חולין פא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

לפי דהכתוב נתקו לעשה ^[53], וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו.

מאי טעמא? - היכן מצינו עשה ב"מחוסר זמן"?

דאמר קרא "מיום השמיני והלאה - ירצה!", ומשמעותו מיום השמיני - אין, אבל מעיקרא לכן, עדיין הוא מחוסר זמן, הילכך לא ירצה! ולאו הבא מכלל עשה - עשה! ועשה זה כולל את כל הפסולין של "מחוסר זמן" שהזהירה עליהם התורה בלאו, שלא יירצו קודם זמנם, וניתקה את הלאו של כל "מחוסרי זמן" לעשה של "מיום השמיני", לומר שמצוה להניחם לאחר זמנם, ולהקריבם בזמן.

ומקשינן: והא מיבעי ליה לפסוק של "מיום השמיני" לכדרבי אפטוריקי, ואין הוא בא ללמד על עשה?

דרבי אפטוריקי רמי, היה מקשה: כתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו", ומשמע הא לאחר שבעה ימים, בלילה שלפני יום השמיני, חזי לקרבן, לפי שכבר עברו שבעת ימים.

וכתיב, מאידך, "מיום השמיני והלאה ירצה", ומשמע שרק מיום השמיני והלאה - אין, אך בלילה, אור ליום השמיני - לא ירצה לקרבן!

הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו?

לילה - לקדושה! מליל שמיני מותר כבר להקדיש את הבהמה לקרבן, [וקודם לכן אסור להקדישה משום שיש איסור להקדיש פסולים לקרבן], אבל, עדיין אי אפשר להקריב אותה.

יום - להרצאה! מיום השמיני אפשר להקריב את הבהמה על המזבח לקרבן, והוא יירצה על מביאו ^[54].

וכיון שהפסוק נצרך לדרשה זו, כיצד נלמד ממנו לנתק כל מחוסר זמן לעשה.

ומתרצינן: כתיב קרא אחרינא "כן תעשה לשורך, לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו - וביום השמיני תתנו לי"! ומכאן אנו למדין לעשה במחוסר זמן ^[55].

אמר רב המנונא: אומר היה רבי שמעון: אין איסור שחיטת "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים!

מאי טעמא?

כיון דאמר רבי שמעון: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, והרי שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא לפי שאינה מתרת את הבשר באכילה עד שיזרק הדם, ולכן היא אינה בכלל האיסור ד"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

מתיב רבא מברייתא: השוחט אותו ואת בנו, והיו שתי הבהמות קדשים, ושחטן בחוץ. רבי שמעון אומר: השוחט השני, אף על פי שאינו חייב כרת משום שחוטי חוץ, שהרי הקרבן השני אינו ראוי להיקרב עתה בפנים משום איסור "אותו ואת בנו", מכל מקום עובר הוא בלא תעשה של שחוטי חוץ.

שהיה רבי שמעון אומר: כל קרבן הראוי לבא למקדש ולהיקרב לאחר זמן, ושחטו עתה בחוץ, הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת! לפי שעדיין לא הגיע זמנו להיקרב. וכל שאינו ראוי להקרבה בפנים אינו חייב עליו כרת אם שחטו בחוץ.

וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת - אינו בלא תעשה!

וקשיא לן על מה ששנינו בברייתא "קדשים בחוץ - רבי שמעון אומר, השוחט השני עובר בלא תעשה" אבל אינו חייב כרת. והרי קמא הקרבן הראשון שנשחט בחוץ מיקטל קטל, ואין על שחיטתו שם "שחיטה". שהרי שחיטה שאינה ראויה היא כיון שנשחט בחוץ, ורבי שמעון סובר ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. ונמצא שהקרבן השני - מתקבל בפנים הוא! שראוי להקרב היום, כיון שאין בו איסור "אותו ואת בנו" הואיל ושחיטת הראשון לא היתה עליה שם "שחיטה". ואם כן - כרת נמי ליחייב השוחט השני, שהרי שחט בחוץ קרבן הראוי להקרבה בפנים!?

ואמר רבא, ואמרי לה שכך אמר כדי [שם אמורא]: חסורי מחסרא הברייתא, והכי קתני: א. אם היו שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" קדשים ושחטן בחוץ הרי:

לרבנן, שסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, הראשון ענוש כרת משום שחוטי חוץ, והקרבן השני פסול לפי שנשחט מחוץ לעזרה. [והוא הדין שהראשון פסול]. והשוחטו - פטור הן מכרת והן מלאו דשחוטי חוץ, לפי שאינו ראוי להיקרב היום בפנים משום איסור "אותו ואת בנו".

ואילו לרבי שמעון, שסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, שניהם ענושים כרת משום שחוטי חוץ, שאף השני ראוי היום להקרבה, כאמור.

ב. ואם שחט תחילה קרבן אחד בחוץ, ואחר כך שחט אחד בפנים, הרי -

לרבנן, הראשון ענוש כרת משום שחוטי חוץ, והקרבן השני פסול משום "מחוסר זמן". שאינו ראוי היום להקרבה משום "אותו ואת בנו". והשוחטו פטור מכרת שהרי שחטו בפנים [אך חייב מלקות משום לאו של "אותו ואת בנו" אלא שהברייתא אינה עוסקת אלא בחיוב שחוטי חוץ]. ואילו לרבי שמעון, הקרבן השני כשר. שאין בו פסול של "אותו ואת בנו" לפי ששחיטת הראשון היתה שחיטה שאינה ראויה.

ג. ואם שחט תחילה קרבן אחד בפנים ואחר כך שחט אחד בחוץ, הרי -

לרבנן, הראשון כשר, והשוחטו פטור שהרי נעשה כדין. והקרבן השני פסול שהרי נשחט בחוץ [וגם הוא "מחוסר זמן" משום "אותו ואת בנו"]. והשוחטו, פטור מלאו וכרת דשחוטי חוץ. לפי שאינו ראוי להקרבה בפנים משום "אותו ואת בנו".

ואילו לרבי שמעון, השוחט השני עובר בלא תעשה על שחוטי חוץ. אך אינו חייב כרת הואיל והקרבן אינו ראוי להקרבה היום משום איסור "אותו ואת בנו". שהרי שחיטת הראשון היתה בפנים ושחיטה ראויה היא לאסור את השני ב"אותו ואת בנו", ומכל מקום עובר בלאו משום שהוא ראוי להקרבה לאחר זמן.

ומסיים רבא את קושייתו על רב המנונא: הרי שנינו כי השוחט אחד בפנים ואחד בחוץ, לרבי שמעון עובר השני בלא תעשה בלבד ! ואי סלקא דעתך לרבי שמעון אין איסור "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים משום שנחשבת שחיטה שאינה ראויה. אם כן - שני, אמאי אמר רבי שמעון שעובר בלא תעשה, ותו לא!? והרי כרת נמי היה לו ליחייב משום שחוטי חוץ, הואיל והקרבן השני ראוי להקרבה היום בפנים, שהרי אין בו איסור "אותו ואת בנו"?

אלא אמר רבא: הכי קאמר רב המנונא: אף שאיסור "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים, מכל מקום אין מלקות של "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים!

מאי טעמא? משום שאף על פי ששחיטת קדשים נחשבת לשחיטה ראויה [כיון שגם היא גורמת להיתר הבשר באכילה ביחד עם זריקת הדם שלאחר מכן]. מכל מקום, כיון דכמה דלא זריק דם מהקרבן על המזבח, לא מישתרי בשר באכילה, נמצא שהשחיטה תלויה ועומדת. שאם אכן יזרק הדם בסוף, יתברר למפרע שהשחיטה היתה ראויה. ואם לאו, הרי התברר שהשחיטה לא היתה ראויה כיון שלא התירה את הבשר. ולכן אין לוקין בקדשים על "אותו ואת בנו", כי מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק! שבשעת השחיטה של השני, שאז מתרין בו שלא יעבור על איסור "אותו ואת בנו", עדיין אין ודאות שאכן יש במעשה הזה משום איסור, כי שמא בסוף לא יזרק הדם ותהיה שחיטה שאינה ראויה, שאין בה איסור "אותו ואת בנו". והתראת ספק - לא שמה התראה! ^[56]

ורק באופן ששחט "אחד בפנים ואחד בחוץ" אמר רבי שמעון שהשני אינו חייב כרת. לפי שלאחר שנשחט ונזרק הדם של הראשון ^[57] כבר נתברר ששחיטתו היתה ראויה, וממילא הקרבן השני יש בו איסור "אותו ואת בנו", ואינו ראוי היום להקרבה, הלכך אינו חייב עליו כרת דשחוטי חוץ.

ואזדא רבא לטעמיה, שמצינו בדין נוסף שהוא סובר שההתראה על שחיטת "אותו ואת בנו" בקדשים נחשבת כהתראת ספק.

דאמר רבא: בהמה שהיא חולין ובנה הוא קרבן שלמים, הרי אם שחט את החולין תחילה ואחר כך שחט את השלמים, בו ביום, פטור ממלקות על "אותו ואת בנו" [לדעת רבי שמעון] משום שהתראתו התראת ספק. כי בשעת השחיטה של השלמים [שאז עובר על איסור "אותו ואת בנו"] עדיין אין ודאות ששחיטה שכזו אכן ראויה היא ואסורה, כי יתכן שלא ייזרק הדם ^[58].

אבל אם שחט את השלמים וזרק את דמם, ואחר כך שחט את החולין - חייב מלקות, כי באופן זה יש התראת ודאי. שבשעת שחיטת החולין כבר נזרק הדם של השלמים ונתברר ששחיטתה היתה ראויה, ושחיטת החולין שאחר כך היתה אסורה בודאות.

ואמר רבא: היא חולין ובנה קרבן עולה - לא מיבעיא שאם שחט את החולין ואחר כך שחט את העולה דפטור וכדלהלן,

הערות

^[53] רש"י פירש שקיום העשה שייך רק אחר זמן הלאו, והיינו שנאמר לא להקריבו קודם שבעה ימים אלא רק אחר כך. ותוס' תמהו שאין זה "ניתק לעשה" שהרי העשה אינו מתקן את הלאו, ולכן פירשו שהכתוב ניתק את איסור מחוסר זמן משאר הפסולים הכלולים בלאו של "לא ירצה", והעמידו באיסור עשה גרידא. והרמב"ן והרשב"א גרסו "דנתוקי עשה הוא" וביארו שהאיסור אינו נלמד מלאו של "לא ירצה" אלא הוא לאו הבא מכלל עשה שרק מיום השמיני והלאה ירצה ולא קודם. וכן נקט הרמב"ם [איסו"מ ג ח] וראה כסף משנה [שם ה"ז] וראה עוד בספר המצוות [עשין ס סא] שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. והר"ן כתב שרק האמורים בלשון "פסול" התרבו ב"לא ירצה", אבל מחוסר זמן שנאמר בלשון "איסור" אינו בכלל הלאו שנאמר לבעל מומין, וכוונתו שלא נאמר בלאו זה איסור על הקרבת פסולין, אלא שהתורה גילתה שכל פסול יש בו לאו, וכן דקדק הגרי"ז מקושיית תוס' שהוא לאו שבכללות, ומשמע שאינו לאו להקריב פסולים, אלא גילוי לכל אחד בפני עצמו.

^[54] תוס' הקשו הרי במגילה [כ ב] למדו מ"ביום צוותו" שאין מקריבין אלא ביום, ותירצו שמקרא זה מלמד רק על פסול לילה שדינו אם עלה ירד, אך "יום השמיני" מלמד שאף אם עלה לא ירד משום שהוא מחוסר זמן, וכן מלמד לפסול גם בבמה שאין בה "פסול לילה". אולם רש"י בשבת [קלו א] נקט שגם מחוסר זמן נלמד מיום "צוותו", וביארו הקרן אורה ושפת אמת בזבחים [יב א] שגם רש"י מודה שהטעם שאין מקריבין בליל שמיני הוא משום "יום השמיני" אלא שבליל שמיני כבר אין בו חשש נפל והטעם שנמשך בו דין מחוסר זמן הוא משום שאין מקריבין בלילה, ואמנם יהא כשר בבמה, משום שתלוי בפסול לילה. והמנחת חינוך [רצג] כתב שלדעת הרמב"ם שגם פסול לילה שעלה יורד, לכאורה נפקא מינה אם פסול ליל שמיני הוא מצד לילה או מחוסר זמן, [כי במה לא שכיחא], אך דן לענין שחוטי חוץ, שבתוך ז' פטור ואילו בשאר לילות חייב, וא"כ בליל שמיני תלוי בטעם פסולו. עי"ש.

^[55] הרמב"ם [שם] הביא את המקור שאין לוקין על לאו של מחוסר זמן, מ"יום השמיני", ותמהו האחרונים שהרי מסקנת הסוגיא שהמקור מ"כן תעשה לשורך", וביאר בבאר יצחק שהרמב"ם נקט להיפך, שאת דרשת רבי אפטוריקי לומדים מ"כן תעשה" ואילו את הניתוק למחוסר זמן נלמד מ"יום השמיני". וכן משמע מדברי הר"ן. ויתכן ליישב כדברי המנחת חנוך [רצג] שהרמב"ם פסק כחזקיה [כריתות ח א] שלילה נחשב מחוסר זמן ואסור להקדישו בליל שמיני, ונמצא שהפס' "יום השמיני" מיותר ללמד שמחוסר זמן בעשה.

^[56] רש"י תמה למה נחשבת "התראת ספק", והרי שחיטת השני ודאי אינה ראויה כיון ש"אותו ואת בנו" נוהג בקדשים, ונמצא שהשני מחוסר זמן. ולכן לא גרס מתיבות "מאי טעמא" עד "ואזדא רבא", אך תוס' לעיל [פ ב ד"ה שחיטה] גרסו כגירסא שלפנינו וביארו שגזירת הכתוב היא שילקה גם בקדשים אף ששחיטתו אינה ראויה, ורק בספק אינו לוקה.

^[57] כך פירש רש"י, ודקדק לומר ש"כיון שנשחט הראשון ונזרק דמו הויא לה שחיטת הראשון ראויה" כי אף לרבי שמעון שהעומד להזרק כזרוק דמי [כשהתקבל בכוס - תוד"ה דכמה] הרי דעת רבא בסמוך שהחיוב רק על שחיטה הראויה לאכילת אדם, והעומד להזרק אינו ראוי אלא לאכילת מזבח, ואינה ראויה בפועל לאכילת אדם, וראה ראש יוסף.

^[58] כך פירש רש"י, וביאר הראש יוסף דהיינו רק לגירסתנו שפטורו משום התראת ספק, ואמנם רש"י לגירסתו יפרש שרבא לטעמיה ששחיטת קדשים ראויה היא ולכן חייב על שחיטת חולין שאחריה משום אותו ואת בנו.

נתקו משאר הפסולים שעובר עליהם בלאו "לא ירצה", לעבור עליו בעשה בלבד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מהיכן למדים שיש בו איסור עשה? דאמר קרא [שאמר הכתוב] במחוסר זמן: "מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב, כז), "מיום השמיני" — אין [כן], מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] — לא, ואם כן הרי זה לאו הבא מכלל עשה, ולאו הבא מכלל עשה אינו נידון כלאו ללקות עליו, אלא כעשה.

ושואלים: והא מיבעיא ליה [והרי צריך פסוק זה] לכ מו שאמר ר' אפטוריקי, שר' אפטוריקי רמי [השליך, הראה סתירה], בפסוק אחד כתיב [נאמר]: "והיה שבעת ימים תחת אמו" (שם), ומשמע: הא [אבל] בלילה שלאחר היום השביעי הוא כבר חזי [ראוי]; וכתיב [ונאמר]: "מיום השמיני והלאה ירצה", ומשמע: מיום השמיני והלאה — אין [כן], אבל לילה שלפני כן — לא!

ותירץ: הא כיצד מיישבים את הכתובים? לילה הוא לקדושה, שאפשר להקדיש אותו כבר בלילה שלאחר היום השביעי, ואינו עובר על איסור הקדשת קרבן פסול. ויום השמיני הוא להרצאה, שאפשר להקריב אותו שיעלה לרצון! ומשיבים: כתיב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שיש בו עשה זה — "כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט).

א ושבים לדון בשיטת ר' שמעון בענין אותו ואת בנו. אמר רב המנונא: אומר היה ר' שמעון, אין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאמר ר' שמעון: שחיטה שאינה ראויה (שאינה מתירה באכילה) — לא שמה [אינה נחשבת] כשחיטה כלל, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שאינה מתירה את הבשר להקרבה ולאכילה עד שייזרק הדם.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: שחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ, ר' שמעון אומר: על השני עובר בלא תעשה, משום שחיטת חוץ. שהיה ר' שמעון אומר, כל הראוי לבא לאחר זמן והקריבו בחוץ — הרי הוא עובר עליו בלא תעשה משום שחיטת חוץ, ואין בו עונש כרת. וחכמים אומרים כל שאין בו כרת משום שחיטת חוץ, שאינו ראוי להקרבה באותה שעה — אף אינו בלא תעשה.

וקשיא לן [והיה קשה לנו]: שחט קדשים בחוץ, מדוע השני רק באיסור לא תעשה? הלא לשיטת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה להתיר את הבהמה באכילה — אינה קרויה כלל שחיטה, נמצא כי קמא מיקטל קטל [את הראשון ששחט בחוץ כאילו הרג אותו], שהרי שחיטה פסולה היא, ואם כן השני מקבל [מתקבל] בפנים הוא, וראוי להקרבה, ולפי זה כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] על שחיטתו בחוץ!

ואמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה בלי שם]: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אם שחט קדשים אותו ואת בנו שניהם בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, השני פסול משום שהוא מחוסר זמן ולכן פטור עליו מלאו של שחוטי חוץ. לדעת

ר' שמעון — על שניהם ענושים כרת, גם על השני, כיון ששחיטתו של הראשון אינה שחיטה, לאסור את השני משום אותו ואת בנו.

אם שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בחוץ ואחד אחריו בפנים — לרבנן [לדעת חכמים] על הראשון ענוש כרת, ואילו השני פסול, משום שהוא מחוסר זמן, ולכן פטור על שחיטתו משום שחיטת חוץ. לדעת ר' שמעון שני כשר לגמרי, ומקריבים אותו, שאין בו איסור אותו ואת בנו, שהרי שחיטת הראשון שחיטה שאינה ראויה היא.

שחט קדשים, אותו ואת בנו, אחד בפנים ואחד אחריו בחוץ, לרבנן [לדעת חכמים] הראשון כשר ופטור, שאין כל פגם בשחיטתו. השני פסול משום שנשחט בחוץ, ופטור על שחיטתו בחוץ, משום שאינו ראוי להקרבה בפנים, שהרי הוא מחוסר זמן. ואילו לדעת ר' שמעון על שחיטת השני בחוץ עובר בלא תעשה, וכדין מחוסר זמן שהקריבו בחוץ.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, על שחיטת השני בחוץ אמאי [מדוע] עובר רק בלא תעשה ותו [ועוד] לא? עונש כרת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב], שהואיל ואין בו איסור אותו ואת בנו — מתקבל בפנים הוא! אלא בוודאי יש איסור אותו ואת בנו בקדשים!

אלא אמר רבא, הכי קא אמר [כך אומר] רב המנונא: איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים, אבל אין עונש מלקות על אותו ואת בנו נוהג בקדשים, ומדוע?

כיון דכמה דלא זריק [שכל עוד שלא זורק] את הדם לא מישתרי בשר [לא מותר הבשר] לאכילה ולהקרבה. נמצא כי מעידנא דקא שחיט [מזמן שהוא שוחט], כשמתרים בו על איסור שחיטת אותו ואת בנו — הואי [הרי זו] רק התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, והתראת ספק לא שמה [אינה נחשבת] התראה ללקות עליה.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: לדעת ר' שמעון, ששחיטה שאינה ראויה אין חייבים עליה משום אותו ואת בנו, אם היא האם חולין ובנה שלמים, ושחט תחילה את האם שהיא חולין, ואחר כך שחט את הבן שהוא שלמים בו ביום — הרי הוא פטור על שחיטת הבן, משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם, ואין זו שחיטה ראויה.

אבל אם שחט קודם את הבן שהוא שלמים, ואחר כך שחט את האם שהיא חולין — חייב על שחיטת האם, שהרי התראת ודאי היא, שכיון שהוא חולין — אין אחר השחיטה כלום. ואמר רבא: היא הבהמה חולין ובנה עולה, ושחטם ביום אחד, לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] במקרה ששחט תחילה את האם החולין ואחר כך שחט את הבן העולה שהוא פטור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

transmuted it from the standard prohibition of: It shall not be accepted, which is violated in the case of the other disqualifications, into a prohibition that stems from a positive mitzva. What is the reasoning by which this is derived? It is derived from that which the verse states: “From the eighth day and forward it may be accepted for an offering” (Leviticus 22:27), which teaches that from the eighth day after its birth, yes, it may be sacrificed as an offering, but initially, before the eighth day, no, it may not be sacrificed. Therefore, this is a prohibition that stems from a positive mitzva, which is not considered a negative prohibition for which one is flogged, but rather a positive mitzva.

The Gemara asks: But this verse is required for the statement of Rabbi Aptoriki, as Rabbi Aptoriki raises a contradiction: It is written: “Then it shall be seven days with its mother” (Leviticus 22:27), indicating that on the night after the seventh day it is already fit to be sacrificed. But it is also written in that verse: “From the eighth day and forward it may be accepted,” indicating that from the eighth day forward, yes, it is fit, but on the night before it is not.

How can these texts be reconciled? The night after the seventh day is fit for consecration, which is permitted at that time, while the eighth day is fit for effecting acceptance, and only then may it be sacrificed on the altar. The Gemara answers that another verse is also written that specifies this positive mitzva: “So shall you do with your ox and with your sheep; seven days shall it be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:29).

§ The Gemara returns to discussing Rabbi Shimon’s opinion with regard to slaughtering an animal and its offspring on the same day. Rav Hamnuna says that Rabbi Shimon would say: The prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring does not apply to sacrificial animals. What is the reason? The reason is that since Rabbi Shimon says that an act of slaughter that is unfit to permit consumption is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter, the prohibition will not apply here. This case of slaughtering sacrificial animals is also considered slaughter that is unfit, in that the flesh may not be burned upon the altar or eaten until the blood has been presented.

Rava raises an objection from a baraita: If one slaughtered an animal itself and its offspring and both animals were sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, Rabbi Shimon says: For slaughtering the second animal he transgresses a prohibition in slaughtering it outside the Temple, as Rabbi Shimon would say: With regard to any offering that is fit to come to the altar after a certain amount of time and is offered outside the Temple before that time, he who slaughters it transgresses a prohibition, but there is no liability to receive karet. And the Rabbis say: With regard to any offering slaughtered outside of the Temple for which there is no liability to receive karet because it is unfit to be an offering at that time, he who sacrifices it also does not transgress a prohibition.

And this statement in the baraita is difficult for us: If both animals were sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, Rabbi Shimon says: For slaughtering the second animal he transgresses a prohibition for slaughtering outside the Temple. According to Rabbi Shimon, slaughter that is unfit for consumption is not considered slaughter. Therefore, with regard to the first animal, it is as if he has killed it without ritual slaughter, since its slaughter was unfit, and the second animal would be accepted inside the Temple upon the altar. Therefore, let one who slaughters it outside of the Temple be liable to receive karet as well.

And Rava said, and some say it unattributed: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: If one slaughters an animal and its offspring that are both sacrificial animals, and both of them are slaughtered outside the Temple courtyard, according to the opinion of the Rabbis, the slaughter of the first animal is punishable by karet, while the second animal is disqualified as its time has not yet arrived, and therefore, for its slaughter one is exempt from punishment for violating the prohibition of offerings slaughtered outside the Temple.

According to the opinion of Rabbi Shimon, the slaughter of both of them, including the second one alone, is punishable by karet. This is because the slaughter of the first is not considered slaughter, and therefore it does not disqualify the second through the prohibition of: Itself and its offspring.

If an animal and its offspring that are sacrificial animals are slaughtered, the first one outside the Temple courtyard, and the second one inside the Temple courtyard, according to the opinion of the Rabbis, the slaughter of the first is punishable by karet, while the second animal is disqualified as its time has not yet arrived, and its slaughterer is exempt from punishment for its slaughter outside the Temple, because he slaughtered it inside the Temple. According to the opinion of Rabbi Shimon, the second animal is fit for the altar, and it is sacrificed, as the slaughter of the first animal is not considered slaughter, and therefore the slaughter of the second does not violate the prohibition of a mother and its offspring.

If an animal and its offspring that are sacrificial animals are slaughtered, the first one inside the Temple courtyard and the second one outside the Temple courtyard, according to the opinion of the Rabbis, the first animal is fit for the altar, and one who slaughters it is exempt from any punishment, as its slaughter is perfectly legitimate. The second is unfit for the altar, as it was slaughtered outside the Temple, but its slaughterer is exempt from punishment for its slaughter outside the Temple because it is unfit for the altar, as its time has not yet arrived. According to the opinion of Rabbi Shimon, for slaughtering the second animal outside the Temple one transgresses a prohibition, as he holds that an offering whose time has not yet arrived that was slaughtered outside the Temple violates a prohibition.

Rava now explains his objection: And if it enters your mind that the prohibition of: Itself and its offspring, does not apply to sacrificial animals, then with regard to slaughtering the second animal outside the Temple, why does one transgress only a prohibition and nothing more? Let him be liable to receive karet as well, as since its slaughter does not violate the prohibition of: Itself and its offspring, it would fit to be sacrificed inside the Temple. Therefore, it is clear that the prohibition of: Itself and its offspring, does apply to sacrificial animals.

Rather, Rava said: This is what Rav Hamnuna is saying: Though the prohibition of: Itself and its offspring, does apply to sacrificial animals, the administering of lashes for violating the prohibition of: Itself and its offspring, does not apply to sacrificial animals.

The reason is that since as long as one has not sprinkled the blood, the flesh is not permitted to be burned on the altar or eaten, at the time that one slaughters the second animal, when he receives a forewarning that his action violates the prohibition of: Itself and its offspring, it is an uncertain forewarning, because if the blood will not be sprinkled, the flesh will not be permitted, sparing him from violating the prohibition of: Itself and its offspring. And an uncertain forewarning is not considered a valid forewarning that renders one liable to receive lashes.

And Rava follows his line of reasoning, as Rava says: According to Rabbi Shimon, who holds that one does not incur punishment for the prohibition of: Itself and its offspring, for a slaughtering that is unfit, if she, the mother, is non-sacred, and her offspring is a peace offering, and one slaughtered the non-sacred mother, and afterward one slaughtered her offspring that is a peace offering on the same day, he is exempt for slaughtering the offspring. This is because the forewarning for slaughtering the offspring is uncertain as its blood might not be sprinkled, rendering the slaughter unfit.

But if one slaughtered the offspring that is a peace offering first and sprinkled its blood, and afterward he slaughtered the non-sacred mother, he is liable to receive lashes for slaughtering the mother. Once the non-sacred mother is slaughtered, the meat is fit; therefore, the forewarning is definite. And Rava says: If she, the mother, is non-sacred, and her offspring is sacrificed as a burnt offering, and both are slaughtered on the same day, it is not necessary to state that if one slaughtered the non-sacred mother, and afterward he slaughtered her offspring as a burnt offering, that he is exempt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כתיב קרא אחרינא וביום השמיני תתנו לי. כלומר הכתוב נתקו לעשה לפי' אינו לוקה על אותו לאו:

שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. כלומר כדאמרי' לעיל דכמה דלא מיזדריק דם לא מישתרי בשר:

ר' שמעון אומר שני בלא תעשה. כלומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם אבל אין בו כרת דמחוסר זמן הוא דאותו ואת בנו הוא:

הכי גרסי' שני מתקבל בפנים הוא וכרת נמי ליחייב:

ואמר רבא ואמרי לה כדי כלומר לרבנן ראשון ענוש כרת ופסול שני פסול ופטור כלומר פסול דאותו ואת בנו הוא דרבנן סברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולא אמרינן דקמא מיקטל קטליה ואין חשוב אותו ואת בנו:

לר' שמעון שני (הן) [נמי] ענוש כרת דהוא סב' שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חשוב אותו ואת בנו דאמרינן קמא מיקטל קטליה ושני מתקבל בפנים הוא. אחד בחוץ ואחד בפנים כו' כלומר קדשים (אחד בחוץ ואחד בפנים) [שניהם בחוץ] לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה שני פסול משום אותו ואת בנו ופטור מכרת דלא הוה מתקבל בפנים דמחוסר זמן הוא:

לר' שמעון שני ענוש כרת. כלומר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וקמא מיקטל קטליה ושני אינו חשוב אותו ואת בנו לפיכך ענוש כרת משום שוחט חוץ:

אחד בחוץ ואחד בפנים לרבנן ראשון ענוש כרת כו'. כלומר ענוש כרת משום שוחט חוץ ופסול דלא שחטו בעזרה:

שני פסול ופטור. כלומר פסול משום אותו ואת בנו ופטור ששחטו בפנים לר' שמעון שני כשר וכו' כלומר שני כשר דאמרי' קמא מיקטל קטליה ואין חשוב אותו ואת בנו. אחד בפנים ואחד בחוץ כו' שני פסול משום אותו ואת בנו ופטור מכרת דלא הוה מתקבל בפנים ואין חשוב קדשים גמורים:

לר' שמעון שני בלא תעשה ואינו חייב כרת:

אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים אבל אותו ואת בנו נוהג לפיכך אינו חייב [מלקות] (או אינו חייב) אלא [עובר] בלא תעשה:

והאי כי קא שחיט הוי התראת ספק. כלומר כששוחט (היזרק) [היזהר] שלא תזרק הדם שלא תתחייב באותו ואת בנו לפי שספק הוא כששוחט אם ישפך הדם והתראת ספק לאו שמה התראה:

ואזדא רבא לטעמיה. כלומר רבא דאומר התראת ספק לאו שמה התראה אזדא לטעמיה דאמר רבא [היא] חולין ואח"כ שלמים פטור שחיטת קדשים לאו שמה שחיטה עד שיזרוק הדם ובעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק שאין אנו יודעין אם ישפך הדם אם לאו שלמים ואח"כ חולין חייב כלומר ששחט וזרק כהלכתו ואח"כ שחט חולין אותו ואת בנו חייב:

לילה לקדושה יום להרצאה. ואי קשיא יום להרצאה פשיטא ל"ל קרא מביום צוותו את בני ישראל נפקא שכל הקרבנות ביום א"ל שאם עלה לא ירד שכל הקרבים בלילה אם עלו לא ירדו אבל זה מחוסר זמן הוא להרצאה ואם עלה ירד.

הא דמותיב רבה אותו ואת בנו קדשים בחוץ ר"ש אומר בל"ת. משמע לי דמתני' דתנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו ומחוסר זמן ר"ש אומר ה"ז בל"ת שהיה ר"ש אומר וכו' ומההיא מתני' פרכינן ובגמ' מוסיף בה קדשים בחוץ לפירושא בעלמא ז) וכן דרך התלמוד להוסיף כן במשניות.
ובדין הוא דלוקמה (רב ואמרי') [רבה למתניתין] בשהיה ראשון חולין (אלא) [א"נ] ראשון בפנים ושני בחוץ ושניהם קדשים וראשון חולין ושני קדשים בחוץ ה"ה והוא הטעם י) הלכך מוקי לה כפשטא בשניהם קדשים דאותו ואת בנו קתנו תרוייהו בקדשים משמע וכל הנך לישני דמוסיף גמ' קדשים בחוץ וכו' לפירוש' בעלמא מייתי לה דאלו מתני' לא קתני אלא אחד בפנים ואחד בחוץ.

הא דאמרינן הכא (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'. (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'.

הכא דלא מחוסר זמן דנתוקי עשה הוא. פירוש לאו מלא ירצה נפקא, אלא מיום השמיני והלאה ירצה, כלומר משמיני והלאה ירצה, הא תוך זמן לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

לילה לקדוש יום להרצאה. ואם תאמר להקרבה למה לי קרא מביום צותו נפקא, יש לומר שאם עלה לא ירד, דאלו מחוסר מן אף על פי שעלה ירד, ואי משום לילה אם עלה לא ירד.

עקר מחוסר זמן נאמר בכתוב על שנולד והוא תוך שמנה וכל תוך שמנה נקרא מחוסר זמן ואסור אף להקדישו וכל שכן לשחטו ולהקריבו אבל אינו לוקה אף בעבר והקריבו שהרי לאו הבא מכלל עשה הוא ומ"מ לא נרצה הקרבן:

נכנס ליל שמחרתו שמיני הואיל ויצא מתחום שבעה ראוי הוא להקדישו אבל אינו ראוי לשחיטה או להקרבה עד שיכנס תחום יום שמיני שאין דברים אלו ראויים אלא ביום כמו שיתבאר במקומו:

כל שלא נודע לנו שכלו חדשיו ונשחט תוך שמנה ימים בבהמה הרי זה נפל ואסור כמו שיתבאר במקום אחר ומ"מ אף בזו לא שמנה שלמים אלא כל שיצא מתחום שביעי ונכנס בליל שמיני יצא מכלל נפל ואם נשחטה בתחלת ליל שמיני מותר ודבר זה מתבאר במסכת שבת:

כבר ביארנו שדין אותו ואת בנו נוהג בקדשים וששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מעתה שחט בקדשים אותו ואת בנו אע"פ שעד שלא זרק הדם אין שחיטה מכשרת הבשר לאכילה מ"מ שני חייב ואין כאן התראת ספק לומר שמא לא יזרק הדם שאף לדעת האומר שאינה התראה מ"מ הרי השחיטה עצמה מחייבתו ואע"פ שאינה ראויה הילכך היא חולין ובנה שלמים בין שחט חולין ואחר כך שחט שלמים בין שחט שלמים תחלה ואחר כך חולין חייב:

היא חולין ובנה עולה אף זו בין שחט עולה ואחר כך חולין בין שחט חולין ואחר כך עולה חייב אע"פ שאין קרבנות אלו נאכלין שאכילת מזבח שמה אכילה שהרי מצינו לענין פגול שאם שחט על מנת להקטיר חוץ לזמנו הרי זה פגול כמי ששחט על מנת לאכל חוץ לזמנו:

תד"ה יום להרצאה כו' ושמא ר' זירא דהכא כו' עכ"ל פי' דהמקשה אפשר דהוה ידע דר' זירא ס"ל כרב נחמן ב"י כו' ודו"ק:

בא"ד יום להרצאה וא"ת וכו' ותימה דר"ש דאית ליה הכי בהמזבח מקדש כו' עכ"ל מהרש"ל פי' עלה למחוסר זמן ירד נ"ל עכ"ל וליתא התם הכי דבמחוסר זמן לא פליגי ולכ"ע ירד אלא דבלילה אית ליה לר"ש אם עלה לא ירד כיון שהיה פסולו בקודש ור' יהודה פליג עליה התם דבלילה נמי אם עלה ירד וא"כ דר' אפוטרוקי ע"כ כר"ש דלר"י ליכא נפקותא בין מחוסר זמן ובין לילה ואכתי תקשה ליה מביום צוותו נפקא וק"ל:

בד"ה עולה לאו בת אכילה היא כו' א"כ ל"ל לר"ש גבי כו' כצ"ל:

בגמ' כתיב קרא אחרינא כן תעשה לשורך ולצאנך ונו'. פסוק הוא בפרשת משפטים וכתיב בתריה שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי:

ברש"י ד"ה התראת ספק וכו'. ונראה בעיני דלא גרסינן ליה להאי מאי טעמא אלא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנח למחוסר זמן וכו'. וגלגל גבי שילה מחוסר זמן הוא:

רש"י בד"ה התראת ספק כו' [ופירוש משובת הוא מאדם חריף ומפולפל] כצ"ל:

תוס' בד"ה הנח למחוסר כו' דרך ישרות דגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל. ונכתב עוד בצדו דרך ישרות פי' נדבות:

בד"ה יום להרצאה כו' דר' שמעון הוא דאית ליה כו'. נ"ב פי' עלה למחוסר זמן ירד נ"ל:

גמרא קדשים שניהם בחוץ לרבנן כו' שני פסול ופטור מלאו דשחוטי חוץ. הב"ח מחק ג"ת האחרונים. וכ"נ להדיא מפרש"י:

תד"ה הנח (שבדף הקודם). מקרא דלא תעשון ככל וגומר. כצ"ל:

בא"ד דאתא לגלות העשה דלא ירצה לא קאי כו'. כצ"ל:

בא"ד היכא דשני לאוין סמוכין זל"ז. וכן לקמן בא"ד היכא דשני לאוין סמוכין קאמר כו'. עי' הגהת הג"ר בצלאל ר"ב. וכבר קדמו בזה השעה"מ בהל' חמץ ומצה:

רש״י ד"ה נתקו לעשה וכו׳ ולא תקחנה לא הוי לאו כצ"ל:

תוס׳(הנמדה"ק) ד"ה הנח וכו' דאתא קרא וכו' א"ה נלקי נמי וכו' ומנתק הני תרי כצ"ל:

שם דאיכא נמי לאו. נ"ב על״ש בב"מ:

תוס' ד"ה (בעמוד הקודם) הנח כו' היכא דשני לאוין סמוכין. הוא תמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמוכים הם. וכן הקשה בספר לוית חן על התורה פ' קדושים ובשער המלך הלכות חמץ ומצה:

ניתקו לעשה פירש"י מנותק ממש ותוס' הקשו שזהו לר' ירמי' דיומא ואביי פליג ולא קיי"ל כוותי' ע"ש והתם בזבחים קי"ב ע"ב פירש"י כתוס' דשמעתין. אבל הדבר צ"ע דהא איתא בת"כ דקרינן ומיום השמיני והלאה ירצה ואו"ב לא תשחטו פי' ירצה קאי לפניו איום השמיני ואלאחריו ואו"ב ולהא אצטריך הך קרא ואל"ה לא הוה שייך לומר שהוא בכלל מחוסר זמן כלל ואינו נכנס בכלל כל שפסילו בקודש וכן יש להבין לקמן קט"ו ע"א תוס' ד"ה מדאסר רחמנא וכו' ע"ש וא"כ מנ"ל שנתקו הכתוב מלאו לעשה דלמא אדרבא הכא גלי רחמנא שהוא בכלל פסול ומעתה נכנס בכלל כל שפסילו בקודש מיהו למסקנא א"ש דר' זירא דהאיכא קרא אחריני בבכור כן תעשה לשורך וגו' וא"כ משם נדע פסילו וקרא דר"ז להוציאו מלאו ולהכניסו בעשה וא"ש אבל הכא בשמעתין דלא אסיק אדעתי' הך קרא דוכן תעשה לשורך ק' אדמקשה לב"ז מרומי' דר' אפוטריקא. טפי ה"ל להקשות מהנ"ל אע"כ דלא הו"מ להקשות משום דאפשר ניתוק דר"ז כפירש"י בשמעתין דמנתק ממש קאמר וה"א ס"ל כר' ירמי' ביומא דנבלה דמייתי תוס'. ואע"ג דאצטריך לגופי' מ"מ מנותק הוא לעשה כמו כל ניתוק. אבל מר' אפוטריקא פריך שפיר דלא הוה עשה כלל וא"כ פירש"י דהכא מוכרח לפי הס"ד ובזבחים פירש"י לפי המסקנא:

ודע דר"ז דשמעתין אינינו ר"ז ור' ירמי' דהתם בזבחים קי"ב עיין תוס' מנחות מ' ע"ב:

דר' אפוטריקא רמי וכו' הקשינו הרב הגאון מוה' אברהם בינגא סג"ל אבד"ק ווירצבורג מ"ט לא הקשה רומיא דידי' אקרא דמוקדם בפ' משפטים גבי בכור ז' ימים יהי' עם אמו וביום השמיני תתנו לי והתם לא שייך לתרוצי לילה לקדושה הא בכור מרחם קדוש. מיהו לזה י"ל כיון דהתם כתיב כן תעשה לשורך לצאנך ומיני' ילפינן צאנך למעשר בהמה בבכורות נ"ו ע"א א"כ שייך שפיר לילה לקדושה שיכנס לדיר להתעשר ולזה עוררני תלמידי הרב הדיין מה' זלמן ב"ה נ"י אבל עכ"פ ק' דה"ל להקשות אפסוק דפ' משפטים דמוקדם. והי' נראה לומר דמקרא דמוקדם דעיקרו אבכור קאי ליכא רומי' כיון דבכור מרחם קדוש. ובקדשים קיי"ל הלילה הולך אחר היום כדלקמן סוף פרקין א"כ ליכא רומי' דשבעת ימים יהי' עם אמו מסיימים בעלות השחר דיום דשמיני ושייך שפיר וביום השמיני כעלות השחר תתנו לי וליכא רומי' אבל מקרא דשור או כבש או עז כי יולד דמיירי מחולין שפיר רמי קראי אהדדי. ומיהו למסקנא דמסיק לילה לקדושה יום להרצאה. אמרינן גם קרא דפ' משפטים הכי פירושא וקאי אמעשר בהמה דבליל ז' נכנסים לדיר להתעשר וא"ש:

לילה לקדושה יום להרצאה. העלו תוס' דפסול בלילה משום שעדיין לא הגיע לזמנו ומשו"ה אם עלה ירד טפי מבשאר לילות והקשה בטה"ק בזבחים י"ב ע"ש א"כ מ"ט מותר לאכול בהמה בליל ג' כמבואר בשבת קל"ד ע"א אי אתרחיתן עד לאורתא הוה אכלינן מיני' משמע כבר יצא מספק נפל ואמאי והא עדיין מחוסר זמן הוא עד עלות השחר ביום ח' ורש"י התם נשמר מזה שבאמת בלילה כבר ראוי להקרבה אלא אין מקריבין קרבן בלילה אבל להתוס' ק'. ונלע"ד גם להתוס' מוכרח דנהי דהוה מחוסר זמן להקרבה מ"מ מס' נפל יצא דאלת"ה איך נכנס לדיר להתעשר בלילה הלא אפי' טרפה אינו פוטר כדכתיב כל אשר יעבור מכ"ש נפל אע"כ מוכח מזה דיצא מתורת ס' נפל. וגם על שיטת רש"י הקשה כיון דס"ל דבלילה כבר הגיע זמן הקרבתו רק מפני שאין מקריבין קרבן בלילה א"כ מנ"ל להוכיח דלילה אין מחוסר זמן מדנכנס לדיר להתעשר תיפוק לילה זמנו הוא. ולק"מ דהוא גופי' מחוסר זמן הוא ביום צוותו ולא בלילה וכל השנה כולה הוה כל לילה מחוסר זמן ולולי דאין לילה מחוסר זמן לא הי' נכנס לדיר להתעשר בשום לילה מכ"ש בליל ז' ומדנכנס לדיר ש"מ לילה לאו מחוסר זמן:

דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים וכו' הקשני תלמידי הרב המופלג מו"ה איציק פרענקל ני' אבד"ק קראלא יע"א הא רבא ס"ל התראת ס' שמי' התראה במס' מכות גבי אונס שגירש ע"ש סוגיא דבטלו ולא בטלו. והשבתי לו עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"ה מה' שבועות לחלק היכי שהלאו מפורש הוה התראת ס' שמי' התראה והכ"מ ולח"מ נדחקו בכוונתו ונ"ל כפשוטו היכי שעבר על לאו מפורש אעפ"י שאפשר לתקנו כגון שעבר על לא תקח האם על הבנים אעפ"י שיכול לתקנו מ"מ עכשיו עבר על לאו מפורש וליכא התראת ספק משא"כ בשבועה בשאוכל איסורא אינו עובר על שום איסור אלא אם שוב יאכל התנאי ועשה איסור למפרע זה הוא לאו שאינו מפורש ולא שמי' התראה. וה"נ הרי לפנינו מקטל קטלי' אלא שאם יזרוק הדם יהיו איסור למפרע ובזה לכולי עלמא לא שמי' התראה:

ועיין תוס' יבמות פ' ע"א דבדבר דעבידא לאיגלוי אמרינן שמי' התראה וה"נ הרי סופו לאיגלוי אם יזרוק הדם. מ"מ כבר כתבתי במקום אחר דתוס' יבמות סמוכים אתוס' נדה ס"פ יוצא דופן דבעינן נמי דרובא הכי איתא והתם נמי רוב המתאחרים להביא שערות יולדו בהם סי' סריס כמ"ש ב"ש סי' קכ"ה סקי"ט אלא דלא סגי בסברת רוב לחוד משום שהקשו מהכה את זה וחזר והכה את זה והתם נמי רוב נשים לט' יולדת לכן חידשו דבעינן גם עבידא לאיגלוי. וא"כ הכא ליכא רוב אדרבא רוב פעמים לא מוזרק דם של או"ב דהא איסורא עביד וק"ל:

נתקו לעשה. דמשמע בתוך זמנו בלא ירצה כדמרבינן (תמורה דף ז: ע''ש) מולנדר לא ירצה אלא הניחו לאחר זמנו וירצה דעל כרחך עשה זה לאו מעיקרא משמע כי ההיא דשלוח הקן דאמרינן (לקמן דף קמא.) מעיקרא משמע שלח האם ולא תקחנה ולא הוי לאו הניתק לעשה ולוקין עליו אבל כאן הלאו קודם לעשה שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו: מיבעי ליה לכדר' אפטוריקי. ולאו לעשה אתא: הא כיצד לילה. שמיני כשעבר שביעי: לקדושה. מותר לקדשו משחשכה ואינו עובר משום בל תקדיש פסולים: שני בלא תעשה. דשחוטי חוץ ואע''פ שאינו בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא מ''מ בלא תעשה הוא הואיל ורצוי לאחר זמן ולאו דידיה מפרש בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) מלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו': קמא מקטל קטלה. לר' שמעון דהא שחיטה שאינה ראויה היא: ואמר רבא גרסינן: לרבנן. דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה: שני פסול ופטור. מכרת דלא מתקבל בפנים הוא: לרבי שמעון שניהם ענושין כרת. קמא מקטל קטליה ושני מתקבל בפנים הוא ולענין שחוטי חוץ אף על גב דאינה ראויה מיחייב דאפילו אהך שחיטה חייביה רחמנא: אחד בחוץ. תחלה ואח''כ אחד בפנים: שני פסול ופטור. מכרת ובלאו דאותו ואת בנו לא מיירי התם דגבי שחוטי חוץ קאי והא פטור לא איצטריך אלא איידי דתני ראשון חייב תנא שני פטור: לר' שמעון שני כשר. דקמא מיקטל קטליה ושני לאו מחוסר זמן הוא כל הנך פטורי דהכא משחוטי חוץ קאמר ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו כלל: שני פסול ופטור. דלאו מתקבל בפנים הוא: שני בלא תעשה. ולא בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא דהא קמא שחיטה ראויה הואי: התראת ספק. דלמא לא אתי לידי זריקה והויא ליה שחיטה שאינה ראויה הלכך לר' שמעון איסורא איכא מלקות ליכא ומ''מ לאו מתקבל בפנים הוא שהראשון שנשחט ונזרק הדם כבר קודם שחיטתו של שני שחיטה ראויה הוה כך שמעתי וקשיא לי מאי התראת ספק דקאמר הא ודאי שחיטת שני אינה ראויה דכיון דאיסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים הוה ליה שני מחוסר זמן ואין שחיטתו ראויה ואין כאן התראה כלל ונראה בעיני דלא גרסינן ליה להאי מ''ט אלא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים ותו לא מידי וטעמא משום דאין שחיטת השני ראויה מכיון שנשחט ראשון ונזרק דמו הויא לה שחיטת הראשון ראויה דלית לן הא דלעיל דר' אושעיא ודשני אינה ראויה דהויא ליה מחוסר זמן ואין דמו נזרק ופי' משובש הוא מאדם חריף ומפולפל: ואזדא רבא לטעמיה. דאמר שחיטת אותו ואת בנו התראת ספק הוא: ואח''כ שחט שלמים. בו ביום: פטור. דהתראת ספק הוא ואליבא דר' שמעון נקט מילתיה: שלמים. בפנים ואח''כ חולין בחוץ: חייב. דהתראת ודאי היא שכבר נזרק דמו של ראשון והשני אינו מחוסר זריקה:

השמיני ירצה ולית לן למימר דאתא קרא דירצה שיש בו גם עשה עם הלאו דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואית לן לאוקומי הלאו בשאר פסולין והוי האי ניתק לעשה כי ההוא דפסחים דפרק אלו דברים (דף סז.) דאמרינן מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה פי' נתקו משאר טמאים דהוו בלא יטמאו מחניהם להעמיד אעשה דבדד ישב וכן החולץ ליבמתו דהוי בלא יבנה ובא להוציאו מכרת דאשת אח וכן הבערה ללאו יצתה לר' יוסי והשתא ניחא סוגיא דפ' פרת חטאת (זבחים ד' קיב:) דקאמר רבי שמעון אותו ואת בנו ומחוסר זמן בלא תעשה ומפרש בגמרא טעמא מקרא דלא תעשון ככל וגו' איש כל הישר בעיניו אמר להן משה כשתבאו לא''י ותקריבו חובות לא תקריבו מכל הישר דרך ישרות וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא ואמר רחמנא לא תעשון ופריך אי הכי מילקי נמי לילקי אלמה א''ר זירא הכתוב נתקו לעשה פי' כיון דאמרינן דאיכא בהדיא לאו במחוסר זמן א''כ לילקי עליה דליכא למימר דנתקו לעשה התם כי הכא דאתא לגלות אעשה דלא ירצה לא קאי אמחוסר זמן אלא אשאר פסולין דכיון דכתב ביה לאו בפני עצמו לא שייך למימר הכי אבל לפי' הקונטרס כי היכי דלא ירצה הוי ניתק לעשה ה''נ לא תעשון ואם כן מאי פריך והר''ר שמואל מוורדו''ן היה אומר דהכי פירושו כיון דאית ביה נמי לאו דלא תעשון לילקי דלא אתי חד עשה ומנתק הני תרי לאוי כדאמר במסכת תמורה (דף ו:) דלא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש ועקר תרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו וא''א לומר כן דהיינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה תדע דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יד:) דלא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו ומייתי מוישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו את מחניהם ותנא אלו הן הלוקין טמא הבא למקדש ומה ראיה היא דלמא התם משום דאיכא תרי לאוי לא יטמאו וגו' ואיכא נמי לאו דואל המקדש לא תבא ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל (ב''מ קיא.) היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה בשני שמות לעבור עליו בשני לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין קאמר דלא עקר להו חד עשה ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קדש לאו עשייה הוא דמאליו קדוש דאם היה אומר הכתוב ואם ימיר יקריב אז הוי ניתוק ובלאו הכי קשה שם הסוגיא וצ''ל שם דכולהו דמייתי התם לא הוי ניתוק גמור ואין להאריך כאן: יום להרצאה. וא''ת מביום צוותו נפקא (מגילה דף כ:) ביום ולא בלילה וי''ל דמההוא קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוי מחוסר זמן ואם עלה ירד ותימה דר''ש הוא דאית ליה בהמזבח מקדש (זבחים פד.) ואי רבי אפטוריקי כר''ש מאי פריך מיניה דסוגיא דהכא דפריך ולילקי נמי משום מחוסר זמן לא פריך אלא לרבנן דלר' שמעון הכי נמי דלקי כדאמר בפ' בתרא דזבחים (דף קיד:) ושמא ר' זירא דהכא סבר ליה כרב נחמן בר יצחק דאמר התם דלר' שמעון נמי לא לקי ועוד י''ל דנפקא מיניה הא דפסול משום מחוסר זמן דפסול אף בבמה אבל פסול לילה ליכא בבמה לשמואל בשילהי זבחים (דף קכ.): עולה לאו בת אכילה היא. תימה א''כ היכי משכחת לר''ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ''ת דחיבת הקדש משויא ליה אוכל אם כן למה ליה לר''ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע''כ מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים (מנחות קב:) אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא. לענין דאף על גב דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה אבל לענין שחיטה ראויה לא הויא שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא (בראשית מג) דטבוח טבח. והכן:

דף פא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד