חולין ע ע"א

דף ע - א

וכן לגבי דינו של רבה, שלמפרע הוא קדוש, יש צורך להשמיענו את דינו בשני המקרים הללו:

כי, ואי אתמר, אם היה רבה אומר את דינו רק בהא, לגבי שליש שיצא דרך הדופן, היינו אומרים כי רק בהא, בדבר זה קאמר רבה את דינו שמכאן ולהבא הוא קדוש, משום שאם היינו אומרים שהוא קדוש למפרע, היינו באים לידי קולא. שהרי יציאת אותו השליש דרך הרחם, מבטלת ממנו קדושת בכור.

אבל בהא, בדינו של המוכר עוברו לגוי, אימא, יתכן שמודי ליה רבה לרב הונא שמחמירין, ואומרים שלמפרע הוא קדוש ומכירתו אינה חלה,

משום כך צריכא, צריך להשמיע את סברתו של רבה שמכאן ולמפרע הוא קדוש בשני המקרים הללו.

מקשה הגמרא:

תנן, שנינו במשנתנו: בהמה המבכרת [יולדת ולד בכור] המקשה לילד, מחתך מן העובר אבר אבר, ומשליך לכלבים. לפי שלא חלה קדושת בכור על העובר, כל עוד לא יצא רובו. ולכן, כאשר יוצא אבר אבר ואין כאן יציאת רובו, אינו קדוש ומותר להשליכו לכלבים. ^[99] ומוכיחה הגמרא: מאי לאו האם לא מדובר גם באופן שמחתך את אברי העובר אחד אחד ומניח אותם עד שיצאו רובם, וגם באופן הזה אמרה משנתנו כי משליכם לכלבים?

הרי לפיכך קשה, שהרי דין זה מתאים רק לדברי רב הונא שמכאן ולהבא הוא קדוש. ומובן מדוע משליכן לכלבים. לפי שביציאת החתיכות הראשונות, קודם שהצטברו לרוב, לא חלה הקדושה.

ואי אמרת כדעת רב הונא שלמפרע הוא קדוש, "יקבר" מיבעי ליה! שהרי אחר יציאת רוב אבריו שמונחים הם לפנינו ורובו ניכר, מתברר למפרע, שמתחילת יציאתו היה קדוש?! ^[100]

ומתרצת הגמרא: לא. אין המשנה מדברת באופן שחותך את האברים ומניחם עד שמצטברים וניכרים כרוב, כי אז חלה בהם קדושת בכור.

אלא, הכא במאי עסקינן, במחתך אבר אבר, ומשליך ממנו אחד אחד. ולכן אין לפנינו רוב אברים כלל, ואין לקדושת הבכור [החלה למפרע] על מה לחול. ^[101] אך טוענת הגמרא: אבל, לדבריך, אם היה מחתך את האברים ומניח אותם לפניו, מאי היה דינם? יקבר! כיון שבאופן זה הם מתאספים לרוב, וחלה בהם קדושת בכור.

אם כן, שואלת הגמרא: אדתנא, עד ששנה התנא בסיפא של משנתנו, "יצא רובו של הבכור, יקבר, ונפטרה אמו מן הבכורה",

ליפלוג וליתני בדידיה, היה לו לתנא במשנתנו לחלק בדבר זה עצמו, ולומר כך:

במה דברים אמורים, רק במחתך ומשליך אבר אבר, שרק אז לא חלה עליו הקדושה, ולכן משליכו לכלבים.

אבל, אם מחתך ומניח - יקבר, לפי שאז הוא מצטבר לרוב, וקדוש!?

ומתרצת הגמרא: אכן, הכי נמי קאמר התנא במשנתנו: במה דברים אמורים, במחתך ומשליך אבר אבר, ורק אז מותר להשליכו לכלבים.

אבל, אם מחתך ומניח החתיכות לפניו, הרי נעשה כמי שיצא רובו בבת אחת, ויקבר!

בעי נסתפק רבא: האם הלכו באברין אחר הרוב, או לא הלכו באברין אחר הרוב [ולהלן תפרש הגמרא ספק זה, ועל איזה רוב מדובר]? ודנה הגמרא באיזה ענין נאמר ספק זה:

היכי דמי? אילימא, אם נאמר שמדובר בכגון שיצא רובו של העובר במיעוט אבר, כלומר שהאבר שמשלים את רוב העובר שבחוץ, יצא רק במיעוטו. ואילו רובו של אותו אבר נשאר בפנים. וקא מיבעיא ליה לרבא האם האי אותו מיעוט דבראי, שיצא, ועל ידי יציאתו נחשב שרוב העובר יצא החוצה, בתר אחר רוב דאותו אבר שנשאר בפנים שדינן ליה, מחשיבין את מיעוט האבר, ונחשב כאילו רוב האבר נשאר בפנים, ולכן עובר זה אכן לא יצא ברובו [ולא חלה עליו קדושת בכור, ואם רצה יכול לחתוך את גופו חתיכות חתיכות ולהשליכם לכלבים ^[102]]. או שמא אבר זה שיצא החוצה רק במיעוטו, בתר רובא אחרי רובו דעובר שדינן ליה, מחשיבין אותו. וכיון שרוב העובר, יחד עם מיעוט אבר זה, בחוץ הוא, הרי שנידון העובר כולו כמי שיצא רובו החוצה, וחלה עליו קדושת בכור, ואם חתך ממנו חתיכות, יש לקובר ולנהוג בהן קדושה.

כך הניחה הגמרא את ספיקו של רבא, האם הולכים באברים אחר הרוב. כלומר, האם כדי להחשיב את העובר כמי שיצא רובו, מועילה השלמת מיעוט אבר. ^[103]

אולם דוחה הגמרא ביאור זה בספיקו של רבא: פשיטא! אין בכך ספק כלל.

שהרי ודאי דלא שבקינן, לא מניחים את רובא דעובר שיצא, ואזלינן והולכים בתר אחר רוב אבר הנמצא בפנים, כדי להחשיב את העובר כאילו לא יצא כלל.

אלא באופן הזה, שרובו של העובר נמצא בחוץ, ודאי מחשיבין אותו כמי שיצא רובו, ואפילו על ידי יציאת מיעוט אבר, וקדוש עובר זה בקדושת בכור.

אלא ספיקו של רבא האם הלכו באברים אחר הרוב, כך הוא:

כגון, שיצא חציו של העובר, ברוב אבר. כלומר, שחצי זה שבחוץ, הוא על ידי יציאת רוב אבר, ואילו מיעוט מאותו אבר נשאר בפנים. ^[104]

וקא מיבעיא ליה האם ההוא אותו מיעוט דבגואי, שנשאר בתוך האם, מהו למישדייה, האם יש לייחס אותו בתר אחרי רוב אבר שבחוץ, ועל ידי כך נחשב כאילו כל האבר בחוץ, ונמצא שנידון כאילו רוב העובר בחוץ, וקדוש בקדושת בכור. ^[105]

וזהו שנסתפק רבא "הלכו באברין אחר הרוב", כלומר, האם הולכים אחר רוב האבר ולכן נחשב כאילו רוב העובר בחוץ, או לא. ^[106]

מוכיחה הגמרא: תא שמע ממה שנינו במשנתנו: יצא רובו, הרי זה יקבר.

ודנה הגמרא: מאי מהו "רובו"? אילימא, אם נאמר שמדובר באופן שיצא רובו של העובר ממש בבת אחת, ^[107] הרי קשה מאוד לפרש כך -

וכי עד השתא לא אשמעינן, לא ידענו את הדין ד"רובו ככולו"? ^[108] ולשם מה צריכה המשנה להשמיענו שאם יצא רובו של עובר נחשב כאילו יצא כולו!?

אלא לאו, ודאי מדובר, באופן המובא כאן, כגון שיצא חציו של העובר ברוב אבר שיצא, ובכך נחשב כאילו כל האבר יצא, ועל ידי כך דנים כאילו רוב העובר בחוץ. וזהו שחידשה משנתנו שאם יצא רובו, באופן זה, קדוש - ויקבר.

דוחה הגמרא: לא! יש להעמיד את דברי משנתנו כמו האופן הראשון שפירשנו בספיקו של רבא.

כגון, שיצא רובו של העובר ב [על ידי] מיעוט אבר. כלומר, שרק על ידי כך שמיעוטו של אחד מאברי הבהמה יצא החוצה, נשלמה יציאה זו ליציאת רוב העובר. ^[109]

וקא משמע לן משנתנו, דלא שבקינן, לא מניחים את רובו דעובר דבהמה, ואזלינן והולכים ודנים את יציאת העובר בתר אחר אותו אבר שיצא במיעוטו, וכיון שמיעוט הוא, נחשב כאילו לא יצא ולכן לא תיחשב יציאת העובר כיציאת רוב. ^[110] אלא ודאי מיעוט האבר שבחוץ מועיל להשלים את יציאת העובר ליציאת רובו, וכלידה הוי, וקדוש הוא.

בעי רבא: הכניס אדם את ידו לתוך רחם הבהמה, וכרכו את העובר הבכור בסיב של דקל, ויצא העובר כשהוא כרוך בסיב, מהו?

והשאלה היא, האם כיון שהסיב הפסיק וחצץ בין העובר לרחם אמו, לא נתקדש בקדושת בכור, שהרי קדושת הבכור תלויה בהיותו וביציאתו מן הרחם, וכמו שנאמר "פטר רחם". ולכן חציצה הוא. או שמא דבר זה אינו נחשב חציצה? ^[111] וכן, אם כרכו בטליתו בעודו במעי אמו, מהו? ^[112]

וכן כרכו בשליתו, מהו?

ותמהה הגמרא על ספק זה האחרון: והרי כריכה בשליתו של העובר, אורחיה הוא! כך היא דרך כלל העוברין, שכרוכין בשלייתן במעי אמן!?

מבארת הגמרא: אלא הספק הוא באם כרכו בשליא אחרת של עובר אחר, מהו? ^[113]

וכן, אם האשה המיילדת את העובר כרכתו ואחזתו בידיה, כדי ליילד את אמו, והוציאתו כשהוא כרוך בידיה. מהו? האם כיון שדרך אשה ליילד את בהמתה באופן זה אין זה נחשב חציצה, או שמא אף בדרך זו נחשב הדבר כחציצה? ודנה הגמרא בכל ספיקותיו של רבא:

היכי דמי? באיזה אופן הסתפק רבא?

אי, אם הספק הוא בכגון דנפק שיצא העובר דרך רישיה [דרך ראשו], ורק אחר כך כרכו אדם, הרי כבר פטרתיה, כבר נפטרה רחם אמו ביציאת הראש, שחשובה היא כלידה, ובכור הוא אף ששאר גופו יצא כשהוא חצוץ?

אלא ודאי, הספק הוא בכגון דנפק שיצא העובר דרך מרגלותיו רגליו, והראש נשאר עדיין בפנים. ובאופן זה עדיין אינו נחשב כילוד, והספק הוא, האם כריכת שאר גופו וראשו, מבטלת ממנו שם "פטר רחם" או לאו. ^[114] וממשיך רבא ומסתפק: בלעתהו את העובר הבכור חולדה שהיתה עמו במעי אמו, ויצאה משם והוציאתו עמה. מהו?

ותמהה הגמרא על ספק זה:

והרי אם הוציאתו החולדה עמה מרחם אמו, הא אפיקתיה, הרי כבר היא הוציאה אותו לחוץ, וספק זה אינו אלא כפי שכבר נסתפקנו לעיל במקרה שכרכתו אשה בידיה והוציאתו. ^[115] ואף כאן הנידון הוא שיצא כאשר הוא כרוך בתוך החולדה. ומדוע חוזר רבא ומסתפק באותו הספק?

אלא, מבארת הגמרא, הספק הוא באופן שבלעתו החולדה, והוציאתו החולדה מחוץ לאמו הבהמה כשהוא בתוך מעיה, וחזרה שוב החולדה לתוך אמו כשהעובר בקרבה, והכניסתו כך לעובר, והקיאתו בתוך הבהמה, ומשם הוא נולד ויצא מאליו, מהו?

האם היציאה האחרונה נחשבת כלידה, וקדוש הוא, ^[116] או שמא כיון שכבר היה פעם אחת בחוץ, בהיותו במעי החולדה, הרי שיציאה זו השניה אינה נחשבת כלידה?

וכן, אם הדביק הצמיד שני רחמים של שתי בהמות זה לזה, ויצא העובר הבכור מזה מרחם אמו, ונכנס לזה, לרחם הבהמה השניה, ומשם יצא לאויר העולם, ואחר זמן ילדה הבהמה השניה את בנה הראשון -

מהו, האם אותו עובר שיצא מרחם אמו ונכנס אליה, ויצא ממנה, פטר אותה בכך מן הבכורה, ובנה שילדה אחריו אינו בכור, או לאו?

וצדדי הספק הם:

האם רק עובר דידיה, דוקא עובר שנוצר ונתעבר בבהמה זו, פטר אותה מן הבכורה, אך עובר דלאו דידיה שלא נתעבר בתוכה, אלא נוצר בבהמה אחרת ורק נכנס לתוכה כשהוא שלם וחזר ויצא ממנה, לא פטר, ולכן בנה שיוולד אחר כך יהיה "פטר רחם", וקדוש כבכור, או דלמא, שמא אף עובר דלאו דידיה שלא נוצר בתוכה, אלא רק נכנס לשם אחר כך, נמי אף הוא פטר את רחמה בצאתו ממנה, ושוב אינה "מבכרת"?

ומסקנתם של כל ספיקות אלו - תיקו! ^[117]

בעי רב אחא: נפתחו נתרחבו כותלי בית הרחם לפני שיצא הבכור, ויצא העובר בתוך חלל הפתח הרחב מבלי שנגע כלל בכתלים של פרוזדור בית הרחם, מהו?

והשאלה היא, האם אויר, חלל ותוך הרחם הוא שמקדיש ומחיל את קדושת הבכור, והאיכא, שהרי יצא העובר ועבר בתוך חלל פרוזדור בית הרחם, וקדוש הוא,

או דלמא, לא חלל הרחם בלבד מקדישו, אלא נגיעת הרחם מקדשה. וכיון שנתרחבו כתלי הרחם בשעת היציאה, והא ליכא, לא היה מגע בין העובר לכתלי הרחם, ואינו קדוש?

בעי מר בר רב אשי: אם קודם שילדה הבהמה, נעקרו כותלי בית הרחם ממקומם ונפלו, ואם כן, כאשר יצא, לא היתה יציאתו דרך פרוזדור בית הרחם, מהו?

ותמהה הגמרא: וכי יש ספק באם נעקרו כתלי בית הרחם אם העובר קדוש, והרי ליתנהו כתלי בית הרחם אינם, ומחמת מה יהיה קדוש, הרי אין כאן מגע של בית הרחם, ואף לא חלל בית הרחם?!

אלא הספק הוא, באם נעקרו כתלי בית הרחם, ותלו ליה בצואריה בצווארו של העובר, ועדיין הם חופים ומקיפין אותו אף שנעקרו, מאי?

האם רק כאשר כתלי הרחם במקומן, כלומר, כאשר הרחם בריאה ושלימה ועומדת במקומה, רק אז מקדשי את העובר בקדושת בכור, אך אם נעקרו ותלויין ועומדים הם שלא במקומן, אזי לא מקדשי,

או דלמא, אף כאשר הם שלא במקומן, נמי מקדשי?

וכן, בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: אם נגממו, נחסר מעובי כתלי בית הרחם מבפנים, ונעשו דקות ביותר, ^[118] מהו? האם עובר שיצא מכתלים כאלו קדוש בקדושת בכור או לא?

אמר ליה רבי זירא: קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן, נסתפקת בספק כעין מה שכבר נסתפקנו.

דבעי רבי זירא, ואמרי לה, יש אומרים שספק זה בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי:

אם נפרצו מעט כתלי הפרוזדור של בית הרחם, אך עדיין "עומד מרובה על הפרוץ", דהיינו, רוב כתלי הפרוזדור נשארו עומדים במקומם, ורק מיעוטם נפרץ ואיננו, ויצא העובר דרך המקום הפרוץ.

ולכאורה, הוא יצא ממקום שאינו פרוזדור בית הרחם, והספק הוא האם מחשיבין את המיעוט הפרוץ כדין הרוב, ונחשב שיצא מבית הרחם, או לא.

וכן יש להסתפק, באם נפרצו כתלי בית הרחם עד כדי שהפרוץ מרובה על העומד, ויצא העובר דרך כותל הפרוזדור של בית הרחם העומד, מאי? האם כיון שרוב כותלי בית הרחם פרוץ, הרי זה נידון כאילו אין כותלי בית הרחם כלל, ואינו קדוש. או שמא, כיון שעדיין ישנו מיעוט העומד, ודרכו יצא העובר, נחשב הדבר כאילו יש שם רחם, וקדוש העובר.

וספק זה הוא כעין הספק שנסתפק רבי ירמיה בענין נגממו כתלי בית הרחם.

דהיינו, שבשניהם נתמעטו כתלי בית הרחם [בין שנתמעטו בעביין, ובין שנפרצו], והשאלה היא האם יציאת העובר דרך מה שנשאר, נחשבת כיציאה מן הרחם וקדוש הוא או לא.

ודוחה הגמרא, ומחלקת בין שני הספיקות הללו:

עד כאן, לא איבעיא ליה, לא נסתפק רבי זירא, אלא רק לגבי פרוץ מרובה על העומד. דאף שרובו פרוץ הוא, מכל מקום, איכא, עדיין ישנו מיעוט מכתלי הרחם שעדיין עומד בעולם כצורתו, ושם רחם עליו. ולכן ניתן לומר שיציאת העובר מאותו "עומד", הרי היא לידה מן הרחם, ומקדשת אותו.

אבל, היכן שנגממו, נחסרו כתלי הרחם בעביין, לא קא מיבעיא ליה. לדעת רבי זירא אין בכך ספק כלל, כיון שכל שטח הרחם נחסר ונתמעט בעוביו, אין רחם כזו ראויה כלל לקדש את העובר בקדושת בכור.

ואי איתמר בהא בהא קאמר רבה ביצא שליש דרך דופן ושני שלישין דרך רחם מיכן ולהבא קדוש דלחומרא אבל הכא ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים דאי אמר מיכן ולהבא קדוש [הוי] לקולא הוה אמינא מודי לה לרב הונא דלמפרע קדוש צריכא דכשם שאמרו לחומרא כך אמרו לקולא:

הכא במאי עסקינן במחתך ומשליך לכלבים. כלומר דלא יצא רוב יחד:

היכי דמי אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר כלומר שיצא רובו של עובר בכלל מיעוט אבר ורובו של אבר היה במעיה וקא מיבעיא ליה האי מיעוט אבר דבראי בתר רובא דבהמה שדינן ליה ויצא רובו ויקבר או דלמא האי מיעוט אבר בתר רוב אבר דבמעיה שדינן לה ולא יצא רובו ולא חל עליה קדושה וישליך לכלבו. אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר כלומר חציו דעובר בכלל רוב אבר וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוטא דלגואי מהו למישדייה בתר רוב אבר דבראי והוה ליה יצא רובו ויקבר או דלמא לא שדינן ליה בתר רובו ולא הוי אלא יצא חציו ולא חל עליה קדושה ומשליכו לכלבו:

לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר. כלומר כדאמרינן לעיל:

בעי רבא כרכו בסיב מהו. כלומר רחם מקדש בכור והכי קמיבעיא ליה כרכו בסיב שלא נגע הבכור ברחם מהו שיקדש בבכורה ולאחר מיכן תהא האם פטורה מן הבכורה:

כרכתו אחזתו והוציאתו כו'. אשה כרכתהו בשום דבר אחזתהו והוציאתו מהו. היכי דמי אי דנפק העובר דרך רישיה תחילה ואח"כ אחזתו וכרכתו והוציאתו. פטרתיה רישיה מן הבכורה לאחר מיכן שזה חשוב כילוד וחשוב בכור ופטורה מן הבכורה לאחר מיכן:

הוציאתו הא אפיקתיה. כלומר ואינו קדוש הכי גרסי' אלא בלעתו והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאיליו מהו מי אמרינן כיון דמתחלה בלעתהו והוציאתו אינו קדוש ולא פטרתיה מן הבכורה או דלמא כיון דאחר כן יצא מאליו אמרינן קדוש ופטורה מן הבכורה:

הדביק ב' רחמים ויצא מזה [לזה] השתא מי אמרינן ולד דידיה פטר והא לאו ולד דידיה מן האחרונה ולא פטר את האחרונה מן הבכורה דלאו ולד דידיה הוה או דילמא כיון דרחמה מקדש הבכור פטר תיקו:

בעי רב אחאי נפתחו כותלי בית הרחם מהו דק"ל רחם מקדש ועכשיו נפתחו כותלי הרחם שאין בבהמה בית הרחם מהו:

נעקרו הא ליתנהו ולא מקדש הבכור ולא חשוב בכור. אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה כלומר כשנולד הולד יצא ובא ממעי אמו ועקר כותלי בית הרחם ותלו ליה בצואריה:

נגממו. שלא נפחתו על הכל אלא נחתכו כותלי בית הרחם למעלה:

עומד מרובה על הפרוץ. בבית הרחם:

אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פי' ותבעי למ"ד יש לידה ותבעי למ"ד אין לידה תבעי למ"ד דאמר יש לידה התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי שאחר הרוב מיעוט הולך אבל הכא לא שהרי לא יצא אלא מיעוט ואחר רוב אבר שבפנים אין להטילו שאין מיעוט שבחוץ עשוי להחזיר לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב שאפי' אותו רוב עצמו שבפנים למיפק קאי או דילמא אפי' למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובר שדינן ליה.
ומהדרי' פשיטא דלכו"ע לא שבקי' רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר לדון בעומד בפנים מה שיצא לחוץ שכיון שיצא רוב עובר ודאי הוא כילוד כגון שיצא חציו ברוב אבר פי' (ל"מ) ותבעי למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו מבחוץ או דילמא אפי' למ"ד יש לידה לא אמרי' אלא שאין אני קורא בו בבהמה וקורא אני בו בשר בשדה אבל מ"מ לא מקרי ילוד לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי רחם ולא אוירו, כנ"ל.
וי"א בעיין למ"ד אין לידה למיסר מיעוט אבר שבפנים דהלכתא כוותיה כדעת הגאונים ז"ל.

גי' רש"י ז"ל: כרכתו אחזתו מהו. ופי' שכרכתו אשת רועה בידיה והוציאתו והיכי דמי אכל הנך בעי' קאי אבל אינו מחוור שהי"ל לומר (כורכתו) [כרכו] והוציא בלשון זכר כדאמרינן (כרכתו) [כרכו] בסיב ותנן הושיט הרועה את ידו דלא תנן אשה מילדת בבהמה בכולהו תנויי ועוד שלא הי"ל לומר אחזתו אלא כורכתו בידו והוציאו מהו ומה זו השאלה אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה דילמא כשהוציאו ידים לפנים וכורכתו בסיב או בידה וכענין ששנינו הושי' הרועה את ידו ונגע בו.
אבל גר"ח ז"ל כורכתו אחותו מהו היכי דמי דיצאה דרך ראשה לא צריכה שיצאה דרך מרגלותיה ולא גריס כמו שנמצא בנוסחאות שלנו אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה אלא דנפק דרך מרגלותיו ובדין הוא דליבעי בשילדה ב' זכרים וכורכו אחד לחבירו איזה מהם קדוש אלא מילתא דרויחא ליה נקט.

בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא היכי דמי כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פירש הרמב"ן ז"ל בין למאן דאמר יש לידה לאיברים בין למאן דאמר אין לידה לאיברים קא מיבעיא ליה. פירוש לפירושו מדלא קאמר למאן דאמר יש לידה לאיברים, אי נמי למאן דאמר אין לידה וקא בעי סתם, שמע מינה דלמר ולמר קא בעי, דלמאן דאמר יש לידה דלמא התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, אבל הכא לא, שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר, או דלמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובדא שדינן ליה, ומהדרינן פשיטא דלכולי עלמא בת רוב עובר שדינן ליה, דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר והרי הוא כילוד, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ותיבעי למאן דאמר אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו בחוץ, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה לא אמרינן אלא שאין אני קורא בו בבהמה תאכלו וקורא אני בו ובשר בשדה טרפה, אבל מכל מקום לא איקרי לו, דלענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלא רחמנא, והרי לא קידשוהו כותלי בית הרחם ולא אויר, ולא איפשיטא, ואף על גב דלענין בכור מיבעי להו, נפקא מינה לענין היתר אכילה, והילכך בין יצא רובו במיעוט אבר בין יצא חציו ברוב אבר אפילו מה שבפנים אסור וכילוד חשבינן ליה.

יצא אבר ממנו וחתכו ולא השליכו לכלבים אלא שהניח וכן יצא אחר וחתך והניח עד שנעשה כן ברובו הואיל ורובו מ"מ בפנינו בעין הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה כמו שביארנו במשנה:

יצא שלישו דרך דופן על ידי סכין ואחר כך יצאו שני שלישיו דרך רחם אינו קדוש שלמפרע הוא קדוש והרי תחלת לידתו אינה בקדושה דבפטר רחם תלה רחמנא יצא רובו של עובר אלא שרוב זה הושלם במיעוט אבר אחד שנשאר רובו של אבר זה בפנים ואלו היה מיעוטו של אבר זה נידון אחר רובו שבפנים אין כאן רוב עובר יוצא ואם הוא נידון אחר היוצא הושלם היוצא לרוב הרי אנו דנין אותו אחר היוצא ויקבר ונפטרה מן הבכורה ולענין איסור נאסר אף מה שבפנים שכולו כילוד:

יצא חציו של עובר והשלים לחצי זה רוב אבר אחד שנשאר מיעוטו בפנים ואלו היה המיעוט נגרר אחר רוב האבר כבר יצא רובו של עובר הדבר בספק אם טעון היוצא קבורה ושתפטר מן הבכורה אם לאו וכן לענין איסור אם נאסר מה שבפנים אם לאו ומתוך כך מה שבפנים נאסר מספק וכן הבא אחריו ספק בכור ויש פוסקים במוחלט שטעון קבורה ופטור מן הבכורה שהוא כילוד וכן לענין איסור ואף לדעת האומר אין לידה לאיברים שאף הוא לא אמרה אלא ברוב אבר אבל זה שיצא מחצה של עובר ברוב אבר יש לידה:

כירך את הולד בסיב או בבגד או בשיליא של ולד אחר או שכירכתהו המילדת בידה עד שכשיצא לא נגע גוף הולד בכותלי הרחם וזהו הרמוז כאן בכירכתו אחזתו לגירסת הספרים הרי זה ספק בכור וכן אם יצאה עמו נקבה תחלה ויצאה דרך מרגלותיה וקודם שיצא רובה יצא ראש הזכר כרוך בה הרי זה ספק ולדעת זה גורסים כאן כירכתו אחותו והוציאתו והיא גירסת גאוני הראשונים והוא ששאלו בה אי דנפק דרך רישא ר"ל הנקבה הא פטרתיה רישא והעמידה דנפקא דרך מרגלותיה ולגירסא האחרת אין זה נופל יפה:

יצא על דרך זה והחזירוהו ויצא אחר כן בלא כריכה אף זה ספק:

הדביק לפתחה של זו היולדת פתח של בהמה אחרת שלא ילדה מעולם והוציא מזו והכניס לזו ויצא מזו השניה הרי ספק אם נפקעה השניה מתורת פטר רחם אם לאו:

נפתחו כותלי בית הרחם ונרחבו עד שיצא בלא נגיעה או שנעקרו סביבות הכותלים מכל וכל או שנעקרו ממקומן ונכנסו בפנים ועבר הולד דרך בהם ונגע בהם מ"מ הואיל ונגעו בו שלא במקומן הרי זה ספק:

נגממו מבפנים ושפה חיצונה קיימת או שנגממו מיעוטן ונשתייר רובן אלא שיצא דרך הפרוץ או שנגממו רובן ונשתייר מיעוטן אלא שיצא דרך העומד כל אלו ספק:

מה שביארנו במשנה ובסוגית הגמרא שלה שכל זמן שהוא קדוש ואינו ראוי לאכילה יקבר שהדבר מוכיח שהוא אסור בהנאה יש שואלין בה והרי בכור מותר להאכילו לגוי ואם כן ימכרוהו לגוים והיאך אסרוהו בכאן בהנאה וכן בזבחים פרק טבול יום ויראה בשאלה זו שלא הותר לזמן גוי עליו או להאכילו לו אלא בזמן שמותר לישראל לאכלו אבל בזמן שאסור לישראל לאכלו אף הוא אסור בהנאתו:

תד"ה מאי לאו מחתך ומניח כו' ומיהו מכי יצא רובו ואידך טעון קבורה למה שיצא כו' עכ"ל דוקא למה שיצא אבל מיעוט שנשאר בפנים אי הוה כילוד או לא היינו הך דמבעיא לן לעיל הוציא העובר ידו וחתכה וחזרה והוציאה כו' כמ"ש התוס' לעיל שם וק"ל:

תד"'ה מאי לאו מחתך ומניח וכו' ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה וכו'. ר"ל אותו מיעוט האחרון שיוצא אחר יציאת הרוב טעון קבורה משום דכבר נתקדש משיצא הרוב:

[בא"ד] ואע"ג דקתני יצא רובו [וכו'] ומשמע רובו בבת א' וכו'. ר"ל דמהסוגיא משמע דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש דוקא יצא רובו בבת אחת הוא דאמרינן יקבר הא אבר אבר לא ואנן אמרינן השתא דאפילו ביצא אבר אבר משיצא רובו ואילך טעון קבורה מה שיוצא אח"כ היינו דוקא לענין מיעוט הראשון וכו' דלענין מיעוט הראשון שהוא מה שיצא קודם יציאת הרוב בזה הוא דאמרינן דאין צריך קבורה אלא כשיצא רובו בבת אחת אבל לענין מיעוט האחרון שהוא מה שיוצא אחר יציאת הרוב אפילו ביצא רובו אבר אבר נמי טעון קבורה משום דכבר נתקדש רובו וק"ל:

ד"ה כרכתו אחזתו וכו' ואע"ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחד קודם. ר"ל אי נמי דמתני' דהושיט הרועה את ידו נמי איירי במבכרת אלא שילדה ולד אחר קודם שהושיט הרועה את ידו ונגע בזה דהיינו כשהיה לה שתי ולדות במעי' וקודם שהושיט הרועה את ידו ילדה האחד וקודם שיצא השני הושיט הרועה את ידו:

בא"ד ונראה לר"ת כגירסת ר"ח כרכתו אחזתו והוציאו וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נעקרו קא סלקא דעתא קודם לכן נעקרו ונפלו כצ"ל והס"ד:

גמרא ה"נ קאמר כו' אבל מחתך ומניח נעשה כו'. בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה:

רש"י (בסה"ע). ל"א נגממו מבפנים כו'. לפ"ז קשה מאי דקמהדר ליה ר"ז קא נגעת בבעי' כו'. מה ענין זל"ז. התם איכא למימר כגון דנפרץ גם תורא בראי. וי"ל בדוחק. ואולי מפני זה כ' הכ"מ דפי' הראשון נראה יותר:

תד"ה כרכתו. וכי א"י להיות כו' ומפסקת בידיה בין כו'. כצ"ל:

בא"ד אין לי אלא אחותו הגדולה הקטנה מנין. כצ"ל:

רש"י ד"ה ויצא דרך וכו׳ וקא מיבעיא לי׳ תורא. נ"ב שפה מתורגם תורא:

תוס׳ ד"ה כרכתו וכו' כשילדה אחרת תאומה קודם לזה כצ"ל:

גמ' חציו ברוב אבר. עיין עירובין דף טו ע"ב תוס' ד"ה פרוץ:

שם הדביק שני רחמים. עיין כתובות דף ד ע"ב תוס' ד"ה עד:

מאי לאו מחתך ומניח וכו' יש לעיין הלא מסתמא עומד להשליך איברים איברים לכלבים טרם יצא רובו כדי שיהיו הנשאר מותר בהנאתו. וא"כ אפי' לא השליכו לכלב והניח ויצא רובו נימא דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן כדקיי"ל כריש לקיש ר"פ החולין בזה ע"ש ולא הוה צריך לדחוקי מתניתין אבל מחתוך ומניח נעשה וכו' אלא ה"ל כנ"ל. וי"ל אדרבה מסתמא לא ישליך לכלבים ויניח כדי שיתקדש בבכורה אלו האיברים כדי לפטור הבא אחריו וכשיטת הרמב"ם הנ"ל:

נעשה כמו שיצא רובו וכו' כ' הרא"ש דשינוי דחוקא הוא ומשו"ה אין הלכה כר"ה ועוד לקמן פריך סתמא ש"ס אילימא רובו ממש עד השתא לא שמעי' וכו' ואי ס"ד כר"ה טובא קמ"ל דמחתך ומניח נעשה וכו' וא"כ קשי' אהרמב"ם דפסק כר"ה וי"ל לפמ"ש הרז"ה דאיבעי' דרבא אזלא למ"ד אין לידה לאיברים אבל למ"ד יש לידה פשיטא ולדבריו גם דמסקינן דפירושא דמתניתין או ארוב אבר או ארוב עובר נמי תלי' כהנ"ל וא"כ י"ל לר"ה תלמוד דס"ל יש לידה לאיברים לא הו"מ לשנוי' מתניתין יצא רובו ר"ל ברוב אבר דהא יש לידה לאיברים וגם לא מצי למימר ביצא רוב עובר פי' ולמעוטי יצא פלגא א"כ תפשוט ע"כ נדחק ותי' נעשה כמו שיצא רובו אבל למאי דקיי"ל אין לידה לאיברים אין כאן דוחק ומוקי משנתינו דלא פליג בדידי' בין מניח ובין משליך משום דמתניתין יצא עובר ברוב אבר או מחצה במיעוט אבר וכנ"ל: