חולין עו ע"א

דף עו - א

במשנה שלפנינו מובאות כמה מהלכות טרפה. ^[331]

ואף שלכאורה מקומן של הלכות אלו הוא בפרק הקודם ["אלו טרפות"], בכל זאת הן נשנו כאן משום סופה של המשנה, הדנה בענין עצם שנשברה, האם השחיטה מטהרת אותו האבר. וכמו דיני עובר הניתר על ידי שחיטת אמו, שנשנו לעיל במשך הפרק. ^[332]

להבנת המשנה והגמרא דלהלן, יש להקדים:

רגל הבהמה, מורכבת משלשה חלקים [מתחילת שורשה, שהוא בפנים הבהמה, ועד סופה למטה]: א. החלק העליון, שהוא הירך, הנקרא אף "קולית" [החלק הזה תחוב בראשו בעצם ה"אליה" שמעליה, בתוך גוף הבהמה].

ב. החלק האמצעי הוא הארכובה העליונה ^[333] [ארכובה - לשון ברך. לפי ששני החלקים, הארכובה העליונה והתחתונה הם סביב הברך ^[334]], וחלק זה הוא השוק, ובמקביל לתחתיתו נמצאת צומת הגידין. כפי שיתבאר להלן בהרחבה במהלך הסוגיא.

ג. החלק התחתון של הרגל [להוציא את כף הרגל], נקרא ארכובה התחתונה או "ארכובה הנמכרת עם הראש".

מתניתין:

א. בהמה שנחתכו רגליה האחוריות ^[335] מן הארכובה התחתונה. ^[336] כלומר, מתחילת החלק התחתון שברגל ולמטה הימנו עד סוף הרגל - הבהמה כשרה.

אך אם חתך מן תחילת הארכובה, שהיא חלק הרגל התחתונה, ולמעלה, לכיוון תחילת הרגל למעלה, הבהמה פסולה, וטרפה היא.

ב. וכן כשניטל צומת ^[337] הגידין, שהם שלשה גידים קשים ולבנים המחוברין כאחד, ^[338] ונמצאים במקביל לחלקו התחתון של החלק האמצעי [ארכובה עליונה] שברגל [עד לבליטה קטנה הנמצאת בסוף החלק האמצעי]. ^[339]

אם ניטלו גידים אלו, אף שלא נשבר העצם, ולא נחתך גוף הרגל, הרי עצם בחיתוכן של הגידין מטריף את הבהמה.

ג. נשבר העצם של אחד מאברי הבהמה, במקום ששבר אינו מטריף את הבהמה, ולא נחתך העצם לגמרי, הדין כך:

אם רוב עוביו והיקפו של הבשר שסביב העצם קיים, הרי "שחיטתו" של האבר [דהיינו שחיטת הבהמה, שהיא ה"שחיטה" המתייחסת גם לאבר] מטהרתו לאבר זה, ומתירתו באכילה.

ואם לאו, אם רוב הבשר שסביב העצם נחתך ואיננו, אין שחיטתו מטהרתו את אותו אבר, ואבר המדולדל הוא, ודינו כטריפה [כפי ששנינו לעיל "ובשר בשדה טרפה", להביא אבר ובשר מדולדלין]. אף ששאר הבהמה מותרת.

וכל זה, הוא רק בעצם של אבר שאין הבהמה נטרפת על ידי נקב או חתך שנעשה בו. אך אבר שהבהמה נטרפת על ידו, אוסרה כולה.

גמרא:

שנינו במשנה: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, כשרה. מן הארכובה ולמעלה, פסולה.

אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא: "למטה" האמור כאן במשנה, היינו למטה מן תחילת הארכובה [והארכובה האמורה כאן היא הארכובה התחתונה שמתחת לברך]. ורק חתך מן הארכובה ולמטה אינו פוסל.

"למעלה" האמור, היינו למעלה מן תחלת הארכובה התחתונה. וכל מה שלמעלה מן הארכובה התחתונה, נטרף על ידי חתך.

באיזו ארכובה אמרו במשנתנו שלמעלה הימנה פסולה, ולמטה הימנה כשרה? - בארכובה הנמכרת עם הראש, ^[340] שהיא ארכובה התחתונה.

כי אם נאמר שהארכובה האמורה במשנה היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית], ומעל תחילתה פסול ומתחת לתחילתה כשר, לא ניתן לפרש את דברי המשנה "מן הארכובה ולמטה, כשרה". כי לפי זה, הכונה היא שהחתך הוא מתחילת הארכובה העליונה ולמטה. וזה לא יתכן, שהרי הארכובה העליונה, למעלה מצומת הגידין היא. ואם החתך בצומת הגידין פוסל, הרי ודאי החתך שלמעלה הימנו פוסל [שהרי החתך שהוא במקום המסכן את חיי הבהמה, עושה אותה טריפה. ואם צומת הגידין נחשבת כמקום מסוכן, ודאי שכל חתך במקום שלמעלה ממנה, מסכנה יותר ויותר].

נמצא, שארכובה האמורה במשנתנו היא הארכובה התחתונה.

ועולא אמר בשם רבי אושעיא: ארכובה האמורה במשנתנו, היא הארכובה העליונה [העצם האמצעית שברגל], שכנגדו בגמל, כלומר מקום אותה ארכובה שבגמל, ניכר. דהיינו, הברך שהוא הקצה העליון של הרגל, בולט הוא אצל הגמל. ^[341]

ולדעתו, דברי המשנה "מן הארכובה ולמעלה", היינו שנחתכה עצם הקולית. כלומר, עצם החלק העליון. וחתך במקום זה, עושה טרפה. ו"מן הארכובה ולמטה", היינו שנחתך החלק האמצעי מעל מצומת הגידין.

וחולק בדבר זה על רב יהודה אמר רב בשם רבי חייא [שלפיו כל חתך שמעל צומת הגידין, ודאי עושה טרפה]. אולם לעולא, אין הכרח בדבר. ואף שחתך בצומת הגידין עושה טרפה, מכל מקום, הארכובה העליונה קלה מן הצומת, וחתך שבה אינו עושה טריפה.

אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא, שאני סבור שהארכובה האמורה במשנה היא המקום שכנגדו בגמל ניכר, דהיינו, בארכובה העליונה, היינו דקתני במשנתנו "וכן שניטל צומת הגידין", שטרפה היא.

ומשום כך צריכה המשנה להשמיענו את דינה של צומת הגידין. משום שהיינו אומרים שרק חתך בארכובה העליונה מטריף, אך צומת הגידין אינו בכלל זאת.

וכן אילו היתה המשנה משמיעה רק את דין צומת הגידין, היינו אומרים שרק צומת הגידין מטריפה, שחמורה היא. אך הארכובה העליונה, אף שהיא מעליה, אינה מקום טריפה. ומשום כך צריכה המשנה לשנות: א. דין ארכובה העליונה שיש בה טריפות. ב. דין צומת הגידין שיש בה טריפות.

אלא לדידך, לדעתך רב יהודה, שמשנתנו מדברת בארכובה התחתונה, שחתך מעליה פוסל ותחתיה לא, מאי, מדוע צריכה המשנה להשמיענו "וכן שניטל צומת הגידין"? והרי צומת הגידין נמצאת מעל תחילת הארכובה התחתונה [שהיא צמודה לסוף הארכובה העליונה, כאמור לעיל], ואם כן, ודאי שיש לה לפסול, כדין ארכובה העליונה, ואין צורך להשמיעה!?

אמר ליה רב יהודה: אין ללמוד את דין הטריפה זה מזה. לפי שברישא "מן הארכובה ולמעלה" מדובר שנשברה עצם הרכובה [ארכובה] בלא שנחתכה צומת הגידים עמה. ורק על כך יש ללמוד שהחתך מטריף. ואילו את דין צומת הגידים, אין הכרח ללמוד מדין הארכובה.

ואילו בסיפא כאשר אנו שונים "וכן שניטל צומת הגידין", מדובר שניטל צומת הגידים, בלא רכובה. ועל זה נאמר שהבהמה טריפה. ואין הכרח ללמוד מכך שאף אם נחתכה הארכובה, נטרפת הבהמה.

ומשום כך יש לשנות במשנה הן את דין הארכובה והן את דין צומת הגידים. לפי שאברים שונים הם, ואין הכרח ללמוד דיני טריפות זה מזה.

מקשה לו עולא: והא הרי במשנתנו "נחתכו" קטני, ומשמע שנחתכה הרגל לגמרי, ולא רק נשברה העצם, אלא כל הרגל נחתכה, ואף צומת הגידים בכלל. ואם כן, שוב קשה, מדוע חזרה המשנה ושנתה את דין צומת הגידין? והרי היה לה למשנה להביא את הדין של "ניטלה צומת הגידין" בלבד, ומאליו היינו יודעים שודאי אם נחתכה כל הרגל, פסולה?

אישתיק רב יהודה מחמת קושיא זו!

לבתר דנפק, אחר שיצא עולא, אמר רב יהודה, לעצמו:

מאי טעמא לא אמרי ליה, מדוע לא השבתי לו, ש"מן הארכובה ולמטה" האמור במשנה, היינו למטה מן תחילת הארכובה התחתונה, אבל "מן הארכובה ולמעלה" אין הכוונה שמיד למעלה מן הארכובה התחתונה פוסל החתך, אלא רק למעלה מצומת הגידין, שהוא מעט לפני סוף הארכובה העליונה.

ולפי זה יכול היה להשיב לעולא, שהיה לה למשנה להשמיע את דין הארכובה העליונה כדי שלא נטעה לומר שרק צומת הגידין היא מקום טריפה, אך לא ארכובה העליונה.

וכן צריך היה להשמיע דין צומת הגידין כדי שלא נאמר להיפך. שרק ארכובה העליונה היא מקום טריפה אך לא צומת הגידין.

הדר אמר, חזר ואמר רב יהודה לעצמו, טוב שלא השבתי לו תירוץ זה. שהרי, וכי לא אמרי ליה, לא אמרתי לו תירוץ טוב, שברישא מדובר שניטלה ארכובה בלא צומת הגידין, ואילו בסיפא מדובר שניטלה צומת הגידין בלא ארכובה, ומשום כך צריך התנא במשנתנו לשנות הלכות אלו בנפרד?!

ואמר לי, הקשה לי עולא מדקדוק לשון המשנה, "נחתכו" קתני, ומשמע שנחתכה כל הרגל.

ואם כן, אף אם הייתי מתרץ לו כדרך זו שהשבתי עתה, ש"מן הארכובה ולמטה" היינו ארכובה התחתונה, ואילו "מן הארכובה ולמעלה" היינו למעלה מצומת הגידים, הכא נמי, אף על זה היה עולא מקשה עלי מדקדוק לשון המשנה, "מן הארכובה ולמעלה", קתני. ומשמע מיד עם תחילת הארכובה העליונה, אף במקום המקביל לצומת הגידין. ^[342]

ואם כן, בכל אופן שהייתי משיב לו, היה ממשיך ומקשה עלי מן המשנה.

רב פפא מתני הכי, שנה כך את המימרה הנזכרת:

אמר רב יהודה אמר רב, אמר רבי חייא: ארכובה האמורה במשנתנו, היא ארכובה העליונה, היינו עצם האמצעית.

ודברי המשנה "מן הארכובה ולמטה כשרה", אין הכוונה למטה מהקצה העליון של הארכובה. שאם כן, נמצא שבכלל זה יש אף את מקום צומת הגידין. ושם הרי ודאי נטרף.

אלא פירושו, למטה מן סוף הארכובה העליונה, ואף למטה מצומת הגידין המחוברת לארכובה העליונה. ועל זה אמרה המשנה שאם נחתכה מן הארכובה ולמטה כלומר בארכובה התחתונה, אז כשרה היא.

ודברי המשנה "מן הארכובה ולמעלה", כוונתה למעלה מן תחילת הארכובה, ומצומת הגידין שבה. כלומר שהחתך נעשה בחלק העליון של רגל ובעצם הגבוהה ביותר הנקראת "קולית".

והסיפא מדברת באופן שנחתכה העצם האמצעית דהיינו הארכובה העליונה. וזהו שאומרת המשנה "וכן שניטל צומת הגידין", ובחתך זה הרי היא טריפה. אבל אם נחתכה העצם האמצעית מעל לצומת הגידין, כשרה.

ו"ארכובה" גופה עצמה שנאמרה במשנתנו, הכוונה היא, כאמור, לארכובה העליונה, כמו שהובא, כדעולא אמר רב אושעיא, שארכובה שבמשנתנו היא העליונה. ^[343]

ומקשה הגמרא: לפי דברים אלו יוצא, שאם נחתכה הרגל במקום צומת הגידין, היא טרפה. ואילו נחתכה הרגל במקום הארכובה העליונה שמעל לצומת הגידין, היא כשרה. ודבר זה קשה:

וכי מי איכא מידי, האם יתכן כדבר הזה, דאילו מדלי פסיק ליה, וחיה, שאילו מגביה וחותך את הרגל במקום גבוה, הבהמה חיה, ואילו מתתי פסיק ליה, חותך במקום נמוך הימנו כגון צומת הגידין ומתה?! והרי החיתוך במקום גבוה, כולל בתוכו את המקום הנמוך שחיתוכו מביא לידי מיתה. ואיך היא חיה? ^[344]

אמר רב אשי: וכי טרפות קא מדמית להדדי!? האם רוצה אתה לדמות טרפות זו לזו, ולהקשות מאחת לחבירתה!?

הרי אין אומרין בטרפות "זו דומה לזו". שהרי קיים מצב שחותכה לאבר מסוים מכאן, ומתה, ואילו חותכה מכאן, מצד אחר, וחיה, ^[345] ולכן אין להקשות מעין זה. ^[346]

ועתה מבארת הגמרא: ואלו הן צומת הגידין? כלומר, היכן מתחיל והיכן מסתיים החלק בגידים הנקרא "צומת הגידים", אשר בחלק זה תלויים חיי הבהמה, ומשום כך חיתוך אותו החלק עושה את הבהמה לטריפה.

ונחלקו בכך אמוראים, וכמה שיטות בדבר:

רבה אמר בשם רב אשי: צומת הגידין, היא החלק שבגידין הנמצא דאגרמא, ולבר. מהעצם, ולחוץ.

תחתית העצם האמצעית [ארכובה העליונה] היא חשופה, ואין בשר סביב העצם. וחלק זה החשוף, נמשך כשתים או שלש אצבעות מתחתית העצם ולמעלה. ובאותו מקום החשוף, הגידין אדוקים בעצם ועולים למעלה, במקביל להמשך העצם כלפי מעלה, ונכנסים בתוך הבשר שבמעלה העצם.

מהמקום שיוצאים הגידים מחיבורן בעצם, עד שנפרדים ונכנסים בבשר, כל זה קרוי "צומת הגידין" ^[347] [דהיינו, כל זמן שהגידים קשורים וצמותים יחדיו, עד שהם מתפצלים זה מזה, בכניסתם לבשר].

רבה בר רב הונא אמר בשם רב אשי: צומת הגידין היא החלק שבגידין דאגרמא, ולגיו. כלומר, אלו הנמצאים אדוקים בעצם ומחוברים בה קודם שיתפצלו. ורק חלק זה נקרא צומת הגידין. ואחר שמתפצלים בכניסתם לבשר, כבר אינם בכלל צומת הגידין. ^[348]

רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר בשם רב אסי: צומת הגידין היא חלק הגידין הנמצאים דעילוי ערקומא.

בין העצם התחתונה לעצם האמצעית [השוֹק], בתחתית חיבורי הפרקים שבין העצמות הללו, ישנה עצם קטנה הנקראת "ערקום". ^[349] והיא מחוברת בתחתית העצם העליונה, ומאידך מחוברת לראש הרגל התחתונה. ^[350] והגידים הנמצאים בין אותה עצם "ערקום" עד שמתפשטים ונפרדים בכניסתם לבשר [כניסתם לבשר היא במקביל לאמצע העצם העליונה]. נקראים צומת הגידין.

ושיעור זה, הוא הגדול מבין השיעורין שבשיטות הקודמות. שהרי מתחיל מן הערקום, שהוא עוד למטה מן העצם האמצעית. ^[351]

ואף בשיעור זה שצומת הגידין מתחילה מכנגד ה"ערקום", מצינו שנחלקו כדלהלן:

יתיב ההוא מרבנן ישב א' מן החכמים קמיה לפני דרבי אבא, ויתיב וקאמר ישב וכך אמר:

אף הגידין הנמצאים דערקומא גופה כנגד הערקום עצמו, ולא רק מתחילת הערקום ואילך, אף הם בכלל צומת הגידין. [כלומר לדבריו ממשיך שיעור צומת הגידין ומתארך כלפי מטה. עד לתחילת הערקום].

אמר ליה רבי אבא: לא תציתו ליה לא תשמעו את דבריו. שמחמיר הוא ביותר בשיעור צומת הגידין. משום שהכי, הרי כך אמר רב יהודה:

צומת הגידין היא מהיכא דפרעי טבחי. מהמקום שפורעים ופותחים הטבחים את הרגל כדי להפריש את הבשר מן העצם ולנקר הגידין שבמקום זה ^[352]. ומקום זה, הוא מן הערקום ולמעלה. אך לא כנגד הערקום עצמו. ^{[353] [354]}

ודבר זה היינו שהביא לעיל רבא בריה דרבה בר רב הונא, בשם אמר רב אסי, ששיעור צומת הגידין הוא מתחילת הערקום ומעלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: צומת הגידים שאמרו, היא בחלק הגידין הנמצאים במקום שהגידין צומתין ומחוברים ונראים כאחד. ^[355] אך משעה שנראים חלוקים זה מזה, אינם בכלל צומת הגידין.

ועד כמה אורכה של צומת הגידין [כלומר, של החלק בגידין, שחיתוכו מטריף את הבהמה]?

אמר ליה ההוא מדרבנן אחד מן החכמים ורב יעקב שמיה: כי הוינן כאשר היינו בי בביתו של רב יהודה, אמר לן:

שמעו מני מלתא, שמעו ממני דבר, דמגברא רבה שמיע לי ששמעתי מאיש גדול. ומנו ומיהו? - שמואל!

וכך אמר: צומת הגידין שאמרו, הוא במקום שהגידין צומתין מחוברין בו. ונמשך מקום צומת הגידין ממקום שצומתין, עד מקום שמתפשטין ומתפצלים בדרכם לבשר.

וכמה אורכו של שיעור זה?

אמר אביי: ארבעה בטדי ארבע ^[356] אצבעות בצומת הגידין של תורא שור. ^[357]

עד עתה שנינו דין צומת הגידין בבהמה גסה. עתה מבררת הגמרא: בבהמה דקה [עז], מאי היכן היא צומת הגידין של בהמה דקה?

אמר אביי: בצומת הגידין של בהמה דקה, אין השיעור נקבע על פי מקומם ואורכם, אלא על פי מראיהם ואיכותם. ^[358]

ואלו הם התנאים להחשיב את הגידים כ"צומת הגידים".

א. אם הם בליטי בולטים מחוץ לבשר, הוו הרי הם צומת הגידים. אך אם הם בליעי נבלעו בתוך הבשר, לא הוו אין הם צומת הגידים.

ב. אם הם אשוני קשים. אז הוו צומת הגידים, רכיכי רכים שנכנסו כבר לתוך הבשר ושם הם רכים לא הוו צומת הגידים.

ג. אלימי עבים, הוו צומת הגידים, קטיני דקים - לא הוו צומת הגידים.

ד. אם הם חוורי לבנים, הוו צומת הגידים. לא חוורי אינם לבנים, לפי שכבר נכנסים לבשר ומתחילין להתאדם - לא הוו צומת הגידים.

נשבר העצם אם רוב בשר קיים מן הארכובה ולמעלה:

ברכובה הנמכר' עם הראש. מקום שחותך רגל של בהמה זו היא ארכובה:

עולא א"ר אושעיא כנגדו בגמל ניכר כלומר לא רכובה הנמכרת עם הראש אלא אותה רכובה שהיא בסוף הקולית בתחלת ענקירון וניכר בגמל בסוף זנבו שזנבו קצר ואינה יכולה לכסותו:

אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידים והא למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש באותו מקום הוא צומת הגידים:

והא נחתכו קתני והיאך יכלת לאוקומיה מתניתין מן הארכובה ולמעלה רכובה בלא צומת הגידים והא נחתכו קתני דמשמע דנחתכו הכל רכובה וצומת הגידים. מ"ט לא אמרי ליה למטה למטה מצומת הגידים כשרה. למעלה למעלה מצומת הגידים טרפה. וכן שניטל צומת הגידים למעלה מרכובה הנמכרת עם הראש:

הכא נמי מן הארכובה ולמעלה קתני הכא נמי כשאני א' לא למטה למטה מצומת הגידים למעלה למעלה מצומת הגידים הוא יקשה לי מן הארכובה ולמעלה קתני ולא קתני מצומת הגידים רק למעלה במתניתין קתני כלומר^א)נראה דצ"ל כלומר למטה מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה בעינן לאוקמי מתני' וכו'. למטה מן הארכובה בעינן לאוקומי מתניתין בקרוב לרכובה בין מלמעלה ובין מלמטה דזהו בצומת הגידים ולא בעינן לאוקומי מתניתין למעלה מן הארכובה ולמעלה ומצומת הגידים. ולמטה מן הארכובה ומצומת הגידים לפיכך לא מוקמינן למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה ברכובה הנמכרת עם הראש אלא ברכובה עליונה דבגמל ניכר ומצינן לאוקומי דלא תיקשי וכן שניטל צומת הגידים והיא רכובה כדעולא. ומי איכא מידי דאילו קא פסיק לה כלומר השתא דמוקמינן למעלה מן הארכובה ברכובה דעולא מי איכא מידי כו' כלומר דאמרינן למעלה מן הארכובה טרפה הא למטה מן הארכובה כשרה אע"ג דלמעלה מצומת הגידים ולבסוף קתני וכן שניטל צומת הגידים טרפה שהיא למטה:

דאגרמא ולבר גידים של מעלה מן השופי דאגרמא ולגו בגידים שבין בשר לעצם דעילוי ערקומא שקורין בלשון כנען טיג ושעל הרכובה עצמה עצם קטן שעל הרכובה הגידים שעליו הן צומת הגידים. היכא דפרעי טבחי שמנקרין ניקירון:

ארבע בטרי. ד' אצבעות:

בליטי שניכרין בין הבשר. אשוני קשים:

ארכובה הנמכרת עם הראש. פרטו של דבר כך הוא: ג' עצמות הן התחתון נק' רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש ובראשו העצם הקטן הנקרא ער"ק ובלעז בורנקינ"ק והוא מחבר השוק והרגל והעצם הב' הוא הנק' שוק ובלע"ז אשקטי"ל וראשו העליון היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכר והעצם הג' שלמעלה ממנו הוא התחוב באליה ונק' קולית וצומת הגידים הוא בראש העצם הב' שהוא השוק מעילוי ערקומה עד מקום שמתפשטי' כמו שמפו' בגמ' ורב יהודה אמר רב פירשו למטה מן הארכובה השנוי במשנתי' למטה מן העצם הב' והוא מן הערקום ולמטה מקום שאין בו צומת הגידים כלל ולמעלה מן העצם התחתון שהוא הרגל כלומר שאם נשבר העצם הב' שמן הערקום ולמעלה שבו בעצם צומת הגידים טרפה ולפי' הקשו לו מאי וכן שניטל צומת הגידים שהרי בכלל נחתכו רגליה מן הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה נחתכו צומת הגידים דלמעלה ממש בסמוך לארכובה משמע ליה. ופירשו עולא ור' הושעיא וכולהו אליבא דרב פפי. למעלה למעלה מן הארכובה השנייה כלומר אם נחתך העצם הג' הנק' קולית טרפה ואם נשבר ורוב בשר קיים כשר כפי מה שמפו' בגמ'. וכן אם נשמט ראשו התחתון מן השוק טרפה אע"פ שכל הבשר קיים שהיא שמוטת ירך ע"פ מה שפירשנו בפ' א"ט. למטה למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כלומר שאם נשבר העצם הראשון שהוא הרגל או אפי' הערקום עצמו באמצעיתו עד מקום שמחבר הערקום לשוק כשרה משם ולמעלה בודקין בצומת הגידים כמו שמפו' בגמ' ושמועה ברורה היא כפירש"י ז"ל.
ופסקו הגאונים ז"ל ארכובה עליונה כנגדו בגמל ניכר ורש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב ואין להחמיר כ"כ ומשמע מסוגייא דפרכיה דעולא דהיכא דנחתך הרגל לגמרי עור ובשר וגידין ועצמות למטה מן הארכובה העליונה ממקום שהגידין מתפשטי' וכלין ולמעלה אפי' זרקו לאשפה כשרה ואע"פ שהגידין וצומת שלהן הלך ונחתך וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה.
וא"ת א"כ נחתכו צומת הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר אם כדבריך ניקב הטחול יעקור ע"י סם או אם נעקר הרי כשרה וזהו התימא בעצמו וכן לקותא (בסול) בכוליא וכן מים סרוחים גבר הלקות ונפלו הכוליא הוו להו ניטלו הכליות וכשרה אלא כך ה"ה ומכיון שנחתך צומת הגידים נטרפה ואין לה התר וכן בטחול שניקב וכן בכוליא שלקתה ועל שהוא מתמה הטרפות כך הוא ואע"פ שיש בדרכי הרופאי' כן איברים שהוכו וחותכין אותם ומעלה ארוכה וכשנשארין מתים בהן אין בדברי חכמים כן אלא כל שאנו יודעים בהן שנטרפה בשבירת אבר שהיא מתה בו אסור' לעולם וצריך תלמוד.
ולפי דעתי שהדין הזה כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידים ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואעפ"י שהיא חיה הימנו אם בא לחותכו למעלה מ"מ אינה חי' באותה טרפו' שבה כאותו ענין שהוא עכשיו וטרפ' היא זו דאי מבדרי לה סי' נמי לא חיי אבל אם נחתכו למעלה מצומת הגידין וחיתה ואח"כ נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה היא זו וכשרה וא"ת שמא כבר התחיל' מכתה להמית בה חולי הוא זה ומסוכנת כשרה ובודאי מצינו טרפה ונכשרת ריאה שניקבה מתחילה לא סביך בבשרא טרפה הדר סביך בבשרא זו כשרה וכן לקמן והוא דקנה גרמא דידה אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו מעצמו הוא אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טרפה ולוקין עלה. חתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא זו וכללו של דבר בזה לקיימה כל י"ב חדש ולהכשיר' בכך ומכאן נלמוד דחסר ברגל במקום צומת הגידי' בשרה עד שהוא חסרון למעלה מן הארכובה.
וענין צומת הגידין עמד עליו הראב"ד ז"ל, וכך כתב וז"ל אמר אברהם בר דוד ז"ל ראיתי מה שפי' הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין עמ"ש בגמר' אלו הן צומת הגידין רבא א"ר אשי דאגרמא לבר רבה בר רב הונא א"ר אשי דעילוי ערקומ' וכולה מלתא וכו' ואלו עמדתי בסודו או הוקשה לי דבר אחר בו הייתי כותבו אך אלהים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו.
והסוד הנגלה עלי בו מאין קשר וקושי זהו ואומר תחלה מה שראו עיני ומששו ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידים ב' מקומות הם באותו העצם הנק' אשקטי"ל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש וב' המקומות האלו הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחים נוקבי' בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותם הגידים הם גסים וקשים מאד עתה שאלו בעלי הגמ' איזהו מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי ומאיזה מקום הוא מתחיל ובסוף שאלו עד היכן היא תפיסתו.
והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונ' אמר כי הפנימי הוא צומ' הגידין וקי"ל כרבה בר רב הונא דשמואל קאי כוותיה וסוגיא דשמעתא לקמן כוותיה כדמפרשי' לקמן בע"ה ורבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונ' אלא להגיד מקום התחלתו מעילוי ערקומה הן מתחילים להטרף הבהמה בהם ופי' ערקומ' בודקינ"ק והוא המפריש בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקומא הנקרא אשקנקיל"ם ואותו בידקינ"ק נמכר עם העוקץ ואותו העצם העקום שמחוברין בו הגידים התחתונים אשר בהם תולין הבהמה ראשו אחד חופהו הבורקנין והראש האחר עולה עם הגידים ונפרד מן הערקום ומפריד הגידים המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבין ותולין.
וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידי' דערקומה גופה הוא היה מחמיר יותר וא"ל ר' אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פי' אחרי זאת (ואמרו דברי רי"ש) [ואמר רב יהודה אמר שמואל] שאמר צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בא ליתן לנו סי' אם הם החיצונים או הפנימים ואמר כי המקום שהגידי' מצומתים זה עם זה הוא צומת הגידים שאמרו והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה שהם ג' מחוברין זה לזה אבל החיצו' אין שלשתן מחוברין זה עם זה פי' כי אם הב' שהם גסים יוצאים עם העצם העקום שהוא חופה הבורקנין והג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים ובאותו הג' הבהמה נתלית בשעת הפשט ולא תמצא דאותם כולם צמותים זה עם זה כי אם בפנימיים שהב' הקטנים הם שוכבים על הג' שהוא גם משניהם וגם זה עוד סי' אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרתין קטיני איפסיק אלימא אזד' רוב בנין וכו' אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי מניינא אלא בפנימיים כי החיצוניים השנים היוצאים מן העצם העקום ששניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפי' בב' מהם ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אעפ"י כי מהצעת המשנה דומה כי לא בא אביי לפ' אלא עד כמה הן מתפשטים אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סי' אחרים בא לפרש בהם ולהודיע מה הם צומת הגידין לפי שיש גם בפנימיי' חוטי' אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים גם אינם קשים וחזקים כמותה.
עוד ראיתי והנה ב' גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסי' באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברי' עמו ואותם הגידים הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידי' כי אותם אינם נחשבים מן החשבון ואין הבהמ' נטרפת בהם והסי' היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטים הוא מאשוני ורכיכי מאלימי וקטיני ומחוורי ולא חוורי כי כל מה שהגידי' עולין למעלה הם מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמי' מ"מ עם אלו הסי' מתמעטין שאר החוטי' אשר שם והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים. ע"כ דברי הרב ז"ל.

הא דאמר שמואל צומת הגידים שאמרו אפי' לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה. ל"ש בבהמה ול"ש בעוף אמרה ומיהו אנן כלישנא בתרא דרב קי"ל דאמר ברוב כל א' וא' דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דספקא דאורייתא הוא ולחומרא וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שכתבם סתם.

ולימא מר עור משלים לבשר. פירשו הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא כשבשר ועור על גביו חופין את רובו כעין בשר שלם ולא נהיר' דא"כ בר גוזלא דרכיך כ"ש שהיה צריך עור ע"ג בשר.
ור"ח ז"ל כתב משלים כגון שהבשר חופה חצי העצם והעור משלימו לרוב וא"ת מצטרף אפילו חצי בחצי וראינו לרבותי' זולתי זה הפי' ויש בו פרכא ולפי' לא כתבנוהו ע"כ, ורש"י ז"ל נמי כך פירשה.

אמר רב יהודה אמר רב חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. פירוש שלש עצמות יש בריך התחתון הוא הנקרא רגל, וארכובה שלא נמכרת עם הראש. ובראשו העצם הקטן הנקרא ערקומה ובלעז ברוקנק, והוא מחבר הארכובה הזאת, והעצם השני הנקרא שוק, ובאותו הראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין ועולין למעלה ומתפשטין בבשר, והראש העליון של העצם הב' הזה מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה, והוא הנקראת קולית, ואותו ראש העליון של עצם השוק היא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר כמו שמוכיח בבכורות בפרק על אלו מומין (בכורות מא, א), ועכשיו בא רב יהודה ופירש דלמעלה מן הארכובה דמתניתין דקתני שאם נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה טריפה, היינו ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה היינו למעלה ממש ולמטה היינו למטה ממש, שבכל מקום שנחתך עצם הרגל כשר, ואף על פי שנחתך סמוך ממש לארכובה ולמעלה ממש מן הארכובה הזאת טריפה והיינו במקום צומת הגידין, ולפיכך הוקשו לומר מאי וכן שנטלו צומת הגידין שהרי נטילת הגידין בכלל נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה היא. ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא ארכובה טריפה. לימא ניטל צומת הגידין טריפה, וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומות, ועלו דברי רב יהודה בקושיא, ופירשו עולא ורבי אושעיא ורב פפי משמיה דרב דארכובה דמשנתינו היינו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר, שהוא ראש עליון של העצם השני הנקרא שוק, ולמעלה ממנו טריפה היינו כשנחתך עצם הקולית, אבל למטה מן העצם השני כלומר בעצם התחתון השלישי כשר, ואפילו נחתך הערקום בעצמו שמחבר הרגל והשוק כשירה, אבל העצם השני שהוא השוק מקומות יש בו פעמים טריפה ופעמים כשירה, כיצד אם נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טריפה מפני חתיכת הצומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה, והיינו דקתני וכן שנטל צומות הגידין ולמטה, לית לן בה כלל, והיינו דאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין.

וכן שנטל צומת הגידין ו[א]רכובה גופה כדעולא אמר רב הושעיא. וקשיא לי אמאי לא אקשינן עליה דרב פפא מדוקיא דלישנא דמתניתין כדמקשינן לדרב יהודה, דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש, ואלו לדרב פפא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, ויש לומר דללישנא דרב יהודה דהוי בעי למימר דלמעלה למעלה מצומת הגידין ממש קתני במתני' שייך לאקשויי והא למעלה קתני דמשמע סמוך, אבל לרב פפא ודאי לישנא דמתני' דוקא נקט דלמעלה מן הארכובה ממש שכנגדו בגמל ניכר ודאי טריפה, וכל שכן למעלה כל שוהלך וקרב אצל הבוקא טריפה ולמטה למטה ממש נמי כשירה, אלא שאם הולך ומתרחק מן הארכובה פעמים שהיא טריפה, הילכך דוקא במתניתין דמשמע למטה למטה ממש ולמעלה למעלה ממש, (ו)לא תיקשי ליה לרב פפא כלל, אבל לרב יהודה ודאי הוא דקשיא ליה, בפירוש ר״ח ז״ל לא גרסי בהא דרב פפא למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה גופה כדעולא שכנגדו בגמל ניכר, והיא הגירסא הנכונה, דלאותה גירסא הראשונה עדיין קשיא לי מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה כשמזכיר לאותה למטה.
ולענין פסק הלכה, רש״י ז״ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא הנמכרת עם הראש וארכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא ארכובה טריפה, ומיהו דווקא כשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים, אבל רוב בשר קיים כשרה כדמשמע לקמן (חולין עו ע״ב) וכמו שנכתב שם בע״ה. אבל רבותינו הגאונים ז״ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא כדעולא אמר רב הושעיא דהיינו שכנגדו בגמל ניכר, וכן רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא דרב יהודה לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכן מסכים (ומודה) [ומורה] ובא הרמב״ן ז״ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין אפילו זרקו באשפה כשרה אף על פי שהגידין והצומת שלהם הכל הלך ונחתך, וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתא. והקשה האו ז״ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכש'. ותירץ ז״ל שהדין כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה אם בא לחתכו למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טריפות (שבא) [שבה] באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו (בבירו') [בבידור] סימנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידים קודם שחיטה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טריפה ונכשרת ריאה שנקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טריפה סביך בבשרא הוכשרה, וכללו של דבר כל היכא דאפשר לקיימ' שנים עשר חדש חזרה לה (כשרה) [כשרותה] (הזעצער: יותר מסתבר להוסיף ה דהיינו הכשרה) בכך. ומכאן נלמוד דחס' ברגל במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה. ולדברי רבינו ז״ל צריכין אנו לומר בהנהו צנא דנקורן דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומ' הגידין, של אחר שנשחטו אתו לקמיה, שאם לא כן היה לו לחתכן למעלה מן הצומת וכשרין. וההוא בר טביא דהוא בי ריש גלותא (לעיל נט, א) דאפסיק כרעא בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידין, בשנשחט קודם בדיקה. ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי, אמאי לא חתכינהו לרגליה קודם שחיטה, ומפקינן ליה מספק נטול' צומת הגידין, ועוד תמיהא לי בהא, דהא תלמוד ערוך דטריפה אין לך תקנה לעולם, וכדאמרינן בריש פירקין (חולין סח, ב) גבי הוציא העובר את ידו, אמר רבא כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצות שוב אין לו היתר וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם משמע, דאף על גב דשנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן (נד, א) גמירי (דאיבדרי ליה סימני חיי) [דאי בדרי לה סמא חייא], ואם כדברי רבינו ז״ל כיון שאפשר למצוא לה היתר על ידי חתיכת האב' למעלה מן הצומת כשרה, גם עכשיו היה לנו להכשיר', ואף על פי שאין לו תקנה בענין שהוא עומד עכשיו, מה בכך, כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר (מבירו') [מבידור] סימנין. אלא משמע דכל שנטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, וכדוקיא דמתניתין דקתני בהמה שנחתכו רגליה וכו'. וכן שנטל צומת הגידין טריפה וסתמא קתני לא שנא חיה ולא שנא מתה, כל שנטל צומת הגידין טריפה ולא שנה תקנתא, ואם חתכה למעלה כשירה, והא דאמרינן (מח, א) בנקובת הראיה דאי סביך בבשרא כשירה, זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו ולא (בירו') [בידור] סימנין אלא בנטילת האבר, טריפה לעולם. ולענין חתוכת הרגלים, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ז״ל, שהרי אף על פי שהקשה עולא לרבי יהודה, לא ראינו שחזר בו. ואף על פי שרב פפי מתני משמיה דרב יהודה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כדעולא, הוו להו תרי לישני בדאורייתא והלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי שיש סיוע גדול לדברי רש״י ז״ל מדאיפליגו לקמן (חולין עו ע״ב) רב ושמואל גבי נשבר העצם רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ואתקיף רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש״י ז״ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טריפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז״ל אם נפר' למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, לרב נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חי', שהרי יש בו צומת הגידין אף על פי שהוא מוטל באשפה. ונראה שגם רש״י ז״ל תלה טעמו בטעם זה לומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי, ורב נחמן דהוא בתרא הכי סבירא ליה מדאתקיף עליה דשמואל שרש״י ז״ל כ״כ. ולקמן פסק הילכתא הכי אפילו כשנשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי עד כאן לשונו. נראה שדקדק מפלוגתייהו דרב ושמואל כמה שכתבנו כנ״ל. ונראין דבריו, אף על פי שיש לפרש לדברי הגאונים ז״ל אבר שממנה חיה ממש דאילו ליתיה מתה דהיינו ארכובה העליונה, אבל שוק אף על פי שיש בו צומת הגידין אינה חיה ממנו, שאלו נטלו צומת הגידין עם השוק אינה מתה, דהא דפסלינן לה משום נטילת צומת הגידין, אינן אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, אבל נטלו לגמרי עם השוק לא. והראשון נראה עיקר. ובשם רבינו הרב ז״ל ראיתי שהביא ראי' לדברי רש״י ז״ל מעובדא דהנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, ואמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להתקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא בעצם השוק קא מיירי, דבראש אותו עצם יש גידין רכין שסופן להתקשות, אבל בעצם הקולית אין בו גידין כלל, אף על פי שאין זו ראיה גמורה לפי דעתי, דאף כשתמצא לומר שאותן הגידין אינן אלא בסוף עצם השוק, דילמא להכש' האבר בעצמו באו, דכל שאין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת.

ואלו הן צומת הגידין רבא א"ר אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא ולגאו. כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל ראיתי מה שפירש הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין על מה שאמרו בגמ' אלו הן צומת הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר ר' אסי דאגרמא ולגאו (רבה בריה דרבא) [רבא בריה דרבה] אמר ר' אסי דעלוי ערקומא, וכולי מילתא כדאיתא, ואלו עמדתי בסודו אי הוקשה לו דבר אחר בו הייתי כותבו, אך אלקים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו והסוד הנגלה עלי מאין קשר וקושי' זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשי ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין ב' מקומות הן באותו העצם הנקרא אי"ש קנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה עם הראש, ושני המקומות האלו הם במקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה, והמקו' האחר כלפי חוץ, וזנב הבהמה נופלת עליו, והוא מקום שהטבחים נוקבים בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה, מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים, ועתה בעלי הגמרא שואלין איזה מקום צומת הגידין, אם הוא החיצון או הפנימי, ומאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו, והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי, רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה, וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה כדמפרשינן לקמן, ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעלוי ערקומא הן מתחילין להטריף הבהמה בהן, ופירוש ערקומה בוריקנ"ק, והוא המפריד בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקום הנקרא אישקנקי"ל, ואותו בוריקנ"ק נמכר עם העוקץ, ואותו עצם הערקום שמחוברין בו הגידין התחתונים אשר בהן תולין הבהמה ראשו האחד חופה הבוריקנ"ק והראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן הערקום, ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבים ותולין, וההיא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומה גופה הוא היה מחמי' יותר, ואמר להו רבי אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעלוי ערקומ' והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימים, ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו, והם הם הפנימים שאמרתי למעלה כי הם ג' מחוברים זה לזה, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זע"ז כ"א הב' שהם גסי' יוצאים עם העצם מקום שחופ' את הבוריקנ"ק הג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים, ובאותו הג' הבהמה ניתלת בשעת הפשטה, ולא תמצא אותם כולם צמותין זה על זה כי אם בפנימים שהשנים הקטנים שוכבים על השלישי שהוא גס משניהם, וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימי מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני אפסיק אלימא אזדא רוב בנין, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים, כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם הערקום שניהם שוין, ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו השנים מהם, ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אף על פי כן מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנים אחרים בא לפרש בהן מה הן צומת הגידין לפי שיש גם בפנימים חוטין אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם חזקים וקשים כמותם. עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן הב' זולתי מן הב' הקטנים הלבנים אשר אמרתי, ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות ונקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימין וקטיני ומחוורי ולא חיוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקים ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטים שאר החוטין שם, והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים עד כדברי הרב ז"ל.

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי והוא ענין צומת הגידין ושבירת הרגלים ואמר על זה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו אמר הר"מ פי' רגל הבהמה מחוברת מפרקים נראים לחוץ והפרק העליון הסמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים ואפשר שיראה זה בגמל והקצה הסמוך לפרק הזה הסמוך לשוק הוא הנקרא ארכובה ובפרק הזה שקצהו האחד סמוך אל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טרפה ואם נשבר (ורוב) ועור ובשר חופה רוב העצם השבור כלו ורוב אורך השבר גם כן הרי היא כשרה ואם היה השבר למטה מן ארכובת הבהמה מותר באיזה צד שיהיה ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר ואם היה בשר חופה את רובו הרי היא טרפה ומותר ושחיטתו מטהרתו ודין זה ממש הוא בעוף גם כן שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף בהם אם יצא רוב העצם אותו האבר אסור וכבר ביארנו ששם גידים נופל על העורקים ועל העצבים והיתרים והקשרים לפיכך כשאמר בכאן גידים ר"ל היתרים לפי שכבר נודע מקצת חכמת הניתוח שהעצבים מתערבים עם הבשר ואז יתהוה מהם הגיד הנקרא בלשון ערב עצלה אחר כך מתפרשים ממנו ר"ל מן הבשר ומתחברים אחר שמתרחקים מעיקרם ואז יתהוה מהם יתר מהיתרים וצומת הגידים הוא קבוץ היתרים והוא בבעלי [הארבעה] המותרות לנו לאכל שלשה יתרים אחד עבה ושנים דקים ומתחברים השלשה מיתרים למעלה מן הקרסול לפיכך אם נחתך האחד מהם העבה ונשארו השנים הדקים או אם נחתכו השנים הדקים ונותר העבה בבהמה מותר ואם נחתך העבה ואחד מן הדקים או רוב כל אחד ואחד הוא הנקרא חתוכת צומת הגידין והיא טרפה וכל זה אם נחתכו המיתרים והם ניכרים בעינם לפי שהם לבנים ובענפיהם שהם שלשה אבל אם הרגל נחתך דרך משל מלמעלה לענפי היתרים ר"ל בגוף העצל הרי היא כשרה ואל תתמה ותאמר היאך תחתוך צומת הגידים והיא טרפה ואם נחתך הפרק כלו שבו צומת הגידים היא מותרת לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה והוא מה שאמרו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה ואותם הגופים המקיפים רגל העוף שהם דומים לאלו היתרים וכבר זכרנו אותם בפרק שלפני זה והם שש עשרה אם נחתוך רוב אחד מהם טרפה כמו שזכרנו ונזכר הדין בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתה מטהרה לאותו האבר כמה שנאמר בעובר ששחיטת אמו מטהרתו:

אמר המאירי בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן אם ניטל צומת הגידין פי' אע"פ שארכובה קיימת וצומת הגידים זה מתחיל מראש התחתון של עצם אמצעי ומתפשטין למעלה כנגד הגוף ויש מפרשים שהם מתפשטים למטה עד העקב ובעוף מאצבע יתרה עד המקום העשוי קשקשים ואף גדולי המחברים כך נמצא בקצת ספרים בחבוריהם אלא ששמענו עליהם שטעות סופר היה וראיה פשוטה על זה מה שהקשה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דמפרישנא לרכובה דמתניתין שכנגדה בגמל ניכר דהינו ראש עליון של עצם המחובר עד סוף ראש תחתון של עצם עליון וקאמר דמשם (דמשם) ולמעלה דהינו בעצם עליון טרפה היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין שכל שנחתך מן האמצעי שבו צומת הגידין ולמעלה דהינו בעצם עליון טרפה וכן אם נטל צומת הגידין והוא שנחתך האמצעי במקום צומת הגידין שאין טרפות בעצם זה בחתיכה אלא במקום צומת הגידין אבל נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה אלא לדידך דמפרשת רכובה דמתניתי' רכובה הנמכרת עם הראש וכל שממנה ולמעלה טרפה כגון נחתך בעצם אמצעי מאי וכן היא היא שכל שנחתך בעצם אמצעי אף צומת הגידין נחתך עמו שהרי שם הם מחוברים ואם ללמד דניטל צומת הגידין טרפה אף בלא רכובה לשמעינן ניטל צומת הגידין וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגלים וניטל צומת הגידין ותירץ לו לעולם זה וזה באותו עצם ורכובה בלא צומת הגידין צומת הגידין בלא רכובה כלומר רכובה בלא צומת הגידין שנשבר השוק ולא נחתך ועדין צומת הגידין קיים וכן שניטל צומת הגידין בלא רכובה ואע"ג דאקשי ליה דהא נחתכו ונחתכו לגמרי משמע ולא בשבירה לבד מ"מ לפי דרכך למדת שהצומת הוא בסוף העצם השני וודאי למעלה הם מתפשטים שהרי שיעורם עד המקום שהם נבלעים בבשר וזהו משם ולמעלה ומ"מ שמענו שזה שנמצא בספריהם שבבהמה וחיה מקום צומת הגידין הוא למעלה מן העקב הוא טעות סופר והוא למעלה מן הערקום והוא כדברי האומר דעלוי ערקומא והראיה שהרי סמכו בה אף הם מקום שתולין בו הטבחים את הבהמה והוא האמור כאן היכא דפרעי טבחי אבל מה שכתבו בעוף שתחלתם למטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים קשקשים לא נתברר לנו אם הוא טעות סופר אם לאו ואם הוא כן לא נודע לנו תקונו היאך הוא ואנו לא מצינו חלוק במקום הצומת בין בהמה לעוף:

ונשוב במה שהתחלנו לבאר והוא שארכובה זו נחלקו בה בגמרא רב יהודה פרשה בארכובה הנמכרת עם הראש והיא ראש העצם התחתון וכל שנחתך אותו העצם הן קצתו כגון שנחתך באמצע הן כלו כגון שנחתך ראשו המחובר לשני אפילו נחתך עמו הערקום שעליו הואיל ונשאר העצם השני כלו כשר הא אם נשברה בעצם השני שלמעלה מזה טרפה ועולא פירשה ברכובה שניה והוא ראש העצם השני והיא שאמרו עליה שכנגדו בגמל ניכר והוא שהגמל יש לו עצם בולט לשם ונמצא שאם נחתך עצם אמצעי שהיא כשרה ובלבד שלא במקום צומת הגידין ונשאו ונתנו בה בגמרא והוא שעולא שאל לרב יהודה מאי וכן כמו שביארנו והשיבו רכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכובה על הדרך שביארנו אלא שחזר והקשה והא נחתכו קתני כלומר דמשמע שנחתכו לגמרי ואם כן רכובה בלא צומת הגידין ליכא ושתיק ליה והדר אמר לנפשיה מאי טעמא לא אמרי ליה למעלה פירושו למעלה מצומת הגידין כלומר בראש הצומת קודם שיתחילו להתפשט בבשר הא משהתחילו להתפשט בבשר תהא כשרה אע"פ שהוא כרכובה אמצעית שכנגדה בגמל ניכר ולמטה מן הצומת ר"ל בסוף הצומת שיהא צומת הגידין נשאר עם העצם האמצעי וכן שניטל צומת הגידין שנחתך באמצע הצומת והכל טרפות אחד אלא שחזר בו לומר שאף הוא ישיבהו מן הרכובה ולמעלה קתני דמשמע בכל תחום הרכובה ואם כן לפי דבריו צריך לפרש שכל שמרכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה דהינו כל רכובה שכנגדה בגמל ניכר תהא טרפה וכן אפשר לפרש מאי טעמא לא אמרי למעלה מצומת הגידין ר"ל אף משהתחילו להתפשט בבשר שכל הרכובה בכלל טרפות ולמטה למטה מצומת הגידין דהינו רכובה תחתונה וכן שניטל צומת הגידין שזהו מתחלת רכובה אמצעית עד שיתחילו להתפשט בבשר וחזר בו לומר שאף הוא ישיבהו מארכובה ולמעלה קתני והכל בכלל או שמא מארכובה ולמעלה סמוך לארכובה משמע דהינו הך הצומת הגידין:

זהו פי' הסוגיא לענין ביאור ורב פפי מתני לה בלישנא דרב יהודה אמר רב למעלה למעלה מן הרכובה ומצומת הגידין למטה למטה מן הרכובה ומצומת הגידין וארכובה עצמה כדעולא דהינו שכנגדו בגמל ניכר כלומר למעלה מן הרכובה השניה דהינו בעצם ראשון המחובר לגוף טרפה למטה ממנה ומצומת הגידין דהינו בתחתון הנמכר עם הראש כשרה אבל האמצעי פעמים כשרה והוא למעלה מן הצומת ופעמים טרפה בראשה התחתון ומפני חתיכת הצומת שהוא שם וזהו שאמרו אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וכו' והוצרך לשנות רכובה ללמד שהטרפות הגמור למעלה ממנה ר"ל בעצם עליון (והוצרך לשנות צומת ללמד שהכשרות הגמור למעלה ממנה ר"ל בעצם עליון) והוצרך לשנות צומת ללמד שהכשרות הגמור למטה בעצם תחתון ומה שאמר וכן ניטל צומת הגידין כלומר שנחתך הצומת בסופה של רכובה אמצעית והרכובה קיימת הא למעלה ממנו כשרה וזהו לישנא בתרא דרב יהודה וללשון זה לדעתי לא נחלק עולא עמו אלא שפי' דבריו ואע"פ שרוב מפרשים מניחים איזה מחלקת ביניהם לדעתי אין ביניהם מחלקת ומתוך כך פסקו כל הגאונים כלישנא בתרא וכל שנחתך עצם אמצעי למעלה מן הצומת כשרה אע"פ שהצומת מוטל עמו באשפה וחכמי הדורות מקילין עוד בשטה זו שאם נחתכה במקום הצומת יכול להכשירה כשיחתכנה למעלה קודם שחיטה ואלו ודאי דברים זרים הם שכל שנחתכה מתחלתה במקום הצומת שדא תיכלא בכלה ואין לה עוד תיקון ומהיכן מצינו טרפה ודאית שיש לה הכשר בידי אדם ועוד מה שאמרו בההוא צנא דנקורי דאתא לקמי דרבא ובדקינהו בצומת הגידין וכן ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיק כרעא בתריתא ובדקה רב בצומת הגידין יחתכוה למעלה קודם שחיטה ותכשר:

ולעיקר הפסק מיהא גדולי הרבנים פוסקים כרב יהודה וכלישנא קמא וכל שנחתך אמצעי טרפה באיזה מקום שבו ואין נראה כן חדא דללישנא קמא הא שתיק ליה ועוד דלישנא בתרא עקר דאלו לקמא מאי איצטריך ליה למימר למעלה למעלה מן הארכובה הא בהדיא קתני לה הכי ולא היה לו לומר אלא רכובה שאמרו ברכובה הנמכרת [עם] הראש ומ"מ גדולי הדור מחזקים את דבריהם ממה שנחלקו למטה רב ושמואל בנשבר העצם דרב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ושמואל אמר אף באין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת והקשו לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת אלמא שאין רב סובר כיוצא בה ואם כמו שפסקנו אף רב סובר כן ומה קושיא לשמואל בכך ולדעתי אין זו ראיה שלשטה זו מחלקת זה בעצם עליון הוא והיינו למעלה מן הארכובה כלומר למעלה מאותה שכנגדה בגמל ניכר ושני ליה לשמואל בין נחתכה לנשברה והיינו דאקשי ליה יאמרו וכו' שהרי אלו נחתכה הכל מודים באיסורה והואיל ואין עור ובשר קיים ודאי הרי היא כנחתכה אבל בעצם אמצעי כל שהוא מצומת הגידין ולמעלה אינו קרוי אבר שחיה ממנו ומתוך כך נראה ודאי כמו שפסקנו:

נשבר העצם פי' במקום שאין עושה אותה טרפה שאמרנו כגון מן הארכובה ולמטה ברגלים שאחריה ואף למעלה ממנו בשלפניה ובכל רגלי העוף ובכנפיהם ויצא לחוץ ר"ל שנחתך הבשר ויצא העצם לחוץ אם רוב הבשר שסביבותיה קיים על העצם שיצא לחוץ כשר גם האבר עצמו וזהו שאמר שחיטתו מטהרתו ואם לאו אבר אסור ובהמה ועוף מותרין הא מרכובה ולמעלה טרפה אם אין רוב בשר קיים כמו שיתבאר וכן הלכה ובגמרא אנו מצריכין לדבר זה עור ובשר חופין את רובו ומ"מ יש שאין גורסין כאן ויצא לחוץ ומתוך כך דיו ברוב בשר קיים ואין צורך לעור ובשר חופין את רובו אלא ביצא לחוץ ופירושו רוב בשר קיים עם השבר ובגמרא יתבאר וכן יתבארו שם דברים שלא נתבארו במשנה זו בענין זה כל הצורך:

ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אלא שאני מצרף בזה דין שמוטה אע"פ שלא נתבארה בכאן כדי לידע מכאן דין נחתך ודין נשבר ודין נשמט הכל על הסדר ומ"מ קודם שנתחיל בסדור זה דרך כלל אני מעירך מעט בביאור השמועה דרך קצרה והוא שאחר שהעלינו במחלוקתם של רב יהודה ועולא מה שהעלינו שאלו בגמרא אלו הן צומת הגידין ואע"פ שביררנו שעל כל פנים הן בסוף עצם האמצעי מ"מ אף באותו עצם יש שני מקומות שגידים צומתים בו אחד מבפנים כלפי הבהמה ואחד מבחוץ מקום שהזנב נופלת עליו והוא המקום שהטבחים נוקבים לתלות הבהמה באונקלי מפני שהם גידים גסים וחזקים ורבא אמר דאגרמא ולבר ר"ל שהחיצון הוא הנקרא צומת ורבה בר רב הונא אמר דאגרמא ולגאו והם הפנימיים וכן הלכה ורבה בריה דרבה בר רב דאמר דעלוי ערקומא לא בא לחלוק על הראשונים אלא להכיר מקום התחלתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואמר שהוא על הערקום בורינקיק המפריש בין עצם תחתון לאמצעי ונמצא שכשתשליך הערקום עם הארכובה צומת הגידין מתחלת מראש התחתון של עצם אמצעי והוא היכא דפרעי טבחי ונמצא שהערקום אינו בכלל מקום צומת הגידין אלא דינו כדין רכובה התחתונה וההוא מרבנן דקאמר דערקומא גופה מחמיר יותר ואין הלכה כמותו ומה שאמר שמואל אחר כן צומת הגידין מקום שגידין צומתין אף הוא לא בא לחדש כלום אלא ללמד שהם הפנימיים מפני ששם שלשת הגידין מחוברים אבל החיצונים אע"פ שיש שם שלשה גידין אין שלשתם מחוברים אלא שיש עצם אחד עקום שראשו אחד חופה הערקום ויוצאים עמו שנים מהם והשלישי מחובר לעצם האמצעי ובין השנים ואותו השלישי נתלית הבהמה בשעת הפשטתה ואחר כך נתנו שיעור לצומת כמה הוא תחומו ואמרו על זה עד מקום שמתפשטין ר"ל עד מקום שמתחילין להתפצל בעצם האמצעי ופרשו בו כמלא בטדא דתורא והעקר בפירושו מלא רחב פסת היד והוא ארבעה אצבעות ושאלו בדקה מאי והשיב שכל שהם עומדים בבליטתם הוא צומת ומשמתחילין ליכנס בבשר אינו בצומת הגידין והוא שיעור מועט והוא הוא גם כן שיעור אשיני ורכיכי שבבליטתם הם קשים ומשנכנסים בבשר הם מתחילים להתרכך וכן הוא הוא שיעור אלימי וקטיני שמשהתחילו ליכנס בבשר הם מתחילים להתדקק וגדולי הרבנים פירשו ברכיכי שאף משנכנסו בבשר הם קשים שיעור מועט ואין נראה כן ובעוף ודאי שיעורו גם כן מראש הרכובה האמצעית עד שמתחילין ליכנס בבשר שבעצם הנקרא גיינול וזהו גם כן שיעור חיורי ולא חיורי שמשמתחילין ליכנס בבשר הם מתחילים להתאדם ומר בר רב אשי היה מחמיר מעט והוא שכשמתחילין ליכנס בבשר אינם אדומים עדין אלא זיגי ר"ל צבע ממוצע ומזהיר והוא דן אותם בצומת הגידין והוא כשמתחילין ליכנס בבשר דק שעל העצם עד שנכנסין בעובי הבשר ואנו גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיורי ואם כן אין הלכה כמותו אלא מכיון שמתחילין ליכנס אף בבשר הדק יצאו מתורת צומת הגידין ומ"מ יש גורסים ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא אבל בזו הלכה כמותו וראשון עיקר שאין לדחות כל שאר הלשונות בשביל זה וגדולי המפרשים אע"פ שביאור הלכה זו לא נתבררה אלא מפיהם ומפי כתבם ומ"מ מה שכתבו בזו שאמרו בליטי לא הוו צומת הגידין וכו' שאע"פ שנראה שלא באו אלא לפרש עד כמה מתפשטים סימנין אחרים הוא בא ליתן עדין מה הם צומת הגידין אין הדברים נראין ומ"מ הם מפרשים טעם לדבריהם מפני שמצאו שיש לפעמים חוטין אחרים נבלעים והם מוזריקי דדמא שאינם לבנים כל כך כאותם שנקראו צומת הגידין וכן לא קשים כמותם ועוד ראו בבהמה שני גידים קטנים כעין גידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים הנכללים בגידים האמור עליהם תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני ומפרשים שעליהם אמר בליטי לא הוו צומת הגידין ולהודיע שכל אלו אינם מן החשבון ואין הדברים נראין שאם כן היה לו לומר לא הוו גידין ולא לומר לא הוו צומת הגידין אלא שאע"פ שהדברים ודאי כך הם לענין פי' מיהא אף מה שאמר בליעי וכו' לענין השיעור נאמר כדבריו ר"ל אשוני ורכיכי שאף הם מודים שנאמרו לענין השיעור ולדבריהם אף באשוני ורכיכי אפשר לומר כן ומה ענין להניח את אלו לשיעור תחום עד היכן הם מתפשטים יותר מבליעי ובליטי ועוד שאם כן לא היה לו לכלול את כלם במאמר אחד אלא בליעי ובליטי במאמר אחד והאחרים במאמר אחר ועוד שהיה לו להקדים אותם שבאו לשיעור הואיל ודבריו חוזרים על שאלת בבהמה דקה מאי:

בפרש"י בד"ה למטה מן הארכובה כו' למטה הימנה ומכל עצם האמצעי כו' דלמטה ממש ליכא למימר כו' וכ"ש בגובהו כו' עכ"ל לרווחא דמלתא כתב כך דקושטא הוא להאי לישנא כיון דבצומת הגידין טרפה וכ"ש בגובהו מיהו בלאו הכי נמי אי קאי למטה מארכובה עליונה ע"כ דלמטה לאו ממש מיד אלא למטה הימנו ומכל עצם האמצעי כיון דזימנין טרפה כגון בצומת הגידין כפרש"י בהדיא באידך לישנא דמתני רב פפא ועוד נראה לפי מ"ש התוס' דלעולא ניחא דה"מ מפרש נמי מן הארכובה ולמטה מיד אע"ג דזמנין דטרפה כגון בצומת הגידין הוצרך להוכיח הכא דליכא לפרושי הכי למאי דס"ל דכ"ש בגובהו ואין להקשות לפום הך סברא דאית ליה דכ"ש (בהו) [בגובהו] מאי קאמר אמאי לא אמרי ליה למעלה למעלה מצומת הגידין הא אכתי תקשי ליתני ניטלו צומת הגידין וכ"ש נחתכו בגובהו די"ל דאצטריך ליה למתני דבגובה טרפה משום דלא נימא כסברת עולא כדמסיק טרפות קא מדמי' כו' ולא הוי כ"ש ועי"ל למאי דקמפרש למעלה למעלה מצומת הגידין איכא למימר דלא זו אף זו קתני דלא זו חתוכה בגובה אלא אף בצומת הגידין טרפה אבל למאי דמפרש ליה נחתכו מיד במקום צומת הגידין שפיר תקשי ליה דלא ליתני אלא ניטלו צומת הגידין דלא שייך בהא לא זו אף זו כיון דנחתכו בכלל ניטל צומת הגידין הוא וכה"ג כתבו התוס' אהא דר"פ מפנין השתא ה' מפנין ד' מבעיא דלא שייך למימר ביה לא זו אף זו וק"ל:

בד"ה למטה. דמתני' לאו למטה כו' מאותה ארכובה ומעצם אמצעי כולו כו' עכ"ל וכן פי' הרא"ש לעולא עצם אמצעי כולו נקרא ארכובה ויש לדקדק מי הכריחו למימר ארכובה גופה כדעולא דכה"ג המ"ל אארכובה תחתונה דלמטה כשרה כ"מ שיחתך ולמעלה לאו מיד קאמר דהא בעצם אמצעי זימנין דכשרה אלא למעלה מאותה ארכובה ומעצם אמצעי כולו דהיינו בעצם קוליות ודאי טרפה וי"ל דעצם אמצעי כולו לא הוזכר במתני' אלא צומת הגידין הוזכרו והשתא לגבי למטה איכא למימר למטה מארכובה עליונה ומצומת הגידין קאמר דהיינו עצם אמצעי כולו דתחלתו ארכובה עליונה וסופו צומת הגידין אבל גבי למעלה ליכא למימר הכי למעלה מארכובה ומצומת הגידין דלאו היינו עצם אמצעי כולו וא"כ תיטרף גם אחר הצומת הגידין בגובהו וק"ל:

בגמ' לבתר דנפיק אמר מ"מ לא אמרי ליה וכו' למעלה מצומות הגידין וכו'. ומ"מ יש חילוק בין לישנא זה ובין לישנא קמא דקאמר למעלה מן הארכובה וכו' דללישנא קמא אם נחתך העצם מיד למעלה מהארכובה במקום צומת הגידין אפי' צומות הגידין קיימין טרפה וללישנא זה דוקא אם נחתך העצם למעלה מצומת הגידין אז היא טרפה אבל במקום צומות הגידין אם נחתך העצם בלא צומת הגידין כשרה ודו"ק:

ברש"י ד"ה למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר דלא תימא וכו'. נראה דהוקשה לו לרש"י מאי אצטריך ליה לרב יהודה למימר למטה מן הארכובה הא מבואר במתני' דלמטה מן הארכובה קאמר והל"ל בקצרה באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש לכך כתב רש"י שרב יהודה בא ליתן טעם לדבריו על שהוא מפרש דארכובה דמתני' היא ארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש משום דלמטה משמע סמוך לה מיד ואי הוה מפרש פירוש דמתני' ארכובה העליונה א"א לפרש סמוך לה מיד משום דרב יהודה ס"ל דבכל עצם האמצעי אפי' שלא במקום צומות הגידין אם נחתך שם טרפה מכח כ"ש דצומות הגידין שהן בשיפולי טרפה כ"ש בגבהו וליתא סברא דעולא דקאמר רב אשי לקמן לדידיה טרפות מדמית להדדי וכו' וא"כ היינו צריכין לפרש בהכרח לפי סברתו דלמטה מן הארכובה ומכל צומות הגידין קאמר ולכך מוכרח הוא לפרש לפי סברתו דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר כן נ"ל אבל א"ל דכונת רש"י במה שכתב דלא תימא וכו' שרב יהודה הוצרך לומר למטה וכו' כדי שלא תטעה לפרש מתני' דר"ל ארכובה עליונה ומאי למטה למטה ממנו ומכל עצם האמצעי וכו' דא"כ תקשה לך מאי נפקא מינה לר"י שיפרש כן כיון דלענין דינא אין חילוק שהרי לפי סברת רב יהודה דינא הכי הוא וק"ל אבל לפי מה שכתבתי יתיישב שפיר והא דלא מפרש רש"י דרב יהודה קאמר הכי כדי להוציא מפירושו דעולא נראה משום דאביי לא הכריח ולא סתר ר"י פירושו דעולא כלל במה שאמר דלמטה הוי סמוך לו מיד דכשרה משום דהא לעולא נמי דמפרש דארכובה עליונה קאמר הוי נמי סמוך לו למטה מיד כשרה דהא ס"ל דבעצם למעלה מצומות הגידין ולמטה מן הארכובה העליונה אם נחתך שם כשרה ודו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה הכא נמי מן הארכובה ולמעלה קתני לעולא ניחא דמצי לפרש וכו'. ר"ל ואם תקשה לך כמו שלפי זה לא יתיישב הא דקתני ולמעלה כמו כן לעולא נמי לא ניחא הא דקתני למטה מן הארכובה לכך קאמר לעולא ניחא דמצי לפרש וכו':

רש"י בד"ה בגמל ניכר כו' ארכובה הוי כו'. נ"ב ארכובה הוא פי' על ערקוב נ"ל:

בא"ד קפץ העליון כו'. נ"ב פי' קשר:

גמרא ר"פ מתני הכי כו' למעלה למעלה מן הארכובה וכן שניטל כו'. כ"ה הגי' ברא"ש ומלות ומצומת הגידין ליתא וכן נכון:

רש"י ד"ה בגמל ניכר. שאינה מגעת לערקום דהיינו ארכובה כו'. כ"ה בר"ן:

רש"י ד"ה מ"ט לא אמרי. הוא למטה מן הארכובה ולמעלה כו'. כצ"ל ותיבות ומצומת הגידין נראה למחוק:

רש"י ד"ה ולא אמרי ליה. וה"נ אי הוה אמרי ליה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וכי מתתי. ולקמן פסיק הלכתא הכי אפי' בנשבר כו'. לכאורה משם אין הכרע דמיירי בארכובה התחתונה. שוב ראיתי ברא"ש שדחה באמת ראיה זו: ונ"ל דרש"י לשיטתי' דפי' שם טעמא דשמואל דמכשיר בנשבר משום דגידין קיימי. ולמ"ד ארכובה עליונה ע"כ אין הטעם משום חסרון הגידין דהרי מכשיר בנחתך עצם האמצעי למעלה מצה"ג אף שנחסרו הגידין. וע"כ לדידי' טריפות דנחתך למעלה מארכובה העליונה אינו אלא משום גוף העצם א"כ אפי' נשבר נמי ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה דאגרמא ולבר. כדמפרש לקמן. הס"ד ומה"ד דאגרמא ולגו:

גמ׳ רבה אמר רב אסי כצ"ל:

רש״י ד"ה ר"פ מתני לדרב יהודה הכי כצ"ל:

רש"י ד"ה ארבעה. עי' לעיל דף נ ע"ב ברש"י ד"ה בטדי ולעיל דף מד ע"א בתוס' ד"ה כדי:

ברש"י במשנה בד"ה נשבר העצם וכו' אם רוב בשר קיים מפרש בגמ' רוב עוביו ורוב הקיפו. הנה אין דרכו של רש"י להביא במשנה מה שאינו הכרח להפשט ומה בעי רש"י בזה ודי היה לו אם היה אומר סתם בגמרא מפרש, ולא עוד אלא ששום מ"ד אינו סובר שיהיה הפירוש במשנה או בברייתא רוב עוביו ורוב הקיפו רק בחדא סגי אלא שמתוך דלא ידעינן הלכתא כמאן אי כמ"ד רוב עוביו אי כמ"ד הקיפו ולכן אמר רב פפא בעינן תרוייהו מצד חומרת הספק אבל שיהיה הפירוש במשנה ובברייתא שניהם יחדיו הא ליתא וא"כ היכי קאמר רש"י בגמרא מפרש רוב עוביו ורוב הקיפו דמשמע שמפרש בגמרא פירוש המשנה ככה וזה ליתא. ועוד שאפילו לדינא אני מסופק בזה שהרי לכך הכריע רב פפא דבעינן תרוייהו משום דלא ידעינן הלכתא כמאן וכלל גדול הוא בספיקא דאיסורא ובפלוגתא דאמוראי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל ולפי מה דמסקינן לעיל (דף עג ע"ב) אברים המדולדלים לית בהו אלא מצות פרוש בעלמא ובין לרב ובין לשמואל משנתינו על כרחך מיירי היכא שהבהמה מותרת ולשמואל בכל גווני הבהמה מותרת ולרב על כרחך מיירי למטה מארכובה שהרי אמר במשנתינו אין שחיטתו מטהרתו דקאי על האבר וכמו שפירש רש"י לקמן בהדיא בדברי רב דאמר זה וזה אסורות ומשנתינו מיירי למטה מארכובה ע"ש ברש"י וכיון שכן דמשנתינו מיירי באיסור דרבנן למה נצריך תרוייהו והיה לנו להקל דסגי בחד מינייהו יהיה איזה שיהיה. ובזה אמרתי לקמן דקבע הך אוקימתא דרוב עוביו או הקיפו אברייתא דת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ וכו' ולמה לא קבע אמשנתינו דתנן אם רוב בשר קיים הוה לי' לפרש וכמה רוב ובשלמא למה שכתב הר"ן בשם הרשב"א בשם רבו רבינו יונה דמתני' וברייתא לאו בחד גווני מיירי ומשנתינו בלא יצא לחוץ ולא בעינן כלל לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו א"כ שפיר אתי דלא קבע אמשנתינו אבל לפרש"י דגם משנתינו בעי רוב עוביו והקיפו ומשנתינו עם ברייתא דלקמן בחד גוונא מיירי א"כ קשה כנ"ל אמנם למה שכתבתי אתי שפיר משום דרצה לומר על זה הכרעתו דרב פפא דבעינן תרווייהו ובמשנתינו דמיירי במקום שאינו האסור רק האבר והוא רק מדרבנן לא היה יכול רב פפא להכריע בזה דבעינן תרווייהו:

ובזה נלע"ד דרבינו יונה שכתב דמשנתינו מיירי בלא יצא לחוץ ולא בעי כלל רוב עוביו או הקיפו לשיטתו אזיל דהר"ן כתב בשמו להכריע כלישנא קמא מכח מה דאמרינן לקמן בגידין שסופן להקשות וכו' ובעצם הקולית אין שם גידין כלל ומכלל דבעצם השוק מיירי ומוכח כלישנא קמא דגם בעצם השוק יש טרפות. דאין לומר דמיירי לענין איסור אבר דא"כ היכי אמר רב פפא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי האבר אין בו רק מצות פרוש. והדבר תמוה בעיני מאד דלשיטת רבינו יונה דבעצם הקולית ליכא גידין וא"כ מיירי בעצם השוק א"כ איך אמר רב פפא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי רב פפא עצמו אמר בשם רב דבעצם השוק אין שם טרפה דהרי ר"פ מפרש ארכוב' עצמו כדעולא וא"כ מה בכך שיהיה הלכתא כלישנא קמא מ"מ רב פפא דאיהו מרא דשמעתא בלישנא בתרא איך אמר איסורא דאורייתא והרי לדידיה ליכא בעצם השוק בשבירה שום איסור דאורייתא. אלא ודאי רב פפא סובר כלישנא קמא דלעיל דבאבר דעובר דכ"ע שחיטה עושה ניפול וא"כ גם האבר אסור מדאורייתא ורבינו יונה אעפ"כ הוכיח דקיי"ל כל"ק דרב ולא מקושיית רב פפא אלא מדאישתיק ליה רבה ואמאי אשתיק ואע"פ דמסיק דאישתיק משום דהדר ביה ר' יוחנן וס"ל שגידין שסופן להקשות אין דינן כבשר מ"מ לא גריע מעור והרי בעור יש תרי לישני אליבא דר' יוחנן ולחד לישנא עור לבדו ג"כ מציל והרי באבר שהוא למסקנא דסוגיא דלעיל (דף עג ע"ב) רק מצות פרוש מדרבנן הוה לן למיזל לקולא שאפילו עור מציל ורבה גופה אמר לעיל (דף סח ע"ב) כטרפה דלית ליה תקנתא לאבר בחזרה וא"כ לדידיה ודאי לרבנן לא גרע אבר דבהמה מאבר דעובר ששחיטה לרבנן אינו עושה ניפול עיין לעיל (דף עג ע"א) שעיקר טעמיה דלישנא קמא שרצה להחמיר באבר דבהמה יותר מאבר דעובר היינו משום דעובר אית ליה תקנתא בחזרה ולרבה זה ליתא וא"כ למה שתק רבה אלא ודאי הלכה כל"ק דרב וגם הבהמה אסורה ויש כאן איסור דאורייתא אפי' וברי לרבה ועכ"פ יצא לנו מזה דלרבינו יונה שאין בעצם הקולית גידין הללו ודאי דרב פפא ס"ל שאבר עצמו אסור מדאורייתא וא"כ גם על המשנה היה יכול רב פפא לומר בעינן תרווייהו אף שהמשנה מיירי מארכובה ולמטה במקום שהאבר לחוד נאסר וא"כ למה קבע הגמרא דברים הללו על הברייתא ולא על המשנה אלא ודאי דהמשנה מיירי בלא יצא לחוץ:

ולא בעינן לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו רק שיהיה רוב בשר קיים:

ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו לחומרא אף דמשנתינו מיירי לענין איסור אבר לחוד ואולי סבר רש"י כדעת הרב המגיד שפירש דעת הרמב"ם בפ"ה מה' מאכלות אסורות שאפילו במקום שאבר לחוד נאסר מ"מ אסור מדאורייתא אלא שאין בו מלקות וזה שאמרו בגמרא שאין בו אלא מצות פרוש היינו מן התורה ולכך פסק הרמב"ם שם בכל הבעיות להחמיר ולכך כתב רש"י דבעינן רוב שניהם:

והואיל ואני עומד בדברי הרמב"ם שם אומר אני מ"ש הה"מ שם הלכה ח' וז"ל ונתבאר בגמרא שגידין הרכין אין מצילין הואיל וסופן להקשות ולזה לא הזכירן רבינו עכ"ל הה"מ ואני אומר א"כ היה לו לרמב"ם להזכיר ההיפך ולומר שאין מצילין. אבל נלע"ד שעד כאן לא פלפלו בגמרא אם גידין הרכין מצילין אלא להך לישנא דעור לבדו אינו מציל אבל להך לישנא דעור לבדו מציל ק"ו שגידין הרכין מצילין שודאי שגידין הללו עדיפי מעור שהרי מתחלה רצה ר' יוחנן לומר שהם כבשר ממש. וא"כ כיון שהרמב"ם פסק שם שעור לבדו ג"כ מציל לא הוצרך להזכיר דין הגידין ובודאי שמצילין:

ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו משום דסובר דגם אבר המדולדל אסור מדאורייתא ומה שכיון בזה לפרש כן במשנתינו הציע בזה הקדמה למה שמפרש לקמן בדברי רב דאמר ואם לאו זה וזה אסור וכתב רש"י ומתניתין דקתני וא"ל אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר אבר אסור משום מדולדל והנה היא גופה קשיא למה שבק התנא איסור הבהמה למעלה מן הארכובה ומהדר אאיסור אבר שהוא למטה מן הארכובה והלא עכשיו יש לטעות דגם למעלה מארכובה הבהמה מותרת וכמו שסובר שמואל באמת והוה ליה לתנא למתני למעלה מן הארכובה שהבהמה כולה אסורה וצריך לומר שאז הוה אמינא דלמטה מארכובה אפילו האבר מותר וקמ"ל מתניתין רבותא דאבר. ועל זה קשה שביק לן תנא איסור הבהמה שהוא דאורייתא ונותן מקום לטעות באיסור תורה ומהדר אאיסור אבר שהוא רק מדרבנן. ולכך פירש רש"י במשנה דגם באבר בעינן עוביו והקיפו משום דגם אבר אסור מן התורה אלא שמצאתי שרש"י בעצמו פירש בהדיא לעיל (דף עד ע"א) בד"ה אלא מצות פרוש מדרבנן] אלא דאכתי אין זה מספיק אולי דאכתי קשה שביק התנא איסור בהמה שהוא במלקות ומהדר אאיסור אבר שאפילו נימא שהוא מן התורה אפ"ה אינו איסור מלקות דהרי קיימ"ל אכלו אינו לוקה שאין בו רק מצות פרוש וכמבואר לעיל (דף עד ע"א) ובזה אמרתי פירוש דברי הגמרא ששלחו מתם כוותיה דרב והדר שלחו כוותיה דשמואל והדר שלחו כוותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא. ויש לתמוה בשלמא מה ששלחו מתחלה כוותיה דרב הוא שפיר שהלכתא כוותיה באיסורין אלא מה דשלחו פעם שניה כוותיה דשמואל צריך טעם. ועוד כיון שהיה להם באמצע איזה טעם המכריחם להכריע כשמואל א"כ לבסוף מה קסברי דהדר שלחו כוותיה דרב ומה הוסיפו בה עתה דברים שאבר עצמו מטמא במשא ונראה על פי מ"ש דלרב קשיא מתניתין למה נקט אין שחיטתו מטהרתו על האבר והלא הבהמה כולה אסורה ואי כתירוץ רש"י שמיירי למטה מארכובה היא גופה קשיא למה שביק התנא רבותא דאיסור בהמה שהוא מן התורה ונקט רבותא דאבר שהוא לרוב הפוסקים מדרבנן ואפילו להרב המגיד אליבא דרמב"ם מ"מ אין בו מלקות וכנ"ל ורציתי לומר דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא ורב לשיטתו דללישנא קמא דרב יהודה דלעיל דארכובה היינו הנמכרת עם הראש וא"כ קשיא קושיית עולא מאי וכן שניטלו צ"ה וצ"ל תני רכובה בלא צ"ה ותני צ"ה בלא רכובה וא"כ על כרחך נחתך לאו דוקא והוא הדין נשבר דבנחתך לא משכחת רכובה בלא צ"ה וכדהקשה עולא באמת והא נחתך קתני. אבל לרב צ"ל נחתך והה"ד נשבר ושפיר משכחת רכובה בלא צ"ה בנשבר וא"כ ממילא מוכח מרישא עצמה דנחתך והה"ד נשבר ולכך מהדר בסיפא אאיסור אבר דאפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור. ובזה אפשר לפרש מה שמקשה הגמרא ולשמואל יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה וכו' ולכאורה והרי הוציא עובר ידו או שאר אברים היוצא אסור ושאר העובר מותר ואפילו הוציא כמה אברים כל זמן שלא יצא רובו או ראשו אברים שיצאו קיימי באיסור ושאר העובר מותר ואפילו יצאו אברים שהנשמה תלויה בהם ולמה לא הקשה יאמרו אבר מוטל באשפה ולחלק בזה בין עובר לבהמה הוא קצת דוחק. וע"פ דרך הנ"ל נראה לפרש דעל מה שחותך אחר שחיטה ומשליך לאשפה לא אכפת לן רק כך מקשה לשמואל כיון דלדידך נחתך דוקא ולא נשבר א"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וא"כ ליכא למימר רכובה דמתניתין היינו הנמכרת עם הראש דא"כ קשה מאי וכן שניטלו צ"ה וצריך לומר דרכובה עליונה ולמטה ממנה כשר א"כ יאמרו אבר שחיות תלוי בה מוטל באשפה בחיי הבהמה שהרי כיון שנחתך עצם השוק למעלה ומוטל באשפה א"כ גם הגידין מוטלין באשפה ומותרת:

ועל פי זה נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל ביש"ש שהקשה על הרא"ש דס"ל דארכובה הנמכרת עם הראש היינו עצם התחתון עצמו ונחתך בערקום גופיה הוה למעלה מארכובה ופסולה ושם אין שום צ"ה שהרי האי מ"ד דערקומא גופא אמר להו ר' אבא לא תציתו ליה וכו' וא"כ שפיר משכחת רכובה בלא צ"ה וצ"ה בלא רכובה ומאי הקשה עולא לרב יהודה ואומר אני שעולא באמרו והא נחתך קתני כוונתו בזה לסתור דעת הרא"ש וכך הם הוצעת הדברים שעולא הקשה אלא לדידך מאי וכן שניטלו וכו' שסבר שערקום הוא שנקרא ארכובה בין למ"ד עליונה ובין למ"ד תחתונה הכל הכוונה על הערקום וכדעת הרא"ש בתשובה ולא כפירוש הרא"ש בפסקיו ולכן הקשה להוכיח דאין כוונת המשנה על התחתונה דא"כ היינו ניטלו צ"ה ורב יהודה השיב לו רכובה בלא צ"ה השיב לו סברת הרא"ש בפסקיו דארכובה היינו עצם התחתון עצמו וערקום מחשב למעלה מארכובה וא"כ שפיר משכחת גם בנחתך רכובה בלא צ"ה ועל זה הקשה לו עולא והא נחתכו קתני וכוונתו היא גופה קשיא למה קתני נחתכו ונתני נשבר שהוא רבותא יותר אלא על כרחך דלהכי קתני נחתך משום דעל ידי זה אנו אומרים דארכובה היינו עליונה דאי תחתונה א"כ מאי וכן שנטלו צ"ה וא"כ על כרחך ארכובה היינו הערקום ושפיר מוכח. וכל זה לסברת עולא דלא ס"ל שיש ק"ו אם במקום צ"ה טרפה ק"ו למעלה אבל באמת רב לא הדר ביה וקושיית עולא לרב לאו כלום היא דאדרבה להכי קתני נחתך להורות דהיינו ארכובה תחתונה ולמעלה היינו בערקום דאי עליונה קשיא למה ליה למתני כלל כיון דתנן צ"ה טרפה ק"ו נחתך הרגל למעלה שאז ממילא גם צ"ה נטולין אלא ודאי דארכובה היינו תחתונה אבל אי הוה קתני נשבר הוה אמינא דארכובה היינו עליונה ואין אנו צריכין לסברת התוס' שכתבו דנקט נחתך משום סיפא דלמטה אפילו נחתך כשר:

ונחזור למה שכתבנו דאף דלרב בנשבר למעלה מארכובה גם הבהמה אסורה מ"מ נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו דקאי על האבר משום דמיירי למטה מארכובה ולהשמיענו רבותא דאבר אפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור ורבותא דבהמה שאסורה למעלה מארכובה מרישא שמעת לה דעל כרחך נחתך דרישא היינו נשבר דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וכל זה ללישנא קמא דרב יהודה אבל לעולא או ללישנא בתרא הא ליתא. ואולי זהו כוונת רש"י מה שכתב בריש שמעתין כלישנא קמא קיי"ל ולקמן פסיק הלכתא אפילו בנשבר העצם ק"ו בנחתך לגמרי והרא"ש תמה על ראייתו של רש"י דמנ"ל לרש"י דפלוגתא דרב ושמואל מיירי למעלה מארכובה התתחונה ואולי פלוגתייהו מיירי למעלה מארכובה עליונה וחוץ לדרכנו רציתי לומר משום דלקמן פירש רש"י בדברי שמואל וזה לשון רש"י ולשמואל מתניתין בין למעלה ובין למטה קאמר ושני ליה למתניתין בין נחתך לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימא עכ"ל רש"י וא"כ פשוט ליה לרש"י שאין מקום לחלק בין נחתך לנשבר אלא מכח הגידין אבל אם היה לנו הוכחה שטרפות העצם בנחתך הוא מצד עצמו ולא מצד הגידין א"כ היה ראוי להטריף גם בנשבר ואי ס"ד דלשמואל מתניתין בארכובה עליונה א"כ נחתך למטה מארכובה עליונה שהוא למעלה מהגידין כשרה אף שניטל העצם עם הגידין שבתחתיתו לא משגחינן בהו כיון שאין החתך בגידין עצמם א"כ לפי זה על כרחך נחתך למעלה דהיינו בקוליות אין הטרפות מצד הגידין אלא מצד עצמו שמכה של חתיכת העצם טרפה א"כ למה נשבר כשר אלא ודאי דלשמואל ארכובה היינו תחתונה:

ולפי זה על כרחך מוכח דרש"י לא ס"ל כדעת הרא"ש דנחתך בערקום גופא מקרי למעלה מארכובה וטרפה לל"ק דרב דא"כ יהיה שמואל דלא כחד מנייהו דכעולא וכרב פפא לא אתי שמואל כמו שהוכחתי לעיל דלדידהו כיון דנחתך עצם השוק למעלה מגידין כשר א"כ על כרחך טרפות של עצם הקוליות מצד עצמו ולא מצד הגידין וכלש"ק דרב ג"כ לא אתי כיון דללשון זה נחתך נגד הערקום טרפה ושם ליכא גידין וג"כ אין הטרפות משום הגידין א"כ למה נשבר כשר ומה בין נחתך לנשבר אלא על כרחך דלרש"י ערקום גופא הוא הארכובה ולמעלה ממנו הוא הנקרא למעלה מארכובה ודלא כבעל אשל אברהם שכתב דלרש"י נחתך נגד הערקום טרפה:

ומה שהוכיח האשל אברהם מדברי רש"י בריש שמעתין בד"ה למטה מן הארכובה וכו' דלא תימא ארכובה דמתניתין היינו עליונה שבין הקוליות וכו' ומאי למטה וכו' ע"ש ברש"י והקשה האשל אברהם ומה אתי רב יהודה לאפוקי מפירוש זה ומה הפסד יהיה בפירוש הזה כיון שעל כרחנו נפרש למטה ממנה ומכל עצם האמצעי ובעצם האמצעי אפילו בגובהו נטריף מכח כ"ש א"כ היינו הך אלא ודאי דנ"מ לענין נגד הערקום ע"ש באשל אברהם. גם מהר"ם מלובלין הרגיש בדקדוק זה ואני אומר שאם היינו מטריפין מכח ק"ו אבל לא נזכר טרפות עצם השוק מצד עצמו במשנה א"כ כל עיקר טרפות דיליה הוא מצד הגידין ואז נשבר כשר בעצם השוק משא"כ עכשיו דארכובה הוא תחתונה ונזכר טרפות עצם השוק במשנה מצד עצמו ולא מצד הגידין שהרי עדיין לא הזכיר טרפות הגידין ואז גם בנשבר טרפה ואף שעולא הקשה לרב יהודה לדידך וכו' היינו דעכ"פ במשנה נחתך קתני ואי עיקר טעם המשנה להודיענו שטרפות שלו מצד עצמו כדי שנדע שגם נשבר כשר היה לו למתני נשבר בהדיא:

ועל פי דרכנו בלא"ה דברי רש"י נכונים ולא קשיא קושיית הרא"ש וכוונת רש"י דכיון דקיי"ל דנשבר ערפה א"כ למה נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו שביק תנא למעלה מארכובה איסור הבהמה ונקט למטה מארכובה איסור אבר אלא על כרחך דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא דעל כרחך נחתך היינו נשבר דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וא"כ ממילא מוכח דארכובה היינו תחתונה:

ומעתה לרב פפא דמתני אליבא דרב לישנא בתרא היא גופה קשיא לרב למה שביק תנא איסור בהמה שהיא דאורייתא ואיסור מלקות ונקט איסור אבר שהוא רק איסור דרבנן ועכ"פ מלקות בודאי אין בו ואמרתי שזהו כוונת השלחו מתמן דמתחלה שלחו כוותיה דרב משום דקיי"ל כוותיה באיסורין ומתניתין לא הוה קשיא להו משום שמתחלה שמעו לישנא קמא דרב יהודה ואז לא קשיא מתניתין כנ"ל והדר שמעו לישנא דרב פפא ואז הוה קשיא להו מתניתין שביק תנא איסור מלקות כנ"ל ולכך שלחו כוותיה דשמואל משום דדיוקא מתניתין כוותיה והדר שלחו כוותיה דרב והוסיפו דברים שאבר מטמא במשא והיינו דס"ל שחיטה עושה ניפול ויש באבר הזה איסור אמ"ה ממש וגם האבר איסור דאורייתא ומלקות וא"כ שפיר נקט במשנה רבותא דאבר ולא קשיא מתניתין לרב כלל ועכ"פ למאן דס"ל שאבר הוא איסור דרבנן ממילא מוכח דקיי"ל כלישנא קמא דרב יהודה וכיון דמכריע בגמרא לעיל (דף עד) שאין בו אלא מצות פרוש ממילא שפיר הוכיח רש"י דקיי"ל כלישנא קמא ובזה קשה לי על רבינו יונה כיון שכל עיקר הוכחתו להוכיח כלישנא קמא הוא ממה שאין באבר איסור דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשמו א"כ בקיצור היה לו להוכיח כהוכחת רש"י:

ונחזור לדברינו ששלחו שאבר עצמו מטמא במשא כדי לתרץ מה דנקט במשנה אין שחיטה מטהרתו ומיירי למטה מארכובה באיסור אבר וגם זה אסור מדאורייתא שהרי מטמא במשא ולפי זה מוכיח שגם בלמטה מארכובה ג"כ מטמא במשא ובזה אמרתי לתרץ מה דאיתא באשל אברהם אם יש מקום לחלק בטומאת משא בין למטה מארכובה ובין למעלה מארכובה א"כ מאי מתיב רב חסדא ודלמא אינהו דשלחו שמטמא מיירי למעלה מארכובה וברייתא אולי מיירי למטה מארכובה ולדידי ניחא דעל כרחך אינהו גופייהו בלמטה מארכובה שלחו שמטמא במשא ושפיר אותיב רב חסדא. ובזה יש לתרץ מה שקשה על רבא דאמר אהדורי אפירכא למה לך אותיב ממתניתין וכו' ולכאורה קשה הא ודאי יש לחלק בין שחיטת טרפה לשחיטת כשרה ולומר דשחיטת כשרה אינו עושה ניפול ושחיטת טרפה עושה ניפול ואל תתמה שהרי באמת יש חילוק בין שחיטה למיתה ומיתה עושה ניפול אף ששחיטה אינו עושה ניפול וא"כ גם בשחיטה יש לחלק בין שחיטה המתרת באכילה לשחיטה שאינה מתרת וא"כ ממתניתין לא הוה מצי לאקשויי דמתניתין מיירי בשחיטה כשרה ואינהו דשלחו מטמא מיירי בשחיטת טרפה ובפרט אי מיירי למעלה מארכובה דלרב הבהמה אסורה ולכך מתיב מברייתא דמיירי בהדיא משחיטת טרפה אבל לפי מ"ש דאינהו דשלחו ואבר מטמא היינו לתרץ משנתינו דקתני אין שחיטה מטהרתו דמשמע שהבהמה מותרת וא"כ מוכח דגם שחיטה כשרה עושה ניפול ושפיר אמר רבא אותיב ממתניתין אלא דלפי זה מוכח דלרב פפא אין בעצם השוק איסור דאורייתא בנשבר וזהו דלא כדעת המעדני מלך שכתב לפרש דעת הרי"ף דלרב פפא ג"כ נשבר במקום צ"ה טרפה האמנם אם היה מקום לחלק בשחיטה עושה ניפול בין למטה מארכובה ובין למעלה לענין טומאת משא אם כן לא היה עולא מקשה לרב יהודה ושפיר יש לאוקמי משנתינו רכובה בלא צ"ה כדמשני רב יהודה ומה שהקשה עולא והא נחתך קתני יש לומר דהיינו נשבר וקרי ליה נחתך להורות שבשעת שחיטה נעשה נחתך דשחיטה עושה ניפול והרי הוא כחתוך והורה בזה שאבר עצמו טמא במשא שכיון שהוא כנחתך ממילא הוא אמ"ה ולמטה מארכובה כשרה השחיטה אפילו לאותו אבר דלמטה אינו שחיטה העושה ניפול ומה דקתני בסיפא אין שחיטה מטהרתו דמשמע שאבר אסור ומיירי למטה מארכובה לא שמטמא במשא אלא שאין שחיטה מטהרתו באכילה מדברי סופרים שעכ"פ מצות פרוש יש בו אפילו למטה מארכובה:

אמנם אמרתי בזה לפרש קושיית עולא שהקשה אלא לדידך מאי וכן שניטל צ"ה הנה אין הקושיא דלא לתני וכן שניטל צ"ה דהרי גידין בלא ארכובה ודאי משכחת וא"כ תני רישא רכובה וצ"ה ותני סיפא גידין בלא רכובה אלא עיקר הקושיא דנתני רק ניטלו צ"ה וכמו שפירש רש"י בהדיא וא"כ לא היה לו לעולא להקשות מאי וכן שנטלו וכו' אלא כך היה לו להקשות אלא לדידך הא תני ליה סיפא וכן שניטלו צ"ה ולדידי אתי שפיר דגם עולא ידע דיש לפרש רכובה בלא צ"ה בנשבר והא דקתני נחתך היינו נשבר וקורא אותו נחתך להורות שמטמא במשא דבשעת שחיטה נחתך הוא דשחיטה עושה ניפול ונקט פסולה שגם השחיטה לענין אותו אבר פסולה אלא דקשיא לעולא א"כ דמתניתין לענין טומאת משא מיירי מאי וכן שניטלו צ"ה ואטו אם נפסקו הגידין מטמאין במשא ואפילו ניטלו לגמרי מאי טומאת אמ"ה יש בהו שאין טומאת אמ"ה אלא באבר אבל מה שאינו אבר אפילו בשר מן החי אינו מטמא וכשהשיב לו רב יהודה תני רכובה וכו' הקשה לו והא נחתך קתני וממ"נ אי נחתך ממש לא משכחת רכובה בלא צ"ה ואי נשבר וקוראו נחתך משום טומאה כנ"ל א"כ מאי וכן עוד נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל על הרא"ש שהבאתי למעלה ואומר אני כאשר נדקדק בדברי רב יהודה שאמר למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באיזה ארכובה הנמכרת עם הראש ועיין ברש"י בד"ה למטה וכו'. ולפירושו קשה דהא לכולהו פירושים למעלה הוא למעלה ממש ולא נחלקו אלא בלמטה דרב פפא אינו מפרש למטה ממש אלא למטה מארכובה ומצ"ה וזה בא רב יהודה לאפוקי מזה בלישנא קמא וא"כ לא היה לו לומר אלא למטה למטה מן הארכובה ולמה אמר כלל למעלה למעלה מן הארכובה. ועוד מה בא רב יהודה לחדש בזה כלל הלא גם אם נפרש כדרב פפא הדין שוה ומה נפסיד בזה ומהר"ם מלובלין הרגיש בזה ואמר שזהו נתינת טעם על פירושו על ארכובה תחתונה וכו' עיין במהר"ם וזהו דוחק. וגם קשה למה יהיב סימנא הנמכרת עם הראש וא"כ יהיה השואל צריך לילך אל הטבח לידע אופן המכירה והיה לו לומר ארכובה תחתונה. וגם בדברי עולא קשה באמרו כנגדו בגמל ניכר וא"כ מי שלא ראה גמל לא ידע והיה לו לומר בארכובה עליונה. וגם קשה במשנה כפל הלשון למטה מארכובה כשרה ולמעלה פסולה וחדא מנייהו מיותר שאם אמר למטה כשרה נדע מהדי"ק שלמעלה פסולה וכן להיפך אם יאמר למעלה פסולה מכלל דלמטה כשרה וקושיא זו הקשה בני הנבון כמר שמואל שי' והוסיף בה דברים שקושיא זו הוא רק לעולא אבל לרב יהודה לא קשיא מידי דלרב יהודה איצטרכו תרווייהו דאי הוה קתני רק למטה כשרה הוה אמינא לעולם למעלה ג"כ כשרה והא דנקט למטה ולא נקט רבותא יותר דלמעלה כשרה היינו משום דהתנא מלתא פסיקתא נקט דלמטה בכל מקום כשרה אבל למעלה לאו מלתא פסיקתא דהרי במקום צ"ה טרפה אבל לעולם למעלה מצ"ה כשרה וכדס"ל לעולא באמת לכך קמ"ל תנא דמתניתין למעלה פסולה לומר דמלתא פסיקתא היא דלמעלה בכל מקום פסולה וכן אי הוה תני למעלה לחוד ולא הוה תני למטה אז הוה אמינא דארכובה היינו ארכובה עליונה ולמעלה מארכובה עליונה הוא דפסולה שעיקר הוכחת רב יהודה שארכובה היינו תחתונה היינו מדפסיק ותני למטה כשרה ואי ארכובה היינו עליונה היכי פסיק ותני למטה כשרה הא איכא עכ"פ דוכתא למטה דפסולה דהיינו במקום צ"ה אבל אם באמת לא הוה קתני במשנה למטה כשרה אז הוה אמינא דארכובה היינו עליונה וכל זה לרב יהודה אבל לעולא קשה נתני חדא ותיתי אידך מדיוקא עד כאן דברי בני שי' והשבתי לו שגם לעולא לא קשיא מידי שאם שנינו למטה לחוד הוה אמינא ארכובה תחתונה שעיקר הוכחת עולא דארכובה היינו עליונה דאי ס"ד תחתונה א"כ היינו צ"ה ומאי וכן שנטלו וכו' אבל אי לא הוה תני באמת למעלה פסולה אין כאן קושיא דצ"ה ודאי איצטריך לגידין בלא רכובה רק עיקר קושיית עולא למעלה פסולה ואי הוה תנן רק למעלה פסולה ג"כ הוה אמינא ארכובה היינו תחתונה ואע"פ ששנינו צ"ה אעפ"כ תני רכובה להודיענו דאפילו נחתכה רכובה עצמה אפ"ה דוקא למעלה פסולה אבל למטה כשרה אבל עכשיו ששנינו למטה בפירוש שפיר מוכח הוכחת עולא. וגם אי סבר עולא כשמואל בלא"ה לא קשיא דתרוייהו צריכי דתני למעלה להודיע דאפילו למעלה דוקא נחתך הא נשבר כשר ומה שהקשה עולא לרב יהודה דלא לתני רק ניטלו צ"ה לדידיה הקשה דאיהו אליבא דרב אמר ולרב ליכא למימר דתני לדיוקא להכשיר נשבר שהרי לרב גם נשבר טרפה. וכן לעולא אי הוה תני רק למעלה פסולה ולא שנינו בפירוש למטה כשרה אכתי הוה אמינא דגם נשבר טרפה והא דקתני נחתך לרבותא דדיוקא דאפילו נחתך לגמרי ג"כ דוקא למעלה פסולה הא למטה כשרה לכך תני בפירוש למטה כשרה. וכל זה אמרתי חוץ לדרכנו אבל לדרכנו לתרץ כל דיוקים הנ"ל גם זה יתורץ ממילא:

ונראה ע"פ שהקשה הרא"ש דיוקים אהדדי דרישא תני למטה מארכובה כשרה משמע הא נחתך בארכובה עצמה טרפה ובסיפא תני למעלה מארכובה פסולה משמע הא ארכובה עצמה כשרה וניחא ליה להרא"ש דארכובה היינו עצם התחתון עצמו ולמטה ממנו היינו ארכובה עצמה ולמעלה ממנו היינו הערקום. ועל זה הקשה הרש"ל ביש"ש הקושיא הנ"ל דא"כ משכחת לה רכובה בלא צ"ה. ונראה דבין עולא ובין ר"י שניהם באו לתרץ כפל הלשון במשנה וגם רומיא דדיוקים אהדדי כמו שהקשה הרא"ש. והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד דערקום גופיה נמכר עם העוקץ וא"כ אינו נמכר עם הראש וזה ודאי שאפי' אם נפרש ארכובה היינו עצם התחתון עצמו וכמו שפירש הרא"ש בפסקיו וכן לעולם ראש עצם השוק עצמו וכמ"ש הרא"ש וגם הרשב"א מ"מ עכ"פ גם הערקום בין התחתון ובין העליון ג"כ שייך לקרותו ארכובה וכמו שכתב הרא"ש בתשובה באמת שעיקר פירוש הארכובה הוא דבר הנברך והנכפף. ומעתה נבוא לפרש הגמרא וכך הם דברי רב יהודה למטה למטה מארכובה למעלה למעלה מארכובה א"כ קשה תרוייהו ל"ל חדא מדיוקא דחברי' נשמע ולא עוד שקשיין אהדדי דלמטה היינו למטה מארכובה ומשמע הא ארכובה עצמו דהיינו ערקום פסולה ולמעלה למעלה מארכובה משמע הא ערקום עצמו כשר וקשיין אהדדי אלא ודאי דארכובות לאו היינו ערקום שיש בו שלשה חילופין למטה ממנו ולמעלה ממנו והוא עצמו אלא באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש דהיינו עצם התחתון עצמו שאיהו הוא הנמכר עם הראש לא הערקום הנמכר עם העוקץ וא"כ שהיינו עצם התחתון אין בו רק שני חילוקים למעלה ממנו והוא עצמו הוא בכלל למטה שאין לך למטה ממנו אלא הוא עצמו וא"כ לא קשיין דיוקים אהדדי וכדברי הרא"ש עצמו שתירץ כן ובזה ממילא מתורץ כפל הדברים דאי לא הוה תנן במשנה אלא חדא בבא אז הוה אמינא דארכובה היינו הערקום ופשיטא שאי הוה תני למעלה ממנו פסולה הוה אמינא שלמעלה מערקום הוא דפסול הא ערקום עצמו כשר אלא דאפילו אי הוה תנן למטה מארכובה כשר ואז הוה מוכח הא בארכובה עצמו דהיינו הערקום פסול מ"מ אכתי הוה אמינא שבתוך הפרק שבין ערקום לעצם התחתון הוא כשר דזה למטה מערקום ולכך שנינו תרוייהו ואז קשיין הדיוקים אהדדי ומתוך כך אנו למדים שעצם התחתון עצמו היינו ארכובה. ועולא ג"כ בא לתרץ כל הנ"ל ולכן אמר כנגדו בגמל ניכר דהיינו ראש עצם השוק עצמו לא הערקום שבין שוק לקוליות וג"כ לא קשה אהדדי דעצם השוק נקרא ארכובה ולמעלה ממנו בכל מקום טרפה ולמטה ממנו בכל מקום כשר ובעצם השוק עצמו יש חילוק בין מקום צ"ה שהוא טרפה ובין למעלה מצ"ה שכשר וג"כ איצטריכו תרוייהו דאל"כ הוה אמינא שערקום העליון הוא ארכובה ולמעלה ממנו הוא דטרפה הא בערקום עצמו כשרה, ולמטה לחוד ג"כ לא היה יכול למתני דאכתי הוה אמינא דהיינו הערקום וא"כ בין הערקום להעליון לעצם השוק הוה אמינא דכשר לכך שנינו תרוייהו ומכח רומיא ידעינן דהיינו עצם השוק בעצמו ולמעלה ממנו דהיינו בין עצם השוק לערקום העליון טרפה. ובזה מתורץ מה שמסיים רב פפא וארכובה עצמו כדעולא והוא שפת יתר שהרי כיון שאמר למטה ממנו ומצ"ה מכלל דהיינו ארכובה עליונה ובפרט לגרסת הרא"ש דלא גריס בדברי רב פפא למעלה למעלה ממנו ומצ"ה ע"ש. ולדידי אתי שפיר דאכתי הוה אמינא דארכובה עליונה היינו ערקום העליון והוה קשה דיוקים אהדדי לכך הוצרך לומר וארכובה כדעולא דהיינו ראש עצם השוק בעצמו:

ומעתה בא עולא והקשה לרב יהודה בלישנא קמא דאכתי קשה למה לי כפל הדברים ונתני רק חדא ואין לומר דאז הוה אמינא דארכובה תחתונה היינו ערקום התחתון וא"כ למעלה מערקום הוא דטרפה א"כ קשה מאי וכן שניטלו צ"ה הא למעלה מערקום היינו צ"ה וא"כ מתורץ מה שהקשה הים של שלמה על הרא"ש:

(עו סע"א) אשוני.—פי' רש"י "קשין". ומזה "שן" שהוא קשה, וכן "ישן", שתבואה חדשה רכה וישנה קשה. וכן "שינה" שבשעה שהאדם שוכב וישן נראה כקשה. וכן "קש", שהשבולת רכה והקש קשה. וכן "קש" היא זקנה (חגיגה יג א), כי לעת זקנה מתקשה ומתיבש בשר האדם.

מתני' רגליה. האחרונים: ארכובה. מפרש בגמ': צומת הגידין. למעלה מארכובה הוא וסמוך לה והן אותן שלשה חוטין שנוטלין מנקרי הבשר מתלולית העצם שקורין צינקרו''ן: וכן שניטל. אפילו לא נחתך העצם: נשבר העצם. ולא נחתך: אם רוב בשר קיים. מפרש בגמרא רוב עוביו ורוב היקפו: שחיטתו מטהרתו. ומותר באכילה ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ואפילו במקום שהבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טרפה כדאמרינן (לעיל דף עג:) להביא האבר והבשר המדולדלין: שלשה עצמות בירך התחתון והוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה ארכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש והעליון הוא קולית התחובה באליה: גמ' למטה. דקתני מתני' כשרה: למטה מן הארכובה. סמוך לה מיד קאמר דלא תימא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה שבין הקולית ועצם האמצעי ומאי למטה דקתני כשרה למטה הימנה ומכל עצם האמצעי שבו צומת הגידין קאמר דלמטה ממש ליכא למימר כשרה דהא אפי' צומת הגידין שהוא בשיפולי של עצם אמצעי קתני מתניתין טרפה וכ''ש בגובהו הא לא אמרינן אלא למטה למטה מן הארכובה סמוך לה קאמר כשרה כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר: למעלה למעלה מן הארכובה. מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידין שהוא סמוך לה וכל שכן בגובהו ולקמן פריך מאי וכן שניטל צומת הגידין והא תנא ליה למעלה מן הארכובה טרפה: כנגדו. של אותו מקום דמתני': בגמל ניכר. דקסבר רבי אושעיא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל והכי תניא בבכורות (דף מא.) דאותה ארכובה ניכרת בגמל דתנן זנב העגל שאינה מגעת לערקום ארכובה הוי מום לפסול ותני עלה קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר: היינו דקתני וכן שניטל. משום דתנא למטה מן הארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי איצטריך למיתני וכן שניטל דאע''ג דאם נחתך בגובהו כשרה היכא דנחתך בשיפולי במקום צומת הגידין טרפה וכדמתרץ לקמן ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה אלא לדידך דאמרת ארכובה תחתונה למעלה דקתני מתניתין למעלה מיד בסמוך משמע היינו ניטל צומת הגידין: אמר ליה תנא ארכובה בלא צומת הגידין. כמו נשבר העצם והגידין קיימין ותנא צומת הגידין בלא ארכובה: והא נחתכו. לגמרי משמע אלמא תנא ליה תנא ניטל הצומת ולמה ליה למהדר ולמתנייה והא ליכא למימר תנא רכובה עם צומת הגידין והדר תני צומת הגידין בלא ארכובה דאם כן ניתני ניטל צומת הגידין וכ''ש נחתכו: לבתר דנפק. עולא: אמר. רב יהודה לנפשיה: מאי טעמא לא אמרי. דלמטה דקאמר הוא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ולמעלה דקתני לאו למעלה מיד משמע אלא בגובהו של עצם למעלה מן הצומת והדר תנא וכן שניטל הצומת דאם נחתך בתוך הצומת נמי טרפה: הדר אמר. שפיר עבדי דלא אמרי ליה: ולא אמרי ליה. בתמיה וכי לא אמרתי לו טעם הגון רכובה בלא צומת וצומת בלא רכובה ופרכיה מלישנא דמתניתין ואמר לי נחתכו קתני והכא נמי אי הוה אמרי ליה קא הוה דייק נמי לישנא ואומר לי מן הארכובה ולמעלה קתני דמשמע בסמוך והיינו בצומת הגידין: רב פפא מתני. לדרב יהודה הכי: למטה. דמתניתין לאו למטה מיד קאמר דרכובה דמתניתין ברכובה עליונה מיירי הלכך למטה דידה דהיינו עצם אמצעי זימנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא הכי קאמר למטה מאותה רכובה ומעצם אמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה: למעלה למעלה מן הארכובה. דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך: וכן שניטל צומת הגידין. ובעצם אמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת ורכובה גופה איזו היא: כדעולא. עליונה: ופרכינן ללישנא דעולא ודרב פפא ומי איכא מידי דכי מדלי פסיק לה למעלה מן הצומת הגידין בעצם אמצעי כשרה: וכי מתתי פסיק לה. וכשמשפיל להו לחותכה בצומת טרפה: וכלישנא קמא דרב עבדינן לחומרא ולמעלה מרכובה התחתונה כל מקום שיחתך טרפה וכן ניטל צומת בלא רכובה דלא חזינן דהדר ביה רב ולקמן פסיק הלכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכ''ש נחתך לגמרי: אלו הן צומת הגידין. מהיכן מתחיל והיכן כח חיות הגידין: דאגרמא ולבר. משיוצאין הגידין מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים וג' אצבעות והגידין אדוקין בו וממקום שמתפרשין ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהן צמותין וקשורין השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטין ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן: דאגרמא ולגיו. אין נקראין צומת אלא מקום אדיקתן בעצם ממקום שנאדקין בו עד הפרק: דעילוי ערקומא. עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידין ולמעלה הימנו עד מקום שמתפשטין קרי צומת וכל מקום שיחתכו שם טרפה והאי שיעורא נפיש מכולהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם האמצעי ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טרפה: דערקומא גופה. נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו: לא תציתו ליה. דמחמיר טפי: דפרעי טבחי. במקום שפותחין הטבחין להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקרו''ן ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מעילוי ערקומא לישנא אחרינא כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים: צומתין. מחוברין יחד ונראין כגיד אחד: ועד כמה. ארכו של צומת: ארבעה בטדי. ארבע אצבעות: בליטי. קודם שיבלעו בתוך הבשר: אשוני. קשין: רכיכי. לאחר שנכנסין לבשר נעשין רכין:

אלא לדידך מאי כו'. תימה דלמא סובר כמ''ד צומת הגידין הוי דאגרמא ולבר דהיינו כשיוצא מן העצם אבל למעלה מן הארכובה לא מיטרף משום צומת הגידין וי''ל מדפריך ליה עולא מכלל דהוה פשיטא ליה דצומת הגידין הוי דאגרמא ולגיו ועוד דרב יהודה דקאמר בסמוך היכא דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא דקאמר עילוי ערקומא שהוא עדיין יותר: הכא נמי מן הארכובה ולמעלה קתני. לעולא ניחא דמצי לפרש מן הארכובה ולמטה מיד אף על גב דלא בכל מקום כשרה כמו כנגד צומת הגידין מכל מקום כיון דמיתוקם למטה מיד ולמעלה מיד ניחא: