חולין פב ע"א

דף פב - א

ואימתי היתה לה שעת הכושר - אמר רבי שמעון בן לקיש: אומר היה רבי שמעון: פרה אדומה נפדית אפילו לאחר שנשחטה כהלכה, והיא מונחת כבר על גבי מערכתה, מוכנה לשרפה! שאם מצא אחרת נאה הימנה יכול לפדותה אחר שחיטה ^[74]. ולכן החשיבה רבי שמעון כאוכל, משום שכל העומד ליפדות ^[75] כפדוי דמי ^[76]. ואף לאחר שכבר לא ניתן לפדותה עדיין נשאר עליה תורת אוכל לענין קבלת טומאה ^[77], כי רק דבר שלא היה בו היתר אכילה לאף אדם מעולם אינו נחשב "אוכל" ^[78].

ומאחר שלדעת רבי שמעון פרה אדומה נחשבת לאוכל, אם כן שחיטתה שחיטה ראויה, ומדוע פטר עליה משום "אותו ואת בנו"?

ומתרצינן: אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: "פרת חטאת" - אינה משנה! הלכה זו לא נשנית במשנתנו שפטור עליה משום "אותו ואת בנו", אלא שחיטה ראויה היא!

עוד דנה הגמרא על מה ששנינו במשנה שרבי שמעון פוטר בעגלה ערופה: וכי שחיטת עגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא!?

והתנן [בסוטה מז א]: נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה - תצא העגלה, ותרעה בעדר! כלומר, שמותרת בהנאה ככל בהמה.

הרי שעגלה ערופה אינה נאסרת קודם העריפה, ואם כן תחשב שחיטתה כשחיטה ראויה? ^[79] ומתרצינן: אכן גם לגבי עגלה ערופה מצינו שאמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: עגלה ערופה, - אינה משנה!

ומקשינן: ומי אמר רבי ינאי הכי ש"עגלה ערופה אינה משנה"? והאמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה בעגלה ערופה, מאימתי היא נאסרת, ושכחתי! ונסבין חברייא בני הישיבה סבורין לומר: ירידתה של העגלה לנחל איתן - היא אוסרתה! שמאז היא נאסרת בהנאה.

ואם איתא, כלומר, מאחר שרבי ינאי סובר שמשעת ירידתה היא נאסרת, אם כן למה אמר שעגלה ערופה אינה משנה, לישני על הקושיא מהמשנה בסוטה, ששני דינים הן, כי במשנה של "נמצא ההורג" מדובר קודם ירידה לנחל איתן, שאז עדיין לא נאסרה בהנאה. ואילו כאן, במשנתנו שנינו שעגלה ערופה נחשבת שחיטה שאינה ראויה, כי מדובר לאחר ירידה, שכבר נאסרה בהנאה? ^[80]

ומתרצינן: אמר רבי פנחס בריה דרב אמי: אנן, משמיה דרבי שמעון לקיש מתנינן לה את החידוש ש"עגלה ערופה אינה משנה" ולא נאמרה בשם רבי ינאי. כי רק לדעת רבי שמעון בן לקיש עגלה ערופה אינה נאסרת כלל מחיים ואפילו לאחר ירידתה, ולפיכך הוא מחק ממשנתנו את דין עגלה ערופה ^[81].

אמר רב אשי: כי הוינא בי רב פפי, קשיא לן: מי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי שעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים? והא איתמר: צפורי מצורע - מאימתי נאסרין בהנאה?

רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה של הצפור השחוטה, שרק היא נאסרת, אך הצפור המשולחת אינה נאסרת כלל, כי לא אמרה התורה לשלח ויכשלו בה המוצאים אותה ^[82].

ורבי שמעון בן לקיש אמר: שתי הצפורים נאסרות משעת לקיחה לצורך טהרת המצורע.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש?

משום דגמר צפורי מצורע בגזירה שוה "קיחה" - "קיחה" מעגלה ערופה, שבשניהם נאמר לשון "קיחה", כשם שעגלה ערופה נאסרת מחיים אף צפורי מצורע אסורין מחיים.

הרי, שרבי שמעון לקיש סובר שעגלה ערופה אסורה מחיים ולמה אמר שעגלה ערופה אינה משנה?

ומתרצינן: לא רבי שמעון בן לקיש אמרה, אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה!

מתניתין:

שנים שלקחו - קנו פרה ובנה. זה את הפרה, וזה את בנה - איזה מהם שלקח ראשון הוא ישחוט ראשון, והשני ימתין למחר.

ואם קדם השני ושחט תחילה - זכה! והראשון ימתין למחר.

גמרא:

אמר רב יוסף: מה ששנינו שהלוקח הראשון ישחוט תחילה אין בזה ענין של איסור והיתר, אלא לענין דינא תנן ^[83], שאם באו שניהם לדין וכל אחד רוצה לשחוט היום, אומרים להם בית דין שהלוקח הראשון יש לו זכות קדימה.

והיינו משום שאילו רק הוא היה קונה והבהמה השניה היתה נשארת אצל המוכר היה הוא קודם למוכר, כי על מנת כן הוא קונה כדי שיוכל לשחוט היום, והמוכר מוותר לו על זכותו, ולפיכך גם לאחר שקנה השני נשארת זכות קדימה ביד הלוקח הראשון ^[84]. אבל אם הראשון מסכים לוותר על זכותו, מותר לשני לשחוט תחילה.

תנא: אם קדם השני ושחט תחילה - הרי זה זריז, ונשכר! ^[85]

ומבארינן: זריז - דלא עבד איסורא שהקדים בעצמו כדי שלא יבא לידי איסור "אותו ואת בנו" ^[86], ונשכר, שיש לו ריוח, דקאכיל בישרא היום ^[87].

מתניתין:

שחט פרה ואחר כך שחט את שני בניה - סופג שמונים - לוקה שתי מלקיות. כי על שחיטת כל אחד מהבנים עבר בלאו של "אותו ואת בנו" ^[88].

שחט את שני בניה ואחר כך שחטה לאם - סופג את הארבעים - אינו לוקה אלא סדרת מלקות אחת בלבד, לפי שלא עבר על האיסור אלא פעם אחת - בשחיטת האם.

שחטה לאם תחילה, ואחר כך שחט את בתה ואחר כך שחט את בת בתה סופג שמונים כי עבר פעמיים על "אותו ואת בנו", פעם אחת בשחיטת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת האם, ופעם שניה בשחיטת בת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת הבת, שהיא אמה.

שחטה לאם ואחר כך שחט את בת בתה [ועדיין לא עבר על שום איסור, כי רק "אותו ואת בנו" אסור, ולא אותו ואת בן בנו], ואחר כך שחט את בתה, ויש בשחיטה זו של הבת שתי עבירות של שחיטת "אותו ואת בנו": האחת, שהיא בתה של האם שכבר נשחטה, והשניה, שהיא אמה של בת הבת שכבר נשחטה. ומכל מקום אינו סופג אלא את הארבעים, לפי שהאיסור לא נעשה אלא במעשה שחיטה אחת, ואין כאן אלא לאו אחד והתראה אחת ומעשה אחד ^[89].

סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים הואיל ועבר בשחיטה הזו פעמיים ^[90] על "אותו ואת בנו" ^[91].

גמרא:

הגמרא דנה מה הטעם שאם שחט קודם שני בניה ואחר כך שחט את האם לוקה: אמאי? הרי "אותו ואת בנו" אמר רחמנא ולא "בנו ואותו", שלא אסרה תורה אלא לשחוט הבן אחר האם, ולא האם אחר הבן?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך! דתניא: מאחר שנאמר "אותו ואת בנו" אין לי אלא שאסור לשחוט אותו ואחר כך את בנו. אך לשחוט אותו ואחר כך את אמו מנין שאסור? ^[92] כשהוא אומר "לא תשחטו" בלשון רבים - הרי כאן שנים! ומשמע שהאזהרה נאמרה לשני אנשים שלא ישחטו ביחד "אותו ואת בנו".

הא כיצד? מצינו ששנים מתחייבים באופן שאחד השוחט את הפרה ואחד השוחט אחריו את אמה, ואחד השוחט אחריו את בנה של הפרה הראשונה, לימד הכתוב ששניים האחרונים חייבים. הראשון על אותו ואת אמו, והשני על אותו ואת בנו. ומוכח שגם השוחט את האם אחר הבן לוקה.

פרה נפדית על גבי מערכתה. כלומר אם אירע בה פיסול או במלאכה או בשום דבר:

תצא. כלומר עם שאר בהמות של חולין:

קשיא דר"ש בן לקיש אדר"ש בן לקיש. כלומר הכא אמר ריש לקיש עגלה ערופה אינה משנה והכא אמר משעת קיחה ואסורה מאותה שעה השחוטה.^א)נראה דחסר כאן איזה תיבות וצ"ל וא"כ שפיר אמר מתני' דהוי שחיטה שאינה וכו'. שחיטה שאינה ראויה היא:

אמר רב יוסף לענין דינא תנן. כלומר דין הוא שישחוט ראשון:

[שחט] שני בניה ואח"כ שחטה סופג את הארבעים. כלומר שאותן שני לאוין כולל בשחיטה אחת:

ולא בנו ואותו. כלומר והיכא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה אמאי סופג את הארבעי':

שנים אחרונים חייבין. כלומר אחד משום בנו ואותו ואחד משום אותו ואת בנו:

פרת חטאת אינה משנה. פיר' שכיון שנפדית הא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל העומד ליפדות כפדוי דמי ולאו התראת ס' כלל.
ואי קשיא האמרי' לעיל דשחיטת קדשים התראת ספק הוא משום דכל כמה דלא מזרק דם לא משתרי בשר באכילה ואמאי נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
ואיכא דמפרקי הכי השתא פרה עומדת ליפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנו מצוה לפדותה אבל הני מצוה למזרקיה לדמייהו הא מחוסר זמן נינהו וכה"ג איתמר בפרק המנחות והנסכים ולית לן דרב הושעיא דאמר לעיל דשחיטת קדשים כשרים שחיטה [שאינה] ראויה היא ואעפ"י שעומדת לזרוק למאי דפרישית לעיל והתם נמי במנחות הכי קס"ד אליבא דרב הושעיא דאי בעי זריק (ליה אר"ש) [לא אמר ר"ש] הא במחוסר זמן הכל מודים דלא אמרינן.
ויש מתרצים לרב אושעיא דאפילו כשאינו מחו' זמן לאו שחי' ראויה היא שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא בשכבר קבל הדם בכלי אבל בשעת שחיט' אין שם דם עומד ליזרק כלל מיהו מסקנא דלעיל כדרבא דשחיטת קדשים כשרים ראויה היא כדפי'.

מתני': הא דתנן לענין דינא ב' שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. משום שכך דינו של לוקח ראשון עם המוכר וכן שנינו בתוספתא הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן.

מתני': שנים שלקחו פרה ובנה מי שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואוקימנא בגמרא דלענין דין תנן דאם נחתו לדינא (אומר) [אומרים] להן מי שלקח ראשון ישחוט ראשון, וטעמא דמילתא דסתם לוקח בהמה לשחוט הוא לוקח, וכשמכרה לו מוכר על דעת כן מכרה לו שידחה הוא מלפניו, וכדתניא בתוספתא (פ"ה) הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא על מנת כן ואומר לשני לא עדיפא מגברא דאתית מיניה. וקשיא לי דהא אמרינן דרוב שוורים לחרישה הן עומדים וכדאמרינן בבא בתרא (צב, א) דרובא לרדיא זבני, ואם כן זה שלקח פרה סתם מסתמא לחרישה לקחה, ואמאי ישחוט ראשון, והלא לא מכר לו על דעת כן, ואולי נאמר דפרה דוקא אמרו משום דאין רוב פרות עומדות אלא לאכילה דשוורים הן שעומדין לחרישה ולא פרות כדכתיב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור. וכן כתב ר"ת ז"ל בריש פ"ק דע"ז וצ"ע. עוד תמיהא לי דאם כן אף בשאר ימות השנה יהא צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כיון דמחזיקין ליה דלשחיטה דהשתא זבין דהשתא הוא דקא בעי לה כדאמרינן (לקמן חולין פג, א) במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, ויש לומר דאפילו בשוורים נמי דינא הכין משום דמוכר לכל רצונו של לוקח הוא מוכרו, דאפילו רצה לקיימו לחרישה מקיימו, ואילו רוצה לשחוט היום ישחוט שאין משייר במכירתו כלום, דהא לא אמר ליה על מנת שלא תשחוט היום, הילכך הוה ליה כאלו פירש לו אם תרצה לשחוט שחוט, ומשום הכי אילו אתו תרוייהו קמן דחינן שני מפני ראשון דלא עדיף ממוכר דאתי מיניה, אבל אם הלך זה לביתו שוחט השני ואינו נמנע, ואין צריך לשאול לראשון אם שחט אם לא, דאינו חושש מן הסתם אלא בד' פרקים.

פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצא נאה הימנה יכול לפדותה אע"פ שאין בה מום ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין אין זו בכלל קדשי מזבח או שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה משנשחטה כראוי בהר הזיתים על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום אפי' מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפי' היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שביארנו ואע"פ כן הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה וכן הדין בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה הן שנשחטה הן שנערפה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ונותר ופגול אע"פ שכולן איסורי הנאה כלן מקבלין טומאת אוכלין:

שמא תאמר מה ענין קבלת טומאת אוכלין בפרה והרי היא מטמאה מחמת עצמה פרשו בה חכמי הצרפתים על הדרך שהתבאר בכריתות בדבר אחר כגון שלקח ממנה פחות מכזית וחפהו בפחות מכביצה בצק שאם נקרא אוכל הרי הוא מצטרף עם הבצק ואם נגע זה בבצק בטומאה מטמא טומאת אוכלין ומטמא שאר אוכלין ואם אינו נקרא אוכל אין בצק זה מקבל טומאה שאין כאן שיעור ואם נגעו בו אוכלין אחרים טהורים שאין נוגעין בבשר פרה אלא בבצק:

יראה ממה שאמרנו כאן שכביצה אוכלין מקבל טומאה ונותן טומאה הא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה ואין צריך לומר שאינו נותן אם כן מה שאמרו בתורת כהנים וכל האוכל יכול לא יהא מקבל טומאה בכל שהוא ת"ל מכל פרשו בו שיש שם כביצה אלא שהם פירורין דקין ובא להשמיענו שהכלי מצרפו:

ומגדולי המחברים פוסקים כפשוטה של שמועה זו שאף בפחות מכביצה מקבלין טומאה וקצת חכמי הצרפתים מכריעין לומר שאם הוכשרו האוכלין בכביצה ונפרד ממנה אוכל פחות מכביצה אחר שהוכשר מקבל טומאה אבל אם נפרד קודם שהוכשר אינו מקבל הכשר לטומאה בפחות מכביצה וכן נראה דעת גדולי המחברים ועל דרך זה אתה רשאי לתרץ בקושיא זו שגלגלתנו לענין זה:

ומגדולי המפרשים תירצו בקושיא זו שאין לה טומאת עצמה אלא לעוסקים בה אבל לשאר הנוגעים בה לא ומ"מ לא הועלנו כלום שאע"פ שאינה מטמאה אלא העוסקים בה הרי אמרו בזבחים פרק טבול יום שכל שסופו לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים שעליו כגון פרה שסופה לטמא העוסקים בה מטמא טומאת אוכלין אף קודם זמן הטומאה ואינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר טומאה ר"ל ליגע בטומאה שאף קודם זמן טומאתה ובלא נגיעת טומאה היא מטמאה ואם כן קבלת טומאה למה אלא שאפשר שזו אינה הלכה וכן יש מתרצים בקושיא זו שאין פרה מטמאה אלא משריפה ואילך וזו אינה אלא משתוצת האש ברובה ובמקומות אחרים יתרחבו הדברים בענין זה:

עגלה ערופה אסורה בהנאה כמו שביארנו ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה או נשחטה אחר ירידתה תקבר במקומה:

נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר חולין משנערפה תקבר ויש מפקפקים בזו וכבר כתבנוה בשני של קדושין:

צפור השחוטה שבטהרת מצורע אסורה בהנאה ומאימתי תיאסר משעה שנשחטה אבל לא משעת שנלקחה ומ"מ צפור המשחלחת מכיון ששלחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים ומותרת באכילה:

המשנה השלישית ולא נאמר בה דבר לענין אסור והיתר אלא לענין הדין ואמר על זה שאם לקחו שנים מבעל הבית זה פרה וזה בנה ונחלקו שניהם איזה ישחוט היום ובאו על זה לבית דין הדין נותן שמי שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני ושחט הרי זה זריז שלא עבר על זה ונשכר שאוכל בשר בשעתו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ובתוספתא התבאר עליה שהלוקח פרה מבעל הבית ונשאר הבן אצל בעל הבית והוא רוצה לשחוט זה הלוקח מעכב עליו מפני שעל מנת כן לקח ונראין הדברים ולשון התוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה החלק השלישי כלו והוא שאמר שחט פרה ואחר כך שחט שני בניה פי' בהתראה על כל אחד סופג שמנים מפני שכיון ששחט את האם הרי חיוב אותו ואת בנו חל על כל בניה ואם שחט את כלן בהתראה על כל פעם ופעם חייב על כלן:

שחט שני בניה תחלה ואין כאן שום איסור ואחר כך שחט את האם אע"פ שהותרה מצד שני בניה הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד אינו לוקה אלא מלקות אחד ומ"מ מלקות אחד לוקה שאין הפרש בין קדם הבן לקדמה האם אותו ואת בנו והוא הדין לבנו ואותו כמו שהתבאר:

היו כאן שלש פרות זקנה ובתה ובת בתה שחט את הזקנה ובתה והרי כאן חיוב אותו ואת בנו ואחר כך שחט את בת בתה ויש כאן גם כן חיוב אותו ואת בנו הרי כאן שתי מלקיות אם יש שם התראה על כל אחד והרי זה כעין שני זיתי חלב בשני העלמות שיש בהן שתי חטאות:

שחט את הזקנה תחלה ואחר כך שחט בת הבת והרי אין כאן שום איסור אותו ואת בנו נאמר ולא אותו וזרעו ואחר כך שחט את האמצעית והיא הבת והרי שיש בה איסור משני צדדין איסור אותו ואת בנו מצד הזקנה ואיסור בנו ואותו מצד בת הבת אינו לוקה אלא אחת הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד ואע"פ שהוא פונה לשני לאוין ויש כאן שני שמות הרי זה מ"מ כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין בו אלא חטאת אחד:

סומכוס אומר שמנים הואיל ויש כאן שני שמות ר"ל אותו ואת בנו ובנו ואותו והא שקראו בסוגיא גופין מוחלקין ומ"מ אף הוא אינו חולק בראשונה ר"ל בשחט שני בניה תחלה וגדולי הרבנים פירשו גופין מוחלקין שתי פרות ולדעת זה אף הוא חולק בראשונה ומ"מ אף בשניה אין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה ואמר ר"ל אומר כו' אם יגע בטומאה כו' שאינן נוגעין בנבילה אלא בבצק עכ"ל מפי' נראה שכתב שאין נוגעין בנבילה כו' שהוא מפרש ההיא דכריתות נמי בשיש כזית בנבילה דאז אי הוה נוגעים בנבילה אוכלין אחריני נטמאו ומ"ש בתחלה אם יגע בטומאה היינו כיון דלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה לית לן למימר דמטמא ומצטרף אבל התוס' בפ' מרובה הקשו עליו דיכול להיות מטמא ומצטרף ע"ש ודו"ק:

בד"ה אלא הא תירוצא כו' והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות כו' עכ"ל דליכא לתרוצי כדמשנינן כאן קודם ירידה כו' דמתני' דכריתות מוכחא דלא מיתסרא מחיים כמ"ש גם התוס' וק"ל:

בד"ה הרי כאן שנים כו' כיצד בת ואם ובת דאי אם כו' עכ"ל לפי פירושם בת ואם ובת היינו באם ושני בניה ושחט האם באמצע שני בניה מיהו תלמודא לא נקט לה בענין זה אלא בבת ואם ובת בתה וכן מצאתי בספרים ישנים מדויקים בפרש"י כיצד בת ואם ובת בתה כו' וכצ"ל:

תוס' בד"ה גמר קיחה קיחה כו' דהא איהו יליף מכשיר ממכפר דקסבר ירידתה לנחל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרת' אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר לה משום דכתיב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות ה"ל לאקשויי כיון דלא קסבר רבי ינאי אלא כתנא דבי ר' ישמעאל לא ה"ל למילף דמתסרא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דה"ל ר"י למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי רבי ישמעאל ובדפוסים חדשים מחקו כל קושיא זו מדברי התוס' ולא ידענא למה ודו"ק:

בתוס' ד"ה והתנן וכו' כי ההיא דתנן בפ"ב דכריתות וכו'. ועיין ג"כ בפ"ב דקדושין דף נ"ז ותעמוד על בוריה דשמעתין והתוס' דהכא:

ד"ה גמר קיחה קיחה וכו' ותימה היאך משמע ממלתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וכו'. ר"ל דלמא לא יליף ציפורי מצורע מעגלה ערופה אלא כדי לאוסרה לאחר שחיטה אבל מחיים דלמא בעגלה ערופה בעצמה ס"ל לר' ישמעאל דאין נאסרת מחיים:

בא"ד וי"ל דדייק וכו' אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר לא תאכלו וכו' כצ"ל ועיין בפ"ב דקירושין דף נ"ז:

רש"י בד"ה ואמר ריש לקיש. נ"ב ומה שהזכיר רש"י נבלה משום דעלה דכריתות קאי ומה. שאמר אם יגע בטומאה כו' לר"י דלא דק כו' ונראה שמטמא הבצק מן הנבלה על ידי צירופו לכביצה כמו שמיטמא ממקום אחר. תוס' בפ' מרובה:

בד"ה אלא הא כו' והא דתנן תצא כו'. נ"ב היינו מתני' דהתם דדייק מיניה ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה לישני כו' דקתני דכפרה ספיקא והלכה לה כצ"ל. ונ"ב פי' מתחילת עריפה היא מכפרת על הספק וא"כ אפי' נמצא ההרוג אח"כ אסורה בהנאה וצריכה קבורה שהרי כבר כיפרה הספק והלכה לה:

בא"ד מדכתיב בה כפרה כקדשים כו' כצ"ל:

תד"ה עגלה. וי"ל דכך היתה קבלה בידם. בזה ישבתי קושיית הפ"י על המהרש"א בקדושין (נז) שכ' שם בתד"ה כפרה דמסתמא ריו"ח ל"פ על ר' ינאי רביה דס"ל דעגלה אסורה מחיים. והרי הכא אריו"ח ע"ע אינה משנה. אבל לפמש"כ התוס' בכאן א"ש. דקבלה היתה ביד ריו"ח דלא נשנית במשנה ומ"מ לדינא ס"ל דנאסרת מחיים. אמנם ק"ל לדברי התוס' מדוע אפקינן מר' ינאי ור' לקיש הרי י"ל ג"כ דקבלה היתה בידם דלא נשנית במשנה וכסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה ואינהו לעצמם ס"ל כתנא דברי"ש. וגם המהרש"א עדיין אינו מיושב דהלא ריו"ח ס"ל דהלכה כסתם משנה. וסתמי דכריתות וסוטה דא"נ מחיים. ודהכא אמר בעצמו דאינה משנה. ולשיטת הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' רוצח דע"ע מיתסרא מחיים. ופסק ג"כ כסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה וע"ש בכ"מ. מיושב קושיא זו. ולענין דקדוק מהרש"ל ומהרש"א בהא דקדושין. נ"ל דר' ינאי איצטריך לטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. אליבא דר"ש דס"ל בקדושין שם דציפורי מצורע לא מיתסרו מחיים וא"כ ע"כ ל"ל הא דתני דברי"ש דנאמר מכשיר ומכפר כו'. ובמשנתנו דכאן א"ל לר"ש דע"ע מיתסרא מחיים. וא"כ ע"כ מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. ולהכי א"ש מאי דמפקינן להא דע"ע אינה משנה מר' ינאי ונכון בס"ד:

תד"ה לישני. כדדייק התם בפ"ב. הוא ר"ת בפרק בתרא כדלעיל בדבריהם כמה פעמים. ולחנם הגיה הגרי"פ:

מתני' סופג שמונים. עי' כריתות דף ט' ע"ב תוס' ד"ה והיא. קדושין דף עז ע"ב תוס' ד"ה הרי:

תוס' ד"ה עגלה וכו' דעריפה מטהרת מידי נבלה. עיין מנחות דף קא ע"ב תוס' ד"ה ועגלה:

והתנן נמצא ההורג. הרמב"ם פ"י מרוצח פסק דירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואפ"ה מייתי מתניתין כצורתה והכ"מ נדחק דס"ל כק' תוס' דדומה לאשם ודאי ואי משום תי' תוס' דלא מסקו אדעתי' דב"ד דימצא ההורג אדרבא הכי כ' הפשטנים דמשו"ה מייתי עגלה ערופה שעי"ז ישאו ויתנו ויספרו במעשה ההוא וימצא ההורג. ודברים דחוקים להתחכם על הש"ס ועוד לפי דברי הפשטנים האלו מ"מ לא מסקו אדעתי' שימצא ההורג מיד בשעת מעשה בין ירידה לערופה אלא אחר זמן. והנה בירושלמי דכריתות איתא להדיא תצא ותרעה בעדר תצא מאיסורא ותרעה בעדר מבואר שס"ל שהיתה אסורה מחיים ושוב נתרת אם נמצא ההורג דלא כש"ס דשמעתין. ונ"ל אפי' לו יהיבנא סברת תוס' בתירוצם דב"ד לא מסקו אדעתי' מ"מ לא דמי לאשם תלוי שהוא של יחיד אבל הכא לב ב"ד מתנה עליהם והכי קיי"ל בשבועות ספ"ק ובזבחים וי"ו ע"ב דפליגו בהו ר"ש ורבנן וקיי"ל התם קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן וא"כ לק"מ קו' ש"ס אלא בשמעתין לא בעי לאוקמי מתניתין כתנאי וניחא לי' לישב מתניתין כיון דבלא"ה פרת חטאת אינה משנה נימא גם ע"ע אינה משנה והתם בכריתות דמוקי לי' כתנאי לא בעי לאוקמי' כהני תנאי דלב ב"ד משום דאשכח תנאי בעגלה ערופה גופי' עדיף טפי. אבל לדינא למאי דקיי"ל לב ב"ד מתנה עליהן י"ל כירושלמי תצא מאיסורא ותרעה בעדר וכרמב"ם:

אר"י דינא תנן ר"ל אבל לא איסורא שאין צריך להודיעו ולא לשאול אחר זה. וערשב"א:

ונשכר דקאכיל בישרא. בטור הביא דין זה אשנים שלקחו משני בני אדם וכ' ב"ח וש"ך דקאי אתרוויי' לעולם ה"ה זריז ונשכר בין ממוכר א' בין משני מוכרים וט"ז כ' במוכר א' לאו כל כמיני' להפסיד הראשון. וצ"ע דבש"ס בודאי משמע דקאי אמוכר א' אמשנתינו והיינו דקמ"ל וקאכיל בישרא דהוה סד"א כיון שהזיק והפסיד ללוקח הראשון ע"כ צריך ליתן לו הבשר היום ולמחר ישחט זה האם ויתן לו בשר אחר קמ"ל דלא כט"ז אלא אכיל בישרא. אלא מ"מ טעמא בעי הא יפה כ' ט"ז דהרי הפסיד את חבירו בידים וצ"ל דלא הוה אלא גרמא בנזקין ופטור. ולפ"ז יש ליישב הטוש"ע דס"ל דהוה גרמי ולא גרמא בעלמא וברייתא דאמר אמוכר א' קאכיל בישרא אתי' כמאן דלא דנינן דינא דגרמי ואנן קיי"ל דינא דגרמי ע"כ כ' הדין בשני מוכרים:

סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים. דעת רש"י ותוס' דארישא נמי פליג אבל הר"ן כ' דוקא בסיפא דהוה גופים מחולקים וגם שמות מחולקים היינו אותו ואת בנו ובנו ואותו אבל ברישא דליכא שמות מחולקים משום גופי' לחוד לא פליג. ונראה גם רש"י הרגיש בזה משו"ה לא פי' רש"י במשנתינו עד לקמן ע"ב דנקט ש"ס גופים מחולקים ושביק שמות מחולקים אהא פירש"י דסומכוס פליג גם ארישא מ"מ אהר"ן קשי' מתוספתא מפורשת דמייתי רש"י ותוס' דפליג סומכוס ארישא להדיא ונ"ל לפמ"ש רמב"ן במלחמות לעיל ריש פרקין דטעם או"ב משום רחמי האם על הבן ושלא נתאכזר ובפי' על התורה פ' שלוח הקן מייתי פלוגתא דתנאי בזה אי יש טעם בזה או לא וא"כ אי הטעם הנ"ל אמת לא שייך למימר ב' שמות מה לי או"ב ומה לי בנו ואותו נהי דצריך קרא וריביי להכי דלא נימא או"ב דוקא ואז באמת לא הוה ידעינן טעמא אבל בתר דגלי קרא דה"ה בנו ואותו נימא טעמא משום חייס ורחמנות ולא שייך ב' שמות ומתניתין אתי' כמ"ד דאין טעם אלא גז"ה בעלמא ה"ל ב' שמות ע"כ מייתי פלוגתא אסיפא ולא ארישא. אבל ברייתא ס"ל דיש טעם וה"ל שם א' ומה לי רישא ומה לי סיפא וק"ל:

כשהוא אומר לא תשחטו וכו' מסקינן דה"ל למימר לא ישחטו פי' ואז לא הוה קאי אאדם אלא אבהמה כמזהיר שלא ישחטו בהאומה קדושה או"ב ביום א' א"כ לא קאי אהשוחט לא על א' ולא על ב':

סופג שמונים אי ס"ל אין אחע"א ס"ל הכא איסור מוסיף הוא מיגו דאיתוסף איסור לשחוט בני בת בתה משום או"ב אתוסף נמי על האם משום בנו ואותו עיין כן בכריתות י"ד ע"ב ולפ"ז אי פליג גם ברישא ואי ב' בני' דרישא זכרים נינהו צ"ל ס"ל כחנני' דזכר ובנו נמי חייב וק"ל:

תנא אם קדם השניה הרי זה זריז ונשכר זריז דלא עביד איסורא כו'. וכ' שם הרא"ש ז"ל בשם הלכות גדולות וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה. באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר עכ"ל. וקשה לי על דבריו היאך מתיר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש שהרי בריש פרק התערובות תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולם ופריך בגמרא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומסיק אמר רבא משום קבוע הרי אתה רואה בפירוש דאסור לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ולומר כל דפריש מרובא פריש ומיהו על בעל ה"ג עצמו לא קשיא מידי מפני שאפשר לומר דסבר כר"ת שכתבו התוס' בשמו שם בפרק התערובות ובפרק הנשרפים שיש חלוק בין קדשים לשאר איסורין דהמשנה דריש פרק התערובות דקתני ימותו כולם משום גזירה שמא יקח מן הקבוע מיירי דוקא בנתערבה בזבחים ולגבוה ומשום חומרת קדשים הוא אבל בעלמא אמרינן נכבשינהו דניידי אבל לדעת הרא"ש אי אפשר לומר כן שהרי הוא כתב בפרק גיד הנשה אהא דאמרינן גבי ט' חנויות כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובנמצא הלך אחר הרוב וז"ל ואם תאמר ואמאי לא גזרינן בנמצא ביד גוי גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמר בפרק התערובות גבי כל הזבחים שנתערבו בהן חטאת המתות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וכי תימא התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבוע אם כן אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינן התם גבי כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא כולן מותרין למה לי שנתערב לרבוא מכי פריש יהא מותר אעפ"י שלא נתערב דמרובא פריש אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים ועכו"ם לשאר איסורין ויש לומר דהכא שהאיסור ידוע במקומו לא גזרינן שמא יקח הקבוע דמידע ידיע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וגם אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות אחת מוכרת נבילה עד שיודע שמן הכשרות הוא לקח אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ורבינו תם לא היה סובר חלוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן שנים או שלשה לעיני הרואה ולא נגע באחרים היה מתיר כל חד וחד דפריש ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת עכו"ם לשאר איסורין ולא מסתבר כן ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ויקרא ואלו אערוב ספק דרוסה אפילו אחת ברבבות כולהון אסורות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומעוט לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעוטא שריין ודאי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מקבוע ואיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו בו כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו וכן מההיא דכוס של עבודת עכו"ם נראה דהלכה למעשה כדברי ר"י עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שהרא"ש הסכים לדעת ר"י דהיכא שאין האיסור ידוע במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ודלא כר"ת שחילק בין קדשים לשאר איסורין ומיהו גם על הרא"ש לא קשיא מידי מפני שאפשר לומר דשאני אותו ואת בנו שאין שם טרפות עליה כלל אלא שמחוסר זמן הוא לכן כולי עלמא מודו בזה שיש להקל לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה חילק מהרא"י בת"ה סי' כ' גבי ספק טרפה וכן תירץ הרב מוהרר"ש לוריא ז"ל בהגהותיו לטור אבל על בעל הטורים קשה טובא שלא בלבד גבי אותו ואת בנו פסק כדכתב בה"ג שהבאתי לעיל אלא גם גבי ודאי דרוסה שנתערבה באחרות פסק כן דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש בסוף סימן נ"ז ואלו בסימן ק"י פסק ממש כדעת ר"י שאין חילוק בין קדשים לשאר אסורין דלא מיבעיא דאסור לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דזה פשיטא אסור אלא אפילו אם פירש מעצמו כל היכא שאין האיסור ידוע וניכר במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וז"ל הא דשרינן כשפירש אחד מהם מהרוב דוקא דומיא דט' חנויות שהאיסור ידוע וניכר במקומו אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאינן בטלים אפילו באלף אפילו אם פירש אחד מהן מן הרוב אסור דכיון שאין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע עכ"ל. וכבר ראיתי מה שכתב הרב מהר"ם איסרלס ז"ל בת"ה כלל ו' סימן מ"ג בישוב דברי הטור וז"ל והא דכתב הטור דאף אם פירש ממילא אסור דחיישינן שמא יקח מן הקבוע נראה לפרש דווקא כשפירש מקצת התערובות ונשאר שאר התערובות במקומו דאז איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע הנשאר אבל אם נתפרדו כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו ובשעת עקירתן ממקומן פירש מקצתן או כל אותן שפירשו מותרין דעל כל חד אמרינן מרובא פריש מלבד שני האחרונים שהם אסורים וחילוק זה מוכרח כדעת הטור שהרי כתב ביורה דעה סימן י"ו ונ"ז גבי בעלי חיים שנתערבו דנכבשינהו דניידי ואמרינן כל חד מרובא פריש ואם כן דבריו מותרין למה שכתב סימן ק"י ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי וכן כתב באורח חיים סימן שכ"ט בהדיא חילוק זה וכן השיב לי מורי הגאון מוהר"ר שכנא זצ"ל בישוב דברי הטור אמנם המדקדק בתוספות ואשר"י פרק גיד הנשה ופרק קמא דפסחים משמע דלית להו חילוק זה אבל דעת הטור מוכרח לחלק כמו שכתבתי עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר להעלות על הלב חילוק זה אפילו לדעת הטור אחר שיונח קיים דלית ליה סברת ר"ת שחילק בין קדשים לשאר איסורין שהרי הוא פסק בהדיא בסימן י"ו ונ"ז גבי בעלי חיים שנתערבו דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי כו' והשתא אם איתא דסבר הטור דכל היכא שעוקר כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו אז מותר לעשות בידים הך תקנה ולכן פסק בסימן י"ו ונ"ז דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש א"כ הדרא הקושיא לדוכתה הא דפריך הגמרא בפרק התערובות על הא דתנן ימותו כולן נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומאי משני גזירה משום קבוע הלא יש תקנה דליכא למיגזר משום קבוע והיינו נכבשינהו דניידי כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו ונימא כל דפריש מרובא פריש כמו שכתב הטור הך תקנה בסימן י"ו ונ"ז. ועוד שהרי אפשר לומר דכל עצמו של המקשן לא נתכוון באומרו נכבשינהו דניידי אלא כך נכבשינהו דניידי כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה משום קבוע פירוש שאם אתה מתיר לכבוש בידים כדי שיתפזרו כולם ממקומן ויקח מן הפורשים איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע ולכן הוכרחו ר"י והרא"ש לתרץ ההוא דאמרינן גבי ט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כדאמרינן בפרק התערובות דמיירי שהאיסור ידוע וניכר במקומו דלא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע והרשב"א תירץ בשם ר"ת באופן אחר דמיירי שפירש מעצמו ולא אמרו שם בפרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש ביד כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע וכן כתב בשאלתות דרב אחאי ע"כ. הרי אתה רואה בפירוש שהושוו כל הפוסקים האלה בענין זה אחר שמונח קיים לדעתם שאין לחלק בין קדשים לשאר איסורין שאסור לכבוש בידים כי היכי דניידי ולא אישתמיט חד מנייהו לכתוב חילוק זה שכתב הרב ז"ל לדעת הטור והוא מהטעם שכתבתי דא"כ אכתי קשה על המשנה אמאי ימותו כולם. ועוד קשה לי על הרב ז"ל למה כתב ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי הלא אינו מוכרח כלל דהא כבר ראה שתירץ בית יוסף לדברי הטור בדרך אחרת והילך לשונו ושמא יש לומר שמה שכתב רבינו ונראה שיש תקנה אפילו לודאי דרוסה שנתערבה באחרות וכו' לאו למימרא שהוא סובר שיהא הדין כן אלא בא להשיב על דברי סמ"ג שקודם שגמגם לאסור כדברי ר"י לא היה אומר צד להתיר אלא דוקא בספק דרוסה שנתערבה והלא אף בודאי דרוסה נמי יש צד להתיר על ידי דנכבשינהו דניידי וכדר"ת אבל לענין הדין מודה הוא דליתא לדר"ת אלא כדר"י עבדי עובדא דאמר שאם אין האיסור ידוע במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכמו שפסק בסימן ק"י עכ"ל. ואי משום דקשה להרב ז"ל על תירוצו של בית יוסף שהבאתי דהא אי אפשר לתרץ כן גבי אותו ואת בנו שכתב הטור בפשיטות הלכה למעשה בסימן י"ו כר"ת א"כ יש להקשות על הרב ז"ל קושיא אחרת יותר חזקה וזוהי דהא הרב ז"ל בעצמו כתב דהאשר"י לית ליה חילוק זה ואם כן הקושיא שהקשה הרב ז"ל על הטור עדיין במקומה עומדת בתקפה ובגבורתה על האשר"י שהרי הוא פסק בהדיא בפרק אותו ואת בנו כמו שפסק הטור לענין אותו ואת בנו מדהביא דברי ה"ג בלא דעת חולקת כלל ע"ש. ותמיה אני על הרב ז"ל איך לא הרגיש שלפי דבריו יהו דברי הרא"ש סותרין זה את זה ומה שנראה בעיני ליישב דעת הרא"ש ז"ל כבר כתבתי לעיל דשאני אותו ואת בנו שאין שם טריפות עליה כלל אלא שמחוסר זמן הוא לכן כולי עלמא מודו בזה שיש להקל לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ובזה נתיישב גם כן הא דלא הרגיש בית יוסף כלל בסימן נ"ז גבי דרוסה ולא זו בלבד אלא אף פסק כן בפשיטות בש"ע גבי אותו ואת בנו כדעת הטור אעפ"י דבשאר איסורים פסק בש"ע בסימן ק"י כדעת הרשב"א וכבר נתבאר באר היטב בדברי הרשב"א דאסור לכתחלה לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי וא"כ גם דבריו סותרים זה את זה ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי ופשוט הוא. ועוד קשה לי על הרב ז"ל שכתב וכן כתב בא"ח סימן שכ"ט בהדיא חילוק זה מאי ראיה היא דהא חילוק זה שכתב הטור שם גמרא ערוכה היא ביומא דף פ"ד ואי אפשר ששום פוסק יחלוק עליו ולא הטור בלבד כתבו אלא גם הרא"ש בפסקיו שם דף ק"ב אע"ג דלית ליה חילוק זה לענין תערובות איסורין כמו שכתב הרב ז"ל בעצמו משום דהתם אין עסק וענין למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא מיירי לענין מפולש דוק ותשכח ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ את דברי הרב ז"ל וישא ברכה והרב הגדול מהרש"ל ז"ל תירץ בדרך אחרת בהגהותיו לטור וזהו דאפשר שהטור מכריע הכא גבי דרוסה בדברי ר"ת מאחר דר"י כתב במרדכי בפרק גיד הנשה שיש להתיר כולם מטעם ספק ספיקא וכמ"ש בספר המצות בתחלה א"כ גבי דרוסה דנכבשינהו נמי מקילין דהא בלאו הכי איכא ספיקא שמא דרס בשן וודאי דרוסה דקאמר כלומר שאנו יודעין שנדרסה אבל מ"מ אין אנו יודעין בבירור אם דרסה ברגל או בשן ועוד אפילו אם נדרס בודאי שמא מהני לה בדיקה כמו שכתב הרא"ש ע"כ. ואיני מבין את דבריו דהא מ"ש המרדכי שיש להתיר כולם מטעם ספק ספיקא אי אפשר שהוא כותב כן בשם ר"י דהא אדרבה הפוסקים כתבו בהדיא בשם ר"י דספק דרוסה לא מהני ביה תערובות כיון שספק הראשון היה בגופו ומדאורייתא אין להתיר מכח ספק ספיקא וכן פסק הטור עצמו בסימן ק"י כמו שנתבאר אלא מ"ש המרדכי אמנם יש להתיר כל אחד מטעם ספק ספיקא כו' לדעת ר"ת כתב כן שפירש בפ"ק דביצה גבי נתערבה באלף כולן אסורות דוקא על ודאי ביצה טריפה שבתחלת הברייתא דאלו אספיקא למה כולן אסורות והלא ספק ספיקא הוא ור"י פליג עליו ע"ש. ועוד ק"ל על מה שפירש ודאי דרוסה דקאמר כלומר שאנו יודעין שנדרסה אבל כו' דלפי זה מאי אפילו דקאמר הטור. והנכון בעיני מה שתירץ בית יוסף שהבאתי לעיל ואני אביא ראיה מוכרחת לדבריו שאין להשיב עליה מדברי הטור עצמו שכתב בסימן ק"י הא דשרינן ספק ספיקא היינו דוקא על ידי תערובות אבל ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ספק ספיקא עכ"ל. הנך רואה שפסק סתם כמו שפסק סמ"ג בשם ר"י גבי ספק דרוסה שנתערבה באחרים ואם איתא אי אפשר שהיה סתם פסק לאיסור ולא היה מפרש שיש תקנה להתיר וזה נראה לי ברור:

(פב א תוספות) ד"ה עגלה ערופה וכו' ה"ר משה מבונדי"ש.—שם כזה לא נמצא עוד במקום אחר, וברור שט"ס הוא, וצ"ל: ר' משה מפונטייז"א, וכ"ה באותו ענין בתוס' יומא סד א ד"ה דחייתו וגם בתוס' ישנים שם (ועי' מ"ש לעיל מז א).

(שם) כדאמרינן וכו' דחייתו לצוק היינו שחיטתו וכו'.—נראה שיש ליישב הקושיא, דאף שאמרו דחייתו לצוק היינו שחיטתו, מ"מ לא היה מתחייב בשעיר המשתלח משום אותו ואת בנו, אלא משום דריבה הכתוב לה' לרבות שעיר המשתלח (כדאיתא התם סג ב), אבל כאן לא מצינו ריבוי מיוחד לרבות עגלה ערופה, לכך לא אמרינן בה 'עריפתה היינו שחיטתה' לענין שיהא חייב עליה משום אותו ואת בנו.

ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית. אם מצא נאה הימנה אפילו על גב מערכתה אפילו שחטה כהלכתה על מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה כדאמרי' במס' פרה (פ''ג מ''ט) וקסבר ר''ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וקרינא ביה שאתה יכול להאכילו ואי קשיא למה לי קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים מפרשינן כה''ג בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא:) כגון בשר שחפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחריני טהורים הן שאינם נוגעין בנבלה אלא בבצק: אינה משנה. לא נשנית במשנתינו: ותרעה בעדר. כשאר חולין אלמא אינה נאסרת מחיים וכי שחטה מותרת: הכי גרסינן אמר ריש לקיש א''ר ינאי עגלה ערופה אינה משנה: והא''ר ינאי. בקדושין ובכריתות בפרק בתרא (דף כה.): גבול. מאימתי נאסרת: חבריא. בני הישיבה: צפורי מצורע. קי''ל בקדושין בהאיש מקדש (דף נו:) דאסורין בהנאה: משעת שחיטה. ונאסרת שחוטה אבל המשולחת מותרת דכתיב (ויקרא יד) ושלח את הצפור החיה וגו' ולא אמרה תורה שלח לתקלה: משעת קיחה. ושתיהן נאסרות עד שישלח: גמר קיחה קיחה כו'. מה עגלה ערופה שנאמר בה קיחה (דברים כא) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אסורה מחיים אף ולקח למטהר שתי צפרים חיות (ויקרא יד) אסורות מחיים ומיהו עגלה ערופה יש לה גבול ליאסר בירידתה לנחל איתן אבל אלו אין בהן מעשה מלקיחה ועד שחיטה וכיון דנאסרות מחיים על כרחיך משעת לקיחה: אלא. הא תירוצא דמתרץ אינה משנה לאו ריש לקיש אמרה אלא ר' יוחנן אמרה דלר''ש בן לקיש מיתסרא מחיים והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות ומוקמינן לה כתנאי: לענין דינא תנן. הא דקתני מתני' מי שלקח ראשון ישחוט ראשון לאו לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחר מותר אבל דין הוא אם באו לב''ד שבא האחד לשחוט וחבירו אומר אני צריך יותר ממך אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט שעל מנת כן לקח שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכב לעצמו היה הלוקח שוחט וכן שנינו בתוספתא פ''ה הלוקח מבעה''ב הוא קודם לבעה''ב שעל מנת כן לקח: דלא עבד איסורא. שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור: נשכר. יש לו ריוח שאוכל היום בשר: מתני' ואח''כ שחטה סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ובגמרא יליף דבנו ואותו נמי חייב: שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו: שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור ואח''כ שחט את בתה ויש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה: סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה: שמונים. וטעמא דסומכוס מפרש בגמ': גמ' לא תשחטו. לשון רבים משמע: הרי כאן שנים. הזהיר את שניהם בין אם שוחט האם ובין אם שוחט הבת ולא משכחת לה שנים עוברין אלא בשלש בהמות והא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא מה לי חד ומה לי תרי דכי היכי דמחייב אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחך באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מחייב:

והתנן נמצא ההורג. וא''ת והיאך מדקדק מכאן דלא מיתסרא מחיים דילמא היינו טעמא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה כי ההיא דתנן בפ' בתרא דכריתות (דף כג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט כו' וירעה עד שיסתאב אשם ודאי אינו כן אלא עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר כו' עגלה ערופה אינה כן ומפרש בגמ' טעמא דאשם תלוי משום דלבו נוקפו וגמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי כי אקדשיה אדעתא דחטא אקדיש ואגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה ודילמא היינו טעמא נמי דעגלה ערופה ולא משום דלא מיתסר מחיים ולעולם אם נשחטה אסורה וי''ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג וא''ת ואמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) וי''ל דסמיך אמאי דדייק התם (ג''ז שם) מסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפה תקבר שמתחלה לא באה אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה: עגלה ערופה אינה משנה. וא''ת ולמה דחק לומר אינה משנה לימא תנאי היא כדאמרינן בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) דתנאי פליגי בהכי וי''ל דכך היתה קבלה בידם הקשה ה''ר משה מבונדי''ש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ופטור לר''ש משום דלא חזיא לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפה זו היא שחיטה כדאמרי' בריש פ' שני שעירי (יומא דף סד.) גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום אותו ואת בנו ובפ' חטאת העוף (זבחים דף ע:) אמרינן. דעריפה מטהרת מידי נבלה ותירץ ר''ת דא''כ לא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדלמא תנא שוחט משום אחריני פרת חטאת ושור הנסקל כדאמרינן בפ''ב (לעיל דף כט.) דסיפא בקדשים ואיידי דסליק מבהמה תנא שחיטתו כשרה ולא קתני מליקתו: אמר רבי ינאי גבול שמעתי בה. רבי ינאי לטעמיה דאית ליה בפ''ב דקדושין (דף נז.) דכפרה כתיב בה כקדשים ולהכי מיתסרא מחיים כמו שאר קדשים דמיתסרי מחיים וערפו שם דדרשינן (כריתות דף ו.) מיניה שם תהא קבורתה איצטריך לאחר עריפה דלא נימא דשריא משום שנעשית מצותה: לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה. תימה הא על כרחך מתני' דכריתות (דף כג:) מוכחא דלא מיתסר מחיים כדדייק התם (בפ''ב) מסיפא דקתני דכפרה ספקה והלכה לה: גמר קיחה קיחה. מסקנא לא קיימא הכי בפרק ב' דקדושין (דף נז.) אלא מסיק דר''ל כתנא דבי רבי ישמעאל דיליף הכי נאמר מכשיר ומכפר בפנים פי' מכשיר בפנים אשם מצורע מכפר שאר קרבנות ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ פירוש מכשיר צפורי מצורע מכפר עגלה ערופה ושעיר המשתלח ובפרק בתרא דכריתות (דף כה.) מוקי לה נמי רב המנונא דאמר עגלה ערופה מיתסר מחיים כתנא דבי ר' ישמעאל ותימה היאך משמע ממילתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וי''ל דדייק משום דלא איצטריך למילף מכשיר ממכפר אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר [לא] תאכלו לרבות השחוטה כו': סומכוס אומר משום ר''מ סופג שמונים. ארישא נמי פליג כדפי' בקונטרס וכה''ג אמר בפ' קמא דיבמות (דף ט:) חלוק היה ר''ש אף בראשונה וסיפא נקט משום רבותא דרבנן דאע''ג דאיכא שתי שמות דאותו ואת בנו ובנו ואותו לא לקי אלא ארבעים כיון דנפקי תרוייהו מחד קרא דלא תשחטו: