דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

א. בהמה המקשה, המתקשה לילד, [4] ועמדו לשוחטה, [5]

וקודם השחיטה הוציא העובר את ידו מחוץ לגוף הבהמה, והחזירו [6] אל תוך גוף אמו קודם שנשחטה, ואחר כך נשחטה אמו, הרי אפילו אם נמצא העובר במעי אמו כשהוא חי, הוא מותר [7] באכילה, אף ללא שחיטה שלו עצמו, כי הוא ניתר לאכילה בשחיטה שנשחטה אמו [וכמו שדורשת הגמרא לקמן].

אולם היד עצמה שיצאה, אסורה באכילה, אף אם חזרה למעי האם, והיתה בתוכה בשעת שחיטה. [8] [ולהלן בגמרא יבואר שאבר שיצא וחזר, נאסר כדין האיסור של טרפה].

ב. אבל, אם הוציא העובר הוא את ראשו [9] קודם שנשחטה האם, הרי אף על פי שהחזירו קודם שחיטה, הרי זה כילוד. [10] ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו, משום שיציאת הראש מחוץ לגוף אמו, נחשבת כלידה.

לפיכך, אם אירע שהוציא העובר את ראשו והחזירו, ולאחר שנשחטה אמו נמצא העובר כשהוא חי בתוך גופה, הרי הוא טעון שחיטה לעצמו. ואם נמצא כשהוא מת, הוא אסור, כנבילה.

ומביאה המשנה דין נוסף:

ג. אם הכניס אדם את ידו לתוך הבהמה, והיה חותך חתיכת אבר מעובר שבמעיה, ומשאיר החתיכה בתוכה, מותר אותו החלק באכילה על ידי שחיטת הבהמה, ואינו נאסר משום "אבר מן החי", משום שנאמר [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה, בבהמה אותה תאכלו".

ודרשו חכמים את דברי הכתוב כך: כל "בהמה" [המוזכרת בתחילת הפסוק] שהיא "בבהמה" [המוזכרת בסוף הפסוק], אותה תאכלו! שהעובר הנמצא בתוך הבהמה, מותר באכילה על ידי שחיטת האם, גם אם הוא נמצא בתוכה כשהוא חתוך לחתיכות. [11] ד. אבל, אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה, הרי אפילו אם השאיר את החתיכות בתוכה, אסור החלק החתוך באכילה משום איסור "אבר מן החי", ונשאר באיסורו גם כאשר נשחטה הבהמה.

[ונקטה המשנה דוקא חיתוך טחול וכליות, לפי שהם אברים שאין חיתוכם או הוצאתם מגוף הבהמה עושה אותה לטריפה. אבל חתיכת אברים אחרים, מטריפה את הבהמה [12]].

ה. זה הכלל: כל דבר שנחתך מגופה של הבהמה, אפילו נשחטה הבהמה כשהוא בתוכה, אסור באכילה כדין אבר מן החי, ולא הותר בשחיטת הבהמה.

ואולם, כל חלק שנחתך, שאינה מגופה של הבהמה, אלא מן העובר שבמעיה, והיה מונח בתוכה בשעת השחיטה, [13] מותר באכילה, על ידי שחיטת הבהמה.

גמרא:

שנינו במשנה: הוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה.

אמר רב יהודה אמר רב: רק העובר עצמו מותר באכילה, ואולם האבר עצמו, שהוציא העובר מחוץ לגופה של אמו, והחזירו, אסור.

דהיינו, שהיתר האכילה האמור במשנה הוא רק לגבי העובר עצמו, וכפי שיבואר להלן. כי אף שהעובר כולו מותר, מכל מקום, אותו אבר שיצא, וחזר, אינו ניתר בשחיטת האם. [14]

מאי טעמא נאסר האבר היוצא, על אף שחזר והיה במעי האם בשעת השחיטה, ושחיטת האם הועילה לעובר?

דאמר קרא [שמות כב ל] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". ודרשו חכמים, ש"בשר בשדה", הוא בשר הנמצא חוץ ל"מחיצתו", והרי מקומו של העובר הוא ברחם אמו, ולא באויר שמחוצה לו, ולכן, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, מחוץ למחיצת הרחם אל אויר העולם, [15] הרי הוא נאסר [16] באיסור "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". [17]

ומקשה הגמרא על רב יהודה אמר ממשנתנו:

תנן, בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, והחזירו, [18] מותר באכילה.

ומדייקת הגמרא ממה שאמרה המשנה "מותר באכילה" לאחר שדיברה על החזרת היד: מאי לאו, האם לא אאבר, על היד [האבר שיצא החוצה] אמרה זאת המשנה. וקשה לדעת רב יהודה אמר רב, המפרש שרק העובר מותר אבל האבר עצמו אסור?

ודוחה הגמרא: לא על האבר נאמר היתר זה, אלא אעובר, על העובר עצמו, שהוא לא יצא חוץ למחיצתו. אבל ידו אסורה באיסור טריפה. [19]

אך מקשה הגמרא: אי, אם אכן רק אעובר אמרה המשנה שמותר באכילה, מאי אריא, מדוע העמידה משנתנו את דינה רק באופן שהחזירו, שהחזיר את היד קודם שחיטת האם?

והרי אפילו אם לא החזירו את ידו, נמי, גם כן מותר העובר כולו באכילה [חוץ מהיד], שהרי העובר עצמו מעולם לא יצא חוץ למחיצתו, ואין סיבה לאוסרו? [20]

ומתרצת הגמרא: אכן הוא הדין שמותר העובר באכילה אף על גב דלא החזירו ליד, והסיבה שנקטה משנתנו דוקא באופן ש"החזירו", כי איידי דקא בעי למיתנא סיפא, כיון שכבר צריך היה התנא לשנות בסופו של חלק זה במשנתנו: הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד [כלומר, שחידוש הוא שהוא כילוד על אף שהחזיר את ראשו לתוך רחם אמו], משום כך תנא נמי, שנה אף ברישא, בתחילת משנתנו, לגבי היד "החזירו". אך אליבא דאמת גם אם לא החזיר את ידו קודם שחיטת האם, מותר רק העובר באכילה, אך היד היוצאת אסורה.

ומקשה הגמרא: וסיפא של דברי משנתנו, האומרת שאם הוציא העובר את ראשו מותר באכילה, מאי קא משמע לן? שמא תאמר, כונת המשנה לומר, דכיון דיצא ראשו של העובר כבר הויא ליה לידה, ושוב אין העובר ניתר בשחיטת האם, ואינו כשר אלא על ידי שחיטת עצמו,

הרי אי אפשר לומר כך, כי כבר תנינא, שנינו דין זה במשנה, דתנן: [21] איזהו בכור הראוי לנחלה ליטול פי שניים בירושה, ומאידך הוא אינו בכור לכהנים, לענין שצריך לפדותו מן הכהנים? -

זה בכור הבא אחר נפלים [כאשר ילדה אשה תאומים, וכפי שיבואר להלן], שלענין "בכור לנחלה", צריך שיהא הולד הבכור ראוי לחיות. ואם אינו ראוי לחיות, הוא אינו נחשב בכור לנחלה, ואינו מפקיע את הבן הבא אחריו מליטול פי שנים בנחלת אביו.

כי לענין נחלת פי שניים נאמר [דברים כא יד] "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה", ולמדים מכך, כי רק מי שליבו של אביו דווה ומצטער עליו במיתתו, נחשב בכור לירושה. להוציא את הנפל, שאין לב אביו דווה אחר מיתתו כמו שדווה אחר מיתת בן בר קיימא, ולכן אינו נחשב בכור לענין ירושה פי שניים, אלא הבן הבא אחריו נחשב בכור לענין זה.

אולם לענין פדיון בכור, גם הנפל פוטר את הבא אחריו מפדיון, כי פדיון הבן לא נאמר בבן ראשון בר קיימא, אלא בפטר רחם, שהוא הראשון ללידה, ואף נפל הוא בכלל פטר רחם, ולכן אין הבא אחריו נחשב בכור פדיון.

וכך הוא הדין:

אם ילדה אשה תאומים, [22] והראשון היה נפל שלא נסתיימו תשעה חדשי עיבורו, אף על פי שיצא ראשו חי, והחזירו, [23] ואחר כך יצא אחיו, השני הוא הבכור לענין נחלה. שהרי אפילו נולד הראשון כולו, אינו מפקיע את הבא אחריו. כיון שאין ליבו דווה עליו. אבל אינו בכור לענין פדיון הבן. אלא הראשון, הנפל, הוא הבכור לענין זה. [24]

או אפילו אם הראשון הוא בן תשעה חודשי עיבור, שיצא ראשו מת, הרי הבא אחריו נחשב בכור לנחלה, אך אינו בכור לענין פדיון.

ומתוך דברי המשנה האלו, מוכיחה הגמרא, ומקשה:

טעמא, הטעם שהעובר השני הוא הבכור לענין נחלה, הוא משום דראשו של ראשון יצא כשהוא מת!

הא, אולם אם ראשו של העובר הראשון יצא חי, הרי הוא חשוב כאילו נולד, והבא אחריו אינו בכור לשום ענין, ואפילו בכור לנחלה - נמי לא הוי.

אם כן, מבואר במפורש במשנה זו, שיציאת הראש חשובה כלידה. [25] וקשה, מדוע צריך התנא של משנתנו לחור ולהשמיע דין זה שנית? [26]

מעלה הגמרא אפשרות לתרץ, ולבאר מדוע יש להשמיע דין זה בשתי המשניות:

וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שמהמשנה בבכורות שם אשמועינן כי בלידת אדם יציאת הראש חשובה כלידה.

ואילו כאן קא משמע לן מלמדנו התנא, שדין זה שיציאת הראש חשובה כלידה, חל אף בלידת בהמה. ושתי המשניות הללו נצרכות לשני דינים שונים אלו, כיון דאדם מבהמה, לא יליף, לא ניתן ללמוד זה מזה היות דאין פרוזדור לבהמה. כלומר, בית הרחם שלה, גלוי הוא, ומיד ביציאת הראש ניכרת הלידה. אבל באשה, אין רחמה גלוי, אלא יריכיה הם מעין פרוזדור, ואין יציאתו של הולד ניכרת היטב אלא עד שיצא רובו, ויתכן היה לומר, שביציאת הראש עדיין אינו נחשב כילוד, לפי שעדיין אינו ניכר.

ולכן, אף לגבי אדם, יש צורך להשמיע שיציאת הראש נחשבת לידה. ומשום כך יש להשמיע דין זה אף גבי אדם. וצריך להשמיע דין זה לגבי בהמה, ולא נלמד את דינה של בהמה מאדם הואיל ובהמה מאדם, לא ילפא, אין ללמוד, משום שאם נשנה דין זה שביציאת הראש נחשב ילוד רק לגבי אדם, אזי היינו אומרים, שרק באדם נאמר דין זה, משום דחשיב פרצוף פנים דידיה, חשיבות יש לפרצוף פניו. ולכן ניתן לומר שעם יציאת הפרצוף, נחשב הדבר כלידת האדם. אולם בבהמה, שאין חשיבות לפרצופה, היה מקום לומר שאין די ביציאת הפרצוף, אלא צריך שיצא רוב גופה. ולא היינו למידים דין זה מאדם. לכן צריך להשמיע התנא במשנתנו, שאף יציאת ראש ולד הבהמה, נחשבת כלידה.

אולם עדיין קשה, שהרי הא בבהמה נמי תנינא, גם כן שנינו במקום אחר, שיציאת הראש נחשבת כלידה, דתנן לקמן במשנה: [27] שליא [שק העוטף את העובר בעודו במעי אמו] שיצאה מקצתה, ואחר כך נשחטה הבהמה, אסורה השליא עם כל מה שבתוכה באכילה. [28] ונאסר אף החלק שהיה בפנים הבהמה בשעת שחיטה, אף שעובר הנמצא בתוך הבהמה בשעת השחיטה, מותר באכילה אף ללא שחיטה.

ואסורה השליא כולה באכילה, כי כשם שהשליא מהווה סימן להמצאות הולד באשה, כך השליא מהווה סימן לולד שבבהמה. ויש לחשוש שמא באותה מקצת שליא יצא אף הראש, ואם כן, כל שאר העובר הכנוס בבהמה, נחשב כולו כילוד. ולפיכך הוא נאסר, ואינו ניתר בשחיטת הבהמה.

ומוכח, שיציאת הראש נחשבת ללידה אף בבהמה. ואם כן, קשה אף על כך, לשם מה נשנה דין זה אף כאן?

אי אמרת בשלמא שדברי משנתנו "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה" נאמרו על האבר, כלומר על ידו היוצאת, שמותרת היא באכילה, לא קשה כלל. כי לפי זה, דברי המשנה "אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", דרישא, בתחילת משנתנו, בדוקא נאמרו, להורות שהאבר עצמו מותר רק דוקא אם החזירו קודם שחיטה.

ואם כן, אף שדברי המשנה בהמשך, "הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", לכאורה הם מיותרים, וכפי שמקשה הגמרא, מכל מקום, ניתן לומר, תנא, שנה התנא דבר זה בסיפא אטו רישא. כיון שבתחילת המשנה שנה התנא דין זה לגבי אבר שהוציאו והחזירו שמותר, חזר התנא במשנה ושנה אף את דין הוציא ראשו, שאף על פי שהחזירו, אסור.

ואכן עיקר מקור הדין שיציאת הראש היא כלידה, אינו כאן. אלא להלן, בדין 'שליא שיצאה מקצתה', כאמור. וכאן אנו דנים רק בענין חזרת הראש.

אלא, אי אמרת שפירוש דברי משנתנו הוא כרב, המסביר שהדין ש"הוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה" נאמר רק על העובר עצמו שמותר באכילה, אך האבר היוצא אסור, קשה, שהרי על כרחך לא נשנה הדין דרישא ש"החזירו מותר באכילה" בדוקא, שהרי ודאי העובר שבפנים מותר אף אם לא החזיר את ידו.

ואם כן, אף לא הדין דמבואר בסיפא ש"הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד" נאמר בדוקא. שהרי מיותר הוא.

ושוב קשה, למה ליה לתנא של משנתנו למתנייה לשנות כלל את הדין של הוציא העובר את ראשו, ולשם מה נצרך?

מתרצת הגמרא: לא קשה. כי לעולם הדין המבואר במשנתנו שמותר באכילה, אעובר נאמר, ודברי המשנה "הוציא העובר את ידו והחזירו" בדוקא הם. וכדאמר רב נחמן בר יצחק [דבריו הובאו בנידון הגמרא לקמן עח ב], לא נצרכה, לא נאמר היתרו של העובר אלא ל"מקום החתך" שבו חתכו את האבר. [29]

כי כאשר הוציא העובר את ידו ולא החזירה, לא די בחתיכת האבר היוצא והשלכתו [כדין אבר מן החי האסור], אלא אף "מקום החתך", שהוא הגבול המצומצם כחוט השערה שבין החלק היוצא [האסור] לחלק הנשאר בפנים [המותר], אותו מקום מצומצם, גם כן אסור.

וטעם איסור "מקום החתך", מפני שהוא עומד על שפת הרחם, ואינו בכלל "בהמה בבהמה תאכלו" [שזהו המקור לכך שעובר במעי אמו מותר אף בלא שחיטה שלו], שהרי מקום החתך אינו בתוכה ממש. [30]

הכא נמי, כך גם דברי משנתנו "החזירו" מותר באכילה, לא נצרכה, לא נאמרו אלא כדי להתיר את "מקום החתך"!

ואף שהעובר עצמו מותר בלא החזרת יד, מכל מקום מועילה החזרה למקום החתך. כיון שהחזירו, הרי שמקום זה הוא שוב בכלל "בהמה בבהמה תאכלו". לפי שבשעת שחיטה, בתוך הבהמה הוא. [31]

ואף שהאבר היוצא עצמו, אסור משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מכל מקום, מקום החתך לא חשוב כיוצא. מאחר שעומד הוא בשפת הרחם. הלכך, חותך את האבר היוצא וכל השאר מותר באכילה.

ומיושבת קושית הגמרא, שדין זה שהעובר מותר באכילה נשנה כאן, כדי להתיר את מקום החתך.

וכן לא קשה גם למה הוצרך לסיפא "הוציא העובר את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", משום דתנא סיפא אגב רישא.

מביאה הגמרא להוכיח שאכן דין משנתנו לא נאמר אלא לענין מקום החתך:

תא שמע: בהמה המקשה לילד, אם הוציא העובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט אדם את אמו, מותר באכילה.

שחט את אמו, ורק אחר כך החזירה את היד, אסור באכילה.

אם הוציא את ידו וחתכו את היד, ואחר כך שחט את אמו, הרי היד שהיתה בחוץ ונחתכה, טמא כנבילה!

משום שאבר מן החי הוא. ולקמן למידים, שאבר מן החי מטמא כנבילה. ולכן אסור לאכול את היד.

וכל העובר שהיה בפנים בשעת שחיטה - טהור. ואינו נטמא מחמת מגעו עם היד [על ידי חיבורו ליד בשעה שהיתה בחוץ ונאסרה], שהרי נחתכה היד קודם שחיטה, ולא נגע בה אלא מחיים. ומחיים אינו נחשב כמאכל, ואינו מוכשר לקבל טומאת אוכלין, [32] ומותר באכילה. ששחיטת אמו מתירתו.

ואם הוציא העובר את ידו ולא החזירו, ושחט אדם את אמו, ואחר כך חתכו ליד -

הערות

[4] דין זה אינו דוקא בבהמה המקשה לילד, אלא, כאשר מוציא העובר את ידו בתחילה [ולא את ראשו], הרי דרך אמו להתקשות בלידה. תפארת ישראל.

[5] כך פירש רש"י. והוסיף התפארת ישראל, כיון שבדרך זו אינה יכולה לילד, רגילין לשוחטה קודם הלידה.

[6] כך היא הגירסא במשנה, בגמרא וברש"י שלפנינו. אולם התפארת יעקב הוכיח שיש לגרוס "והחזירה". לפי שרוב ידות שבתורה, לשון נקבה הם.

[7] מבואר בגמרא, שהיתר האכילה האמור כאן לא נאמר על האבר, כי הוא אסור באכילה, וכן לא על העובר עצמו, שהרי אין סיבה לאסור את העובר באכילה מחמת יציאת האבר, אלא היתר האכילה הנאמר כאן הוא לגבי "מקום החתך", שהוא הגבול בין חלק האבר שיצא מחוץ לבהמה [ויש לחותכו] לבין החלק הנשאר בפנים ולא נאסר, ועל מקום החתך המצומצם הזה, נאמר כאן שמותר באכילה [ויבואר בגמרא בהרחבה].

[8] הכסף משנה [מאכלות אסורות ה ט] ביאר, שהנידון במשנתנו הוא רק כאשר לא נולד העובר קודם שחיטת אמו. אולם אם נולד העובר קודם השחיטה של האם, וצריך שחיטה לעצמו, מתירה השחיטה שלו אף את האבר שיצא תחילה ממעי אמו. וכן משמע מדברי הרשב"א תורת הבית ש"ה. בקול רמ"ז למשנתנו, הוכיח כן מדברי רש"י והר"ן, המבארים שהחזרת האבר אל תוך הבהמה נעשתה קודם שחיטה. ומשמע, שאחר כך נשחטה הבהמה מיד, כיון שאילו נולד העובר קודם שחיטה, היה האבר ניתר בשחיטת הולד. אולם בדעת הרמב"ם שם משמע שאותו האבר אסור לעולם. שכתב: ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו, ואחר כך נשחטה אמו, או נולד הולד, אותו אבר אסור משום טרפה. אך הב"ח יו"ד סימן י"ד מפרש שאף לדעת הרמב"ם, אם נולד העובר קודם שחיטה, אין האבר טריפה אלא הוא ניתר בשחיטת העובר לאחר שנולד. ואילו מה שכתב הרמב"ם או נולד הולד, אין כונתו שאף בלידה רגילה יהיה אותו האבר אסור, אלא שאם תוך כדי שחיטה יצא הולד דרך הרחם, וכדרך לידה, אין זה נידון כלידה רגילה, שהרי כבר נשחטה האם, ועובר זה אינו טעון שחיטה, ולכן עומד האבר שיצא באיסורו.

[9] כתבו הש"ך והט"ז [יו"ד תחילת סימן י"ד], שאם הוציא רוב פדחתו, נחשב כאילו הוציא כל ראשו. וכפי שכתב בשו"ע חו"מ רע"ז [לענין דין לידת בכור] שיציאת רוב ראש הולד נחשבת כיציאת כל ראשו, והיא כלידה. וכבר כתב כן בספר האשכול [ח"ג כ"ד] שהאמור במשנתנו "הוציא את ראשו", אינו דוקא כל הראש אלא אף רובו. ורובו, היינו משיצא פדחתו. [ולפי זה מיושבת קושית תוספות ד"ה טעמא (בסופו), שכונת משנתנו כאן, שראשו, היינו רוב פדחתו]

[10] הראש יוסף דקדק, מדוע ברישא נקט התנא "מותר באכילה", ואילו בסיפא נקט "הרי זה כילוד". וביאר, שבסיפא אין מקום לומר "אסור באכילה", כיון שאם כן, היה משמע שאין לדבר תקנה כלל. וזה אינו נכון, שהרי שחיטתו מתירתו. וכן אם היה נוקט ברישא "אינו כילוד", היה משמע ששחיטתו מתירתו את אותו האבר. ואף זה אינו נכון, כיון שסימני השחיטה של העובר, כשחוטים הם. כפי שיתבאר בהרחבה בהמשך הפרק. ולכן אין שחיטה בפועל מועילה כאן, ואין תקנה לאותו האבר.

[11] דין זה אמור כאשר חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציא החתיכה. ורק באופן זה מותר, הואיל ולא יצא. [רמב"ם מאכלות אסורות ה ט, שו"ע יו"ד יד א].

[12] כך פירש רש"י. לעיל נה א, מביאה הגמרא ב' פירושים לדין זה שאסור באכילה: א. אסורה כל הבהמה באכילה כטרפה, כיון שאם ניקב הטחול, נטרפה הבהמה. ב. רק הטחול אסור. אך הבהמה עצמה מותרת. משום שחלוק דין טחול שניקב, שמטריף את הבהמה, מדין טחול שניטל כולו, שאינו מטריפה. וביאר הרשב"א, שדעת רש"י היא כפי הפירוש השני בגמרא שם, שאין הבהמה נטרפת על ידי נטילת הטחול, וכן פשטות משנתנו. אמנם להלכה, נחלקו הראשונים בדבר זה. דעת הרשב"א, שיש ללכת אחר הדעת המחמירה, ואסורה כל הבהמה. ואילו דעת בעל העיטור [שער שני הלכות שחיטה ערך "טחול"] היא, שאם נחתך כל הטחול, מותרת הבהמה.

[13] רש"י לקמן [סט א].

[14] ואף אם לאחר מכן ישחוט את העובר, לאותו האבר אין תקנה, לפי שסימניו של העובר נחשבים כבר כשחוטים על ידי שחיטת האם, ואין כאן שחיטה חדשה היכולה להתיר אותו. תוס' רעק"א

[15] ואף אם חזר ונכנס, הרי כיון שכבר יצא, שוב אין לו תקנה לעולם. וכמו טרפה, כיון שנטרפה, שוב אין לה תקנה לעולם. כך מבואר בגמרא לקמן ע"ב. ולמד מכך הרא"ה, שכך הוא הדין בכל טריפות, שאם נחתכה הבהמה במקום שנעשית טרפה על ידי החתך [דהיינו, שהחתך הזה ממית], ואילו היה החתך נעשה במקום שהוא למעלה ממקום זה, לא היתה נטרפת [ומבואר לקמן [עו א] שתיתכן כזאת מציאות, שחתך במקום מסוים, כגון בעצם הרגל, יטריף את הבהמה מחמת רגישותו של אותו מקום, ואילו ייעשה החתך באותה הרגל במקום הגבוה יותר, היא לא תעשה טריפה], אי אפשר להוציא עתה את הבהמה ממצב הטריפות על ידי עשיית חתך ברגל במקום העליון, כי היות שנטרפה הבהמה, שוב אין לה תקנה, אפילו אם נסתלק החתך המטריף, כי הטריפות חלה בעצמותה של הבהמה, ולכן, אף אם נסתלק הגורם, לא בטל ממנה שם טריפה.

[16] ביסוד הגדרת איסור אבר היוצא, דנו האחרונים [ראה אמרי משה סימן ד' אות ל', ומשנת ר' אהרן חולין סימן ד'] אם האיסור הוא משום שעל האבר הזה לא חלה שחיטת האם, ולכן הוא אסור, וכמו שכתב הט"ז יו"ד סימן י"ד ס"ק ב', שהיות שיצא האבר חוץ למחיצתו [דהיינו, לאויר העולם] נאסר האבר מלהיות מותר בשחיטת אמו. או שאין איסורו משום חסרון שחיטה, אלא איסור מחודש, שאבר ה"יוצא" אסור. ותלו רבותינו האחרונים חקירה זו בדברי הפוסקים, וכדלהלן: [הקדמה: עובר הנמצא במעי בהמה טהורה שנשחטה, מותר לאוכלו, כאמור, מחמת שחיטת אמו, ודינו כאילו הוא עצמו שחוט. היתר אכילה זה הוא רק כאשר שחיטת אמו היא שחיטה כשרה, ולכן אף הוא מותר מחמתה. אולם כאשר שחיטת האם אינה מועילה ואינה מביאה לידי היתר, כגון שחיטת של בהמה טריפה, הרי שהעובר הנמצא בתוכה אינו מותר מחמת שחיטה זו. ועל כך מבואר בגמרא לקמן [עה א] "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא". [דבר זה שנוי שם במחלוקת, אך כך היא ההלכה]. כלומר, בכל בהמה יש ב' סימני שחיטה. אחד בקנה ואחד בוושט. וצריך לשחוט ב' סימנים אלו. והעובר שבמעי אמו ניתר אף הוא על ידי שחיטת ב' סימני אמו, אולם כאשר שחיטת אמו אינה מועילה, יש אפשרות לשוחטו בסימני עצמו. וזהו שאמרה הגמרא "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא". שנים מהם הם ב' הסימנים של אמו, שבהם גם הוא ניתר. ואם אינו ניתר בסימני אמו, הכשירה התורה את שני הסימנים שלו, שניתן לשוחטו בהם]. הב"ח [יו"ד סימן י"ד ד"ה הוציא אבר] דן בענין עובר של בהמה טרפה שיצאו רוב אבריו בזה אחר זה לחוץ, כגון שהוציא אבר והכניסו, הוציא אבר והכניסו, וכך נאסרו רוב אבריו [נידון זה מובא בגמרא לקמן], ואחר כך נשחטה אמו, ונמצא העובר חי בתוכה, ניתר המיעוט [שלא יצא ולא נאסר] בשחיטת עצמו של העובר. אך הרוב האסור של העובר [שיצא אברים אברים] אינו ניתר בשחיטה זו, היות והוא נאסר מחמת "בשר בשדה טריפה", שכיון שיצאו אברים אלו, הם נטרפו, ושוב אין להם היתר על ידי השחיטה. וכן כתב הש"ך שם ס"ק ז'. אך הפרי חדש שם ס"ק ה' חולק, וסובר, כיון דקיימא לן שהשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי, אין העובר טרפה, ואף ששחיטת אמו לא מועילה לו, מכל מקום, הוא עצמו ניתר בשחיטת עצמו הואיל ו"ד' סימנים הכשירה בו התורה", לכן, כיון שיש לו שחיטה לעובר זה, הרי גם האברים היוצאים יהיו ניתרים בשחיטה זו. וביאור מחלוקתם הוא, שלדעת הב"ח והש"ך איסור אבר היוצא הוא איסור מיוחד, ולא משום חסרון השחיטה, ולכן, אף כאשר שוחט עובר שהוא בן פקועה של טרפה, אין לאבר תקנה בשחיטה זו, כיון שהוא אסור בעצמותו. אך לדעת הפר"ח, כל איסורו הוא רק משום חסרון שחיטה [ראה בפמ"ג משבצות זהב יו"ד סימן י"ד ס"ק ב' שביאר כי גם איסור טריפה הוא מעין חסרון שחיטה, וזהו שנאמר באבר היוצא "בשר בשדה טריפה"]. ולכן, רק בעובר בן פקועה של בהמה כשרה, שאין שחיטה עושה בו כלום, אין דרך להתיר את האבר היוצא. אולם בן פקועה של טריפה, שאין שחיטת אמו מועילה לו, ואינה נחשבת כלל לשחיטה, וחייב בשחיטת עצמו, הרי שחיטת עצמו תתיר אף את האבר היוצא, שכל חסרונו הוא מחמת חסרון שחיטה. וכמו הצד הזה משמע גם בדברי הרשב"א לקמן [סט א], שכתב "אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהם על ידי שחיטה". וכן הוכיח בשיטת רש"י בספר משנת ר' אהרן [חולין עמוד ק"ס] יעוי"ש. וראה עוד באמרי משה הנ"ל שביאר צדדי חקירה זו עוד בדברי ה ראשונים.

[17] לימוד זה פירש הר"ן, שהרי אילו היה הפסוק בא לאסור סתם טריפה, מדוע נזכר "בשדה", והרי הטריפה אסורה בכל מקום? אלא ודאי לשון "בשדה" ענינו הוא לאסור בשר שיצא לחוץ. וכעין אבר זה, שיצא חוץ למקומו בתוך האם [ומכאן אזהרה לכל דבר שיש לו מחיצה, ויצא חוץ למחיצתו, וכגון בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, שעוברים על אכילתו בלאו זה].

[18] אם לא החזירה, הרי שכדי לאוסרה אין צריך לדרשה של "ובשר בשדה טריפה", אלא אסורה כיון שאין אבר זה בכלל "בבהמה". ומחמת כן אסורה שהרי לא הותר אבר זה בכלל העובר שניתר בשחיטת אמו. כך ביאר הפרי מגדים [משבצות זהב] יו"ד י"ד ס"ק ב. [וראה שם שהוסיף להאריך בענין איסורו של אבר זה, ונקט שלאחר שנשחטה אמו אין בו איסור אבר מן החי, אלא טרפה הוא ומותר ליתנו לגוי. משום ששחיטת אמו התירתו מאיסור אבר מן החי].

[19] מדברי משנתנו אנו למידים שאף על פי שכבר הוציא העובר את ידו, ולכאורה כבר התחילה הלידה, מכל מקום, אינו נחשב כילוד על ידי יציאת היד בלבד, והרי הוא עדיין עובר ובכלל "כל בבהמה תאכלו". וכיון שיצאה היד מחוץ לגוף הבהמה, טרפה היא. על פי רש"י

[20] לפי שאת דינו של העובר אנו למידים מן הדרשה שהובאה לעיל "בהמה - בבהמה". וכל אימת שנמצא העובר או רובו בתוך גוף האם, מותר. רש"י

[21] בכורות מו א.

[22] כך פירש רש"י את דין המשנה. אך הרמב"ן העמיד שלא מדובר בילדה תאומים דוקא, אלא שתחילה ילדה נפל שראשו חי, או בן ט' שראשו מת, ואחר כך חזרה ונתעברה.

[23] כך נקט רש"י שמדובר אף כאשר החזיר הנפל את ראשו. וביאר הסמ"ע [חו"מ רע"ז ס"ק י"ג] שלרווחא נקט רש"י כן, ללמדנו שאינו בכור לכהן אפילו שלא נולד כולו אלא החזיר את ראשו לפנים.

[24] אם נולד הנפל ויצא כולו, נחלקו הפוסקים בדבר. לדעת השארית יוסף [סימן כ"ה, הובא בש"ך ובט"ז ובסמ"ע חו"מ רע"ז] הבן הבא אחריו אף אינו בכור לנחלה, כיון שהראשון, אף שנפל הוא, אם נולד כולו הריהו מפקיע דין בכור לנחלה מן הבא אחריו. אולם הש"ך שם [תחילת הסימן] והסמ"ע [שם ס"ק י"ג] חולקים על כך וסוברים שאף אם נולד הנפל כולו, אינו מפקיע דין נחלה מהבא אחריו. וכדעת הש"ך והסמ"ע, הוכיח הט"ז שם מלשון רש"י כאן ד"ה אף על פי, שכתב "שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו". ומוכח כפי הש"ך והסמ"ע ולא כדעת השארית יוסף. ותירץ הט"ז את דעת השארית יוסף מהוכחה זו, שרש"י דן בנפל שלא כלו לו חדשיו ויש בו סימני נפל. ומשום כך אפילו אם יצא כולו, ודאי נפל הוא ואינו מפקיע מבכורה. אולם כאשר יצא ראשו ואין בו כל ריעותא, ודאי מפקיע מבכורה מהבא אחריו. לפי שלא יהא אלא כספק נפל ואין לשני דין בכור מחמת הספק של הראשון. ויעוי"ש.

[25] הקשו התוספות: לכאורה יש להקשות בפשיטות מדברי הברייתא "ואינו בכור לכהנים", שמשמע מכך שיציאת ראשו של הנפל חשובה כלידה ומשום כך אינו בכור לכהנים. ואין צורך בדקדוק "טעמא דראשו חי" וכו'? ותירצו התוספות שיש לדחות, שראשו - היינו רובו. וכן מבואר בבכורות [מו ב] על דברי שמואל "אין הראש פוטר בנפלים" [אם יצא ראש הנפל וחזר. ולאחר מכן יצא ראש אחיו, אין יציאת הראש פוטרת מדין בכור]. והקשו על כך ממשנה זו, שכאן אחר שיצא הנפל הוא אינו בכור לכהן. ומתרצת הגמרא שם: מאי ראשו - רובו. כלומר, שרק אם אחרי ראשו יצא רובו, פוטר מדיני בכור. ומקשה הגמרא שם: אם כן, מדוע לא כתוב במשנה "רובו", ומתרצת, שמן הסיפא שם "בן ט' שיצא ראשו מת" יש לדקדק שאם יצא ראשו חי, הבא אחריו לא יהיה בכור אפילו לנחלה. ואגב כך, נקט אף ברישא "ראשו". ולכן, עיקר קושית הגמרא כאן היא מדיוק זה. שרק ממנו למידים שיציאת הראש חשובה לידה.

[26] הקשו התוספות: הרי מן המשנה בבכורות, למידים אנו שאם הוציא את ראשו, נחשב כלידה. ואילו כאן מוסיפה המשנה שאפילו אם החזירו, עדיין נחשב כילוד. ואם כן, לכאורה זהו הדין המשתמע מכאן? ותירצו התוספות: אכן אין צריך להשמיע דין זה, שהרי כיון שיציאת הראש נחשבת כלידה, פשוט הדבר שאף אם החזירו לא משתנה דין זה, לפי שכבר ילוד הוא. וכי אם ולד אחר לידתו נכנס חזרה אל תוך אמו, הוא ייחשב שוב עובר?! ואף כאן, כיון שהוציא ראשו, פשוט הדבר שהוא נחשב כנולד לכל דבר, וחזרתו אינה משנה את דינו כלל.

[27] עז א.

[28] הקשו התוספות, איך משמע שהאיסור הוא משום חשש ליציאת הראש הנחשבת כלידה? והרי יתכן שאין איסור זה אלא גזירה שמא תצא רוב שליא [כמובא בבבא קמא יא א], שאם נתיר ונאמר שבמקצת שליא אין ולד, יבואו להתיר ולומר כן אף כאשר תצא רוב שליא. ואם כן, משום כך יש לאסור אף מקצתה, ואין הכרח שאיסור זה הוא משום חשש יציאת הראש?! ותירצו התוספות: אם יציאת הראש לא היתה נחשבת לידה, לא היה ראוי לגזור גזירה זו. כיון שביציאת מקצת השליא, לא יתכן במציאות שיהיה רוב העובר ויחשב הדבר כלידה. ועל כרחך, האופן היחיד שיציאת מקצת שליא תיחשב כלידה ואשר מחמתה יש לאסור את השליא, הוא רק כאשר יצא הראש במקצת שליא זו. ומחמת אפשרות זו חוששין ואסורים את השליא. ועל כרחך שיציאת הראש חשובה כלידה!

[29] מכאן פירש רש"י [לקמן צט א ד"ה אלא] שכל היתר ואיסור המחוברין, כגון הוציא עובר את ידו וכו', מקום החתך שביניהם - אסור. וכדאמרינן בפרק בהמה המקשה. [ואילו כאן ישנו דין מיוחד להתיר מקום החתך כפי שמתבאר להלן בביאור הגמרא] ובבית יוסף [יו"ד נ"ה] הביא מדברי הגהות אשר"י, שכאשר האבר אסור והבהמה מותרת וחותך את האבר האסור, צריך לשייר מעט מן המותר. וביאר הבית יוסף, שמקור דבריו הם בסוגיין, שמקום החתך אסור. ובטעם דבר זה, ביאר הש"ך [שם ס"ק יב] דכיון שכשאר חותך האבר האסור, אי אפשר לצמצם ולדייק בין האיסור להיתר, לכן יש לשייר מעט. אולם הפרי חדש שם [ס"ק יז] דחה טעמו, שאם כן, כאשר החזיר העובר את האבר לפנים, מדוע מקום החתך מותר כמבואר בגמרא, והרי אי אפשר לצמצם?! אלא על כרחך גזירת הכתוב היא שמקום החתך מותר. וחלוק הדין בין החזירה ללא החזירה. יתירה מכך הוכיח הפר"ח, שהרי מובא ומוכח בתוספות לעיל כח ב שבידי אדם אפשר לצמצם. והוא הדין כאן. ועל כרחך שאין זה טעם איסור מקום החתך.

[30] כך פירש רש"י. ובלבוש [סימן י"ד אות ד'] מבואר טעם שונה לאיסור זה של מקום החתך [היכן שלא החזיר העובר ידו], שכאשר לא החזיר העובר ידו קודם שחיטה, גם מקום החיתוך אסור לפי שאינו בכלל "בבהמה תאכלו", שהרי הוא כאילו ראה פני השדה, אילו היה נחתך בעוד שלא נשחטה האם. ומבואר בדבריו, שטעם האיסור של מקום החתך הוא משום שמקום החתך עצמו הריהו רואה פני השדה.

[31] כך פירש רש"י. ותמה הר"ן, הרי עד כמה שאין מקום החתך נחשב כ"בהמה בבהמה", וכבר יצא חוץ למחיצתו, שהרי מחיצת העובר אינה אלא ממקום החתך ולפנים, הרי שמקום החתך, דינו כשאר האבר שבחוץ. ואיך תועיל חזרתו? והעלה הר"ן אפשרות, שדין טריפה החל על האבר היוצא, הוא רק כאשר הבשר גלוי לחוץ. [על פי דרשת הגמרא לקמן]. וכן כתב הרש"ש. אופן נוסף כתב הר"ן, שמעיקר הדין, לא תועיל החזרה כדי להכשיר את מקום החתך. אך גזירת הכתוב היא שמקום החתך כשר. כמבואר להלן [ע"ב, דדרשינן בגמרא שם "פרסה החזיר - אכול"].

[32] כך פירש רש"י. ומשמע, שסובר רש"י שהאבר היוצא עצמו, טמא אף קודם השחיטה משום אבר מן החי. ושאר העובר שבפנים, לא קיבל טומאת אבר מן החי, לפי שהעובר עצמו חי ואינו מקבל טומאת אוכלין. מה שאין כן לאחר שחיטת הבהמה, אף על העובר ישנו דין "שחוט", ומוכשר לקבל טומאת אוכלין. [וכשיטת רבי יוסי הגלילי לקמן [עה א] שבן פקועה מקבל טומאת אוכלין, אף שהוא חי]. ותמה המלוא הרועים, היאך ייאסר האבר היוצא קודם שנשחטה הבהמה, והרי קודם השחיטה מחובר הוא בגוף הבהמה ונחשב חלק ממנו. ורק אחר שחיטת הבהמה נידון העובר כשחוט, ואילו אבר זה היוצא שלא היה בכלל השחיטה, הריהו אבר מן החי ואין לו תקנה אף בשחיטת העובר. אך קודם שנשחטה הבהמה לא חל בו כל דין, והיאך מקבל טומאה? והכריח מכך המלוא הרועים, שכוונת רש"י שכל זמן שהאבר מחובר, אף אם יצא חוץ למחיצתו, אינו אבר מן החי. אלא רק עם חיתוכו. ועל זה אומרת הגמרא, שמחיים אין העובר מקבל טומאה מהאבר, ואף הוא עדיין לא נטמא. אבל, אם שחט את אמו ויצא העובר, ואחר כך חתך את האבר היוצא, מקבל העובר טומאה מהאבר שנטמא אז בטומאת אבר מן החי. אך לא קודם לכן.

א משנה בהמה המקשה לילד ועמדו לשוחטה, והוציא העובר את ידו, והחזירו לפני שנשחטה הבהמה — אינו נחשב כילוד ומותר באכילה, שהעובר ניתר באכילה בשחיטת אמו. הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו לאחר מכן — הרי זה כילוד, וצריך שחיטה לעצמו.

אם היה חותך מעובר שבמעיה קודם שחיטה, ולא הוציא ממעיה את מה שחתך — הרי זה מותר באכילה לאחר שחיטתה, אבל אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה קודם שחיטה — אסור באכילה, למרות שלא הוציאם מגופה, משום שנעשו אבר שנחתך מן החי, ושוב לא תועיל השחיטה להתירם. זה הכלל: דבר שהוא גופה — אסור באכילה, ודבר שאינה גופה — מותר.

ב גמרא על מה ששנינו שאם הוציא עובר את ידו והחזירו קודם שחיטה — מותר, אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו, היד שהוציא העובר — אסור באכילה לעולם.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה", שהיא מיותרת לכאורה, באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, מחוץ למקום בו הוא מותר — נאסר. והרי הרחם הוא מחיצת העובר, ששם הוא נעשה מותר בשחיטת האם, ולכן כשיצא אבר משם — נאסר.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו — מותר באכילה, מאי לאו [האם אין] הכוונה לאבר, ליד שהוציא, שהוא מותר באכילה? והרי זה שלא כדעת רב. ודוחים: לא, על העובר עצמו מדובר, שהוא מותר, חוץ מן האבר שיצא.

ושואלים: אי [אם] על העובר, מאי איריא [מה שייך, מדוע מדובר דווקא] כשהחזירו את האבר? אפילו לא החזירו נמי [גם כן] יהיה העובר עצמו מותר! ומשיבים: באמת, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא החזירו גם כן מותר העובר באכילה, ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא [ורק מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך], שאם הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ואינו ניתר בשחיטת האם — תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] לשון החזירו.

ומקשים: וסיפא [ובסוף עצמו] מאי קמשמע לן [מה בא להשמיע לנו], שכיון שיצא ראשו הויא לה [הרי זו] לידה? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במסכת בכורות, בדיני בכור אדם: איזהו בכור לנחלה, שיורש חלק כפול מאחיו, ואולם אינו בכור לכהנים, שאינו קדוש בבכורה ואיך צורך לפדותו? זה הבא (הנולד) אחר נפלים, אחרי עובר שלא נגמר הריונו, אף על פי שיצא ראשו של הנפל חי, או הנולד אחר בן תשעה חדשים, שכבר נגמר הריונו, אלא שיצא ראשו כשהוא מת.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שיצא ראשו מת — הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא ראשו של בן תשעה חי אף שמת קודם שיצא כולו — לידה גמורה היא, והבא אחריו אפילו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו]. ואם כן, כבר השמיע לנו התנא שיציאת הראש נחשבת לידה!

וכי תימא [ואם תאמר] שם אשמעינן [השמיע לנו] דין זה באדם, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] דין זה במשנתנו בבהמה.

והוצרך לכך, שכן אדם מבהמה לכאורה לא יליף [אינו לומד], לפי שאין פרוזדור לבהמה, אלא פתח הרחם שלה מגולה, ויש לומר שדווקא בה נחשבת יציאת הראש בלידה. אבל באדם, שירכיה של האשה הן כעין פרוזדור לפתח הרחם, ואין יציאת הראש לבדו ניכרת, הייתי אומר שלא תיחשב יציאת הראש כלידה. וכן מצד שני, אם היה שונה רק את המשנה בענין אדם, הייתי אומר כי בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת], כי דווקא באדם יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מפני דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], שנברא בצלם אלקים, ויש בו דעת, מה שאין כן בבהמה. ולכן הוצרכנו למה ששנינו במשנתנו, שהוצאת הראש בבהמה נחשבת כלידה.

ואולם הא נמי תנינא [דבר זה, שדין הבהמה כדין האדם, גם כן שנינו]: שליא (מעין כיס שבתוכו מצוי הוולד) שיצתה (שיצאה) מקצתה קודם שחיטת הבהמה — אסורה כולה באכילה, שמא יצא ראש העובר באותו מקצת, והרי זה כילוד שלא הותר בשחיטה, מפני שהשליא, כשם שהיא סימן ולד באשה — כך היא סימן ולד בבהמה!

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהחזירו דרישא דוקא [של תחילת המשנה מדוייק], לומר: עובר שהוציא את ידו, אם החזירה קודם שחיטה — מותרת היד באכילה, ואם לא החזירה — היד עצמה אסורה, מובן מדוע שנה בסיפא דין החזיר ראשו, למרות שכבר שנינו דין זה במשנה במסכת בכורות, שכן תנא סיפא אטו רישא [שנה את הסוף שהוציא ראשו והחזירו משום דין החזיר ידו שבתחילה].

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: לא דרישא דוקא ולא דסיפא דוקא [לא דין החזיר ידו של ההתחלה נאמר בדווקא, ולא דין החזיר ראשו של הסוף נאמר בדווקא], למה ליה למתנייה [למה לו לשנות אותו] כלל דין הוציא אבר והחזירו במשנתנו! אלא בהכרח, מה שנאמר בתחילת המשנה: הוציא ידו והחזירו מותר — על היד נאמר, שאם החזירה הריהי מותרת, שלא כדברי רב יהודה בשם רב!

ודוחים: לא, לעולם מה שנאמר מותר באכילה מדבר על העובר עצמו, ולא על היד שהחזיר. ואף שלכאורה, העובר עצמו מותר גם אם לא החזיר את היד — יש להסביר את הדבר כמו שאמר רב נחמן בר יצחק בהסבר הברייתא להלן (עמוד ב), שלא נצרכה אלא למקום חתך. הכא נמי [כאן גם כן] יש להסביר: לא נצרכה הלכה זו, אלא למקום חתך, שאם לא החזיר העובר את ידו — נאסר המקום בגוף העובר אליו מחוברת היד, אבל אם החזירה — רק היד עצמה נאסרה, וכדברי רב.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נגד רב ממה ששנינו בברייתא: בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט השוחט את אמו — מותר באכילה. שחט את אמו ואחר כך החזירה את ידו — אסור באכילה.

הוציא העובר את ידו וחתכו, ואחר כך שחט את אמו, אותו חלק שהיה בחוץ ונחתך — טמא ואסור, כדין אבר מן החי, ומה שהיה בפנים — טהור ומותר.

ואם שחט את אמו ואחר כך חתכו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: When a pregnant kosher animal is slaughtered, the slaughter also renders the consumption of its fetus permitted. Even if an animal was encountering difficulty giving birth and meanwhile the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s womb and then brought it back inside, and then the mother animal was slaughtered, the consumption of the fetus is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. But if the fetus extended its head outside the womb, even if it then brought it back inside, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn, and the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the fetus. Rather, it requires its own slaughter.

If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in the womb and leaves those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their consumption is prohibited, because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. This is the principle: An item that is part of an animal’s body that was severed prior to its slaughter is prohibited even after slaughter, and an item that is not part of its body, i.e., its fetus, is permitted by virtue of its slaughter.

GEMARA: The Gemara qualifies the first ruling of the mishna: Rav Yehuda says that Rav says: But as for the limb itself, i.e., the foreleg, its consumption is prohibited, even though the fetus brought it back inside prior to the slaughter.

What is the reason for this? It is as the verse states: “And flesh, in the field, a tereifa, you shall not eat” (Exodus 22:30). A tereifa is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months; its consumption is prohibited even if it is ritually slaughtered. The Gemara interprets the verse as teaching a principle: Once flesh whose permitted status is dependent on being within a certain area, e.g., sacrificial meat within the Temple courtyard, has gone outside of its boundary, i.e., the area in which it is permitted, which the verse describes as being “in the field,” it becomes permanently prohibited, like a tereifa. Likewise, the permitted status of a fetus is dependent on its being within the womb when the mother animal is slaughtered. Accordingly, if any part of the fetus leaves the womb before the slaughter, it is rendered permanently prohibited.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: If an animal was encountering difficulty giving birth and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s body but then brought it back, and then the animal was slaughtered, the consumption of the fetus is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. The Gemara assumes: What, is the mishna not referring to the entire fetus, including the limb, i.e., the foreleg, when it states that its consumption is permitted by the slaughter? This would contradict Rav’s ruling. The Gemara answers: No, the mishna is referring to the rest of the fetus, apart from the foreleg.

The Gemara asks: If the mishna is referring to the rest of the fetus, why state specifically that the fetus brought back its foreleg? Even if it did not bring it back the rest of the fetus would still be permitted. The Gemara answers: The same is true, that the rest of the fetus is permitted, even if it did not bring back its foreleg. But since the tanna of the mishna wants to teach in the latter clause: If the fetus extended its head, even though it brought it back, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn and is permitted only through its own slaughter, therefore he also taught in the first clause that the fetus brought back its foreleg, for stylistic reasons, despite the fact that the ruling is not limited to that case.

The Gemara asks: And concerning this latter clause itself, what does it teach us? Does it teach that once the fetus extended its head, that is considered a birth? But we have already learned this in a mishna (Bekhorot 46a): Who is considered a firstborn with regard to inheritance but is not considered a firstborn with regard to the requirement to be redeemed by giving five shekels to the priests? It is a son who came after the miscarriage of an underdeveloped fetus. The mishna adds that the category of stillbirth includes the case of a child who did not reach full term, even if its head emerged alive, or a fully developed, nine-month-old fetus whose head emerged dead.

The Gemara infers from the final clause of the mishna: The reason a son born following the miscarriage is considered a firstborn with regard to inheritance is that the head of the miscarriage emerged only after it was already dead. But if its head had initially emerged alive, even if it then died before being fully delivered, the son born after him would not be considered a firstborn even with regard to inheritance. Apparently, this is because the emergence of the head alive is considered a birth, and therefore any subsequent child cannot be considered the firstborn. Evidently, it is unnecessary for the mishna here to teach this definition of a birth.

And if you would say that the mishna there teaches us the definition of birth with regard to a person, and the mishna here teaches us that the same definition applies to an animal, another problem remains, as the Gemara will presently explain.

Before explaining the problem with this suggestion, the Gemara explains why it is necessary to teach the definition with regard to both people and animals: Because the definition of birth with regard to a person cannot be derived from that of an animal, as an animal does not have a concealed opening [prozdor] to the womb, unlike women, whose thighs conceal the opening to their womb. Consequently, even if the definition were stated with regard to an animal, one might limit it to animals, as that stage is immediately visible; whereas in women it is not. And conversely, the definition of birth with regard to an animal cannot be derived from that of a person, as the form of a person’s face is significant because people are created in the image of God, and their faces bear the mark of their intelligence, which is not true of animals. Consequently, perhaps the emergence of the head alone is considered a birth only with regard to a person.

The Gemara proceeds to explain why the above suggestion is not a solution: With regard to this halakha also, that the emergence of the head of an animal is considered a birth, we have already learned it in a mishna (77a): If part of a placenta emerged from the womb of an animal before it was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered. The reason for this is just as the placenta is an indication of the presence of a fetus in a woman, so too, it is an indication of the presence of a fetus in an animal. Consequently, it is possible that the part of the placenta that emerged contained the head of the fetus, and accordingly it would be considered to have been born. The slaughter of the mother animal would therefore not permit it for consumption. Evidently, it is unnecessary for the mishna here to teach the definition of a birth even with regard to an animal.

The Gemara has established that the latter clause does not teach any novelty. Accordingly, it returns to challenging Rav’s ruling: Granted, the mishna is understood if you say that the statement that the fetus brought its foreleg back inside the mother animal, which is mentioned in the first clause of the mishna, is written specifically in order to teach the novelty that the foreleg is permitted if it was brought back before the slaughter, in contrast to Rav’s ruling. If so, then one can claim the mishna taught it in the latter clause due to the first clause, so that they would be parallel stylistically, and no novelty is necessary in the latter clause.

But if you say the first clause is not written specifically and does not teach a novelty, but rather the mishna is referring to the permitted status of the rest of the fetus, which is permitted even if it does not bring back its foreleg, and you also say the latter clause is not written specifically to teach a novelty, since the definition of birth is already taught in a mishna elsewhere, then why does it need to teach the halakha that the foreleg or head were brought back at all? Perforce, the first clause must be referring to the permitted status of the foreleg and limiting it specifically to the case where it was brought back inside. This contradicts Rav’s ruling.

The Gemara responds: No; actually, the mishna is referring to the permitted status of the rest of the fetus, but nevertheless, the statement that the fetus brought back its foreleg does teach a novelty. This is similar to that which Rav Naḥman bar Yitzḥak said, in explanation of a ruling in a baraita cited below, that it is necessary only with regard to the location of a cut limb on the fetus’s body. If the foreleg were to be severed at precisely the point that lay on the boundary between the inside and the outside of the womb, then the location of the cut on the fetus’s body would also be prohibited. Here too, one can explain that the ruling is necessary only with regard to the location of the cut, and it teaches that if the fetus did not bring back its foreleg, then not only is the foreleg prohibited but the location of the cut is also prohibited.

The Gemara suggests: Come and hear a challenge to Rav’s ruling from a baraita: If an animal was encountering difficulty giving birth, and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s body and then brought it back inside and then afterward one slaughtered its mother, its consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. But if one first slaughtered its mother, and only afterward did the fetus return its foreleg back inside, its consumption is prohibited.

If the fetus extended its foreleg outside and one cut it off, and then afterward one slaughtered its mother, then the part of the foreleg that was outside and was cut off is ritually impure and its consumption is prohibited, as it has the status of a limb cut from a living animal, which is forbidden. And the rest of the fetus that was inside is ritually pure and its consumption is permitted by virtue the slaughter of the mother animal.

If one slaughtered its mother and only afterward cut off the foreleg that had been extended outside,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בהמה המקשה לילד כו'. כלומר מחמת קישוי הוציא עובר את ידו מבית הרחם והחזיר ואח"כ שחטו את אמו מותר באכילה העובר דאע"ג דהוציא ידו לא חשוב יוצא חוץ ממחיצתו אבל הוציא ראשו הרי זה כילוד אע"פ שהחזירו ואסור כולו אע"ג דשחטו את אמו לא מעלי ליה שחיטה:

מ"ט דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כלומר כיון שיצא ממחיצתו הרי זה כטרפה מה טרפה דאין לה היתר אף זה אין לה היתר וטעם זה [בעינן] לפרושי לקמן:

תנינא הבא אחר הנפלים כו'. כלומרא)נראה דצ"ל כלומר תנינא דהוציא ראשו הו"ל לידה דאמר אדם הבא וכו'. ולד דאמר אדם הבא אחר הנפלים אע"פ שהנפל הוציא ראשו חי כלומר לא כלו לו חדשיו או הנפל היה בן ט' חדשים שכלו לו חדשיו והוציא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה דכתיב כי הוא ראשית אונו כיון דנפל לא כלו לו חדשיו ובן ט' שלא הוציא ראשו אלא מת לא חשוב ראשית אונו אלא הבא אחריו אין בכור לכהן דנפל כיון דהוציא ראשו חי הוא היה בכור או בן ט' שהוציא ראשו מת ואין לו לכהן חמש סלעים מן האחרון:

דאין פרוזדור לבהמה וכיון דהוציא ראשו מיד חשוב כילוד דחשיב פרצוף פנים דידיה כלומר (כיון) [הלכך] דהוציא ראשו מיד חשוב כילוד וליכא (למימר) [למילף] בבהמה:

הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה. כלומר בהמה נמי תנינא דיציאת ראשו חשוב שליא שיצתה מקצתה דאמרי' אין שליא בלא ולד וכיון שיצתה מקצתה ודאי עם ראשו יצאה ואסורה באכילה דיצאה חוץ למחיצתה:

אי אמרת בשלמא החזיר דרישא דוקא. כלומר הוציא עובר את ידו והחזירה מותר באכילה האבר וטעמא דהחזיר דשחיטת אמו מטהרתו אבל לא החזיר אסור והחזיר דווקא תנא סיפא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד דהא בבא לא צריכא דתנינא במקום אחר כדאמרינן שליא שיצתה מקצתה אמטול רישא דווקא אלא אי אמרת לאו דרישא דווקא דפרישית הא דתנן מותר באכילה אעובר והחזיר לאו דוקא ה"ה דאע"ג דלא החזיר וסיפא נמי לאו דוקא היינו הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד דתנינא במקום אחר למה לי למיתניה כלל:

לא לעולם אעובר. כלומר הא דתנן החזירו מותר באכילה אעובר תנן אבל אבר עצמו אסור באכילה ואי פרכת מאי אריא החזירו אפי' לא החזירו נמי לא נצרכה אלא למקום חתך אם החזיר מקום חתך מותר ואי לא החזיר מקום חתך אסור:

שחט את אמו ואח"כ החזירו. אסור באכילה דאין שחיטת אמו מטהרתו דלא הוה האבר במעי אמו כי שחטה:

חתכו ואח"כ שחט את אמו שבחוץ כו'. כלומר דמחיים לא מקבל טומאה:

שחט אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דדמי כשחתכו כמי שנוגע הנבלה בטהור כדבעינן לפרושי בגמ' [לקמן עב א]:

הא נמי תנינא שליא שיצאת מקצתה אסורה. ק"ל מאי תנינא, התם משום דגזרינן מקצתה אטו רובא ולא משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד וה"נ רמינן בפ"ד אבות נזיקין ואפשר דמלתא דלא שכיח הוא ולא חיישי' ואע"ג דהתם קס"ד למדחי הכא לא ניחא ליה בהכי דעדיפא מינה מתרץ לה.

הא דאמרינן איידי דבעי סיפא למיתני הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד תנא נמי רישא החזירו. לאו דוקא החזירו אפי' בסיפא אלא משום דקבעי למתני סיפא הוציא ראשו ה"ז כילוד ואגב אורחי' תנא אע"פ שהחזירו ומש"ה תנא רישא החזירו אע"ג דהחזירו לא קמ"ל מידי לא בסיפא ולא ברישא.
ואין אתה יכול לפרש דהחזירו דסיפא איצטריך דאי לא תנא הכי הו"א הוציא ראשו ה"ז כילוד ואם החזירו מוחזר ואינו כילוד שא"כ מאי האי דאמרי' תנינא שליא שיצאת מקצת' אסורה לימא ליה אי מהא הו"א בשלא חזרה אלא ששחטה מיד אלא ש"מ דהא פשיט' היא שמשהוא כילוד אעפ"י שחזר אינו כלום. וי"א די"ל דהא דתניא שליא שיצאת מקצתה כשחזרה משמע ליה מדלא קתני ואם החזירה מותרת וההיא דתנן בן ט' שיצא ראשו מת כשחזר ונולד השני היא כגון ביולדת תאומים וכן פירש"י ז"ל ולתנא דמתני' לאו ביולדת תאומים תנן אלא שילדה נפל בראשו חי או בן ט' שקודם הוצאת הראש מת יצאו כולן וחזרה ונתעברה וילדה מדדייקינן טעמא דיצא ראשו מת הוא הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי ואי במחזיר ראשו ונולד שני ל"ל למידק הכי כיון דהבא אחריו אינו בכור לכהן אלמא דקאמר לידה הוות דכל דלא הויא לידה לא פטר רחם כלל אלא בנולד כולו תנן דודאי הבא אחריו אינו בכור לכהן דהא אפי' שפיר ושליא פטר רחם והבא אחריו אינו בכור לכהן ומשו"ה דייקי' לה מטעמא דיצא ראשו מת הא יצא ראשו חי ומת ואח"כ יצא כולו בכור לנחלה נמי לא הוי [דקמ"ל] דקמא נמי שנולד כולו ואח"כ מת הוא.

מתני': מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (חולין נה, א(דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא: הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.

פרק בהמה המקשה
שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כו' מקשי היכי מוכח דראש הוי כילוד דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו רובא דמהא נמי דחי' בפ' ד' אבות נזיקין ותירצו בתוס' דאם איתא ביציאת הראש לא הוי לידה לא הי' ראוי לגזור דבמקצתם א"א בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה.

אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מ"ט דאמר קרא ובשר בשד' טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר למחיצתו נאסר דאי טריפ' ממש א"כ מאי שנא בשדה והרי בכל מקום שנטרפה אסורה אלא האי בשדה לשון חוץ הוא והכי קאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה מה טרפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים קודם שחיטה וכתב מורי הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הנהמה באותו מקום טרפות היא מתה ואלו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חי' אם נחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו ואע"פ שאלו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה מוכח מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר דהכי אמרינן בגמרא אמר רבא כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר:

פרק רביעי בעזר הצור:

בהמה המקשה וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל לבאר מענין הטרפויות והדברים שאין השחיטה מתירתן ולהודיע שענין הטרפות חל לפעמים על מקצת הבהמה מבלי שיחול על כלה ומתוך שזה הענין ימצא בעובר שהוציא אחד מאיבריו חוץ למחיצתו נתגלגל על ידי זה לבאר הצדדין שהעובר ניתר בשחיטת האם והצדדין שלא יותר בזה והדברים שיפלו בענין זה מעניני טומאה וטהרה ומענין בכור שנולד על דרך זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד חל טרפות באבר מן האיברים מבלי שיחול על כל הבהמה ועל איזה צד יאסר מה שיחתך בחיי הבהמה מאיבריה הפנימיים מטעם אבר מן החי ועל איזה צד לא יאסר מטעם זה השני לבאר בענין מבכרת שילדה שלא כראוי על איזה צד צריך לנהוג קדושת בכור במה שיצא ממנה ועל איזה צד אינו קדוש כלל והשלישי לבאר במה שנאסר בענין זה אם יפול בדין נבלה לטמאה טומאה גמורה ואם יפול בדין טרפה שחוטה שלא לטמא אלא במוקדשין כמו שיתבאר וכן בבהמה שמת עוברה במעיה היאך דינו לענין טומאה ועל הדרך ההוא בעצמו בענין אשה שמת וולדה בתוך מעיה על איזה צד מטמא הרביעי לבאר במה שנמצא במעי הבהמה אחר שנשחטה על איזה צד מותר שלא בשחיטה ועל איזה צד טעון שחיטה ועל איזה צד יאסר אף בשחיטה החמישי לבאר ענין טרפות צומת הגידין ומקומות שבו על השלמות זהו עקר כונת הפרק דרך כלל אלא שעל ידי אלו יתגלגלו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו החלק הראשון והוא שאמרו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור שאינה גופה מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר מותר ר"ל אותו אם נשחטה אמו והוציאהו מגופה יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אין מותר לאכלו ואפי' חזר לגוף הבהמה לפי שנאמ' ובשר בשדה טרפה ר"ל שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי זו טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרין אותו האבר ואפי' החזירו וההפרש מבואר שאם החזירה האבר קודם השחיטה חותכים אותו האבר היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר ואחר כך חותכים מלמעלה מן הסמוך לגוף ומשליכים אותו וזהו ענין מה שאמרו לא נצרכה אלא למקום חתך ומה שאמרו הרי זה כילוד ר"ל שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו ומה שאמ' חותך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה ר"ל שאותו דבר שחותכים ממנו אסור באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שיהא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:

אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך נשחטה הבהמה מותר באכילה פירשו בגמרא דוקא העובר שניתר הוא בשחיטת האם אבל אבר עצמו הואיל ויצא ממחיצתו אסור לעולם כדין טרפה הואיל ולא נולד כלו שהנשאר בפנים הוא כגוף הבהמה אם כן מה שיצא לחוץ הוא אבר בפני עצמו ונאסר והוא הדין אם לא החזירו או ששחט את אמו ואחר כך החזירו שמותר העובר והאבר אסור אלא שאם לא החזירו אסור אף מקום החתך אם חתכו בצמצום כנגד היוצא ואם כן כשלא החזירו צריך לחתכו מעט בפנימיות דפני הרחם שישאר מקום צמצום החתך עם האבר היוצא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם חזר בתוכה ונשחטה האם אסור אם הוא מת כנבלה הן בן שמנה הן בן תשעה ואם יצא חי טעון שחיטה אם הוא בן תשעה ואם בן שמנה אפי' חי אסור שהרי נפל הוא וכן הדין ביצא רובו דרך מרגלותיו חתך מעובר שבמעיה וכו' כלומר שהכניס ידו בפנים וחתך אבר מן העובר והניחו לשם ונשחטה האם מותר בשחיטת האם שכל שנמצא במעי הבהמה מכיוצא בזה מותר כמו שיתבאר בפרק זה ואין כאן אבר מן החי שאין העובר בכלל זה בעודנו בתוכה שהרי אף אם נמצא שם מת מותר אבל אם חתך מאבר שמגוף הבהמה אף מאותן שאין נעשית טרפה בהם כגון מן הטחול ומן הכליות והניח בתוכה אסור מתורת אבר מן החי זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן ויש בכור לכהן ולא לנחלה ויש בכור לזה ולזה ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה והוא שלענין בכור לפדיון הדבר תלוי בפטר רחם וכל שנפתח כבר רחמה של אם בולד אחר אע"פ שהוא נפל הפקיע הבא אחריו מן הפדיון אבל לענין נחלה אין הדבר תלוי אלא בולד של קיימא וכל שנולד ולד של קיימא אפי' מת לאלתר מפקיע הבא אחריו מבכורות הנחלה הא כל שאינו של קיימא אינו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה הא בן תשעה שיצא ראשו חי אע"פ שמת קודם שיצא כלו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה שכל שיצא ראשו הרי הוא כילוד ושאר הדרכים מתבררים במסכת בכורות:

שליא שיצתה מקצתה ונשחטה האם אסורה השיליא כולה באכילה שמא באותו מקצת שיצא היה ראש הולד והיה כילוד ואין שחיטת (הילוד) האם מתירתו עוד ואפי' לא מצא בה ולד אסורה שאין שליא בלא ולד וכשם שהשליא סימן ולד לאשה וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה כמו שיתבאר במקומו כך בבהמה אין שליא בלא ולד וודאי נמוח ובזמן שיצא היה שם ולד מחוי ויצא הראש במיחויו והיה כילוד ודבר זה יתבאר במשנה השביעית:

העובר שהוציא את ידו וחתכוה אותו אבר נידון באבר מן החי ומטמא כנבלה והנשאר בפנים מן העובר ניתר בשחיטת האם וטהור מן הטומאה שלא נטמא במגע אותו האבר שאין הבהמה מקבלת טומאת אוכלין מחיים:

הוציא את ידו ושחטו את האם ואחר כך חתכו את האבר היוצא אין לזה האבר דין נבלה שאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים הניתר בשחיטת האם אע"פ שאין השחיטה מועילתו להתירו לאכילה מ"מ מועלת היא לטהרו מידי נבלה כמו שיתבאר במשנה הרביעית ומ"מ דינו כדין טרפה שחוטה והבשר כלו הן של אם הן של עובר דינו כבשר שנגע בטרפה שחוטה ואם היתה של קדש פסולה שהטרפה השחוטה שנגעה בבשר קדש טמאה מדברי סופרים:

זה שכתבנו שהעובר ניתר בשחיטת אמו כך יצא לנו מן המקרא שכתוב כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה תאכלו ודרשו בה כל שבבהמה תאכלו ר"ל שיהא ניתר עוברה בשחיטתה:

בתוס' בד"ה סיפא מאי קמ"ל כו' דכיון דחשוב כילוד אפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך כו' עכ"ל ובההיא דשליא דיצתה מקצתה דאין שם אלא מיחוי הולד ואפ"ה חשיב אף שבפנים כילוד צ"ל דעדיף מנחתך וק"ל:

בד"ה טעמא דראשו כו' ומשני מאי ראשו רובו כו' הלכך עיקר פירכא מהאי דיוקא כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי קפריך הכא מאי קמ"ל תנינא הא אצטריך לאשמועינן הכא דראש נפלים נמי הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בראשו חי בבן קיימא דהוי כילוד כדאוקמא שמואל התם די"ל דהך רבותא לא שמעינן מהכא דאע"ג דסתמא קתני הכא דראש הוי כילוד איכא לאוקמי במסתברא טפי דהיינו דוקא בראשו חי בבן קיימא והכי מוכחת הסוגיא דפרק יש בכור דפריך לשמואל התם ומאי קמ"ל כו' ועיין פרש"י שם ודו"ק:

בד"ה שליא שיצתה כו' ויש לומר דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה כו' עכ"ל ומיהו אי הוה מקצת שליא בלא ולד אין לאסור אלא משום גזירה יצתה מקצתה אטו כולה משום דהוי ס"ס ספק אם יצא ולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא הראש כמ"ש התוס' וק"ל:

ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה כיון שיצא בשר וכו' כדדריש לקמן וכו'. הוקשה להם מאי מייתי ראיה ממקרא זה שהאבר עצמו אסור אפי' לאחר שהחזירו לכך כתבו כדדריש לקמן וכו':

ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וכו' ואע"ג שרש"י כתב אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכתב כן משום דלפי המושכל והנהוג א"א לולד השני לבא אחריו ולצאת אם לא שהחזיר הראשון את ראשו לפנים וא"כ ההוא דבכורות ע"כ בהחזירו איירי ומ"מ אינו מוכרח כ"כ משום דיכול להיות דאיירי ההיא דבכורות שלא החזיר הראשון את ראשו אלא שנחתך ונשאר בחוץ ואח"כ יצא אחיו או בענין אחר שאפשר הוא לשני לצאת אפי' היכי שלא החזיר הראשון את ראשו לכך כתבו התוספות דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו:

בא"ד וזה נמי אין להקשות וכו' דלרב יהודה אסור קאי אעובר וכו'. ר"ל כיון דלרב יהודה הא דקתני רישא מותר באכילה קאי אעובר שבפנים ממילא נמי הא דקתני סיפא הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד קאי נמי אמה שבפנים לאפוקי אי הוה מפרשינן רישא בסברת המקשה דקאי אאבר שבחוץ א"כ ה"ה הא דקתני סיפא הרי הוא כילוד קאי נמי אמה שבחוץ ולא הוה מוכרח שנשמע ממנו דאפי' מה שבפנים הוא אסור:

ד"ה טעמא דראשו מת וכו' וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו וכו'. מקשין העולם כיון דמרישא דאיירי בנפל ליכא למפרך מידי משום דאיכא למימר מאי ראשו רובו א"כ מסיפא נמי ליכא למפרך תנינא דאע"ג דמסיפא מדיוקא שמעינן דראשו הוה כילוד ה"א דהיינו דוקא בבן תשעה אבל בנפל שאינו בן ט' לא הוי ראשו כסברת שמואל כילוד להכי אשמועינן מתני' דבהמה אפילו בנפל אם הוציא ראשו הרי זה כילוד ונ"ל דזה החילוק בין בן ט' ולנפל לא שייך אלא באדם אבל בבהמה אי הוה ראשו כילוד בבן ט' ה"ה בנפל ולהכי ג"כ לא אמר שמואל דאין ראש פוטר בנפלים כ"א גבי אדם אבל בבהמה אפילו שמואל מודה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך:

ד"ה אדם מבהמה לא יליף וכו' מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו וכו'. ר"ל דע"כ הא דקתני כילוד היינו כשהראש חוץ לפרוזדור כדקאמר התם בפרק יוצא דופן דבע"א לא הוי כילוד וכיון דבהוציא ראשו חוץ לפרוזדור איירי פשיטא דהוי כילוד כמו גבי בהמה דמה היה יכול הפרוזדור לעכב וכו' וק"ל:

ד"ה שליא שיצתה מקצתה וכו'. וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור וכו' פירוש משום דמהיכי תיתי יבא לטעות ולהתיר גם ביציאת רובה אבל אי אמרי' דביציאת הראש הוי לידה שייך שפיר לגזור אפי' למ"ד יש שליא בלא ולד משום דאי שרינן ביציאת מקצתה אע"ג דאיכא למיחש שמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד ואפ"ה שרינן ליה ולכך אתי נמי למשרי ביציאתה רובה ולא ידעי דביצאתה מקצת הוי ספק ספיקא דשמא לא יצא שום ולד משום דיש שליא בלא ולד ואת"ל יש בה ולד שמא לא יצא באותו מקצת הראש אבל ביציאתה רובה אין כאן כי אם ספק א' אבל בלא גזירה לא הוה אסרינן יצאתה מקצתה למ"ד יש שליא בלא ולד משום דיש כאן ספק ספיקא ולדידן דקיי"ל דאין שליא בלא ולד בלא שום גזירה אסרינן ביצאתה מקצתה משום דשמא באותו מקצת שיצא יצא הראש והוי כילוד סוף כל סוף בין למ"ד דיש שליא בלא ולד וביצאתה מקצתה דאסור הוי מטעם דגזרינן אטו רובה ובין למ"ד דאין שליא בלא ולד דאסרינן בלא שום גזירה לא שייך טעם האיסור אלא מכח דיש לחוש דשמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד וליכא להקשות דשמא הוי טעם האיסור משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב הולד ולא מטעם יציאת הראש לבד משום דלשון מקצת משמע דבר מועט דא"א שיבא באותו מקצת רוב הולד ולכך צ"ל ע"כ דטעם האיסור הוא מטעם שמא באותו המקצת יצא הראש והוי כילוד וצריך עיון ברש"י שם בפ"ק דב"ק דפי' דטעם האיסור הוי משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב מיחוי הולד ולפי זה לא הוי פריך הכא גמרא מידי וק"ל:

רש"י בד"ה אע"פ כו' לכהן או הבא כו' סד"א:

תוס' בד"ה אדם מבהמה כו' חוץ לפרוזדור הוי כילוד כו'. נ"ב הוא מדברי הגמ' ומש"ה לא מקשה פשיטא דהוי כילוד משום הא דהתם אינו משנה ולא ברייתא ודו"ק:

גמרא ה"נ ל"נ אלא למקום חתך. עי' פרש"י. וקשה כיון דמקום חתך לא ניתר בלא החזירו משום דלא קרינן ביה בבהמה כדפרש"י א"כ ניקרי ביה ג"כ יצא חוץ למחיצתו. וי"ל משום דכתיב בשדה דרשינן דומיא דשדה שהוא בגלוי וכדפרש"י לעיל דהיינו לאוירה ועי' לקמן (עב א) פלוגתת רי"ש ור"ע ובר"פ עגלה ערופה ומקום חתך אינו בגלוי. ונלע"ד דבעי' דר"ח לקמן (ר"ד סט) גבי הוציא עובר את ידו בעזרה ג"כ אינו אלא אם מיקרי בשדה ומיירי בהחזירו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים וכדפרש"י שם בד"ה ותיבעי לך. אבל בלא החזירו פשיטא דלא מהני מחיצת עזרה דהא בבהמה כתיב. והרש"א ומהר"ם שם נדחקו:

תד"ה סיפא (בסופו). כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמבע"ל כו'. הלשון אינו מדוייק דעיקר החילוק הוא דכאן הראש שע"י נקרא לידה יצא בב"א שלם. אבל התם הרוב שע"י תקרא לידה. יצא אבר אבר בחתיכה:

תד"ה אדם. דכה"ג אשכחן כו' דא"ר עקיבא טינוף פוטר כו'. כ"נ דצ"ל והוא שם בר"פ במשנה:

תד"ה שיליא. דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו כולה. כצ"ל:

גמ׳ העובר את ידו והחזירה כצ"ל וכן לקמן:

שם ואינו בכור לכהנים כצ׳׳ל:

שם הוציא ידו וחתכה כצ"ל:

תד"ה אדם וכו' הפרוזדור לעכב הלידה. נ"ב כלומר מהו א"כ המונע מלהיות נכרת יפה יציאת הראש דס"ד דבאדם לא הוי לידה ולענ"ד אין מזה הכרח אדרבה אם נפרש פרוזדור דהכא ודהתם בחדא גווני מיושב שפיר. והתם חוץ לפרוזדור קאמר דהוי כילוד. והיינו משהוציא ראשו חוץ לבית החיצון ועמד בין עובי הירכים ועדיין אינו נראה יפה והכא נמי דיש פרוזדור לאדם היינו בית החיצון משהוציא ראשו לשם ס"ד דלא הוי כילוד. כיון שעדיין עובי הירכים מכסים ראשו סד"א דלא הוי כילוד. משו"ה אצטריך לאשמעינן נמי באדם. והשתא דתנן לי'. מהתם גמיר לה רבא בפרק יוצא דופן:

בא"ד ומשו"ה הו"א לא חשיב כילוד כצ"ל:

תוס' ד"ה שליא וכו' דדילמא היינו דוקא בבהמה. עי' תשובת פנים מאירות ח"א סימן ז:

בעזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ בהמה המקשה שבח לצורי וקדושי, אשר עזרני בפרק שלישי. ישועתו ימהר יחישה, להנחילנו חלקנו במורשה. ויאיר עינינו בפ' בהמה המקשה:

בהמה המקשה לילד לפי סדר המשנה הי' לו להקדים מתניתין דלקמן ע"ד ע"א השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי שנדע הדין שהולד ניתר בשחיטת אמו ואח"כ בהמה המקשה וכו' ונדע דמהא איירי. אבל השתא עדיין לא קמ"ל במשנתינו הדין שהולד ניתר בשחיטת אם. ועוד לא ידעינן כלל דמיירי בשעת שחיטה ורש"י פי' בשעת שחיטה והחזירה קודם שחיטה. וצריך לומר דס"ל דהכל נמשך אלעיל פ' השוחט דמיירי משוחטי בהמות ואחר שחיטה מוצא בה טרפות נקט ואלו טרפות וכו' כל שאין כמוה חי' פי' בהמה אחרת שהיא חי' ולא נשחטה אינה יכולה לחיות במכה כיוצא בה טרפה ונמשך כל הפרק בזה ושוב תני' השוחט ומקשה לילד והוציא וכו'. ובתי"ט כ' המקשה אורחא דמילתא נקיט דע"י קישוי לידה בא זה שמוציא איברים ומחזירין והאי גופי' קושי' היא ונ"ל דאורחא דמילתא דשוחטה מיד שלא תמות בהקשותה בלדתה וכבשר כוס כוס וצריך ישוב:

והחזירה וכו' דע דאין כאן איסור כלל ולא מבעי' אם תלוד הבהמה ולדה זה קודם שחיטה ששוחטים הולד והותר גם האבר וזה פשוט כמ"ש כ"מ אך אפי' לא נולד והושיט ידו למעי בהמה ושחט הולד לפי מאי דקיי"ל ד' סימנים אכשר בי' רחמנא אז הכל מותר הולד והאבר. אך כשנשחטה האם שעי"ז הוה סימני העובר כשחוטים וזה האבר שבחוץ שלא הותר בשחיטת סי' האם דלא הוה בהמה בבהמה. שוב אין לו סי' שיתירנו וכיון שבחוץ אין לו תקנה ה"ה כשהחזירו לא מהני החזירה דומיא דטרפה אין תקנה לאיסורו ה"נ זה אין לו תקנה למה שנתקלקל שלא יהי' לו היתר ע"י שחיטת אם ופשוט:

הוציא ראשו. וכן תנן בבכורות דמייתי לקמן והתם סגי ברוב ראשו היינו פדחתו כדמייתי ש"ס התם ר"פ יש בכור ממתניתין דנדה ונקט סתם ראשו דסמיך עצמו אמתניתין דנדה וא"כ למסקנא דלא קיי"ל החילוק בין אדם דחשוב פרצוף פנים לבהמה י"ל משנתינו נמי רוב ראשו והיינו פדחתו קאמר. והרי הוא כילוד ר"ל שניתר בשחיטת עצמו ולא בשחיטת אמו כלל:

ואבר עצמו אסור. לקמן בברייתא מפיק לי מהקישא בשר בשדה לטרפה מה טרפה אין לו תקנה. והקשו אהרמב"ן דס"ל לקמן בסוגיא דארכובה דחותכה מכאן ומתה וחוזר וחותכה לעיל מיני' חי' וחוזרת לכשרותה א"כ תיקשי ברייתא זו דהרי טרפה חוזר להכשרה. וי"ל דאותו אבר עכ"פ שחותך מן הרגל אין לו תקנה ונשאר אמה"ח ה"נ אותו אבר אין לו תקנה וזה תי' ברור ונכון וכבר כתבתי זה בסוגיא דארכובה שהרי הרמב"ן כ' ביבמות ק"ך ע"ב בחידושיו וז"ל במגויד וסכין מלובנת וד"ה אבל בארכובה כיון דסי' טרפה הוא לא מהני לי' סכין מלובנת עכ"ל הרי דס"ל בפשיטות דעכ"פ אותו אבר דמיטרפא בי' לית לי' תקנה אלא חותך לעיל ומשליך. ומאי דמייתי מריאה דסביך ישבתי שם ג"כ:

ועוד י"ל נהי שארי י"ח טרפות אפשר שיש להם תקנה לרמב"ן מ"מ טרפה דקרא אדרוסה קאי ואותה אין לה תקנה בשום אופן. א"נ י"ל אי לאו דכ' רמב"ן ראי' מריאה דסביך וכבר כתבתי דאין כוונתו דריאה הוה טרפה החוזר להכשרו ושם ביארתי. וא"כ י"ל דליכא בכל י"ח טרפות אלא ארכובה שחותכה לעילא וחוזר להכשירו וא"כ לר"ש בן אלעזר דס"ל יכולה היא לכוות ולחיות וקאי אכולה מתניתין בין ארכובה ובין צו"ה א"כ תו ליכא טרפות החוזר להכשרו ושפיר קאמרי ברייתא מה טרפה. אבל לדינא אין ללמוד מטרפה דטרפה גופי' איכא ארכובה וצ"ה דחוזר להכשרו. ומ"מ נפקא לן אבר עצמו אסור מיני' ובי' דהא בשר בשדה כולל גם בשר מן החי כדלקמן ק"ב ע"ב לר' יוחנן וכשם שבשר מן החי אין לו תקנה כך אבר היוצא אין לו תקנה אלא הברייתא דרשא הפשוטה יותר נקטה דטרפה מפורש בקרא ובשר מן החי אינו מפורש דהרי ר"ל פליג. ולמאי דס"ל לברייתא כר"ש בן אלעזר דיכול לכוות ולחיות וליכא טרפות שחוזר להכשרו ה"ל זה דרשא פשוטה יותר. אבל לדידן דחותכה מכאן וחיה ואין ללמוד מטרפה ילפינן מיני' ובי' מבשר בשדה דכולל בשר מן החי:

סיפא מאי קמ"ל הקשו תוס' החזירה נשמע ממתניתין דבכורות ותי' דמסברא כיון שהוא כילוד לא יועיל החזירה ולפע"ד דסברא זו נכונה בבכור פטר רחם כיון שנפטר רחמה בהוצאת הראש איך נאמר שע"י שמחזיר ראשו שוב נסתם רחמה אע"כ חזרה לא מהני אבל בעלמא אין כאן ראי'. אך דברי תוס' נכונים כיון דבמשנה דבכורות כולל בכור לכהן ובכור לנחלה בחדא וכשם שהוצאת הראש לכהן אינו מועיל חזרה ה"נ מיירי ראש לנחלה וא"כ מאי דדייקינן הא בן ט' חי' אפי' בכור לנחלה נמי לא הוה היינו אפי' החזירו ושפיר כ' תוס'. ובזה יש ליישב ק' שארית יוסף בתשובה על פירש"י דלאו דוקא יצא ראשו חי אלא אפי' כלו חי והקשה א"כ אמאי לא תני כלו חי ומ"ש רש"י איידי בכור לכהן זהו דוחק דהא רבותא בבכור לנחלה אתי לאשמעינן דאמר אעפ"י שיצא ראשו חי וא"כ הל"ל יצא כלו חי ומשום סיפא הוא דוחק ועוד מייתי ראי' מרמב"ם וטור ע"ש וסמ"ע וש"ך סי' רע"ז פליגי עליו וכן תי"ט במתניתין ר"פ יש בכור ולא נחתו ליישב קושיתינו. ולהנ"ל ניחא דמשום בכור לנחלה נקט ראשו דאפי' חזרה לא מהני דומיא דבכור לכהן ואי הוה נקיט יצא כלו התם לא שייך חזרה ולא הוה ידעינן הך דינא דחזרה:

ומ"מ נ"ל נהי דברי רש"י מיושבים כנ"ל דרש"י פי' כן להס"ד דאי לא הוה תנן משנתינו בבהמה החזירו מ"מ הוה שמעי' לי' ממתניתין דבכורות כמ"ש תוס' ועפ"י מה שפירשתי נמצא לא מצי למנקט יצא כלו ושפיר כ' רש"י ה"ה כלו. אך למסקנא דתנן דין החזירה במשנתינו בבהמה וה"ה לאדם דלא קיי"ל כדחויין לחלק בין בהמה לאדם וא"כ לא אצטריך למתני התם ראש משום החזירו וה"ל למינקט כלו ש"מ יצא כלו אין הבא אחריו בכור לנחלה וכשארית יוסף:

וכל זה אנו צריכין בבעיל ופירש ויולדתו לח' חדשים. אבל רוב ולדות שבעיל ולא פירש ויולדתו לט' אלא שהוא ספק ח' ומת בתוך שלשים כעובדא דשארית יוסף דרוב נשים בני קיימא יולדת ורק חומרא בעלמא מחמרינן משום מיעוט המצוי עיין תוס' לעיל י"ב ע"א ובדוכתא טובא א"כ נהי בלא הוצא רק ראשו חי ומת מיד שי"ל שלא הי' לו חזקת אחי מעולם עיין ספ"ק דעירוכין. אבל אם יצא כלו חי וחי איזה שעות או ימים הבא אחריו צ"ע איך יוצא חלק בכורות מהאחים נגד הרוב וכבר אתי לידי תרי זימני שהאבות בחייהם נתפשרו עם הבן הבכור ולדינא צ"ע:

הבא אחר נפלים עיין רש"י בבכורות ומשכחת לי' בפשיטות בלי שיהוי הוציא ראשו קודם בין השמשות והשני אחר צאת הכוכבים והוה זה בן ח'. וזה בן ט'. ופשוט:

לא נצרכה אלא למקום חתוך פירש"י מסברא דאותו שמונח על שפת הרחם אינו בבהמה שיותר בשחיטת אם בלא החזיר גם אינו בשדה שלא יועיל לו חזרה. ונ"ל אפי' הוסיף קצת משום א"א לצמצם כדמשמע לקמן צ"ט ע"א וע"ש בפירש"י מ"מ הכא צריך עוד לחתוך כל שמונח על שפת הרחם מסברת רש"י. והיינו טעמא דקרא דפרסה החזיר ועיין חי' ר"ן בזה. ונראה הוצרך רש"י לזה משום דלמ"ד יש לידה לאיברים ומיעטו שבפנים נאסר ה"ל למימר אהא קאי פרסה החזיר אכול להתיר מיעוט בפנים וכן הקשה בתפארת שמואל ולק"מ דהתם אין סברא לחלק כיון שמיעוטו הוה כיוצא על פני השדה מ"ט יועיל החזיר אבל הכא איכא סברא. ולפ"ז לא משכחת מקום חתך דמתניתין אלא בהוציא מיעוט אבר וחותך במקום שפת הרחם וכנ"ל אבל הוציא רוב אבר ויש לידה ומיעוט בפנים נאסר וצריך לחתוך עד מקום הפרק של אבר אע"ג שמוסיף קצת מקום חתוך משום א"א לצמצם מ"מ חזרה לא מהני להאי ולא קאי פרסה החזיר אהך וק"ל:

ת"ש בהמה המקשה לילד וכו' הרי"ף והרא"ש לא מייתי רק הך קושי' ולא ממשנתינו משום דמוכח יותר דלא מצי למידחי איידי דסיפא הוציא ראשו וכו' ופשוט. והיינו דאר"נ במקום חתך אברייתא דפרסה ולא אמשנתינו משום דאין הכרח כ"כ ממשנתינו וברייתא זו אפשר לא ידעה ר"נ ועיין בסמוך אי"ה:

תוס' ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' הנה דבריהם דחוקים ועוד דהרי גם עתה במסקנא כל סיפא מיותרת ולא תני לה רק אגב רישא וא"כ מתחילה מאי הקשה דלמא סיפא איידי רישא וכיון דכבר תני סיפא קתני בה החזיר לרבותא דאפי' החזיר וכיון דתני החזיר בסיפא תני לה גם ברישא לכן נלענ"ד דודאי החזיר רבותא היא אלא עיקר קושיתו דלמה תנן בסיפא החזיר הא גם אי הוה תנן סתמא הוה מוכח דאיירי אפי' החזיר דאל"כ מאי קמ"ל תנינא איזה בכור וכו' וא"כ סיפא החזיר מיותר וגם רישא החזיר מיותר אלא ודאי דבאמת לא היה צריך לפרש החזיר בסיפא רק איידי דתני רישא החזיר תני גם בסיפא בפירוש החזיר ונמצא דגם למסקנא לאו כל סיפא מיותרת איידי רישא רק סיפא איצטריך משום רבותא דהחזיר רק שלא הי' צריך למתני בהדיא בסיפא החזיר דגם סתמא בהחזיר מיירי רק אגב רישא תני בסיפא והחזירו בפירוש וזהו כונת רש"י בד"ה אי אמרת בשלמא וכו' איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא וכו' ע"ש דמשמע דלאו כל סיפא תני אגב רישא רק והחזירו דסיפא הוא אגב רישא ודו"ק:

מתני' בהמה המקשה לילד. בשעת שחיטה: והחזירו. קודם שחיטה: מותר באכילה. ובגמרא מפרש מאן מותר: הרי זה כילוד. ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה: חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה: מותר. בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו: מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה: אסור באכילה. ואע''פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא: גמ' ואבר עצמו אסור. באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע''פ שהחזירה קודם לכן: ובשר בשדה. כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן (מכות דף יח.): לא אעובר. ואשמועינן דמשום יד לא הוי כילוד: אפי' לא החזירו נמי. דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה אותה תאכלו: וסיפא. גופה מאי קמ''ל דקאמרת רישא תני משום סיפא: בכור לנחלה. בעינן ולד שיהא ראוי לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב (דברים כא) ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה פטר את הרחם: נפל. שלא כלו חדשיו: אע''פ שיצא ראשו חי. והחזירו ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן: או. הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי אלמא ראש הויא לידה: וכי תימא אשמועינן באדם. דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי' בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו: הא נמי תנינא. בבהמה נמי תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך: א''א בשלמא החזירו דרישא דוקא. ולמישרי אבר גופיה איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט החזירו: לעולם. מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל החזירו א''צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו והא דרב נחמן לקמן: שבחוץ טמא. דילפינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה: שבפנים טהור. שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:

מתני' בהמה המקשה. כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר: סיפא מאי קמ''ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא. וא''ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע''ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי''ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל: טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו'. תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א''כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי''ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור (בכורות מו:) דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח''כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן (דף כח.) יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו: אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה. האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן (נדה דף מב:) דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ''ה ומש''ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב יולדות מטנפות: שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה. אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא''ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ''ק דב''ק (דף יא.) דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי''ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד: כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו'. וא''ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי''ל משום דתנן בנדה (דף כה.) דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע''ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ''מ בשליא שוה לאשה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד