דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אמר שמואל: קישות שהתליעה  באביה, בעודה מחוברת לארץ - אסורה התולעת באכילה משום "השרץ השורץ על הארץ". כיון שהלכה התולעת בתוך הקישות בעודה מחוברת לארץ, חשיב הדבר כמהלכת על הארץ. אבל אם התליעה אחר שתלשו אותה מהארץ, מותרת היא עד שתצא התולעת לאויר.

לימא מסייע ליה לשמואל: דתני בחדא ברייתא: כתיב בפסוק "השרץ השורץ על הארץ" - להוציא את הזיזין, היתושין שבעדשים, ואת היתושים שבכליסים בקטניות, ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות, בתאנים היבשים, שהם מותרים!

ותניא אידך, "כל השרץ השורץ על הארץ", ודרשינן מהמילה "כל" - לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, שהיא אסורה!

ומפרשת הגמרא: מאי לאו, אידי ואידי, שתי הברייתות איירו בפירא, שהתליעו הפירות עצמם, והא, ברייתא שאסרה, איירי שהתליעה באביה, ולכן היא אסורה מטעם שרץ השורץ על הארץ, והא, ברייתא שהתירה, איירי שהתליעה שלא באביה, אלא בהיותה תלושה. ואם כן, יש ראיה לדברי שמואל שחילק בין התליעה באביה שאסורה, להתליעה בתלוש דשריא.

ודחינן: לא! אין זו ראיה מהברייתא, כי אידי ואידי שתי הברייתות יתכן דאיירו בהתליעה באביה, כאשר הפירות היו מחוברין לארץ, ומכל מקום התולעים מותרין, כי כל זמן שהם לא יצאו לאויר אין הם נקראים שרץ הארץ.

ולא קשיא: הא ברייתא שהתירה, איירי בפירא שהתליעו הפירות בעצמם, וכיון שהם לא יצאו לאויר העולם הם מותרים.

הא ברייתא שאסרה איירי באילנא גופא! בתולעים שנמצאים באילן עצמו, ולא בפירות, והם אסורים אפילו שלא יצאו מתוך האילן.

דיקא נמי מתוך הברייתא את החילוק הזה: דקתני בברייתא האוסרת - תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים! ומשמע דאיירי בתולעים הנמצאים באילן עצמו.

ומסקינן: שמע מינה!

בעי רב יוסף: תולעת שהתליעה לאחר תלישה, [דאמרינן לעיל שהיא מותרת] ופרשה מתוך הפרי והגיעה לארץ ומיד בנפילתה לארץ מתה - מהו?

מי אמרינן, כיון שלא הלכה התולעת על הארץ אינה נקראת "שרץ השורץ על הארץ", או דילמא, לא בעינן רחישה ושריצה על גבי הארץ, אלא כיון שהיא הגיעה לארץ היא אסורה מטעם שרץ השורץ על הארץ.

וכן בעי רב יוסף: פירשה מקצתה רק מקצת התולעת פירשה והגיעה לארץ - מהו? מי הוי כפירשה כולה, או דבעינן שכל התולעת תפרוש כדי שתחשב כתולעת שפירשה על הארץ.

פירשה לאויר העולם, וקודם שהגיעה לארץ קלטה בפיו כדי לאוכלה - מהו? מי אמרינן דוקא פירשה ומתה איכא למימר שהיא מותרת, כיון שאינה ראויה לרחוש. אבל תולעת חיה שקלטה באויר, שראויה היא לרחוש, אסורה היא. או דילמא בעינן שתגיע התולעת לארץ ובלאו הכי אין זו רחישה האוסרת.

ועלתה בתיקו!

בעי רב אשי: פירשה לגג תמרה - מהו? שיצאה התולעת מתוך התמר ועלתה לגגו של התמר, מהו, מי אמרינן היינו רביתיה, שזהו מקום גידולה, או דילמא נחשב הדבר כמו שרצה התולעת על גבי דבר אחר?

אם תמצי לומר פירשה לגג תמרה, כפירשה למקום אחר דמי, פירשה לגג גרעינתה - מהו? האם כיון שכל התולעים מגרעיני הפרי הם גדלים היינו רביתיה, וזהו מקום גידולם, ומותרים הם, או דלמא כפירשה למקום אחר דמי?

פירשה מתמרה לתמרה אחרת - מהו? יצאה התולעת מתמר אחד ולא שרצה על גביו אלא נכנסה מיד לתמר השני הצמוד אליו, מהו? מי אמרינן, כיון שתמר אחר הוא זה, "שורץ על הארץ" קרינן ביה. או דלמא בעינן שתשרוץ באויר העולם כדי שתאסר, וכאן היא נכנסה מיד לתמר השני ולא שרצה באויר.

ועלתה בתיקו.

אמר רב ששת בריה דרב אידי: קוקיאני שהם תולעים הנמצאים בכבד ובריאה של בהמה, [147] אסירי.

מאי טעמא? מעלמא אתו, שבלעה הבהמה אותם עם שאר האוכל שאכלה, וקודם שבלעתן הם שרצו על הארץ, ונאסרו מטעם שרץ הארץ.

מתקיף ליה רב אשי: אי מעלמא אתו ודרך בית הבליעה הם נכנסו, לישתכחו דרך בית הריעי?! הם היו צריכים להיות בבית הרעי, היכן שהאוכל יוצא!?

איכא דאמרי: אמר רב שישא בריה דרב אידי: קוקיאני שרו, מותרים הם ! מאי טעמא? מיניה גבלי, מהבהמה עצמה הם גדלו, ואינם בכלל שרץ הארץ כיון שהם לא שרצו כלל על הארץ.

אמר רב אשי: פשיטא דמיניה דגבלי! דאי מעלמא קא אתו, שהם נכנסו לבהמה דרך בית הבליעה - לישתכחו דרך בית הריעי?! הם היו צריכים להמצא בבית הרעי, היכן שהאוכל יוצא.

והלכתא: קוקיאני - אסירי! מאי טעמא? כי הבהמה מינם ניים, נמה את שנתה - ועיילי ליה באוסייה תולעים. התולעים נכנסים לחוטמה, ומשם הם מגיעים לקנה ולכבד, ולכן אינם נמצאים בבית הרעי, היות שהם לא נכנסו דרך הושט אלא דרך הקנה, ולכן אינם מגיעים לקיבה.

דרני דבשרא, תולעים הנמצאים בין עור הבהמה לבשרה כשמפשיטין את הבהמה - אסירי, אסורים הם. [ולקמן מפרש טעמיה].

דרני דכוורי, תולעים הנמצאים בין עור הדג לבשרו - שריין, מותרים הם!

אמר לה רבינא לאימיה לאמו: אבלע לי, הבליעי לי את הכוורי האלו בתוך הדגים, כדי שלא אראה אותם ואקוץ בהם, ואנא איכול, ואני אוכל אותם.

אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא, לרבינא: מאי שנא מהא דתניא: כתיב בפסוק "ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו, ואת נבלתם תשקצו" - לרבות את הדרנים, התולעים הנמצאים בין העור והבשר שבבהמה! ואם כן. מאי טעמא התרת לאכול את הדרנים שבדגים? ומאי שנא דרנים שבדגים מדרנים שבבהמה?

אמר ליה רבינא: הכי השתא?! מה הדמיון ביניהם? בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, ההיתר שלה הוא על ידי שחיטה, והני דרנים שגדלו בתוכה קודם שנשחטה, באו וגדלו מדבר שאסור באיסור אבר מן החי. מדלא קא מהניא להו שחיטה, ששחיטת הבהמה לא מתרת אותם, לפי שיש להם חיות בפני עצמם, [148] הרי באיסורייהו קיימן, הם נשארו באיסורן.

אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי! שאינם צריכים שחיטה כדי להתירם באכילה. ולכן, הני דרנים הנמצאים בדג, כי קא גבלן - בהיתירא קא גבלן! שבהיתר הם נוצרו וגדלו, ולכן הם מותרים. שאין מה שיאסור אותם, שהרי מתוך הדגים הם גדלו.

כתיב בפסוק, "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ וכו' לא תאכלום".

תנו רבנן: "הולך על גחון" האמור בפסוק - זה נחש!

"כל הולך על גחון" בא "כל" לרבות השילשול, שהיא תולעת ארוכה כנחש הנמצאת באשפה, ואת הדומה לשילשול.

"על ארבע" - זה עקרב.

"כל הולך על ארבע" - לרבות את החיפושית, ואת הדומה לחיפושית.

"מרבה רגלים" - זה נדל, הנקרא "מאה רגלים".

"עד כל מרבה רגלים", "עד כל" יתורא הוא, ואתא לרבות את הדומה לנדל, ואת הדומה לדומה.

תניא: רבי יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן - דג טהור הוא, כשאר דגים טהורים ואינו מין אחר, [149] שהרי יש לו סנפיר וקשקשת.

שנאמר בספר איוב על הלויתן [פרק מא] "גאוה אפיקי מגינים, סגור חותם צר".

ועוד נאמר שם, "תחתיו חדודי חרש, ירפד חרוץ עלי טיט".

ומפרשינן: "אפיקי מגינים" - חוזק המגינים שלו, אלו קשקשים שבו, שהם סגורים ודבוקים בו בדוחק, והמה המגינים שלו.

"תחתיו חדודי חרש" - אלו הן הסנפירין, שחדים וחותכין כחרסים, שפורח בהן, ובהם הוא בוקע את המים בעת שהוא שט במים. וכיון שיש לו סנפיר וקשקשת, טהור הוא.

הדרן עלך פרק אלו טרפות

הערות

[147] יש מפרשים תולעים הנמצאים בדגים. תוספות.

[148] ולהם עצמם לא מהני שחיטה. ר"ן

[149] מהרש"א

פרק רביעי - בהמה המקשה

בפרק שלפנינו, שהוא לאחר פרק "אלו טרפות", נשנו הלכות נוספות של איסורי טרפה, ובעיקר מתבאר בו דינו של "

בן פקועה

", שהוא עובר חי הנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה, כאשר מצד אחד הוא מותר באכילה עקב שחיטת אמו, אף בלא שחיטה עצמית שלו עצמו, אך מצד שני נוהגות בו הלכות טריפה מיוחדות, של "בשר שיצא חוץ למחיצתו", שאין כדוגמתן אלא בו.

השם "בן פקועה", משמעותו היא, בן של בהמה אשר "נפקעה", כלומר, שנשחטה אמו.

ההיתר לאכול את בן הפקועה מחמת שחיטת אמו, מבלי לשחוט אותו עצמו, נלמד מן הפסוק [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו". ודרשו חכמים את הפסוק כך:

כל "בהמה" [המוזכרת בתחילת הפסוק] שנמצאה "בבהמה" [המוזכרת בסוף הפסוק], אותה תאכלו! מלמד הכתוב, שעובר בהמה, הנמצא בתוך הבהמה בעת שחיטתה כשהוא חי, הרי הוא ניתר באכילה על ידי שחיטת האם.

אך עוּבָּר שהוציא אחד מאבריו מחוץ לכותלי רחם אמו לפני שנשחטה האם, נאסר אותו האבר עולמית באיסור "ובשר בשדה טרפה", ושוב לא יהיה ניתר בשחיטת אמו, גם אם יחזיר העובר את האבר, וימצא שנשחטה אמו לאחר שכולוהיה בשלימות בתוך מעיה.

בפרק זה יבואר התירו של העובר הזה, ובהלכותיו כאשר הוציא רק חלק מאבריו או רובו, וכן בדין נבלתו, ובעוד ענינים נוספים.

המאירי בהקדמתו לפרקנו, מחלק אותו לחמשה נושאים, כפי סדר הפרק:

א. "טרפה" באברים מסויימים בבהמה, מבלי שיחול דין טריפה על כל הבהמה. וכן אופנים שבהם נאסרים אברים פנימיים בבהמה כאשר נחתכו ממנה בחייה, כדין "אבר מן החי", והאופנים שבהם אין האברים הנחתכים אסורים.

ב. דיני בכור העומד להיוולד מבהמה המקשה לילד ויצא רק חלקו של הבכור, אימתי קדוש בקדושת בכורה ואיך נוהגים בקדושה זו.

ג. דיני טומאה וטהרה בחלקים שנאסרו בבהמה [כמו האברים המובאים בחלק הראשון], וכן באברים שנדלדלו [שנפסקה חיותם כמעט לחלוטין, אלא שהם תלויים ומחוברים במקצת לבהמה], האם הם מטמאים כנבלה, או שדינם כ'טריפה שחוטה', המטמאת רק במוקדשין [אם אכן נשחטה הבהמה]. [1] וכן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, [2] היאך דינו של העובר לענין טומאה. ועוד דנים בדרך זו בעניין אשה שמת ולדה בתוך מעיה, האם הוא מטמא, והיאך.

ד. אימתי מותר "בן פקועה" בלא שחיטה, ואימתי הוא טעון שחיטה, ואימתי אין השחיטה מועילה להתירו, והוא אסור עולמית. [וכן שליא שנמצאה בבהמה שחוטה, מה דינה, לאכילה ולטומאה].

ה. טרפות "צומת הגידין", ומקומות ברגל הבהמה שאם אירע בהם שבר היא נעשית טריפה. וכן דינו של אבר שנשברה בו עצם, במקום שאין הבהמה נטרפת בו, האם שחיטת הבהמה מטהרת את אותו האבר ומתירתו באכילה, או לאו. [3]

הערות

[1] בדבר זה נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה לקמן [עב א].

[2] ענין זה נידון בגמרא לפני סוגית אבר המדולדל ואבר היוצא. והבאנו את הדברים כאן כפי שסידרם המאירי.

[3] לכאורה, מקומן של הלכות אלו הוא בפרק הקודם, ב"אלו טרפות", אלא שהן הובאו כאן משום סופה של המשנה, הדנה בענין עצם שנשברה, האם השחיטה מטהרת את האבר בדומה לדינו של עובר הניתר באכילה משום שחיטת אמו. פירוש המשניות להרמב"ם שם, משנה ו.

באביה, בעוד היא מחוברת לקרקע — אסורה התולעת שבה משום "השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא), כיון ששרצה בעוד הקישות מחוברת לארץ.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה שנראה כסתירה לכאורה בין שתי ברייתות, דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: "השרץ השורץ על הארץ" — להוציא את הזיזין (מיני חרקים) שמצויים בעדשים, ואת היתושים שנמצאים בכליסים (מין קטניות), ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות (תמרים יבשות), שהם מותרים, מפני שאינם שורצים בארץ. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "כל השרץ השורץ על הארץ", "כל" — לרבות תולעת שנמצאת בעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, שגם היא אסורה.

מאי לאו [האם לא], אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת הנמצאת בפירא [בתוך הפרי], והא [וברייתא זו], שאסרה תולעת בזיתים ובגפנים, עוסקת כשהתליעה באביה, כשהפרי צומח ומחובר לקרקע, והא [וזו] שהתירה זיזים שבעדשים, עוסקת כשהתליעה שלא באביה, אלא לאחר שנתלשו. ומכאן סיוע לדברי שמואל, שקישות שהתליעה באביה אסורה?

ודוחים: לא, אפשר לומר כי אידי ואידי [זו וזו] עוסקות בתולעת שהתליעה באביה, בעוד הפרי מחובר, ולא קשיא [ואינו קשה]: הא בפירא [זו שמתירה, עוסקת בתולעת שגדלה בפרי], וגם כשהוא מחובר, שלא כדברי שמואל שאוסר, הא באילנא גופא [וזו האוסרת, עוסקת בתולעת הגדלה בגוף האילן].

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך], דקתני [שהוא שונה] תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, כלומר, בגזע עץ הזית או הגפן. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א ממה ששנינו לעיל נמצא שלכל הדעות, תולעת שנוצרה בפרי כשהוא תלוש, ולא פרשה ממנו לארץ — מותרת, ואין בה משום "שרץ השורץ על הארץ". ובפרטי עניין זה בעי [שאל] רב יוסף: אם פרשה התולעת מן הפרי ומתה מיד, קודם שהספיקה לרחוש על הארץ, מהו דינה, האם היא מותרת? אם פירשה מקצתה, מהו? אם פירשה לאויר העולם ולא נפלה לארץ, מהו? כל השאלות הללו לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב אשי: תולעת שנוצרה בתוך תמרה, וטיפסה ועלתה לגג (החלק העליון) של התמרה, מהו? האם היא נחשבת כרוחשת על דבר אחר, ואסורה משום "שרץ השורץ על הארץ", או שמא היא נחשבת כמצויה במקום גידולה ומותרת? ואם תאמר שגג התמרה אינו נחשב מקום גידולה, עלתה התולעת לגג גרעינתה של התמרה, מהו? האם גם זה בכלל מקום גידולה, או לא? לא טיפסה התולעת לגג התמרה, אלא יצאה מתמרה לתמרה אחרת שהיתה דבוקה לה, מהו? שאלות אלה לא נפתרו, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני, תולעים שיש באיברים הפנימיים של בהמות, כגון בריאה ובכבד — אסירי [אסורות] באכילה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעלמא אתו [מבחוץ באו], שבלעה אותן, וכבר נאסרו קודם לכן משום "שרץ השורץ על הארץ".

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אי מעלמא אתו [אם מבחוץ הן באות], שבלעה אותם — לישתכחו [שיימצאו] גם בדרך בית הריעי, במערכת העיכול. ומאחר שלא נמצאו במערכת העיכול אלא בכבד או בריאה, משמע שנוצרו בתוך הבהמה, ואין הם שרץ הארץ!

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: קוקיאני שרו [מותרות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מיניה גבלי [ממנה הם נוצרים]. אמר רב אשי: פשיטא [פשוט] שכן הוא, דאי מעלמא קא אתו [שאם מהעולם, מהחוץ הן באות] — לישתכחו [שיימצאו] דרך בית הריעי!

ומסכמים, והלכתא [והלכה]: קוקיאני אסירי [אסורות], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה [ישנה הבהמה ונכנסות בחוטמה] התולעים, ומשם עוברים לאיבריה הפנימיים, שלא דרך מערכת העיכול. דרני דבשרא [תולעים שנמצאות בבשר] הבהמה, בין העור לבשר — אסירי [אסורות], דכוורי [אלו שנמצאות בדגים] — שריין [מותרות].

וכן מסופר, אמר לה רבינא לאימיה [לאמו]: אבלע לי ואנא איכול [הבליעי לי את התולעים שבדגים, שלא אראה אותן, שנפשי קצה בדבר, ואני אוכל] את הדגים. אמר ליה [לו] רב משרשיא בריה [בנו] של רב אחא לרבינא שנהג כן: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: "ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא) — לרבות את הדרנים (התולעים) שבבהמה, שהם אסורים! מדוע אלו שבדגים מותרות?

אמר ליה [לו]: הכי השתא [כך אתה משווה]? בהמה — רק בשחיטה הוא דמשתריא [שנעשית מותרת], וקודם לכן הריהי בכלל איסור אבר מן החי, היא וכל מה שגדל בגופה. והני, מדלא קא מהניא להו [ואלה, התולעים שבה, מכיון שאין מועילה להן] השחיטה, שהרי יש להן חיים לעצמן — באיסורייהו קיימן [באיסורן הן עומדות]. אבל דגים — באסיפה בעלמא מישתרי [באסיפה בלבד הם מותרים], ואין בהם איסור אבר מן החי, והני כי קא גבלן [ותולעים אלה, כאשר הן נוצרות בתוכם] — בהיתרא קא גבלן [בהיתר הם נוצרות].

ג תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מב), "הולך על גחון" — זה נחש, "כל הולך על גחון" — לרבות השילשול ואת הדומה לשילשול, "על ארבע" — זה עקרב, "כל הולך על ארבע" — לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית, "מרבה רגלים" — זה נדל, "עד כל מרבה רגלים" — לרבות את הדומה לנדל, ואת הדומה לדומה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן שנזכר בכתובים — דג טהור הוא, שנאמר בו: "גאוה אפיקי מגנים" (איוב מא, ז), וכן נאמר בו: "תחתיו חדודי חרש" (שם, כב); "אפיקי מגנים" — אלו קשקשים שבו, שמגינים עליו כמו שריון, "תחתיו חדודי חרש" — אלו סנפירין שפורח (ששט) בהן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

while attached to the ground is prohibited, due to the prohibition of: “Every swarming thing that swarms upon the earth,” because the cucumber was considered part of the earth when the worms infested it.

The Gemara suggests: Let us say that a comparison of the following two baraitot supports Shmuel’s opinion. As it is taught in one baraita: “Every swarming thing that swarms upon the earth” serves to exclude zizin, a type of insect that is found in lentils, and mosquitoes that are in kelisim, a type of bean, and worms that are in dates and in dried figs. All of these are permitted for consumption because they do not swarm on the earth itself. And it is taught in another baraita that when the verse states: “Every swarming thing that swarms upon the earth,” the word “every” serves to include as non-kosher worms that are in the roots of olive trees and that are in the roots of vines.

What, is it not that both this and that baraita are referring to insects that are found in the fruit, and this, the latter baraita, deems forbidden fruit that is attached to the ground, and that, the former baraita, deems permitted fruit that is not attached to the ground? This would support Shmuel’s statement that worms in a cucumber attached to the ground are forbidden.

The Gemara responds: No, it is possible that both this and that baraita are referring to insects found in vegetation attached to the ground; and the apparent contradiction between the two is not difficult. This, the former baraita, deems permitted insects found in the fruit, and that, the latter baraita, deems forbidden insects found in the tree itself. This interpretation contradicts Shmuel’s statement.

The Gemara notes: The language of the latter baraita is also precise, as it teaches: Worms that are in the roots of olive trees and in the roots of vines, clearly referring to the tree itself rather than the fruit. The Gemara concludes: Learn from it that the second interpretation is correct.

§ From the above discussion, it is clear that worms that grow in produce not attached to the ground, and have never emerged from the produce, do not fall under the prohibition of: “Every swarming thing that swarms upon the earth,” because they have never swarmed on the earth. Rav Yosef raises a dilemma: If a worm emerged from the produce but died before it reached the earth, what is the halakha? Is it considered to have swarmed on the earth simply by having emerged? If only part of it emerged, what is the halakha? If it emerged into the air of the world and flew away without landing, what is the halakha? The Gemara responds to all of the above: The dilemma shall stand unresolved.

Rav Ashi raises a dilemma: If a worm was spawned in a date, and it emerges and climbs onto the roof of the date, i.e., its upper part, what is the halakha? Is this considered the normal manner of growth for the worm, in which case this does not render it forbidden, or is the roof of the date considered a separate entity such that crawling there constitutes swarming on the earth? And if it is considered a separate entity, what is the halakha if the worm climbed onto the roof of the date’s pit? Is this considered the normal manner of growth for the worm? If the worm emerged from a date and entered a date that was attached to it, without being exposed to the air, what then is the halakha? The Gemara responds to all of the above: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rav Sheshet, son of Rav Idi, says: Kukeyanei, worms found in the internal organs of animals, e.g., in the lung and liver, are forbidden. What is the reason for this? It is that they came from the outside world, i.e., the animal must have swallowed them along with vegetation, in which case these worms were already included in the prohibition: “Every swarming thing that swarms on the earth is a detestable thing; it shall not be eaten.”

Rav Ashi objects to this: If they came from the outside world, they should be found in the digestive tract as well. Since they are found only in non-digestive organs, they must have originated in the animal and should not be considered creeping animals that swarm on the earth.

Some state the exchange differently: Rav Sheisha, son of Rav Idi, says: Kukeyanei are permitted. What is the reason for this? It is that they originate from inside the animal. Rav Ashi said: This is obvious, as if they came from the outside world, they should be found in the digestive tract.

The Gemara concludes: And the halakha is: Kukeyanei are forbidden. What is the reason for this? It is that the animal sleeps, and worms enter it through its snout. From there they travel to the internal organs without passing through the digestive tract. Worms found in meat between the skin and the flesh are forbidden; those found in fish are permitted.

The Gemara recounts: Ravina said to his mother: Conceal the fish’s worms inside it so I cannot see them, and I will eat the fish. Rav Mesharshiyya, son of Rav Aḥa, said to Ravina: What is different in this case from that which is taught in a baraita, that the verse: “Their carcasses you shall have in detestation” (Leviticus 11:11), serves to include worms that are in animals as forbidden? Why are worms in fish permitted?

Ravina said to him: How can these cases be compared? An animal is rendered permitted for consumption only by slaughter. Before it is slaughtered, it and all its contents are considered part of a living animal and prohibited by the Torah. And since the animal’s slaughter is not effective for these worms, they retain their forbidden status. But fish are rendered permitted by merely gathering them; they are not included in the prohibition against eating a limb from a living animal. And therefore, when these worms originate inside the fish, they originate in a permitted state.

§ The verse states: “Whatever goes upon the belly, and whatever goes upon all fours, or whatever has many feet, even all swarming things that swarm upon the earth, them you shall not eat” (Leviticus 11:42). The Sages taught in a baraita that the phrase “goes upon the belly” is referring to the snake. The preceding word “whatever” serves to include the earthworm and animals similar to an earthworm. The phrase “upon all fours” is referring to the scorpion. The preceding phrase “whatever goes” serves to include the beetle and animals similar to a beetle. The phrase “has many feet” is referring to the centipede. The preceding phrase “or whatever” serves to include animals similar to a centipede and animals similar to those similar to it.

It is taught in a baraita: Rabbi Yosei ben Durmaskit says: The leviathan mentioned in the Bible is a kosher fish, as it is stated: “His armor is his pride” (Job 41:7), and: “Sharpest potsherds are under him” (Job 41:22). The phrase “his armor” is referring to his scales, which protect him like armor. The phrase “sharpest potsherds are under him” is referring to fins with which he swims, which are sharp and project from his underside.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבכלוסין. מיני קיטנית:

מאי לאו אידי ואידי בפירי. הא דאיתלע באביה אמרי' מפירא גבלא ומקום רביתא היא:

ולא קשיא. הא דאיתלע פירא גופיה מותר הא דאיתלע אילנא גופיה אסור:

פירשה ומתה מהו. כלומר התולעת שבפירי פירשה ממקום רביתה ולא שרצה ומתה מהו מי אמרי' כיון דלא שרצה על הארץ מותרת או דלמא כיון שפירשה מקצתה אסור:

לאויר העולם מהו. כלומר דלא שרצה על הארץ מותרת או דלמא כיון דפירשה אסור:

פירשה לגג תמרה מהו. לא שרצה על הארץ אלא לפירי עצמה פירשה:

לגג גרעינתה מהוא)נראה דצ"ל אי הוה כמו דשרצה על הארץ או לא.. שרצה על הארץ:

קוקאני. תולעי הראש:

אתא שחיט ושריא ליה גרסי'. כלומר לבהמה שריא לדרנין לא שריא:

את החיפושית. מין שרץ:

ר' יוסי בן דורמסקית [אומר] לויתן דג טהור כו':

אבלע לי. דכוורי:

הדרן עלך אלו טרפות

דיקא נמי דקתני שבעיקרי זתים ש"מ. פי' ש"מ דברייתא הכי קתני לומר שאפי' שבעיקרי זתים ובעיקרי גפנים מריבוי הכתוב הן באים ולא הויא תיובתא דשמואל ולא סייעתיה וכשמואל קי"ל מרב פפא דאמר לעיל הא דאמר שמואל וכו' הני תמרי דכדא שרי והכי פסקו כולהו רבוותא ז"ל.

תמוה הוא מה שפירש"י ז"ל בקוקיאני שהן תולעים שבכבד שבבהמה ובריאה דהא הנהו לכ"ע אסירי ואע"ג דלא אתו מעלמא כדתניא הכא לרבות דרנים שבבהמה אלא של דגים הם וה"ג בנוסחא עתיקי מינס נייס כוורא. וכן פי' ר"ח ור"י ז"ל.

לא אידי ואידי אבאיביה הא דאיתלע באילנא הא דאיתלע בפירא דיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה. דקדק רבינו תם זצ"ל דלית הלכתא כשמואל דאמר קישות שהתליע באיביה אסורה, מדאמרינן אידי ואידי (דאסר) דאיתלע באבי' וכו'. והא דאסר דאיתליע אילנא גופיה, ודיקא נמי דקתני [וכו']. ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פוסק כשמואל, מדאמר רב פפא לעיל (חולין נח, א) בפרקין שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרא דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין, אלמא הילכתא היא, והא דאמרינן הכא דיקא נמי דקתני, לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא, אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים בשהתליע אילנא מיירי, ולא הויא סייעתיה דשמואל, ומיהו תיובתיה נמי לא הוי, וכן פסק בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הי"ד).

אמר רב משרשיא בריה דרב אידי קוקיאני שרי מאי טעמא מיניה גבלי. פירש רש"י ז"ל תולעת שבריאה ושבכבד, והקשה ר"ת ז"ל אם כן תיקשי ליה לרב משרשיא ולרב אשי נמי דאסר לה, מדתניא לקמן בסמוך ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואף על גב דגבלי מיניה, ואומר ר"ת ז"ל דבדגים מיירי, וכן פירשו הגאונים ז"ל, וברוב הספרים נמי גרסי בהדיא והילכת קוקיאני אסירי, מאי טעמא מינם נאים כוורא ועאל באוסיה, דאלמא בדגים קא מיירי.

מוראנא דבשר' אסורין דכוורא שרי. פירוש תולעים שנעשים לה לבהמה בין עור לבשר וכן לדגים, ומשום הכי שבדגים שרו דהנהו ודאי מיניה קא גבלי, דלא דמי לקוקיאני שהן הנמצאים במעי הדג דאתי ליה מעלמא ומשום הכי אסירי, כדאמרינן דמינם נאים כוורא ועאיל באוסי', וטעמא דפלגינן בין דבשר לדכוורא, כדמפרש ואזיל (ב)[ד]בהמה בשחיטה משתריא ואי אפשר לקצת ממנה בלא שחיטה, הילכך (נמי) [מוראנא] אף על גב דמינה גבלי, כיון דלא אפשר להו בשחיטה אסירי, אבל דגים דבאסיפה בעלמא משתרי, כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. אבל הרב בעל התרומות ז"ל נראה (שפי') [שפסק ד]קוקאני הנמצאים מחיים בין בבהמה בין בדגים לא שנא שנמצאו בראש או בבני מעים ואפילו בגוף החתיכה אסורין, וק"ל דאיכא מוראנא דכוורא דמשתרי, [ו]איצטריכנן לפרושי שהם הגדלים בחתיכת הדג לאחר מיתה (וא"כ) [וקשה דא"כ] אפילו דבשרא נמי כהאי גוונא דהאי שעתא לא בעיא שחיטה, וכי קא גבלי בהתירא קא גבלי, דלא אסרו מוראנא דבשרא אלא בשהתליע מחיים, אבל בשהתליע לאחר מיתה לא שנא דבשרא ולא שנא דכוורא שרי, דהוה ליה כפרי שהתליע אחר שנתלש, ודוקא בשלא פרשו על גב החתיכה, אבל פרשו על גב החתיכה אסירי, וכדאמרינן בפירשה על גב תמרה דסלקא בתיקו וחומרא. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"פ כן התולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרין, ומיהו הא אתיא שפיר לגרסתו של רש"י ז"ל שגורס למעלה פירשה ומתה ומהו, דמשמע דאם פרשה לאחר מיתה פשיטא להו דשריא, אבל לגירסת ר"ח ז"ל שגורס פרשה מתה מהו, כלומר פרשה אחר שמתה, וסלקא בתיקו, ולא נפקא לן מינה מידי כיון שפרשה, אף על גב דלא פרשה עד לאחר שמתה, אסורה מספק.

לרבות דרנין שבבהמה. ואם תאמר תיפוק ליה מידי דהוי השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, דאמר ר' יוחנן לקמן בבהמה המקשה (סט, א) [דאסורה] משום דליכא פרסות ולא פרסה, י"ל דשאני עובר דמכל בבהמה מישתרי, ובההיא קרא דבבהמה כתיב פרסה, והילכך לא שרינן עד דאיכא פרסה בבהמה, אבל דרנין שבבהמה שנבראין מן הבשר עצמו הוה אמינא דחשיבי כבשר דמינה קא גבלי, ולחותך מן הטחול ומן הכליות נמי דאסרינן בהמקשה נמי לא דמי, דהתם איכא חסרון, וקרא כתיב (דברים יד, ו) אותה תאכלו אותה שלימה ולא חסרה, אבל כאן לא נחסר כל דבר.

תולעים המתהוים בפרי בעודו מחובר לקרקע אסורים כמי ששרצו על הארץ כמו שביארנו למעלה ואם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אף התולעים עצמם בשלא פירשו הא אם פירשו אפי' לא הגיעו לארץ אלא שקלטו מן האויר או שפרשו לגב הפרי או שלא פרשה אלא מקצתה או שפרשה חיה ומתה קודם שהגיעה לארץ בכלם אסורין מספק מתה ואחר כך פרשה יש אוסרים מפני שהם גורסין בסוגיא זו פירשה מתה מהו ונשארה בתיקו ואסורה מספק ומ"מ גדולי הרבנים מתירין שהם גורסין כאן פרשה ומתה מהו כמו שפרשה ומתה לאחר מכן אבל אם פרשה אחר שמתה פשיטא דשריא ומתוך כך נהגו רבים לאכול פולים ישנים בענין זה שירתיחו המים יפה תחלה ויתנו את הפולים לתוכם כדי שימות הרחש בתוך חורו ואפי' יצא אחר כן אין כאן איסור הואיל ומת והוא שהם סבורים על רחשים שבפולים שאין מתהוים במחובר ואף האוסרים עושים בדרך אחרת והוא שנותנין אותם תחלה במים צוננים שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך נותנין אותם במים חמים וכשמוצאן משליכן ואוכל את השאר אלא שמ"מ ראוי לאסור בכלם שמא יש מאותם הרחשים שהם מאותם שנתהוו בה במחובר וכבר ביארנו ענין זה למעלה:

תולעים הנמצאים בבשר ר"ל בתוך שיעור המוכיח שמחיים היו שם אסורים ואע"פ שממנה נתהוו ולא מן הארץ שמ"מ אין דבר חי שבבהמה ניתר בלא שחיטה ואלו אינן בני שחיטה וכל שכן הנעשין בבני מעין שיש לומר עליהם שמחוץ באו אבל דגים אם נמצאו בבשרן מותר שממנה נתהוו והרי דגים אינן בני שחיטה אבל הנמצאים במעיהם אסורים ומעתה אין צריך לומר בדג מלוח שהתליע אחר מיתה שמותר לאכלו וכן תולעים שנתהוו בבשר לאחר שחיטה וכן בגבנה מותרין כל זמן שלא פרשו לא נאסר תולעת שבבהמה אלא שנתהווה מחיים וכמו שביארנו:

ולענין ביאור לשטה זו קוקני הם תולעים הנמצאים במעי הבהמה ואמר שהם אסורים משום דמעלמא קאתו כלומר וכבר שירצו בארץ ונכנסו לשם דרך אכילה והקשה אי הכי לישתכחן דרך בית הרעי כלומר שכל הבא עם המאכל מתעכל הוא עמו ויוצא עמו והעלוה מינם ניים ועייל באוסייה כלומר דרך החוטם והילכך בין בבהמה בין בדגים אסורים שהרי אע"פ שהשמועה מתפרשת בבהמה הרי יש לאותו הטעם מקום אף לדגים והוא הדין לנמצאו בריאה ובכבד שמא דרך קנה נכנס ומורנא הוא תולעת הנמצא בתוך הבשר הן בבהמה הן בדגים וודאי לא מחוץ באו אלא שם נתהוו והוא ענין מינהו גבלי ואמר עליה דבשרא אסיר דכוורא שרי ואמר ליה מאי שנא והשיבו דבהמה בשחיטה מישתריא ונמצאו גדלים באבר מן החי והני לאו בני שחיטה נינהו אבל דגים כו' ומשום הכי בבהמה אסירן וצריך לזרקם וזהו שאמרו ואת נבלתן תשקצו לרבות דרנין שבבהמה והם התולעים הנמצאים בראש הבהמה הא כל שנתהוו בבשר הדגים או בחתיכות הבשר לאחר שחיטה או בגבנה מותרים לגמרי כל שלא פרשו הא פרשו אף על גב הגבנה או החתיכה אסורים כמו שביארנו בפירות ויש בשמועה זו פירושים אחרים אלא שאין שנוי גדול ביניהם לענין פסק ומ"מ זהו עקר הדברים ומה שתמצא לגדולי המחברים שלא מצאו היתר בדגים אלא במליח שהתליע וכן לגדולי המפרשים שלא מצאו היתר בשל בשר אף בנתהוו בה לאחר שחיטה במחילה מכבודם דברים זרים הם ואי אפשר להעמידם:

יראה מתלמוד כריתות ומעילה שהשרצים שיעור אכילתם בכזית וכן במסכת מכות והוא שבראשון של כריתות אמרו הילכך דם הנחש ובשרו מצטרפים לכזית ובפרק דם שחיטה אמרו דם שרצים לוקין עליה בכזית ובמעילה פרק קדשי מזבח אמרו שרצים לוקין עליהם בכזית אכילה כתיבא בהו ובמסכת מכות אמרו ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית וגדולי הרבנים פרשו במסכת ע"ז ובמסכת יבמות ששיעור אכילתן כשיעור טומאתן בכעדשה במסכת ע"ז כתבוה בההוא עכברא דאישתכח בשיכרא ואימרטט שפירשו שנידקדק ושיעור איסורו בכעדשה וביבמות פרק חרש כתבוה במה שאמרו שם שרצים דאיסורן במשהו ופרשו בה בכעדשה ומ"מ בתוספות פרשוה (בבריא) [בבריה] כגון נמלה וכיוצא בה אלא שחכמים אחרים פרשו לישב את הדברים שלא נאמר בהן כעדשה לענין אכילה אלא בעין אבל על ידי תערובת בכזית ואף באכילה בעין דוקא בשמנה שרצים אבל האחרים בכזית וכן כתבוה מגדולי המחברים מ"מ כל שהוא בריה חייב עליה וכמו שפירשנו בתולעים וזיזין ויבחושין ובתלמוד המערב שבמסכת נזיר אמרו והרי שמנה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתם בכזית ותירצו כאן לדם כאן לבשר כלומר דבדם בעינן כזית אבל בשר בכעדשה ובזה נתישבו קצת השמועות:

תולעים הנמצאים בכרוב ובסילקא ובשאר הירקות איסורן פשוט וצריך לנקרן יפה יפה ואם נמצאו בקדרה זורקן ואוכל את השאר ומה שלא נמצא סומך על שנימוחו ונתבטלו בששים וקצת גאונים (כתבו) הסכימו דרך מנהג שכל שנמצאו בקדרה מארבעה ולמעלה אוסרין את כלה:

חכמי האחרונים כתבו במסכת עבודה זרה שכל הדברים שנפש האדם קצה בהן ומואסתן כאלו הזיזין והיבחושין ושאר דברים שכתבנו נפלו בקדרה אפי' נמוחו בטלות ברוב שכלן נותני טעם לפגם הם וכל נותן טעם לפגם מותר כמו שיתבאר שם ומ"מ כל מה שאפשר לבדוק ולהסיר יעשה כן וכן הדבר נאה:

ועתה נשלם הפרק תהלה לאל:

לויתן דג טהור הוא שנאמר כו'. ק"ק וכי יש להסתפק בו בדג טמא וכי יאכיל הקב"ה לצדיקים לעתיד דבר טמא ויש ליישב דיש להסתפק בלויתן שאינו כלל מין דג טהור ומין אחר טהור הוא כגון עוף הדר במים כמו בר איוזא ומייתי דדג טהור הוא שהרי יש לו קשקשים וסנפירים כשאר דגים טהורים וק"ל:

תוס' בד"ה קוקיאני כו' טוניא באוסייהו. נ"ב פי' שרץ קטן:

גמ' הא באיביה כו' . ולא קאמר תרוייהו באיביה וכליסין ועדשין מקום צר ואין יכולין לרחוש בתוכן וכמ"ש התוס' בד"ה דיקא נמי בפולין משום תולעת שבתמרים נקיט כן ולפ"ז זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין איירי אף במחובר אינו דומה לתולעת שבתמרים כו' דאיירי דוקא בתלוש:

גמ' פירשה ומתה כו' פירוש פירש חי ומת מעצמו קודם ששרץ על הארץ ואכלה לאחר מותה משא"כ פירש לאויר העולם וקלטה חי ואכלה שאכל דבר הראוי לרחוש [זהו בעיא שני'] וק"ל. ויש מפרשים פירשה ומתה מיד קודם שיצאה לאויר העולם ואינו [דכיון דפירשה מחיים אי אפשר דלא יצאה לאויר העולם] ולגירסא שהביא האשר"י פירש מת כו' [ניחא]:

גמ' דכוורי שריין. לר"ת דקוקייני אסירי [איירי בדגים] איירי הכא בנמצאו בין עור לבשר דאין לומר בה עיילי באוסיא:

רש"י ד"ה מתמרה. אלא מזו לזו. כצ"ל וכ"ה בהר"ן:

תד"ה דיקא. וחימצי שקורין שאווי"ם. ולעיל נב לעזו רש"י פישל"ש:

רש"י ד"ה אבלע לי וכו' תני אותם. נ"ב נראה דלא ר"ל שתתנם בידה אלא שתניחם כמו שהם ולא תסירם:

ד"ה בשחיטה וכי׳ מכל בבהמה תאכלו וכו׳ אבל הני באיסורייהו כצ"ל:

אסורה משום שרץ השורץ תוס' פסחים קי"ו ע"ב כ' דשמואל אכל מרור בלי בדיקה דסמיך על הרוב ומשום חמירא סכנתא מאיסורא בעינן חרוסת ע"ש ונ"ל לשונות רש"י ותוס' דשמעתין דשרץ דלא רחש בתוך הפרי לית בי' איסורא לא צריכא לזה דודאי השרצים שהם על פני הירק אסורים דמן האדמה רוחשים על הירק ובדיקי' לי' מהא. ולא נצרכא אלא לקפא שבענפי העלין ורובו או כלו אין לו מקום לרחוש בתוכו ומותר ומ"מ סכנתא איכא. ודע מ"ש תוס' דשמואל סמיך ארובא ולא בדיק הכא לכ"ע סמכינן ארובא ולא בעי בדיקה כיון שאין האיסור בירק עצמו אלא מחמת דבר אחר התולע שגדל בתוכו כמ"ש ראב"ד לחלק בין חזקת שאינו זבוח לחזקת חתיכה שאינו מנוקרת עיין לקמן פג"ה בר"ן דמכריזין ועמג"א סי' תלי"ג סק"ד:

דיקא נמי וכו'. כ' תוס' אפ"ה הלכה כשמואל מדר"פ קאי כוותי'. והר"ן כ' עוד מדר"ה בעצמו שאמר כל ברי' שאין בה עצם וכו' והקשה עליו בשאילת שלום פ' שמיני מדר"ה לא מוכח מידי דלמא מילתא בעלמא קאמר לא להלכתא כדאמר רב לית בקא בר יומי' ולית דידבא בר שתא. ולפע"ד יש לחלק בשלמא רב אמר על ברי' ידוע המצוי בינינו להודיע חכמתו וסוד ה' ליראיו אבל ר"ה העיד על כל ברי' שבעולם שאין בה עצם וק' מנא ידע וכי קניגי או בליסטרי הי' שלא ימצא בקצה ארץ ברי' שאין בה עצם ותתקיים יותר מיב"ח ועכצ"ל גמירי לי' הלכה ל"מ כמ"ש תוס' לעיל ס"ו ע"ב ד"ה כל שיש לו וכו' א"כ למאי הלכתא נאמרו בסיני ע"כ לכדשמואל וש"מ הלכתא כוותי':

מדקתני בעיקרי זתים ועיקרי גפנים ש"מ כ' תוס' לכאורה אבל יש לפרש הזיתים שבעיקריהם היינו באיביהם. מ"מ בגפנם ק' לפרש כן וצ"ל איידי דנקט עיקרי זתים נקיט עיקרי גפנים. מ"מ יותר נראה מה דמשמע מהר"ן דאה"נ עיקרי זתים משמע אילן גופי' מ"מ ברייתא לא דקדקה בכך רק לאשמעינן דמחובר לקרקע הוה כקרקע ועל הארץ לאו דוקא ארץ ממש א"כ ה"ה פרי באיביה ע"ש. ולכאורה יש להסביר עפ"י מ"ש תוס' שבת ק"נ ע"ב ד"ה מחובר וכו' דקי"ל כל העומד לתלוש כתלוש דמי לבר מלענין שבת דכמחובר דמי כל זמן שלא יבשו גם עוקציהן שבאילן שאז כתלוש לגמרי הוא ולמדו כן משמואל לקמן חולין קכ"ז ע"ב תאנים שצמקו באיביהן ע"ש והשתא נימא דפרי האילן העומדים לתלוש לא הוה בכלל על הארץ לולי ריבוי כל מרבינן גם פרי העומד לתלוש אך כל זמן שלא נתייבשו עיקריהן היינו עוקציהן שבאילן והיינו שמואל לשטתו אין כאן דיקא נמי והא דנקט שמואל באיביהן ולא נקיט בעיקריהן משום דנקיט מילתא בקישות שהוא ירק ובירק לא שייך לחלק בין יבש עוקץ לגוף האילן דאין כאן אילן וכיון שיבש יבש הכל לגמרי משא"כ בפרי האילן שהאילן קיים ועוקצי הפרי מתייבשים ונופלים מהאילן ואז הוה כתלוש וק"ל:

פרשה ומתה מהו ויש גורסין פירשה מתה אע"ג דאינה מתקיימת אחר יב"ח משמע אחר מיתה מותר פי' הראב"ד אינה מתקיימת היינו דהוה כעפרא בעלמא אבל מתה אסירא. ובס' באר שבע הקשה ממתניתין ס"פ כל הגט נותנים לה בחזקת שהוא קיים ומקריבין אותו' בחזקת שהוא קיים משמע קיים היינו חי וא"כ אינה מתקיימת משמע שאינה חי' ולא דליהוי כעפרא בעלמא. ועיין גם בשאילת שלום. ולפע"ד דלשון קיים היינו קיום הענין שאנו עוסקים בו וכשאנו עוסקים בספק חי ואמרינן שהוא קיים פירושו חיותו קיימת כמו אבא קיים אימא קיים. ואלו הוה אמר ר"ה כל בעל חי שאין בו עצם אינו מתקיים הי' פירושו אותו בעל חי אין חיותו קיים יב"ח אלא מת. אבל ר"ה נזהר ולא אמר כן אלא כל ברי' שאין בה עצם אינה מתקיימת פי' אין בריותה מתקיימת והיינו דהוה עפרא בעלמא דברי' מתה נמי נקראת ברי' כל זמן שאינה מרוסקת ע"כ אינה מתקיימת פי' אין בריותה מתקיימת. וכן דוד מלך ישראל חי וקיים חי קאי אדוד שלא מת וקיים קאי אמלך ישראל שאין מלכותו בטלה ומתחתיו יצמח בב"א. לויתן דג טהור הוא. מקשים פשיטא וכי יאכילנו הקב"ה לע"ל דבר טמא. ואולי כיון שהנקבה מלח לצדיקים כפירש"י בראשית אפשר שהזכר טמא והנקבה טהור כמ"ש תוס' בנדה נון ע"ב לענין תרנגולתא דאגמא. א"נ י"ל אפי' גם הנקבה הטמאה כיון שמלחה קודם מתן תורה ה"ל כאיברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לא"י דהוה איבעי' דלא איפשטא. ובערוך כ' הואיל ואיקרי נחש בריח ה"א דטמא הוא וצ"ל דס"ל כמ"ש תוס' במס' ע"ז ל"ט ע"א דהך כללא כל שביבשה טמא בים טהור לאו כללא הוא דאל"ה אדרבא משם ראי' דטהורה הוא מדאיקרי נחש דים טהור הוא:

תחתיו חדודי אלו סנפירין שבו. כבר כתבתי לעיל לאיזה צורך מייתי זה הא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכתבתי מזה ראי' להאומרים דלא נאמר כלל זה אלא לדגת הים ולא לחית הים. וכעת נלפע"ד עפ"י מ"ש לעיל בשם רמב"ן דעפ"י טבע מי שיש לו קשקשים יש לסנפיר דאי לאו דשוט ע"פ המים ולא הוה שליט בי' אויר העולם אין בו כח לדחות מותרותיו לחוץ בקשקשין. וא"כ הוה סד"א דברי' גדולה כלויתן שהוא יחידי בעולם אפשר שכריסו שקוע בקרקעית הים וגבו יוצא חוץ לים לאויר העולם ויש לו קשקשים ומ"מ סנפיר לית לי' ואז הי' טמא אע"ג דעכ"פ נדחו מותרותיו לחוץ ע"י קשקשיו מ"מ אין לנו לדרוש טעמי' דקרא להתיר בלא סנפיר ע"כ גילה לנו ר"י בן דורמסקית דיש לו חדודי חרש ששט בהם והוא טהור ומהרה נזכה לו עם הצדיקים בעה"ז לימות המשיח אמן:

באביה. בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר: להוציא זיזין שבעדשים. דמותרים דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה: זיזין. כוצונ''ש וכמין יתושין הן אלא שבעדשים זיזין שמן: כליסין. מין קטנית צידרא''ש בלע''ז: ותניא אידך כל לרבות. דאסירי: בפירא. שהתליעו תמרים עצמן: והא באביה. אסירי וסיעתא דשמואל: אידי ואידי באביה. כלומר הא דשרי נמי באביה דכל כמה דלא נפקא לאויר לאו שרץ הארץ היא ולא תסייעיה: פירשה ומתה. המתלעת לאחר תלישתה דשריא לדברי הכל פירשה מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה: מהו. מי אמרי' כיון דלא הלכה לאו שורץ על הארץ הוא או דלמא לא בעינן שריצה. שורץ היינו רוחש ומנענע: מקצתה מהו. מי הויא ככולה או דלמא בעינן כולה: לאויר העולם. פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו לבולעה אם תימצי לומר פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש אבל חיה דראויה לרחוש לא: לגג תמרה מהו. מתוכה פירשה לגגה מי אמרי' היינו רביתיה או דלמא כשורץ על גבי דבר אחר דמי: לגג גרעינתה מהו. אם תמצי לומר לגג תמרה כדבר אחר הוא גג גרעינתה מהו כל תולעים מגרעיני הפרי הן גדלים: מתמרה לתמרה מהו. ולא שרץ על גבה אלא מזו על זו מי אמרי' כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינא ביה או דלמא אויר העולם בעינן וכולהו בתלושין בעי להו: קוקיאני. תולעים שבכבד ושבריאה: מעלמא אתו. שבלעתן הבהמה עם האוכלים ותחלתן שרצו על הארץ: מינה גבלי. לשון גדלי מן הבהמה עצמה הן גדלין ולאו שרץ הארץ נינהו: מינם ניים ועיילי ליה באוסייה. כשהבהמה ישנה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה ריאה וכבד הלכך לא משתכחי דרך בית הרעי: דרני. תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה ובלע''ז גרביליי''ש: אסירי. וטעמא מפרש לקמיה: דכוורי שרי. וטעמא כדמפרש רבינא: אבלע לי. דכוורי בתוך הדגים תני אותם שלא אראה ואקוץ בם: בשחיטה משתריא. ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע''ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן אבל הכא באיסורייהו קיימי: שילשול. תולעת ארוכה כנחש הן והן הנמצאין באשפה: חפושית. אישקרבוט''י: נדל. מאה רגלים קורין לו: דג טהור הוא. שהרי יש לו סנפיר וקשקשת כדמפרש: אפיקי מגנים. חוזק מגינים: אלו קשקשים. הסגורים וחתומים בו בדוחק: תחתיו חדודי חרש. חידודים של חרשים: אלו סנפירים. שחדודים ומחתכין כחרסין ובהן הוא בוקע את המים בחודן שלא יעכבוהו בפריחתו פשטיה דקרא לשון מורי תחתיו חדודי חרס במקומו זהרורי שמש:

דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים. מכאן מדקדק ר''ת ורבינו נתנאל וריב''א דאין הלכה כשמואל דאמר קישות שהתליעה באביה אסורה ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פוסק כשמואל מדאמר רב פפא לעיל בפירקין (דף נח.) ש''מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שרי אע''פ שהש''ס עושה כאן דיוק מן הברייתא דלא כשמואל היינו לכאורה אבל לשמואל נמי יש ליישב ולפרש דתולעת שבעיקרי זיתים היינו שבזיתים בעודן מחוברין בעיקרן ומיהו אפי' לשמואל אין לאסור אותן פולין שקורין פואי''ש בלע''ז וחימצי שקורין שאווי''ם כשנמצאין בתוכן כגון יבחושין ובתחלת תולדות של יבחושין הקליפה משחרת מבחוץ וכשמסירין הקליפה נשארים היבחושין תחתיה אין לאוסרן ולא מתסרי משום השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשה וגם בקונטרס פי' לעיל גבי קישות שהתליעה באביה אסורה כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא כמהלכת על גבי קרקע: קוקיאני אסירי. פי' הקונטרס תולעים שבכבד ושבריאה וקשיא לר''ת דלאידך לישנא דשרי תקשי ליה מברייתא דבסמוך דואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה אע''ג דמינה קא גדלי אלא אומר ר''ת דבדגים איירי הכא והא דאמר כי ניים עייל ליה באוסיא אשכחן בדגים כי האי גוונא בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף עג:) דאמר רבה בר בר חנה חזינא ההוא כוורא דיתבה ועיילא ליה טינא באוסייה: לרבות דרנים שבבהמה. וא''ת ותיפוק ליה דאסירי מידי דהוה אשוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה דאסירא משום דליתיה לא בפרסה ולא בפרסות ויש לומר דשאני עובר משום דמקרא דוכל בהמה אישתרי ולית ליה למשרי אלא היכא דאיכא פרסות דבקרא דוכל בהמה כתיב פרסה אבל דרנים שבבהמה נבראין מן הבשר עצמה והוה אמרינן דחשיבי כבשר ולא דמי לחותך מן הטחול ומן הכליות דהתם איכא חסרון ואסירי לקמן (סט.) מאותה שלמה ולא חסרה אבל הכא לא נחסר דבר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד