חולין סז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

הטל את הפרט ביניהם, ודונם במידה זו של כלל ופרט וכלל. ולכן דרשינן הכא, "כל אשר במים", הרי זה כלל. "בימים ובנחלים" הרי זה פרט, "סנפיר וקשקשת במים", חזר הכתוב וכלל. ויש כאן כלל ופרט וכלל. וכלל ופרט וכלל, אי אתה דן ומרבה אלא דבר שהוא כעין הפרט.

מה הפרט, ימים ונחלים, מפורש שהם מים נובעים, אף כל מים נובעים מרבינן להו.

ומפרשינן: מאי רבי? איזה דבר שהוא כעין הפרט אנו מרבים? חריצין ונעיצין, לאיסורא! כיון שהחריצין והנעיצין הם מים נובעים כעין הימים והנחלים, מרבינן להו לאיסורא, דבעינן שיהיו בדגים הגדלים בהם סנפיר וקשקשת.

ומאי מיעט, איזה דבר התמעט מהפרט שאינו דומה לו [שהרי כל פרט למעוטי הוא בא]?

בורות שיחין ומערות - להתירא! כיון שהבורות והשיחין והמערות אינן נובעין, אין הן דומים לימים ולנחלים. ולא בעינן שיהיו בדגים שבהן סנפיר וקשקשת.

ומקשינן: ואימא נדרוש אחרת את הכלל ופרט וכלל: מה הפרט, ימים ונחלים מפורש, שהם מים גדלין הנמצאין על גבי קרקע, אף כל מים הדומים לפרט שהן גדלין על גבי קרקע.

ומאי רבי, ומה נרבה מכעין הפרט? אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא. שגם בדגים שבהם בעינן לסנפיר וקשקשת כדי להכשירם. ^[146] ומאי מיעט מכעין הפרט שאינו דומה לו? מיעט כלים, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, שהם אינם דומים כלל לימים ונחלים.

ומשנינן: אם כן, דממעטינן רק כלים שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, הרבוי שלמדנו מהפסוק "תאכלו מכל אשר במים" - מאי אהני ליה?! הלא גם מלבעדי רבוי זה היינו יודעים שדגים שבכלים מותרים הם גם בלי סנפיר וקשקשת.

אלא ודאי הרבוי של "תאכלו" בא להתיר את הדגים שבבורות שיחין ומערות שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת. ורק חריצין ונעיצין, שדומים לימים ונחלים בשני צדדין [שהם על גבי קרקע, וגם נובעים] בעו סנפיר וקשקשת.

יש מידה בכלל המידות שהתורה נדרשת בהם הנקראת "כלל ופרט וכלל", ויש מידה של "רבוי מעוט ורבוי".

המידה של כלל ופרט וכלל, יסודה הוא, שהפרט הוא פירושו של הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט. כך שאם היה רק כלל ופרט בלבד, הרי אפילו דבר הדומה לפרט לא מרבינן ליה. אך אם יש אחר הפרט כלל שני, הרי הכלל השני מהני לרבות דבר הדומה לפרט.

המידה של רבוי ומעוט ורבוי יסודה הוא, שאם היה רק ריבוי ומיעוט, הרי אין המעוט פירושו של הרבוי, אלא מלמד הוא אותנו שלא נרבה את הכל אלא רק את הדברים הדומים למעוט. ואם ישנו לאחריו רבוי שני, הרי הרבוי השני, הבא אחר המעוט, מלמד אותנו לרבות את הכל. והמעוט מהני למעט רק דבר שאינו דומה כלל למעוט.

דבי רבי ישמעאל תנא: הפסוק "מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" שנאמר בו במים במים שתי פעמים סמוכין זה לזה, אין פסוק זה נלמד במידה של כלל ופרט כאשר תטיל את הפרט של "בימים ובנחלים" ביניהם. אלא פסוק זה ריבה ומיעט, ונידון הוא במידה של רבוי מעוט ורבוי.

"מכל אשר במים", ריבה.

"בימים ובנחלים", מיעט.

"אשר לו סנפיר וקשקשת במים", הרי זה חזר וריבה.

וקיימא לן: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל!

מאי רבי? מה אנו מרבים מהרבוי? חריצין ונעיצין - לאיסורא. דבעינן בהו סנפיר וקשקשת, שמרבים אנו כל דבר. [שזוהי המידה של רבוי מעוט ורבוי].

ומאי מיעט מהמיעוט של ימים ונחלים? בורות שיחין ומערות - להיתירא! שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת.

ופרכינן: ומנין לך למעט בורות שיחין ומערות להיתירא? אימא, מאי ריבה? - בורות שיחין ומערות לאיסורא, שגם בהם צריך סנפיר וקשקשת. ומאי מיעט מהמיעוט של ימים ונחלים? - מיעט כלים, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת.

ומשנינן: אם תאמר שרק בכלים לא בעינן סנפיר וקשקשת, אם כן, הפסוק "את זה תאכלו מכל אשר במים" מאי אהני ליה? הלא גם בלעדיו היינו יודעים שבכלים לא בעינן סנפיר וקשקשת. אלא ודאי מהמילה "תאכלו" ילפינן למעט בורות שיחין ומערות שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת. ורק בחריצין ונעיצין בעינן סנפיר וקשקשת.

ופרכינן: כיון שלא דרשת במידה של כלל ופרט וכלל [שבה מרבין כעין הפרט] אלא דרשת במידה של רבוי מעוט ורבוי. אם כן, ואיפוך אנא, ונימא, ש"תאכלו מכל אשר במים" בא להתיר חריצין ונעיצין, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, והרבוי בא לרבות בורות לאיסורא, שגם בהם צריך סנפיר וקשקשת.

ומשנינן: ליכא למימר הכי, כדתני מתתיה!

דתני מתתיה בר יהודה: מאי ראית לרבות בורות שיחין ומערות להיתרא, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא, דבעינן בהו סנפיר וקשקשת?

מרבה אני בורות שיחין ומערות להיתירא, מפני שהן עצורים, שאין להם מוצא ומבוא ככלים, ואינם דומים לימים ונחלים שהם זורמים.

ומוציא אני חריצין ונעיצין, שאין הם עצורין ככלים אלא זורמים הם כימים ונחלים. ולכן בעינן בהו סנפיר וקשקשת כשם שבעינן בימים ובנחלים.

שנינו לעיל בברייתא, הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם. ומשמע שישנו פסוק מפורש בתורה שמתיר בכלים, וישנו פסוק שאינו מפורש, שמתיר דגים בלי סימני טהרה בכלים.

ומבארינן: הי פסוק הוא סתום? והי פסוק הוא מפורש?

פליגי בה רב אחא ורבינא:

חד אמר: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים", המדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק המפורש.

ואילו הפסוק "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת", דמיירי באין לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק הסתום.

וחד אמר: הפסוק דמיירי באין לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק המפורש. והפסוק דמיירי ביש לו סנפיר וקשקשת זהו הפסוק הסתום.

ומבארינן: מאי טעמא דמאן דאמר שהפסוק דמיירי ביש לו הוא המפורש?

אמר לך, מיניה מפסוק זה, הוא דקא ידעינן דקא משתרו כלים. דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, אותם תאכלו", ודרשינן: אותם תאכלו, ולא את אלו שאין להם סנפיר וקשקשת!

ומיעוט זה הוא לגבי אותם הנמצאים בימים ובנחלים. אבל הנמצאים בכלים, אף על גב שאין להם סנפיר וקשקשת, מותרין הן. אבל הפסוק "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים", דדרשינן בימים ובנחלים לא תאכלו, הא בכלים תאכלו, לא הוי היתר מפורש. כי המשך הפסוק כך הוא: "ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם. ושקץ יהיה לכם. מבשרם לא תאכלו". ומשמעות הפסוק היא, שבכל מקום הזהירה התורה שלא לאכול דגים שאין להם סנפיר וקשקשת. ורק אנו דורשים את הפסוק בכלל ופרט וכלל להתיר דגים שבכלים אפילו בלי סנפיר וקשקשת. ואם כן אין זה פסוק מפורש.

מאי טעמא דמאן דאמר שהפסוק המדבר באין לו, הוא המפורש?

דהאי קרא, הוא דקמוכח אהאיך! פסוק זה, המדבר באין לו סנפיר וקשקשת, הוא זה שמגלה על הפסוק שמדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, שדגים המצויים בכלים, מותרים הדגים אפילו בלי סנפיר וקשקשת.

דאי מהאיך קרא דמיירי ביש לו סנפיר וקשקשת, הוה אמינא, בכלים, אף על גב דאית ליה סנפיר וקשקשת, נמי לא תיכול. דהכי הוה דרשינן: "ובנחלים - אותם תאכלו", הא בכלים, אפילו אותם לא תאכלו. והפסוק המדבר באין לו סנפיר וקשקשת, הוא זה שמגלה לנו על הפסוק שמדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, לדרוש, שדגים המצויים בכלים, אף על גב שאין להם סנפיר וקשקשת, מותרים הם. ולכן הוא נקרא פסוק מפורש.

אמר רב הונא: לא לשפי אינש, לא ישפוך אדם ויסנן שכר העשוי מתמרים שמצויין בהם תולעים, בצבייתא, דרך עצים קטנים המשמשים בתור מסננת, באורתא, בלילה. דילמא פריש, שמא תפרוש התולעת לעיל מצבייתא, למעלה מהעצים, והדר, ואחר כך נפיל לכסא, תפול היא לכוס. והוא לא יראה שהיא נפלה לכוס מהעצים בגלל החושך. ויחשוב שהיא תולעת המים הנמצאת בכוס [ומותרת היא באכילה כדאמרינן לעיל, כיון שהיא נמצאת בכלים].

והוי עובר, כשיאכל אותה יעבור משום "וכל שרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל". כיון שרחשה והלכה התולעת קצת על הקשין, נעשית היא שרץ הארץ.

ופרכינן: אי הכי, שאמרת כיון שהלכה קצת נעשית היא שרץ הארץ, למה אסרת דוקא לסנן דרך העצים, הרי אפילו במנא, בכלי לבדו, נמי יהיה אסור להוריק שכר תמרים, ואפילו לא דרך העצים, דלמא פריש תפרוש התולעת לדפנא דמנא, לדופן הכלי, והדר, ואחר כך נפיל למנא, ותאסר מטעם שרץ השורץ על הארץ. שהרי היא פירשה לדופן הכלי, ומאי שנא דופן הכלי מהעצים?

ומשנינן: התם, כשלא פירשה על העצים, היינו רביתיה, זהו דרכה לרחוש בכלי, וכמי שלא פירשה היא, ואינה נאסרת מטעם שרץ הארץ.

ומבארינן: ומנא תימרא שרחישה כזאת על דופני הכלי אינה אוסרת את התולעת מטעם שרץ הארץ?

דתניא לעיל: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה, מתכופף ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם מחשש שמא יאכל גם מהתולעים הנמצאים בתוכם?

תלמוד לומר "תאכלו - מכל אשר במים"! ומשמע, אפילו אם אין לדגים ולתולעים הנמצאים שם סימני טהרה, מותרים הם באכילה.

וממשיכה הגמרא: וליחוש דלמא פריש, שפרשה איזו תולעת לדפנא, לדופן הבורות והשיחין, והדר נפיל חזרה לבורות ולשיחין, ותאסר מטעם שרץ השורץ על הארץ!?

אלא, בהכרח, אמרינן, היינו רביתיה, שזהו דרכם ומקום גדילתן של התולעים, ולכן אין זה נחשב שהם רחשו מחוץ לבורות, ואינם נאסרים. אם כן, הכי נמי, בנידון דידן, כאשר הוא שפך את השכר לתוך הכלי, אין אנו חוששים שמא פירשו התולעים לדופני הכלי, כי היינו רביתיה! שגם מקום דופן הכלי מבפנים זהו דרך גידולם.

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: תניא דמסייע לך, שיש חילוק בין אם פירשו בתוך הכלי, לבין אם פירשו חוץ לכלי.

דכתיב "כל השרץ השורץ על הארץ" - לרבות יבחושין, יתושין הנמצאים במרתפי היין, שסיננן, שגם הם אסורים באכילה!

ודייקינן: טעמא דסיננן, שפירשו ממקום ברייתן ולכן הם אסורים, הא לא סיננן - שרי! ולא חיישינן שמא פירשו ממקום ברייתן החוצה. כי מה שהם רוחשין בתוך כלי היין, אין זה נחשב כרחישה האוסרת.

הערות

^[146] ואף על גב שאין הבורות והשיחין והמערות דומין לימים ולנחלים אלא רק בצד ובדמוי אחד, שבשניהם המים נמצאים על גבי הקרקע, מכל מקום, מרבינן להו. דסבירא לן השתא שהכלל האחרון הוא העיקרי, וכל דבר שדומה לפרט, אפילו במקצת, מרבינן ליה.

הטל את הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. ולפי זה, כך יש לדרוש את הכתוב "מכל אשר במים וכו' במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (ויקרא יא, ט) כאילו נאמר: "כל אשר במים וכו' בימים ובנחלים במים אותם תאכלו": "במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, "במים" —

חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — ימים ונחלים, שהם מים נובעים, אף כל מים נובעים נאסר בהם מה שאין לו סנפיר וקשקשת. ואם כן מאי רבי [מה ריבה בכך]? ריבה חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], שהמים שבהם נובעים, ומאי [ומה] מיעט? בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], שאין המים שבהם נובעים, אלא מי גשמים נאספים לתוכם.

ושואלים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש — מים גדלין (נמצאים) על גבי קרקע — אף כל שהוא מים גדלין על גבי קרקע. ולפי זה, מאי רבי [מה ריבה] בכך — אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט בכך? מיעט רק מים שבכלים!

ומשיבים: אם כן, הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" (שם), שנאמר בתחילת הפסוק כדי להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? מה הוא בא להתיר? הרי גם בלעדיו לא היינו אוסרים כלים, שהרי אינם דומים כלל לפרט המפורש, שהוא מים המצויים על הקרקע! אלא לכך נאמר "תאכלו" — ללמדנו שמה שנאסר כעין הפרט, הוא רק חריצין ונעיצין.

א התנא דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] כך, דרש כך את הכתוב: מה שנאמר בפסוק זה "במים" "במים" שתי פעמים ("מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו". ויקרא יא, ט) — אין זה כלל ופרט, אלא צריך ללמוד אותו בדרך של ריבה ומיעט, ובאופן זה: "במים" — ריבה, "בימים ובנחלים" — מיעט, "במים" — חזר וריבה. ולפי כללי מדרש ההלכה ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים. ואם כן, מאי רבי [מה ריבה]? את הדגים שאין להם סנפיר וקשקשת בחריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט? את אלה שבבורות שיחין ומערות להתירא [להיתר].

ושואלים, הואיל ואתה מרבה הכל חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים, אימא [אמור]: מאי [מה] ריבה? ריבה בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט להיתר? מיעט רק כלים! ומשיבים: אם כן, "תאכלו" שנאמר בתחילת הפסוק להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? הרי לדרך זו, כבר הותרו כלים על ידי ריבוי ומיעוט! אלא בוודאי בא כדי ללמדנו שיש ללמוד בריבוי ומיעוט להתיר את אלה שבבורות שיחין ומערות.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני], ואומר שריבה בורות לאיסור, ומיעט חריצין ונעיצין להיתר! ומשיבים: יש לתרץ דבר זה כדתני [כמו ששנה] החכם מתתיה, דתני [ששנה] מתתיה בר יהודה: מאי [מה] ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור]? מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן המים עצורים (סגורים בתוכם) ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים, אלא המים זורמים לתוכם ויוצאים מהם.

ב בברייתא שהובאה בעמוד הקודם נאמר כי הכתוב התיר פעמיים שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת, פעם במפורש ופעם בסתום, מה כשהתיר במפורש — התיר במים שבכלים, אף כשהתיר בסתום — לא התיר אלא במים שבכלים. ושואלים: הי [איזהו] הסתום והי [ואיזהו] המפורש? פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: הכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (ויקרא יא, ט) הוא המפורש, והכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (שם י—יא) הוא הסתום. וחד [ואחד מהם] אמר: הכתוב האוסר את שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא המפורש, והכתוב המתיר את שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא הסתום.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים הוא המפורש? ומשיבים, אמר לך [יכול הוא לומר לך] כך: מיניה הוא דקא משתרו [שהרי ממנו, מפסוק זה הוא שלמדנו שמותרים] השרצים שבמים בכלים. שכן דרשנו: בימים ובנחלים הוא שתאכלו את שיש לו סנפיר וקשקשת, ולא את זה שאין לו סנפיר וקשקשת. אבל בכלים — אפילו זה שאין לו סנפיר וקשקשת מותר.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת הוא המפורש? ומשיבים: מפני דהאי הוא דקמוכח אהאיך [שהוא שמוכיח על הכתוב האחר, הראשון] שהוא בא להתיר. דאי מהאיך [שאם מהאחר] הוה אמינא [הייתי אומר] ומדייק לאיסור: בימים ובנחלים הוא שתאכל את שיש לו סנפיר וקשקשת, ומכאן שבכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו סנפיר וקשקשת] נמי לא תיכול [גם כן לא תאכל], ולכן בא כתוב זה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו", לומר: בימים ובנחלים לא תאכלו את שאין לו סנפיר וקשקשת, אבל בכלים — אף את זה שאין לו סנפיר וקשקשת תאכלו.

ג ובענין המים שבכלים, שהשרצים שגדלים בהם מותרים, אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא [לא ישפוך אדם שיכר לכלי דרך קיסמים בלילה] כדי לסננו, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא [שמא יפרוש השרץ על הקיסמים ואחר כך יפול מהם לכוס], וכשהוא שותה את השיכר עם השרצים שבתוכו, מתוך הנחה שלא באו מן החוץ (שהרי סינן את השיכר), אלא נוצרו בכלי והריהם מותרים, הוי [הריהו] עובר עליו משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא).

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש לכעין זה, במנא נמי [בשיכר סתם הנמצא בכלי גם כן] יש לחשוש, דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא [שמא פרש לדופן הכלי וחזר ונפל לכלי]! ומשיבים: התם היינו רביתיה [שם זהו דרך גידולו], שכשהוא בכלי הוא נדבק לדופן הכלי, ואין זה נחשב כמי שפרש מן המים.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שדבר שהוא בדרך גידולו אין מקפידים עליו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לרבות מים שבבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם עם שרצים שבהם? תלמוד לומר: "תאכלו מכל אשר במים" (שם ט), להתיר הגדל במים שבבורות, למרות שאין לו סנפיר וקשקשת; ולכאורה ליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל [ושנחשוש שמא פרש לדופן הבור, ונעשה שרץ הארץ, וחזר ונפל] למים! אלא אומר אתה: היינו רביתיה [זהו דרך גידולו], ואינו נאסר בכך — הכא נמי [כאן גם כן] בכלי, אמור: היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו] ואינו נאסר בכך.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], שרק בשיכר שסיננו יש לחשוש לשרצים שפרשו ונפלו לתוכו. ששנינו: מה שנאמר "כל השרץ השורץ על הארץ" (שם מא) — הרי זה בא לרבות יבחושין הנמצאים במים (או שאר משקים) שסיננן; ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שסיננן, הא [אבל] אם לא סיננן — שרי [מותרים הם], ואין לחשוש אם פרשו לדופן הכלי וחזרו.

ד ועוד בענייני "שרץ השורץ על הארץ". אמר שמואל: קישות (מלפפון) שהתליעה (שגדלו בה תולעים)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

place the detail between the two generalizations and then expound them as a generalization, and a detail, and a generalization. Therefore, the first instance of the phrase “in the waters” is a generalization. The phrase “in the seas and in the rivers” is a detail. And by the second instance of the phrase “in the waters,” it then generalized again.

Therefore, as in any instance of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail, seas and rivers, is referring explicitly to flowing water, so too, fish without fins and scales found in all flowing water are forbidden. What does this include? It includes trenches and water channels, to prohibit fish without fins and scales found in them. And what does it exclude? It excludes pits, ditches, and caves, which are collections of still water, to permit all fish found in them.

The Gemara asks: But why not say: Just as the detail refers explicitly to water that grows, i.e., is found, on the ground, so too, it includes all water that grows on the ground? And what would this include? It would include even pits, ditches, and caves, to prohibit fish found in them that do not have fins and scales. And what would it exclude? It would exclude only those found in vessels.

The Gemara responds: If so, what use is the phrase “These may you eat of all that are in the waters”? Even without it, vessels would be excluded, since they are not at all similar to seas and rivers. Rather, the phrase “These may you eat of all that are in the waters” serves to indicate that only trenches and water channels are considered similar to the detail, but all fish found in pits, ditches, and caves are permitted.

§ The tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: The verse’s use of the phrase “in the waters,” “in the waters” twice is not to be interpreted as a generalization and a detail, but rather as an instance of amplification and restriction. By the first phrase “in the waters,” the verse amplifies, by the phrase “in the seas and in the rivers” it restricts, and by the second instance of “in the waters” it then amplifies again. According to a hermeneutical principle, when a verse amplified, and then restricted, and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter excluded by the restriction, i.e., in the seas and in the rivers. What, then, does it include? It includes trenches and water channels, to prohibit fish without fins and scales found in them. And what does it exclude? It excludes fish found in pits, ditches, and caves, to permit them.

The Gemara objects: Why not say: What does it include? It includes fish found in pits, ditches, and caves, to prohibit them if they do not have fins and scales. And what does it exclude? It excludes only fish found in vessels. The Gemara responds: If so, what use is the phrase “These may you eat of all that are in the waters”? Even without it, vessels would be excluded. Rather, it indicates that pits, ditches and caves are excluded by the restriction, and all fish found in them are permitted.

The Gemara objects: But perhaps l should reverse the statement and claim that fish without fins and scales in pits, ditches, and caves are prohibited, and those in trenches and water channels are permitted. The Gemara responds: One must say as Mattitya taught, as Mattitya bar Yehuda taught: What did you see that caused you to include pits, ditches, and caves, to permit them, and to exclude trenches and water channels, to prohibit them? I include pits, ditches, and caves, which contain still water like vessels, and I exclude trenches and water channels, which are not still like vessels, as water flows through them.

§ The baraita on the previous amud states that the Torah permits all fish without fins and scales in vessels both explicitly and implicitly. The Gemara asks: Which verse is the implicit source and which is the explicit source? Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to it. One says: The verse permitting “whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers,” is the explicit source, and the verse prohibiting “all that have not fins and scales in the seas, and in the rivers,” is the implicit source. And one says the opposite, i.e., that the verse prohibiting “all that have not fins and scales” is the explicit source and the verse that permits “whatever has fins and scales” is the implicit source.

The Gemara asks: What is the reasoning of the one who says that “whatever has fins and scales” is the explicit source? The Gemara responds: That Sage could have said to you: It is from this verse that the Gemara derives on the previous amud that fish without fins and scales found in vessels are permitted.

The Gemara asks: What is the reasoning of the one who says that “all that have not fins and scales” is the explicit source? The Gemara responds: The reasoning is that it is this verse that proves that the other verse permits all fish in vessels. As, if one attempted to derive whether fish in vessels are permitted from the other verse alone, I would say the opposite: The verse indicates that a fish with fins and scales is permitted only in the seas and rivers; but in vessels, even if it has fins and scales, you may still not eat it. The phrase in the verse “and all that have not fins and scales” indicates that these restrictions apply only to fish in the seas and rivers.

§ Rav Huna says: A person should not pour beer into a vessel through straw to filter it at night, lest a creeping animal emerge from the beer above the straw and then fall into the cup. Since the drinker poured the beer through a filter, he will assume that all creatures found in the vessel originated there and are permitted despite lacking fins and scales. He will therefore drink the beer along with the creature, and in doing so, he violates the prohibition: “Every swarming thing that swarms upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41).

The Gemara objects: If so, that one must be concerned that a creeping animal may have fallen from the straw into the cup, one should also be concerned about any beer found in a vessel, as perhaps some creature emerged from the beer onto the side of the vessel, thereby becoming forbidden, and then fell back into the vessel. The Gemara responds: There, that is the creature’s normal manner of growth, to attach itself to the sides of the vessel, and it is not considered to have emerged from the liquid.

And from where do you say that emerging in its normal manner of growth does not render it forbidden? As it is taught in a baraita: From where is it derived to include pits, ditches, and caves, that one may dig them and drink from them and need not refrain from drinking the creeping creatures inside them? The verse states: “These may you eat of all that are in the waters,” indicating that all fish in pits, ditches, and caves are permitted. And one might ask: Let one be concerned that perhaps a creature emerged from the water onto the side of the pit or cave, thereby becoming forbidden, and then fell back into it. Rather, one must say that since that is the creature’s normal manner of growth, it does not render it forbidden. Here too, with regard to beer in a vessel, that is the creature’s normal manner of growth and does not render it forbidden.

Rav Ḥisda said to Rav Huna: A baraita is taught that supports your statement that one need be concerned only about filtered beer: The verse: “Every swarming thing that swarms upon the earth is a detestable thing” (Leviticus 11:41), serves to include gnats found in liquid that one filtered. One may infer: The reason they are prohibited is because one filtered the liquids, but if one did not filter them, the gnats are permitted. Evidently, one need not be concerned that they emerged from the water onto the side of the vessel.

§ With regard to the prohibition against consuming creeping animals, Shmuel says: A cucumber that became infested with worms

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואירבו להו בורות ושיחין ומערות לאיסורא כו'. כלומר את אמרת בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע אע"ג דלית ליה אימא לאיסורא דאי אית ליה אכול ואי לית ליה לא תיכול [אפי'] בורות שיחין ומערות:

ואימעיטו ליה כלים להתירא. כלומר דבכלים אע"ג דלית ליה אכול:

ואימא איפכא. כלומר חריצין ונעיצין להתירא בורות שיחין ומערות לאיסורא:

חד אמר יש לו סתום אין לו מפורש. כלומר כל אשר לו סנפיר וקשקשת סתום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מפורש:

(משיש לו קא) [מיניה הוא דקא] מיתרבו כלים. בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול (וניכול להבין) הא בכלים אע"ג דלית ליה תיכול כדאמרי' לעיל:

אין לו הוא דקא מגלי עליה דיש לו. כלומר דאי מיש לו הוה אמינא בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול קמ"ל אין לו בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול משמע הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול:

בציביא בליליא. כלומר שמשים ציבי דחצבא ושפי שיכרא דרך ציבי דלמא פריש התולעת מחצבא לציבי ומיחזי כשרץ השורץ:

א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע. מה דאמרת כי פריש לציבי והדר נפיל יש בו משום שרץ השורץ תניא דמסייעא לך דלאחר שפירש למסננת קרינן ביה השרץ:

קישות שהתליע באביה. כלומר במחובר (כלומר) כל זמן שהוא עומד על האילן אסור דאמרי' מן הארץ שרץ לקישות:

[מרבה אני בורות]. תמהני, מה ראה מתתיה בן יהודה לומר מה ראית לרבות שיחי' ומערות הא מרבה אני בורו' שיחי' ומערו' שאינן נובעי' בכלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שהן נובעין כדאמרינן לעיל [ע' רש"י סד"ה במים, ותוס'] מסתברא דהא דלא דמי הו"ל לרבוי לאיסורא.
ואפשר שכיון שדומה (כלל) [קצת] אעפ"י שאינן נובעים איבעי ליה לרבוינהו לאיסורה ומשו"א אמר דהך טעמא אחריתי נמי איכא שהן (מצויין) [עצורין] ולא דמי לאיסורא כלל במידי דהא ימים ונחלים כתיבי כדפירש"י ז"ל.
ולי נראה חריצין ונעיצין משמע נמי מכונסין ופי' בעלמא אתא לפרושי דבמכונסין קאמרי' והיינו עצורין בכלים.

מרבה אני בורות שיחין ומערות להתירא שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורים ככלים. רש"י ז"ל פירש האי חריצין ונעיצין שהן נובעין. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו חריצין ונעיצן שאינן נובעין, משום דקשיא להו דאי בנובעין למה ליה להזכיר האי טעמא דעצורין כלל, הוה ליה למימר דחריצין ונעיצין איכא לרבויי טפי לאיסורא לפי שהן נובעין כימים ונחלים, והיינו דקא פריך כיון דאינן נובעין מה לי בורות שיחין ומערות ומה לי חריצים ונעיצים, ולפום האי פירכא למאן דדריש בריבה ומיעוט וריבה מרבה חריצין ונעיצין שאינן נובעין לאסור והתירא דתאכלו מוקים ליה לבורות שיחין ומערות. אבל למען דדריש בכללי ופרטי מרבינן מתאכלו אפילו חריצין ונעיצין שאינן נובעין, אף על גב דאינם עצורים ככלים, ותימה הוא דהאיך נחלוק בין חריצים ונעיצים שהזכיר מאן דדריש בכללי ופרטי ובין חריצין ונעיצין שהזכיר מאן דדרש בריבה ומיעוט וריבה ושניהם חריצין ונעיצין סתם הזכירו. כללא דשמעתא, כל שיש לו סנפיר וקשקשת מותר, ואפילו אין לו אלא קשקשת, אף על פי שאין אנו רואין לו סנפיר מותר, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, לפיכך חתיכת דג שיש לה קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ומותר. וקשקשת שאמרו אפילו אחת כסתמא דמתניתין, דאף על גב דפליג רבי יהודה ואמר שני קשקשים, לית הלכתא כותיה, וכתנא קמא קיימא לן. אלא מיהו אפשר דתחת לחיו או תחת זבנו או תחת סנפיריו בעינן לה, כדאיתא בתוס' (ד"ה ובדגים) דכתבינן לעיל, ולפי מה שכתבתי למעלה יש להסתפק אי בעינן שלש אחד בכל אחד ואחד ממקומות הללו שהן תחת זנבו ותחת לחייו ותחת סנפיריו, אלא דפשטא דמתני' לא משמע הכין אלא אחת לבד. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הסולתני' וחביריו מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירה בשעה שעולה מן היום כגון אקונס ואפונס ודומיהן מותר, אין לו ואין עתיד לגדל שבבורות ושיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע, דלא אסרה תורה אלא בימים ובנחלים, והדומים לימים ונחלים כגון חריצין ונעיצין שאינן עצורין (בכלים) [ככלי] ודוקא לשחות ולשתות קודם שפירשו לארץ או ביד או על גבי דבר אחר ואפילו באויר, אבל אם פירשו מן הבור והשיח לחוץ או על גבי כלי או על עצים ואבנים אסורין, משום שרץ השורץ על הארץ, וכדקאמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא דלמא פריש ממנה לצבתא והדר נפיל לכסא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ, ואמרינן נמי מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים, אמאי ניחוש דלמא פריש לדפנא דבירא והדר נפל לבירא, אלמא אי פריש חוץ לבירא אסור (אם) משום שרץ השורץ, ואי פריש באויר נמי ולקטו קודם שהגיע לארץ אסור מספק, כדאיבעיא לן לקמן (חולין סז ע"ב) גבי תולעת שבתמרא פרשה מקצת מהו פרשה לאויר העולם מהו, וסלקא בתיקו, ולחומרא דאסורא דאורייתא הוא. אבל פרשה לדפני הבור והשיח או לדפני הכלי שנתגדל בתוכו מותר, כאלו לא פירשה דהיינו רביתה, וכדאמרינן אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדפנא דמא והדר נפל להתם היינו רביתיה. ואף על גב דאיבעי לן בפירשה מגרעיניה וסלקא בתיקו, לאו היינו רביתא, אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם, אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלתה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור.

כלים עצמם שהתרנו את הנמצא בהם דוקא בזמן שלא פירשו והיא שאמרו שוחה ושותה ואינו נמנע אבל פרשו אסורים מתורת שרץ השורץ על הארץ וכן הדין בבורות שיחין ומערות:

לא פרשו לארץ אלא שפרשו לאחורי הכלי או לשפת הבור והשיח והמערה הרי הם כמי שפרשו לארץ ואסורין אבל אם פרשו לדופן הכלי הפנימית ובדופן הבור אע"פ שיצא מן המים אין זה נקרא פרש שמקום גדולו הוא שמא תאמר נחוש שמא יצא וחזר כל היוצא אין חוששין לו שיחזור ואין מחזיקין את הדבר אלא למקום שאנו מוצאין אותו שם:

שכר שבתוך הכלי שנמצא בו ממינין אלו הרי דינו כדין מה שהזכרנו והיה דרכם שהיו מסננין אותו עד שלא ישתו ממנו מחמת רוב הפסולות הנעשה בו ולא במסננת של בגד מפני שהשכר עב ואינו עובר יפה אלא היו לוקחין תבן וקש וכיוצא בזה והיו משימין על כלי ריקן ומערין מכלי שבו השכר על הקש והשכר נכנס לכלי והפסולת נשאר על הקש מעתה לא יעשה אדם כן בלילה שמא יפרש התלעת על הקש ונעשה אסור כמו שאמרו את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננם ואחר כך יתגלגל לתוך הכלי ויהא סבור שלא יצטרך להזהר ממנו ונמצא בא לידי מכשול:

גמרא מ"ט דמ"ד יש לו מפורש א"ל מיניה הוא דקמשתרו כלים כו' עיין פרש"י ולולי פירושו הוה ניחא לן לפרש כדברי התוס' לעיל דמקרא דאין לו אכתי לא משתרו כלים אלא למעטינהו מלאו אבל עשה מיהת אפשר דאיכא אבל מקרא דיש לו משתרו לגמרי ודו"ק:

תוס' בד"ה במים במים ב' פעמים כו' והשתא לפי' זה לא פליגי כו' לכך נראה דהנך חריצין כו' עכ"ל דהכי משמע מפרש"י דלא פליגי מידי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל לענין דינא אלא דאצטריך תנא דבי רבי ישמעאל למדת ריבוי ומיעוט משום דאית ליה כללא קמא דוקא ולא הוה אצטריך לא תאכלו אי לא הוה דריש ריבוי ומיעוט אבל לפי' התוס' ניחא טפי דא"נ דסבר תנא דבי ישמעאל נמי כללא בתרא דוקא אצטריך לריבוי ומיעוט לרבות חריצין ונעיצין שאין נובעין ולאיסורא וק"ל:

בא"ד אבל למאן דדריש לעיל כלל ופרט מרבה מתאכלו להיתירא אפי' חריצין כו' כיון דאינן נובעין עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דסבר כללא בתרא דוקא אימא לרבות לאיסורא אף חריצין ונעיצין שאינן נובעין דמה הפרט מפורש שאין עצורין ככלים כו' דיש לומר דתלמודא קים ליה דההוא צד דנובעים הוה צד חשוב כמו צד שאין עצורין ככלים ואפי' למ"ד כללא בתרא דוקא בעי כל צדדין החשובין כמ"ש לעיל ודו"ק:

רש"י בד"ה ואיפוך אנא כשאר כעין הפרט כו'. נ"ב נ"ל דאף רש"י נשמר מקושית התוס' אמאי לא נימא מרבה אני חריצין ונעיצין לפי שהן נובעין כו' אלא משום דלא דרשי' בכלל ופרט דנימא כעין הפרט מה התם נובעין כו' ע"כ בעי לאשכוחי שום מעלה דאית בחריצין ונעיצין לרבות לאיסורא ומעלה בבורות שיחין ומערות דחזו לרבות להיתרא והיינו משום שעצורין ככלים ואם כן רביתייהו בהכי ודו"ק:

בד"ה מיניה הוא כו' צ"ל מניה הוא כו' כדכתיב בימים ובנחלים כו' כנ"ל:

גמ' מניה הוא דקמישתרו כלים. לכאורה נראה לפרש כפשטיה דמקרא דאין לו נתמעטו מלאו משא"כ מקרא קמא מישתרו לגמרי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה לא ס"ד וק"ל:

גמ' ומנא תימרא כו' . ובל"ז (*כ) סברתו הכל אסור או מותר:

גמ' ששוחה ושותה כו' . אבל ע"י כלים אסור דלמא פריש כו' ולאו היינו רביתייהו משא"כ מכלי לכלי ועיין באשר"י לעיל בסמוך:

גמ' תניא דמסייע לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושים שסיננם כו' . כצ"ל וכ"ה ברש"י בחומש וכן משמע באשר"י ואע"ג דבסמוך יליף דרניות שבבהמה מניה כולה מינה יליף דה"נ [לגירסא שלפנינו הא] מכל השרץ יליף בסמוך תולעת שבעיקרי כו':

ברש"י בד"ה במים במים שתי פעמים כו' מדה בתורה היא שלא תדונו כו'. ולא כתב מכח דא"כ תאכלו למה לי וכמ"ש אח"כ דסוף סוף למה ליה להתורה באמת לכתוב תאכלו אע"כ דהמדה כן הוא לדרשו ברבויי ומיעוט להכי הוצרך התורה לכתוב תאכלו רק שלא תקשה מאי כוונת ר' ישמעאל ומאי נ"מ אם המדה כן או כן לזה פירש דבא לישב יתורא דתאכלו [למה דסובר כללא קמא דוקא]. וא"ל לא לכתוב התורה סמוכין זה לזה רק פרט ביניהן ולא לכתוב תאכלו כיון דכללא קמא דוקא דאין זה קושיא שהתורה רוצה להורות דינים אלו בריבוי ומיעוט בשלמא לעיל כתבתי שפיר דסוף סוף למה ליה לתורה לכתוב תאכלו כו' ר"ל למה לי יתורא דלשתוק קאמרינן אבל לכתוב בענין אחר אינו קושיא:

ברש"י בד"ה אלא זה והדומה לו כו' . ר"ל הדומה למיעוט בכל צד כמ"ש אח"כ דריבוי ומיעוט לחודיה מייתי כל דדמיא ליה בכל מילי כו' דאל"כ ריבוי שני למה לי וא"ל לא לכתוב ריבוי שני ולא לכתוב תאכלו והוי מרבינן חריצין ונעיצין דוקא דדמיא למיעוטא י"ל דא"כ ה"א שהוא כלל ופרט ואין בכלל כו' חריצין ונעיצין לא וכפרש"י דלהכי פלגינן רחמנא לפרטי מכללא דלא תדרשי' בכלל ופרט כו'. וא"ל לעולם לא לכתוב ביש לו הריבוי בתרא ולא לכתוב תאכלו ואין לטעות כמ"ש מדכתיב רבוי ומיעוט ורבוי בקרא דאין לו י"ל דא"כ לא הוי חריצין ונעיצין באיסור עשה דאותם תאכלו (*ל) רק באיסור לאו דהא בקרא קמא אין בכלל אלא מה שבפרט ואימים ונחלים לחודיה קאי אותם תאכלו ולא שאין לו כדקאמר לעיל ממשמע שנאמר אכול את שאין לו כו' וכאשר תירצתי לעיל כעין זה וק"ל:

בתוס' בד"ה במים במים כו' ואפ"ה איצטריך ליה לתאכלו כו'. כצ"ל:

גמרא דתניא מנין לבורות שיחין כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש וכדלעיל (סו ב):

שם כל השרץ כו' לרבות יבחושין כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' ואת נבלתם תשקצו כו' וכ"ה בת"כ ובפרש"י עה"ת:

גמ' קישות שהתליעה. עי' פסחים קטו ע"ב תוס' ד"ה קפא:

במים במים שני פעמים. עיין היטב שיטת תוס' ולדעתם תנא דבי רב ס"ל כללא בתרא דוקא ואפ"ה לא מרבה חריצין שאינן עצורין לאיסורא. ואפשר לומר בעלמא בכופו"כ ממש אי כללא בתרא דוקא מרבינן כי האי גונא. אך הכא בקרא דהתירא ב' כללים סמוכים שניהם קמי' דהפרט נהי הטל פרט ביניהם ודונם בכופו"כ מ"מ לא שייך לומר כללא בתרא דוקא כיון ששני הכללים מקמי' דפרטא כתיבי. ונהי נמי דלא מצינן למימר כללא קמא דוקא ובעינן כל הצדדים זה לא נימא שהרי בקרא דלאו כתיב תרי כללי בתר הפרט והוה כללא בתרא דוקא מ"מ מבין שניהם נאמר כעין פשר דבר לרבות חריצין שאינן עצורין להתירא. אבל לעולם אי כופ"כ כבעלמא והנה קיי"ל כללא בתרא דוקא הוה מרבינן חריצין לאיסורא כמו תנא דבי ר"י אפי' אין נובעין כיון שאינן עצורין:

והנה יש לעיין למאי דקיי"ל כופ"כ בעשה ול"ת מצטרפין ועושין ממנו כופ"כ עיין מ"ק ג' ע"א ובתוס' שם א"כ נימא דהכא הוה כופ"כ כבעלמא דבמים דבעשה כלל וימים ונחלים בין בעשה בין בל"ת פרט ומים דבל"ת כלל וה"ל כופו"כ כבעלמא והני תרי במים לא מייתי דלגופיהו אצטריך למשמעות הקרא למעיין היטב וש"ס נדחק לעשות מהם ב' כללי סמוכים ומאי צורך לדוחק הזה לימא כנ"ל וצ"ל הני תנאי ס"ל כו"פ המרוחקים אפי' רק בשני פסוקים אין דורשין בכו"פ משו"ה צריך לעשות כו"פ מכל פסוק בפ"ע ומטעם ב' כללים סמוכים ולפ"ז למאי דקיי"ל דמרוחקים בשני פסוקים דרשינן בכו"פ עיין תוס' ב"ק ריש דף פ"ה ובשארי מקומות דמייתי התם וא"כ אנן נדרוש בכו"פ וכלל וכללא בתרא דוקא ואיתרבו חריצין שאינן נובעין ואינן עצורין לאיסורא. ומיושב פסק הרמב"ם וסרה מעליו כל תלונות פר"ח סי' פ"ד ע"ש וק"ל הקצרתי:

מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן כ' הרא"ש דוקא שוחה ולא שואב דא"כ פרוש אדופן הכלי מבחוץ ולאו היינו רבותייהו א"כ מוכח מהך סייעתא תרי הדינים איסורא דפירש והתירא דרבותיהו וכ"כ מהר"משיף ז"ל:

כל השרץ לרבות יבחושין שסיננן. ברי"ף ורוב ראשונים הגירסא בנבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן והוא קרא דכתיב בדגים ומיותר ומידרש ליבחושין שסיננן והיינו נבלתם דברים הגדל במים כיון שסיננן מן המים מיד מת כדלקמן קכ"ז ע"א. מיהו לקמן בשמעתין דריש מיני' לאסור דרני דבישרא וצ"ל באם אינו ענין לדגים תנהי ענין לבשרה וקשה הא אצטריך ליבחושין שסיננן עכנלע"ד דבס"פ החובל ור"פ מרובה פליגי לישני אי כל כללא הוא או ריבוי ע"ש והשתא למ"ד כל כללא ה"ל כל השרץ השורץ על הארץ כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט על הארץ אין יבחושין שסיננן לא אפי' פרי באביה לא כדלקמן בסמוך אי"ה ואצטרך בנבלתם תשקצו לאסור יבחושין שסיננן אבל אנן קיי"ל כל ריבוי וה"ל כל השרץ השורץ על הארץ ריבוי ומיעוט וקיי"ל בריבוי ומיעוט מרבינן כמו בכופ"כ למ"ד כללא בתרא דוקא עפירש"י בפ"ק דשבועות וא"כ מכל מרבינן נמי יבחושין שסיננן ואייתר בנבלתם תשקצו לאם אינו ענין לדגים תנהי ענין לדרני דבשרא. ולפ"ז י"ל להך לישנא דשרי קוקאני ס"ל כל כללא הוא ואצטריך נבלתם תשקצו ליבחושין שסיננן ודרני דבשרא ועיין תוס' ד"ה קיקאני וכו' וק"ל:

קישות שהתליע באביה. לכאורה לפי הנ"ל דשמעתין אזלי אי כל ריבוי' ומרבינן מריבוי למיעוט כל השרץ השורץ על הארץ כל דדמי לי' אפי' בחד צד והיינו בוודאי אילן המחובר לקרקע אך פרי לא ידעינן וקמ"ל שמואל דבאביה נמי הוה דמי לפרט וע"ז מייתי ראי' מברייתא. ודע דלאו ב' ברייתות נינהו בת"כ אלא חד ברייתא רישא וסיפא ממעט כליסין התירא ומרבה עיקרי זתים לאיסורא. ולפי מאי דס"ל לש"ס עיקרי זתים היינו פרי באביה והדיוקא נמי הא רק לכאורה א"כ הוה סייעתא לשמואל דבאבי' הוה מעין הפרט. אבל מודה שמואל למאן דס"ל כל כללא הוא ולא ריבוי וה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט על הארץ אין וממעטינן אפי' הגדלין באילן גופי' והיינו ברייתא דתוספתא דתרומות דמייתי רשב"ם בפסחים קי"ו ע"ב ומשו"ה אין מברייתא דהתם לא תיובתא ולא סייעתא לשמואל ועיין מה שהאריך בזה בס' שאילת שלום סוף פ' שמיני וי"ל בהא פליגי ת"ק ור"א בר צדוק שם לת"ק תולעים דמרור שרי' דאין בכלל אלא מה שבפרט ולא בעי בדיקה וחרוסת משום קפא ור"א בר צדוק ס"ל כהלכתא כל ריבוי' וצריך בדיקה וע"כ חרוסת למצוה:

אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ וקשה לי למה נקט שמואל דוקא קישות ולא נקט פרי סתמא וי"ל דמשום הכי נקט קישות לאשמועינן שהתלעה אינה מצויה בה ונפקא מינה שאין צריך בדיקה אפילו תוך י"ב חדש וגילה זה במה שאמר קישות שהתליעה כו' כלומר שאין בו חשש אלא דוקא כשהתליע בודאי ושאר מיני פירות שדרכן להתליע במחובר אסור לאוכלן כל שנים עשר חדש עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת כדאיתא שם בפרק אלו טריפות אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש אמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא לבתר תרי עשר ירחי שתא שריין ופירש רש"י הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש לבתר שנים עשר ירחי שתא שריין דאי במחובר התליעו לא הוה חיה עד השתא וכתב עליו הר"ן וז"ל מה שכתב תמרי דכדא שהתליעו לא נהירא דאי כשהתליעו ודאי עסקינן מה שאמר תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא אלא משמע דא"ה נקט תמרי לפי שהתלעה מצויה בהם ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו וכן כתב הרמב"ם בפרק ב' כל מיני פירות שדרכן להתליע במחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש כו' ואם איתא דהתלעה מצויה בקישות עדיין הקושיא של הר"ן במקומה עומדת ויותר חזקה מאי שנא תמרי דנקט הלא לא הוה צריך למינקט לא תמרי וגם לא פירי סתמא מאחר דקאי על דברי שמואל הכי הוה ליה לומר שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה לבתר תרי עשר ירחי שתא שריא כו' וזה נראה לי ברור. וכתב הרא"ש ז"ל אהא דאמר רב פפא הני תמרי דכדא לבתר תרי עשר ירחי שתא שריין וזה לשונו ואם תאמר אמאי שרו בתר שנים עשר חדש דילמא גדלו במחובר ושרץ שמת אסור ותירץ הראב"ד ז"ל דהא דקאמר אינו מתקיים שנים עשר חדש ר"ל דאחר שנים עשר חדש אין בו לחות כלל והוי כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי ע"כ. וכן כתב הר"ן וז"ל וכי תימא היכי פשטינן הכא דמשום שאינו מתקיים שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש שריין דהא אע"פ שאינו מתקיים ואינו חי כי מת נמי אסור לאו קושיא הוא דאינו מתקיים קאמרינן כלומר אפי' מת אינו מתקיים אלא חוזר לעפרו אבל לעולם כל שהוא מתקיים אפילו מת נמי אסור ע"כ. ואני בעניי איני רואה הכרח לדיוק זה דהא מצינו הרבה משניות דאמרו בחזקת שהוא קיים בחזקת שהן קיימין כו' ופירושו שהוא חי וכי תימא שיש חילוק בין מתקיים לבין קיים א"כ לא ה"ל למידע מדלא אמר אינו חי אלא מדלא אמר אינו קיים שנים עשר חדש ומיהו ל"נ להביא ראיה מוכרחת שאי אפשר לומר הא דאמר רב הונא אין מתקיים היינו אין חי שנים עשר חדש שהרי איתא במדרש רבה פרשת שופטים מה ראה שלמה ללמוד לעצל מן הנמלה רבנן אמרין הנמלה זו שלשה בתים יש לה כו' ואינה חיה אלא ששה חדשים למה שמי שאין לו גידים ועצמות אינה חיה אלא ששה חדשים כו'. ואי אפשר לומר דרב הונא פליג על רבנן בדבר שתלוי במציאות וכתב עוד שם הרא"ש וז"ל ומיהו באותם שרגילים לגדל תולעים גם לאחר שנים עשר חדש צריך לבודקו ולהשליך התולעים הנמצאים בחוץ ביניהם או על גב הפרי דאיבעיא לן לקמן אם פירשו לגג תמרה ואף אחר שהשליך הנמצאים מבחוץ יש לחוש שמא כשיתנם לתוך המים בקדירה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדירה או על גב הפרי הילכך מנהג יפה כל אלו עדשים שמצוי בהן הכנימה בתוך שנים עשר חדש אין להן תקנה לאחר שנים עשר חדש יתנם לתוך מים צוננין והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה וישליכם ואחר כך יתנו לתוך מים רותחין בקדירה שאם נשאר בו תולע ימות מיד ולא יפרוש לחוץ עכ"ל. וקשה לי על דבריו טובא חדא למה סתם וכתב בתוך שנים עשר חדש אין להן תקנה שהרי הוא גופיה כתב שם לעיל מזה וז"ל וכן כל מין פרי וקטנית שדרכן להתליע צריך לבודקו אם בא לאוכלו בתוך שנתו כו' ש"מ בהדיא שיש להן תקנה בבדיקה אפילו בתוך שנים עשר חדש ואם כן יש סתירה בדבריו מדידיה אדידיה ומיהו בהא איכא למימר דמה שכתב הרא"ש בתוך שנים עשר חדש אין להן תקנה לאו למימרא שאין להן תקנה כלל ושלא לאכלם תוך שנים עשר חדש אלא הך תקנה ליתנם לתוך מים צוננין כו' ואח"כ יתנו לתוך מים רותחין שהזכיר שם אין להן בתוך י"ב חדש אבל תקנה אחרת ודאי יש להן דהיינו בדיקה שצריך לבדוק כל חד וחד בפני עצמו שמא יש בו תולעת וכן כתב בהדיא רבינו ירוחם בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב ט"ו ריש אות כ"ז וז"ל דכל מיני קטניות שדרכן להתליע כגון פולין ועדשים וכיוצא בהן בתוך י"ב חדש אין להם תקנה ואסור לאכלן בלא בדיקה כו' וכן הוא מבואר באר היטב בדברי הרשב"א והר"ן וז"ל הרשב"א בתורת הבית פולין ב' רחשים מצויין בהם כו' ולפיכך הבא לבשלן בלא בדיקה כיצד הוא עושה שורה אותן במים צוננין כדי שיכנסו המים בחורין ויוציאו הרחש שבתוכן ויפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך ישים בקדירה אחר רתיחת המים כדי שימותו הנשארים בחורין ואם נמצאו קצת בתוך הקדירה משליך ואוכל השאר שאין בהם כל כך שיאסרו בפליטתן את תערובתן ויראה לי שאסור לעשות כן תוך שנים עשר חדש מפני הרחש הקטן המצוי בעודן במחובר והרי אפשר לו להתקיים כן כל שנים עשר חדש ולפיכך כל תוך שנים עשר חדש צריכין בדיקה עכ"ל. והילך לשון הר"ן ודאמרינן דלבתר תריסר ירחי שתא שרו יש בעלי נפש שהחמירו ואמרו דהני מילי לאכלן אבל לבשלן כמות שהן חיישינן שמא על ידי הבישול יהו פורשין ולא בטלי דבריה לא בטלה ולפיכך דקדקו בתקנתא להניח בתחלה במים חמין הרבה כדי שימותו כולן במקומן ואחר כך מבשלן ושוב אין לחוש שאפילו פירשו לאחר שמתו מותרין דעד כאן לא איבעיא לן לקמן פירשה ומתה מהו אלא בשפירשה ואחר כך מתה אבל פירשה משמתה מותרת. וזה הענין אינו מספיק אלא למאן דגריס לקמן פירשה ומתה מהו וכדכתיבנא אבל למאן דגריס פירשה מתה מהו משמע דאפילו פירשה אחר שמתה מיבעיא ליה וסלקא בתיקו וכו' והילכך לא סגיא בהך תקנה דמים רותחין לפיכך צריך ליזהר לשהותן תחלה במים צוננין וכל הפירות שהתליעו קלין וצפין ועולין למעלה וזורקין אותן ואינך שרי דמסתמא לא נשאר בהן פרי שהתליעה ואם מצא מהן בתבשיל בשעת שהוא אוכלן זורקן ואוכל את השאר מיהו הך תקנתא תוך שנים עשר חדש לא סגיא שאין הפירות שהן מתליעין במחובר צפין כמו אותן שמתליעין בתלוש עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שכתבו דדוקא הך תקנה דמים צוננין ורותחין אין להן מהטעם המפורש בדבריהם אבל בדיקה מהני להו ואף על גב שראיתי לחכם אחד גדול הדור שהביא בחבורו דברי הרא"ש והטור י"ד בענין דין זה וכתב עליו וזה לשונו וכתב בית יוסף דכן כתבו הרשב"א והר"ן דתוך שנים עשר חדש לא מהני להו שום בדיקה עד כאן לשונו. אין ספק אלי דמלת שום ט"ס הוא כי בודאי לא היה טועה כל כך טעות גמור ומיהו אכתי קשה לי קושיא אחרת אשר לא ראיתי ולא שמעתי מי ששת לבו אליה והיא חזקה בעיני מאד והיא זאת כיון שהרא"ש פסק בסוף פרק א"ט שאם מת התולע תוך הפירי ופירש אחר כך מותר אם כן למה הצריך הרא"ש ליתנם בתחלה לתוך מים צוננין כו' למה לא יספיק ליתנם בתחלה לתוך מים רותחים כדי שימותו כולן במקומן ושוב אין לחוש שאפילו פירשו לאחר שמתו מותרין כמו שכתבו ספר התרומה סימן ל"ה והסמ"ג בחלק ל"ה סימן קל"ב ושאר פוסקים ולא הצריכו כלל ליתנם בתחלה לתוך מים צוננין אלא ליתנם תכף לתוך מים רותחין והוא מהטעם שכתבתי מפני דסבירא ליה שאם מת התולע תוך הפירי ופירש אחר כך מותר וכמו שכתב הר"ן בהדיא דאין צריך לעשות הך תקנה ליתנם בתחלה לתוך מים צוננין אלא דוקא לדעת הפוסקים דאם מת התולע תוך הפירי ופירש אחר כך אסור אבל לדעת הפוסקים שאם מת התולע תוך הפרי ופירש אחר כך מותר סגי ליתנם בתחלה בקדירה רותחת לתוך מים רותחין ושמא יש לומר דהרא"ש סבר דלכתחלה צריך לעשות להם תקנה בכל מה שיוכל לעשות שלא יבאו לאכול איסור כמו שכתב בהדיא רבינו ירוחם בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב חמשה עשר אות עשרים ושבעה עיין שם. כן נראה לי:

הטל פרט. הסמוך להם ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותרבי ביה כל כעין הפרט הלכך אי לאו תאכלו קמא הוה מרבינן בכעין הפרט אפי' בורות דדמו לפרט בהכי שהן מים גדלין על גבי קרקע אבל השתא דכתיב תאכלו קמא דרשינן ליה הכי מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעים ואיתרבו חריצין ונעיצין לאיסורא כאלו ולא איתרבו בורות: ומאי רבי. בכעין הפרט דאף כל: ומאי מיעט. דכל פרט למעוטי אתא: ואימא מה הפרט מפורש וכו'. דאע''ג דלא דמי ליה לפרטא אלא בחד צד מרבינן דכללא בתרא דוקא: א''כ תאכלו מאי אהני ליה. בלאו איהו נמי כלים לא מיתסרי דהא לא דמו לפרט במידי אלא לאו תאכלו למשרי בורות אתא ולמימרא דלא תרבי בכעין הפרט אלא חריצין ונעיצין דדמו ליה בשני צדדין: חריצין. ארוכין וקצרים: נעיצין. רחבין כגון אותן שעושין לביברי דגים: ואימא איפכא לא גרסינן הכא עד בסיפא דשמעתא בתר מלתא דתנא דבי ר' ישמעאל אבל הכא גבי תנא דבי רב דדריש כללי ופרטי ליכא לאותביה דהא כעין הפרט בעינן ומאי כעין הפרט אית בהו דתרבינהו לאיסורא ותפיק חריצין ונעיצין: במים במים ב' פעמים. הואיל ושני הכללות סמוכין כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט ואיכא בין ריבה ומיעט לכלל ופרט דכי דרשינן כלל ופרט הוי פרט פירושו של כללא ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' דבר הדומה לו אין לך להביא וכשכלל לך כלל שני אחר הפרט אהני לאתויי מידי דדמי ליה לפרט אבל כי דרשינן ריבה ומיעט לא פירש המיעוט את הרבוי אלא מיעט שלא תשמע ממנו הכל אלא זה והדומים לו ובלאו רבוי שני הוה מרבינן כל דדמי ליה למיעוטא ואהני רבוי שני לאתויי כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי מידי דלא דמי ליה כלל והכי מפרשינן בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דרבוי ומיעוט לחודיה מייתי כל דדמי ליה בכל מילי ומשום דרבוי ומיעוט מידריש איצטריך תאכלו קמא למשרי בורות דאתי ברבוי ומיעוט וריבוי לאיסורא דאילו בכלל ופרט דרשינן ליה לא הוו מתרבו בורות ולא איצטריך תאכלו יתירא דקסבר תנא דבי ר' ישמעאל כללא קמא דוקא דלא מרבי כללא בתרא אלא מידי דדמי לפרט בכל צד דהיינו נובעין וה''נ אמרן לעיל גבי כלל ופרט דחגבים לתנא דבי ר' ישמעאל דלא מתרבי ראשו ארוך מכלל ופרט משום דלא דמי בכל צד ואיצטריך סלעם יתירא לרבויי: ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות. אתאכלו יתירא סמיך כדאמרי' במסקנא א''כ תאכלו מאי אהני ליה: ואיפוך אנא. דכיון דלאו טעמא יהיב למילתיה כשאר כעין הפרט אימא תאכלו למישרי חריצין וריבויא לרבויי בורות: שהן עצורין. שאין להם מוצא ומבוא אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהא ימים ונחלים כתיב: הי סתום והי מפורש. דאמרי' לעיל הואיל והתיר בסתום והתיר במפורש: יש לו מפורש. בההוא קרא דמשתעי ביש לו סנפיר וקשקשת קרי מפורש להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדריש לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפי' אין לו תאכלו: מיניה הוא דקא מישתרו כלים. כדפרישית דקאי אמיעוט דאותם דממעט אין לו גבי ימים ונחלים כדכתיב ובנחלים אותם תאכלו ולא שאין לו וממילא דבכלים לא אימעיט אבל קראי דמישתעי באין לו דאמרן לעיל נמי דמישתרו מיניה כדאמרן כל אשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו לא הוי מפורש להיתר כלים כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא לפרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים לא תאכלו ומשמע טפי דבכל מימות שבעולם אפי' בכלים אזהר אלא אנן הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט וכלל דבדידיה נמי איכא ב' כללות סמוכין זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה וגו': דהאי הוא דמוכח אהאיך. קרא דיש לו דלמשרי כלים אתא: דאי מהאיך הוה אמינא. בנחלים אותם תאכלו הא בכלים אפי' אותם לא תאכלו ואתא בימים ובנחלים דאין לו וגלי עליה דכי מעטינהו לכלים מאיסורא מעטינהו ולא מהיתרא: לשפי. לשון השופה יין לחמרא (ב''מ דף ס.) לשון מוריק מכלי אל כלי: שיכרא. של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים: בצבייתא. ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים: באורתא. שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן: וקעבר משום שרץ השורץ על הארץ. דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ: היינו רביתיה. וכמי שלא פירשה מן המים היא: יבחושין. כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין:

במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט. פי' בקונטרס משום דברבוי ומיעוט מדריש איצטריך תאכלו קמא למישרי בורות שיחין ומערות דאתו ברבוי ומיעוט ורבוי דאסור דאילו כלל ופרט דרשינן לא הוה מתרבי בורות ולא איצטריך תאכלו יתירא דקסבר תנא דבי ר' ישמעאל כללא קמא דוקא ולא מרבינן בכלל בתרא אלא מידי דדמי ליה בכל צד לפרט דהיינו נובעין וצריך לומר דסוגיא דלעיל דדריש כלל ופרט וכלל ואפ''ה איצטריך ליה לתאכלו להתיר בורות שיחין ומערות קסבר כללא בתרא דוקא והוו מתרבו בורות שיחין ומערות אע''ג דלא דמו אלא בחד צד שהם מים הגדלים על גבי קרקע וכי פריך אי מה הפרט מפורש מים הגדלים על גבי קרקע ורבי אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא הוה מצי לשנויי קסבר כללא קמא דוקא ובעי' עד דדמי ליה בכל צד אלא האמת קמתרץ דמתאכלו קדריש להו לעיל בברייתא והשתא לפירוש זה לא פליגי מידי בהך מלתא סוגיא דלעיל ותנא דבי ר' ישמעאל דהכא ויש לתמוה דכי פריך בסמוך ואיפוך אנא ומשני מרבה אני בורות שיחין ומערות להתירא שהם עצורין ככלים למה לי להזכיר כלל עצורין דהוה ליה למימר דאיבעי ליה לרבויי חריצין ונעיצין טפי לאיסורא לפי שהם נובעים כימים וכנחלים לכך נראה דהנך חריצין ונעיצין דהכא איירי באין נובעין ולהכי פריך כיון דאין נובעין מה לי בורות שיחין ומערות מה לי חריצין ונעיצין ומשני דחריצין ונעיצין אע''ג שאין נובעין דמו טפי לימים ונחלים שאין עצורים ככלים אבל בורות שיחין ומערות עצורים ככלים ולהכי סברא להתירא והשתא למאן דדריש ריבה ומיעט מרבה חריצין ונעיצין שאין נובעין לאיסורא והתירא דתאכלו מוקי לה בבורות שיחין ומערות אבל למאן דדריש לעיל כללי ופרטי מרבה מתאכלו להתירא אפי' חריצין ונעיצין שאין עצורים ככלים כיון דאינן נובעים:

דף סז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד