חולין צב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

ומתרצינן: "ברוך" לא המלאכים אומרים אלא אופנים, שהם מכסא הכבוד עצמו הוא דאמרי ליה, וכי אמרינן שאין מלאכי השרת מזכירין את השם אלא אחרי ג' תבות איירי במלאכים.

ואיבעית אימא, כיון דאיתיהיב רשותא למלאכים להזכיר את השם לאחר שאמרו שלש תיבות של "קדוש", איתיהיב להם רשות לאחר שהזכירוהו, מעתה, להזכירו אפילו ללא הקדמת שלש תיבות.

כתיב בספר הושע על מלחמתו של יעקב במלאך: "וישר אל מלאך, ויוכל. בכה, ויתחנן לו".

איני יודע מי נעשה שר למי? האם הפירוש הוא: וישר יעקב אל מלאך - שיעקב נעשה שר על המלאך, ויוכל יעקב לו.

או שהכונה היא: וישר אל יעקב מלאך - שהמלאך נהיה שר על יעקב, ויוכל המלאך לו.

כשהוא אומר "כי שרית עם אלקים, ותוכל" הוי אומר: יעקב נעשה שר למלאך!

וכן הא דכתיב "בכה ויתחנן לו". איני יודע מי בכה למי?

כשהוא אומר: "ויאמר שלחני", הוי אומר: מלאך בכה ליעקב!

כתיב "כי שרית עם אלקים ועם אנשים".

אמר רבה: רמז רמז לו המלאך ליעקב, שעתידים שני שרים לצאת ממנו: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל! שהנשיא שבארץ ישראל הוא "סמוך" לדון דיני קנסות, ונקרא "אלהים", כמו שנאמר "עד האלהים יבא דבר שניהם". ו"עם אנשים" היינו ראש הגולה שאינו "סמוך". מכאן רמז לו - גלות! שהזכיר לו את ראש הגולה.

כתיב בחלום שר המשקים "ובגפן שלשה שריגים". אמר רבי חייא בר אבא אמר רב: אלו שלשה שרי גאים, שהם עשירים ומקורבים למלכות, היוצאים מישראל בכל דור ודור. [שגפן רומז לישראל, שנמשלו לגפן].

פעמים ששנים מהם כאן, בבבל, ואחד בארץ ישראל. פעמים ששנים בארץ ישראל ואחד כאן.

יהיבו רבנן עינייהו ברבנא עוקבא ורבנא נחמיה בריה ברתיה דרב שהם שני "שרי גאים" שבבבל.

רבא אמר: שלשה שריגים - אלו שלשה שרי גויים, שהם מלאכים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

תניא: רבי אליעזר אומר:

"גפן" - זה העולם.

"שלשה שריגים" - זה אברהם יצחק ויעקב.

"והיא כפורחת עלתה נצה" - אלו האמהות, שהנץ אינו חשוב כמו השריג שהוא ענף קשה.

"הבשילו אשכלותיה ענבים" - אלו השבטים!

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: וכי מראין לו לאדם בחלום מה שהיה? והלא אין מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות!? והרי כל אלו כבר היו.

אלא, "גפן" - זה תורה.

"שלשה שריגים" - אלו משה ואהרן ומרים.

"והיא כפורחת עלתה נצה" - אלו סנהדרין.

"הבשילו אשכלותיה ענבים" - אלו צדיקים שבכל דור ודור, העתידים להיות.

אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו לדברי רבי אליעזר המודעי, דמוקים ליה כוליה קרא בחד מקום. שרבי אליעזר המודעי אומר:

"גפן" - זה ירושלים.

"שלשה שריגים" - זה מקדש, מלך, וכהן גדול.

"והיא כפורחת עלתה נצה" - אלו פרחי כהונה המשרתים במקדש.

"הבשילו אשכלותיה ענבים" - אלו נסכים שהיין נעשה מענבים.

רבי יהושע בן לוי מוקים לה לקרא במתנות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל.

דאמר רבי יהושע בן לוי: "גפן" זה - תורה.

"שלשה שריגים" זה באר, עמוד וענן, ומן.

"והיא כפורחת עלתה נצה" - אלו הבכורים! שנתן להם ארץ משובחת בפירות שמביאין מהם בכורים.

"הבשילו אשכלותיה ענבים" - אלו נסכים שמביאין אותן מענבי ארץ ישראל.

רבי ירמיה בר אבא אמר:

"גפן" - אלו ישראל וכן הוא אומר "גפן ממצרים תסיע" שהוציא את ישראל ממצרים.

"שלשה שריגים" - אלו שלשה רגלים, שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה.

"היא כפורחת" - הגיע זמנן של ישראל לצאת ממצרים, ולפרות ולרבות. וכן הוא אומר "ובני ישראל פרו וישרצו".

"עלתה נצה" - הגיע זמנן של ישראל ליגאל. וכן הוא אומר בפורענות שהקב"ה יביא על בבל "ויז נצחם [דמם - שהדם הוא תוקפו ונצחונו של האדם] על בגדי, וכל מלבושי אגאלתי", יהיו מגואלים בדם. וכמו כן כן "עלתה נצה" ביאורו הוא שהגיע הזמן להזות דם נצחן של מצרים. "הבשילו אשכלותיה ענבים", הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה.

והיינו דאמר רבא: שלשה כוסות האמורות במצרים בחלום שר המשקים למה? אחד ששתה בימי משה. ואחד ששתה בימי פרעה נכה בזמן נבוכדנצר. ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים לעתיד לבא.

אמר ליה רבא אבא לרבי ירמיה בר אבא: כי דריש להו רב להני קראי דחלום שר המשקים באגדתא, כוותך דריש להו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו ישראל כגפן נמשלה כדלעיל, שנאמר "גפן ממצרים תסיע": זמורות שבה אלו בעלי בתים. כשם שהזמורות עיקר הגפן כך בעלי בתים, מתקיימין ישראל על ידיהם, שהם גומלי חסדים ומחזיקים ידי עניים ומשחדים בממונם את המלכות. אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים. עלין שבה אלו עמי הארץ. כמו שהעלין מגינים על האשכולות שלא ינזקו משמש ורוח, כך עמי הארץ חורשין וזורעים לצורך תלמידי חכמים.

קנוקנות שבה, ענבים שלא התבשלו שאין בהם שום תועלת, אלו ריקנים שבישראל.

והיינו דשלחו מתם מארץ ישראל: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, האשכולות יבקשו רחמים על העלין, דאילמלא עליא, לא מתקיימין איתכליא. וכך מסייעים כל חלקי עם ישראל לתלמידי החכמים.

כתיב "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: "ואכרה" - אין "כירה" אלא לשון "מכירה", שנאמר "בקברי אשר כריתי לי", שיעקב קנה מעשיו את הקבר, "בחמשה עשר" זה ט"ו בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים, "כסף" אלו צדיקים וכן הוא אומר "צרור הכסף לקח בידו" [עיין רש"י] שהקב"ה אומר שקניתי את עם ישראל בט"ו בניסן בשביל הצדיקים. "חמר שערים" שהוא שלשים סאה "ולתך שערים" שהוא חמשה עשר סאה אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהם. ואיני יודע אם שלשים כאן בבבל וט"ו בארץ ישראל או אם שלשים בארץ ישראל וט"ו כאן? כשהוא אומר "ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" הוי אומר: שלשים בארץ ישראל ששם בית ה' וט"ו כאן.

אמר אביי: ורובייהו של הצדיקים שבארץ ישראל משתכחי בבי כנישתא דתותי אפתא מתחת ליציע בבית הכנסת.

והיינו דכתיב "ואומר עליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו". שהקב"ה אמר להם: אם אתם חוטאים, החזירו לי את הצדיקים שהייתם מקבלים בזכותם שכר.

"וישקלו את שכרי שלשים כסף" מלמד הכתוב שלעולם יהיו בישראל שלשים צדיקים.

רב יהודה אומר: אלו שלשים צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימין עליהם.

עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה.

ומשיבים: "ברוך כבוד ה' ממקומו" אינו נאמר על ידי השרפים, אלא האופנים הוא דאמרי ליה [שאומרים אותה], ולא באופנים אמר רב את דבריו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כיון דאתיהיב רשותא [שכבר ניתנה רשות] למלאכים להזכיר את השם, לאחר שלוש תיבות "קדוש" שאמרו, אתיהיב [ניתנה] להם רשות להזכיר אף אחרי שתי תיבות.

א ועוד בדרשות הכתובים בענין מאבק יעקב והמלאך, נאמר בנביא בתיאור מאבק זה "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו" (הושע יב, ה). אכן מכתוב זה כשלעצמו איני יודע מי נעשה שר למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב? ולכן כשהוא המלאך אומר ליעקב לאחר המאבק "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כח), הוי אומר כי יעקב הוא זה שנעשה שר למלאך.

וכן בהמשך דברי הנביא "בכה ויתחנן לו", איני יודע מי הוא זה שבכה והתחנן למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב. אבל כשהוא המלאך אומר ליעקב "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (בראשית שם, כו), הוי אומר: המלאך הוא זה שבכה והתחנן ליעקב.

ב ועוד בדרשות הכתובים הללו. נאמר כי אמר המלאך ליעקב "כי שרית עם אלהים ועם אנשים", אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים (מנהיגי אומה) לצאת ממנו, והם ראש הגולה שבבבל, והנשיא שבארץ ישראל. ומכאן גם שרמז לו על גלות עם ישראל העתידה להיות.

וכן בחלומו של שר המשקים במצרים "ובגפן שלשה שריגים" (שם מ, י), אמר רב חייא בר אבא, אמר רב: אלו שלשה שרי גאים ("שריגים"), מנהיגים נישאים, היוצאים מישראל בכל דור ודור, בבבל ובארץ ישראל. ומאלה פעמים שמקומם של שנים מהם הוא כאן בבבל ומקומו של האחד הנוסף הוא בארץ ישראל, ופעמים שמקומם של שנים מהם הוא בארץ ישראל ומקומו של האחד הנוסף הוא כאן בבבל. ומסופר כי יהיבו רבנן עינייהו [נתנו חכמים עיניהם] כדוגמה לשני מנהיגי הדור הגרים בבבל, ברבנא [ברב] עוקבא ורבנא [ורב] נחמיה בני ברתיה [בני בתו] של רב שהיו מבית ראש הגולה.

רבא אמר בפירוש הכתוב "ובגפן שלושה שריגים": אלו שלשה שרי גוים (מלאכים הממונים על אומות העולם) שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

ג ועוד מדרשות חכמים על הכתוב "ובגפן שלושה שריגים", תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: "גפן" — זה העולם, "שלשה שריגים" — זה אברהם יצחק ויעקב, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו האמהות, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו השבטים.

אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: וכי מראין לו לאדם, כדרך שהראו לשר המשקים במצרים בחלומו, את מה שכבר היה? והרי האבות והאמהות והשבטים כבר היו! והלא אין מראין לו לאדם בחזון אלא מה שעתיד להיות! אלא כך יש לדרוש מקרא זה: "גפן" — זה תורה, שעתידים ישראל לקבלה במעמד הר סיני, "שלשה שריגים" — אלו משה ואהרן ומרים שעתידים להנהיג את ישראל כשיצאו ממצרים, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו סנהדרין שעתידים לשפוט ולהנהיג את ישראל. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הצדיקים שעתידים להיות בכל דור ודור.

אמר רבן גמליאל: בפירוש מקרא זה, אף שדרשוהו ר' אליעזר ור' יהושע, עדיין צריכין אנו לדבריו של ר' אלעזר המודעי, שהוא גדול באגדה, דמוקים ליה כוליה בחד מקום [שמעמיד את כל דברי הכתוב במקום אחד]. שכך היה ר' אלעזר המודעי אומר: "גפן" — זה ירושלים, "שלשה שריגים" — זה מקדש, מלך, וכהן גדול, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פרחי כהונה, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו נסכים.

ומביאים עוד בדרשת כתוב זה כי ר' יהושע בן לוי מוקים לה [מעמיד, מפרש אותו] בענין המתנות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל. שכך אמר ר' יהושע בן לוי: "גפן" — זו התורה, שניתנה לעם ישראל בסיני. "שלשה שריגים" — זה מתנות הבאר, עמוד ענן, ומן שניתנו לישראל במדבר. "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פירות ארץ ישראל, שהנחילה הקדוש ברוך הוא לישראל מלאת פירות הראויים להביא מהם את הבכורים. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הנסכים הבאים מענביה.

ואילו ר' ירמיה בר אבא העמיד את הכתוב כמדבר בעם ישראל, שכך אמר בדרשת הכתוב: "גפן" — אלו ישראל, וכן הוא אומר בתיאור עם ישראל היוצא ממצרים: "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ" (תהלים פ, ט—י), "שלשה שריגים" — אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן לירושלים בכל שנה ושנה, "והיא כפורחת עלתה נצה" — הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא הכתוב אומר בתיאור התרבות בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז),

"עלתה נצה" — הגיע זמן של ישראל ליגאל, וכן הוא, הכתוב, אומר בתיאור הגאולה ונקמת ה' באויביהם: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיהו סג, ג), "הבשילו אשכלותיה ענבים" — הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה.

והיינו [וזהו] שאמר רבא: שלשה כוסות האמורות במצרים בחלומו של שר המשקים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא) למה? — כנגד שלוש כוסות תרעלה שעתידה מצרים לשתות: אחד, ששתה העם המצרי בימי משה בעשרת המכות וקריעת ים סוף. ואחד ששתה בימי פרעה נכה (בחורבן שהמיט עליה נבוכדנצר מלך בבל), ואחד שעתידה מצרים לשתות עם כל הגוים לעת ימות המשיח.

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' ירמיה בר אבא: כי דריש להו [כאשר דרש אותם] רב להני קראי באגדתא [את הפסוקים הללו באגדה], כוותך דריש להו [כמוך דרש אותם], ולא כדרשות האחרות.

ומוסיפים כי כדרך שדרש ר' ירמיה בר אבא את הכתוב "גפן" כמתאר את עם ישראל, כך גם אמר ר' שמעון בן לקיש: אומה זו ישראל כגפן נמשלה. וכשם שיש בגפן זמורות (הענפים), ואשכולות (ענבים), ועלים, וקנוקנות (כעין חוטים שבהם נאחזים ענבי הגפן), כן יש בעם ישראל. זמורות שבה — אלו הם בעלי בתים, שכשם שזמורות הגפן נושאות עליהן את האשכולות והעלים והקנוקנות, כן בעלי הבתים הם המקיימים בממונם את כלל האומה. אשכולות הענבים שבה — אלו הם תלמידי חכמים, שהם הפרי. העלין שבה — אלו הם עמי הארץ המגוננים על תלמידי החכמים בעם ישראל, כדרך שהעלים מגינים על אשכלות הענבים. ואילו הקנוקנות שבה — אלו הם הריקנים שבישראל, וכעין הקנוקנות, שאינן תורמות דבר לאשכולות הענבים.

והיינו [וזהו] ששלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: בבקשה: ליבעי רחמים איתכליא על עליא [יבקשו רחמים, יתפללו האשכולות על העלים], שכן אילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא [העלים לא יתקיימו האשכולות].

ד למעלה דובר בענין ראשי עם ישראל שבבבל ושבארץ ישראל, ובענין זה מביאים עוד. שכן נאמר "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג, ב), ובפירוש פסוק זה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יהוצדק: אין כירה האמור בכתוב זה ("ואכרה") אלא לשון מכירה, שכן נאמר בדברי יעקב ליוסף "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (בראשית נ, ה), ואין הכוונה אלא לקנין הקבר (מידי עשיו), ולא שנחפר כבר הקבר.

"בחמשה עשר" — זה חמשה עשר בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים, "כסף" — אלו צדיקים, וכן הוא אומר "צרור הכסף לקח בידו" (משלי ז, כ),

"חומר שעורים ולתך שעורים" — אלו ארבעים וחמשה צדיקים שהעולם מתקיים בהם. שכן מידת חומר היא בת שלושים סאה, ומידת הלתך היא בת חמישה עשר סאה, ומסתכמים שניהם בארבעים וחמש סאים, כמניינם של הצדיקים. כאשר שלושים מהם נמצאים במקום אחד וחמישה עשר במקום אחר, ומתוך הכתוב הזה עדיין איני יודע אם השלשים נמצאים כאן בבבל והחמשה עשר בארץ ישראל, ואם השלשים בארץ ישראל והחמשה עשר כאן. ואולם כשהוא הכתוב אומר: "ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" (זכריה יא, יג), הוי אומר: שלשים הצדיקים נמצאים בארץ ישראל וחמשה עשר כאן בבבל.

אמר אביי: ורובייהו [ורוב] חמישה עשר הצדיקים שבבבל משתכחי בבי כנישתא דתותי אפתא [מצויים בבית הכנסת שמתחת ליציע]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] עוד בנבואת זכריה (שם יב) בדברי ה' לאומות העולם "ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף". שיחזירו לה' את שלושים הצדיקים, שהיו מקבלים בעבורם שכר.

ר' יהודה אומר: אלו שלשים צדיקי אומות העולם, שבזכותם אומות העולם מתקיימים עליהם. עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח מתחילה, ואולם הם אין מקיימין מהם אלא שלשה בלבד, ואלו הן: אחת —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers that it is the ofanim who say the verse: “Blessed be the glory of the Lord from His place,” as the next verse mentions “the noise of the ofanim” (Ezekiel 3:13), and Rav Ḥanina’s statement citing Rav was referring not to ofanim but to ministering angels. And if you wish, say that once permission has been given to them to mention the name of God after three words when they say: “Holy, holy, holy,” permission is also given to them to mention the name of God again while praising Him even after fewer than three words.

The Gemara continues to discuss Jacob wrestling with the angel. The prophet states: “So he strove [vayyasar] with an angel, and prevailed; he wept, and made supplication to him; at Beth El he would find him, and there he would speak with us” (Hosea 12:5). From this verse I do not know who became master [sar], i.e., was victorious, over whom. When another verse states: “And he said: Your name shall no longer be called Jacob, but Israel; for you have striven with angels and with men, and have prevailed” (Genesis 32:29), you must say that Jacob became master over the angel.

The verse in Hosea states: “He wept, and made supplication to him.” From this verse I do not know who cried to whom. When another verse states: “And he said: Let me go, for the dawn has risen” (Genesis 32:27), you must say that the angel cried to Jacob.

The verse states: “And he said: Your name shall no longer be called Jacob, but Israel; for you have striven with angels [elohim] and with men, and have prevailed” (Genesis 32:29). Rabba says: The angel intimated to Jacob that in the future two princes would emerge from him: They are the Exilarch who is in Babylonia and the Nasi who is in Eretz Yisrael. And from here he also intimated to Jacob that there would be an exile.

Similarly, with regard to the dream of Pharaoh’s butler, the verse states: “And in the vine were three branches [sarigim]; and as it was budding, its blossoms shot forth, and its clusters brought forth ripe grapes” (Genesis 40:10). Rav Ḥiyya bar Abba says that Rav says: These three branches refer to the three proud princes [sarei ge’im] who emerge from the Jewish people in each and every generation. There are times when two are here in Babylonia and one is in Eretz Yisrael, and there are times when two are in Eretz Yisrael and one is here in Babylonia. When this was stated in the study hall, the Sages present turned their eyes toward Rabbana Ukva and Rabbana Neḥemya, the sons of the daughter of Rav, who were from the family of the Exilarch and were two leaders of the generation who resided in Babylonia.

Rava says a different explanation of the verse: These three branches [sarigim] are the three ministering angels appointed to oversee the gentiles [sarei goyim], who plead in favor of the Jewish people in each and every generation.

It is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says an alternate interpretation of the verse. “Vine”; this is a reference to the world. “Three branches”; this is a reference to Abraham, Isaac, and Jacob. “And as it was budding, its blossoms shot forth”; these are the matriarchs. “And its clusters brought forth ripe grapes”; these are the twelve tribes, i.e., the twelve sons of Jacob.

Rabbi Yehoshua said to him: But is a person shown in a dream what was in the past? Isn’t it true that one is shown only what will be in the future? Since the patriarchs, matriarchs, and sons of Jacob were all born prior to this dream, the dream was not alluding to them. Rather, the verse should be interpreted as follows: “Vine”; this is a reference to the Torah. “Three branches”; these are Moses, Aaron, and Miriam. “And as it was budding, its blossoms shot forth”; these are the members of the Sanhedrin. “And its clusters brought forth ripe grapes”; these are the righteous people who live in each and every generation.

Rabban Gamliel said: In order to understand this verse (Genesis 40:10) we still need the explanation of Rabbi Elazar HaModa’i, who is an expert in matters of aggada, as he interprets all of the phrases in the verse as referring to one location. Rabbi Elazar HaModa’i says: “Vine”; this is a reference to Jerusalem. “Three branches”; this is a reference to the Temple, the king and the High Priest. “And as it was budding [poraḥat], its blossoms shot forth”; these are the young priests [pirḥei khehunna]. “And its clusters brought forth ripe grapes”; these are the wine libations.

Rabbi Yehoshua ben Levi interprets it with reference to the gifts that God gave the Jewish people, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: “Vine”; this is a reference to the Torah. “Three branches”; this is a reference to the miraculous items that accompanied the Jewish people in the wilderness and sustained and protected them: The well, the pillar of cloud, and the manna. “And as it was budding, its blossoms shot forth”; these are the first fruits that are brought to the Temple. “And its clusters brought forth ripe grapes”; these are the wine libations.

Rabbi Yirmeya bar Abba says: “Vine”; this is a reference to the Jewish people, and similarly another verse states: “You plucked up a vine out of Egypt; You drove out the nations and planted it” (Psalms 80:9). “Three branches”; these are the three pilgrimage Festivals, on which the Jewish people ascend to Jerusalem every year. “And as it was budding, its blossoms shot forth,” means that the time has arrived for the Jewish people to be fruitful and multiply, and similarly another verse states: “And the children of Israel were fruitful, and increased abundantly, and multiplied, and became exceeding mighty; and the land was filled with them” (Exodus 1:7).

“Its blossoms [nitzah] shot forth” means that the time has arrived for the Jewish people to be redeemed. And similarly another verse states: “And their eternity [nitzḥam] is dashed against My garments, and I have redeemed all My raiment” (Isaiah 63:3). “And its clusters brought forth ripe grapes” means that the time has arrived for Egypt to drink the cup of fury, i.e., to receive its punishment.

And this is as Rava said: Why are there three cups stated with regard to Egypt in the dream of Pharaoh’s butler (see Genesis 40:11)? They are an allusion to three cups of misfortune that would later befall Egypt: One that Egypt drank in the days of Moses during the ten plagues and the Exodus; one that Egypt drank in the days of Pharaoh Nekho, the king of Egypt defeated by Nebuchadnezzar; and one that Egypt will drink in the future with all the other nations, when they are punished in the time of the Messiah.

Rabbi Abba said to Rabbi Yirmeya bar Abba: When Rav interpreted these verses homiletically he interpreted them according to the way in which you have interpreted them, and not according to any of the other opinions cited above.

Similar to Rabbi Yirmeya bar Abba’s interpretation of the word vine as an allusion to the Jewish people, Rabbi Shimon ben Lakish says: This nation is likened to a vine. The branches of the vine support the clusters of grapes, the leaves, and the tendrils; these are represented among the Jewish people by the homeowners, who provide financial support for the entire nation. The clusters of grapes on the vine, these are the Torah scholars. The leaves on the vine, which protect the grapes, these are the ignoramuses, who protect the Torah scholars. The tendrils of the vine, which do not directly serve the grapes themselves, these are the empty ones of the Jewish people.

And this is the meaning of the instruction that they sent from there, i.e., from Eretz Yisrael: Let the clusters of grapes pray for the leaves, as were it not for the leaves, the clusters of grapes would not survive.

§ The Gemara cites homiletical interpretations of other verses that pertain to the leaders of the Jewish people in Eretz Yisrael and Babylonia. The verse states: “So I bought her [va’ekkereha] to me for fifteen pieces of silver, and a ḥomer of barley, and a half-ḥomer of barley” (Hosea 3:2). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The term kira, which forms the basis of the verb va’ekkereha, is nothing other than language referring to a sale [mekhira], as it is stated that Joseph said: “My father made me swear, saying: Lo, I die; in my grave that I have acquired [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5).

Rabbi Yoḥanan continues: “For fifteen pieces of silver”; this is a reference to the fifteenth of Nisan, the date on which the Jewish people were redeemed from Egypt. “Silver”; these are the righteous people. And similarly, another verse states: “He has taken the bag of silver with him” (Proverbs 7:20), a reference to God taking the righteous away prior to the destruction of the First Temple (see Sanhedrin 96b).

The verse states: “A ḥomer of barley, and a half-ḥomer of barley.” A ḥomer equals thirty se’a, and a half-ḥomer equals fifteen se’a, totaling forty-five se’a; these are the forty-five righteous individuals in whose merit the world continues to exist. And although the verse alludes to the fact that thirty of these righteous individuals are in one place and fifteen are elsewhere, I do not know if thirty are here in Babylonia and fifteen are in Eretz Yisrael, or if thirty are in Eretz Yisrael and fifteen are here in Babylonia. When it says in a different verse: “And I took the thirty pieces of silver and cast them into the treasury, in the house of the Lord” (Zechariah 11:13), you must say that thirty of the righteous individuals are in Eretz Yisrael and fifteen are here in Babylonia.

Abaye said: And most of the fifteen righteous individuals in Babylonia are found in the synagogue under the upper room. And this is the meaning of that which is written: “And I said to them: If it is good in your eyes, give me my hire; and if not, refrain. And they weighed for my hire thirty pieces of silver” (Zechariah 11:12).

Rabbi Yehuda says: These are the thirty righteous individuals among the nations of the world, in whose merit the nations of the world continue to exist. Ulla says: These are the thirty mitzvot that the descendants of Noah initially accepted upon themselves; but they fulfill only three of them. One of these three mitzvot is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדר ויריעו כל בני אלהים:

אלו שלשה שרי גוים כו'. כלומר גוים כשרין כגון אדרכן דשמשיה לרב:

הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הנסכים. וגם הם היו מתנה לגבי מזבח:

וכן הוא אומר ויז נצחם על בגדי. נצה דורש נצחם:

שלש כוסות האמורין במצרים. וכוס פרעה בידי וגו':

אומה זו כגפן נמשלה. כלומר ישראל:

קנוקנות. סופי ענבים שהם ענבים קשים:

שאלמלא עלייה. כלומר שחורשין וזורעין שאלמלא כן רעב יבא בעולם:

חומר שעורים ולתך שעורים. חומר שלשים סאה לתך ט"ו סאין ואלו הן סך הכל מ"ה סאין ואותם מ"ה סאין אלו מ"ה צדיקים:

דתותי אפתא. אפגריץ בלע"ז:

ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי:

אופנים אמרו ליה פירש"י ז"ל שהם למעלה מן המלאכים והחיות שאומרים קדוש קדוש קדוש. ותימא דהא משמע מן המקראות שהחיות במעלה גדולה יותר כדכתיב כי רוח החיות באופנים. ויש מתרצים דתרי מיני אופני' הם. והנכון דלאופני' שהם קרובי' לארץ לא קפדי עלייהו כולי האי כי הם כעבד לפני המלך. אבל ישראל במעלות חיות הקודש הם אצל הקדוש ברוך הוא כשרים בפני המלך ואפ"ה יש להן רשות יותר מהן:

וכי מראין לאדם מה שהיה כו'. אין זה סותר מה שאמרו בפ' הרואה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לב וכו' דה"ק אין מראין לו לאדם על העתיד להיות אלא מענין הרהורי לבו שהרהר כבר ביום ודו"ק:

אשכולות שבה אלו ת"ח כו'. כדאמרינן בסוף סוטה מאי אשכולות איש שהכל בו ע"ש:

ואכרה לי (בנ') [בחמישה עשר] כסף כו'. אין כירה אלא לשון מכירה כו'. מפורש פ"ק דסוטה:

בט"ו זה ט"ו בניסן כו' כסף אלו צדיקים כו'. יש לעיין דבתחלה קראן כסף שלא במנין ואח"כ קראן שעורים ובמנין מ"ה והוא מבואר בזמן שישראל בכלל עושין רצונו של מקום נקראים כסף ובהפך נקראים סיג כמ"ש ואצרוף כבור סיגיך גו' וסיגים השבת כל רשעי גו' ועד"ז אמר הכתוב כסף נבחר לשון צדיק ולב רשעים כמעט ר"ל לשון צדיק הוא ככסף נבחר שאין בו סיג אבל הרשעים אין לבם ופיהם שוה וכמעט כסף יש בו כי רובו סיג וזש"ה (אשר הוצאתיך) [ויוציא אתכם] מכור הברזל כי בגלות מצרים היה הקב"ה מצרפן ככסף שנצרף בכור הברזל עד שהיו ביום הגאולה שהוא ט"ו בניסן ככסף הזה ע"י מצות מילה ופסח וזהו בזמן הגאולה אבל כשישראל בגלות הצדיקים שבהם נדמו לשעורים כמו שיסד הפייט זרוים כשעורים וע"פ מ"ש בפ' האשה אמר ר"י לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העובדי כוכבים אלא כדי שיתוספו להם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם סאה אלא להכניס ממנה כמה כורים וכן מצינו בצדיקים שנמשלו לשעורים כמ"ש פרק חלק וימד שש שעורים רמז לה ו' צדיקים שיצאו ממנה דוד חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומשיח ולזה בכתוב הזה בגאולת מצרים בט"ו בניסן קראן כסף שאז היו כל ישראל ככסף אבל בגלותם קראן שעורים דהיינו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בגלותן בבבל ובא"י כמ"ש שחלקן אם ל' כאן וט"ו בא"י ואם כו' ובא הכתוב והכריע דכתיב ואקחה שלשים כסף ואשליכהו בית ה' גו' והיינו שלשים צדיקים בא"י כמ"ש אם טוב בעיניכם הבו לי שכרי גו' ואע"ג דלעיל גבי כסף קראן שלא במנין וגבי מנין מ"ה קראן שעורים ע"ש הגלות כמ"ש לעיל הכא דלא איירי אלא באותן ל' שבא"י שלא גלו קראן שפיר כסף ודו"ק:

אלו ל' צדיקי אומות העולם כו'. יש לדקדק לכאורה דהאי קרא הוא רישא דענינא מקרא דהביא לעיל ואקחה שלשים כסף ואשליכהו גו' ומשמע דדריש ליה בצדיקי ישראל והכא דריש האי קרא בצדיקי א"ה ודוחק הוא לומר דפליגי וי"ל דמשמע להו דהנהו צדיקי וישקלו את שכרי שלשים כסף ודאי דצדיקי א"ה קאמר דלא כתיב ביה השליכהו בית ה' אבל בקרא דאקחה שלשים כסף מפורש ואשליכהו בית ה' דמיירי בצדיקי ישראל וק"ל:

גמ' וכל מלבושי אגאלתי כו'. נ"ב לשון מגואל:

שם דתותי אפתא והיינו דכתיב ואומר אליהם כו' כצ"ל. ונ"ב עיין בריש פרק המוכר את הבית בפי' רשב"ם:

גמרא אלו ג' שרי עובדי כוכבים שמלמדים זכות על ישראל כו'. לולי פרש"י הנל"פ דר"ל שרי מטה וכמו שרי גאים היוצאים מישראל. ופליגי בדרשה דגיים מר דריש לי' גאים ומר דריש גוים:

שם אר"ג עדיין צריכין אנו למודעי. ב"ב (י ב) וש"נ:

שם והיא כפורחת הגיע זמנן כו' עלתה נצה הגיע זמנן כו'. כ"ה הגי' בע"י:

שם ואשליך כו' אל היוצר. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה ויוכל. כלומר נשתרר לעומתו המלאך. כ"ה הגי' בע"י. אבל העיקר נ"ל דצ"ל או ה"ק וישר יעקב אל מלאך כלומר נשתרר לעומת המלאך ר"ל שרצה יעקב להשתרר אבל ויוכל המלאך ונצחו ועי' ברי"ף בע"י:

רש"י ד"ה עלתה נצה (הב'). להזות דם נצחן כו'. ר"ל דדריש נצה כמו נצח בחילוף אחה"ע:

גמ׳ אלי ג׳ שרי עובדי כוכבים. נ"ב דריש שריגים שרי גוים:

שם אלא גפן זו תורה וכו׳ גפן זו ירושלים כצ"ל:

שם הגיע זמנן של ישראל להגאל כצ"ל:

רש״י ד"ה עלתה וכו' להזות דם נצחם של מצרים כצ"ל:

"בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ". אֵינִי יוֹדֵע מִי בָּכָה לְמִי (הושע יב, ה). קשא כיון דיליף מן 'כִּי שָׂרִיתָ' (בראשית לב, כט) דיעקב אבינו ע"ה שר על המלאך אם כן ודאי המלאך בכה דמי שנעשה שר למה יבכה?
ונראה לי בס"ד דהיה אפשר לפרש שבאמצע בכה בעת שתקע לו יריכו מחמת הצער שנצטער בכאב שכאב לו ולכן יליף מפסוק 'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי' (בראשית לב, כז) דזה הוא לשון תחנונים שהתחנן המלאך ליעקב אבינו ע"ה ואם כן מוכרח לפרש מה שנאמר 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' קאי על המלאך שהתחנן ליעקב אבינו ע"ה דהוא קאמר לו 'שַׁלְּחֵנִי' שהתחנן לו בזה ועל כן כיון דמפרשינן 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' על המלאך מוכרח לפרש 'בָּכָה' נמי על המלאך דתרי מילי נאמרו ביחד 'בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ'.

אָמַר רָבָא: רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעֲתִידִין שְׁנֵי שָׂרִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ. פירוש שני רמזים על שני דברים האחד על פקידות ראש גולה ונשיא ארץ ישראל והשני על גלות וכדמסיק מכאן רמז לו גלות. והנה לפי פירוש המפרש (בראשית לב, כט) 'שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים' על נשיא שבארץ ישראל 'וְעִם אֲנָשִׁים' על ראש גולה הוה ליה לרבא להקדים בדבריו נשיא שבארץ ישראל קודם ראש גולה כפי סדר הכתוב? ונראה לי בס"ד כי רבא שהיה בבבל חלק כבוד לראש גולה להזכירו בראשנה.
והנה לפי פירוש רש"י ז"ל דמפרש 'אֲנָשִׁים' על ראש גולה יש להקשות מהיכא משמע? ונראה לי בס"ד דידוע דנשיאים של ארץ ישראל היו מזרע דוד המלך ע"ה מצד הנקבות אך ראשי גולה היו מצד הזכרים וכמו שאמרו בגמרא דאמר רבינו הקדוש אנא מנוקבייא ורב הונא ראש גולה מדכדייא ועל כן אם יבא לארץ ישראל אותביניה לעיל מיני ולפי זה נרמז בתיבת 'אֲנָשִׁים' אותיות 'מן איש' כלומר יתרון ראש גולה מפני שהוא בא מן איש זכר ולא מנקבה.

אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גֵּאִים (בראשית מ, י). נראה לי בס"ד שלמים בחכמה ובעושר ובממשלה שהיו קרובים למלכות וזהו שלשה מיני השררה וגאות, 'בְּנֵי בַּרְתֵּיהּ דְּרַב' פירוש שזכות רב הגן עליהם.
ומה שאמר 'פְּעָמִים שֶׁשְּׁנַיִם כָּאן וְאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' נראה לי בס"ד מזדמן כך על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) חד מנייהו כתרי מינן ולכן כדי לרמוז על זה נעשה כך ומה שיזדמן שנים בארץ ישראל ואחד כאן רמז על מה שאמרו בגמרא חד מינן כד סליק להתם הוי כתרי מנייהו ולכן יהיו אחד בבבל ושנים בארץ ישראל לרמוז שהאחד שקול כשנים.
ומה שאמר רבא 'אֵלּוּ שָׂרֵי גּוֹיִם' שמלמדין זכות, נראה לי בס"ד גוים מלאכים כמו שפירש רש"י ז"ל וקרי להו 'גּוֹיִם' כי המלאך גְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ (דניאל י, ו) שהוא ים וזהו 'גֵּאִים גּוֹיִם' רצונו לומר גויה כשיעור ים שהוא תרשיש והם שלשה אחדנברא ממחשבה ואחד מדיבור ואחד ממעשה.

'גֶּפֶן' זֶה הָעוֹלָם 'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' זֶה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב (בראשית מ, י). נראה לי בס"ד כמו הגפן שהוא רך ואינו נושא עצמו להיות זקוף אלא מוכרח לסמכו על כלנסאות או אילנות אחרים כן העולם מצד עצמו רך ומתמוטט וצריך לסמכו על שלשה עמודים שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים שהם כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם האבות אברהם יצחק ויעקב.
'וְהִיא כְפֹרַחַת' אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת שהם מושרשים בשכינה שנקראת 'הִיא'. גם תיבת 'וְהִיא' בהפוך אתוון 'אהו־י' שהוא שם קדוש הרמוז בראשי תיבות אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה (דברים יא, יז) שהוא סוד דעת דנוקבא והוא מספר טובה [22] ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו.
'הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים' אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים דאיתא ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רלו.) דנצח והוד אינון אשכלות דצדיק וידוע דהבנים מתייחסים אל ירכי אבותם ואמותם שהם כנגד נצח והוד וכמו שאמרו 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו 'עובר ירך אמו' (יבמות עח.) ולכן אחר שזכר האבות אמר הבשילו אשכלות של אבות ואמהות אלו השבטים ענבים.

אֶלָּא 'גֶּפֶן', זֶה תּוֹרָה (בראשית מ, י). נראה לי בס"ד כי הגפן יש בו הנאת אכילה שהוא ענבים והנאת שתיה שהוא היין, כן התורה נמשלה לאכילה דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ונמשלה לשתיה דכתיב 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי'. גם גֶּפֶן 'ג' פן' רצונו לומר ג' פנים שהם חלק הסוד וחלק הפשט וחלק הפלפול דעליו נאמר קודשא בריך הוא חדי בפלפולא.
'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, כי משה ואהרן מלמדים הזכרים ומרים מלמדת הנקבות. 'וְהִיא כְפֹרַחַת' אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שיושבים בעיגול דוגמת הפרח שהוא עגול, 'עָלְתָה נִצָּהּ' שהגיע זמנם של ישראל להגאל. נראה לי בס"ד 'נִצָּהּ' [145] גימטריא 'קָמָה' [145] הוא שם הק־ם שהוא אחד משמות ע"ב שבו הקמת המז"ל כמו שאיתא בקהילת יעקב, ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר יוסף הצדיק ע"ה 'וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה' (בראשית לז, ז).
ומה שאמר רבי יהושע בן לוי 'גֶּפֶן' זוֹ תּוֹרָה 'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' זֶה בְּאֵר עַמּוּד עָנָן וּמָן, קשא מה שייכות יש לבאר וענן ומן עם התורה? ונראה לי בס"ד מים של באר היה מסוגל לעשות להם זכירה בתורה והוא תועלת ללמוד הגירסה ולכן רבינו האר"י ז"ל השקה למהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל מבארה של מרים שהוא בימה של טבריה והיה לו זכירה נפלאה בתורה והמן היה מפקיח אותם שיהיה להם בינה בתורה בלימוד העיון והסברה והענן ממשיך להם אור חכמה בתורה כי הענן מגהץ מוחם לקבל אור חכמה והמן מגהץ לבם לקבל אור בינה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח יז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומה שעשה שייכות לביכורים ונסכים עם התורה כי התורה נמשלה ללחם שהוא ראש לשבעת המינין ולכן היא שבעה ספרים (שבת קטו:) ונמשלה ליין שהוא הנסכים.

אֵין בְּיָדָהּ אֶלָּא מְכִירָה (הושע ג, ב). נראה לי בס"ד הקדוש ברוך הוא קנה לישראל בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בעבורם ואלו המכות הביא על המצרים בשנת ר"י [210] ובאמצע 'מְכִירָה' יש ר"י ונשאר אותיות 'מַכָּה' רצונו לומר קנאם בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בשנת ר"י וזהו צירוף מְכִירָה - מַכָּה ר"י.

(משלי ז, כ) "צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ" (הושע ג, ב) 'וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים' אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם. נראה לי בס"ד כינה אותם בשם כֶּסֶף כי אותיות כֶּסֶף עולים ונוספים אות ס' יותר מן כ' ואות פ' יותר מן ס' כן הצדיקים כל זמן שמזקינין דעתן וצדקותם מתוספת עליהם (מעילה כה.).
ומה שדימה אותם לִשְׂעוֹרִים שהוא מאכל בהמה הוא לשבחן וכמו שאמרו לעיל בריש מכלתין (דף ה:) על פסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) אמר רבי יהודה אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה, פירוש ענוים ודכאי רוח וכמו שפירש רש"י ז"ל שם ולכן דימה אותם כאן לשעורים שהוא מאכל בהמה לרמוז שהם ענוים שמשימין עצמן כבהמה.
והטעם למספר מ"ה נראה לי בס"ד כי התשעה במספר הקדמיי עולה מ"ה כזה: אבג"ד הוזח"ט [45] סך הכל מ"ה וידוע כל מספר תשעה מסומן לטובה שלא ימוט שאם תוסיף עליו תשעה יהיה י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' ואם תוסיף י"ח על י"ח יהיה ל"ו ובמספר קטן היא ט' ואם תוסיף ל"ו על ל"ו יהיה ע"ב ובמספר קטן הוא ט' אם תוסיף ע"ב על ע"ב יהיה קמ"ד ובמספר קטן הוא ט' ואם תוסיף קמ"ד על קמ"ד יהיה רצ"ח ובמספר קטן י"ח שהוא ט' וחוזר חלילה להיות כנזכר לעיל, לכן מספר ט' הוא סימן טוב ויפה שלא ימוט לכן הצדיקים המקיימים העולם שלא ימוט הם מ"ה שהוא במספר הקדמיי תשעה וגם אותיות מ"ה במספר קטן הוא תשעה.
ועוד נראה לי בס"ד טעם למספר מ"ה של הצדיקים המקיימים העולם דאמר התנא באבות בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה אבות ה, א) ופירש רש"י תשעה 'וַיֹּאמֶר' כתיב (בראשית א, ג) ו'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא נמצא נוספו תשעה ויאמר בשביל לשלם שכר טוב לצדיקים, והנה תשעה 'וַיֹּאמֶר' הם מ"ה אותיות לכן העולם מתקיים על מ"ה צדיקים כנגד תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ"ה אותיות שנוספו בעבור הצדיקים להורות שלא נברא העולם אלא בעבור הצדיקים שבעבורם נוסף תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ"ה אותיות. ונראה לי בס"ד לכן ישראל לבדם נקראו אָדָם (יבמות סא.) שהוא מספר מ"ה להורות שהעולם קיים על ידי זכות מ"ה צדיקים שבישראל שאין חסרים מהם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ' וַאֲמַרְתֶּם 'בַּמָּה' אֲהַבְתָּנוּ (מלאכי א, ב) כלומר במ"ה צדיקים שאין חסרים מאתנו בהם אהבתנו לכולנו.
ובזה יובן בס"ד אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ (תהלים קמד, טו) כָּכָה [45] מספר מ"ה ולכן בחרבן קונן הנביא זְכוֹר הֳ' 'מֶה' הָיָה לָנוּ, כלומר מ"ה צדיקים שהעולם קיים עליהם היה לנו ולא חסרו מאתנו גם בזמן הזה ואם כן כדאי הוא זכותם להצילנו מן הגלות.

הֱוֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן (זכריה יא, יג) (משלי ז, כ). נראה לי בס"ד לכך אמרו במשנה דיומא (משנה יומא ו, ד) על השעיר ביום הכיפורים שהיו הבבליים מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא, שרמזו באותיות טול [45] על זכות ט"ו צדיקים שבחוץ לארץ ולמ"ד צדיקים שבארץ ישראל בזכותם טול העונות וצא.
והא דהיתה החלוקה כך שארץ ישראל יש בה שלושים וכל חוץ לארץ ט"ו דכתיב 'וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף' (הושע ג, ב) דלכך היתה הגאולה בט"ו לחודש שהוא שם י־ה שהאיר להם והנה ארץ ישראל לרוב מעלתה לוקחת הארת שם י־ה במלואו כזה יו"ד ה"ה [30] שהוא מספר שלושים לכך זוכה בשלושים צדיקים אבל חוץ לארץ אין לה כח שתקח הארה משם י־ה במלואו אלא רק מאותיות הפשוט שהם מספר ט"ו נמצא בחוץ לארץ ההארה בצמצום שהוא מן הפשוט בלבד אבל בארץ ישראל ההארה בהרחבה שהוא משם י־ה מלא.
ובזה יובן 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ' זו הארה של חוץ לארץ 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' (תהלים קיח, ה) זו הארה של ארץ ישראל שהיא במרחב של שם י־ה שהוא במלואו.
ובזה יובן בס"ד אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א) כלומר קרב שם אלהי־ם הוא אותיות לה־י שהוא רמז לשתי חלוקות אלו של מ"ה צדיקים שהם למ"ד בארץ ישראל וט"ו בחוץ לארץ והצדיקים נקראים עֲדַת אֵ‏־ל (תהלים פב, א) ותסגי ליה בלמ"ד שבארץ ישראל וט"ו שבחוץ לארץ שהם רמוזים בקרב שם אלהי־ם ועל מספר זה הוא שופט העולם שאם יחסרון ח"ו יאבד העולם. ובזה יובן הטעם מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן כי כן היא המדה של חלוקת הצדיקים שבארץ ישראל הם כפלים על חוץ לארץ.

אָמַר אַבַּיֵי: וְרוּבַּיְהוּ מִשְׁתַּכְּחוּ בְּבֵי כְּנִשְׁתָּא דְּתוּתֵי אַפְתָּא (משלי ז, כ). פירוש אל תחשוב שצריך שיהיו כולם מן הידועים והמפורסמים שבדור אלא אדרבה רובם הם מאותם שאינם ידועים ואם תרצה לחפש אחריהם תמצאם מאותם השפלים היושבים בבית הכנסת תחת היציע שאינם חשובים ונכבדים כל כך בעיני הבריות ואינם מאותם היושבים ראשנה במעלות רמות ומקומות מפוארים.

(צב רע"א) ברוך אופנים הוא דאמרי ליה.—עי' מ"ש בחגיגה יג ב.

כיון דאתיהיב רשותא. להזכיר דכבר הזכירוהו בקדוש לאחר שלש תיבות של שבח: אתיהיב. רשותא לאדכוריה להדיא: וישר אל מלאך. מקרא הוא בתרי עשר: ויוכל. איני יודע על אי זה מהם הוא אומר ויוכל שנצח ונעשה שר אם יעקב למלאך והכי קאמר וישר יעקב אל מלאך ויוכל יעקב או הכי קאמר וישר אל יעקב מלאך כלומר נשתרר לעומתו המלאך ויוכל המלאך ונצחו: כשהוא אומר כי שרית. ותוכל הוי יעקב נצחו למלאך: שרית עם אלהים. נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלהים עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב) ועם אנשים ראש הגולה: ובגפן. ישראל נמשלו לגפן דכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ): שרי גאים. עשירים וקרובים למלכות: אלו ג' שרי גוים. מלאכים: עלתה נצה. אין חשוב נץ כל כך כשריגים שהם ענפים קשים: אלו פרחי כהונה. המשרתים במקדש: במתנות. שנתן הקב''ה לישראל: אלו הבכורים. שהכניסן לארץ טובה ומלאה פירות ומביאין ממנה בכורים בפריחת גמר בשולם: הגיע זמנן. לצאת מכאן ולפרות ולרבות: עלתה נצה. עלתה זמן הנצה להזות דם נצחן של מצרים: ג' כוסות. בספור החלום וכוס פרעה וגו': בימי פרעה נכה. שהחריבה נבוכד נצר דכתיב (ירמיהו מז) לבא נבוכד נצר מלך בבל וגו': אומה זו. ישראל: נמשלה כגפן. גפן ממצרים תסיע: זמורות שבה אלו בעלי בתים. דמה הזמורה הזו מוציאה לולבין ועלים ופרי והוא עיקר הגפן כך בעלי בתים גומלי חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם: עלין. שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים: קנוקנות. וידייל''ש דלא חזו למידי: ואכרה לי. הקב''ה אומר קניתי לי ישראל בט''ו בניסן בשביל הצדיקים: אשר כריתי לי. קניתי כדאמרי' בפ''ק דסוטה (דף יג.) דיעקב זבנה מעשו: צרור הכסף. בחלק (סנהדרין דף צו:) מפרשינן ליה בצדיקים דשלחו ליה עמון ומואב לנבוכד נצר כדשמעו לנביאים דאיתנבאו בחורבנא תא אחרבינהו שלח להו מסתפינא מאלההון שלחו ליה כי אין האיש בביתו שלח להו בקריבא אתי שלחו ליה הלך בדרך למרחוק שלח להו איכא צדיקי דבעי רחמי שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו צדיקים שבהם המיתם: חומר. שלשים סאין: לתך. ט''ו סאין: כאן. בבבל: ורובייהו. דצדיקי דארץ ישראל: אפתא. יציע: ואומר אליהם. בנבואת זכריה כתיב גבי עובדי כוכבים ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי אשר כרתי את העמים ואומר אליהם וגו': הבו שכרי. החזירו לי את הצדיקים שהייתם מקבלים עליהם שכר וישקלו וגו': ואקח את שלשים הכסף. ונקבעו אותם צדיקים לדורות בישראל: אל בית ה'. בארץ ישראל: שלשים מצות. לא נתפרשו ומהכא הוא דקא יליף:

ברוך. אופנים הוא דאמרי ליה. אבל קדוש אומרים שרפים כדכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו וגו' וכתיב בתריה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וכו' ומה שאנו אומרים בתפלת יוצר והאופנים וחיות הקדש כו' דחיות נמי אומרים ברוך דעדיפי משרפים וקרא נמי מוכח דחיות ואופנים אומרים ברוך דבתר קרא דברוך כתיב וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם קול רעש גדול ובכל דוכתא משמע דהאופנים בתר חיות גרירי דכתיב (יחזקאל א) ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים וכתיב נמי כי רוח החיה באופנים ואם תאמר דילפינן השתא לפירוש זה דחיות ושרפים אין הכל אחד ובפרק אין דורשין (חגיגה דף יג:) אומר פסוק אחד אומר שש כנפים לאחד ופסוק אחד אומר ארבע כנפים לאחד ומאי קושיא הא האי קרא דשש כנפים בשרפים כתיב והאי בחיות כתיב וי''ל דמסתבר ליה שאין משונים בכנפיהם וכה''ג פריך בפ' בא לו (יומא דף עב:) כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים אע''פ שהיה ארון אחר מסתמא כמו שהיה זה כך היה זה וכן בהמוכר פירות (ב''ב דף צט.) למ''ד פניהם איש אל אחיו והכתיב ופניהם אל הבית מכרובים של שלמה אכרובים של משה פריך דמסתמא לא נשתנו זה מזה:

דף צב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד