") וכלל ("מים"), ולפי כללי מדרש ההלכה, בכלל ופרט וכלל — לא רק הפרט המפורש נאסר, אלא כל שהוא כעין הפרט, ואם כן כל מים שנמצאים בקרקע בכלל זה, משום כך הוצרך הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" — כדי להתיר את אלה הנמצאים בבורות שיחין ומערות (ולא בנעיצין וחריצין).

ושואלים: וכיצד אתה דורש פסוק זה בדרך כלל ופרט וכלל? והלא הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו [אלה שני כללים שסמוכים זה לזה הם], ש"במים" השני נאמר גם כן לפני הפרט "בימים ובנחלים", ואם יש כאן כלל וכלל ופרט! אמר רבינא, כדאמרי במערבא [כמו שאומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה, אם יש פרט סמוך להם —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the akunas, and the afunas, and the kesaftiyas, and the akhsaftiyas, and the atunas, it is permitted.

We learned in a mishna elsewhere (Nidda 51b): Any fish that has scales certainly has fins, but there are fish that have fins and do not have scales. Any fish that has scales and fins is a kosher fish. If it has fins but no scales, it is a non-kosher fish.

The Gemara asks: Now, since we rely only on scales to deem a fish kosher, presuming that if it has scales it must have fins as well, let the Merciful One write only “scales” as the sign of a kosher fish and let Him not write “fins” at all. The Gemara responds: If the Merciful One had written: Scales [kaskeset], and had not written: Fins [senappir], I would say: What is kaskeset? It is fins. And I would thereby come to permit even non-kosher fish. Therefore, the Merciful One stated: “Senappir and kaskeset,” to leave no room for error.

The Gemara asks: But now that the Merciful One has written: “Senappir and kaskeset,” from where is it derived that kaskeset denotes clothing, i.e., scales, rather than fins? As it is written: “And he was clad with a coat of scale armor [kaskasim]” (I Samuel 17:5). And if it is certain that kaskeset refers to scales, the question resurfaces: Let the Merciful One write only “kaskeset,” and let Him not write “senappir.”

Rabbi Abbahu said, and so the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: The Holy One, Blessed be He, wished to bestow good upon the Jewish people. Therefore, He made their Torah abundant, as it is written: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). He consequently expanded some aspects of the Torah more than strictly necessary.

§ The Sages taught in a baraita: The Torah states the prohibition of non-kosher fish both positively and negatively: “These may you eat of all that are in the waters: Whatever has fins and scales…them you may eat. And all that have not fins and scales…they are a detestable thing unto you” (Leviticus 11:9–10). From the implication of that which is stated: Eat fish that have these signs, I would derive the inverse: Do not eat fish that do not have them. And from the implication of that which is stated: Do not eat fish that do not have them, I would derive the inverse: Eat fish that have them. If so, why did the Torah teach both of them? It is in order to indicate that one who eats non-kosher fish transgresses, on its account, both a positive mitzva and a prohibition.

Given that the verse states: “Whatever has fins and scales…them may you eat,” what is the meaning when the verse states: “These may you eat of all that are in the waters?” Why is this necessary? It is necessary, as without this verse one might have thought: Since the Torah permitted creeping creatures of the water without fins and scales explicitly and also permitted them implicitly, one can infer: Just as when the Torah permitted such creatures explicitly, it permitted them only when in vessels, so too, when it permitted them implicitly, it permitted them only in vessels. From where is it derived to include as kosher even those in pits, ditches, and caves, that one may dig them and drink from them and need not refrain from drinking the creeping creatures in them? The verse states: “These may you eat of all that are in the waters,” to indicate that this is permitted.

The Gemara elaborates: Where did the Torah permit them in vessels? It did so in the following verse, as it is written: “These may you eat of all that are in the waters: Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, them may you eat.” It would have been sufficient to write simply: “In the waters.” The addition of “in the seas and in the rivers” indicates that it is only in the seas and in the rivers that when it has fins and scales you may eat it, and that you may not eat one that does not have them. But with regard to a creeping creature found in vessels, even if it does not have fins and scales you may eat it.

The Gemara objects: One could just as easily say the opposite: You may eat a fish that has these signs only when it is found in seas and rivers, but in vessels, even if it has fins and scales, you may not eat it. The Gemara responds: This should not enter your mind, as it is written: “And all that have not fins and scales in the seas, and in the rivers, of all that swarm in the waters, and of all the living creatures that are in the waters, they are a detestable thing to you.” The verse indicates that it is only in the seas and in the rivers that you may not eat a fish that does not have fins and scales. But you may eat a creeping creature found in vessels, even if it does not have fins and scales.

The Gemara objects: But one can prove whether it is permitted to drink from pits, ditches, and caves differently. Say instead that the phrase “whatever has fins and scales in the waters” is a generalization, and the phrase “in the seas and in the rivers” is a detail. In any instance of a generalization and a detail, the generalization only includes that which is spelled out in the detail. Therefore, in the seas and rivers, yes, one may eat only fish with fins and scales, but in water channels and trenches, as well as pits, ditches, and caves, this restriction does not apply. Consequently, the clause “These may you eat of all that are in the waters” is unnecessary.

The Gemara responds: This deduction is not sound. The term “in the waters” appears twice in the verse. When the verse repeated it, it then generalized again. Consequently, there are two generalizations and one detail in the verse, making it an instance of a generalization, a detail, and a generalization, which includes all cases similar to the detail, including pits, ditches, and caves, indicating that the restriction applies to them as well. Therefore, the clause “These may you eat of all that are in the waters” is necessary to teach that all fish in pits, ditches, and caves are permitted.

The Gemara asks: How can this verse be an instance of a generalization, a detail, and a generalization? These are two generalizations that are adjacent to each other. Both instances of the term “in the waters” precede the detail, such that the verse is actually a generalization, a generalization, and a detail. Ravina said: As they say in the West, Eretz Yisrael: Wherever you find two generalizations juxtaposed one with the other, followed by a specific detail,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכדי תני התם בנדה פ' בא סימן התחתון כל שיש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור:

אקשקשת קא סמכינן. כלומר דחזינן יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא לא נכתוב רחמנא סנפיר ונכתוב קשקשת:

כלומר השתא דקי"ל דקשקשת (כלבי) [לבוש'] נינהו נכתוב רחמנא קשקשת ולא נכתוב סנפיר ולא אתי למטעי דקשקשת היינו סנפיר:

תנו^א)מכאן עד ד"ה מה כשהתיר שייך לעיל ע"א. רבנן אין לו עכשיו כו'. כלומר סנפיר וקשקשת:

כספטייס ואכספטיס גרסי':

מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים כדבעינן לפרושי לקמן איזהו מפורש ואיזהו סתם:

מנין לרבות בורות שיחין ומערות כו'. כלומר אע"ג דאין לו:

בימים ובנחלים אין חריצין ונעיצין לא. כלומר אע"ג דלית ליה אכול:

במים חזר וכלל. כלומר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים:

לא ס"ד דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת. קשיא לן, ואיפוך אנא ונימא בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול הא אית ליה תיכול אפי' בימי' אבל בכלי' אע"ג דאית ליה לא תיכול ואי מקרא קמא לא ממעטי אלא כלים לאיסורא מכלל ופרט וכלל ואתא האי קרא אחרינא דאין לו למעוטי' בורו' שיחי' ומערו' והשתא קאי מיעוטא בקרא דאין לו אדיוקא דקרא וביש לו כפשטיה דקרא דלדידך נמי בחד קאי אדיוקא ובחד כפשטיה דקרא.
א"ל בשלמא להתירא איכא למדר' משום דקרא דיש לו לאסור שאין לו בא לומר שיש לו לאו הבא מכלל עשה כדארורינן לעבור עליו בעשה ול"ת וכדכתיב אותם תאכלו ולא אחרים הלכך אפשר לומר בו מיעוטא להתירא לומר שכל שבכלים שאינו בכלל איסור עשה זה ואפשטיה דקרא קאי מיעוטא דכלים אבל אי אפשר האמור דאין לו לאיסורא שלא בא הכתוב להתיר את שיש לו שימעט ויאמר הא בכלים אעפ"י שיש לו לא תאכל ועוד דעיקרא דדינא מהאי קרא דאין לו הוא משום דהוא לאו ומניה ודאי דרשי' להתירא דאי לאיסורא בדידיה הו"ל לרבויינהו לכלים למיסר אע"פ שיש לו בלאו כמו (שאמר) [שאסר] כשאין לו במים ומה נשתנו אלו מאלו הואיל וכולן אסורים שלא אסרן כולן בלאו אלא ש"מ מיעוטי להתירא נינהו.

קשקשת הוא הסימן המובהק שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר אבל סנפיר אינו סימן מובהק שיש הרבה מינין שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת וכן התבאר במסכת נדה ואחר שכן הכל תלוי בקשקשת לא נכתב סנפיר אלא לצות בעלמא להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר אחר שכן מצא חתיכת דג ומכיר בה שיש לה קשקשים מותרת אע"פ שאין כאן סנפיר מצא בה סנפיר ולא קשקשת אסורה:

ממה שנאמר בתורה בבהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו ונאמר בגמל וחבריו את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' כלומר וכל שכן מאותם שאין להם שום סימן וכן בבשר עוף את אלה תשקצו לא יאכלו ונאמר בהם כל צפור טהורה תאכלו וכן בדג טמא מבשרם לא תאכלו ונאמר בהם את זה תאכלו וממה שנאמר אכול אתה שומע הא מן האחרים לא תאכל למדת שהאוכל מבהמה טמאה וחיה בכללה או מעוף טמא או דגים טמאים עבר על עשה ולוקה על מצות לא תעשה:

במסכת ע"ז התבאר שאם היו שם הרבה חתיכות וראה קשקשת באחת מהן לבד רואה אם החתיכות מתאימות אם לאו ואם מתאימות כלן כשרות ואם לאו יאסרו שאין מתאימות מספק ואפי' באו כלן בחבית אחת הרבה מיני דגים יש שקשקשת שלהם דקה עד מאד ואינה ניכרת התבאר במסכת ע"ז שאם קנחה בסמרטוט ומצא בה קשקשים או שהניחה בכלי חדש ומצא בו קשקשים סומך עליהן ומתירין:

יראה מסוגית מסכת ע"ז בסוגית טרית שאינה טרופה לפי מה שפירשו בה גדולי הרבנים שהדגים הטמאים ראשן חד ושאין להם חוט השדרה וההפך בטהורים ואין הטמא דומה לטהור מעולם אבל יש מן הטהורים שדומין לטמאים לא הוצרך לדעת זה סי' קשקשת אלא להכיר טהורים הדומים לטמאים הא כל שבא ראשו ושדרו בסימן טהרה אע"פ שלא מצאנו שם קשקשת מותר ואע"פ שהסוגיא מוכחת כן לפי פירושם הדברים זרים ואין לנו בה לצד הוראה אלא מה שכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר שם ראשו ושדרו אלא להכיר באותו טרית שאינה טרופה בראש ושדרה שהוא דג פלוני וטהור ואע"פ שביאור הסוגיא נופל יותר יפה לפי' גדולי הרבנים כבר הארכנו בה ליישב דברים אלו אף לענין ביאור בשני דרכים וללמד שאין ראש ושדרה סימן טהרה לכלל הדגים כלל כמו שביארנו שם בפרק שני בסוגית המשנה השמינית:

כל מה שכתבנו לא כתבנו אלא להתיר דגים עצמן אבל לענין היתר צירן הדברים מתבארים במסכת ע"ז וכן ענין דגים מלוחים הנמצאים ביד גוי אם חוששין שמא נמלח עם הטמא אם לאו:

תולעים הנמצאים במים ושרצים הדקים הדומים לדגים ואין להם סנפיר וקשקשת אם בימים ובנחלים הם טמאים ואם במים שבתוך הכלים טהורים שלא הוצרכו סנפיר וקשקשת אלא לנמצאים במים הנובעים ואם נמצאו בבורות שיחין ומערות וכל מקום שהמים עומדות שם מכונסים הרי הם לענין זה כמים שבכלים:

חריצים ונעיצים שהם ארוכים ואין המים עומדין שם מכונסין מכל וכל אלא שנמשכין בה ומ"מ אינם נובעים יש מי שדן אותם כמים שבכלים אחר שאינם נובעים ויש מי שדן אותם כנחלים אחר שהם נמשכים וכן שטת הסוגיא מוכחת לדברי הכל ומ"מ מה שקראם בסוגיא נובעים לא נובעים ממש אלא מתוך שהם נמשכים הוא קורא אותן נובעים:

תוס' בד"ה כל שיש לו קשקשים כו' שקרא שמות אלא לבהמות ולעופות כו' י"ל דהכי קים להו הל"מ עכ"ל גבי כל עוף הדורס טמא ה"מ לפרושי הכי בפשיטות דע"י אדם הראשון הוה קים להו הכי שקרא להן שמות אלא דניחא להו לפרש לעיל גבי עוף דהוה קים להו ע"י נח דלא שייך הכא גבי דגים ולעיל גבי עופות דאז ליכא למימר דהוה קים להו הל"מ דא"כ פרס או עזניה ההוא דדורם לא לכתוב אבל הכא ניחא דלא הוה קים להו הל"מ אלא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואצטריך רחמנא למכתב לן דההוא סימנא סימן טהרה הוא ודו"ק:

בד"ה אימא בכלים כו' וא"ת אם כן את זה תאכלו מאי אהני ליה וי"ל שלא תאמר כו' עכ"ל לתנא דבי ר' ישמעאל דדריש הכא ריבוי ומיעוט ליכא למימר האי תירוצא דהא א"נ דלא הוה כתיב את זה תאכלו לא הוה ממעטינן לאיסורא ביש לו אלא בכלים דלא דמי כלל לפרטא ומריבויא מרבינן כל מילי בדמי קצת ושפיר הוה מרבינן בורות שיחין להיתירא שיש לו ושפיר המ"ל הכא אליביה א"כ את זה תאכלו מאי אהני אלא למאן דדריש הכא כלל ופרט איכא למימר האי תירוצא וליכא לאקשויי דלמאן דדריש נמי הכא כלל ופרט כיון דאית ליה כללא בתרא דוקא כפרש"י לקמן אי נמי דלא הוה כתיב תאכלו אית לן למימר מה הפרט מפורש גדלים על גב הקרקע להתיר יש לו בבורות שיחין ומערות די"ל כמ"ש התוס' לעיל דלמ"ד נמי כללא בתרא דוקא בעי בכעין הפרט בכל צדדים החשובים ואפשר דההוא צדדא דמים טבעים הוא צד חשוב ולכך אצטריך תאכלו למימר מה הפרט מפירש גדלים כו' ולקמן דפריך מה הפרט מפורש גדלים כו' ה"ה דהמ"ל דההוא צד דנובעים חשוב. הוא כמ"ש התוס' נמי דה"מ לשנויי דקסבר כללא קמא דוקא אלא דהאמת קמתרץ דמתאכלו קדריש ליה בברייתא ודו"ק:

בד"ה לא ס"ד כו' וצ"ל דה"א דקרא דאין לו אתי למעוטי כלים מלאו אבל עשה כו' עכ"ל ולפום הך סברא לא הוה ידעינן תאכלו מאי אהני ליה וכה"ג פריך בסמוך ואימא במים כלל כו' ימים ונחלים אין נעיצים וחריצים לא ותאכלו לא אהני ליה ודו"ק:

רש"י בד"ה ת"ל כו' ונחלים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים כו' כצ"ל:

בד"ה ואימא במים כלל ת"ל שרץ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה במאי קמיפלגי כו' מן ההפתק ומן כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מקום כינוסיהן של חגבים שעצורין ומלוחין זה על זה:

בא"ד הבאין מן הסלילה. נ"ב פי' הנמכרין בסל לפני החנויות:

גמ' והשתא דכתב רחמנא כו' . רש"י אין מבורר לי בזה (*ו) בלא תנא דמתני' אמקרא גופיה [קשה] למה לי סנפיר כיון דבקשקשת לחודיה סגי כדבמתני' דנדה וקשקשת ידעינן מקרא דשריון ודוחק לומר דמשריון י"ל דוקא היכא דמפורש ביה לבוש אבל על תנא דמשנתינו קשה. א"ל היאך יסמוך התורה על מקרא דנביאים ועוד קודם לגליות היאך ידעינן דעכ"פ חזינן משם דמבורר להם פירושא דקשקשת (*ז) ובתוס' ד"ה כל שיש לו בסה"ד הכי קים להו הלכה למשה מסיני. וצ"ל [הך דכל שיש לו קשקשת כו'] אבל לא פירוש המלות ואף דודאי שאלו למשה רבינו ע"ה השומעים מפיו מאי קשקשת ה"נ בגוף התורה ודאי שאלו מאי קשקשת דבקרא ואפ"ה לא היה למקרא לסמוך על כך על השואל רק יהיה מבואר מצד עצמו בלא שאלה ותשובה וז"ש התורה יגדיל וכו' הרבה אמר וכו' שלא יטעה אותו שאינו יודע קרא דשריון (*ח) אפ"ה יתברר לו סימני דגים ומ"ש לידע כו' אף דכתיב סנפיר אכתי איני יודע מאי קשקשת בלא קרא דשריון רק ר"ל לידע הסימנים או אפשר ביאור סנפיר ידענו ככל שאר מלות שבתורה והשתא דכתיב סנפיר ממילא ידעינן קשקשת (*ט)ולכאורה אהלכה למשה מסיני יש לסמוך כמ"ש התוס' לעיל בסימני עופות דא"ל הלל"מ דכל הדורס טמא דא"כ פ"ו למה לי וא"כ מכח ההלכה כל שיש לו קשקשת כו' ויש כו' נוכל לידע מאי קשקשת ע"י ראיית הדגים דקושטא כן הוא [דכל שיש לו קשקשת דהיינו לבוש יש לו סנפיר] ואפשר שאין להתורה לסמוך ע"ז שיוכל לבדוק בדגים והלכה למשה מסיני זו לא נאמרה בשביל כן לדעת מאי קשקשת ולזה ביארו התורה (*י) משא"כ לעיל כל עוף הדורס טמא נאמרה בשביל אותן העופות הדורסין לזה הקשו דא"כ פרס ועזניה למה לי:

גמ' שומע אני אל תאכל את שאין לו. לא משני דאיצטריך שלא תימא קרא קמא כפשטיה לאיסורא [לכלים כדלקמן] דאין סברא דבשביל היתירא דכלים יכתוב איסור לאו בימים טפי הו"ל לכתוב היתירא דכלים ועוד דס"ס קושטא הוא דהוי לאו לגופיה [והאמת משני] אבל א"ל שהרי כתיב תאכלו להיתירא דז"א כמ"ש התוס' בד"ה אימא דאיצטריך שלא תאמר מה הפרט מפורש מים נובעין ולאסור בורות כו' אבל כלים לעולם אסור:

ברש"י בד"ה ת"ל תאכלו כו' שאין ימים ונחלים כל אשר לו סנפיר כו'. כצ"ל וכ"ה בגמרות חדשים. א"ל למה לי כללות בקרא דאין לו לכתוב בו רק ימים ונחלים ממילא נלמוד דקרא קמא מאיסורא קממעט וא"ל דה"א חריצין ונעיצין נמי להיתירא דמכעין הפרט דבמקרא דיש לו שמעינן לאיסורא חריצין ונעיצין באין לו דז"א דאיצטריך שיהיה קאי על לאו דאין לו כי היכי דקאמר אימים ונחלים גופיה ממשמע שנאמר יש לו שומע אני כו' ומשני לעבור בלאו ועשה ה"נ בחריצין ונעיצין וק"ל:

ברש"י בד"ה חריצין ונעיצין לא כו' ולמה לי תאכלו כו'. וא"ל כדי להורות מדאיצטריך תאכלו לרבויי בורות ש"מ חריצין ונעיצין אסורין דלמה ליה לכתוב היתירא דבורות איסורא דחריצין ונעיצין הו"ל לכתוב ועוד דאברייתא מקשה דקמצריך בהדיא תאכלו להיתירא דבורות כדקאמר תאכלו מה ת"ל כו' לא התיר אלא בכלים כו' ומנין לרבות בורות כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה אימא בכלים כו' וא"ת כו'. ותמהני דקושיתם לאו קושיא היא דבה"א דלא כתיב את זה תאכלו קאיירינן דקאמר תאכלו למה לי ומשני דה"א האי לא כתיב תאכלו הואיל והתיר מפורש כו' לא התיר אלא כלים ובורות נשאר לאיסור היכן מצינו בה"א זה היתר כלל דלמא דוקא לאיסורא ועוד דתלמודא רצונו לומר שהיתר כלים מפורש בקרא דאין לו ממילא אייתר תאכלו לרבות בורות דאי לאו הכי ה"א דאיצטריך תאכלו להורות שהמיעוט היא מאיסורא ואדיוקא דאותם תאכלו קאי ולא ממעט מהיתירא [ובורות ה"א לאיסורא] וכפשטיה דקרא וכדמסיק ואימא מה הפרט מפורש מים גדילים ע"ג קרקע כו' ומשני א"כ תאכלו מאי אהני ליה דזה כל עצמו כוונת הברייתא להתיר בורות ואי משום לשון אימא בכלים אע"ג דאית ליה לא תאכל ה"ק א"כ איצטריך תאכלו לכלים ומנ"ל לרבות בורות ומתרץ כלים מגופיה דקרא נפקא להיתירא וממילא מיותר תאכלו לבורות ודו"ק. ותירוצם לאו תירוץ דלהך תנא ע"כ כללא בתרא דוקא ס"ל דלהכי איצטריך תאכלו [וכפרש"י לקמן] ולמ"ד בתרא דוקא המדה כך הוא כמו למ"ד קמא דוקא דצ"ל המדה כן הוא בכל כלל ופרט כדמוכח בסמוך בהדיא ובלא תאכלו ה"א אפילו בורות הוי כעין הפרט דבתרא דוקא ס"ל וא"כ מאי מקום לתירוצם ודו"ק:
שם וא"ת א"כ את זה תאכלו מאי אהני ליה. יש לפרש כפשוטו [דבשלמא אי קאי להתיר כלים איצטריך את זה תאכלו להתיר נמי בורות אבל אי כלים לאיסורא היאך שייך את זה תאכלו לרבויי נמי בורות לאיסור] אע"כ להתיר כלים אתי. וי"ל שר"ל כדמסיק א"כ תאכלו מאי אהני ליה לזה הקשו דהשתא דמהיתירא קממעט ממילא ימים ונחלים שרי טפי מכלים ובא תאכלו לרבות בורות דשרי אם יש לו סנפיר כימים ונחלים לזה הקשו מאי אהני בלא תאכלו נמי הוי אתיא בורות מכעין הפרט דבתרא דוקא כואימא דבסמוך וק"ל. וא"ל דדלמא להתיר בורות אפילו באין לו אתי תאכלו דז"א דצריך לדמויי או לימים או לכלים וק"ל:

בתוס' בד"ה לא ס"ד תימה מאי ראיה הוא זה כו' . הא א"ל בה"א זו למה לי ימים ונחלים בקרא דיש לו משום דאל"כ ה"א קרא בתרא כפשטיה ומאיסורא קממעט אבל הא קשה בה"א זה למה לי ימים ונחלים בקרא דאין לו דבשלמא השתא איצטריך תרוייהו סתום ומפורש דהיינו קרא דאין לו לגלות דמאיסורא קממעט וקרא דיש לו שלא תימא למעוטי מלאו קאתי וכמ"ש התוס' בסמוך ואפ"ל דאה"נ אחרי בואם לגמר דבריהם שוב מתורץ תימה הראשון ודו"ק. וא"ל כדי לדייק מקרא דאין לו בימים ונחלים הוא דיש לאו באין לו דוקא הא בכלים אפילו יש לו יש לאו דאין הדיוק קאי על הלאו רק על האיסור ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבקרא קמא אין לחוש כו' וי"ל דבהאי קרא בתרא לא כתיב לאו והכי כתיב וכל כו'. כצ"ל:

בא"ד וצ"ל כו' ויש לו אפילו בכלים נמי שרי כו'. כדי שלא יהא סברות הפוכות כמ"ש כבר וק"ל ועוד דקרא קמא מתיר יש לו בכל מקום כיון דלא כתיב ביה ימים ונחלים:

רש"י ד"ה לא ס"ד. ואאותם תאכלו דממעט מי שאין לו קאי. כצ"ל:

תוס' ד"ה יגדיל וכו׳ טעמים. נ"ב ר"ל פסוק דשריון דקשקשים ודאי הוא דמייתר (דלא לימא אלא ושריון הוא לבוש) למילף אקשקשת שהם הקבועים בו. אע"ג דליכא למיטעי מידי כי כתיבי תרוייהו סנפיר וקשקשת אפ"ה כתיב קשקשים גבי שריון דלגופי' לא צריך אלא ג"כ לידע כו'. היינו יגדיל תורה דקאמר אבל סנפיר ודאי לא מייתר משום יגדיל תורה דהא לא סגי בלא"ה דלא ליתי למטעי מקמי דאכתיב ספר שמואל:

יגדיל תורה ויאדיר כוונת תי' הש"ס מילתא דאתי' בקבלה ובלשון בני אדם טרח וכ' לי' קרא. אבל לשון זה יגדיל תורה ויאדיר לא מצינו בשום מקום. והנה בלחם חמודות הקשה תינח בפסוק ראשון הוצרך סנפיר כדי לבאר שקשקשת הוא לבושא אבל בפסוק השני כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת תרתי למה כיון שידעינן מהו קשקשת ותי' דכלל זה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו אלא בדגים שבים אבל לא בחיות שבים ופסוק השני נאמר בו חי' וקאי אחית הים ע"כ אצטריך תרווייהו ע"ש ולפע"ד להביא ראי' לדבריו מסוף פרקין דקאמר ר"י בן דורמיסקות לויתן דג טהור אפוקי מגינים הם קשקשים וחדודי חרש הם סנפירין ע"ש והוא ברייתא בתוספתא ומה צורך להביא תרי קראי הא כיון שיש לו אפוקי מגינים ממילא יש לו סנפיר אע"כ משום דלויתן הוא תנין חיה שבים ואצטריכו תרווייהו והוא לפע"ד ראי' ברורה נחזור לדברי לחם חמודות הנ"ל דקרא אצטריך משום חי' ידיע נקראת שטיונקוס מורינים שהוא סם המות ויש לה קשקשת ולא סנפיר הוצרך קרא לאסור זה. ולכאורה ק' אי ליכא אלא זו א"כ בלאה"נ לא ניכול משום סם המות אלא איתא בסוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר פירש"י כמה איסורים שבלא"ה היינו פורשים מהם כגון שקצים ורמשים המאוסים ומ"מ כתבן בתורה להגדיל ולהאדיר ולהרבות שכר. והא"ש בשמעתין דהוה סגי לתרץ מילתא דאתי' בקבלה טרח וכ' לי' קרא אך עדיין לא מתורץ פסוק השני אשר אין לו סנפיר וקשקשת ואי משום חית הים הא בלא"ה סם המות הוא ע"כ מייתי קרא יגדיל תורה ויאדיר. שוב מצאתי כעין זה בזית רענן עיין בילקוט פ' שמיני והוא דרך דרוש:

שוב נתברר לנו ע"י מומחים בחכמת הטבע וגם הראינו בספרי הטבע שהשטינקוס אינינו חית הים כלל אלא גדולו ביבשה על שפת הים וקופף בים לפעמים כצפרדע והוא מין קראקטי"ל קטן שקראו רבינו חננאל א"ל תמס"ח שלדעתו הוא הצפרדע שבמצרים ונאמנו דברי חז"ל שבמים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר:

אבל על דרך הפשוט והאמת נ"ל עפ"י מ"ש רמב"ן פ' שמיני דטעם תליית היתר דגים בקשקשים שהם דחיות המותרת והפסולת מהגוף ונשאר הגוף נקי משא"כ אותן שאין להם קשקשת נשארה זוהמתם וחלאתם בתוכם והן אותן שאין להם סנפיר לשוט ע"פ המים מ"מ אם אין כח באויר להוציא מהם קשקשיהם נשאר חלאתם בתוכם ומשו"ה נאסרו. וצ"ל אותן שאין להם עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז מ"מ עדיין לא נגמר בשול המותרת ולא צריך לדחות לחוץ כמו בקרניים בבהמה שנולדו אח"כ וניצות האפרוח לכשיוגמרו בשול המותרת. וא"כ י"ל משו"ה פי' רחמנא סנפיר להודיע טעם האיסור אע"פ שבגוף האסור לא הי' טעות שהרי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר מ"מ לא הי' ידעינן טעמו והוה כמו כל החוקים והקב"ה רצה להגדיל התורה ולהאדירה באדיר ותפארת להראות חכמתינו ובינתינו לעיני העמים ע"כ ביאר טעם קשקשת משום סנפיר שעי"ז שט למעלה באויר ואינו ניזוק מעפרורית הרקן כן י"ל:

וזה שכ' תוס' הרבה טעמים אמר לנו והיינו לשון טעמים שמבאר טעמו כנ"ל:

והנה ראיתי בס' בית הילל רספ"ג בווילנא נמצא דג נקרא מין קארפי"ן ולאחר שקורעין עור דק מעל גביו מוציאין תחתיו קשקשים הנקלפים בכלי והתירו הוא וחכמי ווילנא. ולא הביא שום טעם להתירו דלכאורה כיון שצריכין לקרוע העור טרם שנמצא הקשקשים אין זה לבושא מה שנמצא בתוך גופו וכל גופו של דג מלא עצמות נפרדים ממנו שקורין פיש גרעט ואינם נחשבים לבושא אלא מה שהוא על גופו להגן ולהסך כמו גאות אפוקי מגינים אבל כל שצריך לקרוע עור ממנו ושוב נמצאים הקשקשים אפי' יהי' לו עוד עור אחר תחת הקשקשים מ"מ העור העליון אינו קשקשת ולא נקרא מלבוש כיון שהוא גדל בגוף הדג ונקרע ממנו. שוב גם מה שתחתיו אינו מלבוש ואולי יפרש בש"ס רב אשי חזי צמחי וקלפי ר"ל שהיו עור דק והציץ ע"י אור היום שתחת העור צומחים הני קשקשת וכן ע"י משיכלי דמיא. אם הדין אמת יש לפרש הש"ס כן אבל אין לחדש דין ע"י פירוש זה וראיתי פר"ח בקונטרס אחרון הביאו ולא רפרף והסכים עמו ולטעמי' אזל דכללא כייל דסמכינן אראש ושדרה אפי' בדג הבא לפנינו בלי קשקשים דלא כהרא"ש והש"ע ע"כ לא דקדק פר"ח דמסתמא יש לדג זה ראש ושדרה ושמו מורה עליו קארפי"ן אבל מי ישמע לפר"ח בזה להתיר אראש ושדרה וא"כ אהני קשקשת אין לסמוך להתיר אעפ"י שראיתי גם בפרי מגדים העתיקו ולא שת לבו. מ"מ מה אעשה ואינו יודע שום סמך להתיר רק עפ"י דעת רמב"ן שכ' טעם קשקשת משום דחיית המותרת והשתא כיון שנדחו המותרת מה לי אם טמונים תחת העור דק או לא כיון דאידחי אידחי. וידוע דאין להתיר איסור אטעמי' דקרא ונעו מעגלותיה ולא תדע. ולפמ"ש לעיל בפי' יגדיל תורה ויאדיר י"ל משו"ה רמז לנו קרא טעם זה כדי להתיר אותו הדג וכיוצא בו. וצ"ע וראוי לשאול פי חכמי ווילנא שבזמנינו אולי יש קבלה בידם מהקדמונים טעם מבורר להתיר ואם לאו ראוי לאוסרו:

אימא בכלים אפי' אית לי' לא ניכול כ' תוס' דאצטריך תאכלו דלא נימא מה הפרט מפורש מים נובעים יש לבאר כוונתם עפ"י רמב"ן שכתבנו לעיל דאותן שאין להם סנפיר גדלים בתחתית המים וניזונים מן הרקק ומשו"ה נאסרו וא"כ יובן דגדלים ע"ג קרקע הוה צד חשוב. אך להס"ד דבכלים אפי' יש לו נאסר א"כ ע"כ ליתא לטעם הנ"ל ואז הוה ס"ד דגידול ע"ג קרקע אינינו צד חשוב אלא מה שהמה נובעים אבל קרקע לא מעלה ולא מוריד וזולת זה אין מובן לדברי תוס' ודברי מהרש"א אינם מבוארים:

אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס. כולן לשון פרסי הן: תנן התם. במס' נדה: אקשקשת סמכינן. דהא אינה בלא סנפיר כדתני תנא ואסנפיר לא סמכינן דהא דג טמא נמי יש לו סנפיר: הוה אמינא. קשקשת הוא הפורח בהן ואתי לאכשורי דג טמא כתב [רחמנא] תרוייהו למימרא דעל כרחך חד מינייהו הוי הנך דקבועין בו: ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא דמפרש תנא דמתניתין קשקשין אלו הקבועין בו על כרחך מהאי קרא מישתמע ושריון קשקשים וגו' וכיון דפשיטא לן דקשקשת הוא לבושא ליכתוב קשקשת לחודא דהא עלה סמכינן והשתא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו. אותם משמע מיעוטא הא אם אין לו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה: תאכלו מכל אשר במים מה ת''ל. והא מאותם תאכלו דסיפיה דקרא נפקא לן התירא ביש לו ואיסור עשה באין לו ותאכלו קמא למאי אתא ליכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וגו': שיכול וכו'. ואי קשיא תאכלו דרישא הוה ליה למישבק לגופיה ובתרא לדרשא דכל אורחא דדרשא הכי הוא א''כ תו לא משכחת מידי למידרש מתאכלו דסיפא דהא דרשא דדרשינן מהאי בסמוך לא משתמעא מיניה: הואיל והתיר. שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש כדמפרש להו לקמיה והוה אמינא ילמד סתום מן המפורש: מה כשהתיר במפורש לא התיר. בלא סנפיר וקשקשת אלא שקצים הגדלים במים שבכלים כגון תולעים שבהן ולקמן מפרש מנא לן דמישתרו: אף כשהתיר כו' לא התיר אלא בכלים. אבל כל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהן נובעין ודומין לימים ונחלים האמורין בפרשה או בורות שיחין ומערות שאינן דומין להם שאינן נובעין לא התיר בהן בלא סנפיר וקשקשת: מנין להתיר בורות שיחין ומערות. שאינו נמנע לשתות עם התולעים שבהם הואיל ואין דומין לימים ונחלים שהסימנין אמורין בהן: ת''ל תאכלו מכל אשר במים. ומתאכלו דסיפא לא מצי למדרש התירא אלא איסורא דהא אותם תאכלו כתיב וקאי אסנפיר וקשקשת אבל מתאכלו קמא מצי למידרש באנפי נפשיה וסנפיר וקשקשת אימים ונחלים דסיפא קאי והכי קאמר תאכלו מכל אשר במים אפי' בלא סימנין וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים כל אשר לו סנפיר וקשקשת [במים] בימים ובנחלים אותם תאכלו ולא בלא סנפיר וקשקשת דבימים ונחלים בעי סימנין: היכן התיר בכלים. מאיזה מקרא אתה למד: בימים ובנחלים הוא. דכתבתי לך אותם למעוטי מי שאין לו הא בכלים אע''ג דלית ליה אכול: ואימא בכלים אע''ג דאית ליה לא תיכול. דהא גבי התירא כתיב ומשמע דמהתירא ממעט להו דהכי משמע בימים ובנחלים הוא דתאכלם אבל בכלים לא תאכלם: לא ס''ד. דהא גבי איסורא דאל תאכלו את אשר אין לו כתיב נמי ימים ונחלים למעוטי כלים והכא על כרחך מאיסורא ממעט להו הלכך על כרחך רישא נמי כי כתיב ימים ונחלים ולא כלים מאיסורא ממעט להו ואותם תאכלו דממעט אמי שאין לו קאי והכי קאמר ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא מי שאין לו אבל כלים אפי' אין לו אכול והיינו שני מקראות סתום ומפורש דלעיל שהותרו בהם כלים ולקמן בעי הי קרי סתום והי קרי מפורש: ואימא במים כלל. דכל שרץ המים בעינן סימנין: חריצין ונעיצין לא. וכ''ש בורות ולמה לי תאכלו מכל אשר במים לאתויי בורות להיתרא: במים חזר וכלל. תרי במים כתיבי גבי הדדי מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. וא''ת מנין היה להם זה לחכמים וכן לעיל (דף סג:) דתניא שאין במיני דגים טמאים אלא ז' מאות מנין היה להם שהתירו בכך את השאר וליכא למימר מאדם שקרא להם שמות קים להו הכי שמסר לדורות כך שהם טמאין שכן הוא הכיר את כולם דהא לא משמע במקרא שקרא שמות אלא לבהמות ולעופות שאע''פ שידע שמו של הקב''ה כדדרשינן (במ''ר בראשית פי''ז) אני ה' (הוא) שקרא לי אדם הראשון בדגים מיהא לא אשכחן ויש לומר מכל אשר יקרא לו האדם יש לרבות אפי' דגים ואיכא למימר דמאדם קים להו ואם תמצא לומר שלא קרא להם שמות יש לומר דהכי קים להו הלמ''מ: הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר. בפ''ק (לעיל דף כב: סד''ה איצטריך) פירשתי דלא שייך כאן לאקשויי וכי איצטריך קרא לכתוב כדי שלא נטעה כדפריך התם גבי איצטריך קרא למעוטי ספיקא: יגדיל תורה ויאדיר. הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת: אימא בכלים אע''ג דאית ליה לא תיכול. וא''ת א''כ את זה תאכלו מאי אהני ליה יש לומר שלא תאמר מה הפרט מפורש מים נובעין ונאסור בורות שיחין ומערות דדרשינן לאיסורא כתב רחמנא תאכלו למימר מה הפרט מפורש גדלים על גבי קרקע להתיר יש לו בבורות שיחין ומערות כימים וכנחלים והא דקאמר בסמוך איפכא היינו למאי דדרשינן להתירא: לא ס''ד דכתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת. תימה מאי ראיה היא זו אימא דהאי קרא בתרא קאי אדיוקא דבימים ובנחלים כי לית ליה לא תיכול הא אית ליה אכול אבל בכלים אע''ג דאית ליה לא תיכול ותהוי השתא קרא קמא כפשטיה דמה ראית דתימא קרא קמא אדיוקא וקרא בתרא כפשטיה וי''ל דבקרא קמא אין לחוש אי קאי אדיוקא משום דכתיב ביה אותם תאכלו דמשמע אותם ולא אחרים והרי הוא כמו שכתוב בהדיא ולא אחרים וא''ת והיכי משמע מהאי קרא דשרי בכלים אימא למעוטי מלאו אתא כלומר בכלים ליכא לאו אבל עשה מיהא איכא כדמוכח קרא קמא אפי' ביש לו וי''ל דבהאי קרא בתרא לא כתיב לאו והכי כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם ובאידך קרא דבתריה הוא דכתיב הלאו ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ועוד דאין זה סברא שיהא בכלים חמורים מימים ונחלים דביש להם סנפיר וקשקשת נמי אסירי ובאין להם סנפיר וקשקשת קילי טפי דליכא בהו אלא עשה והאי שינויא בתרא ניחא טפי דלמה ליה להתיר בכלים מקרא דיש לו לישתוק ביה מימים ונחלים ואנא ידענא היתר כלי מקרא דאין לו וצריך לומר דהוה אמינא דקרא דאין לו אתא למעוטי כלי מלאו אבל עשה איכא ויש לו אפי' בכלים נמי שרו להכי איצטריך קרא קמא למשרי כלים לגמרי אע''ג דאין לו:

דף סו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד