דף קא - א
ורבי שמעון פוטר! וכדמפרש ואזיל.
והוינן בה: ורבי שמעון, מה נפשך!?
אי יש בגידין בנותן טעם, הרי -
אי איסור חל על איסור - ליחייב נמי משום גיד!
אי אין איסור חל על איסור - ליחייב, מיהא, משום איסור טומאה דקדים!?
ואי אין בגידין בנותן טעם -
ליחייב, מיהא, משום גיד! שהרי אם אין בגידין בנותן טעם אין כאן איסור טומאה, ואם כן יכול לחול איסור גיד הנשה.
ומשנינן: אמר רבא: לעולם קסבר רבי שמעון אין בגידין בנותן טעם, ולפיכך אין כאן איסור אכילת בהמה טמאה. והא דלא מיחייב משום גיד הוא מטעמא אחרינא, כי שאני התם, ביחס לגיד הנשה, דאמר קרא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", ודרשינן: מי שגידו אסור ובשרו מותר, הוא זה שאסור לאכול את גיד הנשה שלו, יצתה זו, בהמה טמאה, שאם נאסור את גיד הנשה שלה, הרי היא תהיה נכללת בכלל "מי שגידו אסור ובשרו אסור". הילכך, לא חל עליה איסור גיד הנשה כלל!
אמר רב יהודה אמר רב: האוכל גיד הנשה של נבלה -
רבי מאיר מחייב שתים, משום נבלה ומשום גיד הנשה.
וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת, על אכילת גיד הנשה, שחל בחיי הבהמה, והוא קודם לאיסור נבלה שחל רק בשעה שמתה, וקא סברי חכמים שאין איסור חל על איסור, בכהאי גוונא.
ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה, שכיון שאיסור אכילת עולה הוא חמור, הוא יכול לחול על איסור גיד הקל ממנו.
וכן מודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של שור הנסקל, שכיון שאיסורו של שור הנסקל חמור מאיסור גיד, שכן שור הנסקל אסור אפילו בהנאה, שחל איסור שור הנסקל על הגיד, ולכן האוכל גיד הנשה של עולה או של שור הנסקל חייב, גם אליבא דחכמים, שתים!
איסור נבלה הוא "איסור כולל" ביחס לחלותו על גיד הנשה. כי בשעה שאנו באים לאסור את הגיד באיסור הנוסף של נבלה אין נאסר הגיד כשלעצמו בלבד, אלא הוא כולל עמו את כל בשר הבהמה שנאסרה באכילה כשנתנבלה הבהמה.
באיסור כולל יש סברא לומר דמיגו דחייל האיסור על הבשר, חייל נמי על הגיד. כיון שאין חלות האיסור הנוסף מתייחסת לדבר האסור בלבד אלא היא חלה גם על דבר היתר.
ואכן, יש תנאים, הסוברים שאין איסור חל על איסור, אך איסור כולל יש ביכולתו לחול על איסור אחר.
וכאן, מצינו שחכמים סוברים כי איסור נבלה, על אף שהוא "איסור כולל" אין הוא יכול לחול על איסור גיד הנשה.
אך מאידך, מודים חכמים שאם "האיסור הכולל" הוא גם "איסור חמור", וכגון הכא, שאיסור אכילת עולה או שור הנסקל הם גם "איסור כולל" [שבשעה שהוקדשה העולה או נגח השור, נאסר ביחד עם הגיד גם כל בשר הבהמה], וגם "איסור חמור" [שעולה ושור הנסקל אסורים אפילו בהנאה בעוד שאיסור גיד הוא רק איסור אכילה], שחל האיסור הכולל והחמור על איסור.
והשתא הוינן בה: ומאן הוא האי תנא, אליבא דרבנן, דבאיסור כולל גרידא - איסור חל על איסור לית ליה! ואילו איסור כולל באיסור חמור - אית ליה, שיחול האיסור הכולל - החמור על איסור!?
אמר רבא: רבי יוסי הגלילי הוא! שמצינו דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל קל, אך לא מצינו דלית ליה דבאיסור חמור לא יחול איסור על איסור, כשהוא גם כולל וגם חמור.
דתנן במסכת זבחים:
אדם טמא שאכל בשר קודש, בין שהיה אותו בשר קודש טמא, ובין שהיה אותו בשר קודש טהור - חייב האוכלו כרת אם אוכלו במזיד, וקרבן חטאת אם אכלו בשוגג.
רבי יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטהור, רק הוא חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואילו אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטמא, פטור מכרת ומקרבן, לפי שלא אכל אלא דבר קודש טמא!
אמרו לו חכמים לרבי יוסי הגלילי: הרי אף אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטהור, כיון שנגע בו קודם שיאכלנו - טמאהו! ונמצא שחייבה התורה כרת וקרבן על אכילת בשר קודש טמא!
והוינן בה: הרי שפיר קא אמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי, דמוכח מהא דחייביה רחמנא כרת וקרבן על אכילת בשר קודש בטומאת הגוף דחייב אפילו על אכילת בשר טמא, שהרי כל האוכל בשר קודש מטמאהו קודם לאכילתו בנגיעה בו!
ואמר רבא: בנטמא הגוף ואחר כך נטמא בשר, כולי עלמא לא פליגי דחייב, לפי דאיסור כרת על אכילת בשר קודש בטומאת הגוף קדים לטומאת הבשר, דמודי רבי יוסי דכיון שקדמה טומאת גופו לטומאת הבשר, וטומאת הגוף לא פקעה, הרי קדם איסור אכילת בשר קודש זה בטומאת הגוף לאיסור אכילת בשר קודש טמא.
כי פליגי בנטמא בשר, ונאסר משום לאו של אכילת בשר קודש טמא, שאין בו כרת, ואחר כך נטמא הגוף ונאסר באכילת בשר קדשים משום טומאת הגוף.
רבנן אית להו איסור כולל, שיש בכוחו לחול על איסור אחר, ואמרי דמיגו דמיחייב כשנטמא גופו אחתיכות טהורות של בשר קודש דעלמא, מיחייב נמי משום אכילה בטומאת הגוף, אחתיכה של בשר קודש טמאה, על אף שהיתה אסורה משכבר מחמת טומאתה של החתיכה.
ורבי יוסי הגלילי לית ליה "איסור כולל", דמיגו דמתחייב אהאי מתחייב נמי אהאי, לא אמרינן!
והוינן בה לשיטת רבי יוסי הגלילי:
ורבי יוסי הגלילי, נהי דאיסור כולל לית ליה שיחול על איסור אחר, אבל הכא, באיסור קל, אמאי לא אמר - יבוא איסור חמור ויחול על איסור קל!?
ומבארינן: ומאי ניהו "איסור חמור" - טומאת הגוף, שהרי אכילת בשר קודש בטומאת הגוף היא בכרת!
ומשנינן: אמר רב אשי: מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה משום שהיא בכרת? דלמא טומאת בשר חמורה הימנה, דלית לה לטומאת הבשר טהרה במקוה!
אי קסבר יש בגידים בנותן טעם ליחייב משום (דנותן טעם) טומאה אי קסבר אין בגידים בנותן טעם ליחייב משום גיד כלומר דאע"ג דעץ הוא התורה חייבה עליו:
מאן האי תנא דאיסור חל על איסור לית ליה כו' כלומר דאיסור נבלה לא חייל אאיסור גיד ואיסור כולל לית ליה כלומר דלא אמרינן מגו דמיחייב אחתיכה דנבלה דעלמא מיחייב אגיד משום נבלה ובאיסור חמור איסור כולל אית ליה כו' כלומר ובאיסור חמור כגון עולה ושור הנסקל דאסורין אפי' בהנאה איסור כולל אית ליה דאמרינן מיגו דמיחייב אשאר חתיכות משום עולה ומשום שור הנסקל מיחייב נמי אגיד משום עולה ומשום שור הנסקל:
אמר רבא ר' יוסי הגלילי היא דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא כו' כלומר חייב כרת על הטמא במי שאכל בשר (טהו') [טמא]. ר' יוסי הגלילי אמר טמא שאכל את הטהור חייב וכו' כלומר חייב כרת דכתיב ונפש אשר תגע בכל טמא בנבלת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה:
יבא איסור חמור וחייל על איסור קל כלומר אפי' נטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף יבא איסור כרת וחייל על איסור לאו שטומאת הבשר אינו אלא לאו שנאמר והבשר אשר תגע בכל טמא לא יאכל. אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמירא כו':
(ה)[ב]איסור חמור אית ליה. ומאי חומרייהו דעולה ושור הנסקל שאסורין בהנאה. וכי אקדשה או שנסקל איתוסף ביה איסורי הנאה, וכן פירש רש"י ז"ל, ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ואתיא כלישנא בתרא דבפרק כל שעה בפסחים (כג, ב) דאמרינן דר' יוסי הגלילי גיד הנשה לא אסר ליה בהנאה דמייתי ליה בקל וחומר מחלבע.
האי מאן תנא דאיסור חל על איסור באיסור חמור אית ליה באיסור קל לית ליה. פי רש"י ז"ל האי מאן תנא באיסור כולל היכי דהוה נמי איסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור. וכי לא הוה איסור מוסיף לית ליה דשור הנסקל ושל עולה הוי איסור כולל דחייל אבשר וגיד. ואיסור מוסיף דמעיקרא שריא בהנאה. והשתא אסור בהנאה משא"כ בנבילה דאיסור כולל איכא איסור מוסיף ליכא עכ"ל ז"ל. ובודאי שכן נראה לכאורה. ביבמות פ"ד אחין כדאמרינן גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' כגון טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשים וכו'. דמשנוצרה הבהמה נאסר חלבה באכילה וכי אקדשי' מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה איסור אכילה. ואיכא דמקשי' מהא דאמרינן בפ' כל הבשר דאמר שמואל האוכל בשר מתה בחלב לוקה משום בשר וחלב קסבר איסור חל על איסור. ואקשי' ליה מדאמר שמואל כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור משום טומאת הגוף כשהיתה תרומה מעיקרא טמאה דלא אתיא איסור טומאת הגוף וחייל על טומאת בשר ואע"ג דטומאת הגוף כולל דברים טהורים וטמאים. ומאי קושיא נימא דשאני בשר בחלב דאיכא איסור מוסיף נמי דבשר מתה מותר בהנאה ובשר בחלב אסור בהנא'. וי"ל דהתם קס"ד דטומאת הגוף נמי כיון דאית ביה כרת איסור מוסיף חשיבי וכדפירש"י ז"ל לקמן ולא משגיחין לטומא' בשר דלית ליה טהרה במקו'. א"נ דהתם ס"ד דמאן דלית ליה כולל לית ליה מוסיף וזה דוחק. ועוד דלישנ' בגמ' דנקט איסור חמור ואיסור קל לא משמע משום איסור מוסיף. ועוד דא"כ אדמוקי ליה כר"י הגלילי דלא אשכחן ליה בהדיא דאית ליה איסור מוסיף אלא משום דלא שמעי' ליה דפליג. לוקמיה כר' יוסי סתם דשמעי' ליה הכי בסוף פ"ד אחין גבי חמותו ונעשית אשת איש דאמרי' התם דמחייב משום איסור מוסיף ופוטר באשת איש ונעשית חמותו דהוי איסור כולל. לכך נראה כמו שפי' בתו' דה"ק מאן האי תנ' דחשיב איסור כולל חל איסור כשהוא חמור ולא כשהוא קל דהא ודאי שור הנסקל ושל עולה כיון דאסור בהנאה איסור חמור הוא.
ר"י הגלילי היא. פירש"י ז"ל דשמעי' ליכ' שאין איסור כולל חל על איסו' באיסור קל. וכיון דלא שמעי' ליה אלא באיסור קל שפיר איכא למימ' דמסתמא באיסור חמור מודה ולא מצינן לאוקמי כר"י סתם דהא ודאי לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור דאשת איש ונעשית חמותו איסור חמור הוא דחמותו בשריפה וא"א בחנק ואפ"ה הוא פוטר ועוד דמ"מ ניחא טפי לאוקמי כר"י הגלילי דקתני בהדיא באיסור קל והקשה רש"י ז"ל אמאי לא מוקמ' כר"ש דלית ליה איסור כולל. דקסבר האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום יוה"כ דההיא איסור חמור הוא ולא מחייב ביה ולא דק בה מרן ז"ל דבלא"ה נמי לא מתוקמי כר"ש דהא ס"ל שאין בגידין בנ"ט ואין בו משום איסור שור הנסקל ולא איסור נבילה כדאמרינן לעיל:
ור"י הגלילי נהי דלית ליה איסור כולל יבוא איסור חמור וכו' ולפי רש"י ז"ל קשה מאי ענין זו אצל ההיא דלעיל דאיכא איסור מוסיף וי"ל דהשתא ס"ל דחומר דכרת חשיב כאיסור מוסיף דאיסור הנאה ולאידך פי' דתו' אתי' כפשוטה:
האוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה חייב שתים שאיסור נבלה וטרפה חל על איסור גיד מתוך שאיסור נבלה כולל שאר הבשר עמו נוסף גם הוא על הגיד וכן בעולה ובשור הנסקל ודומיהם וכבר ביארנו למעלה ענין איסור מוסיף וענין איסור כולל:
זר שאכל את הקדש לוקה ובתנאים ידועים במקומם כהן גדול שאכל קדש טמא לוקה ואם נטמא גופו ואכל כזית מן הקדש בין טמא בין טהור חייב כרת ואם שגג על כך מביא קרבן עולה ויורד ואין הפרש בזה בין נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר בין נטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף שהרי אם נטמא הגוף תחלה יש בטומאת בשר הבאה אחריו איסור מוסיף ואם נטמא הבשר תחלה יש בטומאת הגוף הבאה אחריו איסור כולל שהרי הוא נאסר אף בשאר חתיכות היה שבת ויום הכפורים ושגג ועשה מלאכה חייב שני חטאות שהרי שניהם באו כאחד:
תוס' בד"ה איסור כולל באיסור כו' מאי פריך בסמוך ור"י הגלילי נהי דאיסור כו' יבא איסור חמור כו' עכ"ל דההוא איסור חמור שהוא טומאת הגוף שהוא בכרת לאו איסור מוסיף הוא דהא לאחיובי חטאת בשוגג מיירי משום טומאת הגוף ולא שייר ביה איסור מוסיף דאטומאת בשר ליכא לחייבי מידי אשוגג דליכא חטאת בשוגג אלא בדבר שזדונו כרת כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:
בד"ה בנטמא הגוף כו' ול"ג דאיסור מוסיף הוא דלא איירי כו' והא דקא"ל רבנן כיון שנגע כו' עכ"ל פי' דאי הוה שייך הכא איסור מוסיף ולאחיובי תרתי שפיר הוה מקשי ליה כיון שנגע בו טמאוהו וחל איסור על איסור ה"נ ליחול איסור על איסור בנטמא הבשר ואחר כך הגוף דלא ניחא להו לרבנן לפלוגי בין איסור מוסיף לאיסור כולל אבל השתא דלא שייך הכא איסור מוסיף דלא איירי הכא אלא לאחיובי חד חטאת בשוגג אטומאת הגוף שזדונו כרת דקדים ותו לא פקע וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן כיון שנגע בו טמאוהו מאי אכפת לן דטמאוהו כיון דקדים טומאת הגוף ותו לא פקע ולא דמי לנטמא הבשר ואחר כך הגוף דאין איסור טומאת הגוף חל על טומאת בשר דקדים ואהא תירצו דרבנן היו סבורין דר"י הגלילי פטר וכו' ודו"ק:
ד"ה בנטמא הגוף וכו'. ול"ג דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לחיובי תרתי כך היא הגירסא בתוס' בספרים שלנו וצ"ל דה"פ דבשלמא אי איירי הכא לחיובי תרתי אך משום בשר טמא היה צריך ליתן טעם דלהכי חייל עליה ג"כ איסור בשר טמא משום דאיסור מוסיף דנאסר לכ"ע אף לטהורים אבל השתא דלא איירי לחיוביה אלא משום טומאת הגוף לא צריך לטעמא דאיסור מוסיף אבל העיקר נ"ל שהגיר' הנכונה היא כמו שמצאתי בתוספות ישנים כתובים בקלף ולא איירי הכא וכו' בוי"ו ומלתא באפיה נפשה היא ולא בא לנתינת טעם אדלעיל מיניה וק"ל:
בא"ד ועוד דלפי האמת וכו' ואצטריך קרא דפטר במחוללת וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דלא אתא קרא דפטר אלא כשנטמאת התרומה תחלה א"כ ל"ל קרא דהא בלא קרא פטור מטעם דאין איסור חל על איסור ותירץ דאצטריך קרא למילף מהתם בעלמא ר"ל הא דאית לן בעלמא אין איסור חל על איסור מהתם ילפינן ליה:
ד"ה איסור כולל לית ליה כו' לכך נראה לר"י דהשתא ס"ד וכו'. ר"ל שהמקשה הוה ס"ד כך ולכך הקשה ורבי יוסי לית ליה וכו' וכן רבין משמיה דרבי יוסי בר חנינא וטעו כולם בהא דשלח רב יצחק בר יעקב משמיה דרבי יוחנן דהוו ס"ל דטעמיה כדאמר אביי משום דשבת קביעה וקיימא ורבא אמר במסקנא דכולם טעו דלא קשה מידי אר' יוסי הגלילי דזה לא הוי איסור כולל אלא איסור בת אחת והא דשלח רב יצחק בר יעקב וכו' משמיה דר' יוחנן בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע קאי ולא צריך כלל לאפכא פלוגתייהו אלא הא דשלח רב יצחק משום דשעת גזירה הוה וכו' כך היא השיטה לפי פי' התוספות:
תד"ה איסור (בסופו). מאי פריך כו' יבא איסור חמור כו' ואיסור מוסיף אית ליה. דברי מהרש"א בזה אינן מחוורין כלל ע"ש. ולעד"נ דלא מיקרי מוסיף אלא כשנעשה שינוי בחפצא וע"י אותו השינוי ניתוסף בו איסור. אבל טומאת הגוף לא נעשה שינוי בבשר הטמא כלל. ותדע שהרי איסור הניתוסף לכ"ע חייל כמש"כ רש"י שאין כאן איסור חע"א שמה ששייר הראשון מוסיף השני כו'. וכ"מ להדיא לקמן (סוף ד' קיג) מ"ד לוקה חד איסורא הוא ע"ש. ולא פליגי אלא אם על ידו יחול ג"כ על מה שנאסר מחמת הראשון. וא"כ מהו הלשון שאומר הש"ס יבא איסור חמור יחול על איסור קל. ועוד מאי משני ר"א מאן לימא לן כו'. דמ"מ אותו איסור הניתוסף דהיינו כרת או קרבן יחול. ומ"ט דר"ש דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ ודו"ק:
תד"ה בנטמא. והכא לא פרכי לי' רבנן כו'. כצ"ל:
דף ק״א ע״א גמר׳ מאן תנא דאיסור כולל באחע״א לית לי׳ ואיסור כולל באיסור חמיר אית לי׳, הנה רש״י ז״ל מפרש דאה״נ מקרי מוסיף, דכמו דאם האיסור מוסיף גברא מקרי מוסיף, ה״ה דאם מוסיף איזה חומר כמו הנאה, מוסיף מקרי והתוס׳ הקשו עליו מלקמן קי״ג ע״ב דפריך לשמואל וסבר שמואל אחע״א, והא התם בב״ח אחלב הוה איסור מוסיף משום דאסור בהנאה, אלא ודאי דחומרא זו לא משוה לי׳ להיות איסור מוסיף, אלא דהרמב״ם ז״ל בפיה״מ בכריתות בנקודה נפלאה שלו, מיישב קושי׳ זו ע״י שמכריע בין שתי שטות הללו באמרו דלעולם איסור הנאה מקרי מוסיף, אבל דוקא אם האי איסור הנאה אינו נצמח מן איסור אכילה, רק הוה איסור בפ״ע, כמו בהקדש דאיסור מעילה אינו תלוי באיסור אכילה דהא מועלין גם בעור וקרן העולה, ולכן אמרינן כיון דאיסור הנאה חל על כרחו, דאין כאן מי שיעכבנו מלחול, לכן מושך עמו גם איסור אכילה לחייב תרתי, אבל בב״ח ושאר איסורין הדומה לו, דכל עצמיות אה״נ נמשך מאיסור אכילה, ואם אין כאן איסור אכילה אין כאן אה״נ, איך נאמר מגו דאיתוסף הנאה וכו׳, אדרבה מיגו דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה ליכא, ואין זה אלא איסור חמור בעלמא ולא מוסיף. והנה הסברא הלזו באמת נקודה נפלאה וראוי׳ למי שאמרה, וכן מוסבר ענין מוסיף ברש״י כאן דו״ק ותשכח, ומה״ט איסור כרת לא מקרי מוסיף כמו שנראה מדברי התוס׳ שהקשו על רש״י ז״ל, דמה פריך הש״ס לקמן לר״י ניהו דאיסור כולל ל״ל, יבא טומאת הגוף שהוא בכרת ויחול על טומאת בשר שהוא בלאו, דלמא ר״י מוסיף אית לי׳, אבל חמור ל״ל, אבל מה דקשי׳ לי על סברת הרמב״ם ז״ל הוא, דהא ביבמות שם אמרינן דמודה ר״י לענין לקברו בין רשעים גמורים דחל, וא״כ גם בב״ח נימא דהא לענין לקברו וה״ה לענין להאכיל לחולה שיב״ס הרי חל, וממילא דאסור בהנאה, שוב הוה מוסיף דמיגו דאיתוסף הנאה איתוסף גם אכילה ולמלקות הן אמת דלפי מה שכ׳ הלח״מ בפ״ט ממ״א הלכ׳ וי״ו, דכל שאין מלקות על הנאה לא מקרי מוסיף, לא קשה מידי אלא דדברי הלח״מ תמוהין, דהוא ז״ל רצה לתרץ בזה דעת הרמב״ם שפסק בסוף פ״ד דהקדש הוה מוסיף מצד א״ה, ובב״ח פסק דלא חל אחלב ואנבלה, ולכן מחלק כנ״ל והוא פלא, כי לא הי׳ באותה שעה נגד עיני הגאון, דברי הרמב״ם בנקודה נפלאה שמתרץ קושי׳ זו באופן הנ״ל, הרי דלא מחלק הרמב״ם בין איכא מלקות על הנאה או לא. וא״כ קושיתי במקומה עומדת דכיון דחל לקברו, הרי איכא איסור הנאה נמי ושוב איכא מוסיף. אבל כבר כתבנו בריש דברנו דלא שייך הא דלקברו דחל אלא באיסורין דבאין דרך הזדמנות זה אח״ז והי׳ אפשר לבוא להיפך, אבל כגון בב״ח אחלב ואנבלה דלעולם חלב ונבלה קדים ואשר מה״ט אין במציאות לעולם שיהי׳ בב״ח תחלה ואח״כ חלב ונבלה בזה אין כאן שום איסור גם לקברו, לא, וזה ברור.
ואם כנים אנחנו בדברנו נצמח לן ישוב נכון על שיטת רש״י ז״ל לקמן דפריך בגמ׳ וריוסה״ג איסור כולל ל״ל, והא תניא שבת ויוה״כ וכו׳, ופרש״י ז״ל דאע״ג דאיסור ב״א הוא, מאן דלית לי׳ איסור כולל גם איסור ב״א ל״ל, והקשו בתוס׳ דהא מבואר בגמ׳ יבמות ל״ג ע״ב, דיותר מסתבר איסור ב״א מאיסור כולל. ולפי הצעתנו דלעיל י״ל, דהש״ס מוכיח דריוסה״ג ע״כ ל״ל ב״א, כמו דל״ל כולל. דהנה התוס׳ יבמות ל״ג ע״ב ד״ה אר״י כתבו דנבלה מקרי חמור שכן מטמאה, והנה התוס׳ לשיטתייהו דגם א״ה רק חמור מקרי ולא מוסיף, אולם לדעת רש״י ורמב״ם דא״ה מוסיף מקרי, למה לא נימא גם טומאה מקרי מוסיף מיגו דמוסיף טומאה חל נמי לגבי אכילה ואיך אמרו חכמים שהמה ריוסה״ג, דנבלה אגיד לא חל, והקדש ושור הנסקל חל אגיד, וידעתי מה שכ׳ הנו״ב בזה וכן הטעם המלך, אבל אין סברתם דתרי מילי נינהו מתקיימת לדעת הרמב״ם אדרבה הנאה גבי הקדש מש״ה מוסיף מקרי, משום דלא תלי באכילה. אבל הנכון בזה הוא דלסברת הרמב״ם לכן לא מקרי טומאה מוסיף אגיד, משום דבאמת אי נבלה לא חייל אגיד, גם טומאה ליכא דגה״נ של נבלה אינה מטמא, ובאמת סובר כן ריוסה״ג בפסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א ומשום דאין איסור נבלה חל אגיד עיי״ש בגמ׳ ובאחרונים, וא״כ שפיר לא מקרי מוסיף, אמנם אם יש במציאות דיחול נבלה אגיד באיזה אופן, שוב לעולם איכא טומאה עכ״פ דהרי אז חל לקברו בכל אנפין כמש״כ לעיל, וממילא דהוה מוסיף. אמור מעתה בנבלה שנתנבלה עם יציאת רובא של הולד דאתא גיד ונבלה בהדי הדדי אם נאמר דבב״א חל איכא מציאות איסור נבלה אגיד ושוב גם בשאר נבלות חל עכ״פ אגיד לקברו, וממילא דמטמא כנבלה, וכיון דמטמא הוה מוסיף, ואיך קאמרו חכמים דנבלה אגיד לא חל כיון דמוסיף אית להו, הרי גם נבלה אגיד מקרי מוסיף מכח טומאה, אלא ודאי דהני חכמים גם ב״א לית להו ולא חל נבלה אגיד אפילו בנתנבלה בשעת יציאת רובו, וכיון דלעולם גיד קדים ממילא דגם טומאה ליכא אגיד, ולא מקרי מוסיף ולכן שפיר פריך משבת ויוה״כ דריוסה״ג ע״כ כי היכי דל״ל כולל ל״ל נמי איסור ב״א והבן.
אלא מה דקשה לי על הרמב״ם ז״ל הוא איך פסק במבשל חלב או נבלה בחלב, דלוקה על בישולו ולא על אכילתו דלמה לא מקרי מוסיף כיון דחל איסור בב״ח לגבי בישול הרי חל נמי לגבי אכילה וכחד לישנא בגמ׳ לקמן דף קי״ד ע״ב אבל דעת הרמב״ם ז״ל בלא״ה בעיני תמוה טובא דהוא ז״ל מביא שם בהלכ׳ ב׳ איסור אכילת בב״ח מק״ו מבישול דשתק הכתוב מאכילה מפני שאוסר הבישול שהוא אחת מצורכי אכילה, וק״ו אכילה עצמה והוה כמו ששתק מבת מאחר שאסר בת הבת. ולפי״ז הי׳ לו לפסוק כאן כהאי לישנא וכהאי מ״ד דקאמר מדלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי, דאיך אפשר ללקות אבישול אם כל עצמיות הבישול לא נאסר אלא מפני האכילה, והוא פלא והפלא לית נגר ובר נגר דיפרקינהו ודו״ק.
(דף קא) גמרא ור"ש ממ"נ כו' אין להקשות דלמא מיירי באכלו ואין בו כזית ונאמר דאין איסור חע"א אף בחצי שיעור וכפי הנראה מתוספות דשבועות כ"ד דספוקי מספקא בדבר זה ומש"ה פטור מכלום דעל גיד אינו חייב דאין איסור חע"א ועל טמאה ליכא שיעורא דחצי זית וי"ל דא"כ מ"ט דר"י דמחי' שתי' בג"ה של טמאה והא אית ליה לעיל אכלו ואין בו כזית פטור גם על טמאה אמאי מיחיי' וע"כ ביש כזית ועוד לר"ש לוקה בכ"ש וע"כ פריך שפיר מ"ט:
ובתוספות ד"ה ור"ש פוטר המ"ל דר"ש לית ליה איסור חע"א אף בכולל עכ"ל התו' לשיטת' שכתבו לקמן ד"ה איסור כולל דאיסור הנאה לא הוה מוסיף אלא חמור ור"ש לית ליה חמור על קל אף בכולל מההיא דנבילה בי"ה אבל לשיטת הר"מ ז"ל בפירוש המשניות במס' כריתות בפ' אמרו לו על מתני' דיש אוכל כו' דאיסור הנאה הוה מוסיף ור"ש לטעמיה דאית ליה ג"ה אסור בהנאה א"כ פריך שפיר ור"ש ממ"נ דלא ברירא ליה אי לית ליה לר"ש מוסיף או לאו ועיין יבמות ל"ב ובתוספות יע"ש אלא דלפי הנראה במ"ש לקמן דלהר"מ לא הוה הנאה איסור מוסיף אלא בקדשים דוקא ולא באיסור אחר קשה ועתה ראינו שיש לייש' זאת דמ"ט לא הוה מוסיף בשאר איסורין כמ"ש הלח"מ במ"א דלא לקי על הנאה וכמו שאבאר לקמן באורך ומ"ט אין לוקה על הנאה דלא הוה שלא כדרך הנאה כמ"ש המ"מ בפ"ח ממ"א דכל דבר הראוי לאכילה הנאה דידה אכילה משא"כ לר"ש דאמר כ"ש למכ' וכפי מ"ש התו' בשביעית ומהרש"ל ובמהרש"ל ומהר"י בן לב שם דלמ"ד כ"ש למכ' ה"ה שלא כדרך אכילה לוקה וה"ה לר"ש לקי על הנאה והוה מוסיף ומכ"ש אי נאמר אין בגידין בנ"ט ויש להר"מ הוכחה מכאן:
גמרא מאן האי תנא כו' מקשין העולם דבכ"מ שנזכר ר"י וחכמים הוא ר"מ וכן להיפך לא פריך דידוע ר"י הוא וכאן לא הונח בזה לומר ר"י הוא ולכאורה יאמר דר"י אית ליה חמור על קל חייל שפיר כההיא דג"ה על טמאה ומאי חומרי' שכן נוהג בבני נח וכפירש"י שם ד"ה ומשני יע"ש ומאן דאית ליה חמור על קל כ"ש דאית ליה מוסיף או כולל ששווין דהא לדידן אליבא דהלכתא לית לן חמור על קל וכולל אית לן ומכ"ש לר"י אלא ע"כ דלאו ר"י הוא אלא דאין זה מוכרח דאפשר חומרא דנוהג בב"נ חשוב הוא עד מאד ומש"ה חל ומשא"כ בכולל ואה"נ דר"י לית ליה איסור חמור ועיין ברשב"א לקמן ק"ב ע"ב אהא דאמר ולר"י כו' ליתי איסור אבר יע"ש היטב. וכבר נדפס בס' א"א הרב נרו בקונטרס אחרון שם שחיברתי בילדותי זאת הקושיא ובשם גיסי הרב החסיד המנוח מוהר"ר אהרן ז"ל תי' נאה דלר"י אמרינן בפסחים דג"ה מותר בהנאה כשהותרה נבלה כו' ואין איסור חע"א לא הוה גיד בכלל נבילה ולא הוה בכלל היתר הנאה יע"ש ומ"מ אני אומר דאי משום הא לא איריא דההיא סוגיא לרוחא איתאמרא דבאמת בלא"ה ג"כ מותר בהנאה ק"ו מחלב כמ"ש המ"מ בפ"ח מהל' מ"א הלכה י"ד יע"ש וא"כ אף דאין איסור חע"א אפ"ה ג"ה מותר ועיין בק"א הקשיתי בע"א:
וא"א הרב נרו תי' בספרו הנקרא ברכת יוסף פ' וישלח וז"ל דאמוראי בתראי מקשי מאן תנא דמדאיבעיא להו בדורות ראשונים לעיל אי ר"י ספוקי מספקא לי' או מפשט פשיטא ליה ואי הך תנא ר"י ע"כ תפשיט דפשיטא ליה דאי מספקא ליה ע"כ לא מיחיי' ר"י אלא באוכל משתיהן א"כ ליחייב שתים באוכל מנבילה על א' משום גיד ועל א' משום נבילה ואי באכלו ואין בו כזית ומש"ה באיסור עולה איסור חמור וחייל שפיר דהא לר"י לא מיחייב באכלו ואין בו כזית עד שיהא בו כזית עכ"ל. וא' מן המשכילים הק' לי על דבריו ואמר שזה אינו דאימ' ר"י הוא ולא אכל אלא חדא וממ"נ חייב א' או משום נבילה או משום ג"ה עכ"ד וסכל הראה סכלותו לכל רואי השמש דהא תנא ומודים חכמים בגיד הנשה של עולה וש"ה דחייב שתים וע"כ באוכל מב' ירכים וא"כ כה"ג באוכל מנבילה נמי כה"ג היה לחייב שתים ממ"נ. וכן הוא בהדיא בס' א"א נרו ואני באתי להראות מעשי אנשי זמננו יש אשר לא קרא ולא שנה ושונה באולתו לדבר סרה ואין כאן מקומו. ואני אמרתי שאינני מבין דברי הרב א"א נר"ו דאכתי איכא לאוקמיה פלוגתייהו באכל ב' מב' בהמות מב' ירכים אחת כשירה ואחת נבילה דלר"מ חייב שתים על אותו גיד מנבילה גופא דאיסור חע"א ולר"י אינו חייב אלא משום גיד דקדים ולא משום נבילה דשמא אותו שהוא נבילה בו איסור גיד ואין איסור חע"א משא"כ באוכל ירך א' מעולה וש"ה וירך א' מבהמת חולין חייב שתים ממ"נ דאף אי ג"ה באותו של עולה אפ"ה חל עליו איסור עולה וש"ה דהוה חמור כו' ואפשר דרך רחוקה היא לומר פלוגתייהו בהכי ומ"מ דרך פלפול נוכל לומר כן ועתה ראיתי כי דברי הרב נר"ו כנים ואמתים כפי מ"ש המשנה למלך בפ"א מהלכות א"ב ה"א דמתו' בזבחים ע"ז א' ד"ה הפיגול ודלה דאף בשחוטין אמרינן גופין מחולקין א"כ ליכא לאוקמיה באכל ב' גידים מב' ירכים מב' בהמות דא"כ לר"מ ליחייב ג' ה"ל לחיוביה (ב' משום גיד) ואחת משום נבילה ואף דמיירי בהתראה אחת מ"מ הרי גופין מחולקין ובסוגיא דקדושין דף ע"ז וכבר כתבנו מזה לעיל בפירקין דסוגיא דאו"ב פ"ג א' לא משמע הכי יע"ש ואפשר דסוגיא דהתם לאו דוקא ובלא"ה משני התם שפיר ובלא"ה אשכחנא פתרי בבהמה אחת שהוציא עובר ידו מת וכדומה ואין להאריך בכאן גם אי באכילה א' מיחייב בב"א בגופין מחולקין עיין בכללים מ"ש שם באורך מזה ובמקום אחר אנופף ידי בזה:
ובפירש"י ד"ה ואיסור כולל כו' והיכא דאית ביה תרתי כולל ומוסיף עכ"ל מפירש"י יראה דקאי בשי' הר"מ בפרק אמרו לו בכריתות בפי' המשניות דאיסור הנאה הוה מוסיף יע"ש אלא שתירץ שם שלא תקשי מהא דכ"ה קי"ד כו' דהמבשל חלב בחל' דאינו חייב על בב"ח דאין איסור חע"א והא הוה מוסיף יע"ש ודבריו צריכין ביאור כמו שאכתוב בפכ"ה וגם לפי מה שכתב הלח"מ בפ"ט הלכה יו"ד בהלכות מ"א דהא דלא הוה הנאה מוסיף דאין להביא מוסיף אלא דומיא דאיסור הנוסף וכיון שעל הנאה אין בו מלקות אין לחייבו על איסור א"ח מלקות וקדשים לוקה על הנאה יע"ש והר' ז"ל לא זכר בעת כותבו זאת מ"ש הר"מ בפי' המשניות גופא לתרץ בע"א ואיך שיהיה לא שייך איסור מוסיף בשור הנסקל מה"ט דכתיבנא ומש"ה אמרי' דמודים בתרווייהו ולא זו בלבד בעולה דהוה מוסיף אלא אפי' בש"ה דהוה רק איסור חמור ה"ה דחייל ולרש"י יקשה מההיא דכ"ה שוב ראיתי להריטב"א שהקשה מההיא דכ"ה והנראה דמשור הנסקל קא קשיא ליה וכדכתיבנא:
ובתוספות ד"ה מאן האי תנא כו' וא"ת איסור מוסיף הוא מיגו דאיתוסיף לגבוה וי"ל דגיד אסור לגבוה עכ"ל הנה יראה מדבריהם דכל שבידו לעשות הוה שפיר איסור מוסיף דאף דבהמת חולין היא מ"מ מתחלה היה ראויה לגבוה ועכשיו שנתנבלה אסור לגבוה ואף שלא הקדישה דבידו להקדישה והא דלא מוקי לה בבעלת מום י"ל דסתמה תנא ועוד דמדתנ' ומודי' חכמים בג"ה של עולה ומאי איריא של עולה אפילו חולין כה"ג הוה מוסיף כמ"ש ומ"ש דאיכא למ"ד דגיד אסור לגבוה הוא פלוגתא דר' ורבנן במחוברין דאיסורא אבל פירשו דאיסורא כ"ע אינו עולה וא"כ אימא דמיירי בפירושו דהשתא ליכא לכ"ע איסור מוסיף לגבוה ולא חל עליו נבילה ואין לומר כיון דחל עליו איסור נביל' במחובר תו לא פקע ממנו דז"א דהשת' ליכא מוסיף לא חל וכבר כתבנו מזה פעמים רבות ואפשר דסתמא אמר דאינו חייב וע"כ דסובר דאסור לגבוה אף במחוברין וליכא איסור מוסיף לגבוה ולא חל נבילה. ועיין מ"ש לעיל ר"פ בתוס' ד"ה קדשים ומה שבהמה בחייה אינו מטמאה ונבילה מטמאה אפשר דלא חשיב ליה איסור חמור ועוד דג"ה אין בו טומאת נבילה ומיהו המעיין בהעור ורוטב יראה דיש בו טומאת נבילה יע"ש:
ובד"ה איסור כולל באיסור חמור כו' אלא כלומר איתוסף חומרא וכן משמע בפכ"ה דפריך וסבר שמואל כו' עכ"ל התו' לא סבירא להו כרש"י ור"מ ז"ל בפ"ד מהלכות מ"א ובפי' המשניות בכריתות פ' אמרו לו דאיסור הנאה מוסיף והוקשה לו מבב"ח והתוספות סבירא להו דלא הוה אלא איסור חמור מהני קושיות שם וגם אי הכי מה פריך לשמואל דאיסור חע"א מתרומה הא שאני דהוה מוסיף אלא דלא הוה אלא חמור ופריך שפיר אמאי לא חל טומאת הגוף שהוא במיתה על איסור תרומה טמאה שהיא בעשה דהוה חמור על קל והתוס' לשיטתייהו דסוברים דכל איסורי הנאה לוקין על הנאתן כמבואר בדבריהם בכמה מקומות ופסחים פכ"ש הקשו דיהא נהנה מחמץ בכרת יע"ש וא"כ הוכיחו שפיר מכאן דנקיט חמור על קל דאי משום ש"ה נקיט לה דמ"ש מקדשים דסבירא להו דבש"ה לוקה ג"כ על הנאה וגם על בב"ח סבירא להו דלוקה על הנאה אף דהוה לאו דאתי באם אינו ענין כפי הנראה מדבריהם באיזהו נשך ס"א יע"ש ואף אם יש ליישב ההיא דאיזהו נשך מ"מ המעיין בפסחים כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים שכתבו הא דלא אמר ה"מ בב"ח שמא דאין מזהירין מ"ה ולא קאמרי דסובר כתנא דבי ר"י דמג"פ לא תבשל והוה לאו דאינו ענין אלא ש"מ דלוקה לתדר"י לשיטתם ומש"ה הוקשה להם שפיר מהא דכ"ה ולא הונח להם בחי' הלח"מ בפ"ט יע"ש בזה:
עוד אבאר לך שמ"ש הלח"מ בשיטת הר"מ דלא אמרינן איסור מוסיף אלא כשאיסור המוסיף דומיא דנוסף ולא כשאיסור הנוסף הוא חמור ממנו יע"ש בפ"ט מהלכות מ"א הוא דבר מחודש אצלי עד מאוד והתו' יבמות ל"ב ב' יראה מדבריהם שאינם סוברים זה שהרי כתבו דא"א ונעשית חמותו הוה כולל בשני שמות דמיגו דאיתוסף בהאי איסורא אשאר אחוותא חייל נמי אחמותו והרי אחותו אינו אלא בכרת וחמותו שריפה ומה בכולל לא בעינן שיהא שוין כ"ש במוסיף דלא בעינן שווין דעדיף טפי ולהר"מ אפשר לומר דבמסקנא אה"נ דלא חשוב כולל דלא הוי שווין אלא דקשיא ממשנה דכריתות פ' אמרו לו י"ד א' דהבא על בת בתו חייב משום כלתו וכפי' הר"מ ז"ל שם בפי' המשניות דיעקב הי' לו בת בתו ונשאה בנו שהיא מותרת לכל בני יעקב שהיתה בת אחותם ומיגו דאיתסר לכל בני יעקב משום אשת אח איתסר נמי ליעקב משום כלתו ועיין בתי"ט הרי דבמוסיף לא בעינן שיהא שניהן שווין שהרי לכל בני יעקב לא היתה אלא בכרת ואפי' בחיי בעלה כחק לכל באי העולם והר"מ נקיט אף לאחר מיתת בעלה ומ"מ מוכח דלא בעינן שיהא שניהן שווין דלא כסברת הלחם משנה ועיין בתו' דפד"א דף ל"ב שכתבו דבמוסיף לא בעינן משם אחד והביאו ראיה מהא דבת בתו יע"ש היטב ומיהו למ"ש הר"מ בפירוש המשניות לחלק בין איסור הנאה דקדשים לשאר איסור הנאה דלא הוה מוסיף וכמו שאבאר לקמן בפכ"ה א"ש הכל:
ובד"ה נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כו' ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכי לחיוביה תרתי עכ"ל ר"ל בנטמ' הגוף ואח"כ הבשר דוודאי חייב כרת ובשוגג חטאת ולא איירי הכא במזיד ולחייב ב' מלקות ולומר מש"ה חייל איסור טומאת בשר מיגו דאיתוסף לטהורים איתוסף נמי לטמאים דלא איירי כלל לענין מלקות וקישור דבריהם מה שהוקשה להם מהא דאמרו רבנן עיין במהרש"א ז"ל ומ"ש מהר"מ מלובלין יע"ש:
בא"ד ועוד לפי האמת כו' וכן משמע בפכ"ה עכ"ל מדבריהם נראה בהדיא דהא דאמר ר"א אמר שמואל כהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור משום שמחוללת היא דוקא בשנטמאה תרומה ואח"כ הגוף ומטעם דאין איסור חע"א אבל נטמא הגוף ואח"כ התרומה תו לא פקע חיוב מיתה בידי שמים וכן מוכחת הסוגיא דפכ"ה קי"ד ב' יע"ש דפריך וסבר שמואל איסור חע"א והאר"א א"ש מניין לכהן כו' אלמא דטעמא לאו משום שמחוללת אלא דאין איסור חל על איסור והיינו פרט לזו שמחוללת ואין איסור אחר חל עליה אבל הר"מ ז"ל בהלכות תרומות אינו סובר כן דבמסקנא טעמא דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור אף בנטמא הגוף ואח"כ התרומה פטור דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת והיינו אף דמקשה מתרומה לשמואל דאית ליה איסור חע"א כו' לפי המסקנא שתי' שם אבע"א בעלמא אית לי' איסו' חע"א ושאני הכא דריבה קרא היינו לאו דריבה דכאן איסור חע"א אלא מקרא דפרט לזו שמחוללת ודוחק קצת וזה לשון הר"מ ז"ל בהלכות תרומות פ"ז ה"א כהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים ולפיכך לוקה כו' ותרומה טמאה אין לוקה שאינה קודש עכ"ל מדכתב שאינה קודש משמע אף נטמא הגוף ואח"כ התרומה פטור מכלום דמחוללת ואינה קודש. ומש"ה נסתפק שם המ"ל שאם אכל תרומה דאינה טמאה אלא מדרבנן אם חייב מיתה ומלקות אם נאמר דמן התורה מיהא קודש או דמ"מ מחוללת היא ע"ש ואי לטעמא דאין איסור חע"א וודאי בטמאה מדרבנן איסור חל על איסור דרבנן דהא איסור חל על חצי שיעור לשיטת הר"מ בהלכות נזירות ולר"ל דחצי שיעור מדרבנן וודאי חייל עיין בתו' שבועות כ"ג ב' וזה לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו ועיין בפי"ח מהלכות פסולי מוקדשין דפסק כרבנן דאיסור חע"א בין שאכל קודש טמא ואי משום הא לא איריא דשאני תרומה דגלי קרא דאין איסור חע"א וכפשט' דשמעתא דפכ"ה אלא מדכת' הר"מ ז"ל שאינ' קודש משמע וודאי אף בנטמ' הגוף ואח"כ התרומה פטור מכלום שאינה קודש ולא משום דאין איסור חע"א אלא משום שמחוללת ועומדת וכדכתיבנא ומ"ש דאינו לוקה הנה בהנשרפין ס"פ אמר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שפטור ממיתה משמע הא מלקות איכא ואיהו קאמר דאף מלקות ליכא ואפשר דלאו דוקא דבהאי קרא ומתו בו כי יחללוהו כתיב לעיל מיניה ולא ישאו עליו חטא דמיניה ילפינן מלקות באוכל בטומאת הגוף ומסתמא דוקא בטהורה דיחללוהו אכל מאי דכתיב לעיל מיני' הוה בכלל אי כיון דלא הוזכר בקרא אלא טהורה תו אין לרבות טמאה שיהא בכלל ועי' בכ"מ ובכ"ה אבאר:
גמ' הא מני ר"י הגלילי הוא עכ"ל מפירוש הרשב"א ז"ל בחדושיו ואתיא כלישנא בתר' בפסחים דלר"י ג"ה אינו אסור בהנאה עכ"ל ר"ל פסחים כ"ג ע"ב אמר לר"י הגלילי אה"נ דג"ה אסור בהנאה כו' א"כ ליכא איסור חמור על קל דהא ג"ה נמי אסור בהנאה אלא כלישנא בתרא דהתם דג"ה מותר בהנאה והוה חמור על קל ויש לעיין לל"ק מאן האי תנא ואפשר לל"ק הוה נמי ר"י הגלילי דנבילה על ג"ה הוה נמי קל על חמור דג"ה אסור בהנאה ונבילה מותרת בהנאה ואינו חייל אבל עולה וש"ה דהוה שוין שפיר חייל בכולל ולר"מ לשיטתיה דג"ה מותר בהנאה חייל נבילה על ג"ה. והתם בנטמא הבשר ואח"כ הגוף מש"ה לא חייל דה"ל לומר דטומאת בשר חמירא מטומאת הגוף דהו"ל טהרה במקוה מש"ה לא חייל משא"כ בשוין וסוגיא דהכא לל"ב דר"י הגלילי אית ליה דג"ה שרי בהנאה מדאמר מאן האי תנא דאיסור חמור אית ליה אלמא ש"ה הוה איסור חמור והיינו משום דג"ה שרי בהנאה ור"י הגלילי הוא דמאן נימא לן דטומאת בשר כו' ירצה בזה דשניהן שקולין טומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו וטומאת בשר לית ליה טהרה במקוה ומש"ה לא חייל ובחמור לא שמעינן לה כו' דאי באמת טומאת בשר חמירא ליה ובשוין מנלן דלא חייל לר"י הגלילי ולאידך לישנא בפסחים ע"כ באמת טומאת בשר חמירא ומש"ה לא חייל דקל על חמור הוא ובשוין לא שמעינן ליה ומש"ה מוקמינן להאי תנא דר"י הגלילי היא דש"ה שוין המה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ור"ש פוטר כו'. ע' פסחים דכ"ב ע"א תוד"ה ור"ש ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ח.
אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט כו' ע' בשעה"מ ה' יסוה"ת.
דא"ק על כן לא יאכלו ב"י את גיה"נ כו'. ע' מש"כ בחידושי לעיל במשנתנו ד"ק ע"ב.
האוכל גיה"נ של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכ'"א אינו חייב אלא אחת כו' ע' לעיל דפ"ט ע"ב תוד"ה איסור ובכסא דהרסנא לבשמים ראש סי' ס"ח ובדו"ח להגרע"א מערכה ז'.
אמר רבא ריה"ג היא כו' ע' בדו"ח להגרע"א חלק הכתבים בסופו.
דמגו דמיחייב אחתיכות טהורות דעלמא מחייב נמי אחתיכה טמאה ע' כריתות די"ד ע"א וביבמות דל"ב ע"ב תוד"ה איסור ובתוספות נדרים ד"צ ע"ב גבי נטולה אני מן היהודים ובמה"פ לירושלמי שבת פ"א ה"א.
וריה"ג נהי דאיסור כולל ל"ל באיסור קל יבא איסור חמור יחול על איסור קל ע' במה''פ לירושלמי פסחים פ"ו ה"ו ובש"א ס"ס ע'.
א"ר אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה כו' ע' ח"ס חא"ח סי' קל"ז.
רש"י ד"ה ומאן האי תנא חכמים ע' רשב"ם ב"ב דקכ"ז ע"ב ד"ה לר"מ ובקידושין די"ט ע"ב תוד"ה ולר"מ ובגינת ורדים להפמ"ג כלל ס"ג.
רש"י ד"ה דבאיסור כולל איסור גיד חל משנולדה כו' וכן פירש"י לקמן דקי"ג ע''א ובשבועות דכ"ד ע"ב גבי איסור חלב דחל משנולדה וביבמות דל"ד ע''א פירש"י דאיסור חלב חל משנוצרה הבהמה ע"ש וחילוק גדול הוא. דומיא דפליגי בתמורה די"א ע''א ובכ"מ גבי ולדות קדשים אי בהוייתן הן קדושים אי במעי אמן.
בא"ד וקודם שנתנבלה היה גידה אסור ובשרה מותר וכשנתנבלה נאסר אף בשרה כו'. לכאורה מה שייך בזה בשרה מותר. הלא כל עוד שלא נשחטה אסור גם הבשר מטעם אבמה"ח ואיסור זה חל משנולדה כמו איסור גיד ובע"כ דכוונת רש"י דלהבשר היתה מציאות ההיתר ע"י שחיטה משא"כ לגיד דנשאר באיסורו. וכה"ג לקמן בסוגיין מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה דילמא טומאת בשר דלית ליה טהרה במקוה. דשם נמי קשה מה תועיל טהרת המקוה לטומאת הגוף דאיירי בהדיא שם כל עוד שלא נטבל ובע"כ משום מציאות הטהרה שישנה בטומאת הגוף ולא בטומאת הבשר. וכן אמרינן לעיל דס"ט ע"א. דהיתר חלב בהמה אע"ג דהוא אבמה"ח הוא משום דאית ליה תקנתא לאיסורה בשחיטה ובע"כ נמי משום מציאות היתר השחיטה וכן בזבחים דל"ב ע"א דאמר אפשר דעביד סכין ארוכה. ואע"ג דבסתמא איירי כדשחיט בידיה ובקידושין דל"ח ע"א גבי חדש ובנזיר דל"ז ע"א ובפסחים דמ"ד ע"ב גבי נזיר דקרי להו יש היתר לאיסורייהו ע"ש ואע"ג דלא אתו לזמן ההיתר. רק בשביל מציאות ההיתר.
בא"ד וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה ע' ש"א ס"ס ע"ו ובשושנת העמקים כלל ט' וכלל י"ח.
תוד"ה ור"ש. גבי האוכל נבלה ביוה"כ ע' פסחים דל"ו ע"א תוד"ה האוכל ובקידושין דע"ז ע"ב תוד"ה פרט ובש"ק לירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ו ובש"א סי' ע"ו.
תוד"ה מאן איסור כולל הוא זה כשנתנבלה וא"ת איסור מוסיף הוא כו'. ע' זבחים ד"ע ע"א תוד"ה יבא ובת' הגרע"א ס"ס קס"ט.
בא"ד דמגו דאיתוסף בה איסור לגבוה כו' ע' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ד במשבצות סק"א ובשעה"מ פי"ז ה"ח מאיסורי ביאה ובטעה"מ שם.
בא"ד וי"ל דסבר כמ"ד בר"פ דגיד נמי אסור לגבוה ע' בת' הגרע"א סי' ק"ע.
תוד"ה איסור. אלא ודאי איסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא. ע' בנקודה נפלאה להרמב"ם בפיה"מ לכריתות. במשנה דיש אוכל אכילה אחת ומה שהארכתי בחידושי שם די"ג ע"ב וע' יד המלך פט"ז ה"ו ממ"א ובנוב"י קמא חא"ח סי' ל"ו ובחי"ד סי' ל"ד.
בא"ד וכן צ"ל בס"פ כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע"א ע' פלתי סי' פ"ז סקי"ג
תוד"ה שפיר יודעין היו דלא איירי כשתחב לו חבירו לתוך פיו וכן כפלו דבריהם בסמוך בתוד"ה בנטמא וע' בתוס' זבחים ר"פ השוחט והמעלה וביבמות דע"ג ע"ב תוד"ה טומאת ובכריתות די"ב ע"ב תוד"ה אוכלין ובמש"כ בחידושי שם וע' בשעה"מ פ"ו מה' ברכות.
תוד"ה בנטמא ולמ"ד אחע"א בעלמא שאני התם דגלי קרא ע' נוב"י מ"ת חא"ח סי' קי"ט.
תוד"ה ואיסור. אלמא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל מצי סבר איסור בת אחת כו'. ע"ל ע"ב רש"י ד"ה שלח.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דף ק"א, אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה רבי מאיר מחייב שתים וכו'.
והנה הרמב"ם בפר"ח ממ"א ה"ו פסק האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים. ותמוה דהלא מבואר דלמ"ד אין בגידין בנו"ט אינו נוהג איסור גיד הנשה במוקדשין. והרמב"ם סבר אין בגידין בנו"ט מדוע מחייב שתים, עי' בהה"מ שמביא שכן הקשה הרשב"א.
א גרסינן בפסחים כ"ב והרי גיה"נ דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בנ"י את גיה"נ ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו, ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט, אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר, ומשני מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש וכו' ר"ש ה"נ דאסר בהנאה. ומזה תמהו על הרמב"ם דפסק אין בגידין בנו"ט, ופסק דגיה"נ מותר בהנאה, אעפ"י שפוסק כר' אבהו, בהל' מאכ"א, וכבר הקשו בזה הראשונים.
ב והנה הפי' לפי"מ שכתב הרמב"ם בספר המצות במנין המצוה דל"ת קפ"ז וז"ל ידע המקשה כי איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע, מפני שהוא ואכילה ענין אחד כי אכילה מין ממיני הנאה, ואמרו בדבר שהוא לא אוכל אמנם דמיון מדמיוני הנאה, והכוונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו, יעו"ש. ולפי דבריו ע"כ הפירוש בכל מקום שאמרה תורה לא יאכל היינו הנאת אכילה, כלומר שאסרה תורה הנאה הבאה מסדר אכילה. נמצא דעיקר האיסור הוא הנאה, ורק פרטה התורה הנאה הבאה מאכילה, אבל ע"כ כל ההנאות בכלל. - וזהו סברת ר' אבהו שאמר דכל מקום שאמרה תורה לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והיינו משום דכיון דכל עיקר איסור אכילה הוא מטעם ההנאה הבאה מאכילה, וא"כ כיון שעיקר האיסור הוא ההנאה, א"כ כל ההנאות בכלל.
ג והנה תצא מזה דגם לר' אבהו כשאוכל דבר שאסור בהנאה גם כן אינו לוקה שתים משום אכילה, ומשום הנאה, כיון דהאכילה היא משום הנאה. וכן כתב המל"מ בפר"ה מהל' יסודי התורה שכתב דלהכי לא חשיב התנא בביצה י"ב במבשל גיה"נ בחלב ביו"ט דיהיה לוקה משום הנאה דבשר בחלב מטעם דאכילה ג"כ משום הנאה, יעו"ש. אבל לא הביא דברי הרמב"ם בספר המצות שכתב כן בהדיא.
ד והנה לפי"ז יש לעיין דמאי פריך הסוגיא בפסחים שם מהא דגיד הנשה, אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר. - וקשה דכיון דאין בגידין בנו"ט, א"כ ע"כ לא מתפרשא הא דכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיה"נ שהכוונה איסור הנאה, כיון שאין בו טעם, ואין הנאה בו, וא"כ הכא הפירוש לא יאכלו איסור אכילה, ולא הנאה, וממילא אעפ"י שאינו נכלל בהיתר הנאה דנבלה, מ"מ מותר מטעם דלא נאסר מעולם בהנאה. - וקושיא זו הקשה הגאון רע"א ז"ל בחידושיו לפסחים. והנה מתרץ דאעפ"י דאין בו טעם בגיד הנשה, אבל לא גרע מאכילה דשלא כדרך הנאתן, ומאן דאסר שלא כדה"נ, לדידיה גם גיה"נ בכלל זה, ולפי דברי מהרש"ל בפר"ג דשבועות דלר"ש דסבר כל שהוא למכות גם שלכד"ה בכלל האיסור מטעם דלא גרע מכל שהוא, ולר"ש גם גיד הנשה ישנו בכלל לאיסור הנאה, וממילא מתפרש הקרא דלא יאכלו בגיה"נ היינו ג"כ הנאה הבאה מאכילה, אעפ"י דהוי שלא כדרך אכילתן, ואתי שפיר הא דפריך הגמ' לר"ש והיינו לשיטתו, יעו"ש. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דאעפ"י דפסק אין בגידין בנו"ט, ואין גיה"נ בכלל היתר דנבלה, מ"מ פסק דגיה"נ מותר בהנאה, מטעם דעיקר הפירכא הוא רק לר"ש, אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דבעינן שיעור למכות, ושלא כדרך הנאתן מותר, ממילא אין לפרוך מגיה"נ כלום משום דלא יאכלו דגיה"נ לא מתפרשא איסור הנאה.
ה אבל קשה דלפי"ז מאי פריך למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר, וקשה דהלא לר"ש דהנאה שלא כדרך הנאתן ישנו בכלל הא דלא יאכלו מטעם דלר"ש שלכדה"נ חשיבה הנאה לענין איסור, א"כ מדוע לא אמרינן שהותר הגיד הנשה ג"כ בכלל ההיתר דנבלה, ולומר דכמו שהותר האיסור נבלה בהנאה דכל שהוא ושלא כדה"נ, כן גם גיה"נ בכלל ההיתר היינו ההנאה דגיה"נ שהוא גם כן הנאה דשלכדה"נ, וא"כ מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר, הלא כמו שמיושב למ"ד יש בגידין בנו"ט, כן מיושב למ"ד אין בגידין בנו"ט מטעם ההיתר דשלא כדרך הנאתן שהותר בכלל ההיתר דנבלה. - ואפשר לומר דלא שייך לומר דגיה"נ בכלל ההיתר דנבלה, והיינו דדוקא נבלה שהותרה בהנאה ע"י אכילה ממש דהיינו כדרך הנאתן, וממילא גם שלא כדרך הנאתן בכלל זה. משא"כ גיה"נ שאינו רק בשלכדה"נ לא שייך לומר דהוא בכלל ההיתר דנבלה, אבל דוחק הוא. ודברי הרמב"ם תמוה מסוגיא זו, וכדלעיל, וצ"ע.
ו ונראה לומר מילתא חדתא ומסתבר, והוא כי שני אופנים ישנם בהא דאין בגידין בנותן טעם. (א אם יש בו טעם והאוכלו מרגיש בו טעם יפה. - (ב אם יש בכחו להפליט וליתן טעם בהנפלט ממנו לאוכלים אחרים. - ושיטת הרמב"ם דיש בגיד הנשה טעם נכון להאוכלו, אבל אין בכחו להפליט טעם לאוכלין או לקדרה. ובאמת לא מצינו להרמב"ם שפוסק אין בגידין בנו"ט אלא אנו דנין על הנפלט ממנו לדבר אחר, והוא בפרט"ו ממ"א הל"ב ושם מיירי באופן זה ירך שנתבשל עם המאכל, ומקור הדין המשנה לעיל צ"ו ע"ב. משא"כ בעצם אכילת הגיד עצמו, בזה סבר הרמב"ם דיש בו בהגיד הנשה טעם נכון לגבי עצמו, ולפי"ז שפיר מתפרש הא דכתיב לא יאכלו בנ"י את גיה"נ יש בו ג"כ הציווי שלא יהנה על ידי אכילה, ואתי שפיר הא דפריך הגמ' מגיה"נ, וממילא כשהותרה נבלה גם גיה"נ בכלל ההיתר, ושפיר פסק דגיה"נ מותר בהנאה.
ז ובזה שכתבנו מיושבים דברי הרמב"ם לנכון, גם במה שפסק דאיסור גיה"נ נוהג במוקדשין כמו שפסק בפ"ח ממ"א, והה"מ הביא מה שהקשה הרשב"א בתשובה דהלא מבואר דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין נוהג במוקדשין. - אבל לפי מה שסבר הרמב"ם יש בגידין בנו"ט לגבי עצמו, ומטעם זה יש עליו דין קדשים גם כן. וכמו כן הא דמחייב הרמב"ם שתים בגיה"נ של עולה ושל נבלה מטעם דסבר דיש בו טעם לגבי עצמו, ורק להפליט טעם בתוך דבר אחר סבר אין בו בשיעור טעם כזה, וכדלעיל, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם כהוגן.
ח אבל דבריו בספר המצות טרם מיושב דהרי תקשה מסוגיא זו דפסחים דע"כ הפירכא קאי למ"ד אין בגידין בנו"ט, היינו שאין בו טעם כלל, וכעץ נחשב, וא"כ לדידיה ע"כ לא מתפרשא לא יאכלו הנאת אכילה, וא"כ ליכא אזהרת הנאה באיסור גיה"נ כלל, וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דגיה"נ לר' אבהו. - ומצאתי בספר ברוך טעם בדין עשה דוחה ל"ת פר"א שנחית לזה, ומפרש ג"כ דהסוגיא קאי לר"ש דאוסר שלא כדרה"נ, - וכמו שכתבנו לעיל בשם הגרע"א. - והוסיף עוד דהרמב"ם בספר המצות כתב רק אליבא דרבנן סברא דאכילה שהכוונה הנאת אכילה, אבל לר"ש ליתא להאי כללא, יעו"ש. - והנה לדברי הברוך טעם לר"ש לא חשיבא הנאת הגיה"נ שהוא שלא כדרך הנאתן למאומה, ולדבריו אתי שפיר טפי הסוגיא דלר"ש ליתא גיד הנשה בכלל היתר נבלה. - ולא קשה האי קושיא שכתבנו לעיל על דברי הגרע"א. - אבל לדעתי דברי הברוך טעם בזה תמוה טובא דלר"ש דמחייב בשלכדה"נ ע"כ סבר דבכלל הנאה היא, וע"כ סבר גם כן דחצי שיעור נחשב להנאה מדמחייב מלקות אמשהו, - וכמו שכתב הרמ"ה בסברת ר"ש דמחייב אמשהו משום דאחשביה. - וע"כ דיש בזה הנאה, וממילא תקשה מדוע לא הוי גיד הנשה בכלל היתר הנאה דנבלה.
ט אמנם עוד כתב הברוך טעם תירוץ על הספר המצות דהסוגיא דפסחים קאי לרשב"ל דסבר בחולין ק"א דחייבה תורה על מילוי הכרס, יעו"ש. היינו על הנאה דמילוי המעיים. נמצא דהנאה זו ישנה גם בגיה"נ, ושפיר מתפרשא הא דלא יאכלו בנ"י את גיד הנשה הוי ג"כ הנאת אכילה, וזהו מילוי המעיים, וכשמשני הש"ס כשהותרה נבלה לא שייך לומר דהותר גם גיד הנשה כיון דאין בגידין בנו"ט הרי הוא כעצמות של נבלה שאינם בשם נבלה, וכמו כן הגיה"נ אינו בשם ודין של נבלה, וממילא אינו בהיתר הנאה דנבלה, ומיושב דברי הרמב"ם לנכון.
שם אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאוהו ופריך שפיר קאמרי רבנן. - והקשה הגאון בספר יערות דבש חלק ב' דרוש ד' לשיטת הר"ת ועוד ראשונים דסברי דבעינן באוכל לקבל טומאה בשיעור כביצה, הרי יצוייר שהטמא אכל קודש בכזית שזהו שיעורו לחיוב כרת, ולא נטמא מפני שהוא פחות מכשיעור לקבלת טומאה, יעו"ש.
ונראה דלאו דוקא בבשר טמא סבר רבי יוסי הגלילי דאין כרת להאוכל בטומאת הגוף, אלא גם בשנפסל איזה פסול ג"כ הדין כן. והנה דין הוא בכל הקדשים דהיסח הדעת ג"כ פוסל, ובאופן שחסר שמירה הרי זה היסח הדעת, ולהכי תיכף כשבא הבשר קודש ליד הטמא יש בזה חסרון שמירה, ונפסל בהיה"ד, וממילא ליכא חיוב כרת, וזהו שקאמר הש"ס שפיר קאמרי רבנן.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ה''ג מה נפשך אי קסבר איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד ואי אין איסור חל על איסור ליחייב משום טומאה דקדים ואי קסבר אין בגידין בנ''ט ליחייב משום גיד. כלומר ואי אין בגידין בנ''ט ומש''ה פטור משום טומאה ליחייביה משום גיד דהא ליכא למיפטריה הכא משום דאין איסור חל על איסור דהא ליכא טומאה: אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ''ט. לפיכך אין כאן טומאה ומשום גיד נמי ליכא דקסבר אינו נוהג בטמאה וטעמא לאו משום דאין איסור חל על איסור אלא דמעטיה קרא בהדיא דאמר קרא כו': ה''ג אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה ר''מ מחייב שתים כו' ומודים חכמים באוכל גיד של עולה. דחמיר איסורה או של שור הנסקל ומאי חומרייהו שאסורין בהנאה: דמחייב שתים. וטעמא כדמפרש: ומאן האי תנא. חכמים: דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה. ה''ג והיינו פירושה איסור גיד חל משנולדה וקודם שנתנבלה היה גידה אסור ובשרה מותר וכשנתנבלה נאסר אף בשרה ואע''ג דשם נבלה ה''ל למיחל נמי על גיד משום טעמא דכולל שהוא כולל את הבשר עמו ליאסר ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אין איסור חל על איסור האי איסור נבלה חייל דמגו דחייל אבשר דהוה מותר חייל נמי אגיד שכוללו עם הבשר אפ''ה אמרו רבנן דלא חייל: ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה. והיכא דאיסור אחרון אית ביה תרתי כולל ומוסיף כגון עולה או שור הנסקל דמעיקרא כשנולדה היה גידה אסור ובשרה מותר הקדישה או נגחה נאסר אף בשרה הרי זה כולל והגיד הזה מתחלה היה אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה שאין כאן איסור חל על איסור שמה ששייר הראשון מוסיף השני וכי היכי דחייל עליה שם הקדש לאוסרו בהנאה על כרחך חל עליו אף באכילה שאם אכלו יתחייב שתים ואע''ג דבאכילה אסור ועומד היה ואין איסור חל על איסור האי הואיל וחייל להנאה חייל נמי אף לאכילה: רבי יוסי הגלילי היא. דשמעינן ליה דלית ליה כולל באיסור קל ומיהו באיסור חמור לא שמעיניה דפליג: חייב. חטאת שהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת כדכתיב (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל בשר וגו': כיון שנגע בו טמאהו. קודם שיאכלנו ואפ''ה חייביה קרא: ואמר רבא גרסינן: בנטמא הגוף ואח''כ נטמא הבשר. דטמא שאכל טהור וטמאהו במגעו שקדמה טומאת גופו לטומאת קדש מודי רבי יוסי דחייב דכיון דאיטמי גופיה איתסר בקדש זה באיסור כרת וכי הדר ואיטמי בשר איסור כרת דטומאת הגוף לא פקעה: ה''ג דכ''ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים כי פליגי בנטמא הבשר תחלה ונאסר על כהנים בלאו בעלמא והבשר אשר יגע וגו' רבנן אית להו איסור חל על איסור ע''י כולל והאי איסור טומאת הגוף כולל הוא דכולל טהורות שהיו מותרות לו והטמאות שהיו אסורות לו ומיגו דחייל אטהורות חייל נמי אטמאות ויש כאן איסור כולל:
ורבי שמעון פוטר מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור כו': המ''ל הא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ואפילו חמור על קל גבי האוכל נבלה ביום הכפורים אלא דבלאו הכי פריך שפיר: מאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה. איסור כולל הוא זה כשנתנבלה וא''ת איסור מוסיף הוא דמגו דאיתוסף בה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי''ל דסבר כמ''ד בריש פירקין (דף צ.) דגיד נמי אסור לגבוה: איסור כולל באיסור חמור אית ליה. הא דאמרינן בפ' אמרו לו (כריתות יד.) אקדשה מגו דאיתוסף בה איסור הנאה לא נקט לשון איתוסף משום דחשיב בכך איסור מוסיף דהא קרי ליה הכא איסור כולל אלא כלומר איתוסף בה חומרא זו ואין לומר דאיסור כולל דקאמר הכא לאו דוקא אלא איסור הנאה חשיב איסור מוסיף כיון דמעיקרא הוה שרי בהנאה דאם כן אדמייתי הכא רבי יוסי הגלילי דלא שמעינן אלא דלית ליה איסור כולל באיסור קל אבל הא דאית ליה באיסור חמור לא אשכחן אלא מסברא אמרינן דאית ליה משום דלא שמעינן ליה דפליג כי היכי דשמעינן ליה לרבי שמעון גבי האוכל נבלה בי''ה הוה ליה לאתויי רבי יוסי דאית ליה בפרק ד' אחין (יבמות לב.) אשת איש ונעשית חמותו נידון משום אשת איש דלית ליה איסור כולל ואמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ועוד אי איסור הנאה איסור מוסיף הוא מאי פריך בסמוך ורבי יוסי הגלילי נהי דאיסור כולל לית ליה יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ודילמא לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור ואיסור מוסיף אית ליה אלא ודאי איסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא וכן צריך לפרש בסוף פרק כל הבשר (לקמן קיג:) גבי הא דפריך וסבר שמואל איסור חל על איסור: שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי . יוסי הגלילי. יודעין היו דלא איירי כשתחב לו חבירו לתוך פיו מדקאמרי ליה הכי: בנטמא הגוף ואח''כ נטמא הבשר כ''ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים. ותו לא פקע ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לאיחיובי תרתי אלא לאיחיובי חטאת משום טומאת הגוף והא דקאמרי ליה רבנן כיון שנגע בו טמאהו היו סבורין רבנן דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה דפטרינן בפ' כל הבשר (לקמן דף קיג:) טמא האוכל תרומה טמאה משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וא''ת לרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאהו היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה וי''ל כגון שתחב לו חברו והכא לא פרכי ליה רבנן אלא משום דידעי דלא איירי בתחב לו כדפירשנו א''נ בשלא נכשרה או בנילושה במי פירות ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח''כ נטמאה התרומה כדאמרינן הכא ואיצטריך קרא דפטר במחוללת שנטמא תחלה ואצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהתם בעלמא דאין איסור חל על איסור ולמ''ד איסור חל על איסור בעלמא שאני התם דגלי קרא וכן משמע לקמן בפ' כל הבשר (שם) [וע''ע תוס' סנהדרין פג: ד''ה פרט לזו]: ואיסור כולל לית ליה והתניא כו'. פי' בקונטרס ואע''ג דאיסור בת אחת הוא מאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת ואין נראה לר''י דהא בפרק ארבעה אחים (יבמות לג:) פריך השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעיא אלמא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל מצי סבר איסור בת אחת לכך נראה לר''י דהשתא ס''ד דלאו איסור בת אחת הוא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא אבל קשה דאי לא איסור בת אחת הוא א''כ שבת היא למה לי פשיטא דחייב משום דשבת קדים: