דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - ב

ודחינן: לא בששים הוא מתבטל, אלא במאה!

ותמהינן: והא מדרישא דאיירי במין במינו, ושאתה מחמיר בה בכל ענין, אתה אומר שמתבטל במאה, ואפילו כשאין בגריסין בנותן טעם, סיפא, דאיירי במין בשאינו מינו, הרי צריך להיות ביטולו בששים! שהרי זהו החילוק בין מין במינו למין בשאינו במינו כשאין בנותן טעם - אם הביטול הוא בששים או במאה!?

דקתני רישא: להחמיר מין ומינו - כיצד? שאור של חטין שנפל לעיסת חיטין, דהוי מין במינו, ויש בו כדי לחמץ, דדמי לנותן טעם, הרי בין יש בו בהיתר כדי להעלות במאה ואחד, ובין אין בו כדי להעלות במאה ואחד - אסור!

וכן אם אין בו בהיתר כדי להעלות במאה ואחד, הרי בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ - אסור!

והיינו, להחמיר במין במינו, שכאשר אין בו מאה ואחד הרי הוא אינו מתבטל גם כשאין בו כדי לחמץ. ובהכרח דבמין בשאינו מינו, שאנו מקילים בו, אם אין בו כדי לחמץ לא בעינן מאה ואחד.

וכי איכא לאוקמי רישא וסיפא במאה? אלא, בהכרח, רישא איירי במאה, וסיפא איירי בששים, ומוכח שבשאר איסורין, בטל בששים. [עיין היטב ברש"י ובתוס'!]

ודחינן: לא תידוק מיניה. אלא רישא איירי שהביטול הוא במאה וחד, וסיפא במאה! [והיינו, מלבד האיסור].

ותמהינן: אי רישא במאה ואחד דהיתר, כיצד אמרינן שאם יש בו כדי לחמץ הרי הוא אוסר אפילו במאה ואחד - וכי יש בו כדי לחמץ במאה וחד!? וכי יתכן שהחימוץ ישפיע עד כדי כך!?

אישתיק רב דימי.

אמר ליה: דלמא שאני שאור, דחימוצו קשה!

אמר ליה: אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא כל השיעורין שווין! שהרי ציר של דג טמא שיעורו - קרוב למאתיים!

דתנן: דג טמא, צירו אסור! ורביעית של הציר אוסרת כשנתערבה בסאתיים היתר של ציר טהור. [וסאתיים הן מאתיים רביעיות].

והוינן בה: והאמר רבי יהודה - מין במינו לא בטיל!?

ומשנינן: שאני ציר של דג טמא דזיע בעלמא הוא!

שנינו במשנה: כיצד משערינן.

אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות! שראשי הלפתות מתוקים מזנבותיהם, ונמצא שכדי לתת טעם בראשי לפתות צריך שיעור יותר גדול מהשיעור של טעם בזנבות הלפתות.

ואמרינן: מתניתין דקתני דגיד הנשה שנתן טעם אוסר, דלא כהאי תנא!

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם!

ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא לשאלו דבר הלכה בגיד שהתבשל. הוה יתיב רבי יהודה בר זבינא אבבא, [על פתח השער של רבי חנינא].

כי נפק אותו שבא לשאול את רבי חנינא, אמר ליה רבי יהודה - מאי אמר לך רבי חנינא?

אמר ליה: שריא ניהליה!

אמר ליה: הדר, חזור לרבי חנינא, עייליה לקמיה, ותשאל אותו פעם נוספת מהי ההלכה בגיד הנשה שנתן טעם בקדרה.

אמר רבי חנינא, כשחזר אותו אדם ושאלו פעם נוספת: מאן האי דקא מצער לי!? [כשכוונתו לרבי יהודה]. זיל, אימא ליה למאן דיתיב אבבא: אין בגידין בנותן טעם!

כי אתו לקמיה דרבי אמי לשאלו בדין נותן טעם בגיד, הוה משדר להו היה משלחם לקמיה דרבי יצחק בן חלוב, דמורי בה להיתירא, משום דרבי יהושע בן לוי,

וליה, לרבי אמי עצמו, לא סבירא ליה לאכשרינהו, אלא כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי רבי אמי בהדייהו!

והלכתא - אין בגידין בנותן טעם.

שנינו במשנה: גיד הנשה שנתבשל.

והוינן בה: וליבטול ברובא כשאינו מכיר את הגיד בתוך התערובת?

השיב רב דימי על שאלת אביי: לא, אין הכוונה לביטול בששים, אלא לביטול במאה.

שאל אביי: אם כן כיצד ניתן להסביר את סוף הברייתא, והא מדרישא [והרי מתוך שראשה, תחילתה] של הברייתא, בדינו של מין במינו שמחמירים בו, עוסקת בביטול במאה, הוי סיפא [הרי מכאן נסיק כי סופה] של הברייתא שמדובר בה במין בשאינו מינו, הוא בביטול בששים, שבזה יש להבחין בין ראשית הברייתא שמחמירים בה, לבין סוף הברייתא שיש בה צד להקל. דקתני רישא [שכן שנויה תחילת הברייתא]: להחמיר מין ומינו, כיצד? שאור של חטין של תרומה שנפל לעיסת (בצק) חטין של חולין, והרי זו איפוא תערובת מין במינו, ויש בו בשאור זה שיעור כדי לחמץ את העיסה — בין יש בו בבצק שיעור כדי להעלות (לבטל) את השאור במאה ואחד, בין אין בו שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בצק העיסה אסור.

וכיוצא בדבר, אם אין בו בבצק העיסה שיעור שיש בו כדי להעלות את השאור במאה ואחד, בין שיש בו בשאור כדי לחמץ את העיסה, בין אם אין בו כדי לחמץ את העיסה — בצק העיסה אסור, משמע שרישא וסיפא [תחילתה וסופה] עוסקים בביטול במאה!

השיב רב דימי: לא, אין לדייק כך בדברי הברייתא, שכן יש מקום לומר כי רישא [תחילת הברייתא] המחמירה בדין במין במינו, עוסקת בביטול במאה וחד [ואחד], ואילו סיפא [סוף הברייתא] המקילה בדין במין שאינו במינו, עוסקת בביטול במאה. שאלו אביי: אם כדבריך שתחילת הברייתא עוסקת בביטול במאה ואחד של היתר, כיצד זה אומרת הברייתא שאם היה בשאור כדי לחמץ את העיסה אוסר אותה בכך, אף בשיעור של מאה ואחד.

ומעתה יש לתמוה, וכי יש אפשרות שכזו שיהיה בו בשאור כדי לחמץ עיסה בשיעור כה גדול של מאה וחד [ואחד] — מסתבר שלא, ואם כן אמאי לא בטיל [מדוע אינו בטל השאור]? אישתיק [שתק] רב דימי, שלא היתה בידו תשובה.

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: יש לך לומר כי דלמא שאני [שמא שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא השאור שיכולת חימוצו קשה (חזק ביותר), ולכך עשוי הוא שיחמיץ אף עיסה שיש בה מאה ואחד. אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: עתה אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר הלכה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא בדין ביטול איסורים: לא כל השיעורין לענין ביטול איסורים שוין, שהרי ציר (רוטב) היוצא מדג האסור באכילה, שהתערב בהיתר, שיעורו הוא קרוב לפי מאתים של היתר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: דג טמא, צירו אסור. ובכמה הוא מתבטל — ר' יהודה אומר: שיעור רביעית של ציר הדג בטל בסאתים של היתר, שיש בהן קרוב למאתיים רביעיות (ובדיוק, מאה תשעים ושתים רביעיות).

ושואלים : והאמר [והרי אמר] ר' יהודה כי תערובת איסור בהיתר של מין במינו לא בטיל [לא בטל] האיסור, וכיצד בטל הציר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד משאר איסורים] הוא הציר, שכן זיעה בעלמא [סתם] הוא, שאינו ממש דבר מן הדג עצמו, ולכך הריהו בטל, אף לשיטת ר' יהודה, אפילו במינו.

א שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה אסורה אם הגיד נתן בה טעם. והסבירה המשנה כיצד משערינן [משערים אנו] אם יש בה טעם גיד? — כבשר בלפת. ובהסבר דברי המשנה הללו אמר רב הונא: הכוונה היא כבשר שמתבשל בקדירה עם ראשי הלפתות. ואומרים עוד בהסבר משנתנו כי מתניתין [משנתנו] האומרת שגיד הנשה נותן טעם בדבר שהתבשל עמו, היא שלא כשיטת האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם כלל.

ומספרים ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חנינא לשאול שאלה בדינה של ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה. הוה יתיב [היה יושב] ר' יהודה בר זבינא אבבא [בשער] ביתו של ר' חנינא. כי נפק [כאשר יצא] אותו אדם מלפני ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם, בשאלה: מאי [מה] אמר לך ר' חנינא? אמר ליה [לו]: שריא ניהליה [התיר לי] את הירך באכילה.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר זבינא לאותו אדם: הדר עייליה לקמיה [חזור והכנס את השאלה הזו לפניו] שמא לא בדק יפה! לכשבא אותו אדם שוב לפני ר' חנינא, אמר ר' חנינא: מאן האי דקא מצער לי [מיהו זה שמצער אותו]? זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא [לך אמור לו למי שיושב בשער] כי אין בגידין בנותן טעם. ולכך, די להשליך את גיד הנשה, והשאר מותר.

ומספרים עוד בענין זה, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' אמי בשאלה על ירך שהתבשלה עם גיד הנשה, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם לפני] ר' יצחק בן חלוב, דמורי [שהיה מורה] בה להיתירא [להיתר] משום (בשם) ר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה [ואילו הוא עצמו, ר' אמי, לא היה סבור כן], אבל לא היה רוצה לאסור לאדם אחר, ולכן שלח אותו לחכם המתיר. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אין בגידין בנותן טעם.

ב שנינו במשנתנו כי גיד הנשה שנתבשל עם גידים של היתר, ואין הוא מכיר את גיד הנשה בתוכם, שנאסרו בכך כל הגידים (אף שיש בהם כדי לבטל טעמו של גיד הנשה). ושואלים: וליבטול ברובא [ושיתבטל הגיד ברוב]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Dimi answered Abaye: No, the mishna means that although there is not one hundred and one times as much non-sacred food as teruma, the teruma is nullified because there is one hundred times its volume of non-sacred food.

Abaye responded: But since the first clause states that it is nullified in one hundred times its volume, it must be that the latter clause is referring to a case where there is sixty times its volume. As the mishna (Orla 2:6) teaches in the first clause: When it is stated that the halakha is to be stringent if one type of teruma is mixed with non-sacred food of its type, how is this accomplished? For example, in a case of leaven of teruma wheat that fell into dough made of non-sacred wheat, and there is enough teruma to cause the non-sacred wheat to become leavened, whether there is enough non-sacred wheat to neutralize the teruma in one hundred and one times its volume, or whether there is not enough non-sacred wheat to neutralize the teruma in one hundred and one times its volume, the entire dough is forbidden to a non-priest.

But if there is not enough non-sacred wheat to neutralize the teruma in one hundred and one times its volume, then whether there is enough teruma to cause the non-sacred wheat to become leavened or whether there is not enough teruma to cause the non-sacred wheat to become leavened, the entire dough is forbidden to a non-priest. Would you suggest that both the first clause and the latter clause are stating that the teruma is nullified in one hundred times its volume?

Rav Dimi answered: No. The first clause is referring to a case where the teruma is mixed with one hundred and one times its volume of non-sacred food, and the latter clause is referring to a case where the teruma is mixed with one hundred times its volume of non-sacred food.

Abaye asked Rav Dimi: If so, when the mishna states that if there is enough teruma to cause the non-sacred wheat to become leavened the entire mixture is forbidden to non-priests, why is that the case? If leaven is mixed with one hundred and one times its volume of non-sacred wheat it will have no leavening effect, so why is it not nullified? Rav Dimi did not have an answer and was silent.

Abaye said to him: Perhaps leaven is different, because its leavening properties are potent, and there are some forms of leaven that can have an effect on such a large quantity of dough. Rav Dimi said to him: You reminded me of a matter that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Not all the measures are equal, because the measure required in order to nullify non-kosher fish brine is close to two hundred times its volume. As we learned in a mishna (Terumot 10:8): The brine of a non-kosher fish is forbidden. Rabbi Yehuda says: A quarter-log of non-kosher fish brine renders kosher food forbidden even if it is mixed with two se’a of permitted food, which is one hundred ninety-two times as much as a quarter-log.

The Gemara asks: How can Rabbi Yehuda say that fish brine is nullified at all? Doesn’t Rabbi Yehuda say that a type of food mixed with food of its own type is not nullified? The Gemara answers: Brine is different because it is merely sweat, i.e., it does not have the halakhic status of the fish itself.

§ The mishna (96b) teaches: How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat and the thigh were a turnip. If the meat would impart flavor to the turnip when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden. The Gemara states that Rav Huna says: The mishna means that it is measured like meat cooked in a pot with turnip heads. The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Sciatic nerves do not impart flavor at all.

There was a certain man who came before Rabbi Ḥanina to ask about the status of a thigh of an animal that was cooked with its sciatic nerve, and Rabbi Yehuda bar Zevina was sitting at the gate. When the man left, Rabbi Yehuda bar Zevina said to him: What did Rabbi Ḥanina say to you? The man said to him: He permitted me to eat the thigh.

Rabbi Yehuda bar Zevina said to him: Bring the animal before him again; perhaps he did not fully understand the question. When the man returned to Rabbi Ḥanina, Rabbi Ḥanina said: Who is this person who is bothering me? Go and say to the individual who is sitting at the gate, i.e., Rabbi Yehuda bar Zevina: Sciatic nerves do not impart flavor. Consequently, he can remove the sciatic nerve and the rest of the meat is permitted.

When people would come before Rabbi Ami to ask about the halakha of a thigh that was cooked with the sciatic nerve inside, he would send them before Rabbi Yitzḥak ben Ḥalov, who would rule leniently about this issue and say that is was permitted, in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi. Rabbi Ami himself did not hold accordingly, but he did not wish to rule stringently for others. And the halakha is that sciatic nerves do not impart flavor at all.

§ The mishna states (96b): With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve. The Gemara challenges: Let the sciatic nerve be nullified by a simple majority.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רישא וסיפא במאה כלומר רישא דלאיסור ולהחמיר וסיפא דלהיתר ולהקל תרוייהו במאה רישא במאה וחד כלומר במאה וחד דהיתר וחד דאיסור דאע"ג דמאה וחד דהיתר לא בטל האיסור:

סיפא במאה בטל כלומר (דבכלום)א)אולי צ"ל דאף דאין בהיתר רק מאה בלבד אעפ"כ בטל. דאיסור מאה אעפ"כ בטל. ר' יהודה אמר רביעית בסאתים סאה שש קבין קב ד' לוגין לוג ו' ביצים אלו הן ד' רביעיות שברביעית ביצה ומחצה סך הכל בסאה מאה רביעיות פחות ד' וכן בסאה האחרת הרי מאתים רביעיות חסר ח':

כבשר בראשי לפתות כלומר לא בעלי לפתות כלומר דבעלין אפי' בששים לא בטל. ועכשיו לא משערינן בעלין אלא בלפת:

ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא כלומר בגיד שנתבשל בירך. כי אתו לקמיה דר' אמי כלומר גיד שנתבשל בה גיד הנשה. דמורי להו משמיה דר' יהושע להתירא כלומר דקסבר אין בגידין בנותן טעם:

(ואמר לי בטל) [ולבטול] כלומר אמרת בזמן שאין מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם דאם יש ששים הרוטב מותר וליבטל נמי גיד בששים ויהיו כולן גידין מותרין אע"ג שאין מכירו. בריה שאני כלומר דבר החשוב בפ"ע. הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו כלומר דלא בטל שם איסורין בנפל בהיתיר' ונתערבו כיון שאין מכירו לפיכך כולן אסורין. אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו דבר החשוב כגון ביצה טמאה וכגון רמונים ותפוחין אם נטמאו טומאת אוכלין ונתערבו עם טהורין לא בטלי וכולן אסורין אבל חתיכה של נבלה דאין דרכה לימנות בטלה מאי איכא למימר:

שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. פי' מדרבנן הוא דאסור. ואיכא דק"ל הא תניא בספרי הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואיתא בפ' כל הבשר וכ"ת דאסמכתא דרבנן היא הא אמרי' בפ"ק דבכורות הא לאו הכי הו"א חלב בהמה טמא' שרי ומאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' והתם ודאי צירן פריך דדמי לחלב ולא פריך רוטבן דהוא שומנא או חלא דקריש.
וי"ל ציר שרצים ובשר אסור מן התורה אבל דדגים זיעה בעלמא היא ומדרבנן הוא דגזרו עליו משום של שרצים.
וק"ל דהא תניא בספרא גבי דגים שקץ הם לאסור את צירן ורוטבן והקיפה.

שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. כלומר ומדרבנן הוא דאסור, ובשל דבריהם לא אמר ר' יהודה במין במינו דלא בטיל, והכי נמי בע"ז (מ, א) כדאמרינן התם אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירו, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, אלמא צירן דרבנן, ולפיכך פסקו להקל. והא דתניא בספרא הטמאין לרבות צירן ורוטבן והקיפה שלהן, ואיתא נמי לקמן (חולין קכ, א) ההיא בציר שרצים ובשר קאמר דמן התורה [אסור], אבל בשל דגים זיעא בעלמא היא ומדרבנן גזירה [משום] של שרצים, והא דדרשינן בתורת כהנים (פ' שמיני פ"ג) על ציר דגים הטמאים לאסור צירן, תירצו בתוס' דהא דמרבי צירן אסמכתא היא, ועיקר קרא לא אתא אלא לרוטבן וקיפה שלהן.

וליבטיל ברובא. כלומר כיון דיבש ביבש הוא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו עומד, ואפילו מדרבנן בטל ברובא, ואי משום רוטב, הא תנן (לעיל חולין צו, ב) והרוטב בנותן טעם וכבר נתבטל ברוב היתר, ומשני בריה שאני. ואי קשיא לך הא דתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל וכו' אפילו אחת בריבוא ימותו, ופריך בגמרא (שם עב, ב) ולבטיל ברובא, ומשני (שם עג, א) בעלי חיים לא בטילי, אמאי לא משני ליה כי הכא בריה שאני, יש לומר שאין קרוי בריה אלא דבר שאיסורו מתחילה ברייתו, כגון גיד, אבל צפור טהורה במיתתה לא, וכדאמרינן לקמן (חולין קב, ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא, משום אבר מן החי, במיתתה עד שיהא בה כזית טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, דבריה בכל שהוא כאוכל נמלה שחייב, ואי ק"ל אם כן חלב שנאסר מתחלת ברייתו יהא חייב בכל שהוא. תירץ ר"י ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכשהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו ג"כ נקרא חלב אין זה קרוי בריה, אבל דבר שאבד שמו כשנחלק זהו נקרא בריה כגון צפור טמאה בעודנו שלם נקרא צפור, ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד, וכן אין קרוי בריה אלא ברייתא נשמה כגון צפור או גיד שהיה [בהן] חיות בעוד הבהמה חיה, אבל בריה שאין לה נשמה לא מיקרי בריה, כדגרסינן במכות (יג, א) כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית, ואמר להן ר' שמעון אי אתם מודים באוכל נבילה כל שהוא [שהוא] חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להן אף חטה אחת כברייתה, ורבנן בריית נשמה חשיבא, ואי לאו דחטה לאו ברייתא נשמה היא הויא מיקריא בריה, דאף היא כשנחלקה אין שמה עליה, מתחלה מיקריא חטה ועכשיו קמח, נמצא שאין קרוי בריה אלא בריית נשמה ואסור עליה מתחלת ברייתו ושיחלק ואין שמו עליו וזו היא בריה שאין לה בטלה לעולם ואפילו באלף, ומיהו דוקא בעודנו שלם הוא דאינו בטל ואפילו מת, אבל אם נתרסק או שנחתך ממנו קצתו תו לא מיקרי בריה ובטלה היא בס' כשאר האיסורין, וכל שכן בזמן שמכירין, שאין (טעמא) [טעמן] נקרא בריה וכדאמרינן במתני' (לעיל חולין צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם וכשהוא מרוסק נמי אמרינן במסכת מכות (טז, ב) ריסק ט' נמלים ואחת חיה והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם היינו שלם ואפילו מת, וכדאמרינן לקמן (חולין קב, ב) אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, ואמרינן נמי במסכת מעילה (טז, ב) לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלים בכזית בשאינן שלמים, אלמא אינו קרוי ברייה אלא שלמה, (ובספר העטור) והא דתנא (אהלות פ"א) האיברים אין להם שיעור אף על פי שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר, אבל אכילתם בכזית כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, ובפירושי הרמב"ן ז"ל ומיהו בנחתך ממנו אבר בעיא ולא אפשיטא במס' נזיר (נא, ב) גבי מלקות והוא הדין לאיסור. ומכל מקום בריה דלא בטלה דרבנן היא ולקולא, ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו שבודאי בטל, ונמצא בתשובת לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל אם נמצא כל הרמשים בקדרה בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורים שבתורה, ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של ביהכ"נ, ואמר אין השרץ נמוח בשמן משערינן ליה בס' (כשמן דמותר) [בשמן רותח ומותר] באכילה ואין צ"ל להדלקה, ואי צונן הוא מעבירו במסננת ושרי ואפילו באכילה, ולא בעיא ס', ולגבי נרות של בית הכנסת אם היא מענין שאסור אסור בהדלקה משום שנאמר (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך, עד כאן.

לא במאה פירש"י ז"ל וה"ק אין בהם ק"א של היתר אלא ק' של היתר מלבד האיסור מותר ופרכינן והא מדרישא בק' סיפא בס' פי' והא מדרישא שאתה הולך להחמיר תמיד מפני שהוא מין במינו ואפ"ה בטיל במאה כי ליכא נ"ט מכלל דסיפא דהוה מין בשא"מ שהוא להקל בס' דקתני רישא מין במינו או אחד ומאתים בערלה וכלאי הכרם להחמי וכו' עד אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין אין בו כדי לחמץ אסור פי' ואין בו כדי להחמיץ היינו שאין בו נ"ט וקתני דכי אין בו להעלות במא' אסור אלמ' במאה מיהת מותר.

רישא במאה וסיפא במאה: פי' בתמיה כלומר מה יש בין רישא שהוא להחמיר לסיפא שהוא להקל וק"ל מהיכ' משמט דרישא במאה אדרבא משמע בהדיא דאחד ומאה בעינן כדקתני אין בו להעלות בא ומאה אסור ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דקס"ד דק"א דתנן ברישא היינו בהדי איסור' דה"ל ק' דהתירא. ומפרקי' רישא בק"א וסיפא בק' פי' רישא ק"א דהתירא וסיפא בק' דהתירא והקשו בתו' דהא ק"א דתרומה בספרי אסמיכינן ליה אקרא דכתיב מכל חלבו את מקדשו דבר המקדשו כשחזר עליו תרימו ממנו ובתרומת מעשר מישתעי קרא ההוא א' ממאה מעשר מן המעשר. וההוא מין במינו אלמא בק' דהיתרא סגי' לכך פי' דכי פרכי' העיל דסיפא בק' בעי לומר בק' בין היתר ואיסור. וכן לכל איסורין שבתורה. ואבי קס"ד דבעי לומר בק' דהיתרא דה"ל ק"א בהדי איסור ופריך מרישא דכיון דרישא בק"א דאיסורי' דהוי ק' דהתירא סיפא לאו בק' דהיתרא ופרקי' רישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסור' דה"ל צ"ט דהתירא ויש ספרים דלא גרסי' בפרוקא בתרא לא רישא בק"א וכו' וה"ג אין רישא בק"א ולגרסא זו יש לפרש דמעיקרא שפיר ידעינן דכי פרקי' סיפא במאה היינו בק' בהדי איסורא ורישא בק"א היינו בהדי איסורא אלא דהוי תמי' לן האיך אפשר שלא היתה הקולא ביניהם אלא המיעוט הזה וכי מפני זה האחד שנינו שזה להקל וזה להחמיר: ופרקי' דאה"נ ומסתיין לפלוגי בינייהו דרישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסורא לברורי מילתא נקט רישא בק"א וסיפא בק'.

ופרכינן וכ' יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל. פירש רש"י ז"ל ארישא פרכינן אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש בו ק"א אסור מי איכא דיהיב טעמיה כולי האי ובפירושו של רבינו ז"ל נראה שנסתלקה קושיא זו שהקשו האיך ס"ד דלהוי ביה טעמא ולבטל דהא הלכה רווחת היא בכל מקום דטעמא לא בטיל וזו ודאי קושיא גדולה לכך פי' רבינו ז"ל דפרכינן ארישא דכיון דמין במינו הוא דלא מינכר טעמו ועל הרוב אפי בשא"מ ליכא דיהיב טעמא כולי האי אין לנו להחמיר כך כשהוא מין במינו כנ"ל ובתוספות תירצו דקס"ד דחימוץ לא חשיב נ"ט מידי דהו' אהעמד' חלב דפ' כל הבשר דלא חשיב נ"ט ומורי הרב ז"ל תירץ דקס"ד דשאני שאור שאין המועט מחמץ את הרוב כ"כ שיש בו ק"א מפני שמתפשט השאור בכולו אלא מפני שעושה גרידא שכל א' וא' מחמץ את הסמוך לה וההיתר עצמו וחוזר ומחמץ לשאר חלקיו. דהא חזינא דבעלמא ליכא דיהיב טעמא בק"א ופרקי' דילמא שאני שאור שחמוצו קשה ואפשר שטעמו מתפשט בכל העיסה:

שהרי הציר שיערו קרוב למאתים פי' לרבי יהודה דאמר בסאתיים כי בסאתיים יש י"ב קבין ובכל קב ד' לוגין ובכל לוג ארבע רביעית דה"ל ט"ז רביעית לכל קב דה"ל קצ"ב רביעית.

שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' שאין איסורו אלא מדבריהם וה"נ משמע בפ' אין מעמידין דמפלגינן למטבל בגופן למטבל בצירן גבי קרבי דגים וכדפרישנא התם בס"ד ואע"ג דבת"כ דרשינן הטמאין לאסור צירן ורוטבן. אסמכתא בעלמא הוא. משא"כ בצירין של שרצים ונבילות שהו' מן התורה כדמוכח בבכורות וכדכתבנו לעיל ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מין במשהו אלא באיסורן של תורה. ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעה בעלמא וכשם שהתירו במיא דביעי לפי שהוא ולא כלום והכי דייק לישנא בגמרא וכשם שהקיל בו רבי יוסי נדונו בששה עשר ואע"פ שכל איסורין של דבריהם בס' וכן עיקר:

כבשר בראשי לפתות פירש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול משא"כ בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט ויש שפי' בדרך אחרת מפרש"י ז"ל והוא עיקר ונראה שהשיעור הזה הוא ס' שכבר פסק ר"נ לעיל גיד הנשה בס' ולא משמע דפליג על מתניתין: והא דאמר לעיל כל איסורין שבתורה רואין אותו כאילו האיסור בצל או קפלט שנ"ט גדול יותר מבשר בראשו לפתות י"ל דקסבר דשאני גיד הנשה שטעמו מועט ואפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל שאר איסורים בעי טפי ופליג אפסקא דרבא דלעיל ולשאר אמוראי דאמרי כל איסורין שבתורה בס' ולית הלכתא כר"י אלא כרב ושארא אמוראי. ומיהו בי"נ ואיסור ע"א וכן בטבל וכל דבר שיש לו מתירין קיי"ל דכולן במינן במשהו ושלא במינן בנ"ט. וההוא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי שבפ' השוכר מיירי שהוא של טבל וכדברירנא בדוכתי' לדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר ואין הלכה כר"י דאמר כל איסורין שבתורה במשהו: דר"י יחידאה הוא וכולה שמעתן פליגי עליה וזה ברור: ואין לפקפק על הראי' שהביא ר"ת ז"ל שכולן תשובתן בצידן: מהדורא קמא:

מתניתין גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט: פי' מסלקו והשאר בנ"ט דקסבר יש בגידין בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות והרוטב בנ"ט פי' דאע"ג דברי' בטיל כדאיתא בגמרא טעם שלו בטל בס' וכן לכל הדברים האוסרין בכ"ש טעמא דידיה בנ"ט אפילו הם עצמן אם נתפצעו או נחתכו עד שבטלו חשיבתן אין אוסרין אלא בשיעורן וכדבעינן למימר לקמן:

גמ' וליבטל ברובא. פי' האי לישנא בכל דוכת' רובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי וזה ראיה למה שכתבנו למעלה דכל שהוא יבש ביבש ולא יהיב טעמא בטל חד בתרי ואפי' מדרבנן ולהכי פרכי' הכא אמאי כולן אסורות. אדרבה ליבטל חד בתרי כיון דלא מנכר ואע"ג דנתבשלו ביחד וקסבר האי תנא דיש בגידין בנ"ט מ"מ דיוקא דמתני נקטי' כיון דגבי רוטב קתני והרוטב בנ"ט וגבי גידין תני סתמא כולן אסורו' משמע אפי' היכא דליכא טעמא קאמר דכולן אסורות וכו' ומ"ה פרכינן כיון דליכא טעמא ליבטל חד בתרי. ופרקינן ברי' שאני פי גיד הנשה ברי' הוא וכל שהוא ברי' כשם שחשוב לענין מלקות שלוקין עליו בכ"ש כך חשוב לענין איסור שאוסר בכ"ש במינו ואיכא דקשיא ליה מהא דאמרי' בזבחים בשור שנסקל שנתערב בשוורים אחרים אפי' באלף כולן ימותו ופרישנא טעמים משום דבעלי חיים לא בטילי הא לאו הכי בטיל ואמאי והא ברי' הוא וי"ל דלא מקרי ברי' אלא כל שאסור מתחל' ברייתו כגון גיד ונמלח וכיוצא בהם אבל כל שאינו אסור מתחלת ברייתו כגון נבילה ושור הנסקל וכיוצא בהם לא חשיב ברי' וכדאמרינן לקמן אבל ציפור טהורה בחיה בכל שהוא משום אבר מן החי במיתתה עד שיש בו כזית וציפור טמאה בין בחיה בין במיתתה בכ"ש דברי' הוא וכי תימא גיד וצפור טמאה במיתתה היכא חשבינן ברי' דהא בעינן ברי' נשמה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כ"ש וחכמים אומרים כזי' א"ל ר"ש אי אתה מודים באוכל נמלה כ"ש שהוא חייב א"ל מפני שהוא כברייתא א"ל אף חטה א' כברייתא ורבנן בריה נשמה חשיבי הא לא קשיא התם לאו דבעינן בריה שיש בה עכשיו ברי' נשמה אלא ברי' שהיה לו חיות נשמה כגון צפור טמאה וגיד שהיא מבעל חי ולאפוקי חטה שלא היה לו חיות ומ"ה אמרו רבנן שאע"פ שאיסורי מתחילת ברייתו לא חשיב ברי' וא"ת והא חלב שאסורו מתחלת ברייתו והוא משל ב"ח ואינו חשיב ברי' שהרי אין לוקין עליו אלא בכזית ואינו אוסר אלא בנ"ט בשא' איסורין ותירץ רבינו יצחק ז"ל שאין קרוי ברי' אלא כל דבר כשנחלק אין שמו עליו כגון צפור טמאה דבעודה שלימה נקראת צפור וכשנחתכה נקראת חתיכה של עוף טמא וגיד נמי נקר' חתיכה גיד אבל דבר שנחלק ושמו עליו כגון חלב שכשהו' מהותך ג"כ נקרא חלב אינו בריה ורבי' הגדול ז"ל תירץ דלא חשיב בריה אלא דבר החולק ועומד בעצמו כציפור טמא וגיד הנשה שהוא אבר בפ"ע אבל שאינו אבר חלוק לעצמו אלא שהו' בהרבה מקומות לא חשיב ברי' נמצאת אתה אומר שאינו קרוי' בריה עד שיהיה בו ג' דברים שיהא אסור מתחלת ברייתו ושיהא דבר חלוק לעצמו ושיהיה מבריה נשמה וכולם בגיד הנשה ואפילו כשיש בו ג' דברים אלו אין עליו דין בריה ללקות בכ"ש ולאסור באלף אלא כשהוא שלם כולו כמו שהיה מתחלה אבל אם אינו שלם לא ושרץ שנפל לקדרה ונימוח כולו או מקצתו או נחתך ממנו אבר בטל בס' כשאר איסורים וכדאמרינן במסכת מכות לענין מלקות. ריסק ט' נמלים וא' חי מצטרפין לכזית וכדאמרינן באגוזי פרך ורימוני בדן שאוסרין תערובתן באלף מפני שהן דברים חשובים נתפרדו הרימונים וכו' הם בטילים אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא במינו ובחשיבתו ודין הו' שהרי מפני חשיבותו או מפני שהוא בריה יש לו אותו חימר שאינו בטל וכיון שבטל חשיבתו בטל חומרו וכן אמרו בתוספת גבי חתיכה הראוי להתכב' לפני האורחים שאינה בטילה ואם נמוח' בטיל' וברי' שנחתכ' ממנו אבר שהנשמ' תלויה בה פשיטא דלאו חשיב ברי' אבל כשנחתך אבר שאין הנשמ' תלויה בה בזו יש להסתפק דשמא לא בטיל חשיבתו ולענין מלקות איבעיא לן במס' נזיר ולא איפשטא וא"כ אפשר דלענין איסורא נקטינן לחומרא.

אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דכיון דהאי איסורא דרבנן הו' דמדאוריית' ברי' בטלה כשאר איסורים השתא בספיקא נקטי' לקולא ואפי' נחתך ממנו אבר שאין הנשמם תלוי בה בטילה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהם כזית ההוא לענין טומאה אתמר אבל אכילתו בכזית. והכי' אמרי' בירושלמי וכן מצינו בתשובה לריא"ף ז"ל אם ימצא מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורין שבתורה כתב ר"ן ז"ל אף על גב דבריה לא בטלה ה"מ בפחות מאלף אבל באלף בטלה והביא ראיה מירושלמי ממס' תרומות פ' בצל. הורה ר' אבין בהדין עכבר חד באלף בטלה ואינו נכון דבכל התלמוד אמרי' סתמא בריה לא בטלה ומשמע לא בטל' כל' וכדאמרי' בשור הנסקל שנתערב ברבוא כולם ימותו דבע"ח לא בטלי ואפי' ברבוא וההיא דירושלמי אינה ראיה דהתם לאו לבטל עכבר אמר שהרי העכבר דבר הניכר הוא ואיסור הניכר אין לו ביטול עולמות אלא לבטל טעמו הוא דאמרו דס"ל דלא בטיל טעמי' אלא באלף. וכן הביאו שם דין הציר ששיערו בקרוב למאתי ואפילו לענין טעמא ליתי' דהאי ירושלמי דהא אסקינא בפ' בתרא דע"ז דעכבר בשיכרא בטיל טעמ' בס' ודוקא בשיכרא דמשבח אבל בחמרא ומשח' נ"ט לפגם הוא ומותר כדכתיב' התם וכתב הגאון ז"ל בתשובה לענין שמן של נרות של בית הכנסת כל שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנ הקריבהו נא לפחתך מפי מורי נר"ו.

אף במינן לא הקלו אלא בשהיה האיסור דבר שאינו מתבל או מחמץ אבל אם היה מתבל או מחמץ אם יש בה כדי לתבל או לחמץ אפי' היה בחולין כשיעור אלף אסור ואם לא היה שם שיעור באחד ומאה אפי' לא היה שם כדי לתבל ולחמץ אסור כיצד שאור של תרומה והוא של חטים שנפל לתוך עיסה של חולין והיא של חטין גם כן אם יש בה כדי לחמץ הרי כלה מדמע וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרה של חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין ואפי' היו השאור או התבלין אחד מאלף וכן הדין בשאור של כלאי הכרם ובתבלין של ערלה:

יש דברים שאינן בטלין לעולם וכבר הזכרנו ענינם למעלה:

אף דבר המעמיד אינו בטל לעולם לפיכך העמיד את הגבנה בשרף של ערלה או בקיבה של תקרובת ע"ז או בחומץ יין של גוים אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואפי' משהו אינו בטל לעולם והכל אסור נמצא (שהטבול) [שהתבול] והחמוץ וההעמדה כולן שיעורן בכדי פעולתן ר"ל שאם תבלו או חמצו או העמידו הכל אסור אפי' אחד באלף ואם לא עשו פעולתן הולכין בהן אחר שיעורן:

יראה לי שכל הנותן טעם מועט במרובה דינו כדין אלו כגון שומים ומלח וכיוצא בהן שאין אחר הטעם כלום ואם לא נתנו טעם הולכין בהן אחר שיעורן:

דג טמא שכבשו עם דג טהור ונתערב הציר היוצא מהן על ידי כבישה זו הכל אסור ואין הולכין בזה לששים ואם היה הטמא חלק אחד כנגד קצ"ב חלקים של טהור הכל מותר והוא רביעית בסאתים:

נמצא השיעורין הראשון מה שאוסר במשהו אפי' באלף אלפים כגון חמץ בפסח אף בשאין מינו וטבל ויין נסך במינו והשני שאינו במשהו אלא שצריך שיהא דבר חשוב ומכיון שהוא חשוב אינו בטל לעולם עוד כמו שהזכרנו בחתיכה ובדומה לה והשלישי שבטל בתשע מאות וששים ועוד לדעתנו והוא האמור בבריה והרביעי במאתים והוא של ערלה וכלאי הכרם והחמישי בקצ"ב והוא האמור בציר והששי במאה והוא של תרומה והשביעי בששים ואחד והוא בביצה טמאה והשמיני בששים והוא ברוב איסורין ובכלל זה כל שאוסר בנתינת טעם על ידי טעימת קפילא וכיוצא בה שלא נאמר ששים אלא לטעם ומ"מ מלח ותבלין שנותנין טעם ביתר מששים הולכין בהן לנתינת טעם ויש אומרים שלא נאמר בטיל ששים אלא כשהמבטל ישראל והבטל ישראל הא של גוי לא וכבר רמזנו הפך דבריהם במסכת ע"ז ל"ה א' בענין גבנת הגוים והתשיעי בחמישים ותשע והוא בכחל והעשירי ברוב והוא יבש ביבש במינו כמו שהתבאר ענין כלם:

המשנה השביעית והיא מענין מה שלפניה ואמר גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין [והרוטב בנותן טעם] וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשל עם חתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות והרוטב בנותן טעם אמר הר"מ פי' דע מה שהוא עקר בידינו אין בגידים בנותן טעם ואפי' נתבשלו גידים הרבה עם מעט מהבשר לא נאסור אותו בשר אבל שמנינות שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינו מינה ר"ל עם גיד הנשה אבל אם נתבשל הבשר עם שמנינות גיד הנשה משערין באחד מששים וכן הוא הדבר בשמנינות נבלה ודג טמא או החלב הכל אחד בששים לפי שהעקר בידינו באחד בששים ובשאינו מינו בנותן טעם ואם אין שם גוי שיטעום אותו הדבר יחזור הדין לאחד בששים וכבר ביארנו העקר הזה באר היטב בסוף עבודה זרה תעיין אותו שם וכבר נתבאר לך כי מה שאמר לך למעלה ירך שנתבשלה בה גיד הנשה שהיא נבדקת בנותן טעם ואינה נבדקת אלא באחד וששים בשמנינות הגיד וכן ירך שצלאה וגיד בתוכה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ודע שכל מה שאין משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה ואין מתירין אותו מפני מיעוט הדבר האסור אין עושין כן אלא בשאין הדבר האסור עומד בעינו אבל אם היה עומד בעינו כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו הכל אסור עד שיסור אותו הדבר האסור ורוטב שם כולל לתבשיל הבשר והירקות והמרק והתבלין ושמור וזכור זה תמיד:

אמר המאירי גיד הנשה שנתבשל עם שאר הגידין המותרין בזמן שמכירו בנותן טעם שהוא סובר שיש בגידין בנותן טעם ואחר שהכירו וזרקו אין כאן אלא פליטת איסור והוא בנותן טעם והוא ששים ואם אינו מכירו כלן אסורין מפני שהגיד בריה הוא ואינה בטלה וכן חתיכה של נבלה או של דג טמא בין החתיכות ופירשוה בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים והרוטב הולכין בו בנותן טעם:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק בגידין אין הלכה כמשנתנו שאין בגידין בנותן טעם והילכך אם הכירו וזרקו הכל מותר אפי' אחד בשנים ואפי' הרוטב לא הכירו אם נימוח יצא לו מתורת בריה והולכין בו לששים לא נמוחו הגידין ואינו ניכר ביניהם הכל אסור מפני שהוא בריה ולענין חתיכות מיהא הלכה כמשנתנו ואם חתיכה זו אינה ראויה להתכבד לפני האורחים אף בשאינו מכירה הולכין בה לששים ומה שנכנס תחת משנה זו בגמ' כך הוא:

בד"ה לא במאה כו' ועוד דפריך במאה וא' כו' מי דחקו להצריך ק"א של היתר ונראה כו' עכ"ל דבריהם קשים להולמם ויש בהם ערבוב להקדים המאוחר ולאחר המוקדם וכצ"ל ועוד מי דחקו להצריך ק"א של היתר ונראה דמשום האי פירכא דפריך בק"א אמאי לא בטיל דחק בקונטרס כו' עכ"ל ר"ל ועוד קשה לפרש"י מי דחקו להצריך ברישא גבי מין במינו ק"א של היתר דבכל דוכתין התרומה עולה בק"א היינו עם האיסור כמו שכתבו התוס' לקמן דמקרא דממנו לא משתמע אלא ק' של היתר וכמו שהקשה גם מהרש"ל לפרש"י ועל זה כתבו דנראה דזה דחקו לרש"י לפרש פירוש רחוק בשמעתין מדפריך עליה בק"א אמאי לא בטיל דמשמע ליה דלאו מלתא באנפי נפשיה היא כמה שכתבו התוס' לקמן אלא דאדלעיל מקשה כיון דמוקמת בק"א של היתר אמאי לא בטיל וק"ל:

בד"ה והאר"י מין במינו כו' דאי לא בטלי ליה אלא המים לחודייהו א"כ לא הוו קרוב למאתים עכ"ל יש להקשות דהא לפי ערך בההוא ציר דאיסורא נמי איכא מיא וא"כ המים דהיתירא לחודייהו הוי שפיר קרוב למאתים לגבי ציר דאיסורא ולדעת נמי מי שאומר בכל איסורין דחתיכה עצמה נ"נ ונעשין מים בציר דאיסור נבילה מכל מקום ע"כ הני מיא דהיתירא לא מבטלי להו דהוה מין במינו אלא דציר דהיתירא מבטלין לאותן מים וא"כ אלו המים והציר דהיתירא בכלל מבטלין שפיר ציר ומיא דאיסורא והוה שפיר קרוב למאתים ויש לומר דקים ליה לתלמודא דבציר לא הוו ציר ומים בשוה אלא או יותר מים מציר או ציר יותר ממים והשתא הכא ע"כ כיון דבתרי ביטולי הוו דמים דהיתירא מבטלין ציר דאיסורא וציר דהיתירא מבטל מיא דאיסורא כל ביטול באנפי נפשיה לא הוה קרוב למאתים אלא או פחות או יותר כיון דליכא בציר מים וציר בשוה ודו"ק:

בד"ה שאני ציר כו' ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת"כ מדכתיב טמאים הם כו' עכ"ל דבפ"ק דבכורות דמייתי אבהמה טמאה מדכתיב הטמאים היינו קרא דשרצים ולפי שהיא דרשא פשוטה בתלמוד נקט לה נמי התם אבהמה טמאה וסמך עצמו אהך דרשא דת"כ דכתיב בבהמה טמאה טמאים הם וגו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה לא במאה וכו' ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר. ר"ל מי דחקו למקשה לפרש דהא דשני ליה המתרץ לא רישא במאה וחד שר"ל מאה וחד של היתר ולכך פריך במאה ואחד אמאי לא בטיל דלמא ה"פ רישא במאה וחד עם האיסור וסיפא במאה עם האיסור ונראה דמשום האי פירכא דחק בקונטרס וכו' אבל מ"מ תקשה ליה הכל דמנא ליה להמקשה לפרש כן דעת התרצן ולפרוך הכי דלמא לא זה היה כוונת המתרץ אלא רישא בק"א עם האיסור וסיפא בק' עם האיסור ולא תקשה מידי:

בא"ד ונראה לפרש וכו' הוי סיפא בששים דאי בק"א מי חמיר מין במינו ממין בשאינו מינו בתרוייהו בק' של היתר בטלי וכו' כנ"ל להגיה דהא התוס' מפרשי' ק"א דר"ל עם האיסור דהיינו ק' של היתר וק"ל:

רש"י בד"ה אין בו אחד כו'. נ"ב י"מ מה עלה על דעתו של רש"י שיהא צריך במין ומינו ק"א של היתר אפי' לא נתן טעם דהיינו אין בו כדי להחמיץ הא מקרא ילפינן דלא בעי אלא ק' של היתר כמו שפרש"י גופיה דילפי' מאת כל חלבו את מקדשו ממנו כו' ונ"ל דסבר דהתורה שאסרה בצ"ט של היתר דמשמע נק' של היתר שרי היינו ביבש דלא יהיב טעמא אבל בבישול דיהיב טעמא והאיסור ג"כ בעין הוסיפו עליה עוד אחת לשיעור הבטול ודומה לזה מצינו שמשום חשיבות הענין הוסיפו כמו גבי ביצים לפי' הרמב"ם וגבי כחל פיחתו אחת ודו"ק:

גמרא שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים כו' רי"א רביעית בסאתים. לפי' הרמב"ם במתניתין שם בדברי ת"ק דר"י. דמיירי ג"כ לענין ביטול ציר וכן פי' הרע"ב אחריו וכן פי' הרא"ש לקמן סי' ל"ג. קשה מדוע לא הביא מת"ק דס"ל דנו"ט בתתק"ס. ולפי' הר"ש שם דת"ק לא איירי רק בביטול הדג גופי' ע"ש א"ש. וי"ל משום דבעי לאקשויי מר"י אדר"י לכן מייתי ליה. וכה"ג כתבו התוס' בב"ב קנט ב בד"ה א"ל. וכן כתבתי גם אני בתענית (ו) ד"ה אר"ז:

שם כי נפיק א"ל מאי אמר לך כו'. כה"ג לעיל מז:

תד"ה לא. לכך פריך מדרישא בק"א ואין להעלות בק"א אסור היינו כו'. כצ"ל:

בא"ד דתרוייהו בק"א של היתר בטלי כו'. מהר"ם הגיה בק'. ויותר ה"נ למחוק תיבות של היתר:

תוס׳ ד"ה והא אמר רבי יהודה וכו׳ משקל עשר זוזים ביהודה וכו׳ ובגרב עצמו של דגים כצ"ל:

ד"ה שאני ציר וכו׳ אסמכתא בעלמא הוא נ"ב אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא לומר דוקא דדגים אסמכתא היא. ומ"ש שרצים מדגים. אלא י"ל בין ציר שיש בו מים לאין בו מים כמ"ש תוס׳ עצמם בדבור הקודם ובת"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי׳ את"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי כשינויא קמא דתוס' דלעיל. מ"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא משו"ה מקיל בי׳ ר"י במין במינו טפי מבעלמא. אע"ג דציר דאורייתא הוי אינו חמוד כממש אפי׳ אליבא דר"י דמחמיר במין במינו אע"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר"י בסאתים. והיכן מצינו כיוצא בה שאיסור דרבנן אסור כל כך. ואב"א כשינויא בתרא וההיא מיירי בציר עם מים ואפי׳ מחמיר בזה ר"י טפי משאר איסורין. אלא שי"ל בטיל גם במינו משום דזיעה הוי והשתא א"ש בלי דוחק ובאמת הוא דבר שאין הדעת סובלתו לומר דציר דגים דרבנן:

ד"ה והלכתא וכו׳ פירשתי בשם הרב כצ"ל:

תוס' ד"ה שאני וכו' לא אסור אלא מדרבנן. עיין ע"ז מ ע"א תוס' ד"ה כמחלוקת וע"ל דף קטז ע"ב ברש"י ד"ה הרי זו אסורה:

לא במאה. שיטת רש"י דלא עלה על דעת הש"ס דיהי' סיפא במאה עם האיסור דמסתמא ביטול מאה למר כביטול ס' וכמו דבס' לבר מהאיסור כן במאה לבר מהאיסור. ועוד פשיטא לי' לש"ס דרישא מב"מ דתרומה נמי סגי לי' בק"א עם האיסור דומיא דממנו מקדשו וא"כ רישא וסיפא תרוויהו במאה וק' א"כ מה בין מינו לשאינו מינו ומסיק אפ"ה בתרומה בעינן א' יותר ק"ב עם התרומה:

ולהסביר הטעם נלע"ד עיין פירש"י שבת קמ"ח ע"א שכתב וז"ל ומדמע עד צ"ט כנגדו ואם יש חולין יותר ממאה כנגדו עולה עכ"ל והרגיש מהרש"א התחיל בצ"ט ומסיים ביותר מק' ונ"ל דס"ל לרש"י בודאי אינו מקדש אלא עד צ"ט כדכתיב מקדשו ממנו אך כיון דצריך להרים א' וליתן לכהן כמורם דמי וכיון דביבש אין בילה דיינין כאלו כל המורם הוא חולין ונשאר רק צ"ט חולין נגד תרומה ובעינן א' יותר ועיין ס' כזו ברא"ש דפרקין סי' ל"ז ע"ש:

שאני שאור דחמוצו קשה לשיטת תוס' משמע דס"ל כהראב"ד דדבר המעמיד בטל ולהרא"ן מיגאש ורוב הפוסקים דס"ל דחשיב מעמד כמו בעינא מן התורה ממש צ"ל היינו דמשני ש"ס חמוצו קשה וה"ל דבר המעמיד ולא בטיל אלא לפ"ז שייך שפיר מאי דמייתי עלה מציר ועיין לקמן מ"ש הראשונים קט"ז ע"ב סוגיא דקיבה. ועמג"א סי' תמ"ב סק"ט:

כל גרב וכו' נראה דתוס' מפרשין כפי' המשניות להרמב"ם דלא מיירי בציר שנתערב בציר אלא ארישא קאי שנתערב דג טמא עם טהורים ופלטו ציר בתוך כלי א' ועתי"ט שם ולחנם נדחק מהרש"א שהקשה הרי גם בציר טמא יש מים ולק"מ. והאר"י מב"מ לא בטיל כ' תוס' לישני הא דידי' הא דרבי' פי' כיון דשמעתין אליבא דאביי ואביי הא משני התם הא דידי' הא דרבי' ומשני תוס' דכיון דאיכא הכא שינוי' אחרינא תי' כן והא דלא משני התם אביי ג"כ כרבא משום דלא בעי לאוקמא בטומאה דרבנן אבל מודה אביי בדרבנן לית לי' לר"י מב"מ לא בטיל. והתם בזבחים כ' תוס' דאנן קיי"ל כשינויי דרבא התם ולא קיי"ל כשינוי' הא דידי' הא דרבי'. וביבמות פ"ב ע"א ס"ל לרב שימי דלר"י אפי' בדרבנן מב"מ לא בטיל צ"ל דמשני הכא הא דידי' הא דרבי' והתם ביבמות נמי דרבי' הוא. מיהו בריטב"א כ' דבכל איסורים דדבריהם לר"י מב"מ לא בטיל רק בזיעה בעלמא שהוא איסור דרבנן וגם קיל כמו שאמרו מיא דביעא בעלמא ע"ש שהסביר בטוב:

ועיין בתוס' ע"ז מ' ע"א פשיטא להו דציר דגים נמי דאורייתא ולדידהו צ"ל דהכא משני הכי דלא אר"י אלא דומיא דדם הפר והשעיר אלא זיעה בעלמא שנתערב אע"ג שאסור מדאורייתא לא דמי לדם הפר ומב"מ בטיל קרוב למ"ש לעיל בשם הר"ן גבי טע"כ דבקדשים אסור ע"ש:

שאני ציר דזיעה בעלמא הוא מה שהקשו תוס' ציר טרפה מנ"ל כבר כתבו הראשונים דאין לחלק בין האיסור אלא בין הטבעים וכיון שגילתה תורה דציר בשר יש בו לאסור ה"ה טרפה ונבלה וכן גילתה גבי שרצים אבל ציר דגים יש להם טבע אחר ולא אתי מיני' ופשוט הוא:

מתניתין דלא כהאי תנא וכו' הנה ר"ש לקמן ק"א ע"א דס"ל אינו נוהג בטמאה בודאי קאי אהגיד גופי' דעץ הוא ואינו בכלל אכילת טמאה או מוקדשים ומשו"ה אינו נוהג אבל קנוקנות אינו אלא מדרבנן ומהם לא איירי ר"ש אך תנא דמשנתינו ור"י בנו של ריב"ב דקאי אשיעורא ואנ"ט ברוטב ע"כ קאי נמי אקונקנות יהי' דאורייתא או דרבנן וקנוקנות יש להם טעם ואינם עץ אלא פליגי ת"ק סבר יש בהם בנותן טעם שיכולים להפליט טעם עד ס' לאסור בפליטתן. וריב"ב ס"ל נהי דיש להם טעם קלוש אבל אינו בנ"ט לאחרינא ולא בעי שיעורא כלל ולפ"ז למאי דקיי"ל נמי אין בגידין בנ"ט אי ס"ל קנוקנות דאורייתא אפשר נוהג במוקדשים ובטמאה וי"ל נמי כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ויש לעיין בזה. וכבר כתבתי לעיל דאפשר למ"ד כל איסורין במאה ורק גיד דקליש טעמי' משערין כבשר בלפת שהוא ס' אפשר אתי' שפיר משנתינו כר"י בנו של ריב"ב דאיהו קאי אנ"ט דעלמא שהוא מאה ומשנתינו שיערה בס':

וליבטל ברובא ברי' שאני כ' תוס' ואפי' באלף לא בטיל וכן חה"ל כוונתם כיון דעביד צריכותא אתרוויהו וחהל"ה לכ"ע באלף לא בטיל א"כ ה"ה ברי' ולאפוקי ממ"ד בטל בתתק"ס ועיין תי"ט פ"י דתרומות בשם מהרש"ל ביש"ש דהיינו י"ו פעמים ס' ופי' כיון דלת"ק התם משערין ציר בא' מי"ו ע"ש ונ"ל פירושו וכוונתו כיון דשיעור הקטן שבכל נותני טעם הוא י"ו והשיעור היותר גדול שבנ"ט הוא שישים החמירו בברי' שיהי' שישים פעמים ששה עשר שהוא תתק"ס. ומצינו בתורה שטומאת שרץ וכל הטומאת מתבטלים ומתטהרים בתתק"ס לוגים מים דהיינו מ' סאה דוק ותשכח:

שוב כ' תוס' ודבר שאינו לא ברי' ולא חה"ל בטל ברוב ואפי' איסור דרבנן ליכא פי' לאפוקי מרמב"ם וראב"ד וכן שיטת רש"י כמ"ש רשב"א בתה"א דמב"מ אפי' יבש ביבש בעי ס' וליבטל ברובא היינו ברבי' וכדינו בס' כ' תוס' דליתא אלא ברובא בעלמא סגי. והנה מרבא דזבחים אמר רבנן באינו מינו ברובא ובטעמא ובחזותא אין ראי' דהתם אקדשים קאמר דטעמא דאורייתא דטע"כ בקדשים לכ"ע דאורייתא ובמוקדשים במינו אוקמוה אדאורייתא מב"מ ברובא ושפיר קאמר התם ברובא אבל בחולין ס"ל דלא הוה אלא מדרבנן. מיהו לרש"י ס' דאורייתא אפי' במב"מ מזרוע בשלה ואפשר אפי' ביבש ביבש ועיין פירש"י בב"מ נ"ג ע"א ד"ה ועולין בק"א וכו' משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה עכ"ל משמע אבל ס' בעי וכ"כ ש"מ שם ע"ש ולרש"י בלאה"נ צ"ל כן דהא לרש"י אין חילוק בין מינו לשאינו מינו לענין ק"א אלא כל שגושו מעורב בעינן ק"א אפי' אינו מינו כמבואר לעיל גבי גריסין שנתבשלו עם העדשים ובאינו מינו בודאי לכ"ע בעינן ס' וע"כ רוב היינו רבי' ובששים עיין וק"ל:

(צט ב) כבשר בראשי לפתות.—עי' רש"י שכתב שהם מתוקים. אבל בה"ג הל' גיד הנשה כתב "דמריר טפי ולא ידיע טעמייהו".

לא במאה. והכי קאמר אין בהן אחד ומאה של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר: והא מדרישא. שאתה הולך בו כל שעה להחמיר במין ומינו אפ''ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם מכלל דסיפא במין ושאינו מינו בששים שהרי זה חילוק שביניהם שזה אינו צריך מאה ואחד כשאינו נותן טעם וזה צריך: דקתני רישא שאור של חטים כו'. דהיינו מין ומינו: יש בו כדי לחמץ. דהיינו נותן טעם לעולם אסור: אין בו אחד ומאה. אפילו אין בו כדי לחמץ אסור והיינו להחמיר דהא במין ושאינו מינו אמרו כי ליכא טעמא לא בעי ק''א והכא בעינן ק''א אלמא בהא דקא חמיר מינה אי איכא ק''א שרי וקא סלקא דעתך בק''א בהדי איסורא קאמר אלמא במאה בטיל: רישא וסיפא במאה. בתמיה: לא רישא במאה וחד. לבד מאיסורא: וסיפא במאה. לבד מאיסורא: ופרכינן אי רישא במאה וחד דהיתר קאמר אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע''פ שיש מאה ואחד אסור וכי איכא דיהיב טעמא כולי האי: אישתיק. רב דימי: אמר ליה. אביי: דלמא שאני שאור שחימוצו קשה. ויש שקשה מחבירו: לא כל השיעורים שוים. ליתן טעם: רביעית. של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר וסאתים הוו מאתן רביעיות נכי תמני קב ארבעה לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששת קבין לשלשה קבין מ''ח רביעיות וכן ארבעה זימנין: בראשי לפתות. ירק של לפת ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור: מתניתין. דקתני גיד אף ע''פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא: אין בגידים בנותן טעם. ומשליכו והשאר מותר: וליה לא סבירא ליה. לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו: והילכתא אין בגידים בנותן טעם. ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ''ט ואם לא נטל שמנו אוסר: וליבטול ברובא. כי אין מכירו:
לא במאה. פי' בקונטרס והכי קאמר אין בהן להעלות בק''א של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר ופריך והא מדרישא מין במינו שאתה הולך בו כל שעה להחמיר אפ''ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם דקתני אין בהן להעלות כו' בין אין בו כדי להחמיץ אסור וס''ד מאה ואחד בהדי איסור קאמר אלמא במאה בטיל מכלל דסיפא בששים דחילוק זה ביניהם דזה אינו צריך ק''א כשאין נותן טעם וזה צריך וזה הפירוש דחוק מאד דמאי ס''ד דמסדר הש''ס שיהא לשון המשנה משונה סיפא מרישא דכיון שפירש ק''א דסיפא היינו מאה ואחד של היתר למה לא יהיה מאה ואחד דרישא דמין במינו מאה ואחד של היתר כמו שמתרץ לבסוף ולא היה לו לטעות בכך. ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר ונראה דמשום האי פירכא דחקו בקונטרס לפרש בק''א של היתר מדפריך עליה כיון דמוקמת בק''א של היתר אמאי לא בטיל ונראה לפרש לא במאה כלומר מאה עם האיסור והמקשה סלקא דעתיה דמאה בלא איסור קאמר לכך פריך מדרישא בק''א ואין להעלות בק''א אסור היינו במאה של היתר וחד של איסור כמו בכל דוכתין דתרומה עולה בק''א היינו עם האיסור כדדרשינן ממנו שנפל בתוכו הרי הוא מקדשו הוי סיפא בששים דאי בק''א מאי חומרא במין במינו ממין בשאינו מינו דתרוייהו בק''א של היתר בטלי בפחות לא בטלי ומשני דרישא בעי' ק''א עם האיסור וסיפא מאה עם האיסור ואין בו להעלות בק''א דרישא וסיפא הוי פירושו ק''א עם האיסור והא דפריך וכי יש בו להחמיץ בק''א אמאי לא בטלי מילתא באפי נפשה היא ולאו אמאי דמשני קאי ומשום דחמוץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם קשיא ליה אמאי לא בטיל בק''א דלא הוי אלא כמו העמדה דחלב בעלמא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן דף קטז.) המעמיד בעור הקבה אם יש בה בנותן טעם אסורה משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע''פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא והוא הדין חימוץ ומשני שאור שאני דחמוצו קשה: והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל. הקשה ר''ת לישני הא דידיה הא דרביה משמיה דרבן גמליאל כדמשני בפ' התערובות (זבחים עט.) וי''ל דהכא אית ליה שינויא אחריתי וא''ת והלא סתם ציר יש בו מים כדאמרינן בהלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור וא''כ אמרת סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו וי''ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים דקתני רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהוא חמש זוזים בגליל דג טמא צירו אסור פי' דג טמא צירו אסור ובגרב עצמו של דגים אין נותן מים פן יתקלקלו הדגים אי נמי י''ל מדקאמר שיעורו קרוב למאתים אלמא כל המאתים מבטלים הרביעית דאי לא בטלי ליה אלא המים לחודייהו א''כ לא. הוו קרוב למאתים: שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' לא אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא דתניא בהעור והרוטב (לקמן קכ.) הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ודרשא גמורה היא דהא קאמר התם וצריכי דאי כתב שרצים כו' ובפ''ק דבכורות (דף ו:) דפריך טעמא דכתב רחמנא גמל גמל ולר''ש את הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב בהמה טמאה שרי והתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' אע''ג דבתורת כהנים דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אסמכתא בעלמא היא והא דפריך פרק כל הבשר (לקמן דף קיב:) לרב דאסר בשר שחוטה דאימלח עם בשר טרפה מהטמאים לאסור צירן ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר פריך שפיר מדג אבשר דהא לכל הפחות צירו אסור מדרבנן אלא ש''מ דהא דשרי הכא בשמלחן זה עם זה משום דלא בלע הוא וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת''כ מדכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור ציר של טרפה: בראשי לפתות. פי' בקונטרס ירק של לפת ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ''ג (דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע וכן בשבת (דף קיח:) אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים: והלכתא אין בגידין בנ''ט. למאי דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה דהכי מפרש פרק כל שעה (פסחים דף כב.) דפריך לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו כו' משמע נמי איסור הנאה ופריך והרי גיד כו' ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ומסיק דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ה''נ דאסור ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לעובדי כוכבים אע''פ שמעורב בו גיד דעובד כוכבים אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח לעובד כוכבים לפי שמתכבד בו טפי כשהוא שלם ומתניתין (לעיל דף צג:) דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' מוקי לה התם דלא כר''ש דאמר אין בגידין בנותן טעם וגיד הנשה אסור בהנאה: והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פי' הקונטרס דווקא בו אבל שמנו יש בו נותן טעם ואי לא ניטל שמנו אסור ולעיל (דף צז. ד''ה שאני) פירשתי בשם הרב ר''מ דלא החמירו בשומן יותר מבגיד גבי שאני חלב דמפעפע:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד