חולין פד ע"א

דף פד - א

ומקשינן: וליפרקינהו, הרי אפשר לפדות אותם לאחר שחיטה מן ההקדש, ויהיו מותרים באכילה ^[1], וליכסינהו שהרי עתה נתברר למפרע ששחיטה ראויה היא, והדם חייב בכסוי?

ומתרצינן: אין פודין קדשים לאחר שחיטה משום דבעינן העמדה והערכה בשעת פדיה, שיעמיד את הבהמה לפני הכהן כדי שיעריכנה. ואחר שחיטה, שאין הבהמה יכולה לעמוד, שוב אי אפשר לפדותה ^[2].

ומקשינן, שהרי נמצא שתירוץ הגמרא תלוי בשתי הנחות, א. ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. ב. שקדשי בדק הבית דינם כקדשי מזבח בכך שאף הם אינם נפדים אלא על ידי העמדה והערכה. ולכאורה תמוה אם כן - כמאן כשיטת מי סובר התנא במשנתנו.

אי כרבי מאיר, דאמר: הכל היו בכלל הדין של העמדה והערכה, בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית, האמר רבי מאיר: שחיטה שאינה ראויה [שאינה מתרת לאכילה] שמה שחיטה!?

ואם כן גם שחיטת קדשים שלא נפדו חייבת בכסוי.

אי כרבי שמעון, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, האמר רבי שמעון: קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא דוקא קדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית נפדים גם בלא העמדה והערכה, ואפילו לאחר מיתה, ואם כן למה לא יפדם לאחר שחיטתם ויכסה דמם!?

ומתרצינן: אמר רב יוסף: משנתנו - רבי היא! שסידר את המשנה. ונסיב לה אליבא דתרי תנאי, ושנה רבי את דין משנתנו שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין לפי שהוא סובר כשני התנאים דלעיל, בכל דין כתנא אחר.

בשחיטה שאינה ראויה - סבר לה כרבי שמעון, דלא הוי שחיטה. ובהעמדה והערכה - סבר לה כרבי מאיר, דקדשי בדק הבית אף הם בכלל העמדה והערכה. ^[3] ואיבעית אימא: כולה מתניתין רבי שמעון היא! ואף על פי שלרבי שמעון אפשר לפדות קדשי בדקי הבית גם לאחר שחיטה, מכל מקום אין חייבין בכסוי אפילו לאחר פדייתם. דשאני הכא, גבי כסוי, דאמר קרא "ושפך וכסה", ודרשינן: מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, שמיד אחר השפיכה [דהיינו השחיטה] אפשר לכסות את הדם, הוא דחייב בכסוי, יצא זה, דם של קדשי בדק הבית, שמחוסר שפיכה, ופדייה, וכסוי. שאחר השחיטה עדיין אינו בר כסוי עד שיפדה תחילה, ובדם שכזה לא חייבה תורה שיהיה טעון כסוי.

והשתא דאתית להכי, לדרשא זו, אם כן אפילו תימא שמשנתינו הפוטרת מוקדשין מכסוי הדם עוסקת בקדשי מזבח, עדיין ניתן ליישב את קושית הגמרא דלעיל שהרי אפשר לגרור הדם מהמזבח ולכסותו מחוץ למזבח - לפי שיש לדרוש: מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי הוא טעון כסוי, יצא זה, שמחוסר שפיכה, גרירה, וכסוי! שכיון שבקדשי מזבח אי אפשר לקיים מצות כסוי בדם מיד לאחר השחיטה בהיותו על המזבח, אלא אם כן יגרור קודם את הדם מהמזבח ויתנו על הקרקע, ויקיים מצות כיסוי מלמטה תחילה - הלכך פטור הוא מכיסוי! ^[4]

מר בר רב אשי אמר: הטעם שמשנתנו פוטרת מוקדשין מכסוי הדם, הוא משום דאמר קרא בכסוי הדם "חיה או עוף", ודרשינן: מה חיה אינה קדש, שהרי אין מקריבין חיה לקרבן על המזבח, אף עוף אינו חייב בכסוי אלא דוקא אם אינו קדש ^[5]. ומקשינן על מר בר רב אשי: אי [ואולי] נדרוש כך: מה חיה הוא דבר שאין במינו קדש, שלא יתכן שיהיה קרבן ממין החיה, אף עוף אינו חייב בכסוי אלא עוף כזה שאין במינו קדש, וכגון אווזין ותרנגולין שלא מקריבין מהם קרבן. אוציא מכלל מצות כסוי תורין ובני יונה, ואפילו אם הם חולין, לפי שיש במינן קדש, שאפשר להקריב מהמין הזה קרבן?

ומתרצינן: לא! עוף, דינו כחיה! מה חיה לא חילקת בה בין מין למין אלא כל מיני החיה חייבים בכסוי אף עוף לא תחלוק בו בין מין למין אלא כל המינים שוים. שאם הם קדש פטורים מכסוי, ואם הם חולין חייבים בכסוי.

אמר ליה יעקב מינאה לרבא, קיימא לן: חיה בכלל בהמה לענין סימנים! שבתורה לא נאמרו אלא סימני בהמה טהורה, אבל בחיה לא נאמרו בה סימנים לידע איזה היא חיה טהורה. אלא, כיון שמצינו במקרא שהחיה נקראת "בהמה" אנו למדים שהחיה בכלל בהמה, וסימני הבהמה הטהורה הם גם סימני החיה הטהורה. ואם כן - אימא נמי: בהמה בכלל חיה [שגם זה מצינו במקרא שהבהמה נקראת "חיה"], ויהא דין הבהמה כחיה לענין כסוי, שאף הבהמה תתחייב בכסוי הדם?

אמר ליה רבא: עליך אמר קרא, ביחס לדם הבהמה - "על הארץ תשפכנו כמים"! ודרשינן:

מה מים לא בעי כסוי אף האי דם הבהמה נמי לא בעי כסוי! והוינן בה: אלא מעתה, שדם בהמה נקרא "מים", יטבילו בו את הטמא כמו שמטבילין במי מקוה!?

ומתרצינן: אמר קרא "אך מעין ובור מקוה מים - יהיה טהור"! ומשמע הני - אין, שדוקא המים הם המטהרים [שכן משמעות הכתוב, כי קודם פסוק זה נאמרה פרשת השרצים, ומשמע כי מי שנטמא בהם יהיה טהור על ידי מעין], אבל מידי אחרינא, ובכלל זה אפילו דם בהמה, לא!

ומקשינן: ואימא הני מילי למעוטי שאר משקין שאינם מטהרים כמים משום דלא איקרו "מים", אבל דם, דאיקרי "מים", הכי נמי שיטהרו את הטמא!?

ומתרצינן: תרי מיעוטי כתיבי: "מעין מים" ו"בור מים", שה"מים" נאמרו גם על ה"מעין" וגם על ה"בור", ודרשו כאילו נאמר פעמיים "מים" והמיעוט השני בא למעט דם, בנוסף על שאר משקין.

ומקשינן: אימא אידי ואידי, שני המיעוטים של "מים" אתו למעוטי שאר משקין דוקא.

חד - למעוטי שאר משקין שהן זוחלין. דהיינו מקוה שהיו בו עשרים ואחד סאה מי גשמים, שהדין הוא שיכול להוסיף לתוכם תשע עשרה סאה מים שאובים [שפסולים למקוה] ולהשלים לארבעים סאה, ובתנאי שלא ישפכם לתוך המקוה אלא סמוך למקוה במרחק ג' טפחים, ומשם הם זוחלין על הארץ לתוך המקוה. ובא הכתוב למעט שאר משקין שאם היו שאובין והזחילן לתוך המקוה שאינם משלימין את המקוה.

וחד - למעוטי מכונסין שאם לא הזחילן, אלא שטבל בהם כשהם מכונסים במקום אחד אינם מטהרים ^[6], ועדיין יקשה מנין אנו למדים למעט דם בהמה?

ומתרצינן: תלתא מיעוטא כתיבי: "מעין מים" ^[7], ו"בור מים", "מקוה מים". [שה"מים" נאמרו על שלשתם] והמיעוט השלישי בא למעט דם בהמה שאינו מטהר.

תנו רבנן: כתיב בפרשת כסוי הדם: "אשר יצוד ציד חיה או עוף". אין לי שחייב לכסות הדם אלא "אשר יצוד", דוקא אם צד חיה או עוף ושחטם. אבל דברים שאין האדם צריך לצוד אותם אלא הם נצודין ועומדין, כגון אווזים ותרנגולים, מנין שחייבים בכסוי? תלמוד לומר "ציד" - מכל מקום! שאפילו בעלי חיים שאינם טעונים צידה חייבים בכסוי הדם.

אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יצוד"?

למדה תורה דרך ארץ - שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת! כלומר, שלא יאכל אלא כשמזדמן לו, וכמו הציד, שאינו מזומן לו ציד תמיד. דהיינו, שלא יאכל בשר תדיר, כדי שלא יבא לידי עניות ^[8].

תנו רבנן: כתיב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכל בשר" - למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון! דהיינו כשהוא שבע ואינו אוכל אלא לתאוה שאינה אכילה מרובה, אבל לא יאכל הרבה כשהוא עדיין רעב כדי להשביע רעבונו, שאז אכילתו מרובה.

יכול יקח אדם בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר "וזבחת מבקרך ומצאנך". דוקא אם יש לו בקר וצאן בעדרו, ואם לאו, לא יקנה מן השוק ^[9].

יכול יזבח כל בקרו ויאכל, או יזבח כל צאנו ויאכל, דהיינו שאם אין לו אלא שור אחד או צאן אחד יזבחנו? תלמוד לומר "מבקרך" ולא כל בקרך, "מצאנך" ולא כל צאנך! ^[10]

מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה [מאה זוז] יקח לפסו [מלשון אילפס שהוא קדירה], והיינו, לצורך בישול בקדרתו - ליטרא ירק! ואם הוא עשיר יותר שיש לו עשרה מנה, יקח לפסו ליטרא דגים! ואם יש לו חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר! ואם יש לו מאה מנה ישפות יבשל קדירה של בשר בכל יום! והיינו כדלעיל, שלא יאכל בשר אלא אם הוא עשיר.

והוינן בה: ואינך, אלו שאמרו עליהם שיקנו ליטרא דגים ובשר, אימת יאכלו את הדגים והבשר, האם בכל יום יקנו ליטרא בשר ודגים?

ומבארינן: מערב שבת לערב שבת! שתספיק להם ליטרא זאת לשבוע.

אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן, רבי אלעזר בן עזריה, שאומר שיש להסתפק במזונות קלים בלבד.

אמר רבי יוחנן: אבא [כנוי של כבוד לרב] - ממשפחת בריאים הוה ולכן יכול היה לנהוג באכילתו כרבי אלעזר בן עזריה. אבל כגון אנו, שאיננו בריאים - מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו, יריצנה לחנוני ויקנה למזונותיו! שאם יצמצם במזונותיו יחלה ויצטרך לבריות.

אמר רב נחמן: כגון אנו, בדור שאחר רבי יוחנן, שנחלשנו יותר, אפילו אם אין לנו פרוטה בכיס - לווין מעות, ואוכלין!

ודורשת הגמרא מפסוקים במשלי [פרק כז] את סדר העדיפויות בכלכלת הבית.

נאמר "כבשים - ללבושך". וביאורו: שיקנה אדם כבשים, ומגז הכבשים יהא מלבושך!

[ויסתפק בבגדי צמר, ולא ירכוש בגדי משי חשובים].

נאמר "ומחיר שדה - עתודים" שבמחיר השדה שימכור יקנה עדרי צאן. מכאן אמרו: לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה, כי עדרי צאן מתרבים במהירות, וגם מסתפק מהם כדי צרכו.

נאמר "ודי חלב עזים". וביאורו: דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו, ואל ישחטם ויאכל הבשר.

נאמר "ללחמך ללחם ביתך", וכיון שלא נאמר "ו" החיבור משמע ש"לחמך" - קודם ל"לחם ביתך"!, ולפיכך אם בחלב העיזים די ללחם ביתו, יזון עצמו תחילה, כדי שיהא לו כח לצאת לעבוד ולפרנסם, אבל לגבי מלבושים, מבואר להלן שבני ביתו קודמים לו.

נאמר "וחיים לנערותך". אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: כך ביאור הכתוב: תן חיים לנערותיך! למד את בני ביתך דרכי חיים שיסתפקו במזונות קלים. מכאן לימדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו לאכול בשר ויין.

וליפרוקינהו וליכסיה. כלומר וליפרוקינהו לחולין ולכסייה:

בעינן העמדה והערכה. כלומר והעמיד והעריך [כתיב] והא לא אפשר דכבר נשחט:

אי כר"מ דאמר הכל היו בכלל העמדה והערכה כו'. כלומר בקרא לא חזינן והעמיד והעריך אלא^א)עי' בתמורה ל"ג דלד"ה הך קרא דואם כל בהמה טמאה וגו' דכתיב ביה והעמיד והעריך לאו דוקא בהמה טמאה ממש אלא ר"ל דאינה ראויה לקרבן רק דפליגי ר"ש ורבנן אי מיירי בקדושת בה"ב או דמיירי בקדשי מזבח שהוממו ולכן דברי רבינו צ"ע. בבהמה טמאה ועכשיו אי ר"מ היא דאמר הכל היו בכלל העמדה והערכה והוא אינו יכול להעמיד ולהעריך הא אמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואע"ג דלא פרקיה ליבעי כסוי אי כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא בעי כסוי ולפיכך אינו נוהג בקדשים לדבריו לפרוקינהו וליכסייה דלדבריו לא בעי העמדה והערכה:

אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. כלומר מה דאמרי' דאינו נוהג במוקדשין מוקמינן לה בקדשי בדק הבית ורבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בהעמדה והערכה סבר לה כר"מ דבעי העמדה והערכה ואי אמרת אי סבר לה כר"מ הא סבר ר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואע"ג דלא פרקיה ליבעי כסוי סבר לה כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה:

ואי בעי תימא כולה כר"ש ואי פרכינן אי כר"ש הא מצי למפרקיה ליפרקיה וליכסיה:

שאני הכא דאמר קרא ושפך וכסה כו'. אפי' בקדשי מזבח אין נוהג (למה אין נוהג) מטעם זה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה:

אוציא תורים ובני יונה שיש במינן קדושין. כלומר דאפי' חולין אינן חייבין בכסוי כיון שיש במינן קודש:

כחיה מה חיה לא חלקתה בה כו'. כלומר דכל חיות חייבות בכסוי אף כל עופות חייבות בכסוי וזהו דחולין:

קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין. כלומר בבהמה כתיבי כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה:

אלא מעתה יטבילו בו כו'. כלומר השתא דאיתקש למים יטבילו בו:

אימא חד למעוטי זוחלין כו'. כלומר דשאר משקין אבל דם לא תלתא מעוטי כתיבי חד למעוטי זוחלין דשאר משקין וחד למעוטי מכונסין וחד למעוטי דם:

אלא בהזמנה הזאת. שיטרח קודם שיאכל:

מי שיש לו מנה יקח לפסו כו'. לפסו לשון אילפסו:

ומהו מנה ליטרא וחצי אונקיא. מאה זוזי וזוזי זה משקל זהוב:

(והנך מאימת) צריכין אנו לחוש לדברי זקן. כלומר לדברי ר' אלעזר בן עזריה:

ממשפחת בריאים הוא. כלומר אבא זהו רב:

מגז כבשים יהא מלבושך. כלומר ממה שתגזוז מכבשיך:

ימכור אדם שדה ויקח עתודים. כלומר דחזינן [דנקראו] עשתרות שמעשרות את בעליהן:

לחמך קודם ללחם ביתך. כלומר שלך קודם משל כל אדם:

ולפרקינהו וליכסינהו בעי העמדה והערכה. כתב הראב"ד ז"ל וק' הא דאמרי' לעיל פרק השוחט שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וא"ל התם במפרכסת הכא בשאינ' מפרכסת ומאחר שאינה מפרכסת פטורה לא פסיק' ליה. ואינו מחוור דאדרבא לא הו"ל למתני ואינו נוהג במוקדשים דהא לא פסיק' ליה.
ואני אומר שכך פרוש' והא אי בעי פריק להו וכיון שכן אפי' לא פדאן שחי' ראויה היא וחייב לכסות שכל העומד ליפדות כפדוי דמי ואלו עומדין ליפדות הן שמצוה לפדות שלא הפסיד הקדש דמיא לפרכי' דפרת חטאת דלעיל ומתרץ בעו העמדה והערכה לפיכך אינם כפדויין שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה לפיכך כ"ז שהם הקדש פטור מלכסות ואם פדאן ודאי חייב לכסות אבל (אין לו) [אלו] מוקדשים בשעת כיסוי ומשו"ה תנא שאינו נוהג במוקדשים ובנוסחי דוקני גרסינן וליפרקינהו בעו העמדה והערכה ולית בהו וליכסינהו והך לישנא דוקא בפירוש דילן.
אבל מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והא דאמרי' לקמן שחט בה ב' או רוב ב' הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדית כבר פר"ח ז"ל ואמר שזו אינה משנה אלא שמדקדקין כן בעלי הגמרא ממשנתי' שבפרק העור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלים ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דהוי כחיה משום דאין שחיטה מתירתה אבל לישראל ששחי' מתירתה שוב אין לה פדיון וההיא דאתמר בפ' השוחט בבהמה טהורה דהוא שוחט' פסח הכי קאמרי' דקאמרת כיון דשחט בה פורתא אידחי לי' מפסח נהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי עד שישחוט ברוב שנים דכל שמפרכסת ולא נגמרה בהן שחי' הרי היא כחיה לכל דבריה ומק"ו פריך והיינו דאקשי' במס' שבועות פ"ק מתה או נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה ומאי קו' אנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת ולפי דברינו הראשונים קושיא אמת' אבל נשחטה אפשר דעביד העמדה והערכה.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. פי' שלעולם הוא מחוסר גרירה וכסוי לא בעי כסוי שלא דבר הכתוב בזה אבל בחולין שאין סתם דם מחוסר גרירה הוא שיהיה זה מחוסר גרירה כגון דם שעל הסכין כשאין דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גריר' מעכבת בו וכדר' זירא.

וליפרקינהו וליכסינהו. ואם תאמר ואמאי פריק להו כדי לחייבן בכיסוי, וכי מאין זו לחזור ולפדות כדי לחייב בכיסוי את הפטור, ויש לומר דהכא שאני דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאבוד, ומשום הכי פריך וליפרקינהו מעתה כיון שעומדין לכך ויכסה, ומשני בעינן העמדה והערכה, ואם תאמר והא כל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וישנה בכלל העמדה והערכה כדאמרינן לעיל (חולין כט, ב) בשילהי שמעתא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף, ותירץ הרב רבינו אברהם אב"ד זצ"ל דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין. ואמאי תני ואינו נוהג במוקדשין, ורבותינו בעלי התוס' זצ"ל אמרו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתא, והא דאמרינן (לקמן) [לעיל (חולין ל, א).] שחט בה שנים או רוב שנים הרי כחיה לכל דבריה ונפדית, כבר פירש רבינו חננאל ז"ל ואמר שזו אינה משנה, אלא שמדקדקים כן בעלי הגמרא ממשנתינו דלקמן (חולין קיז, ב) דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה, והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהרה דאי כחיה משום דאין שחיטתה מטהרתה, אבל לישראל ששחיטתה מטהרתה שוב אין לה פדיון, וההיא דאתמר בפרק השוחט (חולין ל, א) (הזעצער: נדמה לי שאין מילים כאלו באותו דף המצויין כאן וגם ההוספות כאן לא ברור מה ואיך להוסיף) בהמה טהורה [הרי] [הוא] דהוא [כ]שוחט את הפסח, הכי קאמר ודקאמרת כיון דשחיט ביה פורתא אידחי ליה מפסח, נהי דמפסח אידחי מדמי פסח מי אידחי עד שישחוט בו רוב שנים, דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה, ומקל וחומר פריך, והיינו דאקשינן במסכת שבועות פ"ק (יא, ב) מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה יעמיד (ויעריך) במפרכסת.

יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי. כלומר שלעולם הוא מחוסר גרירה וכיסוי ולפיך לא בעו כיסוי, אבל דם שעל הסכין אף על פי שחסר גרירה כיון דאי איכא דם שלא הוא לא בעי גרירה וכיסוי אף בשאין שם דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גרירה מעכבת בו, ואפילו למאן דאית ליה נמי דאף על גב דאיכא דם שלא הוא צריך לגרור ולכסות דם שעל גבי הסכין, הא אפשר לכסויי דם זה בלא גרירא (כיון) [כגון] שאין דם על גבי הסכין, אבל במוקדשין אי אפשר בלאו הכי לעולם.

ליפרקינהו ונכסינהו פרש"י כפשוט' דליפרקינהו ממש מעיקרא והדר ליכסינהו. ואינו נכון דא"כ הוה להן חולין והא קתני נוהג בחולין. ועוד כיון דהשתא הם מוקדשין ופטורין מלכסות מהיכי תיתי דניפרקינהו כדי שיהא מכסה לכך הנכון כמו שפיר' בתוספת דלישנא בעלמא נקט תלמודא דכיון דמצוה לפדותם ואלו פדאם היה חייב לכסות דלהוי מהשתא כאלו פרקינהו כבר דהא כל העומד לפדות כפדוי דמי ויהא חייב לכסות בעודם מוקדשים.

בעינן העמדה והערכה קשי' לי' להראב"ד דמי קאמר דהא קיי"ל שחט בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והוה בר העמדה והערכה וכדאיתא בפר' השוחט ותירץ דהכא בשאינו מפרכסת. ואין זה מספיק דכיון דמשכחת להו במפרכסת והוי בני כיסוי מאי פסקה למתני אבל לא במוקדשים. וי"ל דהכי אמרינן דכיון דחייב כיסוי אתי' מיד בגמר שחיטה ורחוק הוא דליעבד' לי' העמדה והערכה מיד בעודין מפרכסין שראויין לפדיון ולהכי קתני אבל לא במוקדשין וכן תירץ הרמב"ן ז"ל ולפי מה שכתבנו בפרק השוחט בשם רבותינו בעלי תוספות ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל לא קשי' שכבר כתבנו שם דהא דאמרינן שחט בה שנים וכו' אינו אלא ישראל בטמאה או נכרי בטהרה דלאו בתורת שחיטה הוא אבל בישראל בטהר' דבתורת שחיטה הוא דכיון ששחט בה שנים או רב שנים חשיבי כמתה ואעפ"י שמפרכסת וזה עיקר.

השתא דאתית להכי כלומר דאילו לדידי לא אתי קרא להכי אלא לאשמועינן מצות כיסוי אבל כיון דאית לך דנדרוש הכי אפילו תימא קדשי מזבח וכו' ונראה דאידך סבר דמחוסר פדיון דבעי הערכה על פי בקיאין והוה מעשה דחשיב טובא מיקרי מחוסר אבל גרירא בעלמא דמעשה קל הוא לא חשיב מחוסר,

יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי וא"ת א"כ דם שעל הסכין למה ?קים. חייב לכסותו דהא מחוסר גרירה הוא וי"ל דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי היה לכיסוי בלא גרירא אם יפול על הארץ משא"כ בזה דבעינן ונמצה דמו על קיר המזבח:

וא"ת והיכי חשבינן ליה מחוסר פדיון דהא קי"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי. וי"ל דאפי' חשבי' לשאר דברים כפדוי מ"מ פדיון הוא צריך ומחוסר פדיון הוא.

מה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש. וא"ת והא תנן בפרקי' קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב בכיסוי. ויש לומר דאנן אקדוש בפנים קאמרינן.

חד למעוטי זוחלין פירש"י ז"ל שאר משקים שהזחילן והמשיכן והשלים בהן את המקוה דאע"ג דשאובין שהמשיכוהו ונתנוה למקוה כשר בהזחלה זו כשיש במקוה רוב שאינו שאובין. בשאר משקין אינו כך ואע"ג שהזוחלין פסולין: ויפה כיון ז"ל דאלו שאר משקין זוחלין היכי משכחת לה ולשון מושאל הוא זה עם אותה שאמרו המעין מטהר בזוחלין ושמא ירבה הנוטפים על הזוחלין:

וחד למעוטי מכונסין והא ודאי כל דמימעטי מזוחלין לפרש"י ז"ל שהוא האמת כ"ש ממכונסין אלא דאי לא כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמי ליה במכונסין:

תלת מיעוטי כתיבי וא"ת הא ארבעה מיעוטי צריך למעוטי דם נמי בין מזוחלין בין ממכונסין. וי"ל דכיון דגלי קרא שיהא דם כשאר משקין בחדא מיעוטא. ממילא שמעינן דהוי כוותי' לגמרי למפסל בין מזוחלין בין ממכונסין:

אלא בהזמנה הזאת כלומר אחר יגיעה וטרחה ולעתי רחוקות,

חמשים מנה יקח לפסו לטרא בשר משמע מכאן שדגים בזול יותר מן הבשר אבל במדרש אמרו בהלכו' דרך ארץ אורחים יום ראשון אווזים ותרנגולים יום שני דגים יום שלישי בשר יום רביעי קטניות משמע דדגים חשיבי טפי ונראה דמקומות יש:

קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי אלו נערכים ונפדין ומביא בדמיהם קרבן וצריכים העמדה לפני כהן והערכה על פי כהן כמו שביארנו בפרק שני:

הקדיש חיה לבדק הבית הרי זו נפדית ונערכת וצריכה העמדה על הדרך שביארנו ואם הקדיש בהמה או עוף שהם ראויים למזבח נערכין ונפדין אף כשהן תמימים וצריכים העמדה ומ"מ המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית עובר בעשה שנאמר שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ר"ל לבדק הבית ועל זה אמרו אותו אתה עושה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ומ"מ בדיעבד מה שהקדיש קדוש:

נמצא שהכל ר"ל בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית כלן בכלל העמדה והערכה הן לפיכך אם מתו או נשחטו אין להם פדיון וקדשי בדק הבית שנשחטו אסורין בהנאה:

שחיטה שאינה מכשרת לאכילה כגון שוחט את הטרפה והדומים לה אע"פ שבענין אותו ואת בנו דנוה בשחיטה כמו שהתבאר לענין כסוי אינה שחיטה כלל ופטור מלכסות ודבר זה יתבאר למטה במשנה:

כל המשקין שטבל בהם אדם או שהטביל בהם את הכלים לא טהרו אלא אם כן במים אבל שאר משקין אין מטהרין לא דרך זחילה והמשכה ולא במכונסין אבל מים אם הן של נהר או של מעיין מטהרין בזוחלין ושל מקוה כגון מי גשמים במכונסין ודוקא בשלא היו אותם המים שאובים אבל אם היו שאובים פסולים הם לטבילה ואף שלשת לוגין מים שנפלו למקוה חסר פסלוהו במה דברים אמורים בשנפלו לתוך המקוה מתוך הכלי אבל אם נפלו מים אלו חוץ למקוה דרך זחילה והמשכה לא פסלוהו אא"כ היה שם מחצה על מחצה אבל אם היו המים הנקוים רוב הרי המקוה כשר ויש מתירין בשאובה שהמשיכוה אף בכלה ואין הדברים נראים ודבר זה מתבאר במסכת תמורה:

אע"פ שראוי לאדם לסלסל עצמו בכל מדותיו בעניני האכילה ראוי לו לסלסל עצמו ביותר שלא יאכל דרך גרגרנות ולא יהא מחזר אחר המעדנים אלא יצמצם בזה כמה שאפשר לו לפי מה שמכיר בטבעו ולפי ממונו שהוא יכול לסבול אמרו חכמים ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון ואף בשעה זו לא ככל מה שאפשר לו אלא מעט והוא שרמז בכתוב בשר לאכול ולחם לשבוע ואף זו לא בכל יום אא"כ הוא בעל נכסים מרובים מכאן אמרו יש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק ר"ל לחלקו ולשון לפסו כמו לפסת מלשון יהי פסת בר וכו' עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים יקח לפסו ליטרא בשר ואף על אלו אמרו דרך אזהרה דוקא מערב שבת לערב שבת הא אם הוא בעל נכסים מרובים או שצריך לו לפי מזגו וחולשת כחותיו יעשה כפי מה שצריך ולעולם יהא אדם מרגיל בניו ובני ביתו לצמצם עצמם במאכל ובמשתה ושלא יהיו גרגרנים ולא בלענים אמרו חכמים תן חיים לנערותיך למדה תורה דרך ארץ שלא ירגיל אדם בני ביתו בבשר ויין:

גמרא קי"ל חיה בכלל כו' אימא נמי בהמה בכלל חיה ?נכסוי כו' מהך גופא דבהמה בכלל חיה ליצירה כדאמרי' בפ' בהמה המקשה המ"ל דאימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי כו' אלא דהך דרשא אינה פשוטה דרבנן פליגי עליה דר"מ התם משא"כ הך דרשא דחיה בכלל בהמה לסימנין דרשא פשוטה לכ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה מה חיה שאינה קודש כו' קדשים בחוץ ר"מ מחייב כו' עכ"ל ולר"ש נמי קדשים בחוץ לא אצטריך קרא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא אצטריך האי הקישא דמה חיה שאינו קודש כו' אלא למעט עוף קודש שבפנים ואע"ג דחיה נמי שאינו קודש בפנים לא בעי כסוי דהוי חולין בעזרה דלא צריך כסוי לר"ש צ"ל דה"ק דמה חיה לא תמצא בו כסוי אלא באינו קודש ובחוץ אף עוף כן ולאפוקי עוף קודש אף שבפנים ודו"ק:

בד"ה עשרה מנה כו' במדרש אומר אורחים יום ראשון אווזים כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדוייקים והכי איתא במדרש ילקוט והביאו רש"י בחומש סוף פרשת פנחס שאם ילך אדם לאכסניא יום א' מאכילו עופות כו' עכ"ל ע"ש:

מע"ש לע"ש כו' פרש"י אלו האחרים שאמרת ליטרא דגים וליטרא בשר אימת כו' עכ"ל. ע"ש והוא דחוק דלא יהיה קאי נמי אליטרא ירק שאמר דאי לאו בכל יום מה יאכל ולולי פירושו נראה לפרש דאכולהו קאי בין אמי שיש לו מנה ובין אמי שיש לו י' מנין ובין אמי שיש לו נ' מנה דלא יאכל רק ליטרא בשר הני כולהו לאימת יאכלו בשר בריוח וקאמר מע"ש לע"ש וק"ל:

מגז כבשים כו'. פרש"י קנה לך צאן כו' ואין זה במשמעות הכתוב ונראה לפרש כעין שאמר הכא שיפחות האדם באכילתו ולא ילך אחר המותרות כן אמר לענין מלבושיו שלא יבקש לו בגדי משי חשובים אלא מגז כבשים דהיינו בגד צמר ללבושיך ובמאכליו אמר כאן אל תבקש בשר ללפת בו הפת כי די לך חלב עזים ללחמך דהיינו ללפת בו הפת ואמר לחמך קודם כו' דלכך לא כתיב ולחם ביתך בוי"ו ומסיים תן חיים לנערותיך דבימי נערות תרגיל ולמוד עצמך ליתן חיים לנפשך דהיינו רק לקיום הנפש ולא תבקש מותרות ועוד יפורש לקמן וק"ל:

בתוס' ד"ה ליפרקינהו ולכסויי וכו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו'. ר"ל כיון שמוכרח הוא בעל כרחו לפדותו עכ"פ יהא ראויה לאכילה מקרי אפי' קודם פדייה שחיטה ראויה דהא מוכרח הוא לפדותו על כל פנים:

[בא"ד] ועוד דאית ליה לר"ש וכו' כמו שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראויה וכו' כצ"ל:

ד"ה מה חיה שאינו קדש וא"ת אפי' קדשים טעונים כסוי וכו'. קושיא זו של התוס' לא שייכא הכא אמה דקאמר מה חיה שאינו קדש דהא פשיטא דמתני' דפרקי' דתנא קדשים בחוץ לא איירי בחיה דלא שייכא לקדשי מזבח אלא אמסקנא דשמעתי' מקשה דבשום קדשי מזבח לא בעי כסוי אפי' בעוף ובפרקין תנא קדשים בחוץ ר"מ מחייב וע"כ איירי בעוף שהקדישו לקדשי מזבח ושחטו בחוץ ותירץ דהא דמסיק הכא דאין כסוי נוהג בקדשי מזבח אפילו בעוף היינו כששוחטן בפנים אכל כששוחטן בחוץ חייב בכסוי לר"מ אלא שלשון התוספות דקאמר וי"ל דאינו קדש בפנים קאמר הוא מגומגם דמשמע דאחיה קאי ואי לא מסתפינא הייתי אומר למחוק תיבת דאינו קדש ולגרוס הכי וי"ל בפנים קאמר וק"ל:

רש"י בד"ה [רבי] היא כו' דעתו ונסיב כו' הד"א:

גמרא מה חיה אינה קדש כו'. טע"ז אינו מספיק לקדשי ב"ה. וצ"ל בדידהו מטעם שחיטה שא"ר כדלעיל. דל"ל מטעם מי שאינו מחוסר כו'. דא"כ קדשי מזבח נמי תיפוק ליה מטע"ז. ול"ל היקשא דחיה:

שם א"ל יעקב מינאה כו'. עי' מגילה (כג) תד"ה אמר ומה שציין הגרי"פ שם:

שם א"ל עליך אמר קרא עה"א תשפכנו כמים כו'. הרע"ב פי' דהכוונה על הכתוב אצל בכור בע"מ. וקשה דלמא משום דעדיין קדושת בכור עליו שאין נשחט ונמכר באיטלז (והוא מה"ת כמש"כ התוס' בר"פ כפה"מ) פטריה רחמנא. ואכתי חולין גמורים מנ"ל. לכן נראה יותר לפרש דיכוון על הכתובים בפ' ראה (י"ב. פ' ט"ז. וכ"ד). אבל עדיין תיקשי דשם איירי בשאר פהמו"ק כדמוכח בבכורות (לג) וגם המה עוד קדושתן עליהן להאסר בגיזה ועבודה. וכן לכלבים למאן דאמר (תמורה לא). אי לזאת נראה דלא כוון רק על הכתוב בפ' כי ירחיב. וס"ל כמו שהביא רש"י לעיל (כח) מספרי דמוקי ליה בבשר תאוה של חולין ועי' לעיל (יז). וי"ל קצת פי' הרע"ב דכל הני דאסורין בבכור בע"מ ופהמ"ק אינן אלא משום בזיון כמש"כ התוס' שם. משא"כ בכסוי דאדרבה לכבוד יחשב:

רש"י ד"ה זוחלין. והזחילן למקוה כו'. פירושו דחוק מאד. ולכאורה יל"פ בפשוטו. דקי"ל מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן (עי' שבת סה ב בפרש"י) וקאמר דמעיין מים למעוטי שאר משקין. מטהרת מעיין בזוחלין. בור מים למעוטי אשבורן מטהרת בור. וכ"מ מפי' עצמו לקמן בסמוך בד"ה מעיין מים:

רש"י ד"ה אלא בהזמנה הזאת. שאינה מזומנת לו כו'. לולי פירושו הנל"פ דר"ל בדמים קלים כמו צידה שבאה לו רק ע"י טרחה מועטת מן ההפקר בלא דמים:

תד"ה מה. וי"ל דאינה קדש בפנים קאמר. לכאורה אינו מובן דמ"מ קשה דנימא מה חיה איננה קדש כלל:

תד"ה עשרה. אבל במדרש כו' יום ב' דגים כו'. עמש"כ שם במ"ר בסוף פ' פנחס:

רש"י ד"ה כל בקרו וכו׳ אלא שור אחד. נ"ב דלא בשופטני עסקינן דלא שחיט טובא דלא צריך לי׳ אלא אפי׳ חד דצרין לי׳ ממעט קרא אם היא כל בקרו:

צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. נראה לי בס"ד קראו בשם זָקֵן מלבד כי זקן הוא כינוי לחכם שהוא נטרקון 'זה קנה חכמה' (קידושין לב:) הנה הוא נתכוון להרבות שבחו בשם זה להורות על הנס שנעשה לו מן השמים בענין הזקנה שהיה בן שמונה־עשרה כשמינו אותו לנשיא ונתחוורו שערות זקנו וכמו שאמר הוא על עצמו הריני כבן שבעים שנה (משנה ברכות א, ה).

לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה, וְיִקַּח עַתּוּדִים (משלי כז, כו). נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שנדחים מצות שאפשר לעשותם על ידי אחרים מפני עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח, יא) וידוע שָׂדֶה רמז למצות שהם תיקון המלכות 'חקל תפוחין קדישין' וְעַתּוּדִים רמז לדברי תורה שנקראים 'כבשי דרחמנא' שבהם כבוש ואצור כמה וכמה עניינים נסתרים וכמו שאמרו הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).

"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ", לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ (משלי כז, כז). רמז כאן על לחם המוציא של סעודת שבת קודש דתחילה יבצע פרוסה שלו שהיא כנגד אות יו"ד דשם הוי־ה ואחר כך פרוסה של אשתו שהיא כנגד אות יו"ד דשם אדנ־י וגם רמז דרך ארץ על הסעודה של כל יום שהיא נקראת בשם לֶחֶם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וּמַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) שיביאו תחלה את התבשיל לפני בעל הבית לאכול תחלה ואחר כך יאכלו אשתו ובניו כי כן היה הדרך ארץ לפי מנהג הקדמונים שלא היו אוכלים כולם ביחד על השלחן.

גמ' מי שאינו מחוסר. כעין זה לקמן דף קלה ע"א:

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך לעיל י"ו ע"ב דרשינן מזה להתיר בשר תאוה. כשירחיב גבול כל ישראל היינו שיכנסו לא"י ולא מיירי מהרחבת גבול של יחיד שלא יאכל בשר אלא בהרחבת גבולו של עצמו דלא מיירי מזה. ונ"ל דהאי תנא דשמעתין ס"ל דלא מיקרי הרחבת גבול כ"א לע"ל כדכתיב בפ' מסעי כי ירחיב ה' את גבולך ויספת לך שלש ערים ע"ש וכבר הרגיש הרמב"ן בזה וכ' שאין ב' הרחבת גבולים דומים זה לזה ע"ש האי תנא דשמעתין ס"ל דהאי קרא לא מיירי מהרחבת גבול א"י ולא בא להתיר בשר תאוה אלא מיירי מדרך ארץ מהרחבת גבול של כל אדם ובדרוש הארכתי בזה:

יקח לפסו לטרא ירק וכו' מ"ש תוס' בשם מדרש היינו דמייתי רש"י פ' פנחס גבי פרי החג דפוחת והולך ולפי הנמשל דפרי החג דפוחת א' בכל יום משמע גם המשל היא בכה"ג דביום ראשון מאכיל להאורח קטניות ובשר ודגים ואוזים ותרנגולים ביום שני פוחת א' מהם היינו ואוזים ותרנגולים ומעמידו על הקטניות בשר ודגים ביום השלישי פוחת הדגים ומעמידו על קטניות ובשר וביום הרביעי פוחת גם הבשר ומעמידו על קטניות ואז הוה הנמשל דומה לו ולא ק' כל כך ק' תוס' ואין הכרח לומר דדגים היו ביוקר יותר מבשר וק"ל:

צריכין אנו לחוש לדברי הזקן. י"ל עפ"י מ"ש רמב"ם בפי' המשנה ספ"ק דברכות אמתניתין דארב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וז"ל כי לא הי' בן שבעים אלא צעיר לימים היו והיו מרבה לשנותו וללמוד ולקרותו יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה עכ"ל והיינו דאמר רב ראב"ע שנזדקן מרוב חולשה ואפ"ה אמר שמי שאין לו מאה מנה לא ישפתו לו קדירה בכל יום ור' יוחנן פליג דוקא משפחת בריאים אבל כגון אנו היינו ר' יוחנן שאמר מעלות ומורדת שבטברי' הם הזקנוני ע"כ מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני:

אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה. פירש"י רבי יוחנן קרי לרב אבא עכ"ל והגם דרב שמו אבא מ"מ רבי יוחנן שהיה חבירו לא היה קורא אותו רב אלא אבא. ולא שכונתו לקרותו בשמו דגם לקרות אבא הוא כבוד כמ"ש תוספות ישנים סוף יומא ועמ"ש אני בענין זה בפתח עינים ברכות על דף מ"ז בס"ד וכתב הרב עיון יעקב ז"ל דהגם דאמר רב צריכים אנו לחוש לדברי זקן אפ"ה אמר רב גופיה בעירובין דף נ"ד אם יש לך הטיב לך כי אין בשאול תענוג עכ"ל ונראה דשם רב איירי שלא יהיה כילי וקמצן לצמצם ביותר אלא אם יש לו ייטיב לו:

כבשים ללבושך מגז כבשים יהי מלבושך ומחיר שדה עתודים לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. אפשר לומר דרך רמז דהכי רמז כבשים שהם סודות כמ"ש בהדי כבשי דרחמנא למה לך. וזה מגז גז גימטריא עשר ספירות וג' ראשונות נחשבות כאחד ואח"כ ז' תחתונות וז"ש מגז כבשים מעסקך בג' ראשונות וז"ת ע"ד הסוד וזהו כבשים יהי מלבושך בזה יהיה אור חלוקא דרבנן וזה דוקא לעצמך. אמנם כשתתעסק בתלמוד שרמוז בתיבת שדה כמשז"ל שדה זו תלמוד בזה יותר טוב שיהיה לו תלמידים אף שימעט לימודו וז"ש לעולם אדם ימכור שדה שיתרצה ללמוד מעט בתלמוד ויקח עתודים תלמידים צאן קדשים להרביץ תורה בישראל דטפי מעלי. ואל ימכור עתודים שישלח התלמידים כדי לקרות הרבה בתלמוד: