חולין פח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

ואלו ואלו, בין המשקין היוצאים ממנו ובין המשקין שנוגע בהן הטבול יום, אין מטמאין את האחרים. לפי שטבול יום אינו מטמא את הנוגע בו.

ושאר כל הטמאין, בין טמאין קלין ובין חמורין, הרי משקין היוצאין מהן דינם כמשקה הנוגע בהן.

ואלו ואלו, המשקין היוצאין מהן והמשקין הנוגעים בהם, הרי הם "תחלה", ראשון לטומאה, ומטמאין אחרים! שהמשקה שנגע בטומאה נעשה תמיד [מגזירת חכמים] ראשון לטומאה, ואפילו אם רק שני לטומאה נגע בו. [ומשקה שיצא משאר הטמאין אינו טמא בגלל נגיעתו בטמא, אלא גזרו בהם רבנן שיהיו ראשון לטומאה כדלקמן].

חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה! שישנם משקין היוצאים מאדם טמא שהן חמורים יותר, שהן אב הטומאה והן: הזוב, והרוק, ומי הרגלים של הזב.

ודייקינן: מאי "קלין" ומאי "חמורין" ששנינו במשנה זו?

מאי לאו "קלין" היינו שרץ וזב [שגם בשרץ יש משקין היוצאין ממנו, כגון מי רגלים שלו] ^[1], ו"חמורין" היינו מת, שהוא חמור משרץ וזב. שהן אב הטומאה והוא אבי אבות הטומאה. וכיון ששנינו במשנה כי טמאין קלין וחמורין משקין היוצאים מהן הרי הם תחלה, הרי שמשקין היוצאין מן המת אף הן מטמאין, ואילו בברייתא בתוספתא לעיל שנינו שמשקין היוצאין מן המת טהורין!?

ומתרצינן: לא! "קלין" היינו שרץ, ו"חמורין" היינו זב [שהוא חמור משרץ, שמטמא במשכב ומושב], ולעולם משקה המת - טהור הוא!

והוינן בה: מאי שנא זב דגזרו ביה רבנן על משקין היוצאין ממנו שיהיו ראשון לטומאה, ומאי שנא מת דלא גזרו ביה רבנן כלל שיטמאו משקין היוצאין ממנו? ^[2]

ומתרצינן: זב, דלא בדילי אינשי מינה, לפי שהוא חי וגם לא ניכר עליו שהוא טמא - גזרו ביה רבנן על משקין היוצאין ממנו כדי שיתרחקו ממנו!

מת, דבדילי אינשי מיניה - לא גזרו ביה רבנן! שנינו במשנה: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות.

תנו רבנן: כתיב "וכסהו", מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות.

אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות!

תניא אידך: "וכסהו", מלמד שכל דמו חייב לכס ות.

מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפים [כותלי בית השחיטה] - חייב לכסות!

אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שחייב לכסות דם הניתז ושעל אגפים כשלא כסה את כל דם הנפש. דהיינו, שדם הניתז ושעל אגפים הוא מדם הנפש ולכן צריך לכסותו, אבל אם כסה את כל דם הנפש, והדם הניתז ושעל האגפים אינו מדם הנפש - פטור מלכסות אותו, כיון שאין חיוב לכסות אלא את דם הנפש, והרי כולו מכוסה ^[3].

ומבארינן: במאי קא מיפלגי הני תנאים? ^[4]

רבנן סברי: "דמו" דכתיב גבי כסוי - כל דמו משמע ! רבי יהודה סבר: "דמו" - ואפילו מקצת דמו משמע! שכיון שכסה מקצת מדם הנפש יצא, ואפילו אם נשאר דם הנפש שאינו מכוסה פטור מלכסות אותו. [שהרי הוא פוטר דם הניתז ואפילו אם הוא דם הנפש] ^[5]. ורבי שמעון בן גמליאל סבר: "דמו" - המיוחד משמע דהיינו דם הנפש שכולו חייב בכסוי.

נמצאו שלש דעות בדבר:

א. לרבנן צריך לכסות את כל הדם.

ב. לרבי יהודה חייב לכסות רק מקצת הדם ובלבד שיהא מדם הנפש ^[6].

ג. לרבן שמעון בן גמליאל חייב לכסות את כל דם הנפש, ותו לא.

מתניתין:

במה מכסין, ובמה אין מכסין?

מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית [חרסים שחוקים], ובלבנה, ובמגופה [כסוי החבית שעשוי מחרס] שכתשן עד שנעשו כעפר.

אבל, אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן.

ולא יכפה עליו, על הדם, את הכלי. כלל אמר רבי שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו!

גמרא:

והוינן בה: היכי דמי חול הדק, והיינו, מהו שיעור דקותו?

ומבארינן: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר שמשתמש בחול לעשיית קדירות צריך לכתשו.

ואיכא דמתני לה שדברי רבה בר בר חנה נסובו אסיפא דמתניתין, ששנינו בה: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס. והוינן בה: היכי דמי חול הגס מהו שיעור גסותו? ועל זה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו.

והוינן בה: מאי בינייהו דהני תרי לישני? ומשנינן: איכא בינייהו באופן דצריך היוצר לכתשו ולא צריך לכתשו. כלומר, דמיפריך איפרוכי שאינו כתוש אבל נפרך בקלות ביד. ללישנא קמא דאמר "כל שאין היוצר צריך לכתשו" גם חול זה הוא בכלל חול הדק שהרי אין צריך לכתשו, שאפשר לפרכו ביד. אבל ללישנא בתרא, דאמר "כל שהיוצר צריך לכתשו" משמע אפילו אם צריך כתישה כל דהו, כגון חול זה שצריך לפרכו ביד, בכלל חול הגס הוא ^[7].

תנו רבנן: אילו נאמר רק "וכסהו", יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? - תלמוד לומר "בעפר" ^[8].

ואין לי שאפשר לכסות בו אלא עפר. מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ^[9] ונעורת פשתן דקה,

הערות

^[1] רש"י פירש מי רגלים של שרץ, והעיר החזו"א [מכשירין ט ב] שבתוספתא [מכשירין ג ט] שנינו שמי רגלים של בהמה טהור ואינם חשובים משקה. ולכן ביאר שכוונת המשנה ש"משקין היוצאין מהן" אף שאינם משקין גמורים דינם כמשקין גמורים שנוגעים בהם, כי מאחר שלא בדילי מיניה גזרו בהם כדין משקין גמורים. ובמקדש דוד [מג ד] כתב שאינם חשובים משקין להכשר, אך ליטמא גזרו עליהן כמשקין, וראה תוס' לעיל [לה ב ד"ה דם] ורש"י בשבת [עז א ד"ה כ"ש].

^[2] המהרש"א הקשה לדברי תוס' שמשקין היוצאים מן המת טהורים רק באופן שיצאו דרך שפופרת, לכאורה אפשר להעמיד את המשנה באופן שיצאו משאר הטמאים בלא שפופרת ולכן המשקין טמאים. [ובחזו"א שם ג הוכיח מכאן שמשקין היוצאין משאר הטמאין דרך שפופרת מטמאין] וראה לב אריה ומשנה אחרונה מכשירין [ב ג].

^[3] בפשטות משמע שרשב"ג סבר כי רק דם הנפש חייב בכיסוי, ואם כן תמוה איך אמר שאם לא כסה דם הנפש עליו לכסות דם הניתז, והרי תלוי אם ניתז דם הנפש או דם אחר, [שהרי רש"י סד"ה אכל כתב שלדעת רשב"ג צריך לכסות את כל דם הנפש ונמצא שאפילו אם כסה כבר מקצתו חייב לכסות גם את הניתז]. וכתב הרמב"ן שאם לא קיים מצוות כיסוי בדם הנפש חייב מדרבנן לכסות את שאר הדם, והחזו"א [יו"ד ג כד] ביאר "במה דברים אמורים" באופן שכסה חלק מדם הנפש ושאר דם הנפש ניתז וחייב לכסותו, אך אם כיסה את כל דם הנפש פטור. והחתם סופר כתב שהכרחו של רש"י לפרש שרשב"ג חולק על רבי יהודה וסובר שבדם הנפש צריך לכסות כולו, הוא מדבריו בדם הניתז, שכוונתו כי דם הניתז צריך כיסוי רק אם לא כיסה את כל דם הנפש ויתכן שחלקו מעורב בדם הניתז, אך אם כסה את כולו שוב אין צורך לכסות את דם הניתז [וכביאור החזו"א], אך כתב שלהלכה שדי בכיסוי מקצת הדם, אף לרשב"ג די במקצת דם הנפש, וראה בסמוך.

^[4] יש לדון אם נחלקו מהו "דמו" הטעון כיסוי, אם כולו או מקצתו, או שלא נחלקו בכך שצריך לכסות את כל הדם שנשפך, ורק דנו מהו "דמו" שנחשב בכלל שפיכה לכיסוי. ובסמוך יובא שנחלקו הפוסקים אם לרבי יהודה די בכיסוי חלק מהדם שלפניו, והיינו שנחלקו מהו "דמו" הטעון כיסוי, או שהדם שלפניו צריך לכסותו כולו ורק על דם הניתז נחלק, והיינו משום שהדם שנשפך כדרכו לפניו ודאי בכלל דם השפיכה, וחייב כיסוי, וכל הנידון על שאר הדם אם נחשב כנשפך או לא. ולדעת רבנן שכל הדם חייב בכיסוי, כתב הרש"ש לעיל [פג ב] שצריך שכל הדם יהיה ראוי לכיסוי, ולכן לא שייך כיסוי במוקדשין אף שרק חלק מהדם על המזבח [עי"ש שנחשב מוסיף על המזבח וכו'] ואין המצוה מתקיימת בחלק מהדם, וראה אור שמח [שחיטה יד ח].

^[5] רש"י [ד"ה אבל] כתב ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כיסוי אלא מקצתו, ודייק התבואות שור [ס"ק ל] שגם לדעת רבי יהודה אינו יוצא בכיסוי מקצת שאר הדם, אלא דוקא מקצת דם הנפש, [ורק אם אין שם אלא דם אחר חייב לכסותו]. ולפי זה מובן היטב הכרחו של רש"י שלדעת רשב"ג צריך לכסות כל דם הנפש, שהרי אילו די במקצתו אינו נחלק כלל על רבי יהודה. וכן פסק הרמ"א [סעי' טו] שימתין עד שיתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש, וביאר הגר"א [ס"ק יב] שלא נחלק רבי יהודה על רשב"ג אלא שאין צורך בכל דם הנפש, אבל המקצת שצריך לכסות הוא מדם הנפש דוקא, וראה חזו"א [שם] שסברא הוא שהכיסוי צריך להתקיים בעיקר הדם. ולביאורו מובן למה פסק הרמ"א כרשב"ג ולא סמך על רבנן שאין הכיסוי דוקא בדם הנפש, משום שלרבנן צריך לכסות כולו ואפילו מה שאינו עיקר הסד, אך להלכה שדי במקצתו מסתבר שצריך את עיקר הדם והוא דם הנפש. אולם הרמב"ן במלחמות ה' כתב שלרבי יהודה די בכיסוי מקצת הדם, בין מדם הנפש ובין משאר הדם, ונראה שדעתו כי עיקר הדם הוא במקום שהוא מרובה יותר, וכן מדויק מלשון רבי יהודה במשנה שאם יש דם שלא הוא פטור מלכסות, ומשמע שלא יכסה דם הניתז ויפטר על שאר הדם, אלא צריך לכסות שאר הדם שהוא העיקר. וטעם לכך יבואר בסמוך.

^[6] להלכה פסקו תוס' [ד"ה רבנן] והרי"ף והרמב"ם [יד ח] כרבי יהודה שדי בכיסוי מקצת הדם, כי כשרבי יהודה אומר במשנה "אימתי" כוונתו לפרש, אך בעל המאור והראב"ד [בהשגות לרמב"ם שם] נקטו שכוונתו לחלוק, והלכה כתנא קמא שצריך לכסות כל הדם. ובשו"ע [סעי' טו] פסק שאין צריך לכסות כל הדם לפיכך אין צריך להמתין עד שיצא כל הדם, ומקורו בעיטור, ולשונו "מכסה אותו מקצת דם ואינו צריך לעמוד שם וכו', ומשמע שצריך לכסות את כל המקצת שלפניו, וכן כתב בגליון מהרש"א שרק אינו צריך להמתין שיצא שאר הדם ולכסות את הדם הניתז אבל כל הדם שבגומא טעון כיסוי, וכמבואר לעיל שנעשית בו שפיכה. אך דעת הב"ח שאין צריך לכסות אלא חלק מהדם שבגומא לפניו. וסבר שרק מקצת "דמו" טעון כיסוי אף שכולו נשפך ויתכן שנחלקו אם חיוב כיסוי על הגברא, ובקיום מעשה במקצת הדם יוצא ידי חובתו. או שהחיוב על הדם, ובודאי חל בכולו, ורק בחלק שאינו בכלל שפיכה נחלקו אם חל חיוב על הגברא לכסות כולו. [וכבר הבאנו לעיל פה ב שהאחרונים דנו במעשה דרבי חייא שם, אם כוונתו כרבנן, או שגם לדעת רבי יהודה צריך לכתחילה לכסות את כל הדם, או שדי בכיסוי כל המקצת שלפניו, ורק שאר הדם אין טעון כיסוי, עי"ש].

^[7] רש"י פירש שללישנא קמא ראוי לכיסוי כי נפרך ביד והוא בכלל "אין צריך לכתשו" ואילו ללישנא קמא אינו ראוי לכיסוי כיון שצריך כתישה כל שהוא. והרי"ף הביא רק את הלישנא קמא ודייק מכך הרא"ש שפירש להיפך, וביאר במעדני יו"ט שאם יפרש כרש"י נמצא שפסק לקולא, ובדאורייתא ראוי להחמיר. ובהכרח שנקט כי לישנא קמא סברה שצריך עפר שאין היוצר צריך לכתשו כלל, ואילו עפר שטעון פריכה ביד אינו ראוי לכיסוי. וכן דקדק בלחם משנה מלשון הרמב"ם [הי"א] "בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו" דהיינו כלישנא קמא ולחומרא.

^[8] בתבואות שור כתב שאם כפה עליו כלי נפטר מברכה גם אחר שגלהו כמו בכסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו [וכדיוקו לעיל מאין רשומו ניכר, וראה שם שחילקנו בין כסהו הרוח לכיסה בעצמו], אך ביד יהודה כתב שכיסוי כלי אינו כיסוי כלל [כלשון הרמב"ם הי"א שרק בכלי כתב "שאינו כיסוי"] ומגלהו ומכסה בברכה.

^[9] רש"י במשנה פירש ש"חרסית" היינו שחיקת חרסים, ותוס' הקשו עליו מהברייתא שנקטה גם חרסית וגם שחיקת חרסית ובהכרח שהם שני דברים. והרמב"ם בפיה"מ שבת [ח ד] כתב שהוא טיט האדמה. [ובמעשר שני ה א כתב שהוא הטיט השרוף, וכתב שם הרע"ב שהיא אדמה שעושים ממנה כלי חרס וראה מלאכת שלמה ושנות אליהו שם]. ובכנסת הגדולה [הגב"י מה] כתב שכך יפרש גם רש"י בברייתא, ששנינו בה גם חרסית וגם כתישת חרסית, ורק במשנה ששנינו בה רק "חרסית" פירש שהיא כתישת חרסים, וראה ב"ח. ובערוך פירש שחרסית הוא מין סיד, וכן כתב הריטב"א שהוא מין סיד שעושין ממנו חרסים, ורבינו גרשום ביאר שהוא עפר לבן ומעורה באבנים דקים.

ואלו ואלו, משקה היוצא מטבול יום ומשקה הנוגע בו — אין מטמאין את מה שנגעו בו. ושאר כל הטמאין, חוץ מטבול יום, בין קלין בין חמורין — דין משקין היוצאין מהן כדין משקה הנוגע בהן, ואלו ואלו, המשקין היוצאים משאר הטמאים, כגון חלב האשה הזבה, והמשקים שנגעו בהם — הריהם תחלה, בדרגת ראשון לטומאה, שהרי נגעו באב הטומאה כשיצאו מגופו. חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה בעצמו, כגון זובו של הזב ושכבת זרעו, ומי רגליו, ורוקו, שנאמר בתורה שהם מטמאים.

ויש לשאול: מאי [מה פירוש] טמאים קלין ומאי [ומה פירוש] טמאים חמורין? מאי לאו [האם לא]: קלין — שרץ וזב, וחמורין — מת? הרי שהמשקה היוצא מן המת (חוץ מדמו) הריהו ראשון לטומאה, ואינו טהור כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם! ומשיבים: לא, קלין — שרץ, כגון מי רגלים שנמצאו בגוף השרץ, וחמורין — זב. אבל מת, המשקים היוצאים ממנו — טהורים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב, דגזרו ביה רבנן [שגזרו בו חכמים] טומאה על המשקים (שאינם אב הטומאה) היוצאים ממנו, ומאי שנא [ומה שונה] מת דלא גזרו ביה רבנן [שלא גזרו בו חכמים]? ומשיבים: זב דלא בדילי אינשי מיניה [שאין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] על שאר משקים היוצאים ממנו, כדי שאנשים יזהרו ולא ייטמאו על ידו טומאה שמן התורה. אבל מת, דבדילי אינשי מיניה [שבדלים אנשים ממנו] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

א שנינו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכסהו" (ויקרא יז, יג) — מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא, שנעשתה בו מצות כיסוי — פטור מלכסות.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "וכסהו" — מלמד שכל דמו חייב לכסות, מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפיים, צדדי מקום השחיטה — חייב לכסות. אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים — בשלא כסה את דם הנפש, הדם שהנפש יוצאת בו, אבל כסה דם הנפש — פטור מלכסות את הדם הניתז ושעל האגפיים.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים, רבנן סברי [חכמים סבורים]: מה שנאמר "דמו", כוונתו — כל דמו, ולכן גם דם הניתז חייב לכסות. ר' יהודה סבר [סבור]: "דמו" כוונתו — כל חלק מדמו, ואפילו מקצת דמו מתקיימת בו מצות כיסוי, ולכן אם נתכסה חלק מן הדם — פטור מלכסות את השאר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: "דמו" — המיוחד, דם הנפש, שהוא צריך כיסוי.

ב משנה במה מכסין את הדם ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק שעשוי מגרגרים קטנים, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה (כיסוי של חבית) שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס (עבה, גדול), ולא בחול הגס שעשוי גושים, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים — מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים — אין מכסין בו.

ג גמרא שנינו במשנה: מכסים בחול הדק. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הדק? מהי הגדרתו? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר (עושה כלי החרס) צריך לכתשו כדי ליצור ממנו את כלי החרס. ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונה אותה, בשינוי, על סופה של המשנה]: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הגס שאין מכסים בו? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו כדי לעשות בו מלאכתו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם, בין שתי הלשונות]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] חול שצריך ולא צריך כתישה, דמיפריך איפרוכי [שנפרך ביד]; ללשון הראשונה, שכל שאינו צריך כתישה הוא חול הדק — חול שצריך פריכה גם הוא אינו צריך כתישה, והוא כשר לכיסוי. לפי הלשון השניה, שכל שצריך כתישה הוא חול הגס שאין מכסים בו — גם מה שצריך פריכה בכלל זה, ואין מכסים בו.

ד ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם "וכסהו" (ויקרא יז, יג), יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? תלמוד לומר: "בעפר" (שם). ואין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונעורת פשתן דקה סיבים קטנים שמנערים מן הפשתן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And both these and those, i.e., both liquids that issue from one who immersed himself that day and liquids he touches, do not impart ritual impurity. And with regard to all other sources of impurity, whether minor sources or major sources, liquids that issue from them have the same status as liquids that touch them, and both these and those have first-degree ritual impurity, since they touched a primary source of ritual impurity upon exiting the source. This is the halakha except for a liquid that is itself a primary source of ritual impurity.

The Gemara analyzes the mishna: What is the meaning of minor sources and what is the meaning of major sources? What, is it not that the term: Minor sources, is referring to a creeping animal or a zav, and that the term: Major sources, is referring to a corpse? If so, the mishna teaches that all liquids that issue from a corpse are ritually impure, in contradiction to the baraita. The Gemara responds: No, the term: Minor sources, is referring to a creeping animal, e.g., urine found inside its body, which is not considered ritually impure, and the term: Major sources, is referring to a zav, concerning whom all liquids that issue from him are ritually impure. By contrast, liquids that issue from a corpse are ritually pure with the exception of blood.

The Gemara asks: What is different with regard to a zav, concerning whom the Sages decreed that liquids that issue from him are ritually impure, and what is different with regard to a corpse, concerning which the Sages did not decree that liquids that issue from it are ritually impure? The Gemara responds: In the case of a zav, since people do not naturally separate from him, the Sages decreed additional restrictions with regard to him in order to prevent others from contracting impurity from liquids that issue from a zav that are impure by Torah law. In the case of a corpse, since people naturally separate from it, the Sages did not decree additional restrictions with regard to it.

§ The mishna teaches that one is obligated to cover blood that spurts outside the pit over which the animal was slaughtered, or onto the wall, and blood that remained on the slaughtering knife. With regard to this halakha, the Sages taught in a baraita: The verse states: “And he shall cover it” (Leviticus 17:13), which teaches that one is obligated to cover blood that spurted and blood that remained on the slaughtering knife. Rabbi Yehuda said: When is this the halakha? When there is no blood except that blood. But if there is other blood that is not that blood, one is exempt from covering it.

It is taught in another baraita: The term: “And he shall cover it,” teaches that one is obligated to cover all of the blood. From here the Sages stated: With regard to blood that spurts out and blood that remains on the sides of the animal’s throat where it was slaughtered, one is obligated to cover it. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is said in a case where one did not already cover the blood of the soul, i.e., the blood that flows from the place of slaughter as the animal dies. But if one already covered the blood of the soul, he is exempt from the obligation to cover the blood that spurted out or the blood remaining on the sides of the animal’s neck in the area of slaughter.

The Gemara asks: With regard to what matter do they disagree? The Gemara responds: The Rabbis hold that the expression: “Its blood” (Leviticus 17:13), indicates an obligation to cover all of its blood, even the blood that spurts out. Rabbi Yehuda holds that “its blood” indicates that one may fulfill the mitzva with any part of the blood, even with a small amount of its blood. And Rabban Shimon ben Gamliel holds that “its blood” refers to the special blood, i.e., the blood of the soul.

MISHNA: With what substances may one cover the blood and with what substances may one not cover the blood? One may cover the blood with fine granulated manure, with fine sand, with lime, with crushed potsherd, and with a brick or the lid of an earthenware barrel that one crushed. But one may not cover the blood with thick manure, nor with thick, clumped sand, nor with a brick or the lid of an earthenware barrel that one did not crush. Neither may one merely turn a vessel over the blood. Rabban Shimon ben Gamliel stated a principle: With regard to a substance in which plants grow, one may cover blood with it; and with regard to a substance in which plants do not grow, one may not cover blood with it.

GEMARA: The mishna teaches that one may cover the blood with fine sand. The Gemara asks: What is considered fine sand? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is any sand that the pottery producer does not need to crush in order to use it. The Gemara notes: And some teach this statement in reference to the latter clause of the mishna, which states: But one may not cover the blood with thick manure, nor with thick sand. The Gemara asks: What is considered thick sand? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is any sand that the pottery producer must crush in order to use it.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two versions? The Gemara responds: There is a difference between them with regard to sand that requires some crushing and sand that does not require full crushing, i.e., that crumbles in one’s hand and does not require a tool. According to the first version, as long as the sand does not require crushing it may be used to cover the blood. Therefore, sand that requires crumbling may be used since it is not considered sand that requires crushing. According to the second version, any sand that requires some crushing may not be used. Therefore, sand that requires crumbling may not be used to cover the blood.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the mitzva of covering the blood: “And cover it” (Leviticus 17:13). One might have thought that he may cover the blood with stones or merely turn a vessel over it. Therefore, the verse states: “With earth.” Based on this expression I have derived only that earth may be used. From where does one derive to include fine manure, fine sand, crushed stones, crushed potsherd, fine chaff of flax,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואלו ואלו אין מטמאין דטבול יום פוסל ואינו מטמא בין תרומה ובין קדש ושאר כל הטמאין בין קלין כו' כלומר בין שרץ ובין מת משקין היוצאין ממנו כמשקין הנוגע בהן ואלו ואלו תחלה כיצד שרץ שנגע במשקין משקים תחלה שהוא אב הטומאה ומשקים תחלה לטומאה ומשקי' הנוגע במת אע"פ שהמת אבי אבות הטומאה המשקים אינו אלא תחלה חוץ מן המשקין שהוא אב הטומאה כלומר שכבת זרעו:

ושעל אגפים. אגפי שחיטה. ובלבינה ובמגופה שכתשן כלומר לבינה שעושין מן עפר מגופה של כלי חרס:

איכא ביניהו צריך ולא צריך לרישא יפה לכסות כיון דמיפרכא מעצמה לסיפא דא' כל שהיוצר צריך לכתשו אין מכסין בו והאי כל כמה דלא מיפרכא צריך לכתשו קרינן ביה ואין מכסין. ושחיקת חרשין כלומר כלי חרש וחרסית עפר לבן ומעורה באבנים דקין ומורסן רע מסובין:

במאי קמיפלגי. פי' ר"י ורשב"ג אליבא דת"ק ת"ק סבר דמו כל דמו ובא ר"י לפ' דברי חכמים ואמר דהכי משמע מקצת דמו כולו חייב בכסוי כלומר שאם כסה מקצת דמו מאיזה דם שהוא בין מדם הנפש בין שאינו מדם הנפש פטור ואם לא מצא אלא מקצת דם שניתז אעפ"י שאינו מדם הנפש חייב לכסותו ורשב"ג סבר דמו המיוחד לו שהוא דם הנפש חייב בכסוי ומיהו כשאין דם אלא הוא אעפ"י שאינו דם הנפש חייב לכסות מדרבנן כדקתני בשלא כיסה דם הנפש וזה הפי' נכון שכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ועליו סמכו רבינו הגדול והגאונים ז"ל שפסקו הלכ' כר"י.

גרסא הכתובה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן נראה מפירושי ר"ח ז"ל תנו רבנן את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. ופסקו הלכה כתנא קמא וכפירושיה דר' יהודה דפריש במתני' אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דהא אמרינן הכא בגמרא דשלש מחלוקת בדבר, תנא קמא ורבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, ולפי גרסתם רבי יהודה פרושי קמפרש. דהא בברייתא ליתיה לר' יהודה כלל, ואי ר' יהודה ותנא קמא דמתניתין קאמר, הא אימתי קתני במתני', ואסיקנא בעירובין (פב, א) דאימתי לפרש, דאפילו רבי יוחנן דפליג התם ואמר דבמה דברים אמורים לחלוק אבל באימתי לא פליג, ולכולי עלמא אינו אלא לפרש, ועוד דאי מפלג פליגי היכי פסקינן הלכה כר' יהודה, והרב אלפסי ז"ל עצמו כתב כן כאן דרבי יהודה פרושי קמפרש, ונראה ליה דר"י דקאמר הכא היינו תנא קמא דמתני', ומדלא מיפרשא מתני' תנא קמא מאן נינהו ואשכחן רבי יהודה במתני' דמפרש לה אסיק שמיה הכא רבי יהודה, וכאלו אמר ג' מחלוקת בדבר תנא קמא ורבי יהודה דמתני' ותנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, וזה נראה לי נכון וברור.
ומיהו מקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא קמייתא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. וגרסא זו יותר ניחא לדברי הגאונים שפסקו כתנא קמא וכפירושא דפריש ר' יהודה. והא דאמרינן הכא תנא קמא סבר ור"י סבר ת"ק דר"י דברייתא קאמר [ד]לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתינו, אבל בברייתא לא, כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון, ועוד דמכל מקום הרי יש הוכחה בברייתא דמפלג פליגי מדקאמר תנא קמא מלמד שכל דמו חייב לכסות, אלמא כל דמו ממש צריך לכסות, דרבי יהודה לא מחייב אלא בזמן שאין שם אלא הוא, אבל בזמן שיש שלא הוא אין צריך לכסות כל דמו, הילכך משמע ליה לתלמודא דתנא קמא דברייתא ור' יהודה מפלג פליגי, אבל ודאי תנא קמא דמתני' ור"י לא פליגי ולא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא, הלכך קיימא לן כתנא קמא דמתני', וכפירושו דפריש ר' יהודה, ונכון הוא, וכן כתב ר"ת ז"ל. אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו צריך לכסות, מדקאמר בגמרא דר"י ות"ק פליגי, ולית הילכתא כיחיד במקום רבים, ולעולם צריך לכסות כל דמו, ואפילו שניתז ושעל הסכין בין שיש שלא הוא בין אין שם שלא הוא, ואף על גב דקיימא לן דאימתי לפרש הני מילי היכי דליכא הוכחה אבל איכא הוכחה דפליגי בכי הא לא אמרינן דפירושי קא מפרש, וברייתא ודאי איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו, ומדתנא קמא דברייתא ור"י פליגי דברייתא נמי קתני אימתי מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק, והכי נמי משמע בסנהדרין (כה, א) דסבירא ליה לרמי בר חמי ולרב דאפילו במשנה הוי אימתי לחלוק היכי דמוכח, ודברי הגאונים ז"ל יותר נכון וקבלתם תכריע. ומיהו היכי דליכא דם שלא הוא שצריך לכסות שעל הסכין צריך לגרור הדם מעל הסכין ויתן עפר למטה ועפר למעלה וכדמוכח בשמעתא קמייתא בפירקין (פג, ב).

איכא בינייהו דצריך ולא צריך ומפריך איפרוכי. פירש רש"י ז"ל דלישנא קמא דאמר כל שאין היוצר צריך לכתשו דאיפריך אפרוכי נמי אין היוצר צריך לכתשו ומכסה בו, וללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו מפרך אפרוכי נמי אין מכסין בו דפעמים שהיוצר צריך לכתשו. ולפי פירושו קיימא לן כלישנא בתרא לחומרא. אבל רבינו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא לישנא קמא. ונראה שהוא מפרש בהפך דלישנא קמא לחומרא ולישנא בתרא לקולא.

יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות וכו' תלמוד לומר בעפר. ואם תאמר והא כלי מתכות מגדל צמחים כדמוכח בעבודה זרה (מג, ב) דתנן רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף היא נעשית זבל, וההיא ודאי בשל מתכת מיירי, מדקא מייתי עלה קרא דעגל, ותירצו בתוס' דבפני עצמו מיהא אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל. ור"ת ז"ל תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים, והתם על ידי שרפה דומיא דעגל דשרפוה תחילה, וכן לכל עבודה זרה תחילתה בשריפה ואחר כך בבידור.

במאי קמפלוגי ת"ק סבר דמו כל דמו ור"י סבר דמו ואפי' ורשב"ג סבר דמו המיוחד פירש לפום פשטא שלש מחלוקת בדבר ור"י חולק הוא עם ת"ק ואין הלכה אלא לת"ק וכן פסק ר"י ז"ל אבלהרי"ף ז"ל פסק כר"י וטעם דבריו משום דהא קי"ל דכל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים דאפי' למ"ד במה לחלוק אימתי לפרש ואפי' בבריית' קאמר דלהא לא אמר' במשנתינו ועוד דאף במשנתינו קתני אימתי והא דאמרינן הכא ת"ק סבר היינו דלפום פשטא סבר הכא פירושו דמתני' עד שבא ר"י ופי' ואפשר דרשב"ג נמי מפרש הוא אלא שחולק עם ר"י בפי ת"ק והלכה כר"י כדקתני במתני' וזהו הפסק הנכון ובמהדורא קמא הארכתי בזה יותר בס"ד.

מתני' במה מכסין וכו' בסיד בחרסית פ"ה חרסית שחיקת חרסי: ולא נהירא דבמתני חצי לה תרווייהו. לכך הנכון דחרסית מין סיד הוא שעושין מן חרסים.

כלל אמר רשב"ג וכו' עיקר הפירוש דלכ"ע רשב"ג לפרש דברי חכמי' בא וליתן כללא למילתייהו דאין מכסין בדבר שאינו נקרא עפר ממש עד שיהא לו טבעו של עפר שיהא מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם שאינו מתערב עם הדם כגון כלי ומגופה ולאפוקי שחיקת כלי מתכות שאינו מגדל צמחים וכיוצא בו ומיהו כל שהוא נקרא עפר והוא דבר מתערב אע"פ שאינו מגדל צמחים מכסין בו, והיינו דמכסין בעפרות זהב כדאי' בגמ'. והא דקתני בבריית' שמפסין בשחיקת אבנים ובנעורת פשתן איכא מאן דמפרש דפליג אדרשב"ג וסבירא ליה דכל דבר דק שיצא מן הקרקע כמות שהוא מכסין ואע"ג שאינו מגדל צמחים ולאפוקי דבר גם וסובין וקמח ומורסן שהם עצמן לא יצאו מן הקרקע ואיכא מאן דמפרש דתני ברא לא פליג. וסבירא לי' דשחיקת אבנים מגדל צמחים הוא וזה יותר נכון:

גמרא ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים כבר פירשנהו דהנהו מגדלי צמחים נינהו אלא שקדמת שלף יבש וכדאמרי' בפ' מרובה גבי חרסי' דלית בי' הנאה לומר שהטרחה יותר על השוכר וכן פי ר"ת ז"ל.

המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השמיני במה מכסין ובמה אין מכסין ואמר על זה במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשן וכן לא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו אמר הר"מ פי' אל יקשה בעיניך שאמר רבן שמעון בן גמליאל העקר הזה שמפרש הסיד והחרסית ומגופת האבנים והלבנה אין מגדלין צמחים לפי שענין מה שאמר וכונתו הוא הדבר שהיה בתחלתו מגדל צמחים מכסים בו אע"פ שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו וכבר ביארנו לך שהעקר בידינו אין למדין מן הכללות הלא תראה שנעורת של עץ הדקה וכן נעורת של פשתן מותר לכסות בהם אע"פ שאין מגדלין צמחים לעולם ודע שכל מה שקראתו תורה עפר מכסין בו ולפיכך מותר לכסות באפר כל דבר שנשרף ואפי' בגדים או בשר הואיל וקרא הכתוב אפר פרה אדומה עפר שנאמ' מעפר שרפת החטאת וכן שפיית הזהב בלבד מכל המתכות שנתכות באש שנ' ועפרות זהב לי ודע שהמתכות שאינן ניתכות כגון הברזל ואבן התכלת שקורין אותו בלשון ערב לאזורא"ד ובלשון לעז לאצלי זארניך בלעז ארפומינט מכסין בהם אבל הזינגר שנקרא בלעז וירדיט והאלביץ שנקרא בלעז בלאנקיט והדומה להם אין מכסין בהם מפני שהם כשפיית הנחשת והעופרת חשובים וכבר זכרנו ששפיית כל המתכות אין מותר לשחוט בתוכן אלא הזהב בלבד וכל אלו הענינים מקובלים יש מהם שיש להם רמז בכתוב ויש מהם שאין להם רמז אלא קבלה בלבד:

אמר המאירי במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ר"ל חרסים כתושים ושחוקים ויש מפרשים חרסית עפר הנקרא ארזילא וקורא לה כן על שם שעושין ממנה כלי חרס ומ"מ בבריתא נראה לפי' ראשון שהזכירו בה שחיקת חרסים וכן מכסין בלבנה ומגופה שכתשן עד שנידוקו כעפר שכל אלו כעפר הם והדם נבלע בהם אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא במגופה ולא בלבינה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי שאין זה כסוי הדומה לכסוי שבעפר וכן הדין שלא יכסה באבנים:

כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל פי' לבאר דברי תנא קמא כל שמגדל צמחים מכסין בו כגון אלו שהזכרנו בראש המשנה שאם נוטעין בהם עשבים הנצמחים כבר על ידי מים מעמידין אותן על חיותן אע"פ שאם זורעין בו אינו מצמיח ושאין מגדל צמחים כגון אלו שבסוף המשנה שמרוב גסותן אין מעמידין עשבים על חיותן כלל אין מכסין וכלל זה אינו אלא בדבר שאינו נקרא לא אפר ולא עפר אבל דברים הנקראים אפר או עפר [אין] צריכין בהם לכלל זה:

בד"ה משקה טבול יום כו' וא"ת דהכא משמע דט"י מטמא משקה דתרומה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה משקה דקדשים במקום משקה דתרומה ולא ידענא כוונתו דהא ודאי במשקה דתרומה מיירי הכא כמו שהוכיחו התוס' והטבול יום הוא שני ומשקה דתרומה נעשה שלישי לעשות רביעי בקודש ואהא מייתי שפיר משמן שנפסל בט"י דהיינו נמי שמן של תרומה כדמוכח הסוגיא שם ונעשה שלישי לעשות רביעי בקודש אבל משקה דקודש שנגע בט"י נעשה שני ומטמא בקדשים עוד אחד לעשות רביעי כמ"ש בהדיא לעיל וק"ל:

בא"ד ועוד נראה דהכא כו' כאבא שאול דאמר ט"י תחלה לקודש כו' עכ"ל פי' כיון דלגבי נגיעת קודש הוו ט"י תחלה לקודש לאבא שאול אית לן למימר נמי הכא נחות דרגא והוי ט"י שני לתרומה לעשות רביעי בקודש כדמוכחת הסוגיא דפ"ב דנדה אבל לרבנן דפליגי עליה בנגיעת ט"י בקודש גופיה אינו אלא לפסול ואינו עושה רביעי לקודש וק"ל:

בא"ד אלא במשקין תרומה איירי. שהן עצמן טמאים ואין מטמאין אפי' קודש אלא פוסלין את הקודש:

בא"ד וא"ת דהכא משמע דטבול יום מטמא משקה דתרומה וכו' שהמשקה הוא טמא לענין שעושה רביעי בקודש. ר"ל שהקודש הוא נפסל וא"כ היכי בעי למימר בפ"ק דפסחים וכו' התוס' קצרו דבריהם כאן וגם לשונם מגומגם ועיין שם פ"ק דפסחים דף י"ד ושם איירי בשמן של תרומה שנפסל בטבול יום וכן צ"ל דהוסיף רבי עקיבא היינו דהתם כדרבי חנינא דאמר וכו' טמא וטמא וכו' והכא כדר' עקיבא שמן שנפסל וכו':

בא"ד ועי"ל דהכי קאמר שזה טמא למינו לקודש וזה פסול בתרומה וכו' כצ"ל ר"ל שקודש מטמא מינו קודש ושמן של תרומה אינו טמא לפסול מינו דהיינו תרומה אלא שהוא עצמו פסול ואין פוסל תרומה שהיא מינו אלא קדשים:

ד"ה רבנן סברי דמו כל דמו וכו' וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז וכו'. ר"ל ולא גרסי בברייתא קמייתא מלמד שכל דמו חייב לכסות ולכך י"ל דאימתי דר' יהורה בא לפרש ולא פליגי ר' יהודה ורבנן בזה אבל לספרים שלפנינו דגרסי' בברייתא קמייתא דהוא רבנן דר"י מלמד שכל דמו חייב לכסות ע"כ פליגי רבנן אר"י דהא אמרי דכל דמו חייב לכסות וק"ל ועיין בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ס"ה ותמצא שם זאת הסוגיא בפלוגתא דר"י ורבנן מבוארת גמרא ותוס':

רש"י בד"ה מ"ש כו' מעיינות ומ"ש כו' הד"א:

בד"ה אגפיים כו' גדותיה. נ"ב פי' של אגפי גדותיה:

תוס' בד"ה חרסית כו' לבנה כתושה כו'. נ"ב ולפי מה שאפרש לקמן לא קשה מידי:

בד"ה כל דבר כו' באלו עוברין אלא בעין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה חוץ ממשקה שהוא אה"ט. כגון כו' זובו כו'. כצ"ל בל"ו:

בא"ד ומשקין אחרים היוצאים ממנו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מ"ש זב. טומאת תחילה במשקין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אגפיים. כותלי בה"ש כו'. לכאורה יל"פ אגפי הגומא שהדם כנוס שם וכדפי' במתניתין דם הניתז חוץ לגומא:

רש"י ד"ה אבל כסה דה"נ. ולרשב"ג דה"נ כולי' בעי כסוי. ק"ל לפ"ז מאי קאמר בד"א שלא כיסה דה"נ. ממ"נ אם דם הניתז הוא דה"נ אפי' כיסה דה"נ נמי ליחייב דהא דה"נ כולי' בעי כיסוי וכמו לרבנן לשיטתייהו. ואם הוא אינו דה"נ אפי' לא כיסה דה"נ נמי ליפטור כיון דאין המצוה אלא בדה"נ:

תד"ה רבנן. ומיהו לרמי ב"ח ורב חסדא כו'. בד"ח נמחק ור"ח. אמת דבפ' ז"ב לא נזכר כלל. אבל גם ברא"ש ור"ן איתא ר"ח כאן. ונ"ל דיכוונו למה שאמר ר"ח בשלהי פ' חלון ז"א חלוקין עליו חביריו על ר"י ע"ש:

תד"ה ור"י. דהא לעיל קאמר ר"י דמו לחלק. הוא בד' פו ב:

תוס׳ (הנמדה"ק) ד"ה משקה וכו׳ היינו אין מטמאין קדש. נ"ב ר"ל המשקין של תרומה שנגעו בטבול הן עצמן טמאין ולא מטמאין אלא פוסלין את הקודש אבל לא פוסלין את התרומה. ומשקין דקודש שנגעו בטבול יום מטמאין נמי את הקודש לעשותו טמא לפסול הנוגע בו הרי רביעי דט"י:

בא"ד אמאי קרי פסול אמאי קרי פסול דתרומה שנפסל בט"י הא אמר הכא דאין פוסל לקודש כצ״ל:

ד״ה כל דבר וכו׳ וצונמא לאו בר זרעים הוא. נ"ב אבל בר פרי הוא. שאילנות גם בין הסלעים הם גדלים כדתנן התם(רפ"ז דכלאים) הבריכה בסלע והמרגלים על פרי העץ נצטוו ביחוד ככתוב. ואם צונמא מלמעלה אינו מעכב גם הזריעה כדאיתא נמי התם בפא"ע גם הטבעים אומרים שהם גדלים ומגדלים הצמחים:

רש"י ד"ה איכא בינייהו וכו' הול הדק. עיין שו"ת ח"צ סימן סא:

אמר רשב"ג במד"א וכו' פירש"י לרשב"ג דם הנפש כולה בעי לכיסוי עכ"ל לא ידעתי מנ"ל דלמא רשב"ג נמי מודה דמו אפי' מקצת דמו המיוחד וסגי בקצת דם הנפש. וצ"ל כיון דפליג את"ק וקאמר במד"א שצריך לכסות גם שעל אגפיים והניתז כשלא כיסה דם הנפש וק' מה יועיל לו כיסוי דמים אלו אם אינם דם הנפש הא לרשב"ג הכל תלי' בדם הנפש וע"כ הכי קאמר כשלא כיסה דם הנפש מבורר שנתערב לו בין הדמים אז צריך לכסות הכל גם הניתז ושבין האגפיים שהרי גם בהם נתערב קצת דם הנפש וצריך לכסות כלו אבל כשכיסה דם הנפש מבורר אין צריך יותר ומוכח מזה דס"ל כל דם הנפש בעי כיסוי. ולפ"ז למאי דקיי"ל דמו אפי' מקצת דמו אפי' נחוש לדרשב"ג מ"מ סגי בקצת דם הנפש עיין הג"ה רמא סי' כ"ח סט"ו וק"ל:

ואלו ואלו אין מטמאין. דלא גזור בהו רבנן טומאה: ואלו ואלו תחלה. שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן (לעיל דף לד.) כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום: תחלה. ראשון לטמא שני והשני שלישי: חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה. כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה (דף נד:) שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה: שרץ. כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו: הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת. מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה: לא קלין שרץ וחמורין זב. אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב (במדבר ו) על נפש מת: מאי שנא זב דגזור רבנן. מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור: זב. לפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל: אמר רבי יהודה כו'. לקמיה מפרש טעמיה: אגפיים. כותלי בית השחיטה ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה: אבל כסה דם הנפש כו'. ושלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי: רבנן סברי דמו כל דמו. משמע: מתני' חרסית. שחיקת חרסים: מגופה. שעל פי חבית: גמ' איכא בינייהו דצריך ולא צריך. ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור: דמיפריך איפרוכי. ביד: נעורת. ארישט''א שמנערין מן הפשתן:

בטבול יום הוי שני ומטמא את הקדשים לעשות רביעי והכא קתני אלו ואלו אין מטמאין והך משקה טבול יום על כרחך כחזרו לומר דהתם אתא מדקתני בסיפא התם ואם נפל מרוקה או מדם טהרה שלה על ככר של תרומה טהור וקאמר עלה בגמרא כדתנן משקה טבול יום כו' ואלו ואלו אין מטמאין ולא מצי נמי למימר דמיירי הכא במשקין דחולין שנעשו על טהרת הקדש דתורת חולין גמורין יש להם כחזרו לומר דאפילו נוגעת במים לא פסלי והכא קתני אין מטמאין קדשים אבל מיפסל פסלי אלא במשקין תרומה איירי והא דקתני ואלו ואלו אין מטמאין היינו אין מטמאים קדש אבל תרומה מיפסל נמי לא פסלי כדתנן התם נפל מרוקה או מדם טהרה על ככר של תרומה טהור וא''ת דהכא משמע דטבול יום מטמא משקה דקדשים לעשות רביעי בקדש ואם כן היכי בעי למימר בפ''ק דפסחים (דף יד.) גבי הא דהוסיף רבי עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום להדליק בנר שנטמא בטמא מת ומוקי לה הש''ס בנר כלי מתכות דהוה כחלל חרב ואבי אבות הטומאה והיינו דמוסיף רבי עקיבא ופריך ונוקמא בכלי חרס ומאי הוסיף דאילו התם היינו הא דרבי חנינא דאמר לא נמנעו לשרוף הבשר טמא וטמא והכא שמן שנפסל בטבול יום פסול וטמא אמאי קרי פסול לשמן שנפסל בטבול יום הא אמר הכא דפוסל קדש ויש לומר דהתם מיירי מדאורייתא והכא מדרבנן ועוד י''ל דהכי קאמר התם שזה טמא למינו לקדש וזה פוסל בתרומה שהוא מינו ועוד נראה דהכא ומתניתין דנדה כאבא שאול דאמר טבול יום תחלה לקדש ורבי עקיבא דפסחים כרבנן דמעילה (דף ח:) דטבול יום אפילו קדש לא מטמא אלא פוסל דתנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ודייק ליפסל אין לטמויי לא מני רבנן היא כו' ובהדיא תניא בפרק (כשם דף כט) דרבי עקיבא כדרבנן הוסיף רבי עקיבא הסולת והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן משמע דדוקא פסל אבל מטמא לא: רבנן סברי דמו כל דמו. ואע''ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאימתי דרבי יהודה לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסינן בסוף חלון (עירובין פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי וכו' ואומר ר''ת דהכא הלכה כרבי יהודה דמתניתין כוותיה אתיא דאע''ג דבברייתא על כרחך בא לחלוק במתניתין אתא לפרש ומיהו לרמי בר חמא (ורב חסדא) משמע בזה בורר (סנהדרין דף כה.) דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי רבנן ולרבי ירמיה בפ''ק דגיטין (דף ז: ושם ד''ה אומר) הוי לחלוק אע''ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי יהודה והא רבנן והיא משנה במסכת חלה (פ''ב מ''ב) וי''ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רבי יהודה כו' תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו כו' רשב''ג אומר כו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא באה לפרש והא דקאמר ורבנן סברי אדרבנן דרשב''ג קאי: ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. תימה דבפ''ק דבכורות (דף ג.) סברתם הפוכה דרבנן סברי בכור אפילו מקצת בכור כתיב כל עד דאיכא כוליה ורבי יהודה סבר בכור כוליה בכור כתיב כל דאפילו כל דהו ואומר ר''ת דהכא הוי כמו התם דמשום דדם כוליה דם משמע קא''ר יהודה דמו מקצת דמו דוי''ו דדמו אתא לאפוקי ממשמעותיה דדם כדאמרינן התם כתב כל דאפילו כל דהו וקשה לפירושו דהא לעיל קאמר רבי יהודה דמו לחלק ועוד לפי מה שפוסק ר''ת הכא כרבי יהודה קשה הלכתא אהלכתא דאמרינן בבכורות (שם:) לית דחש להא דרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייב בבכורה לכן נראה שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש''ס מדמה כי ההיא דבתולה מקצת בתולים דמדמה בפרק אלמנה נזונית (כתובות צז:) לפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף דהוו ענין אחד דכשנתמעטו בתוליה ונשארו מקצתן כאילו נשארו כולן וכן כסף אשה בכתובתה כשנשאר מקצתה יש לה מזונות כאילו נשאר כולה אבל שה מקצת שה דפליגי רבי אליעזר ורבנן ופלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן בכל נפש וחמש ולא חצי חמש וחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אין לדמותם יחד ועוד יש לתרץ דלא תקשה דרבי יהודה אדרבי יהודה דבכורות דהתם דווקא משמע ליה בכור כוליה בכור דקרא מסתמא משתעי בסתם בהמות דכולה דישראל בבהמת ישראל א''נ משום דכתיב כל בכור בישראל משמע כוליה דישראל כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) בישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל: חרסית. פי' בקונטרס במרובה (ב''ק דף סט.) לבנה כתושה וא''א לומר כן דהכא חשיב תרוייהו וכאן פי' בקונטרס חרסית שחיקת חרסין וגם על זה קשה דברייתא בגמרא חשיב תרווייהו: כל דבר המגדל צמחים כו'. לאו לפלוגי אתא אלא לעשות כלל לדבר ואם תאמר והא חרסית אין מגדל צמחים כדמשמע במרובה (שם) דאמר סימנא כי חרסית דליכא הנאה מינה ואומר ר''ת דלעולם מגדל וליכא הנאה מינה דקאמר היינו שאינו מוציאה כדי נפילה ואין ראיה מן המדרש דקאמר אם חרסית היא פירותיה רזין דהא קאמר נמי ואם צונמא היא פירותיה שמנים וצונמא לאו בר זרעים היא כדקאמרינן באלו עוברין (פסחים דף מז:) אלא כעין חרסית וכעין צונמא קאמר:

דף פח - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד