דף פו - ב
סמוך מיעוטא שאינם מטפחין לחזקה, שהחזקה והמיעוט שניהם מטהרין את העיסה, ואיתרע ליה רובא! שאין בכח הרוב של "רוב תינוקות מטפחין" לטמא את העיסה [14].
הרי, שרבי מאיר סבר "סמוך מיעוטא לחזקה", ואם כן למה היה צריך רבי אמי לומר שטעמו של רבי מאיר משום רוב מעשיהן מקולקלין? ומתרצינן: טעמו של רבי מאיר לטהר אינו משום ש"סמוך מיעוטא לחזקה" מברר את המעשה כודאי, אלא שדעת רבי מאיר היא כי במקום שיש שני צדדין, שמצד אחד יש רוב, ומצד שני יש מיעוט וחזקה, הרי הדבר הוא כספק השקול. ולכן יש לחלק בין ספק עיסה שהוא ספק טומאה לספק שחיטה שהוא ספק איסור. כי אם אמרו ספק טומאה לטהר וכי יאמרו ספק איסור להתיר!? והיינו, שאת העיסה יש לטהר כיון שהתינוק שאנו מסתפקין בו אם נגע בעיסה הוא "דבר שאין בו דעת לישאל", ולמדו מסוטה שכל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור [15]. מה שאין כן בשחיטת חרש שוטה וקטן, שאם היינו אומרים שרבי מאיר סובר שרוב מעשיהן מתוקנים הרי היתה השחיטה שלהם בספק אם היא כשרה [אף על פי שיש מיעוט שאין מעשיהן מתוקנים וחזקת איסור לפסול השחיטה] וממילא לענין "אותו ואת בנו" היה אסור לשחוט אחרי החרש שוטה וקטן, שבכל ספק איסור יש להחמיר, וכיון שמוכח כי דעת רבי מאיר להתיר לשחוט אחריהם, הוכיח מזה רבי אמי שרבי מאיר סבר שרוב מעשיהם מקולקלין, ולכן נחשב ששחיטתן ודאי פסולה [16].
הורה רבי כרבי מאיר. והורה רבי, בפעם אחרת, כחכמים, במחלוקתם שבמשנתנו.
ודנה הגמרא: הי מינייהו דאחריתא? איזו משתי ההוראות אמר רבי באחרונה, ובה חזר מהראשונה, כדי שנסמוך עליה למעשה.
תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי, אפתחא דבי מדרשא. נפק רבי אמי מבית מדרש. אשכחינהו רבי אמי לרבי אבא ורבי זירא שעומדין על הפתח. אמר להו רבי אמי: לאו אמינא לכו: בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי! כבר אמרתי לכם שאל תעמדו בחוץ בשעת הלימוד בבית המדרש, דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא, שמא יבא אדם לשאול דבר מה בבית המדרש, ואתי לאטרודי! שיתכן ולחכמים שבבית המדרש לא תהיה תשובה ברורה ויטרדו מלימודם כדי לענות לשאלתו, ואילו הייתם שם יכלתם להשיב על פי השמועה שבידכם.
רבי זירא על לבית המדרש, רבי אבא לא על!
הוו יתבי החכמים שבבית המדרש וקא מיבעיא להו: הי מינייהו אמר רבי באחריתא?
אמר להו רבי זירא: לא שבקתון לי דאישייליה לסבא. כשעמדתי בחוץ עם רבי אבא לא ידעתי שאתם דנים בפנים בשאלה הזאת, שאם הייתי יודע, הייתי שואל את רבי אבא דלמא שמיע ליה מאבוה [שהוא רבי חייא בר אבא], ואבוה מיניה דרבי יוחנן! דרבי חייא בר אבא [שהוא, כאמור, אביו של רבי אבא] היה מצוי אצל רבי יוחנן, וכל תלתין יומין היה מהדר תלמודיה חוזר על תלמודו קמיה דרבי יוחנן, ואולי שמע מרבי יוחנן תשובה לשאלה זו.
מאי הוי עלה בשאלה זו - איזו אמר רבי באחרונה?
תא שמע: דשלח רבי אלעזר לגולה: הורה רבי כרבי מאיר! ולכאורה תמוה והא רבי כרבנן נמי אורי ולמה לא הודיעם גם הוראה זו?
אלא, לאו, שמע מיניה, הא "הורה כרבי מאיר", הוא דאחריתא! ועליה יש לסמוך למעשה, ולכן לא הודיעם את ההוראה האחרת.
ומסקינן: שמע מינה!
מתניתין:
שחט מאה חיות במקום אחד אינו צריך לכסות אחר כל שחיטה, אלא - כסוי אחד לכולן! שכשיגמור לשחוט את כל החיות יכסה את כולן בבת אחת [17].
וכן אם שחט מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן!
ואפילו אם שחט חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן!
רבי יהודה חולק על תנא קמא בדין האחרון ואומר: אם שחט חיה ועוף במקום אחד לא ימתין עד גמר שחיטת שניהם אלא יכסנה את דם החיה תחילה, ואחר כך ישחוט את העוף ויכסה את דמו [18].
גמרא:
תנו רבנן: "חיה" דכתיב בתורה בפרשת כסוי הדם, הכל משמע "חיה" - בין מרובה ובין מועטת! דהיינו בין אם שחט חיות הרבה ובין אם שחט חיה אחת בלבד.
וכן "עוף" דכתיב בכסוי הדם - הכל משמע "עוף" - בין מרובה ובין מועט!
מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן! שחט מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן! שחט חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן!
רבי יהודה אומר: שחט חיה - יכסנה תחילה, ואחר כך ישחוט את העוף. שנאמר "חיה או עוף", מתוך שהפסיק הכתוב ביניהם בתיבת "או", למדנו שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו.
אמרו לו רבנן לרבי יהודה: הרי הוא אומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"!?
והוינן בה: מאי קא מהדרי ליה רבנן לרבי יהודה. כיצד אפשר להוכיח מפסוק זה אם כיסוי אחד לכלן או לכל אחד בפני עצמו.
ומבארינן: הכי קאמרי ליה רבנן: האי "או" שנאמר בין "חיה" ל"עוף" לא בא לומר שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו, כדבריך, אלא מיבעי ליה - לחלק! שאם לא היה כתוב "או" הייתי אומר שאין חייב בכסוי אלא אם שחט גם חיה וגם עוף, לכן כתוב "חיה או עוף", לומר שגם אם שחט אחד מהם לבד חייב בכסוי. אבל לעולם אם שחט שניהם - כסוי אחד לכולן!
ורבי יהודה השיב לרבנן: "לחלק" בין חיה לעוף נלמד "אשר יצוד ציד חיה או עוף ...
. ושפך את דמו וכסהו בעפר" נפקא! כי נאמר "דמו" בלשון יחיד, ומשמע כי חיה או עוף כל אחד מהם לבד טעון כסוי. ועל כרחך "או" האמור בין חיה לעוף בא לומר שלא יהא כסוי אחד לכולן, אלא כל אחד טעון כסוי בפני עצמו.
ורבנן השיבו לרבי יהודה: מ"דמו" אין ללמוד לחלק. כי "דמו" - טובא משמע! שדמים רבים יש במשמעות "דמו", כדכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", הרי שעל דמים הרבה של "כל בשר" כתבה התורה לשון "דמו". אם כן, עדיין הייתי יכול לומר שרק אם שחט חיה וגם עוף יהיה חייב בכסוי דמם, לפיכך כתבה התורה "או" לחלק, שכל אחד מהם אם שחטו טעון כסוי. אבל אין ללמוד מ"או" שאם שחט שניהם טעון כל אחד כסוי בפני עצמו, אלא יש לומר שכסוי אחד לכולן.
אמר רבי חנינא: מודה היה רבי יהודה שאף על פי שהוא מפסיק בפעולה של כסוי הדם בין שחיטת החיה לשחיטת העוף, מכל מקום לענין ברכה שמברכין על השחיטה [19], אינו מברך אלא ברכה אחת! שהברכה שבירך בתחילה על שחיטת החיה מועילה גם עבור שחיטת העוף, ואינו צריך לברך פעם נוספת עליו. מפני שהכסוי שבין החיה לעוף אינו נחשב להפסק [20].
אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא. ואמרי לה: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מהא דתלמידי דרב? דרב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא. קאי עלייהו רב ייבא סבא והיה משמש לפניהם בסעודה. אמרו ליה תלמידי דרב לרב ייבא סבא: הב לן כוס יין ליברך! לצורך כוס ברכה של ברכת המזון. ולאחר מכן נמלכו בדעתם. הדור, אמרו ליה - הב לן כוס יין לישתי, כדי לשתות ממנו! אמר להו רב ייבא סבא: הכי אמר רב: כיון דאמר "הב ליבריך", כל האומר כן גילה בדעתו שגמר סעודתו, ואיתסר ליה למשתי חמרא עד שיברך תחילה על היין [בורא פרי הגפן] [21], שהשתיה הזאת אינה מצטרפת לסעודה הראשונה! ולפיכך תמה רבינא הרי כשם שאמירת "הב ליבריך" נחשב הפסק וגמר של הסעודה, הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי של החיה נחשב הכסוי הפסק והיסח הדעת מן השחיטה הקודמת, וכאשר הוא בא לשחוט לאחר מכן את העוף - איחייב ליה לברכה על שחיטתו!? [22]
הערות
[14] תוס' [ד"ה סמוך] הקשו למה הוצרך לצירוף חזקה, והרי רבי מאיר חושש למיעוט, ונטהר מספק. ותירצו שאמנם אין צריך את צירוף החזקה למיעוט, אלא העיקר שלא תצטרף עם הרוב, כי אז יהיה המיעוט מיעוטא דמיעוטא. ויתכן שטעמם כדעת הר"ן לעיל [יא א] שברוב התלוי במעשה ומיעוט שאינו תלוי במעשה, אין הולכים אחר הרוב, ונמצא שאין צורך בחזקה, כי המיעוט משמש כחזקה שנשארה העיסה כדינה, שהרי מכריע שלא נעשה בה מעשה לטומאה. ועוד כתבו תוס' שרבי מאיר חושש למיעוט רק מדרבנן ולהחמיר, ורק בצירוף החזקה חושש לו מן התורה ומטהר, [וראה דבריהם לעיל יב א ד"ה פסח, והרמב"ן והרשב"א שם נחלקו וכתבו שרבי מאיר חושש למיעוט גם מדא ורייתא]. ותוס' ביבמות [קיט א ד"ה מחוורתא] צידדו שאפילו במקום חזקה אינו חושש למיעוט אלא מדרבנן, ותמה על כך הגרעק"א מסוגיין שהקל רבי מאיר בעיסה אף בדאורייתא. וראה בית הלוי [ח"ב ז ח] שביאר כי תוס' דנו אם הביאור כבעל המאור שגם התינוק אינו ודאי טמא, ונמצא שהמיעוט שאין מטפחין מגרע את הכר של רוב תינוקות טמאים, ויתכן שרק באופן זה רבי מאיר סובר שמיעוט עם חזקה מברר מדאורייתא, אבל בכל מקום שהמיעוט כנגד הרוב ואינו מחסרו [שהרי הוא אינו חלק מעצם הרוב שדנים עליו אם נגע] לא יחשוש למיעוט אלא מדרבנן.
[15] תוס' [שם] הקשו הרי גם בטומאה יש נפקא מינה לאיסור דאורייתא כגון שנגע בתרומה. וביארו בשם רבינו חיים שלומדים מסוטה לטהר אפילו ספק טומאה ברשות היחיד באופן שהספק בדבר שאין בו דעת להשאל, ואפילו כשאין חזקת טהרה. וכן ביאר הרמב"ם בפיה"מ טהרות פ"ג. אך מדברי רש"י [ד"ה ומשני] מבואר שהקולא בספק טומאה היא "ע"י חזקה ומיעוט" ולא משום שספק טומאה טהור, וכן פירש בנדה [יח ב ד"ה סמוך] שיש שתי סיבות לטהר כנגד סיבה אחת לטמא, ויתכן שטעמו משום שלביאורו הספק אם התינוק נטמא, ונמצא שהרוב והמיעוט אין בהם מעשה, ולכן אין המיעוט מכריע אלא בצירוף חזקה. וכן מבואר בדברי הרא"ה [בדה"ב א א] שהוכיח מסוגיין שלדעת רבי מאיר מיעוט וחזקה עדיף מרוב, והיינו שגם למסקנא רבי מאיר מטהר רק בצירוף שניהם. ולביאורם צריך ליישב קושיית התוס' כמו שכתב הריטב"א בקידושין [פ א] שבמקום שהצדדים שקולים, מטהרים כדי שלא להרבות טומאה.
[16] רש"י [ד"ה יאמרו] פירש שלהתיר איסור צריך רוב וחזקה, כי בלעדיהם רבי מאיר חושש למיעוט ששוחטין יפה. וביאר המהרש"א שכוונתו כי רוב לבד לא מועיל, משום החשש למיעוט, ולכן צריך עמו חזקה. ולביאורו היה רש"י צריך להוסיף כן על עצם דברי רבי אמי שרוב מעשיהן מקולקלין אינו מברר אלא בצירוף חזקה, ואינו קשור לתירוץ הגמרא על הקושיא למה לא יועיל מיעוט לחזקה. אך בלב אריה ביאר שרש"י בא ליישב את קושית המהרש"א [הנ"ל] למה צריך רוב, ולא יצטרף מחצה עם חזקה, ולכן כתב שרבי מאיר אינו סומך על בירור זה, כי עדיין הוא חושש למיעוט, ורק במקום רובא וחזקה נעשה המיעוט כמיעוטא דמיעוטא.
[17] בדין זה יש שני חידושים, א. שאין חסרון של עשיית מצות חבילות חבילות, וכמבואר בהערה הבאה. וכן משמע במאירי. ב. שאינם שתי מצוות חלוקות, ואף לדעת הסוברים שגופין מחלקין [כדלהלן] אין צריך לכסות את הראשון ואח"כ לשחוט את השני.
[18] תוס' [פז א סד"ה ומכסי] כתבו ש"רבי יהודה מצריך לכסות בין חיה לעוף" והיינו שיקדים כיסוי דם החיה לשחיטת העוף, וביאר הרא"ש [סי' ו] שהכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה, ונמצא שהחיוב לכסות קודם שחיטת השני בא מצד השחיטה. [ומכאן מקור שיטת הפלתי שעיקר המצוה לכסות מיד אחר השחיטה, ויובא להלן]. וכן כתבו הר"ן והרא"ה שהטעם לכסות את דם החיה קודם שחיטת העוף הוא משום שהם שני מינים חלוקים, וצריך לגמור מצוותו של ראשון קודם שיתחיל בשני. והיינו שחילוק המינים מחייב את הגברא במצוה נפרדת על כל אחד, ולכן צריך לגמור מצוותו בראשון אף שמצד הכיסוי יכול לשחוט שניהם יחד ולכסותם יחד. אך הרמב"ן כתב שאף אם אין צריך לגמור מצותו הראשונה קודם תחילת השניה, צריך לכסות כל מין בפני עצמו, ומשמע שמצד הכיסוי אין לשחוט שני מינים במקום אחד ולכסותם יחד. ויש לדון מפני מה לא יכסם יחד, אם משום שמין השני מכסה על הראשון ולא מתקיימת מצוות הראשון [וכדלעיל פג ב לענין דם בהמה על חיה], או שמין מצוה אינו מונע את קיום המצוה בחבירו, אלא שאין עושין מצוות חבילות חבילות [וכן משמע לשון המאירי במשנה אם יועיל כיסוי אחד לכמה שחיטות]. ומה שיכול לכסות מאה עופות יחד ואינו נחשב כחבילות חבילות, צריך לבאר כדברי התשב"ץ [ח"ב מב] שכלל זה שייך רק במצוות חלוקות ולא במצוה אחת שמוטלת עליו כמה פעמים ומזדרז בעשייתה כאחת. אולם תוס' בסוטה [ח א] נקטו שכלל זה הוא רק מדרבנן, ואילו בסוגיין משמע שרבי יהודה ורבנן נחלקו בדרשת הפסוקים ומבואר בתוס' [ד"ה לחלק] שאין זו אסמכתא אלא דין דאורייתא [וראה רע"א ובית מאיר לשו"ע כח ט]. ויתכן שתוס' נקטו כן כדרכם שצריך לסיים מצוה ראשונה קודם, ודין אין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא, כמבואר בתוס' יומא [לג א].
[19] רש"י [ד"ה לענין] פירש שאינו צריך לחזור ולברך על השחיטה השניה שעושה אחר הכיסוי. ודייק הרשב"א מדבריו שעל הכיסוי השני צריך לברך שוב, משום שרק כיסוי וברכתו אינם מפסיקים בין שחיטה לשחיטה, כיון שהכיסוי הוא צורך השחיטה ונחשב כאמירת "טול ברוך" שאינה מפסקת, אבל השחיטה השניה אינה צורך הכיסוי הראשון והיא מפסקת בין כיסוי לכיסוי. אך הביא בשם רבינו תם שאינו מברך על הכיסוי השני, שאין שחיטה מפסקת משום שיכול לשחוט ביד אחת ולכסות באחרת, וכדלהלן. והרמב"ן הביא שרבינו תם גרס בסוגיין "מודה רבי יהודה לענין ברכת הכיסוי" וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ וכן פסק [שחיטה יד ה] "השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת וכיסוי אחד לכולם". וביאר הרא"ש [סי' ד] ששחיטה אינה מפסקת בין הכיסויים כמו שכיסוי אינו מפסיק בין השחיטות, והעיר שיש לחלק, כי בשחיטת החיה דעתו להמשיך ולשחוט עוף, רק גזיה"כ לכסות, וכיון שהוא צורך אינו מפסיק. [ויש לדון אם לרבנן שהוא רשות נחשב הפסק, או שאדרבא חידוש הוא שלרבי יהודה אינו הפסק ודוק]. אך כיסוי שהוא מצוה בפני עצמו וסילוק השחיטה לא תועיל ברכתו לכיסוי שאחריו, [כי עשיות חלוקות מחלקין את הברכות]. והסיק כי כיון שבשעת כיסוי דעתו לשחוט ולכסות מועילה ברכתו לשני הכיסויים, וראה תבואות שור [יט כב] שדקדק מדבריו שהברכה מועילה כי השחיטה אינה הפסק, ולא משום שיכול לשחוט ביד אחת וכו' כמסקנא, ויתבאר להלן. והריטב"א כתב שרש"י יכול לסבור כדעת רבינו תם, ובסברת המחייבים לברך ביאר, כי בשעת ברכת הראשון גם הבהמה השניה בעולם ויכול לשחוט ביד אחת וכו' ולכן אין הכיסוי הפסק, אך בעת ברכת הכיסוי הראשון אין הדם השני נמצא בעולם, ולכן הברכה לא חלה עליו והשחיטה עושה הפסק. וראה באור זרוע [שפז] שביאר כן, אך לא כתב את הטעם שהשחיטה עושה הפסק אלא רק שאין הברכה חלה על הדם שאינו בעולם. והביא האור זרוע שהראבי"ה גרס כר"ת שרבי יהודה מודה על ברכת הכיסוי, ונקט שרק על כיסוי הדם של כמה בהמות מברך יחד כי כולו בגומא אחת, אך על כל שחיטה מברך בפני עצמה כי גופין מחלקים, [וראה ראבי"ה עמ' מב]. ותמה על הגאונים שכתבו שצריך לברך על כל שחיטה שמא ישכח וידבר ביניהם. וכי משום חשש יברך בחינם, [וראה פרי חדש ותבואות שור [סי' יט] שדנו אם כשמכוון בברכה שלא תפטור אלא שחיטה זו אם מועילה כוונתו, ויתכן שמפני החשש יכוון כך]. ובשם רבינו שמואל בן חפני ורבינו קלונימוס כתב שמברכים על כל שחיטה, וצידד שכוונתם דוקא בשוחט חיה ועוף אך על מין אחד מברך ברכה אחת אפילו שוחט כמה בהמות. וראה בטור [סי' יט] בשם העיטור באופן שבאו לו בהמות נוספות אחר שגמר לשחוט אם צריך לחזור ולברך, או דוקא כשבאו לו מינים אחרים, וראה להלן שדעת רוב הראשונים באופן זה שנמלך לחייב ברכה אפילו באותו מין.
[20] הרשב"א [תוה"ב א ה] דקדק מדברי רבי חנינא שדין זה הוא פשוט לדעת רבנן, והוצרך לחדשו רק לפי רבי יהודה. ולפרש"י שהנידון על הפסק הכיסוי בברכת השחיטה צריך לפרש כביאור הרא"ה והריטב"א במסקנא, שרק עשיית דבר חובה היא הפסק בברכה, אבל דבר הרשות אינו מפסיק, ולפיכך לרבנן שאינו חייב לכסות בין חיה לעוף אין הכיסוי מפסיק, ורק לרבי יהודה שמחייב לכסות קודם שחיטת השני צריך לחדש שכיון שיכול לכסות בידו אחת אין זה הפסק. ולביאור הרא"ש לעיל שמצות השחיטה מחייבת את הפסק הכיסוי כדי לגמור קודם את מצוות השחיטה, נמצא שרק לרבי יהודה שחייב להפסיק נחשב כעושה שחיטת כל מין בפני עצמה, אך לרבנן שיכול לשחוט כולן יחד נחשב שעושה הרבה שחיטות בהמשך אחד כי אין השחיטה מחייבת להפסיק בסופה. ולשיטת רבינו תם והרמב"ם שרבי חנינא עוסק רק בברכת כיסוי, לכאורה פשוט שהחידוש רק לרבי יהודה, שאף לדעתו מצות כיסוי דם חיה אינה מצוה חלוקה מכיסוי דם העוף, וראה עוד להלן.
[21] רש"י [ד"ה כיון דאמר] פירש שאסור לשתות עד שיברך לפניו, ודקדקו תוס' בדבריו שעל ידי ברכת הגפן מותר לשתות גם קודם ברכת המזון, וביארו שקושית הגמרא, כי כשם שצריך לברך על היין מפני ש"הב לן ונבריך" נחשב כ"גמר", כך יתחייב לברך על השחיטה כיון שעשה גמר לשחיטה ראשונה בכיסוי הדם. ותמה המהר"ם שיף שהרי בשחיטה היתה דעתו גם על השחיטה שאחר הכיסוי ולכן אין הכיסוי מפסיק, ואינו דומה לשתיית יין שרצה לסיים אכילתו. ובתפארת יעקב כתב שהראיה ממה שהגמר מפסיק אף שדעת כל המסובים לשתות מכוס של ברכת המזון [וראה תורת חיים שדרכם היתה לקבוע על יין אחר המזון]. ולביאור הרשב"א שכיסוי אינו מפסיק משום שנחשב כ"טול ברוך" בסעודה, בהכרח שגם ברכת המזון נחשבת כ"טול ברוך" כי היא מחמת הסעודה. אמנם הרמב"ם [ברכות ד ח] והריטב"א נקטו שאסור לשתות מהיין קודם ברכת המזון ואפילו בברכה, וביאר הכסף משנה כי כיון שאמרו "הב לך ונבריך" כאילו התחילו לברך, ולפירושם לכאורה תמוה הדמיון להפסק בשחיטה שהרי אין הנידון משום היסח הדעת. ובהכרח שהכוונה לדמות כיסוי לברהמ"ז שאף על פי שדעתם להמשיך בשתיה אחר הברכה, כיון שנחשב כהתחילו לברך נעשה היסח הדעת בשתיה, [וכן מבואר בפסחים קג ב שהיסח הדעת הוא הגורם לחייב ברכה בהפסיק לברך]. והוא הדין שכיסוי שהוא גמר מפסיק את מעשה השחיטה הראשון אף שבדעתו היה להמשיך ולשחוט. [ועיין היטב ברש"י ברכות מב א ורשב"ם פסחים שם שאסור לשתות קודם ברהמ"ז אפילו בברכה משום היסח הדעת, וראה טעם אחר בשטמ"ק בברכות שם].
[22] מקור פירוש רש"י שהנידון על ברכת השחיטה ולא על הכיסוי, הוא מקושיית הגמרא שהכיסוי הוא הפסק בין השחיטות [כביאורו בד"ה כיון דאיטפל]. ולביאור רבינו תם והרמב"ם שהנידון על ברכת הכיסוי, צריך לפרש שלמדו מהפסק הכיסוי בין שחיטה לשחיטה, שכל שחיטה נחשבת מעשה בפני עצמה וכיון שהכיסוי הוא גמר השחיטה, נמצא שמעשה כיסוי החיה חלוק מכיסוי העוף אף שאינם מצוות חלוקות. [ואף ששחיטה עצמה אינה מפסקת ביניהם כי היא נצרכת למעשה הכיסוי השני]. ומדוקדק כן ממה שהביא הרמב"ם דין זה להלכה - בברכת כיסוי - אף שרבי חנינא הוצרך לחדשו רק לרבי יהודה - כי יש בו חידוש מאידך לרבנן שאין הכיסויים נחלקים אף שהם חלק מהשחיטה. והר"ן כתב שהרי"ף הביא דין זה - בברכת שחיטה - כי נפקא מינה לדידן באופן שכיסה בין השחיטות אף שאינו חייב, וקמ"ל שאינו הפסק. וראה בטור וב"י ולבוש שנקטו ששכח וכיסה, וכבר האריך לבארם בתורת יקותיאל.
מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש רבינו שלמה ז"ל לענין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר כיסוי, ומשמע מתוך פירושו דברכת כיסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני, וטעמא דמלתא משום דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק לעולם לשחיטה, משום דסבירא ליה כטול ברוך טול ברוך, אי נמי גביל לתורי דלא הוי הפסק, דצורך המצוה הוא. אבל שחיטה שנייה אינה צורך הכיסוי הראשון, והוה ליה הפסק בין כיסוי אחד לכיסוי שני, ובשם ר"ת ז"ל דאפילו על הכיסוי אינו מברך אלא ברכה אחת, אף על פי ששחט אחר הכיסוי. והוא הנכון, כיון שאין השחיטה מפסקת כדאמרינן הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא, והכין הוא מסקנא דשמעתא.
ולענין הפסק כגון שסח בין שחיטת עוף לעוף, יש מי שאומר שצריך לחזור ולברך. וכענין שאמרו גבי תפילין דאמר במנחות (לו, א) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, וזו היא דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ממ"ש בר"ה לענין תפילין (לג, ב) בשם גאון ז"ל דטעם הענין לענין תפילין שחוזר ומברך מפני שהן שתי מצות שאין מעככבות זו את זו, וגם ב' עופות אלו אינן מעכבין זו את זו, וכשתי מצות הן, הילכך כיון שסחר חוזר ומברך על הב'. ומיהו אם סח בענין השחיטה כגון שאמר תן לי עוף אחד או כענין זה, לא הוי הפסק, דצורך השחיטה הוה, ודמי (ברכות מ, א) לטול ברוך דלא הוי הפסק, והיינו נמי דברכת כיסוי שמברך בינתיים אינו הפסק, לפי שהוא מצרכי השחיטה, וכמה שכתבתי למעלה. ובהלכות גדולות [כ'] והיכא דבעי למשחט עשר זוגיתא ושחט חד מינייהו אשתעי לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרינאתא. וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. ומה שחייבו לכסות קודם שחיטת שני ולא אמרו יברך וישחוט ואחר כך יברך ויכסה שניהם, נתן טעם לדבריהם הרמב"ן ז"ל ואמר דאפשר דגמרי ליה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואחר כך העוף, דאלמא כיון שמצות חלוקות צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשניה, ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה בדם אלא כרבנן, גמרי מיניה לרבנן. דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואחר כך יברך וישחוט ויברך ויכסה.
ומיהו ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דאפילו סח א"צ לחזור ולברך ולא דמי לתפילין, דהתם מצוה היא מחוייבת עליו, וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה, ואם שח עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, (מנחות לו, א) אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי, מידי דהוה ליה אקביעות סעודה וכדכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכן כתב רבינו משה בר נחמן ז"ל. אלא שחש(ב)[ש] לדברי הרב בעל הלכות שכתב בהפך כמ"ש. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות. דאסור להרבות בברכות אם יכול לפטור עצמו בברכה אחת. כדאמרינן ביומא בפרק בא לו (יומא ע, א) ובפרק אלו נאמרין בסוטה (מא, א) דתנן ונוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא וניתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה.
ולענין נמלך כתב רבינו משולם ז"ל באיסורי משהו שלו שהוא צריך לחזור ולברך על שחיטה, כדאמרינן (פסחים קג, ב) בנמלך שצריך לברך על כל כוס וכוס ואף על פי שעדין לא בירך ברכה אחרונה בענינו הוא עומד וכן הדין בשוחט אף על פי שעדיין יש לו לברך ברכה אחרונה שהוא ברכת כיסוי, מכל מקום כיון שסלק דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך על השחיטה, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. והביא ראיה מדמדמינן לה בגמרא למעשה (דתלמוד) [דתלמידי] דרב. והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא, דכיון דאמרי הב ונברך עקרו דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכתב עוד הרב רבינו משולם ז"ל ואינו דומה ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ובוצע, וכדאמרינן בברכות (מב, א) אפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו, דהתם משום דיש קבע לאכילה, ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה, וממשיך לסעודה גדולה אבל אין קבע לשתיה, ומשום הכי נמלך חוזר ומברך.
בהלכות גדולות, ובתר דמכסה מחייב לברוכי ברוך אתה ה' אל הינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. ואף על גב דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הכא שאני מפני שזו ברכה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל בה וא"א בה עובר לעשייתה, לפיכך תקנוה אחר כיסוי שהכשר מצוה היא, ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנו בלכסות, אף על פי שמשעה ששחטה לא סגיא דלא מיכסי, כך מצאתי לרמב"ן ז"ל.
אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי חמרא. פירש רבינו שלמה ז"ל עד שיברך לפניו. וכן פירש ר"ח ז"ל. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל בערבי פסחים, וטעמא דמילתא משום דכיון דאמרי הב ונבריך הוה ליה נמלך ומיחייב לברך, ומיהו אם חוזר ומברך תחילה מותר לשתות ואפילו קודם ברכת המזון, וכדאמרינן בפסחים בפרק ערבי פסחים (פסחים קג, ב) מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ואמר אנא דעבדי כתלמידי דרב, כלומר דעקרי' דעתי מלשתות אי בעי למהדר ומשתי בעי לברוכי בורא פרי הגפן. ואל תתמה שהרי אמרו (לקמן חולין קז, ב) גבי שמש דצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כלומר לפניה משום נמלך, ואף על פי שאינו צריך לברך אחריה על כל אחת ואחת אלא ברכה באחרונה לכולן. ואם תאמר אם כן מאי קאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי, דילמא על ידי ברכה היו רוצים לשתות. יש לומר דמורה היה להם שנאסרו מלשתות בלא ברכה. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דתניא בערבי פסחים (קא, ב) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת וכו', אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, ואם יצאו ולא ברכו למפרע כשיצאו ולא שהו לחזור כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע אלא מברכין ברכת הלחם וברכה אחרונה אחת לשתי האכילות. והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד, הי"ח) בעל הבית שהיה מסב וקראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך [לברך] למפרע, כשהוא חוזר מברך בתחילה, לאו כשהוא חוזר קאמר שצריך לברך אלא הפליג דקאמר דהיינו שקראו להפליג, ומשום הכי קאמר שצריך לברך למפרע וקודם שיצא קאמר שמא ישהה, וביומא פרק שלישי (ל, א) תניא דבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים, משמע מדטעון נטילת ידים דהוא הדין ברכת המוציא, אבל ברכת המזון לא קתני, ומיירי בשלא היה יודע מתחילה שיפליג לדבר, ומשום הכי אין צריך ברכה למפרע.
ומיהו לענין פסק הלכה לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים דהלכה כרב ששת דאמר אחד דברים שאין טעונין לאחריהם במקומן כגון פירות ויין ואחד דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני (דגים) [דגן]. טעונין ברכה (ש)[ב]שינוי מקום, הני ברייתות נמי הילכתא נינהו, אבל לדברי מי שפסק כדברי רב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן שינוי מקום אין צריך לברך, הני ברייתות דלא כהלכתא נינהו, דהא לקיבעה הדר, וכן כתב הרב בעל התוספות ז"ל דקיימא לן כר"ח מדתניא התם כותיה.
ולענין צירוף אחר שגמרו לאכול ולא אמרי הב ונבריך ואי הוו מייתי להו מידי ומצו אכלי מיניה ובא אחר לאכול ולהצטרף עמהם אוכל ומצטרף, ואם לאו אינו מצטרף, וכדאמרינן בברכות (מז, א) רב ושמואל הוה יתבי בסעודה על רב שימי בר חייא הוה קא מסבר למיכל אמר ליה מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן ליה, אמר ליה שמואל אי הוה מייתי לי ארדילי וגוזלה לאבא מי לא אכלינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח, א) ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, אייתהו לר' שמעון בן שטח יהבו ליה כסא דתמרא, אמר ליה בריך לן, אמר מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו, שתייה לההוא כסא, אייתי ליה כסא אחרינא ובריך, והא כיון דאמרו ליה בריך לן ועקרו דעתייהו לגמרי ממשתיה ומכלא היכי אצטריף בהדייהו, כבר תירצו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דהא פרכינן ליה התם היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ופרקינן ר"ש בן שטח דעביד לגרמיה הוא דעביד, והוא הדין דהוה מצי למימר הכי מאי טעמא כיון דאמרי הב ונבריך תו לא מצטרף בהדייהו, אלא דלגרמיה הוא דעבד.
המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי ר"ל לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו והוא שאמר השוחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכלם מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלם חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכלם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף אמר הר"מ פי' הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החיה ועוף:
אמר המאירי שחט מאה חיה במקום אחד או מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלן וכן חיה ועוף במקום אחד אע"פ שהם מינים חלוקים ור' יהודה חולק בזו האחרונה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
השחיטה היא מן המצות שמברכין עליהן וכבר ידעת שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ומתוך כך פרשו בזו שמברך קודם שחיטה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה וטעם הברכות האמורות בעל ושאמורות בל' כבר פרשום חכמי הראשונים ובמסכת פסח ראשון יתבארו דיעותיהם בע"ה ומ"מ יראה לי שטעמים חלוקים הם ואין הדבר שוה בכלם ויראה לי במצות שחיטה שהטעם להיות נוסח שלה בעל שאין החיוב עלינו לשחוט על כל פנים אלא מצות השחיטה תלויה ועומדת כל זמן שאנו רוצין להשתמש בה ואע"פ שיש הרבה מצות שהם חיוב עלינו על כל פנים ואע"פ כן ברכתן בעל יש בהם טעמים אחרים יתבארו במקומם בע"ה:
אף כסוי הדם הוא מן המצות שמברכין עליהם ואף נסח שלו בעל ר"ל אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם ופרשו גאוני המערב שאין ברכתה עובר לעשייתה אלא אחר כסוי מברך:
ויש חולקים בזו אלא שהם כתבו הטעם שהרי ברכה זו תלויה בשחיטה שהרי אם נפסלה שחיטתו או שלא הכשירה את הבשר לאכילה פטור מלכסות ואם כן כבר הותחלה המצוה ומאחר שהותחלה אין מברכין באמצע מצוה אלא או בתחלתה או בסופה וגם בזו פרשו שאע"פ שהוא חובה מוטלת על האדם לעשותה בהכרח אחר ששחט בא נסח שלה בעל מפני שכיון שהיא תלויה בשחיטה אינה אלא כעין הכשר מצוה ומ"מ לענין שלא יברך קודם הכסוי אין דבריהם נראין שהרי שתי מצות הם אלא שמ"מ יזהר שלא לברך על הכסוי עד שיבדוק בסימנין:
שחט מאה חיות או מאה עופות כאחד אינו מברך אלא ברכה אחת על שחיטתן וברכה אחת על כסויין כל שטעון כסוי הדם כגון כוי וכיוצא בו אין מברכין על כסויו ויש חולקים בזו ובמסכת שבת יתבארו דיני הברכה על כל הספקות:
שחט חיה ועדין בדעתו לשחוט עוף או חיה אלא שרצה לכסות דם זה ולשחוט אחר כן ולכסות כשהוא חוזר ושוחט אינו צריך לחזור ולברך שאין הכסוי וברכה שבו הפסק בין ברכת השחיטה הראשונה לשחיטה השניה שהרי בשעת כסוי לא הסיח דעתו מן השחיטה והרי אף בשעת הכסוי בעצמו היה יכול לשחוט בידו האחרת אלו היה האחר תופש לו העוף בידיו או שהיתה החיה כפותה לפניו והוא הדין שכשהוא חוזר ומכסה דם שחיטה שניה אינו צריך לחזור ולברך שאין כאן היסח הדעת והפסק בהכרח אין כאן שהרי יכול לשחוט ולכסות ולברך כאחד וכן כתבוה אחרוני הרבנים בהדיא הא אם גמר בדעתו שלא לשחוט עוד וכסה ונמלך או שבאו עוד לפניו וחזר ושחט חוזר ומברך ויש אומרים כן אף בלא כסה ולא יראה לי כך מ"מ כתבו בתוספות שלא יערים בכך כדי להרבות בברכות שכל שיכול לפטור עצמו במעשה אחד בברכה אחת יעשה ולא ירבה בברכות בפירוש אמרו במסכת סוטה ובמסכת יומא על ענין כהן גדול ביום הכפרים שקורא ובעשור שבחמש הפקדים על פה משום ברכה שאינה צריכה כלומר הואיל ויכול לפטור עצמו בברכה אחת:
הפסיק בדבור ובשיחה בין שחיטה לשחיטה אם בצרכי השחיטה סח אין שיחה זו מפסקת והרי הוא כטול ברוך או גביל לתורי שאינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:
סח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו צורך שחיטה גאוני המערב הורו שיכסה דם שחיטה שעברה ויחזור ויברך וישחוט שהשיחה מפסקת כענין שביארנו בתפלין במי שסח בין זה לזה שחוזר ומברך:
ומה שכתבו שיכסה תחלה גדולי המפרשים כתבו הטעם בתשובה דמכיון שהפסיקן הרי הן כמצות חלוקות וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ויש חולקין בזו ונראין דבריהם ואין לדמות דבר זה לתפלין כלל שהתפלין מצות מחוייבות הם עליו וכיון שהתחיל אינו רשאי להפסיק אבל זו אין שחיטת השניה חובה עליו אלא אי בעי שחיט אי בעי לא שחיט והילכך אין שיחה שביניהם אלא כמי שסח בסעודה בין מאכל למאכל שאינו חוזר ובוצע ומ"מ אם סח אחר שבירך עד שלא התחיל לשחוט הכל מודים שצריך לחזור ולברך ואם סח באמצע השחיטה אין כאן צרך לחזור ולברך על כרחו צריך הוא לגמור ואין כאן היסח הדעת:
חכמי הדורות כתבו שהבא לשחוט בהמות הרבה או עופות ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחברו לגמור ואין זה נמלך שאלו לא היה חברו גומר אף הוא היה שוחט ואין חברו השוחט צריך לברך וכן בביעור חמץ ומגדולי תלמידיהם מביאין ראיה על דבריהם מברכת התורה לפי המנהג הקדום שהפותח והחותם לבד היו מברכים והאמצעיים נפטרים בברכת הראשון הואיל וקריאת התורה מצוה אחת היא ומ"מ נראה לי כדבריהם דוקא כשזה הבא לגמור שמע את הברכה ואף בברכת התורה יראה לי כן כמו שכתבנו בשלישי של מגילה אלא שיש לפקפק בה:
בני הבית שהיו יושבים בסעודה וגמרו סעודתם והסיחו דעתם מלשתות עוד שאמרו תנו כוס של ברכה לברך ונמלכו אחר כן לשתות אסורין לשתות בלא בורא פרי הגפן ויש אומרים בלא ברכת המזון ודבר זה יתבאר בריוח בע"ה במסכתא פסח ראשון:
221ימים לסיום הש״ס