חולין קא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

ופרכינן: וכי רבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, שיש בכוחו לחול על איסור אחר!?

והתניא: היתה שבת ויום הכפורים. שגג, ועשה מלאכה באותה השבת שחל בה יום הכפורים, מנין שחייב חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו, והיינו, שחייב להביא שתי חטאות נפרדות, האחת על חילול שבת, והשניה על חילול יום הכפורים, על אף שעשה רק מלאכה אחת?

תלמוד לומר בשבת - "שבת היא לה'"! ללמדך שאם יש באותה שבת איסור נוסף, יש לחייב על חילול השבת!

וכן נאמר ביום הכפורים "יום כפורים הוא", ללמדך שאם יהיה איסור נוסף באותו יום הכיפורים, יתחייב על חילול יום הכיפורים, דברי רבי יוסי הגלילי.

הילכך, אם חלו שבת ויום הכפורים באותו היום, הרי הוא חייב על כל אחד מהם, מהריבוי המיוחד שנאמר בכל אחד מהם.

רבי עקיבא אומר: אינו חייב אלא אחת! דכיון דאין איסור חל על איסור, אי אפשר לחייבו אלא חטאת אחת, על אף שאיסור שבת ואיסור יום הכפורים צריכים לחול בבת אחת, בכניסת היום!

והכי דייקינן מדברי רבי יוסי הגלילי:

בשלמא אי אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או איסור מוסיף שאיסור חל על איסור, שפיר איכא לחייב על שבת ויום הכיפורים שתי חטאות. כי אם היתה אפשרות שיחול יום הכפורים על יום השבת בזה אחר זה, הוא היה מתחייב על עשיית מלאכה באותו היום שתי חטאות, משום שאיסור יום הכיפורים חשיב "איסור כולל" כלפי איסור שבת, שכן הוא כולל איסורים נוספים שאינם נוהגים בשבת, שהרי יום הכפורים אסור גם באכילה ושתיה, מלבד איסור מלאכה.

וכן אם היתה אפשרות שתחול השבת על יום הכפורים בזה אחר זה, היה חיוב שתי חטאות, משום ששבת חשיבא "איסור מוסיף" ביחס ליום הכפורים, שמוסיפה השבת עליו חיוב סקילה, דאילו העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו חייב סקילה אלא כרת בלבד, והעושה מלאכה בשבת חייב סקילה.

הילכך, שפיר מיחייב שתיים על שבת ויום הכפורים כשחלו בבת אחת, שהרי בכוחם לחול זה על זה, מצד איסור כולל, או מצד איסור מוסיף.

אלא, אי אמרת אליבא דרבי יוסי הגלילי דבאיסור כולל ובאיסור מוסיף לא חיילי אאיסורי אחריני, אם כן כי אתו שבת ויום הכיפורים ביום אחד אמאי חיילי תרוויהו, דכיצד יחול איסור על איסור?

ומשנינן: שלח רבין משום רבי יוסי ברבי חנינא: כך ודאי היא הצעה של המשנה, דהיינו כך אמנם נשנית, בתוספתא בכריתות, הברייתא האומרת שרבי יוסי הגלילי מחייב שתיים בעושה מלאכה אחת ביום הכיפורים שחל בשבת. אבל משובשת היא - ואיפוך את דברי רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, ואימא שרבי יוסי הגלילי הוא זה שמחייב רק אחת, ורבי עקיבא הוא המחייב שתים.

ואמרינן: שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] דרבי יוחנן: לדברי רבי יוסי הגלילי, למאי דאפכן, דאוקימנא שהעושה מלאכה ביום הכיפורים שחל בשבת מחייב חדא בלבד. הרי אם שגג בשבת, ששכח שיום זה הוא שבת, והזיד באיסור יום הכיפורים, שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, רק אז הוא חייב קרבן חטאת.

אבל, אם הזיד בשבת, שידע שהיום שבת, ושגג ביום הכיפורים - פטור מקרבן חטאת כלל.

ומבארינן: מאי טעמא פטור?

אמר אביי: קסבר רבי יוחנן שהחטאת היחידה שמחייב רבי יוסי הגלילי להביא היא רק על שבת ולא על יום הכיפורים, ולכן כשהזיד בשבת הרי הוא פטור מקרבן חטאת ואינו מביא חטאת על שגגת יום הכיפורים.

וטעמו של דבר זה, לפי ששבת - קביעא וקיימא, ואין צורך בקידוש בית דין כדי שתחול קדושת השבת, ואילו את קדושת יום הכיפורים - בי דינא המקדשים את החודש הוא דקא קבעי ליה, ולכן אין קדושת יום הכיפורים יכולה לחול על קדושת שבת הקבועה ועומדת.

אמר ליה רבא לאביי: סוף סוף, תרוויהו קדושות, של שבת ושל יום הכיפורים, בהדי הדדי קאתו, ואין כאן קדושה שצריכה לחול על קדושה שכבר חלה, ואמאי לא יתחייב שתים? אלא, בהכרח, שטעמו של רבי יוסי הגלילי הוא משום שאין איסור כולל ומוסיף חלים על איסורים, הילכך, גם בבת אחת לא יתכן שיתחייב משום שני איסורים אלא רק משום איסור אחד [ואין אנו מגדירים מהו אותו איסור, אלא דאינו יכול להתחייב שתי חטאות על מלאכה אחת ביום זה], ולכן, אם הזיד באחד מהם, בין בשבת ובין ביום הכיפורים, ושגג בשני, מיחייב בחדא!

אלא, אמר רבא: הא דשלח רב יצחק דפטור על יום הכיפורים, לא אליבא דרבי יוסי הגלילי אמר זאת. כי אם שעת שמדא הוה, שגזרו העובדי כוכבים שלא לשמור את יום הכיפורים, והיו חייבים לבטל את יום הכיפורים באותה העת. ולא איירי שחל יום הכיפורים בשבת, אלא חל באמצע השבוע, אלא שכדי שלא תשתכח תורת יום הכיפורים שלחו מתם, דיומא דכפורי דהא שתא לא יקיימוהו בזמנו, באמצע השבוע, אלא שבתא הוה, שינהגו בשבת את הנהגות יום הכיפורים, שלא בזמנו, כדי שיזכרו מתורת יום הכיפורים. והאויבים לא יבינו שעושים זכר ליום הכיפורים כי בשבת היו נוהגים לנוח.

וכן כי אתא רבין, וכל נחותי - אמרוה כרבא!

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן.

תניא: אמרו לו לרבי יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה" עד שתאמר שכבר בזמן שלא היו קרואים אלא "בני יעקב" נאסרו בגיד הנשה?

והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", ולא נקראו "בני ישראל" עד קבלת התורה בהר סיני!

אלא, מוכח שרק בסיני נאמר איסור גיד הנשה, אלא שנכתב בתורה במקומו, בפרשת האבקות יעקב והמלאך, לידע מאיזה טעם נאסר להם אכילת גיד הנשה! עד כאן לשון הברייתא.

מתיב רבא: הא כתיב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם", ומוכח מהאי קרא דגם לפני קבלת התורה בסיני נקראו "בני ישראל", ומאי קאמרו חכמים לרבי יהודה דלא נקראו "בני ישראל" עד סיני!?

ומשנינן: באותה שעה שאירע המאבק עם המלאך עדיין לא נקראו בני ישראל, אלא רק לאחר זמן מרובה מאז שאירע אותו מעשה [כאשר נגלה ה' ליעקב, ואמר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו'."]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם כן, מההיא שעתא דנקראו "בני ישראל" ליתסר!? ואמאי קאמרת שנאסרו רק בסיני משום שמאז נקראו "בני ישראל"? והא השתא קא מוכחינן מהאי קרא דנקראו "בני ישראל" עוד לפני סיני!?

אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה!? והרי ההיא שעתא דנגלה ה' ליעקב וקראו ישראל לאו שעת מעשה הואי, ולא שעת מתן תורה הואי, ואם כן לא יתכן שבשעה זאת יאסר גיד הנשה.

תנו רבנן: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה, חיה ועוף. בין טמאין ובין טהורין, דברי רבי יהודה ורבי אלעזר.

וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין!

אמר רבי יוחנן: ושניהן, מקרא אחד דרשו!

דכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש,

ושואלים: והאם ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו, אינו סבור] שאיסור חל על איסור כאשר האיסור השני הוא איסור כולל?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חלו שבת ויום הכפורים באותו יום (שזו וזה אסורים במלאכה), ושגג ועשה מלאכה ביום זה, מנין שהוא חייב קרבן חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר (לכך נאמר) במצות יום השבת "כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג, ג), ובא הלשון "היא" להורות שהריהי עומדת לעצמה, אף כשחל בה יום אחר האסור במלאכה. וכן ביום הכפורים נאמר "יום הכפורים הוא" (שם כז), שאף הוא עומד לעצמו ומצוותיו עמו, גם כאשר חל בשבת שהיא אסורה במלאכה. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אינו חייב אלא חטאת אחת, שכן אין איסור חל על איסור. הרי שר' יוסי הגלילי סבור שאיסור חל על איסור במקרה של איסור כולל (כאיסור יום הכיפורים המכיל עניינים שאינם באיסור שבת, כאיסור אכילה ושתיה) ושל איסור מוסיף (כאיסור שבת המוסיף על איסור יום הכיפורים, שהרי איסור שבת עונשו במיתת בית דין, ואילו איסור יום כיפורים עונשו בכרת)! ומשיבים: בעניינה של משנה זו כבר

שלח רבין משום (בשם) ר' יוסי בר' חנינא ואמר כי בודאי כך הוא הצעה של משנה זו, שאין שיבוש במשנה זו בשיטות בהלכה השנויות בה, ואולם איפוך [הפוך] את שמות החכמים החלוקים בה. שהדעה המיוחסת במשנה לר' יוסי הגלילי היא של ר' עקיבא, ואילו הדעה המיוחסת בה לר' עקיבא היא דעתו של ר' יוסי הגלילי. ונמצא לפי זה שסבור ר' יוסי הגלילי כי אין איסור חל על איסור אף באיסור כולל ומוסיף.

א למעלה הובאו דברי ר' יוסי הגלילי, ודנים עוד בדבריו. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] ר' יוחנן: לדברי ר' יוסי הגלילי, למאי דאפכן [למה, לאופן זה שהפכנו] את שמות החכמים שבברייתא, אם אדם עשה מלאכה בשבת שחל בה יום הכיפורים, וכגון ששגג בשבת, ששכח ששבת היא, ואולם הזיד ביום הכפורים (שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, ואסור הוא במלאכה) — הריהו חייב קרבן חטאת. אבל אם עשה מלאכה ביום זה ובאופן שהזיד בשבת, שידע שהוא שבת ואסורה היא במלאכה, ואולם שגג ביום הכפורים — הריהו פטור מקרבן חטאת.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: שבת קביעא וקיימא [קבועה ועומדת], והיא מתקדשת מעצמה, וקדמה קדושתה לקדושת יום הכפורים, שאותו בי דינא דקא קבעי ליה [בית הדין הוא שקובעים אותו]. שהרי הוא נקבע בהתאם לזמן שבו התקדש החודש על ידי חכמים.

אמר ליה [לו] רבא: נימוק זה אינו מועיל, כי סוף סוף, בפועל תרוייהו בהדי הדדי קאתו [שתיהן, קדושת שבת וקדושת יום הכיפורים, ביחד הן באות] שהרי נקבע יום כיפור זה ביום השבת! אלא אמר רבא, הטעם שאינו חייב אלא על חילול השבת: שמדא הוה [זמן שמד היה] זה, תקופה שהמלכות הטילה גזירות על קיום המצוות, ושלחו חכמים מתם [משם, מארץ ישראל] הודעה זו: דיומא דכפורי דהא שתא [שיום כיפור של שנה זו] לא יחול בזמנו הראוי באותה שנה, באחד מימי אמצע השבוע, אלא ביום שבתא [שבת] הוא יצויין. שינהגו ביום שבת כדרך שנוהגים ביום הכיפורים. ולכך זה שעשה מלאכה ביום זה, חייב רק משום שבת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [אלה היורדים] שבאו מארץ ישראל לבבל, אמרוה [פירשו אותה] כדעת רבא.

ב שנינו במשנתנו שנחלק ר' יהודה עם חכמים בדינו של גיד הנשה בטמאה, ואמר ר' יהודה לחכמים: והלא כבר מזמנם של בני יעקב נאסר גיד הנשה, ובאותה עת היתה בהמה טמאה מותרת להם לאכילה. ומכאן שגיד הנשה נוהג אף בטמאה.

ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו חכמים לר' יהודה בתשובה לדבריו: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה?"והלא לא נאמר אלא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ולא נקראו "בני ישראל" עד מתן תורה בסיני! אלא מלשון זו משמע שאיסור גיד הנשה רק משעת מתן תורה בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו בספר בראשית, כדי לידע מאיזה טעם נאסר להם לאחר מכן.

מתיב [מקשה] רבא על הנאמר בברייתא זו שלא נקראו "בני ישראל" לפני מתן תורה: והרי נאמר "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו, ה), והיה זה בשעת ירידת בני ישראל למצרים, ולפני מתן תורה! ומשיבים: ירידת בני ישראל למצרים היתה לאחר מעשה זה שנאבק יעקב במלאך, ולאחר מכן קרא הקדוש ברוך הוא ליעקב בשם "ישראל", כנאמר "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה, י), ובניו הם איפוא בני ישראל.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מעתה, שבזמן ירידת בני ישראל למצרים החלו להיקרא בשם "בני ישראל", מההיא שעתא ליתסר [מאותה שעה שיאסר להם גיד הנשה], ולא מזמן מתן תורה, ושלא כדעת חכמים!

אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: וכי התורה פעמים פעמים ניתנה, וההוא שעתא [אותה שעה] של ירידת בני ישראל למצרים, לאו [לא] שעת מעשה (מאבקו של יעקב במלאך) הואי [היתה], ולא שעת מתן תורה הואי [היתה], ולכן אין סברה לומר שאז יתחיל האיסור.

ג במשנתנו שנינו מחלוקתם של חכמים בדין גיד הנשה בטמאה, ומביאים מחלוקת בענין דומה, באיסור אבר מן החי. תנו רבנן [שנו חכמים]: איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאין ובין טהורין, אלו דברי ר' יהודה ור' אלעזר. ואילו חכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין.

אמר ר' יוחנן: ושניהן, שתי הדעות החולקות, מקרא אחד דרשו, שנאמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei HaGelili not hold that a more inclusive prohibition takes effect where there is an already existing prohibition?

But isn’t it taught in a baraita: When Shabbat and Yom Kippur occur on the same day, if one acted unwittingly and performed prohibited labor, from where is it derived that he is liable for this by itself and for that by itself, i.e., he is liable to bring two sin offerings, for having transgressed both Shabbat and Yom Kippur? The verse states: “You shall do no manner of work; it is a Shabbat for the Lord in all your dwellings” (Leviticus 23:3), and another verse states: “It is Yom Kippur” (Leviticus 23:27). The term “it is” in each verse teaches that each of these days is considered independently even when it occurs together with another holy day. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: He is liable to bring only one sin offering because a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

The Gemara answers that on this topic Ravin sent a letter citing a statement in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: This is the correct presentation of this teaching [hatza’a shel mishna], i.e., the opinions in this baraita are accurate, but one must reverse the attributions of each opinion so that the first opinion is that of Rabbi Akiva and the second opinion is that of Rabbi Yosei HaGelili. Consequently, Rabbi Yosei HaGelili holds that two prohibitions do not take effect at the same time even if one is more inclusive or stringent than the other.

The Gemara continues to discuss the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. Rav Yitzḥak bar Ya’akov bar Giyorei sent a letter citing a statement in the name of Rabbi Yoḥanan: According to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, as stated in the baraita once the attributions have been reversed, if one unwittingly performed a forbidden labor on a Yom Kippur that occurred on Shabbat, he is obligated to bring one sin offering. If he acted unwittingly with regard to the fact that it was Shabbat, i.e., he forgot that it was Shabbat, but acted intentionally with regard to Yom Kippur, he is obligated to bring a sin offering. But if he acted intentionally with regard to Shabbat but unwittingly with regard to Yom Kippur, he is exempt from bringing any offering.

The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yoḥanan’s statement? Abaye said: Shabbat is established and permanent, i.e., it always occurs on the seventh day of the week, whereas in the case of Yom Kippur, it is the court that establishes it, as the Sages determine the New Moon. Consequently, Shabbat is considered to have preceded Yom Kippur, and the prohibition to perform labor on Yom Kippur does not apply, due to the fact that labor is already prohibited because it is Shabbat. Since one brings a sin offering only due to unwitting transgression, he is obligated to bring a sin offering only if he performed labor without realizing it was Shabbat.

Rava said to Abaye: Ultimately both of them, i.e., Shabbat and Yom Kippur, come into effect at the same time. Since both take effect at the beginning of the calendar day, it cannot be said that Shabbat precedes Yom Kippur. Rather Rava said a different explanation. It was a time of religious persecution, and they sent from there, i.e., from Eretz Yisrael, a directive stating that Yom Kippur of this year will not be observed on its proper day but rather on Shabbat. Rabbi Yoḥanan was merely stating that on that particular year one who would unwittingly transgress Yom Kippur would be exempt from bringing a sin offering. And similarly, when Ravin and all those who descended from Eretz Yisrael came to Babylonia, they said that the true explanation is in accordance with the opinion of Rava.

§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda said in explanation: Wasn’t the sciatic nerve forbidden for the children of Jacob, as it is written: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve” (Genesis 32:33), yet the meat of a non-kosher animal was still permitted to them? Since the sciatic nerve of non-kosher animals became forbidden at that time, it remains forbidden now.

It is taught in a baraita that the Rabbis said to Rabbi Yehuda: But is it stated in the verse: Therefore the children of Jacob do not eat the sciatic nerve? Isn’t it true that it is stated only that: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve?” And the Jewish people were not called “the children of Israel” until they received the Torah at Mount Sinai. Rather, this terminology indicates that the prohibition of eating the sciatic nerve was stated to the Jewish people at Sinai, but was written in its place, after the incident of Jacob wrestling with the angel, to allow the Jewish people to know the reason the sciatic nerve was forbidden to them. Since the prohibition came into effect only at Sinai, there is no proof that it ever applied with regard to non-kosher animals.

Rava raises an objection to this baraita: The verse states: “And Jacob rose up from Beersheba; and the children of Israel carried Jacob their father, and their little ones, and their wives in the wagons that Pharaoh had sent to carry him” (Genesis 46:5). This occurred before the Torah was given at Sinai, and therefore proves that the title “the children of Israel” was in use before the Torah was given. The Gemara answers: Nevertheless, this occurred after the incident, i.e., after Jacob wrestled with the angel and after the prophetic vision in which God changed Jacob’s name to Israel (Genesis 35:10).

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: In that case, the sciatic nerve should be understood as having become forbidden to them from that time when they were first called the children of Israel. Since this was before the giving of the Torah, this would be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not that of the Rabbis.

Rav Ashi said to him: Was the Torah given piecemeal, on numerous different occasions? It was given at Sinai. Rather, that time when the title “children of Israel” was first used was not the time when the incident of Jacob wrestling with the angel occurred and also was not the time of the giving of the Torah at Mount Sinai. Therefore, there is no reason to assume that the prohibition took effect at that time.

§ The mishna taught a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis with regard to the prohibition of eating the sciatic nerve. The Gemara now cites a similar dispute between them with regard to eating a limb from a living animal. The Sages taught in a baraita: The prohibition of eating a limb from a living animal applies whether the limb comes from a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and whether it is from a non-kosher species or from a kosher species; this is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar. But the Rabbis say: The prohibition of eating a limb from a living animal applies only to a limb from a kosher species.

Rabbi Yoḥanan says: And both of them, i.e., the Rabbis as well as Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar, derived their opinions from one verse: “Only be steadfast in not eating the blood, for the blood is the life;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[ורבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל] כלומר הא קא חזינן הכא דאי חמור כרת מטומאת בשר הא הוה חייל איסור חמור על איסור קל. וזהו שאמרנו ואיסור חמור באיסור כולל אית ליה לר' יוסי הגלילי. ולית ליה לר' יוסי הגלילי איסור כולל אלא באיסור חמור והא הכא ביוה"כ דקיל משבת דזה מיתה וזה כרת וקא חייל יום הכפורים על שבת. כך היא הצעה של משנה זו כלומר דאין איסור חל על איסור. ואימא ר' יוסי הגלילי אמר אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור ולמאי דאמר כלומר לר' יוסי הגלילי דאינו חייב אלא אח' דאין איסור חל על איסור:

שגג בשבת כו' כלומר היה לו שגגה אצל שבת והזיד אצל יוה"כ חייב חטאת אבל הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור מ"ט אין אדם חייב חטאת אלא בשגגה ועכשיו היה שבת ויוה"כ כיון דאין איסור יוה"כ חל על איסור שבת ויוה"כ [הוי כמו] שאינו בעינן שיהא לו שגגה על שבת אבל אם היה שוגג אצל יוה"כ פטור מחטאת. אלא אמר רבא שמדא הוי כלומר היכא פליגי ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי לא פליגי בענין זה שחל יוה"כ בשבת דאי בזה ענין לא חשיב איסור חל על איסור אלא שמדא הוה וגזרו שלא יקיימו יוה"כ ואותה שנה עשו יוה"כ בשבת שלא [תשתכח תורת יוה"כ] והוא הוה איסור חל על איסור:

לאחר מעשה כלומר לאחר שאמר לו הקב"ה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך והיה לאחר שאבק עם המלאך אבל באותה שעה לא הוה ישראל שמו:

אלא אמר רבא גזירה הוה. ק"ל א"כ אמאי שלחוה לר"י למאי (דא"כ) [דאפכיה] דאפילו לא תיפוך נמי, דהא לאו יה"כ הוה, אלא כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ הוא דעבדו, ויש לומר דלרב' לא אמרה ר' יוחנן למאי דאפכן, ומאי דשלח רב יצחק בר יעקב לא היו דברים מעולם כנ"ל.

והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה וא"ת ומאי קושיא דשאני התם דאיסור בת אחת הוא ופלוגתא היא ביבמות. ויש שתירץ דאפילו למסקנא דהתם דאמרינן לכ"ע אית ליה איסור בת אחת ואפילו מאן דלית ליה כולל הכא מודה בבת אחת דהכא קל משום דיה"כ איקרי שבת והוי שבת ויה"כ קרובים להיות שם אחת ותדע דהא הכא פטרי לר"ע ולקמן בפרק גיד הנשה אית ליה איסור כולל ובשם רבותיו פרש"י ז"ל דשבת חשיבא ליה קודמת משום דקביע וקיימ' כדאמר אביי בסמוך ור"י הגלילי דמחייב תרתי טעמא משום כולל הוא דיה"כ כולל איסור מלאכה ואיסור אכילה והקשה הוא ז"ל על פירושם דא"כ מאי מותיב רבא לקמן לרב יצחק ואמר סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי אתי' מאי תיובתא דהא רב יצחק לר"י הגלילי קאמר ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב ליה וכי פטר מיה"כ פטר ליה וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם ע"כ ותמהני על הקושיא הזאת דהא רבא היינו מאי דקשיא ליה על אביי ורב יצחק וכולה סוגיין דהאיך אפשר דרבי יוסי בשבת וביה"כ אינו מחייב אלא אחת דהא ע"כ איסור בת אחת הוא ולא אשכחן ליה לר"י דפטר באיסור בת אחת ואפשר שרבינו ז"ל כך אומר דהא מסתמא שנויי' דשנינן לעיל מרבא גופיה הוא וכדאמרינן בריש שמעתין אמר רבא ר"י הגלילי היא ואם איתא דמתרצינן דשבת ויה"כ איסור כולל חשיב משום דשבת קדים היכי פריך רבא גופיה על ר"י ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא ע"כ לפום שנוי' דשני' לר' יוסי הגלילי לא חשיב איסור בת אחת כך יש ליישב בפרש"י ז"ל וכן הוא בתוספות ומכל מקום פרש"י ז"ל קשה דאי ס"ד דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא באיסור בת אחת פליגי היכי לא אקשי' מדר"ע דאשכחן ליה בפ' כל הבשר דאית ליה איסור מוסיף וכ"ש איסור בת אחת. וי"ל דברייתא היא ההיא דפרק כל הבשר ולא שמיע ליה הכא גם מה שהקשה הוא על פי' רבותיו ז"ל לא קשה: חדא דמאי דפרכי' דלית ליה לר"י איסור כולל והתניא. אינו מדברי רבא אלא סוגיא דתלמודא הוא: ?ו ו דלעיל רבא גרסי' והכי איתא בנוסחי דוקיינ' אמר רבה ר"י הגלילי היא. ודילמא ס"ל השתא דשבת וי"כ שבת קודם. וכדפריך אביי בסמוך. ורבא פריך דהא לא אפשר דסוף סוף תרווייהו בהדי הדדי אתו וע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי ור"ע. והא דאמרי' מ"ט אכולי' סוגין קאי למאי דאפכן בין לר"י ב"ח בין לרב יצחק לדברי ר"י הגלילי. ועלה אמר אביי שבת קדמה וכו' ועלה פריך רבא סוף סוף תרוייהו וכו' הפי' לדברי רבותיו של רש"י ז"ל.

סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו דרבא על דברי ר' יצחק בלחוד מקשה דנהי דלר"י הגלילי שגג בזה ובזה אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת וכדשנינן לעיל אליבא דרבא, מ"מ שגג ביה"כ והזיד בשבת כיון דליכא חיוב חטאת משום שבת יתחייב מיהו משום יה"כ דלא אמרינן דר' יוסי לית ליה איסור בת אחת אלא דלא לחייב תרתי אבל ודאי כל היכא דמיפטר משום שבת מחייב משום יה"כ והקשו בתו' דהא ודאי כל היכא דאמרת שאין איסור יה"כ חל על איסור שבת דלית לן איסור בת אחת ה"ה דכשהזיד בשבת פטור מיה"כ דהא בשבת זו לא חל עליו איסור יה"כ כלל לכך הנכון כדפי' לעיל דקושיא דרבא אף על ר"י הגלילי הוא האיך אפשר שלא יתחייב שתים ונימא דהא איסור כולל הוא דע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי.

ואלא אמר רבא גזירה הוי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו. דאדרב יצחק קאי וקאמר רבא דהא דרב יצחק לאו אדרבי יוסי הגלילי קאי ומ"ד בה לדברי ר"י הגלילי למאי דאפכן לא היו דברי' מעולם. אלא הא דרב יצחק בשעת גזירה הי' שגזרו שלא לעשות יה"כ ולא עשה באותו שנה יה"כ בעשור וקבעוהו בשבת ואע"פ שאינו בעשור וכדי שלא תשתכח תורת יה"כ והאויבים לא יכירו בו בו משום דכל שבת לא עבדי מלאכה ועל יה"כ של אותו שנה שלחו מתם שהעושה בו מלאכה פטור משום יה"כ והקשו בתו' האיך אפשר שבטלו יה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפי' אערקת' דמסני' יהרוג ואל יעבור. ושלא בשעת גזירה נמי בפרהסיא יהרוג ואל יעבור והא בפהרסיא הוי דהיכי דמי פרהסיא י' בני אדם. ונ"ל דהא לא קשיא בקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אא"כ למידת חסידות הוא כההיא דמצינו בסוגיא ואפשר דהכי גזרו א"ה לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יה"כ ודו"ק ומיהו מפני קושיא זו פי' בתוס' דהשתא על פלוגת' דר"י הגלילי ור"ע קיימי נמי ואמרו דלכ"ע שבת ויה"כ איסור בת אחת הוא וחייב שתים ועל שעת גזרה נחלקו שלא היו המקדשין רשאין לשלוח שלוחים לבני הגולה להודיע יום הקביעות תשרי ולא היו יודעי' בני הגולה אימת הוקבע יה"כ ועשו מלאכה ביה"כ שחל להיות באותו שנה ונחלקו על זה ר"י ור"ע מ"ד אינו חייב משום דסבור שזה אונס הוה וכאומר מותר דמי וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם שהוא פטור לדברי מונבז כדאיתא התם בשבת ומאן דמחייב קסבר הני כשוגגין נינהו כיון שידעו עיקר יה"כ א"נ ס"ל דאפילו תינוק שנשבה לבי' העכו"ם חייב: ולהאי אוקמתא דרבא לא צריכין להפוכי הצעתה של משנה ואי מהפכי' ליה היינו משום דס"ל דר"י לית ליה ההיא דמונבז וכדמשמע בפרק כלל גדול: וא"ת אי בשעת הגזרה פליגי מאי האי דמייתי ראיה בברייתא מדכתיב שבת הוא ויה"כ היא וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא דה"נ למאי דס"ד דמחייב שתים משום דאיסור חע"א אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא ולהאי פי' כ"ג גזירה הוא ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא בשבת הוי ולא גרסינן דלעבדו יה"כ דהאי שתא בשבתא כדגרסינן במקצת נוסחאות ותו לא מידי:

היו מקדשים על פי הראיה ונתעכבו השלוחים ולא ידעו בליל שבת שהוקבע יום הכפורים בשבת ונודע להם בשחרית או שהיה שעת השמד והיו השלוחים באים בחשאי ולנו בתוך התחום והודיעו למחרתו שלא ירגישו בהם אויבים אפי' תאמר שאין דנין את הדבר למפרע אלא משעת ידיעתו ונמצא שלא באו כאחד מ"מ חייב שני חטאות שהרי שבת ליום הכפורים איסור מוסיף הוא שהרי נוסף בו איסור סקילה ויום הכפורים לגבי שבת איסור כולל הוא שהרי נאסר אף באכילה היה שוגג לענין שבת ומזיד לענין יום הכפורים חייב חטאת משגגת שבת היה שוגג לענין יום הכפורים ומזיד לענין שבת פטור שהרי קם לו בחמורה הימנו איסור כולל ואיסור מוסיף שביארנו ענינם למעלה אין בהם הפרש בין שהיה ראשון חמור ושני קל או ראשון קל ושני חמור אפי' בחומרת כרת ובחיוב קרבן וכן באיסורין הבאין כאחד:

אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים אבל הדם איסורו נוהג בבהמה חיה ועוף אפי' טמאים:

בד"ה ר' עקיבא אומר כו' ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך כו' לא אמר איפוך עכ"ל כצ"ל:

ולפרש"י נמי בלשון שני סברת המקשה דהוה ס"ד דשבת קביעא אפילו למאן דמחייב תרתי לא קאי הכא לרבא כדקאמר תרוייהו בהדיא כו' מיהו למאן דפטר קאי סברת המקשה כמו שהקשה לההוא לישנא וקשיא לי בגווה כו' לבתר דאפכוה כו' ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת כו' והיינו משום דמשמע ליה דלההוא לישנא פסיקא ליה לתלמודא דהכא דבאיסור בת אחת לכ"ע מיחייב תרתי ואין להקשות לפרש"י לההוא לישנא נמי כיון דלרבא מיהת למאן דמחייב תרתי חשיב ליה איסור בת אחת ל"ל למימר איפוך דאיכא למימר דמשמע ליה דרבא לא בא לפלוגי אדשלח רבין משום ריב"ח איפוך אלא אסברת המקשה ואביי דחשיב להו קביעא לכ"ע פליג רבא וקאמר סוף סוף תרוייהו בהדי כו' ולא חשיב קביעא וריב"ח אפשר (א) דמשום קושיא אחרת הוה קאמר איפוך כך נ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

בד"ה י"ה דהאי כו' ולא שייך כאן אתם ואפי' כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ר' עקיבא אומר וכו'. ועוד למאי דפרישית דהכא פריך וכו' כצ"ל וכמו שכתבתי לעיל מזה:

בא"ד וי"ל דהתם פריך משום שמואל וכו'. אבל לישנא דאמר שם בשנויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור לא יתיישב לפי זה וק"ל:

תד"ה ר"ע. וחלב ומתה ל"צ קרא. כצ"ל:

מָתִיב רָבָא: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מו, ה). מקשים אמאי לא הביא פסוק דקדים בפרשת מקץ (בראשית מב, ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים?
ונראה לי בס"ד כי ממה שקורא אותם הכתוב 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אין הוכחה כלום יען כי מאחר שיעקב אבינו ע"ה נקרא בשם יעקב ונקרא בשם ישראל והם בניו באמת לכן פעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יַעֲקֹב' ופעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואין להוכיח מזה שבא ללמדנו שיש להם דין ישראל באותו זמן, אך רבא מקשי מהאי קרא של 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' דהוא לשון יתר כיון דכתיב 'וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' הוה ליה למימר וישאו בניו אותו ואת טפם ולמה הוצרך לומר 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל' ולמה אמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' מאחר דהזכיר שמו בראשית הפסוק וביה משתעי קרא? לכן יש לדון ולומר שאמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ללמד שבאותו זמן היה להם דין ישראל שנוהג בהם דין גיד הנשה שנזכר על שם יעקב דכתיב עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב' (בראשית לב, לג) ולכן אמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' אף על גב דלא אצטריך להזכיר שמות אלו כאן ללמד דין זה.
ועוד נראה בחר רבא להביא פסוק זה משום דבתחלתו ובסופו נקיט שם יעקב ובאמצע נקיט 'ישראל' אלא ודאי נראה דבא ללמדנו דהוה להו דין ישראל.

שבת ויה"כ וכו' גם פה אבאר. שיטת רש"י דכל הך סוגיא אליבא דרבא שתחלת הסוגיא אמר רבא ריה"ג היא ועוד אמר רבא בנטמא הגוף וא"כ נטמא הבשר וכו' וכיון דרבא מסיק לבסוף דבהדדי קאתי ע"כ א"א לומר דבתחלת הוה ס"ל שבת קדים. דהא הך סוגיא אליבא דרבא אע"כ ס"ל איסור בת א' אינו חייב אלא א'. והתוס' גרסו בתחלת הסוגיא רבה ולא רבא וס"ל דבהס"ד הוה ס"ל שבת קדים כדס"ל לאביי. והנה לפשטות הסוגיא רבא הדר ממה דה"א דרב יצחק בר גיורי אפלוגתא דריה"ג ור"ע קאי ורבא ס"ל דלא קאי אהברייתא אלא שמדא הוה ופי' הראשונים שמד הוה אב"ד הגדול שלא יקבלו עדות החדש ואמ"ע לא צריכי למסור נפש וכיון שלא קבלו ולא קדשו חדש תשרי ממילא לא הוה יה"כ באותו שנה ושלחו מתם שלא תשתכח תורת יה"כ יעשו שבת כעין יה"כ. ודלא ליטעי אתם אפי' מזידין בק' תוס' ויחייבו חטאת אאותו יה"כ ע"כ שלחו מתם דשגג יה"כ פטור דלא שייך הכא אתם אפי' מזידין. אך בריטב"א משמע קצת דלרבא דהוה איסור בת א' ואי איסור בת א' אינו חל לא חל כלל לא החמור ולא הקל דהי מיניהו מפקת וסברא זו איתא בתוס' רי"ד קידושין נ"א ע"א דכל שאינו בזא"ז בבת א' אינו ודחה שם הסברא ההוא. והכא משמע מהריטב"א דהכי ס"ל לבעלי תוס' (שלא נמצא לפנינו) וא"כ רבא דאמר תרוויהו בהדדי קאתי. חדית לן דפלוגתת ריה"ג ור"ע שמדא הוה והגזירה הי' שלא ישלחו שלוחים לח"ל אבל הב"ד שבירושלים קדשו החדש ובני ח"ל לא ידעו ועשו מלאכה ביה"כ ושוב שלחו מתם והודיעום שאותו יה"כ שבת הי' ע"פ קידוש ב"ד ומי שעשה בו מלאכה פליגו לחד מ"ד פטור איה"כ דאנוס הוא כתנוק שנשבה בין הנכרים ומאן דמחייב ס"ל דכי האי גוני מחייב ופליגו בפלוגתת מונבז ורבנן ר"פ כלל גדול ע"ש:

שבת ויה"כ בהדדי אתי אפי' להטור דס"ל תוס' יה"כ למלאכה דאורייתא משא"כ תוס' שבת מ"מ האי עשה דתוס' אינה נמשכת אלא עד צאת הככבים ומשם פסקה העשה ומתחיל כרת דשבת ויה"כ בהדדי והעושה מלאכה ביה"כ אינו חייב אלא כרת דיה"כ ולא עשה דתוס' כי כבר אזלא להי וא"כ שפיר בהדדי אתי' ולא קדים יה"כ לשבת וק"ל:

שגג בשבת והזיד ביה"כ. הקשני הרב מ"ה ליב זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק גלאנדי יע"א אהתוס' זבחים מ"ה ע"ב סוף ד"ה אבל וכו' שהניחו בק' לר"ש אי לית לי' איסור בת א' למה לי קרא למיפטר דם מנותר ע"ש וק' הא נ"מ אי הזיד בדם ושגג בנותר והשבתי לו דהוה שב מידיעתו ותי' תוס' ד"ה הזיד בשבת לא שייך בדם ונותר ששניהם שוים. אע"ג דר"ש ס"ל לעיל ה' ע"ב דמומר לאכול חלב אינו מביא קרבן על הדם אע"ג דאידי ואידי כרת הוא מ"מ מחולקים במיניהם יש תואב לחלב ולא לדם וכן בהיפוך אבל הכא דדם הוא מה לי כרת דנותר מה לי כרת דדם ולא שב מידיעתו וק"ל:

ולולי דמסתפינא אמינא ע"ד פירש"י שהב"ד איימו על העדים עד שקדשו חדש תשרי באופן שתחול יה"כ בשבת ויען אל גומר עלי הקב"ה מסכים והוא יום סליחה דאתם אפי' מזידין אך לא משמע לאינשי כך ולא חשבוהו ליום סליחה והמזיד בשבת לא הוה שב מידיעתו ביה"כ:

ולא נקראו ב"י אלא בסיני וכו' יש להסביר לכאורה דבני ישראל יש לפרש על ב' ענינים. י"ל בנים של ישראל סבא. וי"ל בני הישרים ישרי אל כמו בני אל חי וההיפוך בנים משחיתים ובודאי אם כוונת הקרא בנים של ישראל זה יצדק אפי' קודם סיני אך יען כתיב בקרא ע"כ לא יאכלו ב"י וכו' אשר נגע בכף ירך יעקב היתכן שקורא אותם בנים של ישראל וקורא האב בשם יעקב בכף ירך יעקב אע"כ הכוונה בני ישרים ישרי אל וזה לא נקרא אלא בסיני. ואע"ג דכתיב בחד קרא נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב כבר פי' רמב"ן נבלה עשה באיש גדול הנקרא ישראל ששרה עם אלקים ואנשים לשכב את בתו כאלו היא בת יעקב הדיוט בעלמא. אבל הכא לא יתכן שבפסוק א' יקראם בניו של ישראל ואת עצמו תיאר בשם יעקב. ופריך ש"ס מוישאו ב"י את יעקב אביהם נמי כתיב בחד קרא בני ישראל ויעקב אביהם וע"כ ישראל אהבנים קאי ועדיין לא קרבנו לפני הר סיני. ולפ"ז לא א"ש קצת תי' ש"ס לאחר מעשה דמה יועיל אשר ברכו הי"ת עכ"פ הם לא נקראו ישרים עד סיני ויש לדחוק בזה. אבל ק' דלמא משו"ה כתיב אשר נגע בכף ירך יעקב דבשעת נגיעה בכף הירך עדיין לא נקרא ישראל וצ"ע:

וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורים. כן פסק הרמב"ם ובב"נ אינו נוהג אלא בבהמה חי' אפי' טמאים וכ' ויראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף. וקשה א"כ בשמעתין לר' יהודה איצטריך קרא לאמה"ח דעוף טמא דאינו נוהג בב"נ מה תאמר מ"מ שם אמה"ח נוהג בב"נ וכמ"ש לעיל מ"מ אין זה איסור מוסיף ממש אלא איסור חמור וא"כ י"ל כק' תוס' מהכא יליף ותי' תוס' לא שייך כיון דאין ב"נ נהרג עליו. וראיתי במגדול עוז שכ' דס"ל לרמבם עוף לא מקרי בשר ולא שייך הנפש עם הבשר והא דאצטריך קרא בסנהדרין נ"ט ע"א למעוטי שרץ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו אע"ג דשרץ לא איקרי בשר ההוא דחי' בעלמא הוא ע"ש ודבריו אינם מובנים כדרכו מ"מ אמת הוא דמשמע בלשון תורה אינו מבואר דעוף מקרי בשר וכן משמע ר"פ כל הבשר גבי נדרים מידי דממליך עליהו שליח ע"ש ואי הי' מבואר בלשון תורה דעוף איקרי בשר א"כ הא בנדרים שאין לשון ב"א מבורר הולכין אחר לשון תורה עתוס' ר"פ הערל גבי הנודר מהמולים ע"ש. ובחי' תורה שלי פ' בשלח כתבתי ליישב מאי דכתיב בקרא בשר לאכול וניתן להם שליו שהוא עוף וכן מי יאכילנו בשר וכן הבשר עודנו בין שיניהם ודעתי אי"ה לבאר לקמן ר"פ כל הבשר אם יגיענו הי"ת לשם וא"כ י"ל א' משני דברים או מדכתיב כל שאתה מצוה על דמו וכו' וגם עוף בכלל נמצא קרי לי' רחמנא בשר לא תאכל הנפש עם הבשר. ומדאיקרי בשר א"נ גם בב"נ דכתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו גם עוף בכלל ונהרג עליו ככל אזהרתן שהיא מיתתן. אך היינו לר' יהודה ור"א דדרשו כל שדמו אסור. אך לרבנן דר"י דהלכתא כוותי' ולא דרשו כל שאתה מצווה על דמו. וא"כ אי לית לן ילפותא דעוף איקרי בשר מנ"ל לחייב על אמה"ח דעוף טהור. וצ"ל רבנן דרשו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ אתי למעוטי שרץ ומדאצטריך למעוטי שרץ ש"מ חייב אעוף. ולפ"ז לא מחייב אעוף אלא מכח דרש ומדאצטריך וס"ל לרמב"ם דאין ב"נ נהרג על מאי דנפיק מדרשא ומדאצטריך ע"כ קאמר יראה לו שאין ב"נ נהרג עליו. אמנם כל זה לרבנן אבל לר"י ור"א שפיר נהרג עליו ומיושב ק' הנ"ל דשפיר פריך שכן איסורו נוהג בב"נ. אע"ג דא"כ עכ"פ אצטריך הקישא כל שאתה מצוה על דמו לרבות עוף אפי' טהור דלא הוה ידעינן שהוא בכלל בשר. אה"נ מ"מ ר' יוחנן לא מייתי הך דרשא אעוף אפי' טהור אלא אטמאים ולזה לא צריך קרא ועוד דהי' יכול לגלות במקום אחר דעוף מקרי בשר. ומיושב נמי מה שמקשים בפסחים ע"ג ע"א דקאמר תיקן להוציא מידי אמה"ח והתם ברייתא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז בעוף מיירי וא"ש התם לר"י קאי דמקלקל בחבורה פטור ולר' יהודה ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף כנ"ל וק"ל:

ור' יוסי לית ליה [איסור] כולל. ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר ואין כאן כרת אלמא שמעינן ליה דלית ליה כולל הלכך תנא דלעיל דלית ליה כולל ר' יוסי הגלילי היא ואשמועינן תנא דלעיל דבאיסור חמור אית ליה כולל ופרכינן יבא איסור חמור דכרת ויחול עליה דהא אמרת דמודה הוא באיסור חמור והכא איתוסף ביה כרת ומשני דילמא הא חמירא דלית ליה טהרה במקוה וההיא דלעיל איכא לאוקומה אליביה דלא שמעינן ליה באיסור חמור דלית ליה כולל ואע''ג דלרבי שמעון נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מחטאת שאין יוה''כ חל על איסור נבלה ואע''ג דאיסורו איסור כולל הוא שכולל איסור והיתר לאוסרן יחד אפ''ה אליביה לא מצינו לאוקומה משום דהא אף באיסור חמור אית ליה דלא חייל דהא יום הכפורים כרת ונבלה לאו בעלמא הוא ואפילו הכי לא חייל ותנא דלעיל סבר דבאיסור חמור אמרינן כולל: שבת ויום הכפורים. שחל להיות בשבת: שבת היא לה'. בשבת בראשית כתיב דמשמע שאם בא איסור אחר עמה יתחייב על שמה בפני עצמה כדכתיב היא וכן גבי יום הכפורים דכתיב הוא והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתו כשקדש היום מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או מוסיף דחיילי אשאר איסורין איכא למימר מש''ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמיה חד לחבריה הוה אתי חבריה וחייל עליה דשבת לגבי יוה''כ איסור מוסיף הוא דאי הוה יוה''כ קדים הוה חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב''ד ויוה''כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יום הכפורים איתסר ליה נמי מלאכה משום יום הכפורים אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו: שלח רבין כך ודאי הצעת המשנה. במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה''ה דמצי למימר דס''ל לר''י הגלילי דאע''ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר' חנינא סבר דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ''ג (דף לג.) כך נראה בעיני ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויום הכפורים חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי ליה כדלקמן ורבי יוסי הגלילי דמחייב תרתי טעמיה משום כולל וקשיא לי בגווה למאי דקא מותיב רבא לקמן לרב יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתיה הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר ורבי יוסי הגלילי מדפטר ליה ש''מ לאו איסור בת אחת חשיב לה וכי פטר ליה מיום הכפורים פטר ליה וכי הזיד בשבת על כרחיך פטור משניהם לדברי רבי יוסי הגלילי: למאי דאפכנא. ומוקמינא דאיהו פטר: שגג בשבת. ששכח שהוא שבת: והזיד באיסור יום הכפורים. שהיה יודע שהוא יום הכפורים: חייב. חטאת משום שוגג שבת אבל שגג באיסור יום הכפורים ששכח שהוא יום הכפורים אבל יודע הוא שהוא שבת פטור משתיהן וטעמא מפרש ואזיל: אמר אביי. קסבר רבי יוחנן דההוא חטאת דמחייב ליה רבי יוסי [הגלילי] בשגג בזה ובזה אדשבת קמחייב ליה דאיהו קדמיה ואדיום הכפורים הוא דפטר ליה הלכך כי הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור לגמרי דאין מביאין קרבן על המזיד: סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו. ואין כאן אחרון ועל כרחיך כי פטר ליה רבי יוסי הגלילי משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא חדא ואי נמי הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב: אלא אמר רבא. הא דשלח רב יצחק דאדיום הכפורים מפטר לאו בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי קאי ומאן דאמר בה לדברי רבי יוסי הגלילי לא היו דברים מעולם אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים: ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא. עשו יום הכפורים בשבת אע''פ שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה''כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה''כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה: ולא נקראו בני ישראל עד הר סיני. ולקמיה מקשי ליה: אלא. מקרא זה לא נאמר עד סיני אלא לאחר שקבלו משה בסיני ובא לכתוב את התורה כתב אותה אזהרה אצל המעשה לידע כו': לאחר מעשה. לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב''ה קראו ישראל דכתיב (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו': מההיא שעתא. דוישאו בני ישראל ליתסר:

תלמוד לומר שבת היא יוה''כ הוא. וא''ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי''ל דפריך וליגמר מיניה וליכא למימר דאדרבה ניגמר מתרומה דפטרינן בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו דלחומרא מקשינן וילפינן מהכא והא דאמר התם בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור וגבי בשר בחלב שאני דגלי קרא גדי לרבות חלב מתה ולא יליף מבשר בחלב לחומרא היינו משום דבשר בחלב חדוש הוא ואית ספרים דגרסי התם ונגמר מיניה חדוש הוא: רבי עקיבא אומר . אינו חייב אלא אחת. למאי דפירש בקונטרס שהוא איסור בת אחת וכן הוא במסקנא קשה דתנן בפרק דם שחיטה (כריתות כג.) חתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קדש ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ור' עקיבא אומר אף אשם תלוי אלמא אית ליה איסור חל על איסור וכ''ש איסור בת אחת ומיהו יש לומר דקדשים שאני כדאמר התם בסוף פרקא דאפילו מאן דאית ליה בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה אך הקשה הרב רבינו שמואל מוורדו''ן מהא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן דף קיג.) רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מה''ת שנאמר לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ופריך בגמרא (שם דף קטז.) הני הא אפקינהו לכדשמואל ומשני קסבר רבי עקיבא איסור חל על איסור וחלב מתה לא צריך קרא והכא משמע דאפילו בבת אחת לית ליה ואע''ג דאמר הכא איפוך לאו מכח קושיא זאת אמר הכי ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך משום דס''ד דלא הוי איסור בת אחת למאי דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך וי''ל דהתם פריך משום שמואל דאי ס''ל כר''ע בחיה ועוף ובהמה טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל איסור חל על איסור בלאו קרא: הזיד בשבת ושגג ביוה''כ פטור. וא''ת והא לרבי עקיבא נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה וי''ל דאפ''ה חמיר ליה יוה''כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה: יום הכפורים דהאי שתא שבתא הוא. ולא שייך כאן אתם ואפי' מזידים כיון דלא נקבע בעשור לחדש ודוקא אקביעות החדש אמרינן ליה: לאחר מעשה. פירש בקונטרס לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב''ה קראו ישראל והא דקאמר לעיל לא נקרא ישראל עד סיני היינו לענין מצות ופריך מההיא שעתא ליתסר מההיא דוישאו בני ישראל ומשני ההיא שעתא לא שעת מעשה היה דנשיית גיד ולא שעת מתן תורה ולא גרסינן מההוא מעשה ליתסר דמשמע מעשה דנשיית הגיד כמו לאחר מעשה דקאי אנשיית גיד ואם נאמר דלאחר מעשה קאי אברכה שברכו המלאך והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של מלאך וכן מההיא מעשה ליתסר מ''מ לא הוי כמו האי שעתא לאו שעת מעשה הוי דקאי אנשיית גיד:

דף קא - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד