הערות
[1] דעת רבינו יו"ט בתוס' [ד"ה משתא] ש"לא אפשר" משום שאסור להפסיק באמצע ברכה [וכן כתבו בפסחים קג ב, ובעה"מ ורמב"ן שם כד א בדפי הרי"ף]. אך רבינו דוד בפסחים [קט ב] כתב שההפסק משום המציאות שאי אפשר לשתות כשמדבר, והמאירי הוסיף וחילק בין שתיה שאי אפשר לאכילה שאפשר אף כשמדבר, ומאידך נקט שגם באופן שמן הדין האכילה אסורה נחשב כהפסק, [אך כשהאיסור מחמת שהוא באמצע ברכה אינו הפסק]. ותוס' נקטו שההפסק שייך רק בברכת המזון ומשום שהיא גמר, אבל אמירת ברכה אינה הפסק אף שאינו יכול באותה שעה לאכול, [ומה שהוכיחו מהמתפלל שהניח חברים שחוזר ואוכל בלא ברכה, יתכן לדחות שהקביעות של הנשארים מועילה גם להפסק שבאמירת הברכה, וראה בעה"מ שם "שגמר" נחשב כעוקר ממקומו ולא הניח חברים].
[2] הרשב"א [בתוה"ב הקצר א ה] כתב שאפשר לו לשחוט ולכסות ולברך בבת אחת, ולכן אין הכיסוי וברכתו הפסק לשחיטה. וראה בעיטור [דף מו] שדבר זה יתכן באופן שישחוט מעט מהעוף, ויכסה דם החיה ביד אחרת ויברך, ואין זה הפסק כיון שהתחיל בשחיטה [והיינו רק כרבנן שאין צריך לכסות דוקא בין השחיטות ושמא גם רבי יהודה מודה שמה שצריך לברך קודם מפני שהכיסוי קודם לשחיטה אינו נחשב כאינו יכול לשחוט אלא דין צדדי]. וכן נקט בעל המאור [בפסחים שם] שאע"פ שבשעת אמירת ההגדה אינו יכול לשתות במציאות, כיון שיכול להפסיק ולשתות נחשב שאין ההגדה מפסקת בברכה [כי רק איסור לשתות מפסיק וכנ"ל], והוא הדין בכיסוי אף שצריך להפסיק במעשה השחיטה בשעת הכיסוי [כי אסור לעשות מלאכה בעת הברכה - או"ח קצא] מכל מקום אין זה הפסק, כיון שהתחיל וממשיך בשחיטה ובאמצע מברך. [או שכוונת הרשב"א שבדיעבד יוצא בברכה בעת עשיית מלאכה]. וראה בתורת יקותיאל [יט ב] שהקשה מדברי שו"ת הרשב"א [ח"ה יג הובא בב"י או"ח כה] שאם הפסיק בין שחיטה לשחיטה לומר אמן יש"ר אינו חוזר ומברך, ואם כן פשיטא שברכת הכיסוי לא תפסיק, ולמה הוצרכה הגמרא לטעם שיכול לשחוט ולברך בבת אחת. ב. תוס' [ד"ה ומכסי] כתבו שאם הסיח דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך וכתב הרמב"ן שהמקור לכך ממה שדימתה הגמרא הפסק בשחיטה לסעודה, וכשם שבסעודה היסח דעת מחייב בברכה, כך גם בשחיטה. והיינו ש"לא אפשר" הוא גמר והפסק, וכיון שדעתו על גמר מחייבת ברכה, נלמד מכאן לנמלך בשחיטה. וכבר הבאנו שהטור הביא כי בעל העיטור חילק בין נמלך לשחוט עוד מאותו מין שאינו מברך, אך על מין אחר מברך. והמאירי כתב שרק אם נמלך מלשחוט וכסה הדם צריך לברך, אך בתוס' מוכח שגם אם נמלך קודם הכיסוי צריך לברך, ולכן כתבו שאם צריך לברך צריך לכסות, וכך היא דעת רוב הראשונים בסוגיין שבכל אופן שנמלך צריך לחזור ולברך. ומה שהוכיחו תוס' [והרשב"א ושא"ר] מדברי רבי יהודה שצריך לסיים מצוה ראשונה לפני תחילת השניה ולכן בהסיח דעתו צריך לכסות קודם שחיטת השני מוכח מלשון הרשב"א שצריך לכסות משום ש"המצוות חלוקות" ולא משום שהפסיק בין הברכה למצוה, כי במצוה אחת אין הפסק אחר שהתחילה, ומוכח שהחילוק תלוי בשחיטות ולא בכיסויים ומכסה כי צריך לסיים השחיטה הראשונה. אך הריטב"א דחה שרק לרבי יהודה צריך לכסות כי המינים מחלקים אותן כשתי מצוות, אך לרבנן מצוה אחת הן, ונמלך מחייב רק ברכה ואינו חייב לגמור ולכסות קודם שיברך. ואם שח בין השחיטות דנו בזה תוס' והרא"ש והסמ"ג אם יברך, ודעת רבינו תם [ברא"ש, ובספר הישר תסח] שחוזר ומברך, ודימו שתי שחיטות לשתי מצוות בתפילין שאינן מעכבות זו את זו ולכן השח ביניהם צריך לחזור, כי [בדיבורו גמר את המצוה הראשונה - רא"ש] ונמצא שהפסיק בדבורו בין הברכה לתחילת המצוה השניה. וראה בהשלמה שדימה דין זה להפסק בין ברכה לאכילה. אך הרא"ה בבדק הבית והריטב"א והרא"ש [סי' ו] כתבו שכל השחיטות מצוה אחת הן, ואינן כתפילין [שהן שתי מצוות ודיבור מפסיק מהברכה, וראה מעדני יו"ט כ ולב אריה ודבריהם תמוהים]. והרשב"א והר"ן כתבו בשם רבינו יונה והרמב"ן שתפילין הן שתי מצוות שמחויבות עליו ואסור לדבר ביניהם, וכיון שעבר ושח צריך לחזור ולברך, אך כל שחיטה תלויה ברצונו. ומותר לדבר בין השחיטות ולכן אין שיחתו מפסקת ואינו חוזר והיינו שאם אסור לדבר בעת המצוה נמצא שהשיחה סותרת את המצוה, אך אם מותר הרי היא כדיבור בסעודה שהוא דרך קיומה ואינו מפסיק מהברכה בתחילה שנמשכת על כולה.
[3] הגרעק"א הקשה שדין זה כבר מוכח מהמשנה לעיל [פו א] שאחרים הרואים שחיטת חש"ו חייבין לכסות, ופירש"י שהאחרים חייבים לכסות ולמה נשנית כאן שוב. וראה רשב"א [לעיל יב, ב, גיטין כ א, ושו"ת ח"א כו] שהביא בשם רבינו יונה ששחיטה שאפשר לעשותה ע"י שליח כוונת האחר העומד על גבי החש" נחשבת ככוונת עושה המעשה שנחשב כשלוחו. [ועי"ש במאירי בשם הראב"ד. וראה תוס' שם ד"ה מאן שדנו אם אחרים רואין ביום כעומד ע"ג], ואם כן יתכן שרק האחרים הרואים שחיטת חש"ו חייבין בכיסוי, וכן מדוייק שם ברש"י שכתב אותן אחרים חייבין לכסות, והיינו דוקא הם ולא אחרים כי רק להם יש חלק בשחיטה [אם המעשה מתייחס למשלח, ואכמ"ל] אך לא מצינו חיוב כיסוי על אדם שמצא דם מגולה, ולכן הוצרכה המשנה להשמיענו בכל אדם. עוד יתכן שחש"ו ששחט, כיון שהוא אינו חייב חל החיוב על הרואה, אך כשהחיוב חל על השוחט הוה אמינא שלא יחול על אחרים. [וראה ט"ז כח ס"ק ח שדייק מדברי הטור שזה הנידון בסוגיא בסמוך]. והסברא שחש"ו אין להם את חובת הגברא ולכן מוטל החיוב שחל בדם על כל אדם, אך כשחל חיוב הגברא על השוחט יתכן שחיוב הכיסוי שעל החפצא תלוי בו ולא באחרים. ובאהלי ישועה תירץ כי יתכן שכוונת המשנה לעיל היא על החש"ו כשיגדיל או יתפקח שיתחייב בכיסוי אף שלא היה חייב בעת השחיטה, ודן אם יש בו משום דיחוי כמבואר ברא"ש [סוף מו"ק] שאם אין בידו לבטל את הדיחוי יש דיחוי גם במצוות. ולכאורה גם נידון זה תלוי אם חיוב הכיסוי על הגברא או על החפצא וכדלהלן].
[4] הרא"ה [בבדק הבית] כתב שכיסוי דם שעל גבי הסכין לא מועיל כי עתיד לגלותו, והוכיח מכך התבואות שור [ס"ק יח] שכיון שאם עתיד לגלותו אינו כיסוי, גם אם כיסהו לצמיתות אסור לגלותו, ולכן שנינו במשנה "ונתגלה" ומשמע מאליו ולא שגלהו בידים. וכן הוכיח בהג' יד שאול לשו"ע מרש"י בכריתות [ד ב] שכתב כי דם הכיסוי בטל לקרקע, ומשמע שאסור לגלותו. אך ביד יהודה כתב שמדברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו שבסכין לא מועיל כיסוי רק משום שאין עפר מלמטה, משמע כי אין חסרון בעומד לגלותו, וראה בתורת חיים שכתב שנוהגין לכסות במקום שיתגלה מיד ע"י דריסת בני אדם כי מותר לגלותו לכתחילה.
[5] כבר הבאנו לעיל [פו א במשנה] את דברי המאירי שאם כסהו חש"ו נפקעה המצוה, ודקדקנו מדבריו שאין הפטור משום קיום המצוה אלא משום שנעשה מעשה כיסוי. וביד יהודה דקדק ממשנתנו שנקטה "כסהו הרוח" ולא "כסהו חש"ו", וביאר שכסויים מועיל כיון שהם בכלל זביחה מתקיים בהם "ושפך וכיסה" אף שאינם חייבים במצוות. אך בדרכי תשובה [כח סב] הביא מהר"ם שיק [יו"ד לז] שדינו ככסהו הרוח.
[6] בפרי תואר [יא] ביאר שחיוב הכיסוי מוטל על השוחט, ואם לא כיסה השוחט העוון תלוי בצווארו וה' הטיל את החיוב על הרואה. ועוד פירש שהשוחט זוכה במצוה ואין אחר יכול לכסות, וראה בהערות הגרי"פ על הרס"ג [עשה יד] שדן אם כשהשוחט רוצה לכסות יש איסור לאחר שכסות ויתבאר להלן. ובאבודרהם [ברכת המצוות] כתב שאי אפשר לקיים מצוות כיסוי הדם על שליח, והפלתי כתב שיכול לעשותה ע"י אחר אך רק בתורת שליחות, וכן כתב בבינת אדם [או"ה י] שדרך כיבוד אסור, ורק בשליחות נחשב כאילו הוא עצמו עושה, ואילו בתבואות שור [ס"ק יד] כתב להיפך שאין מצוה בו יותר מבשלוחו אלא כשנותן לאחר כדי לפרוך מעליו עול המצוה, אך כשנותן לו דרך כיבוד לזכותו במצוה מותר לכתחילה. והגרעק"א דן אם אפשר לכסות ע"י עכו"ם וקטן כמו שמצינו בע"ז [כו ב לגבי מילה] ובתוס' שבועות [ג א לגבי גילוח] והיינו משום שהוא שליחות למעשה גרידא, וראה נתיבות המשפט [קפב] ואכמ"ל. [ונראה שנקט כי החיוב על הדם וכדלהלן]. והש"ך [חו"מ שפב ד] כתב שאם נתן לאחר לכסות ביטל את המצוה, וביאר בקצוה"ח [ס"ק ב] שהיא מצוה שבגופו שהטילה עליו התורה לעשות מעשה הכיסוי ולכן אם מכסה שלוחו לא קיים הוא כלום, ונקטו שמצוות הכיסוי על הגברא שיעשה את מעשה הכיסוי ואינו שייך כלל לקיום הכיסוי בדם.
[7] יש לעיין אם גם אחר שהתרבו כל ישראל לחיוב כיסוי, אין החיוב חל בתחילה אלא על השוחט, ורק באופן שאינו מכסה הוא חל על כל אדם מישראל הרואה את הדם, [וכן משמע מדברי הפרי תואר לעיל וראה ט"ז סק"ח ויובא להלן], ואם כן, אחר שאין השוחט מכסה חל חיוב בגופו של הרואה ואינו יכול לעשותו בשלוחו, וכן יתכן כי הרואה ראשון זוכה במצוה ואין אחר רשאי לחוטפה ממנו [ראה דרכי תשובה שם סו שדן בזה]. או שמקרא זה מלמד שחוץ מחיוב הגברא שחל על השוחט יש חיוב על החפצא של הדם לכסותו, ומצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל הרואה דם מגולה, וכיון שאינה מצוה על הגברא יכול לעשותו בשליח והרואה ראשון אינו זוכה בה, ובסמוך נצדד שהחיוב חל רק על החפצא, וגם מצוות השוחט תלויה בחיוב הדם, [אך הגוזל מצוותו חייב וכדלהלן]. ונידון זה תלוי לכאורה בביאור הגר"א והחפץ חיים לתורת כהנים אם גרסי' ושחט וכסה ולא יכסנו אחר דהיינו שהיא מצות השוחט או ולא יכסנו שוב, דהיינו שהיא מצוה על החפצא של הדם. אך ודאי אין לפרש שהחיוב חל על השוחט, וכשאינו מכסה חל חיובו על כל ישראל ומקיימים את מצוות השוחט, שהרי מצינו בחש"ו שחל חיוב על אחרים אף שהם עצמם אין חייבין לכסות דם שחיטתן. וכן מבואר בדברי הרמב"ם [סוף הל' שחיטה] "שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט בלבד" דהיינו שהכתוב מלמד שאינה מצוות השוחט, אלא מצוות כל ישראל אלא שהשוחט זוכה בה בתחילה כי הוא עוסק בשחיטה ועליו מוטל לקיימה, וחיובו אינו מתקיים ע"י אחרים, אך שאר ישראל מצווים רק שיהא הדם מכוסה, ודי בכיסוי ע"י אחר. ולשון הטור כל ישראל חייבין בה אלא שהשוחט קודם לכל אדם, וראה עוד להלן.
[8] רש"י פירש שיכסנו בידו. והרמב"ם והמאירי כתבו שיכסנו בידו או בסכין ששחט בו כדי שלא יעשנו דרך ביזוי ברגלו, והסמ"ג [סד] כתב דסכין והוא הדין בידו או בקיסם, וכתב הב"ח שמשמע מדבריו שלכתחילה יכסה בסכין, והרשב"א [ח"א תרכ] כתב שאסור לכסות בסכין שמא יפגם, וכתב הדרכי משה שכוונת הסמ"ג שיכסה בסכין אחר, או בקת הסכין של שחיטה, וכן נוהגים כל השוחטים לכסות בקת.
[9] בתוספתא שנינו "שאין עושין את המצוה עראי" ובחזון יחזקאל ביאר שלא יעשנה דרך מקרה ואגב אורחא בלי טירחא מיוחדת לכך. והרמב"ם [סוף הל' שחיטה] כתב שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצלנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים וכו', וביאר החתם סופר כוונתו עפ"ד הרמב"ן עה"ת [דברים יב] שטעם כיסוי הדם מפני שהיו המצריים והכשדיים רגילסי לשפוך דם על פני השדה ואומרים שהרוחות והשדים מתקבצים על הדם ומגידים להם עתידות וכו' והוה אמינא שצריך לכסות ברגל כדי לנהוג בזיון במה שנהגו הם כבוד, ולכן כתב הרמב"ם שאנו נותנים כבוד למי שציונו לכסות ולהאיר מחשבת כסלותם של הגויים.
[10] בחיי אדם [סח ב] למד מכאן שביזוי בעשיית המצוה אסור מן התורה, ומשמע מדבריו שנידון הראשונים [ראה ב"י או"ח תרלח] אם הוא מה"ת או מדרבנן הוא רק כשהביזוי בחפצי המצוה או אחר שהתקיימה המצוה, אך על ביזוי בעצם העשיה אמרו בשבת [כב א] אבוהון דכולהו דם. עי"ש. אך בשדי חמד [ב לח] כתב כי כיון שלמדו מקרא זה גם ש"מי ששפך יכסה" בהכרח אינו אלא אסמכתא.
[11] בב"ק [צא ב] הובאה ברייתא זו וגרסינן שם "ומעשה באחד" וכו', וכתב הב"ח [יו"ד רסא] שמכאן למד הרמב"ם [מילה א ב] שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, והטעם לכך, כי כיון שהמצוה מוטלת עליו אין כח ביד אחר לחטוף ממנו את המצוה. והיינו שכוונת הברייתא שהשוחט זוכה במצוה שהוטלה עליו וראיה לכך שהרי החוטפה ממנו משלם. וכן כתב רבינו יונתן [בפירושו על הרי"ף] שאסור לחטוף את מצוות הכיסוי מהשוחט. אך הב"י נקט שמקורו מסברא או מדקדוק הגמ' בקידושין [ל.] ומשמע שאין להוכיח מסוגיין ומב"ק משום שבהם מדובר במצוה קיומית שהחוטף נהנה בקיומה כמו בעליה, ולכן צריך לשלם על הנאתו, ואין מכך ראיה לחייב בחוטף מילה שהיא חובת האב [שהרי יכול לעשות שליח לדעת השו"ע יו"ד שם, וביאוריהם תלויים בנידון לעיל אם יש בכיסוי הדם חיוב על השוחט בפני עצמו, וכן בנידון הראשונים בב"ק אם מדובר בהרחקת נזקין שהיא חובת המזיק, או בסכנת נפשות שהיא מצוה לכל ישראל. והגרי"פ בהגהותיו על הסמ"ג [עשה יד] דייק שהרמב"ם לא הזכיר דין זה לגבי כיסוי הדם ומשמע שאין צריך להמלך בדעת השוחט, ונקט שכוונת הברייתא שאסור לשוחט לזלזל במצוה ולהניח את הדם בלא כיסוי, וראיה לכך שהרי תקנו תשלום על חטיפת מצוה כדי שיהיו המצוות חביבות ולא יזלזלו בהן. [כמבואר בשטמ"ק ב"מ שם] אך כל דין תשלום עשרה זהובים הוא רק באופן שהשוחט בא לכסות וחטף ממנו, אבל אם השוחט לא התעסק מיד בכיסוי, יכול כל אדם לכסות בלי לשאול לדעתו. [ויתכן של"ג "ומעשה" ולא קישר בין הדינים]. וראה בהל' חובל ומזיק [ז יד] שהרמב"ם הביא דין זה שתלוי בדעת השוחט וצ"ע.
[12] הטור כתב מצות כיסוי היא כשאר מצוות עשה שכל ישראל חייבין בהם, אלא שהשוחט קודם לכל אדם, הלכך אם קדם אחר וכסה חייב וכו' וביאר הט"ז [ס"ק ח] שכוונתו לשלול את הביאור הראשון לעיל שהחיוב על כל ישראל חל רק כשהשוחט אינו מכסה, שאם כן לא יתחייב החוטף בי' זהובים כי אינו יכלו לברך שהרי אינו מצווה, ואין חיוב תשלום אלא כשנהנה החוטף בקיום המצוה, ובהכרח שהמצוה על כל ישראל והשוחט רק קודם לקיום, [ובחי' הגרז"ס תמה שהרי אצל החוטף היא מצוה הבאה בעבירה, ולמה יברך]. אך הרמב"ם [חובל ז יד] כתב שכל המונע בעלים לעשות מצוה וקדם חבירו ועשאה משלם לבעלים י' זהובים, ומשמע שהתשלום אינו תלוי בקיום החוטף אלא במניעת בעל המצוה. [ובלחם חמודות אות כה כתב שהמקיים פטור באופן זה כי הבעלים היה מנוע מלעשות]. וראה אחיעזר [ח"ג עג ד].
[13] הרמב"ם [שם] כתב: חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים. וכתב הדרישה [חו"מ שפב ב] וכן בסמ"ע [שם סק"א] שנחלקו אם רבן גמליאל חייבו בסכום זה כפי ראות עיניו כמה בעל המצווה אדוק ומדקדק במצוות, ובעד איזה סכום ניחא ליה שיעשו אחרים מחמת הטירחא שבמצוה. ומה שלמדו מדין זה [בב"ק שם] למקרים אחרים, היינו שכל דיין יכול לפסוק כמראה עיניו. אולם דעת ה"יש מי שהורה" [שהוא הרי"ף בב"ק] שסכום י' זהובים קנס הוא ואין למדים ממנו. והש"ך כתב [שם סק"א] שהסוגיא בב"ק כמאן דאמר שלמדים מקנס. וביאר שגם לדעת הרי"ף נותן כפי ראות עיני הדיינים, כי הדין יכול לקנוס כנראה בעיניו, [ושלא כביאור הסמ"ע] ולדבריו מובן למה קנסו כאן י' זהובים אף שכסה רק מלמעלה ולא חטף את כל המצוה, שהרי אין י' זהובים קנס קצוב למצוה שלמה, אלא כך ראות עיני הדיין באופן זה. [אולם מסקנת דבריו שלדעת הרמב"ם דינא הוא, ומכל מקום משלם קנס קצוב, ושוב תמוה כנ"ל]. והגרי"פ [שם] ביאר שנחלקו אם יש איסור לחטוף את המצוה וקונסים עליו, או שאין איסור ורק חייב תשלומין לבעליה, ולכאורה יש לתלות מחלוקתן בסיבת חיוב התשלומין שקנס שייך גם על מניעה גרידה אך תשלומין לא נקבעו אלא משום שהמקיים נהנה. וראה שם בש"ך שנקט כי מחלוקתן בין בכיסוי הדם ובין בהרחקת נזקין, ותמה על הטור [חו"מ שפב] שנקט בכיסוי הדם שמשלם י' זהובים ובהרחקת נזקין נקט שניתן כראות עיני הדיינים, ותמה למה חילק ביניהם, ובסמוך יתבאר שרק על קיומית משלם י' זהובים כי החוטף נהנה בקיומה ויש שיעור קצוב להנאה, אך מצוה המוטלת על בעליה אין לחוטפה הנאה כבעליה, אלא חיובו על נזק מניעת קיום חיובו, ולזה אין שיעור, כי שומת נזק תלויה בשווי החפץ לבעליו, כמבואר בנתה"מ. ולכן נותן כראות עיני הדיינים.
[14] תוס' בב"ק הביאו שרבינו תם אמר שיתן החוטף תרנגול לבעל המצוה, וישחטנו ויכסה דמו ויברך עליו שתי ברכות, ומשלם לו בכך מה שחטף לו, אך תוס' בסוגיין כתבו שזאת מצוה אחרת והראשונה הלכה לה, ואינו יכול לתקון, אלא ישלם לו. ויתכן שרבינו תם סובר שאין חיוב תשלומין אלא על מניעת קיום מצוה שמוטלת על בעליה, אך במצוה קיומית יכול להעמיד לו תחתיה מצוה אחרת, ואם אכן סבר לחלק כן, בהכרח שדעתו כי התשלומין על היזק מניעת המצוה, כי אילו משלם על הנאת קיומה הרי אינה מוטלת על החוטף, ואינו נהנה בקיומה כמו בעליה. וראה או"ז [ח"א שצט] ובהערה הבאה.
[15] למסקנא התשלומים הם שכר ברכה, וכתב הר"ן שבב"ק [שם] מוכח שגם אם חטף מצוה שאין בה ברכה משלם עשרה זהובים. והרא"ש [סי' ח] הביא מעשה באב שכיבד את חברו למול את בנו אחר ומל, ופטר רבינו תם כי יכל לענות אמן, וגדול העונה אמן יותר מהמברך. ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה. ותמה המעדני יו"ט [אות ה] אם כן למה חייב רבן גמליאל את המכסה בי' זהובים והרי יכל לענות אמן. ותירץ שסברת רבינו תם שייכת רק במצוה הנעשית ברבים כמילה, אך על כיסוי מברך בנחת ולא יכל בעל המצוה לשמוע ולענות אמן, וכן כתב המהרש"א בב"ק שם, וראה פרישה, [חו"מ שפב]. ולפי המבואר בהערה הקודמת יתכן שרבינו תם סבר שרק במצוה קיומית יכול לענות אמן ולא הפסיד את הברכה שעליה משלם החוטף, אך כיסוי הדם מוטל על השוחט, ובזה חייב לשלם על מניעת קיום חיובו. והיש"ש בב"ק [פ"ח סי' ס] תמה שסברתו מועילה רק לפוטרו על הברכה, אך למה לא יתחייב על חטיפת המצוה. [ובפשטות יש לומר שלא קיים את מצות האב למול כי לא עשאו שליח, ולא עשה אלא מצות כל ישראל למול, וכיון שאין החיוב על מניעת המצוה אלא על קיומה נמצא שהתביעה רק על הברכה, וכן משמע מדברי הרא"ש שהמוהל הראשון תבעו ולא האב, ואילו הנידון על מצות האב שמנע משלוחו לעשותה עבורו, למה לא ישלם לאב, ובהכרח שחטף רק ברכה, ולכן מועילה ענית אמן. אך כשחטף מצוה לא תועיל לו העניה וראה סמ"ע שם ס"ק ז]. והש"ך [שם סק"ד] תירץ שבמצוה שיש בה ברכה החיוב על הברכה, שהרי אינו משלם עשרים - על הברכה ועל המצוה - ובהכרח שכיון שאי אפשר לברכה בלא מצוה אינו משלם על המצוה. ולכן כשיכול לענות אמן נחשב כחוטף מצוה בלא ברכה, ופטור. ותמה על כך בשו"ת חתם סופר [או"ח קנט] וכי משלם על הטפל ולא העיקר, ולכן נקט להיפך שמשלם רק שכר המצוה ולא שכר הברכה, וביאר שהנידון בסוגיין אם דין התשלומין נקבע רק על חטיפת מצוה ולא על חטיפת ברכה, או גם על חטיפת ברכה בפני עצמה במקום שאין מצוה, ועל כך מסקינן שרק בברכת המזון משלם על הברכה כי מזכה בה רבית ונטפל המברך לעונים, אך בשאר ברכות שהעונה עדיף משלם רק שכר מצוה, וראה עוד להלן. וראה תוס' בב"ק שם וריטב"א כאן, שכתבו שאינו משלם עשרים כיון שמצוה וברכה נחשבים כאחד, והיינו שברכת המצוות היא דין בקיום המצוה ואינה דין נוסף על עצם המצוה, [וראה דו"ח לרע"א ברכות טו] וכן משמע בוידוי מעשר, שאומרים בו "ולא שכחתי - לברך על הפרשת תרו"מ, ואין הוידוי אלא על דיני מעשר, ולא על הלכות ברכות [וכביאור הגרי"ז על וידוי אנינות] ובהכרח שהברכה היא מדיני המצוה. ויש לעיין אם כוונתם שכל אחת בפני עצמה אינה שוה י' זהובים, או שרק המצוה נצרכת להשלמת הברכה, אך הברכה היא דין בפני עצמה, ואם כן מובן למה מסקינן שהחיוב על שכר ברכה, ואם יכול לענות אמן פטור על המצוה, אך בתפארת יעקב דקדק מלשונם שכיון שמשלם בעד המצוה עליו לברך, ואי אפשר לתובעו על הברכה.
[16] הש"ך [שם] הקשה לרבינו תם הרי בברכת המזון הבעלים יכול לענות אמן, ולמה יתחייב החוטף, והעמיד שהנידון באופן שדחפו משם שלא יוכל לענות, ואע"פ שהבעלים יכול לברך בעצמו, יש לחייב את החוטף על שמנע ממנו לברך ברכה ברבים שיענו עליה אמן ונדחק משום כך לפרש שרבן גמליאל חייב את המכסה באופן שהשוחט רצה לכסות ולברך בקול [והחוטף בירך בנחת ולכן לא יכל לענות אמן, כנ"ל]. אך לכאורה עדיין תמוה כי למה פטר רבינו תם באופן שיכל לענות אמן, והרי אין לו בכך אלא את הברכה, אך הפסיד שלא בירך לפני אחרים. ומשמע שהעונה אמן דינו ככל מה שהרויח המברך עצמו.
[17] בתוס' רא"ש פירש, לפי שהיה גדול ונשיא בישראל והיו הכל מתאספין כשמתווכחין עמו, היה חלול ה' וגנאי אם ינצחוהו, והריטב"א הביא בשם תוס' שאינו יכול לומר להם אלא דברי דחיות שנאמר ענה כסיל כאולתו ואם סבורים שאינו מנצחם יהא חילול התורה.
[18] פירשו תוס' ושאר הראשונים, שלא היתה כוונת רבי שישלם לו ארבעים זהובים כדי שלא ישתה, [והיינו משום שהשתיה היא מצוה] כי אם כן לא היתה מכאן ראיה שהתשלום על שכר ברכה, אלא כוונתו שלא יברך עמהם [או שלא יענה אמן, וכדלהלן].
[19] רש"י פירש "שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן" וביאר במעדני יו"ט [אות ג] שבא לפרש שלא כרבינו תם שפטר במילה משום שומע כעונה, אלא כל ברכה שעונים עליה רק "אמן" נחשב שהפסידה לו ומשלם עליה, ורק ברכת הזימון שעונים עליה בלשון ברכה, אין צריך לשלם עליה כי גם העונה נחשב כמברך. והש"ך [סס"ק ד] הקשה שהרי גדול העונה יורת מן המברך. ולכן פירש שרבי לא היה נותן לצדוקי לברך לפני הרבים, ורק על כך התחייב בתשלום, [כי ברכת עצמו לא יכל למנעו לברך ביחידות] וגם על כך יכל להפטר אם היה מניחו לענות אחריו אמן, [כרבינו תם] אלא שהקפיד שלא יענה אמן ועל כך שילם לו ארבעים זוז [וכך פירש הריטב"א] ועיין עוד בחידושי רעק"א כאן. ובתוס' [ד"ה או] הקשו למה לא שילם לו גם על ברכת הגפן שאחר המזון. ותירצו כמאן דאמר שיוצא עליה בברכת כוס ראשון. והש"ך כתב שהיא כלולה בארבעים זוז, כי על ברכת הטוב ומטיב שהיא דרבנן אינו צריך לשלם. וכדברי היש"ש בב"ק שעל מצוה דרבנן אין משלמים, ותמה הקצוה"ח שהרי גם ברכת הגפן היא דרבנן ובהכרח שרק על "מצוה" דרבנן אין משלמים אך על ברכה דרבנן משלמים. [וכן הוכיח הריטב"א בסוגיין], והטעם בחילוק זה הוא משום שמצוה דרבנן אפילו יקיימנה אין בידו אלא קיום דברי רבנן, אך ברכה שחיובה מדרבנן, אם מברך מקיים מצוה דאורייתא [ראה רש"י דברים כו יג], וחיוב התשלומין הוא על מניעתו מקיום המצוה. ובש"ך הביא בשם רבינו ירוחם שעל ברכת הגפן לא שילם כי היא ברכת הנהנין, וראה תוס' רי"ד פסחים [קג ב] שאינה ברכה של מצוה שהרי יוצא בברהמ"ז אף שלא שתה מהכוס.
[20] בתפארת יעקב תמה מה הדמיון בין כיסוי לאבידה, והרי באבידה הוא חייב מחמת שעכשיו היא שוב אבודה, ואילו בכיסוי החיוב תלוי בשחיטה הראשונה. [וראה בדבר אברהם [ח"ב ח ו] שדן אם באבידה לא נתקיימה ההשבה כשחזרה ואבדה או שחל חיוב חדש, ואפילו אם חל חיוב חדש האם הוא חל משום ההגבהה הראשונה, וראה להלן [קמא א] לענין שילוח הקן]. ומדברי רש"י [ד"ה כתיב] משמע כי בהוה אמינא סברה הגמרא שהחיוב על הדם שיהיה נכסה כל שעה, ולכן הוא דומה לאבידה שכל שעה שהיא אבודה חייב להחזירה, וזה גופא מלמד הפסוק ב"וכסהו", שהחיוב על "כיסוי זה ותו לא", ויתכן שכוונתו כי החיוב על הגברא שיכסהו וחיובו חל בעת השחיטה הראשונה ותו לא. וראה להלן בבירור ענין דיחוי.
[21] הריטב"א פירש דהיינו דוקא בעוד שרישומו ניכר, וכוונתו שחייב אפילו באופן שלא התגלה הדם אלא רשומו, כי אילו כוונתו שרישומו ניכר קודם שהתגלה, הרי הוא חייב אף שלא התגלה וכדלהלן. [ואין להקשות שהרי אף שרשומו ניכר אין זה אלא מקצת הדם, וקיי"ל שדי בכיסוי מקצתו, כי גם הפטור במקצתו חל רק כשעושה בו מעשה ולא בכיסוי הרוח]. והרמב"ם [ה"ט] כתב שאם שחט ונבלע הדם בקרקע ואין רישומו ניכר היר זה כמי שכיסתו הרוח ופטור מלכסות, ודייק בתבואות שור [ס"ק טז] שכיסוי הרוח מועיל לפטור מברכה אפילו אם כסתה בדברים שאין מכסים בהם. ויתכן לבאר שרק בנבלע הדם אם רשומו ניכר חייב לכסות אך כשכיסהו נפטר אף כשנשאר רשומו ניכר, כי קיים מעשה כיסוי, ודי בכיסוי מקצתו, ורק בכסהו הרוח צריך שלא יהא רשומו ניכר בדי לפטור, ואינו נדחה כשניכר, ורק לענין זה דימהו הרמב"ם לכסהו הרוח שצריך כיסוי גמור [ואין כוונתו שמועיל כיסוי בנבלע ממילא כרוח ונדחית ראית התבו"ש] וזו כוונת הריטב"א לחדש בהוספת דבריו. [וראה פרי תואר ס"ק טו שכיסוי הרוח מועיל רק כשאין רשומו ניכר דדוקא כשכסהו בדבר הכשר לכיסוי מועיל, והיינו כנ"ל שכיסוי הרוח דינו שונה כי הוא רק דיחוי וראה הערה הבאה].
[22] רש"י [ד"ה פטור] פירש שהרי מכוסה ועומד הוא, ובסוכה [לג א] משמע מדבירו שחל בו דיחוי אף שלא התקיימה המצוה בכיסוי הרוח. וכן כתב הר"ן בע"ז מז א] שכיון שנדחה נדחה. אך תוס' בשבת [כה, ב] הביאו דעה שאין מברכין על הדלקת נר שבת כי אם היה מוצאו דלוק אין צריך לכבות ולהדליק אחר, והקשו מכיסוי הדם שבכסהו הרוח אין חייב לגלותו ובכל זאת מברכים, ומשמע שכיסוי הרוח אינו דיחוי גרידא אלא מתקיימת בו המצוה. וראה בפרי חדש [ס"ק יז] ובפרי תואר [ס"ק טו] שאם רוצה יכול לגלות הדם ולכסות בלי ברכה, ולכאורה תלוי אם כיסוי הרוח הוא דיחוי או קיום מצוה, וכן נידון התבואות שור בדברים שאין מכסין בהם שייך רק אם הוא קיום מצוה, אך אם הוא דיחוי ודאי שמועיל בכל דבר, ולהמבואר לעיל תהא נפקא מינה ברשומו ניכר, וראה תוס' לעיל [פג ב ד"ה שחט] ובמנחת חנוך [קפז] דן בכסהו הרוח מקצתו אם נפטר על כיסוי כולו שהרי בסמוך מסקינן שדי בכיסוי מקצתו, והיינו רק אם מתקיימת המצוה בכיסוי הרוח.
[23] לכאורה תמוה איך שייך דיחוי בכיסוי הדם, והרי אין הדיחוי חל אלא על חפצי המצוה כלולב או הדס, ומדברי רש"י נראה שהדיחוי חל על הגברא, שנקט כהוכחה לדיחוי שהרי כסהו ונתגלה פטור מלכסות, והוכיח מכסהו אדם שהתמעט מקרא שחיובו רק על כיסוי זה ותו לא, וכדלעיל, [אך לולי המיעוט צריך לחזור ולכסות כי החיוב על הגברא ולא נדחה הדם]. אך כבר הבאנו שהרא"ש במו"ק [פ"ג סי' צו] כתב שאין דיחוי במצוות חל בגברא. ובהכרח שעצם הדם מחוייב בכיסוי אלא שהאדם מחויב לקיים בו את מעשה הכיסוי, ואילו יש דיחוי במצוות נמצא כי כשכסתה הרוח את הדם ועבר עליו זמן שלא היה בר חיוב כיסוי נדחה מהיות חפץ של מצוה. [ובדברי רש"י צריך לגרוס כפירושו בסוכה לג א, שההוכחה מכסהו הרוח ולא נתגלה שפטור מכיסוי משום דיחוי אף שלא התקיימה המצוה, וכן כתבו היעב"ץ והרש"ש]. וכן הוכיח בכתבי הגרי"ז זבחים [לד ב] מדברי תוס' שם שדנו אם יועיל מה ש"בידו" לגלות את הדם ולהתחייב בכיסוי לדחות את הדיחוי, ואין בידו מועיל אלא לדיחוי בחפצא, שהרי הגברא כעת פטור, ודו"ק. ובלב אריה כתב שרש"י כאן בא להוכיח שאין חיוב הכיסוי חל כל רגע שיש דם, שאילו כן לא היה שייך בו דיחוי, ואת זה הוכיח מכסהו ונתגלה שיוצא במצות כיסוי בכיסויו הראשון. ואילו בסוכה כוונתו להוכיח שנחשב דחוי בעת שמכוסה ע"י הרוח, וזה מוכיח ממה שאינו חייב לכסות. והרא"ש [מו"ק פ"ג סי' צו] כתב שיש דיחוי בחפצי המצוה, ורק בכיסוי אין דיחוי משום שיש בידו לגלות את הדם ולבטל את הדיחוי. ותמה הקרבן נתנאל אם כן איך הוכיחה מכך הגמרא [כאן ובסוכה] שאין דיחוי אצל מצוות, והחתם סופר [בסוכה שם] תירץ שסוגיין כרבא [בזבחים לד ב] שאין "בידו" מפקיע דיחוי, והרא, ש נקט להלכה כרב אשי שבידו מפקיע דיחוי. וראה בית הלוי [ח"ב טו]. וב"הערות" הגרי"ש אלישיב [סוכה שם] כתב שהרא"ש כבר חילק בין דיחוי בחפצי המצוה לגברא, ובהכרח שהוקשה לו מדיחוי כי אינו דומה לכל מצוה שיכול לקיים חיובו בחפץ אחר, ואילו הדיחוי בדם דוחה את חיוב הגברא, [כי בדם אחר הוא חיוב אחר], ולדיחוי זה שחל בגברא מועיל מה שבידו לגלות ולהתחייב בכיסוי על אותו דם. אבל בגמרא הנידון על הדיחוי שחל בחפץ ולזה לא מועיל כלל מה שבידו לגלות.
[24] רש"י בזבחים [עח ב] ביאר שדיחוי חל רק בדבר קדושה, ולא בחפץ שמקיימים בו מצוה. והרוקח [טבילה שעח] כתב שרק בקדשים שייך דיחוי שהרי עדיף שיביא כפרה מן המובחר, משא"כ במצוות. והרא"ש [מו"ק פ"ג סי' צו] כתב שהאדם הוא המחויב לעשות את המצוה, ואף שנדחית ממנו עתה, כשתראה יוכל לעשותה כי האדם לא נדחה. והב"ח [או"ח תרמו] ופני יהושע [סוכה לג ב] נקטו שהצד שיש דיחוי במצוות הוא רק מדרבנן, כי אין למדים חולין מקדשים, ומצוה נחשבת כחולין לגבי קדשים. ובשו"ת כתב סופר [או"ח קכא] תמה שהרי אמרו כאן שאם יש דיחוי אין צריך לכסות, וראה ט"ז [שם] שנקט שאם יש דיחוי, הוא חל אף מדאורייתא. [והוכיח מכיסוי הדם שהנידון גם דנראה ונדחה, ופשיטא לרב פפא שאפילו באופן זה אינו נדחה].
[25] הרמב"ם [יב ז] והשו"ע [סעיף יא] כתבו שאם כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ולא פירשו אם יברך או לא, והפרי חדש וכרתי ופלתי [ס"ק יג] ותבואות שור [ס"ק יז] כתבו שאינו מברך כיון שבסוכה [שם] ובע"ז [שם] היא איבעיא דלא איפשטא אם יש דיחוי או לא. וראה במג"א [תקפו ו] שהעיר על השו"ע שלא כתב שיכסה רק מספק [ובמחצה"ש ביאר שנ"מ לברכה]. והט"ז [או"ח תרמו ו] כתב שרב פפא פשיטא ליה שאין דיחוי וקיימא לן כוותיה במקום שאיבעיא לרבי ירמיה ולא פשט. ובבית הלוי [ח"ב טו] כתב שהשו"ע פוסק כהרא"ש שכיסוי נחשב "בידו" ואינו דחוי. ויתכן עוד שהרמב"ם נקט שכסתו הרוח אינו שייך כלל לדיחוי כיון שלא למד מ"וכסהו" ש"פטור" מלכסות, אלא כדבריו ש"אינו חייב לכסות" משום שהוא מכוסה ואי אפשר לכסות. [ואולי נקט שהוא רק פטור לגברא ואינו דיחוי] ונידון הגמרא שייך רק אם "וכסהו" מלמד ש"פטור" מכיסוי וכפרש"י. והמאירי לעיל [פו א] כתב שאם כסהו חש"ו והתגלה פטור מכיסוי, שאינו דומה לכיסהו הרוח אלא לכסהו הוא, והיינו שאף אם אין דיחוי במצוות, זהו דוקא באופן שחסרה ההיכי תמצי לקיים את המצוה בחפץ, אך כשנעשה מעשה המצוה בחפץ, אף שהעושהו לא קיים מצו, ה נתקיימה מצוות החפץ ונתקן הדם ונדחה מקיום נוסף של כיסוי.
[26] בחזון יחזקאל דן אם יכול לשחוט לכתחילה על גבי עפר תיחוח, ובכך יתקיים כיסוי גם מלמעלה כשיבלע כל הדם בעפר. והוכיח מלשון הרמב"ם שדימה דם שנבלע בקרקע לכסהו הרוח, שבא להשמיענו כי אם אחר כך התגלה חייב לכסות, כי לא התקיים מעשה כיסוי בדם שנבלע, אלא שבהיותו מכוסה אי אפשר לקיים בו כיסוי ודינו ככסהו הרוח, וראה בהערה לעיל לגבי כסהו הוא ורשומו ניכר. והרשב"א בתוה"ב הקצר כתב אם רשומו ניכר מכסהו במקומו. ומשמע לכאורה שדין הכיסוי מלמטה ודאי מתקיים באופן שנבלע, ואין צריך לתת עפר בידו אלא כשאינו נבלע, אך בתבואות שור [ס"ק טו] כתב שצריך לגררו וליתן עפר מתחתיו, והעמיד את דברי הרשב"א באופן שאם יגרר יאבד מקום מראית הדם. וראה לבוש [סעי' יד] שעל דם בהמה אינו גורר כשכולו יבלע בסוף, ועיין בפמ"ג [משב"ז י].
[27] בהגהות מיימוני [שחיטה יד אות ב] כתב שמשנתנו דלא כרבי יונתן בר יוסף לעיל [פג ב] שאמר שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות, ולכאורה תמוה שהרי במשנה מדובר באופן שהתערבו הדמים זה בזה, ואילו לעיל הנידון כשדם הבהמה על החיה, ופטורו מכיסוי משום שהוא מכוסה, ולא נתערבו הדמים כלל. [וראה יש"ש סי' יד שהביא את משנתנו והברייתא לעיל ביחד ומשמע שאין סתירה ביניהם]. והובא שם בשם מהר"ם מרוטנבורג שאם שחט עוף, ושוב שחט עליו אחר והתנבלה בידו, חייב לכסות, ותמה הב"י מה החילוק בין דם בהמה על חיה שפוטר מכיסוי, [וראה ב"ח ורמ"א וש"ך], וכתב הט"ז [ס"ק יב] שהדם היוצא מהעוף השני קודם שנעשה נבלה הוא ראוי לכיסוי, ואף שאח"כ נעשה נבילה למפרע, כבר התבטל בשעה שהיה ראוי לכיסוי, ואפילו אם אין בדם הראשון שיעור לבטל ממנו מראית דם, כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת, ולכן מברכים על כיסויו, אך אם התנבלה בתחילת השחיטה אינו מברך אלא אם היה בדם הראשון שיעור שאילו היה מים לא היה מראית דם.
[28] כתב הש"ך [ס"ק יח] כי כשם שאם נפל למים, אף שבתחילה הוא בטל ונדחה, כיון שבסוף התרבה ונהפך מראיתו לדם, חוזר וניעור, ואין דיחוי אצל מצוות, נראה שהוא הדין בנפל לדם בהמה או יין יהיה חוזר ונעור, וכבר תמה הפמ"ג מה החידוש באופן זה, [ופשיטא שבשני האופנים אינו מברך מספק אם יש דיחוי במצוות].
221ימים לסיום הש״ס