חולין פו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

ומתרצינן: אין כוונת רב דימי שרבי אמר לו דוקא "צא טרוף" ואמנם יתכן כי רבי אמר "צא נחור" לפי שגם בנחירה פטור מכסוי. אלא, "לא מיבעיא" קאמר רב דימי.

לא מיבעיא "צא נחור" שלדעת רבי פטור מכסוי משום דלאו שחיטה היא כלל, אבל "צא טרוף" שנחשבת שחיטה אלא שאינה ראויה אימא מודה רבי שאף שהיא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וליבעי כסוי, קמשמע לן רב דימי שאף בשחיטת טרפה סבר רבי דפטור מכסוי, כדרבי חייא בר אבא, שאמר לעיל שלרבי נראו דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם.

והוינן בה: ולמאן דאמר "צא נחור" מאי טעמא לא אמר "צא טרוף"?

וכי תימא שהוא סובר שרבי לא היה יכול לומר לו "צא טרוף" משום דקסבר רבי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולכן אם היה מטריפו לא היה נפטר מכסוי, והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם שהשוחט את הטרפה פטור מלכסות, ושנאו בלשון חכמים?

ומתרצינן: "לא מיבעיא" קאמר:

לא מיבעיא "צא טרוף" דסבר רבי דפטור מכסוי, משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל "צא נחור" אימא סבר רבי "אין שחיטה לעוף מן התורה", ונחירתו זו היא שחיטתו ^[1], וליבעי כסוי. קמשמע לן שאף בנחירה פוטר רבי מכסוי, משום דסבר רבי יש שחיטה לעוף מן התורה, כדדרש מ"כאשר צויתיך".

ומקשינן: ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה דרבי חייא? והאמר רבין בר אבא, ואמרי לה: אמר רבי אבין בר שבא: משעלו בני הגולה, חכמי בבל, לארץ ישראל [בדורות של חכמי התלמוד] פסקו הזיקין כוכב העובר בשמים כחץ ממקום למקום והוא סימן קללה, והזועות רעידות הארץ, והרוחות הנושבות בזעף, והרעמים. ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם של בני ארץ ישראל, [שקודם לכן לקו בכל אלו בעוונותיהם] ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו שעלו מהגולה ובזכותם פסקו הפורעניות! ואם כן כיצד יתכן שפשתנו של רבי חייא לקה?

ומתרצינן: כי מהניא זכותייהו דרבי חייא ובניו - אעלמא, אבל אדידהו לא מהניא, לפי ששכרם שמור להם לעולם הבא ^[2].

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בדורו של רבי חנינא בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו - ניזון בשביל חנינא בני! כלומר, בזכותו. וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת! שהוא עצמו מתפרנס בצער ובצמצום ^[3].

מתניתין:

חרש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואין אותם ששוחטים כהלכה - חייב כל מי ^[4] שרואה את הדם לכסות אותו! לפי ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה כשנעשתה כהוגן.

ואם שחטו בינן לבין עצמן - פטור מלכסות! שודאי הוא ששחטו שלא כהוגן, ובשחיטה פסולה אין חייבין לכסות.

וכן לענין איסור "אותו ואת בנו", ששחטו החרש שוטה וקטן את האם או את הבן תחלה, ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהם את האם או את הבן.

ואם שחטו בינן לבין עצמן - רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם, כדלעיל, ששחיטת חרש שוטה וקטן פסולה בודאי, וכאילו לא נשחט הראשון, וממילא מותר לשחוט את השני. וחכמים אוסרים לשחוט אחריהם משום שיש לחשוש שמא החרש שוטה וקטן שחטו כהוגן.

ומודים חכמים, שאם שחט אחריהם שאינו סופג את הארבעים - שאינו לוקה על הלאו של "אותו ואת בנו", שהרי אין כאן אלא ספק שמא עבר על האיסור של "אותו ואת בנו".

גמרא:

והוינן בה: ורבנן, שחוששין שמא שחטו החרש שוטה וקטן כהוגן, מאי שנא רישא דלא פליגי לחייב בכסוי את דם שחיטתם מספק, ומאי שנא סיפא דפליגי ואמרו שעובר בהם על איסור שחיטת "אותו ואת בנו"?

ומבארינן: רישא, לכך לא חייבו רבנן לכסות את הדם, כי אי אמרינן חייבין לכסות - אמרי השומעים דין זה יסברו שהטעם לכך משום ששחיטת חרש שוטה וקטן שחיטה מעלייתא היא, ואתי למיכל משחיטתן ^[5].

ומקשינן: סיפא נמי למה אמרו רבנן שאסור לשחוט אחריהם, ולא חששו שכיון דקאמרי רבנן שאסור לשחוט אחריהם - אמרי שהטעם לכך כי שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן?

ומתרצינן: סיפא לא חיישינן שיאמרו האנשים כי הטעם שלא שוחטים אחרי החרש שוטה וקטן הוא משום ששחיטתן כשרה, כיון שודאי אמרי השומעים שלא שחטו אחריהם - בשרא הוא דלא קמיבעיא ליה, ולכן לא שחטו אחריהם.

ומקשינן: רישא נמי, למה לא נחייב לכסות דם של שחיטת חרש שוטה וקטן? שהרי אין לחשוש שמא יאמרו ששחיטתן כשרה, משום שודאי אמרי הרואים שהוא מכסה הדם, שלא משום מצוה הוא עושה כן, אלא לנקר חצרו הוא צריך שלא יהא מלוכלך מהדם? ומתרצינן: הרי אם שחט באשפה - מאי איכא למימר? כי באופן זה אי אפשר לומר שהכסוי הוא משום נקיות, והרואה שמכסין שם את הדם יבא לומר ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה. וכן אם בא אחד לימלך לפני בית דין האם צריך הוא לכסות הדם של שחיטת חרש שוטה וקטן, מאי איכא למימר? והרי אם בית דין יאמרו לו שהוא חייב יש לחשוש שמא יאמר בלבו ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה, ויבא לאכול משחיטתן. וכיון שבשני האופנים הללו יש חשש, לכן פטרו רבנן בכל האופנים מכסוי הדם של שחיטת חרש שוטה וקטן.

ומקשינן: וליטעמיך, שאתה חושש בכסוי הדם שמא יבא לימלך לפני בית דין - סיפא נמי, לגבי "אותו ואת בנו", אם בא לימלך לפני בית דין האם מותר לשחוט אחרי החרש שוטה וקטן - מאי איכא למימר? והרי אם בית דין יאמרו לו שאסור יחשוב ששחיטתם כשרה? ומתרצינן: אלא, לעולם רבנן לא חוששין כלל שמא יבאו להכשיר שחיטת חרש שוטה וקטן ^[6]. ואכולה מילתא פליגי! והיינו שגם ברישא נחלקו רבנן וסברו שחייבין לכסות דם שחיטת חרש שוטה וקטן מספק, אלא שלא אמרו כלום ברישא משום דנטרי ליה לרבי מאיר עד דמסיק לה למילתא שיסיים את דברו, והדר פליגי עלויה על כל דבריו בין ברישא בין בסיפא.

והוינן בה: בשלמא רבנן, טעמייהו משום דאזלי לחומרא, וחוששין שמא שחטו שחרש שוטה וקטן כהוגן. אלא רבי מאיר - מאי טעמא פוטר מכסוי הדם ומתיר ב"אותו ואת בנו"? והרי הדבר ספק שמא שחטו החרש שוטה וקטן כהוגן, ומספק יש לילך לחומרא?

ומתרצינן: אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי מאיר מלקות על האוכל משחיטתן, משום לאו דנבלה. כלומר, שלדעת רבי מאיר אין הדבר ספק אלא ודאי הוא שלא שחט כהוגן, שאפילו מלקות משום אכילת נבילה יש לחייב על האוכל משחיטתם, ולכן גם לקולא, לפטור מכיסוי הדם, יש לומר ששחיטתן אינה כשרה ^[7].

והוינן בה: מאי טעמא סובר רבי מאיר ששחיטתן ודאי נבילה!?

ומתרצינן: אמר רבי אמי: הואיל ורוב מעשיהן של החרש שוטה וקטן מקולקלים! שכיון שרוב הפעמים אינם שוחטים כראוי הרי הוא כודאי נבלה ^[8].

אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע. ואמרי לה: אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי איריא למה הוצרך רבי אמי לפרש שטעמו של רבי מאיר הוא משום שרוב מעשיהן מקולקלין, והרי אפילו אם היו רק מיעוט מעשיהן מקולקלין, ורוב פעמים שוחטים כראוי, נמי היה מחייב רבי מאיר מלקות למי שאוכל משחיטתן משום שנחשב כאוכל ודאי נבלה. דהא רבי מאיר חייש למיעוטא, ואם כן - סמוך מיעוטא לחזקה ^[9], שיש כאן גם חזקת איסור המסיעת למיעוט. לפי שבהמה זו, שאנו מסופקים אם נשחטה כראוי והותרה לאכילה, הרי בחזקת איסור היא עומדת! [שקודם שנשחטה היתה אסורה משום "אבר מן החי"] ^[10]. וכיון שחזקת האיסור מסייעת למיעוט - איתרע ליה רובא! שאף על פי שרוב מעשיהם מתוקנים אין בכח הרוב להכשיר את שחיטתם ^[11].

דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה, ובצק בידו. שודאי הוא שנגע בעיסה אלא שאין אנו יודעים אם התינוק טהור אם לאו ^[12]. רבי מאיר מטהר את העיסה, וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח, לשחק באשפות שמצויים שם שרצים ובודאי נטמא במגע השרץ.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי מאיר שמטהר את העיסה? - קסבר: רוב תינוקות מטפחין באשפות ומיעוט אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת, שהרי מלכתחילה היתה ודאי טהורה ^[13].

הערות

^[1] מבואר בגמרא כי לרבי שמעון החיוב בנחירה הוא רק משום שנחירתן זו היא שחיטתן, ולכאורה מכאן יקשה על דברי תוס' לעיל [פג ב ד"ה במוקדשין] שהחיוב במליקה הוא משום שלא נאמר בכיסוי הדם לשון "שחיטה". ובהכרח שכל דברי תוס' רק להלכה דקיי"ל שיש לעוף שחיטה מה"ת ולכן "שפיכה" אינה בכלל שחיטה, אבל אם אין שחיטה לעוף מה"ת הרי נחירה היא שחיטה, ואף אם "שפך" הוא שחיטה. ומתיישבת קושית הגרעק"א לעיל למה חייב בכיסוי על נחירה והרי ודאי אסורה מדרבנן - שהרי למאן דאמר נחירתן זו היא שחיטתן נמצא כי שפיכה היא שחיטה וכל שמותר מן התורה הוא שחיטה ראויה כי היא שחיטה המתרת, ורק להלכה שיש לעוף שחיטה מה"ת נמצא שהחיוב תלוי בהיתר אכילה ולא ב"שחיטה" שהרי נאמר ו"שפך" שאינו שחיטה, ולפיכך גם איסור דרבנן פוטר מכיסוי כי "אשר יאכל" מגלה מה היא השחיטה המחייבת.

^[2] לכאורה תמוה למה צריכים להשתמש בזכותן, והרי רש"י פירש שדורות אחרונים לקו מפני שנתקלקלו, ואם כן העולים מן הגולה שהיו חסידים אין סיבה שילקו. וראה במהרש"א [מהדו"ב] שהצדיקים נוטלים עליהם את מדת הדין של כל הדור, ורש"י פירש שזכות הצדיקים מגנת על כל הדור, והיינו שהדין חל על כל הדור, וזכות הצדיקים מגנת על כולו - ולעצמו אינה מועלת אלא נשמרת לעתיד לבא.

^[3] מלשון הגמרא משמע שכך נקבע דינו של רבי חנינא להתפרנס בצער וצמצום, ולא שנהג כן משום הסתפקות במועט, ולביאור המהרש"א יתכן שאין הדין חל אלא אם הצדיק מקבל על עצמו להסתפק במועט כדי ליטול את מדת הדין של כל הדור, ואפילו לביאור רש"י, בידו לבחור אם להגן בזכויותיו על הציבור או על עצמו.

^[4] רש"י כתב שאותן אחרים חייבין לכסות כדתנן [פז א] שחט ולא כסה וראה אחר חייב לכסות והמאירי כתב שרק אחרים חייבים לכסות כי לחש"ו אין דעת לכסות, אך אם החש"ו כיסו פקעה מצוות הכיסוי אפילו חזר ונתגלה ואינו דומה לכסהו הרוח, והיינו ש"מעשה" הכיסוי מפקיע את המצוה, ולא קיום מצוות כיסוי, ונמצא שגם אם עכו"ם מכסה ונתגלה, פקעה המצוה וצ"ע. ולהלן [פז א] נרחיב.

^[5] תוס' [ד"ה סיפא] ביארו שגם רבנן סברו שלא פטרו מכיסוי רק בגלל החשש שיאכל הבשר, אלא משום שרוב מעשיהם מקולקלים, והקשה הגרעק"א שאם כן יתכן שהטעם לאסור בסיפא את שחיטת בנו הוא משום שהוא איסור שיש לו מתירין שיכול לשוחטו למחר, ויש אומרים שגם אין הולכים בו אחר הרוב. [ואף שברישא חוששין שיבואו לאכול הבשר, כי באיסור נבילה הולכים אחר הרוב - לגבי איסור אותו ואת בנו שיש לו מתירין יש לאסור אף במקום שרוב מעשיהן מקולקלין]. ובבאר יצחק [יו"ד א ב] תירץ עפ"ד הגרעק"א [חדשות נו] שבמקום רוב וחזקה לא מחמירים בדבר שיש לו מתירין, ובאותו ובנו יש לו גם חזקת איסור, שהראשון בחזקת שאינו זבוח, ומתברר שמעשה החש"ו מקולקל והשני מותר [ונקט שמקילין אפילו באופן שאין הרוב והחזקה נגד האיסור, אלא מבררים את מצב הראשון וראה להלן]. עוד העיר הגרעק"א שמדברי תוס' מוכח כי ספק טריפה חייב כיסוי, שהרי לא חיישינן שיבא לאוכלו אלא אם רוב מעשיהם מקולקלים, [ותמה על התרומת הדשן [קפז] שדן בזה]. [ובתוס' רא"ש הוסיף על דברי תוס' שאילו לא חיישינן שרוב מעשיהם מקולקלים היה מותר לאכול כי רוב מעשיהן מתוקנים וכוונתו כדברי תוד"ה מאי שהספק כיצד רוב מעשיהן ויש לעיין אם נחשב כחיוב מספק או כחיוב על צד שרוב מעשיהן מתוקנים וראה להלן].

^[6] בתרומת הדשן [קפז] כתב שאסור לכסות אחר שחיטת חש"ו שמא יתירו את הבשר, ובש"ך [ס"ק כד] כתב שכך משמע בגמ' ובתוס' [וביאר הפמ"ג שכוונתו לקושייתם למה לא ישחוט אחריהם, ומשמע שלא החמירו רבנן שמא יבואו לאכול מבשרם]. ותמה הפנים מאירות [ח"א טו] שהרי למסקנא לא חששו לכך רבנן, ונחלקו גם ברישא [כמבואר ברש"י ד"ה אלא]. והרשב"א [תוה"ב א, ה] כתב שפטור מכיסוי משום שהיא שחיטה שאינה ראויה, והרא"ה [בבד"ה שם] השיג עליו שהרי גם רבי מאיר פוטר - אף שדעתו ש"שמה שחיטה" - משום ששחיטתן נחשבת כנבילה. ונחלקו גם בטעם רבנן שחייבו בכיסוי, שהרשב"א כתב כתוס' שספק אם רוב מעשיהן מקולקלין או מתוקנים, והרא"ה כתב שאם מכסה אינו מפסיד, והשיגו הרשב"א שהרי יכולין לבא ע"י כך לאכול מהבשר, ונקט שהטעם במסקנא שחייבו לכסות הוא מספק שמא רוב מעשיהן מתוקנים [ואף שחוששים שיאכלו מהבשר אי אפשר לדחות את העשה], ונמצא שאף למסקנא קיים החשש וכדברי תרוה"ד והש"ך. וראה תוס' לעיל כב א ד"ה שמא].

^[7] תוס' הקשו למה רבי מאיר אומר שמותר לשחוט אחריהם והאוכל מהם לוקה משום נבלה, והרי הוא חושש למיעוט, ומיעוט מעשיהם מתוקנים. ובתורא"ש הקשה עוד [כקושית תוס' לרבנן] שהרי אפילו אם מחצה על מחצה נסמוך לחזקת איסור [ועל כך לא מועיל תירוץ הגמרא דלהלן]. אך המהרש"א כתב שאם נסמוך מחצה מקולקלין לחזקה נמצא שמחצה מתוקנין נחשב כמיעוט ורבי מאיר חושש לו ולא ילקה משום נבילה ויאסור לשחוט אחריהן, והיינו שרבי מאיר הולך רק אחר רוב עם חזקה, שהמיעוט נחשב כמיעוט דמיעוט. [והפמ"ג הביא בשמו [כח שפ"ד כז] שרבי מאיר אינו הולך אחר חזקה וראה זכרון שמואל [עג ג] שדחה כי כל כוונת המהרש"א היא על מחצה כנגד מחצה עם חזקה, שהמחצה הנחשב כמיעוט מגלה שבירור החזקה אינו מועיל כמו שרוב לא מועיל. כשהנידון על כל מעשי חש"ו, אך כשהנידון על ספק במעשה שחיטה מסוים ודאי חזקה מועילה לברר]. ובדעת הרא"ש צריך לפרש שהחשש למיעוט הוא רק מדרבנן [כדרכו לעיל יב א] ואינו פוטר ממלקות, ולכן הקשה שיתחייב משום סמוך מיעוטא לחזקה, ומאידך לא הקשה כתוס' לרבי מאיר למה לוקה והרי הוא חושש למיעוט כי חשש זה אינו פוטר.

^[8] תוס' ביארו שרבנן החולקים על רבי מאיר הסתפקו אם רוב מעשיהן מקולקלים או מתוקנים, וביארו התורא"ש והריטב"א שידעו כי לא יתכן שמחצה מעשיהן מתוקנין ומחצה מקולקלין, ובהכרח שאו רובן מתוקנים או רובן מקולקלים. ומשמע שלמדו שדיני שחיטה זו תלויים בספק אחר איזה רוב לילך, ולכל צד יש רוב המכריע כמותו. ולכן כתב תורא"ש שחייב בכיסוי משום שרוב מעשיהם מתוקנים. אך בדברי תוס' יתכן לפרש שהוא ספק ברובא דליתא קמן, ונחשב כפלגא ופלגא משום שעצם הספק קובע שאין טבע מסוים למעשיהן, ובכל זאת לא שייך לסמוך פלגא שחזקה כי באמת אין כאן פלגא ופלגא אלא חסרון ידיעה, והוא ספק שאין החזקה מקרעת את הצד שמעשיהם מתוקנים. ובשב שמעתתא [ג טו] כתב שדומה לספיקא דדינא שלא מועילה בו חזקה להכריע, ובעין יצחק [ב אה"ע ז יג] ביאר שכשם שחזקה אינה יכולה לשנות את הדין אלא להכריע כיצד לנהוג, רק אינה יכולה לברר איך מציאות רוב מעשיהם. וראה באבני נזר [אה"ע לה] שהעלה מדברי תוס' כאן שלא כהר"ן [פ"ק דקידושין] והרא"ש [כתובות פ"ד ה] שסברו כי גם בספיקא דדינא הולכים אחר חזקה. אכן לפי המבואר בסמוך אין כוונת תוס' שחזקה לא מועילה, אלא דוקא באופן זה שהנידון על מעשה השחיטה ואילו החזקה על האיסור שבבהמה ואינה מועילה אלא בצירוף למיעוט, ובספיקא דדינא אינה מצטרפת למיעוט כי החזקה עצמה אינה מכרעת בספק.

^[9] לכאורה תמוה שהרי הנידון שהחזקה מכרעתו הוא על איסור הבהמה לאכילה, אך איסור אותו ואת בנו לדעת רבי מאיר אינו תלוי באיסור האכילה כי גם שחיטה שאינה ראויה מחייבת, וההיתר הוא רק באופן שהשחיטה מקולקלת כנוחר ומעקר ואיך תועיל החזקה להצטרף עם המיעוט לברר שמעשה השחיטה מקולקל. וכבר הערנו לעיל שמוכח כי חזקת איסור מבררת את המעשה הגורם לאיסור, ומועילה לכל הדינים התלויים באותו מעשה אף שאינה מתנגדת לעצם האיסור הנידון. ובכך גופא נחלק רבי אמי ואמר שהאיסור רק משום שרוב מעשיהן מקולקלין, כי חזקת איסור לאכילה אינה מכריעה כיצד היה המעשה, ולכן רבנן מחייבים לכסות לחומרא אף שאסור לאכול, ואילו רבי מאיר פוטר רק משום שרוב מעשיהן מקולקלין, וכן ביאר בזכרון שמואל [עג ד].

^[10] רש"י פירש שהחזקה היא שחיה אסורה כאבר מן החי, ותמה הפרי מגדים [בהקדמה להל' שחיטה שורש ה] שהרי רבי מאיר [להלן קב א] סבר שאבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה ולא בחיה ועוף, ובחתם סופר. ובמצפה איתן כתבו שכוונת רש"י לאיסור בשר מן החי. אך תוס' בביצה [כה א] כתבו שחזקת איסור בבהמה היא חזקת שאינו זבוח, ותמוה שהרי תוס' כאן [ד"ה מאי] נקטו שרבי מאיר מחייב מלקות משום חזקת איסור, והרי על איסור שאינו זבוח אין לוקין. [ואת דברי תוס' יתכן לבאר כרש"י משום אבר מן החי, וראה רע"א בגליון הרמב"ם שחיטה יא יב שאין לוקין משום חזקת איסור של בהמה] ומוכח כמבואר לעיל שחזקת איסור מכריע את הספק שאינו זבוח וממילא הבהמה נבלה, וכן מצינו לעיל [ט א] שחזקת איסור מועילה להחיל טומאת נבלה אף שאין החזקה על הטומאה אלא על האיסור.

^[11] הרשב"א [משמרת הבית א, א, ז ע"ב] כתב שלגבי רוב מצויין אצל שחיטה בקיאין הם לא שייך הכלל של סמוך מיעוטא לחזקהכי החזקה מסתלקת על ידי המתעסקים בשחיטה, והרוב מסלק את החזקה. והקשה הבית הלוי [ח"ב ז ד] מסוגיין שסומכין מיעוט שמעשיהם מקולקלין לחזקת איסור. וראה באבן האזל [שחיטה ד יד] ואשר לשלמה [ח"ב יג] שכתבו כי אין כוונת הרשב"א שהחזקה מסתלקת משום שודאי שחטו, אלא שאין החזקה בבהמה מועילה כשהספק הוא במתעסק, כי הרוב מכריע מי הוא המתעסק [וברוב מומחין נקבע שמומחה שחט ולא חיישינן למיעוט שאין מומחין], אך בחש"ו אין הנידון מי שחט אלא כיצד מעשיו בבהמה זו, ולכן מקשינן שתועיל החזקה עם המיעוט להכריע שמעשיו מתוקנים, ותמה על כך במלבושי יו"ט [חזקות א] שהרי הרשב"א שם נקט כי גם מעשי המומחים תלויים ברוב, כי יש בהם מיעוט שחיטות פוסלות ולמה לא תסתור החזקה עם המיעוט לרוב זה. ובספר אהלי ישועה נקט שכל דברי הרשב"א רק לפי רבנן שמיעוט כמאן דליתא, ולכן הרוב מסלק את החזקה כי התברר שיש לפנינו בהמה שחוטה, אך לרבי מאיר שחושש למיעוט נמצא שהבהמה רק בספק אם נשחטה ואין החזקה מתבטלת ולכן מקשינן שתצטרף למיעוט.

^[12] רש"י פירש שהנידון אם התינוק נטמא, ועל כך יש רוב שמטפחין באשפה, אך ודאי שנגע בעיסה כי היא בידו, [והעיר באשר לשלמה [תנינא יג] שלפירושו צריך להעמיד שנטמא התינוק אחר שהחל ליגוע בעיסה, כי אם חל עליו הספק קודם והתברר ברוב שהוא ודאי טמא, אם כן העיסה ודאי טמאה ולא תועיל לה חזקה]. ורבינו תם [בתוד"ה רוב] פירש שהנידון אם טיפח בכל העיסה או רק בחלק שבידו, אך התינוק ודאי טמא כי נשים נדות מגפפות אותו. [ומה שאמרו בצק בידו הכוונה לחלק מהעיסה, והחידוש הוא שאפילו באופן זה רבי מאיר מטהר, ותולה שאדם טהור נתנה לו]. ובעל המאור [בקידושין פ] ביאר כתוס' שרוב תינוקות מטפחין בעיסה, אך נקט שגם התינוק אינו ודאי טמא אלא משום רוב, עי"ש. והאחרונים העירו לשיטת רש"י למה דנים רק מצד חזקת העיסה ולא דנו על חזקת טהרה של התינוק [והגרעק"א בקידושין פ א פירש דברי רש"י שם כדברי הריב"ש [שעט] שרוב לא עדיף משתי חזקות ולכן סומכים את המיעוט לחזקה אחת ועם חזקה נוספת נעשה רוב להתיר, אך לולי שתי חזקות היה דינו כפלגא ופלגא כמו שהקשו תוס', וראה מקנה שם]. אולם בפשטות יתכן לחלק, שאין החזקה בתינוק זה יכולה להכריע את הספק טומאה שיש על כל תינוק אף שחזקתו טהור, וכשהנידון על כל התינוקות יחד הרי יש רוב דליתא קמן שמטפחין, ורק חזקת העיסה מועילה כי הנידון עליה הוא בנפרד, [ויש להוסיף שאין החזקה מתנגדת לרוב, כי אינה מבררת את נידון הרוב אלא את מצב האיסור בבהמה], ומפני כך מועילה חזקת איסור בבהמה לנידון של מעשי החש"ו כי אין הנידון בה אלא על מעשה שחיטתה, ולא על כל חש"ו שבעולם.

^[13] רש"י בקידושין [שם] נקט כי אף שהרוב הוא בתינוק וכבר נודע לנו שנגע בעיסה, בכל זאת נחלקו רבי מאיר ורבנן אם החזקה של העיסה מצטרפת למיעוט. אך הרמב"ן [כאן ושם] נקט ששורש הספק כבר הוכרע כי התינוק ודאי נגע, ובתורי"ד [בקידושין שם] נקט שבאופן זה אפילו לרבי מאיר לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ובהכרח שהביאור כתוס' שהספק אם נגע. ובבית הלוי הבין שטעמם משום שאם ודאי נגע הורעה החזקה. ולכן נקט שכוונתם כהרשב"א הנ"ל שהחזקה מסתלקת ע"י שמתעסקים בשחיטה. אולם מדברי הרמב"ן והר"ן משמע שאי אפשר לקבוע על פי חזקת העיסה כי דינה תלוי בחזקת התינוק, וביאר בשערי יושר [ב ט] סברתם כי כיון שמקור הספק הוא התינוק, לא יתכן שהחזקה של העיסה עצמה תכריע את דין העיסה, כי אי אפשר להכריע את הספק שבתולדה קודם שהוכרע מקור הספק. אך בשחיטת חש"ו הרי הנידון רק על שחיטה זו ואין צריך להכריע את דין חש"ו בכל השחיטות. ועדיין יש לתמוה מסוגיא בכתובות [יד א] שמעמידים אלמנה בחזקת כשרות כנבעלה ע"י בועל שהוא ספק. ולכאורה אין חזקתה מועילה לברר את מקור ספק של הבועל. [ראה בית יעקב ובית הלוי ושערי יושר שם שדנו בזה]. ובאשר לשלמה [תנינא יג] ביאר שהחזקה באופן שודאי נגע אינה מבררת אלא רק קובעת את ההנהגה, ולפיכך אל שייך לצרפה עם מיעוט לברר כנגד בירור הרוב, אך באלמנת עיסה שאין רוב כנגדה מועילה החזקה לברר את ספקה, אף שנשאר ספק אצל הבועל.

ומתרצים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] כשאמר: "צא נחור" פטור מכיסוי, דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, אבל כשאומר: "צא טרוף" — אימא [אמור]: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כדבריו של ר' חייא בר אבא, שראה רבי את דברי ר' שמעון בכיסוי הדם, ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] "צא נחור" אמר לו רבי לר' חייא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו רבי: "צא טרוף"? וכי תימא [ואם תאמר], קסבר [סבור רבי] כי שחיטה שאינה ראויה — שמה שחיטה, ומחייבת בכיסוי; והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים!

ומתרצים: לא מיבעיא קאמר [בלשון לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] "צא טרוף" אינו חייב בכיסוי, מפני ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל "צא נחור" — אימא [אמור]: אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו זו היא שחיטתו, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שיש לעוף שחיטה מן התורה, כפי שדרש רבי מ"כאשר צויתיך" (דברים יב, כא).

ושואלים על גוף המעשה: ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה [והאם נפל לו לר' חייא עש בפשתנו]? והאמר [והרי אמר] רבין בר אבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבין בר שבא: משעלו בני הגולה מבבל לארץ ישראל פסקו בארץ ישראל הזיקין (כוכבי שביט) והזועות (רעידות אדמה) והרוחות הסוערות, והרעמים, ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם בעש וכדומה, ונתנו חכמים עיניהם ותלו דבר זה בר' חייא ובניו שעלו מבבל, וזכותם הועילה לבני ארץ ישראל. ואם כן, כיצד ייתכן שנפל עש בפשתנו של ר' חייא עצמו?

ומשיבים: כי מהניא זכותייהו — אעלמא, אדידהו — לא [כאשר מועילה זכותם — הרי זה על העולם, אבל עליהם — לא]. וכדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: "כל העולם כולו ניזון בשביל (בגלל, בזכות) חנינא בני, הוא חנינא בן דוסא, שהיה ידוע בחסידותו, וחנינא בני — די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

א משנה חרש שוטה וקטן ששחטו חיה או עוף ואחרים רואין אותם שהם שוחטים כראוי, שבאופן זה שחיטתם כשרה (לעיל ב,א) — חייב הרואה אותם שוחטים לכסות את הדם אחריהם. שחטו בינן לבין עצמן ששחיטתם פסולה — משנודע הדבר לאחר, הריהו פטור מלכסות.

וכן לענין איסור אותו ואת בנו בבהמה: חרש שוטה וקטן ששחטו את האם, ואחרים רואין אותן — אסור לשחוט את הבן אחריהם באותו יום; שחטו בינן לבין עצמן — ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים, שמא שחטו כראוי. ומודים חכמים שאם שחט אחריהם בו ביום — שאינו סופג את הארבעים, שמא לא שחטו כראוי.

ב גמרא ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא רישא דלא פליגי [במה שונה תחילת המשנה, לענין כיסוי הדם, שאינם חלוקים] על כך שחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם — פטור מלכסות אחריהם, ומתוך כך משמע שגם לדעתם כששחטו בינם לבין עצמם אין שחיטתם שחיטה. ומאי שנא סיפא דפליגי [ובמה שונה הסוף, לענין אותו ואת בנו, שחכמים חולקים] על ר' מאיר, וסבורים שאם חרש שוטה וקטן שחטו את האם — אסור לשחוט את הבן בו ביום, ומשמע ששחיטתם בינם לבין עצמם נחשבת שחיטה?

ומשיבים: רישא [בתחילה], בענין כיסוי הדם, אי אמרינן [אם אנו אומרים] שחייבין לכסות אחריהם, אמרי [אומרים אנשים]: שחיטתם שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן, ובאמת נאסר הדבר.

ומקשים, אם כן, סיפא נמי [בסופה גם כן], לענין אותו ואת בנו, מדוע אסרו לשחוט אחריהם? והלא כיון דקאמרי רבנן [שאומרים חכמים] אסור לשחוט אחריהם את הבן, נחשוש שמא אמרי [אומרים אנשים]: שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן!

ומשיבים: סיפא [בסוף, באותו ואת בנו] גם אם נאסור לשחוט אחריהם — אין לחשוש שיבואו אנשים להכשיר את שחיטתם, מפני שאמרי [אומרים האנשים]: טעם הדבר שלא שחטו את הבן אחריהם הוא מפני שבשרא דלא קא מיבעיא ליה [בשר הוא שלא נצרך לו] לבעלים. ומקשים: רישא נמי [בתחילה גם כן], בכיסוי הדם, אם נחייב לכסות אחריהם — אין לחשוש, שכן אמרי [אומרים אנשים]: לנקר (לנקות) חצירו הוא צריך!

ודוחים: אם חרש שוטה וקטן שחט באשפה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן לא שייך נימוק זה! וכן במקרה ששחטו והרואה אותם בא לימלך בבית הדין האם צריך לכסות את הדם אחר שחיטתם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אם נצריך אותו לכסות אחריהם, יבוא להכשיר את שחיטתם! וכיון שבמקרים כגון אלו יבואו לטעות — אסרו לכסות אחריהם בכל מקרה, וגם כשהוא שוחט בחצירו.

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שחכמים חוששים משום מקרים אלה, סיפא נמי [בסוף גם כן], באותו ואת בנו, אם בא הרואה לימלך אם מותר לשחוט את הבן אחריהם, ואוסרים עליו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול הוא לטעות ולהכשיר את שחיטתם, ומדוע אסרו חכמים לשחוט אחריהם?

אלא צריך לומר כי רבנן אכולה מילתא פליגי [חכמים על כל הענין חולקים], והם סבורים שחרש שוטה וקטן ששחטו — צריך לכסות אחריהם, כפי שלענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם. ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק לה למילתא, והדר פליגי עילויה [והמתינו לו חכמים לר' מאיר עד שיסיים את דבריו, ואחר כך חלקו עליו].

ושואלים: ומעתה, בשלמא רבנן [נניח, מובנת דעת חכמים] — משום שהם הולכים לחומרא [להחמיר], שלמרות שאסרו לאכול משחיטתם, החמירו לחייב בכיסוי הדם אחריהם, ולענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם מספק שמא שחטו כראוי. אלא רבי מאיר, שפטר מכיסוי הדם אחריהם, והתיר לשחוט את הבן אחריהם, מאי טעמא [מה טעמו]? מדוע לא יחמיר מספק?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי מאיר מלקות על האוכל משחיטתן משום נבלה. כלומר, הוא סבור ששחיטתם אינה קרויה כלל שחיטה, עד שניתן להתרות באוכל משחיטתם התראת ודאי שהוא עומד לאכול נבילה, ולהלקותו אם עשה כן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו]? אמר רבי אמי: הואיל ורוב מעשיהן של חרש שוטה וקטן מקולקלים, אינם נעשים כראוי, ויש להניח שלא שחטו כראוי.

אמר ליה [לו] רב פפא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: מאי איריא [מה שייך], מדוע הוצרך ר' אמי לנימוק של רוב? הרי אפילו אם מיעוט מעשיהם מקולקלים נמי [גם כן] היה ר' מאיר אומר כן! דהא [שהרי] שמענו את רבי מאיר שהוא חייש למיעוטא [חושש למיעוט], מתחשב בו כנגד הרוב, כשיש חזקה המסייעת לו. ואם כן, גם אם רוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מתוקנים, יש לומר: סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] של המקלקלים בשחיטתם, לחזקה של איסור שיש בבהמה, שהרי בהמה שלא נודע לך שנשחטה כראוי עומדת בחזקת איסור, ואתרע ליה רובא [והורע לו הרוב]! ומניין שכך סבור ר' מאיר?

דתנן [ששנינו במשנה] בענייני טהרות: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו — רבי מאיר מטהר את העיסה כולה, שאינו חושש שטימא אותה התינוק. וחכמים מטמאין את העיסה, מפני שדרכו של תינוק לטפח, לגעת בידיו בעיסה. ואמרינן [והיינו אומרים, שואלים]: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי מאיר? קסבר [סבור הוא]: רוב תינוקות מטפחין, ומיעוט תינוקות אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: Rav Dimi is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and tear loose, since it is obvious that this is not considered slaughter at all and one is not required to cover the blood. But with regard to the instruction: Go out and render the bird a tereifa, I would say that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is nevertheless considered an act of slaughter, and the blood of this bird should require covering. Therefore, Rav Dimi teaches us in accordance with the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba (85a), that Rabbi Yehuda HaNasi holds with regard to the mitzva of covering the blood that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered an act of slaughter, and one is therefore not required to cover the blood of this bird.

The Gemara asks: And according to the one who says that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and tear loose the windpipe and gullet, what is the reason Rabbi Yehuda HaNasi did not say: Go out and render the bird a tereifa? And if you would say the reason is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, and one would be required to cover the blood, this is untenable. As doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Shimon, that an ineffective slaughter is not considered an act of slaughter with regard to the mitzva of covering the blood, and taught it in the mishna here using the term: The Rabbis?

The Gemara responds: Ravin is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and render the bird a tereifa, since an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered slaughter and one would not be required to cover the blood of the bird. But with regard to the instruction: Go out and tear loose the windpipe and gullet, I would say that the slaughter of a bird is not obligatory by Torah law to render it permitted for consumption, and consequently, the tearing loose of its windpipe and gullet is considered its slaughter and the blood of this bird should require covering. Therefore, Ravin teaches us that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the slaughter of a bird is obligatory by Torah law, as he himself derives from the verse: “As I have commanded you” (Deuteronomy 12:21).

§ The Gemara questions the very occurrence of the incident involving Rabbi Ḥiyya: And could moths have infested his flax? But doesn’t Ravin bar Abba say, and some say Rabbi Avin bar Sheva says: From when the people of the Exile ascended from Babylonia to Eretz Yisrael there ceased to be meteors, earthquakes, storm winds, and thunder; and their wine did not sour, and their flax was not stricken with an infestation of moths; and the Sages placed their eyes, i.e., attributed these phenomena, to the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons, who ascended from Babylonia? If so, how was Rabbi Ḥiyya’s flax affected?

The Gemara responds: When their merit is effective, it is effective for the rest of the world but not for themselves. And this is in accordance with the statement that Rav Yehuda says in the name of Rav, as Rav Yehuda says that Rav says: Each and every day a Divine Voice emerges and says: The entire world is sustained in the merit of Ḥanina ben Dosa, My son, and yet for Ḥanina, My son, a kav of carobs, i.e., a very small amount of inferior food, is sufficient to sustain him from one Shabbat eve to the next Shabbat eve. Similarly, the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons was effective for others but not for themselves.

MISHNA: In the case of a deaf-mute, an imbecile, or a minor who slaughtered an undomesticated animal or a bird, and others saw them and ensured that the slaughter was properly performed, in which case the slaughter is valid (see 2a), one who oversaw the slaughter is obligated to cover the blood. If they slaughtered the animals among themselves without supervision, one is exempt from the obligation to cover the blood.

And likewise with regard to the matter of slaughtering a mother and its offspring on the same day, if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an undomesticated mother animal and others saw them, it is prohibited to slaughter its offspring after them. If they slaughtered the mother animal among themselves, Rabbi Meir deems it permitted to slaughter its offspring after them and the Rabbis deem it prohibited. And the Rabbis concede that if one slaughtered the offspring thereafter that he does not incur the forty lashes, as it is possible the mother was not properly slaughtered.

GEMARA: The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is different about the first clause of the mishna that discusses the covering of the blood, where they do not disagree with the statement that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an animal without supervision one is exempt from the obligation to cover the blood, which indicates the Rabbis hold that such an act of slaughter is not considered an act of slaughter; and what is different about the latter clause of the mishna that discusses the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day, where they disagree with Rabbi Meir and hold that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered a mother animal without supervision one is prohibited to subsequently slaughter its offspring, indicating they hold that such an act of slaughter is in fact considered an act of slaughter?

The Gemara responds: Actually, it is uncertain whether this slaughter is valid or not. With regard to the first clause, if we say one is obligated to cover the blood from an unsupervised slaughter, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter, and it is in fact forbidden to eat from their slaughter. Therefore, the Rabbis did not require the covering of the blood.

The Gemara challenges: If so, then with regard to the latter clause of the mishna as well, since the Rabbis say it is prohibited to slaughter the offspring of the mother after them, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter.

The Gemara rejects this: With regard to the latter clause, prohibiting the slaughter of the offspring will not cause people to conclude the unsupervised slaughter of the mother by disqualified people was valid. Rather, they will say: The reason the offspring is not slaughtered is because the owner does not need the meat. The Gemara asks: But with regard to the first clause as well, covering the blood will not lead one to conclude that the unsupervised slaughter was valid, as people will say: He is covering the blood because he needs to clean his courtyard of the blood. If so, let the Rabbis deem one obligated to cover the blood.

The Gemara rejects this: But if a disqualified person slaughtered the animal in a garbage dump, what can be said to allow the covering of the blood? Obviously, people will not assume one covers the blood in order to clean a garbage dump. Similarly, if one comes to consult the court, what can be said? That is, if one sees from a distance that a disqualified person slaughtered an animal and the blood is uncovered, and he comes to consult the court with regard to the obligation to cover the blood, if the court tells him to cover the blood he might conclude that this is because the unsupervised slaughter was valid. Accordingly, since there are scenarios in which one might mistakenly conclude that the unsupervised slaughter of inept people is valid, the Rabbis concede that one is exempt from covering the blood of such an act of slaughter in all cases.

The Gemara asks: But according to your reasoning that the Rabbis are concerned for the aforementioned scenarios, then with regard to the latter clause as well, if one comes to consult the court with regard to the slaughter of the offspring, what can be said? That is, if one sees a disqualified person slaughter the mother, and he comes to ask the court whether he may slaughter the offspring on the same day, if the court prohibits him from slaughtering it he might conclude that this is because the slaughter of the mother was valid. Why, then, do the Rabbis prohibit one from slaughtering the offspring?

The Gemara concludes: Rather, it must be that the Rabbis disagree concerning the entire matter, i.e., they disagree with regard to covering the blood as well, and hold that if a disqualified person slaughtered an animal while unsupervised, one must cover the blood; and the Rabbis waited for Rabbi Meir until he concluded his statement, and then they disagreed with him on both accounts.

The Gemara asks: If so, granted, the opinion of the Rabbis is understandable, as they consistently rule stringently. That is, although it is prohibited to consume the meat of an unsupervised slaughter performed by a deaf-mute, an imbecile, or a minor, the Rabbis require one to cover the blood and prohibit one to slaughter the offspring, due to concern that the person may have performed a valid slaughter. But with regard to the opinion of Rabbi Meir that one is exempt from covering the blood and that one may slaughter the offspring on the same day, what is the reason he does not rule stringently due to uncertainty?

Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir would deem one liable to receive lashes for eating from the slaughter of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, due to violation of the prohibition against eating from an animal carcass. According to Rabbi Meir there is no uncertainty with regard to such slaughter, and it is not considered an act of slaughter at all. Consequently, one may become liable to receive lashes for its consumption. The Gemara asks: What is the reason? Rabbi Ami says: Since the majority of actions of a deaf-mute, imbecile, and a minor are bungled, i.e., they are performed incompetently, it can be assumed that their slaughter was performed improperly as well.

Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua, and some say that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Why did Rabbi Ami specifically state that the reasoning of Rabbi Meir is based on the assumption that the majority of their actions are bungled? Even if only a minority of their actions are bungled and the majority are performed competently, Rabbi Meir would also maintain that the animal is considered a carcass, as Rabbi Meir is concerned for a minority when it can be combined with a presumptive status. If so, append the minority to the presumptive status of an animal prior to its slaughter, i.e., that it is prohibited for consumption, and the majority of competent acts of slaughter is thereby weakened.

The Gemara proves that Rabbi Meir is concerned for the minority: As we learned in a mishna (Teharot 3:8): In the case of a ritually impure child who is found alongside ritually pure started dough, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure. This is because there is no proof the child touched it; he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume he touched the started dough. The child is presumed to be impure because it is the manner of a child to handle items. And we say with regard to this mishna: What is the reasoning of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items, in this case the dough, that are within reach, and a minority do not handle items within reach, and the dough itself retains a presumptive status of purity since its impurity has not been definitively determined.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קמ"ל דר' חייא בר אבא. כלומר דראה רבי דבריו של ר"ש בכסוי הדם דבעינן שחיטה ראויה:

וכי תימא קסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. כלומר ואי טורף אעפ"כ צריך לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

והא [אמר] ר' חייא א"ר יוחנן כו'. הזיקין כוכבא דשביט כדמפרש בברכות (דף נח א):

זועות. מירתת ארעא:

רעמים. זו ברד שקורין טונדיר"א:

בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. כלומר אם שחטו דאמרי' דקלקלו בשחיטתן ואינה ראויה השחיטה:

מאי שנא רישא דלא פליגי כו'. כלומר מ"ש לענין כסוי דם דלא פליגי רבנן [דאם שחטו] בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דלא חשובה שחיטה ולענין אותו ואת בנו אוסרין לשחוט אחריהן דחשובה שחיטה:

רישא נמי אמרי לנקר חצירו הוא צריך. כלומר אע"פ שבני אדם מכסין דם שחיטה ששחטו בינן לבין עצמן לא אתי למיכל אחריהן דאמרי בני אדם מה שהוא מכסה אינו עושה מטעם ששחיטתו שחיטה אלא לנקר חצירו הוא צריך אינו רוצה שיהא דם בחצירו:

סיפא נמי בא להימלך מאי איכא למימר. כלומר סיפא דקא פליגי רבנן ואמרי דאסור לשחוט אחריהן דאמרי אינשי בשרא הוא דלא צריך ולא אתי למיכל משחיטתן:

בא להימלך לבני אדם. שישאל לבני אדם אשחוט בנו אחריהם:

מאי איכא למימר. אם לא ישחוט בשביל אותו ואת בנו אתי למיכל משחיטתן דאמרו בני אדם כיון דאינו שוחט אחריו ודאי שחיטתו שחיטה ואתי למיכל משחיטתן:

והדר פליגי עילויה. כלומר כשם דפליגי רבנן אאותו ואת בנו דאמרי אסור לשחוט אחריהם כך פליגי אכסוי הדם דאמרי חייבין לכסות בני אדם הרואין את הדם:

מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי. כלומר מאי איריא דרוב מעשיהן מקולקלין אפי' מיעוט מעשיהם מקולקלים ורוב מעשיהן כשרים:

סמוך מיעוטא דמקולקלין לחזקה. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא דכשרין ואינה חשובה שחיטה לדברי הכל ויהא מותר לשחוט אחריהם:

הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה. פירש"י ז"ל שדרכו של תינוק לטפח באשפ' ושרצים מצויים שם וטמא את העיס' שאנו רואין שנגע בה ומיעוט נוסחאות הגיהו מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פי' זה אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש"י ז"ל עצמו.
ואין פי' זה מחוור ונכון, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ולתני ונגע בעיסה בפנינו ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי אבל כולהו בודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה.
ומיהו ק', שודאי נגע וספקא דטומאת התינוק חזקת עיס' זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינו דהכי אמרי' התם בפר' כל היד בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאהו כודאי מקור ושליא וכו' ובעי למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזק' תנוק והא שליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא וכיון דנגע ודאי לא אמרי' הכא דהא נעשה בית כשליא והכי מוכח התם בפ"ק גבי מעת לעת שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות דמפרשי' על' דלא אזלי' בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע.
ועוד מקשי' הכא מפני בצק שבידו ודאי נגע והתנן בפ"ג דטהרות בסמוך לזו תינוק בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה [טהור] שאני אומר אחר (קנהו) [לקטן] ונתנו לו וכן חמור (בבית) [בין] הקברות כליו טהורים והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זו.
וי"ל אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס' ואעפ"פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא אפ"ה כיון דמיעוט' כמאן דליתי' דמי הולכין אחר הרוב והכי איתא בסיפ' דהא מתני' ומייתי לה בפ"י יוחסין עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תולין בהם והא נמי להא מדמינן לה.
אבל ר"ת ז"ל פי' שכל התינוקות בחזקת טמאים והכי נמי בתוספת' במס' טהרות הניח' התינוק בד"א שהניחו כמה שהוא אבל הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנדות מגפפות. וה"פ אע"פ שנמצא בצד העיס' ובצק בידו ר"מ מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע ורבנן מטמאים מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיס' ואם לא נמצא בצק בידו א"ל דאפי' רבנן מטהרים דאיתרע ליה רובא שאילו נגע היה לוקח בצק מן העיס' וא"ל להודיעך כחו דטהרה עדיפ' לי'.
ועדיין אין פי' זה מתוקן כל צרכו שאין התוספת' שאמר' שהנשי' מגפפות אותם ד"ה אלא דר' יהודה ועוד שאין זו אלא חשש' גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן.
ועיקר הפי' בתינוק שהוא ודאי טמא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס'.
ובירוש' בפ"י יוחסין (קדושין ד, י) כך מצאתי וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה ובצק בידו לאו דוקא אלא להודיעך כחו דר"מ כדפרישית ולרבנן אפי' אין כלום בידו מטמאין.
וכך מצאו בתוספת' דמסכת טהרות (ד, ז) דתני על תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הוא ואיידי דאמר ר"מ מטהר אמר נמי וחכמים מטמאין א"נ מטמאין לטמא אבל אין זו חזקה בשורפין עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין ובמס' תרומות.

הא (דתניא) [דתנן] שדרכו של תינוק לטפח. פירש רבינו שלמה ז"ל לטפח באשפות שיש בהם שרצים, אבל לטפח בעיסה בודאי משוינן ליה מפני הבצק שבידו. ואינו מחוור דאם כן מה שנא בצק ליתני ונגע לפנינו בעיסה, ועוד שאם ודאי נגע משוינן לה אזלא לה חזקת העיסה. ועוד שהיה לנו לומר שאחר (ש)לקח העיסה ונתן בידו, דהא (תניא) [תנן] במסכת טהרות בפרק שלישי (מ"ז) תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו. ור"ת ז"ל פירש שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ור' מאיר מטהר שאני אומר שעדיין בצק בחזקתו שאחר לקח ונתן לו העיסה, אף על פי שרוב התינוקות בחזקת טומאה וכדתניא בתוס' דטהרות הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן ע"כ יש מפרשים דבתינוק ודאי טמא מיירי, ודרכו של תינוק לטפח בעיסה כמ"ש, ובצק בידו דנקט משום רבותא דר' מאיר, וגרסינן בירושלמי פרק עשרה יוחסין (ה"י) וחכמים מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, והאי מטמאין דקאמרי רבנן תולין היא, ואיידי דתנא (רבי) [ר' מאיר] מטהר אמרינן וחכמים מטמאין, אבל אין זו חזקה לשרוף עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין (פ, א) ובמסכת נדה (יח, ב).

בכל יום בת קול יוצא כו' גמרא גמירה לה.

אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי' שחיטה מעליות' היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי' נפשי' לספק לאו דלא תשחטו ביום א' בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי"ל קס"ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר' רש"י ז"ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר וה"פ בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי' לי שיכסה מא"ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי' ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו' והכל דרך אחד:

הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים פי' ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא"ת מ"מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור"מ חייש בכל דוכת' למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו"ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר"מ והנכון דהכא איכ' חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה"ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי' מאי ארי' רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ' נמי משום חזקה והא לר"מ אפי' במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס"ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר"מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.

ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר"מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במס' נדה ובפ' בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה"ר שמואל וורדוס ז"ל לרבנן מאי סבירא להו בחש"ו אי רוב מעשיה' מקולקלים יהי' מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא"נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני' כיון דאיכ' חזק ה"ל כאילו רובם מקולקלי' ויהא מותר לשחוט אחריה' דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי' הכי בשום דוכתי ותי' דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א"א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי' הכא לחומרא לאסו' שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי' לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו' רש"י ז"ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק' לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק' מטפחין שם וטמאים ור"מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ' המפלת גבי שלי' בבית הבית טמא וכדפרש"י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא"א לשושנים אלא ממקו' טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א"כ דסתמ' טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי' שרוב תינוקת מטפחין בעיס' ומיעוט אין מטפחין בה ור' מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר"מ היא דאפי' בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע"כ וזהו ראי' לפי' זה וכן פר"ת ז"ל וכן הארכתי במס' נדה ומס' קידושין בס"ד.

אע"פ שכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור אף ברשות היחיד יש דברים שחזקתן מביאתן לטומאה אף בשאין בו דעת לישאל כיצד תינוק בצד העיסה ותינוק סתמו טמא שהרי הוא יונק מאמו נדה ובצק בידו העיסה טמאה מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה ויש לנו לדון שמעיסה זו הוא ויש מפרשים בתינוק שאינו מוחזק בטמא ונגע בעיסה ומפרשים דרכו לטפח בשרצים ואין לשון נמצא בצד העיסה מורה כן ובמסכת קדושין יתבאר שאין שורפין על חזקה זו:

תד"ה מ"ט דר"מ הואיל כו' דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מקולקלים כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמספקא להו אי פלגא ופלגא הוא סמוך פלגא לחזקה כו' כמ"ש לעיל ולר"מ דקאמר טעמיה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין לא בעי למימר פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה כו' למאי דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר כיון דר"מ חייש למיעוטא ה"נ אית לן למיחש למיעוטא דסמוך פלגא לחזקה לא הוי אלא ברוב א' אבל למאי דקאמר רוב מעשיהן מקולקלין הרי רוב וחזקה וה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ליה כלל אפילו לר"מ כמו שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא כו'. יבואר במסכת תענית:

בתוס' ד"ה סיפא נמי וכו' וי"ל דאי לאו דרוב מעשיהם וכו' אלא שלא נחמיר וכו'. ר"ל דעיקר הטעם שפוטרים מכסוי ברישא לא הוי מטעם הך גזירה אלא עיקר הטעם הוא משום דרוב מעשיהם מקולקלים ולא הוצרכו לטעם דגזירה אלא כדי שלא תאמר אע"ג דרוב מעשיהם מקולקלים מאי נפסיד בזה אם נחמיר לכסות לכך הוצרך לטעם דגזירה וקאמר אם נחמיר לכסות אפשר דאתי למיכל מיניה וק"ל:

רש"י בד"ה לא מיבעיא כו' בצא ונחור הס"ד:

בד"ה רוחות זעפא כו'. נ"ב פי' רוח קשה:

בד"ה ואחרים רואין כו' כשרה אותן כו' הד"א:

בד"ה מאי אריא כו' ורובן מתוקנין הוה כו' כצ"ל:

רש"י (במשנה). דהתראת ספק היא. עמש"כ לעיל (פ) על דבריו:

תד"ה רוב. שאני אומר אדם טהור נתן לו. עמש"כ בדבריהם בקדושין שם:

וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין. יש להקשות הוה ליה למימר מזונו קב חרובין? ונראה לי בס"ד להודיע דאל תחשוב שהוא היה מצטער על המעט הזה שרואה עצמו חסר מן המזון של אחרים לכך אמר 'דַּי לוֹ' שהוא היה שמח בזה המעט והגרוע שאינו מתאוה למאכל יותר חשוב מזה.

ר"ח ב"ד די לו פירש"י מתפרנס בצער ובצמצום. משמע שהיו לו צער בזה ועפי"ז כ' ת"ח מ"ש פה ע"ש דברים מתוקים. אמנם מ"ו בהפלאה אמר די לו שהיו מרוצה ולא ביקש יותר והי' באמת די לו במדת ההסתפקות וסבלנות שלו ודפח"ח. ואמרתי היינו פתורא דד' רגלים שהראו לרחב"ד משמיא במס' תענית והיינו תורה ועבודה וגמ"ח והרגל הרביעי מדת סבלנות וההשתוות ומשו"ה כשפסק מדת סבלנות שלו וביקש משמים ויהבו לי' זהב מן השמים נחסר לו רגל א' היינו מדת הסבלנות הנ"ל והתפלל והחזיר למקומו כמבואר שם. והיינו נמי דאמרינן במס' ברכות דאמר מרע"ה אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד כסא של רגל א' איך יעמוד ומקשים הא יהיו כסא של ד' רגלים. והא"ש דזכות אברהם יצחק ויעקב היינו ג' רגלים תורה ועבודה וגמ"ח דגמ"ח היינו אברהם עבודה היינו יצחק שנעקד ע"ג המזבח ותורה היינו יעקב איש תם יושב אוהלים. וחשב מרע"ה כי ישראל שלימים בכל אלו יותר ממנו ואוחזים מעשי אבותיהם בזה יותר ממנו ואפ"ה אינם יכולים לעמוד איך הוא יש לו רגל א' מדת הסבלנות ואיך יכול לעמוד ברגל א' וק"ל:

חשו"ק ששחטו ואחרים רואין אותן חייב לכסות. יל"ד ממשנתינו דחשו"ק צריכים ב' עדים שיעידו על שחיטתן מדתנו אחרים רואים לשון רבים וחייב לכסות לשון יחיד ש"מ לא אעלמא קאי אלא בעינן ב' רואים להעיד על שחיטתן אע"ג דסגי בעלמא בע"א כדאמר רב לעיל י"ב ע"א וכבר עמד בזה בס' ראש יוסף במתניתין קמייתא ריש מכילתין ע"ש ובספרו פרי מגדים מ"מ י"ל ולחלק עפ"י מ"ש רשב"א במשמרת הבית טעם להאמן ע"א על השחיטה משום דאין חזקת אינו זבוח כשארי חזקות שהרי אנו עוסקים בה תמיד לסלק אותה החזקה ע"י שחיטה ואינה כחזקה העשוי לעמוד כן לעולם. ומעתה ע"א מעיד שנעשה כנהוג שנסתלקה החזקה משו"ה מהימן ואינו מעיד נגד החזקה וא"כ תינח בסתם בהמה אבל זו שמסורה ביד מקלקלים חשו"ק י"ל צריכים ב' עדים ולפ"ז צ"ל דיוקא דרישא וסיפא דמתניתין כך אם אחרים ב' רואים חייב כל הרואה לכסות הדם ואם שחטו בינם לבין עצמם פטור כל אדם לכסות הא אם שחטו וא' ראה אותו הרואה חייב לכסות ושארי כל אדם פטורים:

ומודים שאם שחט שאינו סופג את המ' פירש"י דה"ל התראת ספק וט"ס הוא וצ"ל עבירות ספק וכן הוגה בגליון ש"ס חדשים. ומ"מ נ"ל נפקותא בזה שאם אכל א' כזית משחיטתם ושוב שחט הוא בעצמו בנו של הראשון דלכאורה עבר על לא תעשה ממ"נ או משום נבלה או משום או"ב וע"מ פטור משום התראת ספק כמו בהכה את זה וחזר והכה את זה לעיל פ"ב ע"ב ע"ש. א"נ י"ל אם שחטו ואחרים ראו והלכו להם ולא שאלנום אי שחטו שפיר או לא ושחט זה בנו אחריו בהתראה ושוב חזרו הרואים ואמרו שפיר שחיט מ"מ אינו לוקה דה"ל התראת ספק ואלו הי' רוב מעשיהם מתוקנים היו לוקה על הרוב כמ"ש תוס' ס"פ יוצא דופן דרוב הוה התראת ודאי אבל כיון דרבנן מספקא להו ומכ"ש לר"מ דרוב מעשיהם מקולקלים ה"ל התראת ספק וכבר מזה לעיל פ"ק דף י"א ע"ב בחידושינו ע"ש:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא בס' ראש יוסף הקשה דלמא סיפא דהוה דשיל"מ לא סמכינן ארוב מעשיהן מקולקלין וכבר כתבתי לעיל דכ' ר"ן ריש מס' ביצה דאזלינן בתר רובא רק דלא בטיל ברוב אבל בתר רובא אזלינן אפ' בדבר שיל"מ. ובלאה"נ לק"מ דתאמר אם כיסוי הדם אין לו מתירין ומה שייך בקיום מצוה אין לו מתירין יכסה ויכסה. ואי תימא שיש לו הפסד שצריך לשרוף עץ לעשות אפר א"כ ה"נ באו"ב מי לא עסקינן דצריך לדם ונפיל לי' יאניבא בכתני' ואדהכי והכי מפסיד כתני' ואי נחיר וטריף מפסיד בהמתו וק"ל:

אלא רבנן אכולי מלתא פליגו וכו' לכאורה י"ל הא דסתם רבי ברישא פטור מלכסות ובסיפא נקיט פלוגתא היינו משום רבי לנפשי' הכריע בכיסוי דס"ל כר"ש דשחיטה שאינו ראוי' פטור מלכסות א"כ הרואה שמכסה יאמר שחיטה מעליא הוא ואתי' למיכל מיני', ע"כ סתים רבי פטור מלכסות משא"כ באו"ב ס"ל לרבי שחיטה שאינה ראוי' נמי חייב באו"ב א"כ לא יבוא מכשול ע"כ מייתי פלוגתא ושנה החיוב בלשון חכמים אע"ג דלמסקנא ס"ל לרבי הלכה כר"מ כדמסיק הא דאחריתי. מ"מ י"ל כדסתם מתניתין הוה ס"ל הלכה כחכמים לענין או"ב קודם חזרה וק"ל:

בשלמא רבנן לחומרא. מסקו תוס' דלרבנן מספקא להו והשתא לא מהני חזקה מידי עכ"ל צריך ביאור מ"ט לא מהני חזקה מידי וי"ל כמ"ש שלטי גבורים פא"ט דלענין פלוגתא וספיקא דדינא אין חזקה מועלת דמפני חזקה של זה לא ישתנה הדין ובמל"מ בהלכות טומאת צרעת מסופק בזה והיינו סברת תוס' דוודאי אי ברי לן שמעשיהן מחצה מקולקלים ומחצה מתוקנים א"כ בכל שחיטה יש ספק אם זו הי' ממעשיהם המקולקלים או מהמתוקנים אמרינן אוקי בהמת זו בחזקת שאינו זבוח ומעשה זה היו מקולקל. אבל אי מספקא לן אם זמן ועידן רוב מעשיהם מקולקלים ואז אפי' אי קמי שמיא גליא שפעם הזאת שחיט שפיר מ"מ נבלה היא משום דאזלינן בתר רובא ואי רוב מעשיהם מתוקנים א"כ אפי' קמי שמיא גלי' דשחיטה זו נתקלקלה מ"מ מי שאוכל אין עליו עון אשר חטא כי כך הדין דאזלינן בתר רובא וא"כ חזקתה של בהמה זו לא תכריע הדין לומר שיהיו רוב מעשיהם מקולקלים וק"ל:

מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבלה משום שרוב מעשיהן מקולקלין הקשה בס' ראש יוסף בשם אביו זצ"ל מנ"ל דר"מ מחייב משום נבלה דלמא ס"ל פלגא ופלגא הוא וע"י חזקה נעשה רובא ואי משום דר"מ חייש למיעוט ואמאי פוטר מלכסות ומאו"ב י"ל כיון דהא דחייש למיעוט אינו אלא מדרבנן וחשו חכמים דלמא אתו למיכל מיניהו ולא העמידו דבריהם. ולפע"ד י"ל דאי בכל דוכתא חיישינן למיעוטא ועבדינן הכא והכא לחומרא תו לא אתי' למיכל מיניהו דידעו אינשי משום מיעוטא נמי מחמרינן לכסות ולאסור ולשחוט או"ב וליכא למגזר לר"מ דלמא אתי למיכל מיניהו וק"ל:

מאי אירי' רוב אפי' מיעוט נמי וכו' פירש"י חזקת אמה"ח שגירת לישנא נקיט דהא ר"מ ס"ל אין אמה"ח נוהג אלא בבהמה טהורה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך עיין לקמן ק"ב ע"א. אלא חזקת איסור בשר מן החי דמודה ר"מ דנוהג בעוף לר' יוחנן דאיסור אמה"ח נפקא מבשר בשדה טרפה ובזה אין חילוק עוף לבהמה ע"ש ק"א ע"ב פלוגתת ר' יוחנן ור"ל וקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ופריך הכא שפיר וק"ל:

מאי אירי' רוב אפי' מיעוט נמי. לשיטת רש"י דרוב מטפחים אתינוק מטפח קאי א"כ יש לדון גם אתינוק עצמו אם הוא טמא ואית לי' חזקת טהורה טרם שטפח בשרצים וא"כ יש כאן ב' חזקות לטהרה חזקת התינוק וחזקת העיסה וא"כ מאי פריך דלמא משום ב' חזקות עם המיעוט הוה הרוב כמאן דליתי' אבל בחשו"ק ליכא אלא חזקה אחת וראיתי למ"ו הגאון בהפלאה למס' קידושין שם כ' דגם בחשו"ק איכא ב' חזקות חזקת שאינה זבוח דבהמה שנשחטה ע"י חשו"ק וחזקת היתר שחיטה לאידך בהמה שמותר לשוחטה היום ע"ש ועל כיסוי דם ונבלה לא יועיל תי' זה וצ"ל אה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא אכתי תיקשי למה לי רוב בפלגא ופלגא סגי דאי מצרפין ב' חזקות למיעוט לבטל הרוב כמאן דליתי' דמשו"ה מטהר ר"מ מכ"ש דחזקה יצורף לפלגא למיעבד אידך פלגא כמאן דליתא וק"ל:

והנה הרמב"ם ספ"ט מטומאת מת מבואר בדבריו דמשו"ה מקילינן בס' טומאה בר"ה היכי דלא אתחזק טהרה משום דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ע"ש משמע דלא ס"ל דטהרה בר"ה אתי' מהלכתא דסוטה עיין לעיל בתוס' ט' ע"ב וא"כ להרמב"ם למאן דס"ל מביאין אשם תלוי על ס' חתיכה א' ולדידי' כל ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הה"נ ס' טומאה בר"ה היכי דלא אתחזק טהרה טמא. והנה ר"מ ס"ל הכי בפי' ספק אכל ועמ"ש בפלתי בקונטרס הספיקות בזה. וא"כ ר"מ דמטהר בשמעתין למסקנא אע"ג דהוא פלגא ופלגא וליכא חזקת טהרה דהרי ע"י צירוף החזקה עם המיעוט נעשה פלגא ופלגא אפ"ה מטהר ר"מ. וצ"ל או כשיטת רש"י הנ"ל דהכא איכא תרי חזקות וחד חזקה מצטרף למיעוט למיעבד פלגא ופלגא ואוקמא אאידך חזקה לטהר. או ס"ל כהתוס' דהא דאמרינן עשאוהו כיש בו דעת לישאל הוא לרבנן. אבל לר"מ ה"ל אין בו דעת לישאל וטהור מן התורה אפי' ברה"י מקרא דרב גידל:

ולעיל בסוגיא דרוב וחזקה כתבתי מ"ש לי בני הבחו' המופלג כ"ה שמואל וואלף שיחי' דיש מזה ראי' נגד הריב"ש בתשו' דס"ל דרוב לא עדיף משתי חזקות ועיין פני יהושע בק"א ספ"ב דכתובות. ובשמעתין לשיטת רש"י מוכח דלמסקנא לרבנן לולי שאין בו דעת לישאל הי' שורפין עליו את התרומה אע"ג דאיכא ב' חזקות נגד הרוב ועכשיו הראני בני שי' הנ"ל בוויכוחו עם מו"ח זקינו הגאון מ"ה עקיבא ני' אבד"ק פוזנא יע"א שהוא עצמו חזר ודחה זה די"ל שאני הכא דבנידן דריב"ש בנפל במים שאין להם סוף דטרם בוא הרוב דנטבעים ומתים כבר טרם זה הי' ב' חזקות חזקת אשת איש דאשה וחזקת חי דבעל ושוב לא אתו חד רובא ודחי ב' חזקות משא"כ הכא בטרם בוא חזקה דעיסה כבר נתבטלה חזקת טהרה דתינוק ברובא דמטפחים בשרצים ושוב לא חזי לאיצטרופי חזקת טהרה דעיסה. ודבריו נכונים ונדחו בזה גם דברי נב"י שהבאתי שם לעיל דבכל פרה אדומה איכא ב' חזקות חזקת טומאה דגברא וחזקת שאינו זבוח דבהמה דלמא במקום נקב קשחיט ולהנ"ל ליתא שכבר נדחה חזקת שאינו זבוח ברוב בהמות כשרות טרם יבוא חזקת טומאה דגברא. ומו"ח הגאון הנ"ל כ' לדחות דברי בני שי' ולישב הריב"ש דהריב"ש נמי לא קאמר אלא ב' חזקות נגד רוב הוה ספק שקול ולא ודאי וא"כ א"ש דרבנן מטמאים הכא לתלות וישב בזה ק' תוס' דשמעתין והאריך בתשובתו לבני שי' ואין דבריו נראין דהא משמע אי הי' בו דעת לשאול היו שורפין מן התורה ולא הוה אפי' ס' ותיקשי אהריב"ש אבל הנ"ל נראה נכון בעזה"י:

כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. אפשר לומר דרך הלציי ורמז דכשיש צדיק בעולם הוא כמו צנור אחד דעל ידו יבא השפע וזה רמז כל העולם כלו ניזון בשביל פירוש דרך כמו שני שבילין ר"ל דרבי חנינא הוא צנור והוא דרך להביא השפע לעולם ובדיק בשמיה חנינה דעל ידו יחון וירחם ה' על העולם:
ויש להעיר דכי אמרינן כל העולם כלו היינו ממש כמ"ש המפרשים על נסח מלוך על כל העולם כלו דכל העולם אפשר לומר רובו ככלו אבל כי אמר כל העולם כלו היינו ממש כלו. והשתא ר' חנינא בן דוסא היה תלמיד ריב"ז והיה בדור תנאים ראשונים קדישי עליונין והיכי קאמר כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא והאיכא בדורו כמה חסידים ואפשר דבאותו דור הוא היה דוקא בצער זה דקב חרובין ושאר חסידים הי"ל די ספוקם ומשו"ה זכות ר' חנינא אהני ליזון כל העולם כלו. הגם שלא היה זכות אחר אבל אה"נ דגם עביד ומהני זכות שאר חסידים והיה מתרבה השפע בעולם אבל זכות ר' חנינא בן דוסא הוא העולה דדי לו בקב חרובין. והן הן מפלאות תמים דעים ובענין הגלגולים מתישבים כמה חקירות ועמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל בזה ויש להשיב על דבריו ז"ל כאשר יראה הרואה:

לא מיבעיא קאמר. רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור: אימא זו היא שחיטתו. קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך: ומי נפל יאניבא בכיתניה. דרבי חייא: בני הגולה. לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות: ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו. שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ''ק דסוכה (דף כ.): זיקים וזועות ורעמים ורוחות. מפרש בברכות בהרואה (דף נט.) דכולן לקללה: זועות. הארץ מזדעזעת: רוחות. זעפא אשטרוביי''ל: כדרב יהודה. דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא: חנינא בני. הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא: די בקב חרובין. מתפרנס בצער ובצמצום: מתני' ואחרים רואין אותן. דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות: פטור מלכסות. וטעמא מפרש בגמ' דר''מ חשיב ליה כנבלה גמורה: וחכמים אוסרין. שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא: שאינו סופג. דהתראת ספק היא: גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי. וליחייבו לכסות מספק: סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה. הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר: רישא נמי. ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ''ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו: הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר. שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא: אם בא לימלך. לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל: סיפא נמי בא לימלך. מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה: אלא רבנן. לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי: לחומרא. במלתא דספיקא אזלינן לחומרא: מחייב. מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה: מאי איריא רוב אפילו מיעוט. מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר''מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה: ואיתרע ליה רובא. תקון מעשיהם: דתנן. כי האי גוונא: שדרכו של תינוק לטפח. ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:

סיפא נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא. תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים מלכסות משום גזרה דלמא אתי למיכל אלא שלא נחמיר להטעין כסוי אמרי' דפטור משום דדלמא אתי למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל: מאי טעמא דר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. הקשה הר''ר שמואל מוורדין ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין א''כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה וי''ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם מקולקלין מ''מ רבי מאיר כיון דחייש למיעוטא אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי''ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר: רוב תינוקות מטפחים. פי' בקונטרס מטפחים באשפות אבל בעיסה ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור''ת מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטיפוח שייך באוכלים ומשקין כדאמרינן בע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף ס:) או שהיה מטפח ע''פ חבית וכן איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים דאמרי' בתוספתא (דטהרות פ''ג) שסתם תינוקות טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ור''מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא אמר במס' טהרות בפ''ג (מ''ז) לעיל מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע''פ שאין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אדם טהור נתן לו אע''פ שסתם תינוק טמא היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאת מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך . כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור בד''א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא בצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר רבי יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר''מ דאפילו הכי תולין באדם טהור:

דף פו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד