דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - ב

תא שמע: דאמר רב:  אכל צפור טהורה בחייה, שלא שחטה, חייב עליה בכל שהוא משום אבר מן החי. ואם אכלה במיתתה, לאחר שמתה, חייב עליה בכזית משום נבלה, שזה השעור לחיוב מלקות בנבלה.

ואם אכל צפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה, חייב עליה בכל שהוא משום עוף טמא. שהרי עוף שלם "בריה" הוא, ובריה אינה צריכה שיעור [לגבי איסור נבלה לא שייך לומר "בריה" כיון שבתחילת ברייתה לא היתה נבלה - רש"י].

וחזינן להדיא דרב סובר דאבר מן החי חייבין עליו בכל שהוא, וקשיא לרב יהודה דאמר משמיה דרב דצריך כזית?

ומתרצינן: הכא נמי הא דאמר רב "בחייה בכל שהוא" אין הכוונה שאין בה אלא כל שהוא, אלא במשהו בשר! שהבשר לבד הוא כל שהוא, וגידין ועצמות משלימין אותו לכזית.

תא שמע: נטל צפור טהורה שאין בו כזית ואכלו, רבי פוטר משום אבר מן החי, דעוף שלם לא מיקרי "אבר"!

ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: קל וחומר שיש לחייב על עוף שלם משום אבר מן החי. דאם על אבר ממנה חייב - על כולה לא כל שכן!?

חנקה ואכלה - דברי הכל אינו חייב אלא בכזית! שאין כאן אלא איסור נבלה, ששיעורה בכזית.

ומסקינן לקושיא: עד כאן לא פליגי רבי ורבי אלעזר דרבי שמעון בפחות מכזית אלא בעוף שלם. דמר רבי אלעזר ברבי שמעון סבר: בהמה [והוא הדין עוף] בחייה - לנתחה לאברים היא עומדת! כלומר, שגם בעודה חיה ושלמה יש על כל אבר שבה שם "אבר", הלכך חייב עליה משום אבר מן החי. [ואף שיש בעוף הרבה אברים, מכל מקום אינו חייב עליו אלא מלקות אחת שהרי חדא התראה היא]. ומר רבי סבר: בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ואין על אבריה שם "אבר" עד שיפריש ממנה את האבר, הלכך אינו חייב על עוף שלם משום אבר מן החי. אבל אם אכל אבר מהעוף - דכולי עלמא מודו דמיהא לא בעינן כזית! וקשיא לרב יהודה אמר רב!?

ומתרצינן: אמר רב נחמן: הא דקתני "צפור שאין בו כזית", היינו שאין בו כזית בשר לבד, אלא יש בו רק משהו בשר, וגידין ועצמות משלימין לכזית. שלענין אבר מן החי חשיב כיש בו כזית.

ומקשינן: ומי איכא מידי, וכי יש עוף כזה דבכוליה לית ביה כזית בשר, כדאוקימנא להא ד"צפור שאין בו כזית", ובחד אבר ממנו אית ביה כזית שמורכב ממשהו בשר וגידין ועצמות!? שהרי קתני בדברי רבי אלעזר ברבי שמעון "אם על אבר ממנה חייב" ועל כרחך שיש באותו אבר כזית במשהו בשר וגידין ועצמות, ואם הוא כל כך קטן שבכולו אין בו כזית בשר לא יתכן שאבר אחד ממנו יהא בו כזית?

ומתרצינן: אמר רב שרביא: אין! בקלניתא! עוף כחוש מאד יתכן שיהיה כן.

ומקשינן: אימא סיפא דברייתא "חנקה ואכלה - דברי הכל חיובו בכזית"! ואי מיירי בקלניתא, תיקשי, והא קלניתא עוף טמא הוא, ואם כן אף דמשום נבלה אינו חייב בפחות מכזית, אבל משום עוף טמא היה לו להתחייב בכל שהוא. דאמר רב: טמאה - בין בחייה בין במיתתה חיובה הוא במשהו, משום שהיא בריה!?

ומתרצינן: אלא, לאו בקלניתא ממש מיירי, אלא בעוף טהור שהוא כחוש כעין קלניתא.

אמר רבא: אם תמצא לומר דסבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה, שדבר שאין הדרך לאוכלו כך, בכל זאת אם חישב אדם לאוכלו הוי מחשבה, וחל עליו שם "אכל"

- חישב על צפור לאוכלה אבר אבר בחייה ואכלה כולה בלא לנתחה לאברים, חייב עליו משום אבר מן החי. שהרי גילה בדעתו שעומדת לאברים, וחל על אברי הצפור שם "אבר".

אמר ליה אביי: ומי איכא מידי דאילו אכיל ליה אדם אחר שלא חשב על הצפור לאוכלה אבר אבר לא מיחייב, ואילו אכיל ליה האי גברא מיחייב?!

אמר ליה רבא: אכן! טעם יש בדבר שזה לפי מחשבתו! וזה לפי מחשבתו!

ואמר רב: אם תמצא לומר דסבר רבי אלעזר בר"ש: מחשבת אוכלין שמה מחשבה, חישב על הצפור לאכלה רק כשהיא מתה, ואכלה חיה - פטור! דגילה בדעתו שאינה עומדת בחייה לאברים.

אמר ליה אביי ומי איכא מידי דאילו אכיל ליה אחר מיחייב, שהרי סתמא עומדת לאברים, ואכיל ליה האי גברא פטור?!

אמר ליה רבא: זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו!

אמר רבי יוחנן: הא דכתיב "לא תאכל הנפש עם הבשר" מקרא זה מדבר באבר מן החי! שהאבר נקרא נפש לפי שהוא דומה לנפש, שאינה חוזרת לאחר נטילתה, כך האבר אם יחתכו אותו לא ישוב עוד. וכך ביאור הכתוב: לא תאכל האבר בעוד הנפש עם הבשר שיש חיות באבר.

והא דכתיב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" מקרא זה מדבר בבשר מן החי! שב"שדה" משמע שהבשר פירש ממקומו, ובבשר מן הטרפה, כפשוטו של מקרא.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: "לא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי ובשר מן החי! שכך הוא הביאור: לא תאכל הנפש, שהוא האבר, ולא תאכל הבשר כל זמן שהנפש היא עם הבשר.

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - זה בשר מן הטרפה!

אכל אבר מן החי ובשר מן החי באכילה אחת -

לרבי יוחנן חייב שתיים שעבר על שני לאווין שהרי משני מקראות הם למדים.

לר"ש בן לקיש אינו חייב אלא אחת שלא עבר אלא על לאו אחד שממקרא אחד הם למדים.

אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה -

לר"ש בן לקיש חייב שתיים, ששני לאוין הם.

לרבי יוחנן אינו חייב אלא אחת, שלאו אחד הוא.

אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה לדברי הכל חייב שתיים, שמשני מקראות הם למדים.

מי שאכל צפור טהורה (ממין הכשר לאכילה), אם אכלה בחייה, בלא שנשחטה — עובר אף באכילת שיעור כל שהוא ממנה, משום איסור אבר מן החי. אם אכלה במיתתה (שמתה בלא שנשחטה) — עובר עליה באכילת שיעור כזית. ואם אכל ציפור טמאה, ממין שאינו כשר, בין שאכלה בחייה בין שאכלה במיתתה — חייב באכילת שיעור כל שהוא ממנה, ומשום אכילת דבר טומאה. הרי שלדעת רב חייבים על אכילת אבר מן החי בשיעור כל שהוא, ושלא כדברי רב יהודה בשמו, שצריך שיעור כזית! ומשיבים: הכא [כאן], בדברי רב שחייבים על אכילה בשיעור כל שהוא נמי [גם כן] המדובר במשהו בשר, אבל גידים ועצמות משלימים את הבשר לשיעור כזית.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] שלא כשיטת רב יהודה בשם רב: נטל צפור חיה הכשרה לאכילה, שאין בו כשיעור כזית, ואכלו — רבי פוטר ממלקות, שלא עבר זה על איסור אבר מן החי, שלדעתו אין עוף שלם בכלל "אבר". ואילו ר' אלעזר בר ר' שמעון מחייב, שלדעתו העוף השלם נחשב כ"אבר", אף שאין בו שיעור כזית, ומתחייב עליו בכך. ואמר ר' אלעזר בר' שמעון בהסבר שיטתו : קל וחומר הוא, אם על אבר ממנה מעוף זה — הריהו חייב, על כולה — לא כל שכן! ואם חנקה (המית את העוף שלא בשחיטה), והריהו עתה נבילה, ואכלה — לדברי הכל (ואף לדעת ר' אלעזר בר' שמעון) אינו חייב אלא בשיעור כזית, וכדין האוכל מבשר הנבילה. ומעתה נדון בדברים:

עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ור' אלעזר בר' שמעון אלא דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור] כי כל בעל חיים, כבהמה וכעוף, כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה, מוגדר כבר אז כ"אבר". ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] כי בחייה לאו [לא] לאברים היא עומדת.

ואולם דכולי עלמא מיהא לא בעינן [לדעת הכל על כל פנים אין אנו צריכים] שיעור כזית כדי לחייב על אכילת אבר מן החי, ושלא כשיטת רב יהודה בשם רב! אמר רב נחמן בדחיית הראיה: דברי ברייתא זו אמורים בציפור שיש בה רק משהו בשר, ומשלימים הגידים ועצמות לשיעור כזית.

ותוהים על הסבר זה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר כזה], דבכוליה לית ביה [שבכל היצור כולו אין בו] כזית בשר, ובחד אבר אית [ובאבר אחד יש] כזית המורכב בצירוף של משהו בשר וגידין ועצמות? אמר רב שרביא: אין [כן], בקלניתא שהוא עוף רזה מאד.

ומקשים על העמדת דברי הברייתא בקלניתא: אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ששנינו בה שאם חנקה ואכלה — דברי הכל הריהו עובר בכזית, והא [והרי] קלניתא עוף טמא הוא, ובענין זה אמר רב: ציפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה עובר במשהו! אלא יש לומר שאין המדובר בקלניתא ממש (שהוא עוף טמא), אלא בעוף טהור שהוא כעין קלניתא, שהריהו רזה ביותר.

א שנינו למעלה מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדינו של האוכל ציפור טהורה שלימה שאין בה כזית, שרבי פוטרו ממלקות על איסור אבר מן החי, שכן אין עוף שלם נקרא "אבר", ואילו ר' אלעזר בר' שמעון מחייבו. ובשיטת רבי אמר רבא: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר רבי כי מחשבת אוכלין (מחשבה שאדם חשב לאכול דבר שאין דרכו להיאכל) שמה מחשבה (שייחשב זה לדבר מאכל), מעתה אם בתחילה חישב אדם לאוכלה לציפור זו בחייה אבר אבר, ולבסוף לא עשה כן אלא אכלה כולה כאחת — אף לשיטת רבי, הוא חייב על אכילה זו משום אבר מן החי.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שלא חשב לאוכלה אבר אבר) — ההוא לא מיחייב [אינו מתחייב] בכך. ואם אכיל ליה האי [אוכל אותו אדם זה] (שחשב לאוכלה), הריהו מיחייב [מתחייב]? אמר ליה [לו]: רבא בתשובה: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה אבר אבר), וזה נפטר לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה בשלמותה).

וכן אמר רבא בשיטת ר' אלעזר בר' שמעון: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר ר' אלעזר בר ר' שמעון כי מחשבת אוכלין שמה מחשבה, מעתה, אם חישב לאוכלה לציפור זו כשהיא מתה, ולבסוף אכלה כשהיא חיה — הריהו פטור מאיסור אבר מן החי, שכן לפי מחשבתו אין הציפור עומדת לנתיחת אבריה.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שחשב לאוכלה בחייה) הרי הוא מחייב [מתחייב] בכך, ואכיל ליה האי [ואוכל אותו אדם זה] (שחשב בתחילה לאוכלה לאחר מותה), והריהו פטור (אף שלבסוף אכלה כשהיא חיה)? אמר ליה [לו] רבא: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו, וזה נפטר לפי מחשבתו.

ב למעלה נדון איסור אבר מן החי, ועתה מביאים דברי חכמים ביחס למקור איסור זה. אמר ר' יוחנן: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג) — זה אבר מן החי, שכן הריהו נקרא נפש שעודה עם הבשר (מצויה בבשר, בגוף החי). ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — זה בשר היוצא מן החי (כבשר שפרש מבעל חיים ונמצא בשדה), וכן בשר מן בעל החיים הטרפה. ואילו

ר' שמעון בן לקיש אמר: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" — זה אבר מן החי, ובשר מן החי. ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" — זה בשר מן הטרפה.

ומעתה מבררים את הבדלי הדינים שבין שיטת ר' יוחנן ושיטת ריש לקיש: אכל אבר מן החי ובשר מן החי — לדעת ר' יוחנן הריהו חייב שתים (שתי סדרות מלקות), שהרי עבר על שני איסורים הנלמדים מכתובים שונים. ואילו לדעת ר' שמעון בן לקיש אינו חייב אלא אחת, שהרי לדעתו שני איסורים אלה נלמדים מכתוב אחד. ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה — לדעת ר' שמעון בן לקיש הריהו חייב שתים, שכן אלה נלמדים מכתובים שונים, ואילו לדעת ר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. אכן זה שאכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה — לדברי הכל חייב שתים, שלדברי הכל מקורם בשני כתובים שונים.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על מה ששנינו כי האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה חייב שתים לדברי הכל, ממה ששנינו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one ate a kosher bird alive, one is punished with lashes for any amount, i.e., even if he ate less than an olive-bulk. If the bird was dead and was not ritually slaughtered, one is punished with lashes only if he ate an olive-bulk. And if one ate a whole bird of a non-kosher species, whether he ate it when it was alive or dead, he is punished with lashes for any amount, i.e., even if the bird contained less than an olive-bulk of meat. The Gemara answers: Here also explain that Rav’s statement is referring to a case of eating a small amount of meat along with sinews and bones, and the total volume is an olive-bulk.

Come and hear another challenge based upon a baraita: With regard to one who took a live bird of a kosher species that did not have a volume of an olive-bulk and ate it, Rabbi Yehuda HaNasi exempts him from lashes and Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon deems him liable for lashes. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said: He should be liable based upon an a fortiori inference: If one is liable to receive lashes for eating a limb of a living animal, all the more so is it not clear that one is liable to receive lashes for eating all of it? The baraita concludes: With regard to one who strangled the bird and ate it, everyone agrees that he is liable to receive lashes only if it had the volume of an olive-bulk.

The Gemara analyzes the baraita: Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, disagree only with regard to one who ate an entire live bird, as one Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that even during its life all creatures stand to be divided into limbs, i.e., they will ultimately be cut into pieces. Consequently, each of its limbs is considered a separate entity, and even if one eats a limb without first separating it from the rest of the body, one violates the prohibition of eating a limb from a living being. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that during its life it does not stand to be divided into limbs. Therefore, one does not violate the prohibition of eating a limb from a living being unless he severs a limb from the body.

But in any event, everyone agrees that we do not require one to eat an olive-bulk of meat in order to be liable for lashes for eating a limb from a living being, which is the basis of the a fortiori inference of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rav Naḥman says in response: Explain that the baraita is referring to a case where one ate a small amount of meat together with sinews and bones, making a total of an olive-bulk.

The Gemara challenges this answer: But is there any bird that does not have an olive-bulk of meat in its whole body, but in one limb it has an olive-bulk of the combination of a small amount of meat together with sinews and bones? Rav Sherevya said: Yes, this is the case with regard to the kelanita, a bird that is very small and scrawny.

The Gemara challenges this answer that the baraita is referring to a kelanita. Say the latter clause: With regard to one who strangled the bird and ate it, everyone agrees that he is liable to receive lashes only if it had the volume of an olive-bulk. But a kelanita is a non-kosher bird, and Rav says: If one eats a whole non-kosher bird, whether he eats it when it is alive or dead, he is punished with lashes for eating any amount. The Gemara answers: The baraita is not referring to an actual kelanita, but rather to a kosher species of bird similar to a kelanita in that it is small and scrawny.

§ The Gemara above cited a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, with regard to one who eats an entire live kosher bird that is less than an olive-bulk. With regard to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that an entire bird is not considered to be a limb and is therefore not included in the prohibition of eating a limb from a living animal, Rava said: If you say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that thought with regard to food is considered thought, i.e., one’s thoughts have halakhic significance in determining a food’s status, then in a case where one thought to eat the bird limb by limb, and instead ate it all at once, Rabbi Yehuda HaNasi would hold that he is liable for transgressing the prohibition of eating a limb from a living animal.

Abaye said to Rava: But is there anything with regard to which if another person ate it he would not be liable, but if this person ate it he is liable? Rava said to Abaye: There can be different outcomes for different people who perform the same act, as this individual’s action is judged according to his thought and that individual’s action is judged according to his thought.

And Rava also said: If you say that Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon holds that thought with regard to food is considered thought, then in a case where one at first intended to eat the entire bird after it had died, but ultimately he ate it alive, Rabbi Elazar bar Rabbi Shimon would hold that he is exempt from lashes, as according to his thought it does not stand to be divided into limbs while alive.

Abaye said to Rava: But is there anything that if another person ate it he would be liable, but if this person ate it he is exempt? Rava said to Abaye: This individual’s action is judged according to his thought and that individual’s action is judged according to his thought.

§ The Gemara discusses the source of the prohibition of eating a limb from a living animal. Rabbi Yoḥanan says: “You shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23); this is the source for the prohibition of eating a limb from a living animal. And the verse: “And you shall not eat any flesh that is torn in the field” (Exodus 22:30); this is the source for the prohibition of eating flesh severed from the living and flesh severed from a tereifa, even if it is not an entire limb.

And Rabbi Shimon ben Lakish says: “You shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23); this is the source for the prohibitions of eating a limb from a living animal and of eating flesh severed from the living. And the verse: “And you shall not eat any flesh that is torn in the field” (Exodus 22:30); this is the source for the prohibition of eating flesh severed from a tereifa.

The Gemara clarifies the difference between these two opinions. If one ate a limb from a living animal and flesh severed from the living, then according to the opinion of Rabbi Yoḥanan he is liable to receive two sets of lashes but according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish he is liable to receive only one set of lashes. Conversely, if one ate flesh severed from the living and flesh severed from a tereifa, then according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish he is liable to receive two sets of lashes but according to the opinion of Rabbi Yoḥanan he is liable to receive only one set of lashes. If one ate a limb from a living animal and flesh severed from a tereifa, everyone agrees that he is liable to receive two sets of lashes.

And the Gemara raises a contradiction to the claim that everyone agrees that one who eats both a limb from a living animal and flesh severed from a tereifa is liable to receive two sets of lashes, based upon the following statement:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תא שמע דאמר רבא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. כלומר כיצד אמרת אבר מן החי צריך כזית:

חנקה ואכלה דברי הכל בכזית. דנבלה שיעורא בכזית:

אלא דמר סבר בהמה בחייה לאיברים עומדת. כלומר ר"א ב"ר שמעון הוא סבר לאיברין עומדת לפיכך אכל אבר ממנה חייב:

דכ"ע לא בעינן כזית. כלומר אם אכל אבר הימנה לא בעינן כזית:

ומי איכא מידי דבכולה לית בה כזית ובחד אבר. כלומר דאמרי' נטל צפור שאין בו כזית ואכלו ר"א ב"ר שמעון מחייב מק"ו דעל אבר הימנה חייב ואמרי' אם באיזה ענין חייב דמשהו בשר גידים ועצמות בחד אבר ומי איכא מידי דבכולה לית ביה כזית דחזינן נטל צפור שאין בו כזית ובחד אבר יהא בו כזית בין בשר גידים ועצמות:

אמר רב שרביא בקלניתא. פיגפנא דעצמות שלה גסות ואין בה בשר אלא מעט:

אלא כעין קלניתא. כלומר עוף טהור כעין קלניתא דעצמותיה גסות ובשר מעט:

אמר רבא אם תמצא לומר סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאוכלה. כלומר רבי דפוטר דבחייה לאו לאיברין עומדת:

אם תמצא לומר דסבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאוכלה אבר אבר כו'. כלומר אע"ג דאכלה כולה שלימה אזלינן בתר מחשבתו וחייב משום אבר מן החי:

ואמר רבא אם תמצא לומר סבר ר"א ב"ר שמעון מחשבת אוכלין. כלומר ר"א ב"ר שמעון דסבר נטל צפור שאין בו כזית בחייה ואכלה חייב חישב לאוכלה מתה דאינו חייב אלא בכזית דנבלה היא ואכלה חיה פחות מכזית פטור דאזלינן בתר מחשבתו דמחשבתו היתה לאוכלה נבלה:

ובשר מן הטרפה אפי' בחייה. כגון שאירע בה אחת משמונה עשרה טרפות:

אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר' יוחנן חייב שתים דמפיק להו משני לאוין לר"ש בן לקיש אינו חייב שתים אלא אחת דמפיק להו לתרוייהו מלאו אחד:

אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה לריש לקיש חייב שתים דמפיק להו מתרי קראי:

לר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. דמפיק להו לתרוייהו מלאו אחד:

אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה דברי הכל חייב שתים. לתרוייהו מפקי להו מתרי לאוי:

וכן אכל בשר טמאה אינו חייב עליה אלא בכזית בשר ומ"מ כל שאכל בריה טמאה שלמה בין מתה בין חיה אפי' נמלה חייב אבל אם חסר ממנה רגל אחד פטור עד שיקבץ מהם כזית:

אכל עוף כל שהוא אם לא רסקו בשניו אלא שבלעו חי לוקה ולאו שבו משום אבר מן החי ויש אומרים משום נבלה ולא משום אבר מן החי שאין בריה שלימה נקראת אבר ואפי' חשב עליה לאכלה אבר אבר לא הועיל להיותה נקראת אבר ויש חולקין בזו לחייבו משום אבר מן החי ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשיטה זו ובמיתתה חייב עליה בכזית ולא בכל שהו שאין דין בריה נאמר במה שאין אסורו מתחלת בריתו כמו שביארנו אבל בכזית חייב עליה משום נבילה ואפי' לא היה בבשרו כזית הואיל ובכלו כזית לוקה משום נבילה:

אבר מן החי אין בו הפרש לענין אכילה בין אבר שיש בו גידין ועצמות כגון יד ורגל ובין שאין בו עצם כלשון והטחול ודומיהם ומ"מ יש ביניהם קצת הפרש והוא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי ואבר שיש בו גידין ועצמות אינו קרוי אבר עד שיפרישנו כברייתו אבל אם פרש הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה ולא משום אבר מן החי הפרישו כברייתו ובירר אחר כן הבשר ממנו לוקה בכזית ממנו ומשום בשר מן החי:

גמ' אימא סיפא חנקה ואכלה ד"ה כו' מרישא גופה נמי ה"מ למפרך רבי אמאי פוטר ולא מחייב משום טמאה דבחייה נמי במשהו וראב"ש נמי לא מחייב ליה משום טמאה אלא משום אבר כדקתני ק"ו על אבר כו' אלא דניחא ליה למפרך בפשיטות טפי מסיפא לד"ה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה רבי פוטר כו' ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב כו' דהא נמי בשר הוא כו' עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לזה דהא אי איכא כזית בשר הוה מחייב משום נבלה אע"ג דבלעו חי כמ"ש רש"י בפרק אלו הן הלוקין בההיא דט' נמלים וא' חי דחייב נמי משום נבלה דכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה עכ"ל מיהו לפי מה שפירשו התוס' לעיל בפירקין דההיא ט' נמלים ואחד חי לא חי ממש אלא שלמה לא ק"מ דאפשר דאבליעת חי ממש לא מתחייב משום נבלה ודו"ק:

תוס' בד"ה לר"י אינו חייב כו' והכא נמי אי הוה כתיב כו' עכ"ל רצונם לומר לר"ל דגמר בשר מן החי מהנפש עם הבשר ודאי דליכא לחיובי ב' דהא לא משמע כלל תרתי ולא שייכא הכא וי"ו כלל אלא לר"י נמי דיליף ליה מבשר בשדה טרפה גו' דמשמע שפיר תרתי בוי"ו כיון דלא כתיב וי"ו לא מחייב אלא חדא וק"ל:

ד"ה לריש לקיש אינו חייב אלא אחת וכו'. בספר ח"ש מוחק ריש לקיש וגריס לרבי יוחנן וכו' וטעמו מדמסיים בתר הכי והכא נמי אי הוי כתיב בשדה וטרפה וכו' וזה לא קאי אלא לר"י דלדידיה אכל בשר מן החי ובשר מן השדה אינו חייב אלא אחת משום דתרוייהו יליף לקרא דבשר בשדה טריפה אבל לפי זה תקשה והכל טעמא מאי מפני מה איחרו התוס' וקבעו הקושיא אמלתיה דר"י ולא הקדימוה להקשות אמלתיה דר"ל דקאמר לפני זה אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב שתים ולר"ל אינו חייב אלא אחת ועל כן נראה ליישב הגירסא שלפנינו דלעולם התוס' קבעו קושיא זו אריש לקיש ואאכל אבר מן החי ובשר מן החי דאיהו קדים בגמרא ותירצו דשאני התם דכתיב בוי"ו ובשל וכו' ר"ל אבל הכא לר"ל דיליף תרוייהו מלא תאכל הנפש עם הבשר דהכל לאו אחד ולא שייך שם לאוסופי וי"ו כלל ולכך אינו חייב אלא אחת והדר מתרצים ג"כ לר"י דס"ל דאכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת דהוי נמי משום דלא כתיב וי"ו ולכך מסיימי והכא נמי אי הוה כתיב וטריפה היה לוקה שתים לר"י ואע"ג דלפי' זה הקושיא אדברי ר"י אינה מפורש בדברי התוס' אין זה דוחק דהתוס' בשהקשו מנא ומבושל דלוקה שתים הקשו קושייתם אתרוייהו אדר"ל ואר"י אלא שקבעו תחלת הדבור אר"ל משום דדבריו נאמרים מתחלה בגמ' דאמר דאינו לוקה אלא אחת אבל מ"מ קושית התוס' אתרוייהו קאי ולכך א"ש דמסיימי בתירוצם במלתיה דר' יוחנן וק"ל:

גמרא אלא כעין קלניתא. לפ"ז בב"ב (כ) דמסיק נמי כעין קלניתא שוב לא נצרך לאוקמי בטמא כדמתרץ שם קודם ע"ש:

שם אכל אמה"ח ובשר מה"ח לריו"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דבכוליה ליכא כו' וד"ה במשהו. צ"ל הד"א. ובא"ד צ"ל ורישא קתני כו' בו:

רש"י ד"ה לא תאכל הנפש כו'. שאם יחתכנו אינו עושה חליפין כו'. וצ"ל דחלב ג"כ א"ע חליפין דהא קרי ליה לקמן אמה"ח ועי' בהה"מ פ"ה מהל' מ"א ה"ב. והא לא קשיא מלקמן (קכח ב) דאמר כוליא וניב שפתים א"ב. ולא קאמר ג"כ חלב. דחלב לא מטמא אפי' מן הנבלה:

רש"י ד"ה ולא תאכל הנפש כצ"ל:

גמרא וטמאה בין בחיי' בין במיתתה כ"ש. ק"ל למה דס"ל להמג"א (סי' ר"י סקי"ח) לדעת רבינו יונה דבאוכל כזית ליכא בו דין ברי' כיון דהגרעין אין ראוי לאכלו. אף אם באמת אכלו. מ"מ כיון דל"ש בו אכילה לא הוי ברי', א"כ הכא בטמאה ג"כ נימא כן דהא יש בו עצמות דאין ראוי לאכילה ואעפ"כ הוי בריה. וצ"ע:

גמרא אמר רבא את"ל וכו'. יש לע' דהא ע"כ האכילה בכולו בלי חתיכות אברים הוי בכלל מחשב לאוכלו מתה. דבכה"ג לא מקרי אבר דהא לר' פטור בכה"ג ול"א דבהך רגע גופא דבא לאוכלו חי הוי כמחשב לאכלו אבר. וא"כ אמאי לראב"ש חייב הא בחישב לאכלה מתה פטור. וה"נ כשבא לאכלו כולו כא'. בזו הרגע הוי מחשב שלא לחתכה אברים ווהי' פקע ממנו שם אבר. וצ"ל דעיקר הא דבהמה בחיי' לאברים עומדת היינו ע"י חתיכת אברים. אבל ע"י אכילת כולו כא' בחיי' לא בא לו שם אבר. וכן הא דבהמה לאו לאברים עומדת היינו שמחשב שלא לאכלה כלל בחיי'. אבל מחשב לאכלו כולו בחיי' לא מפקיע שם אבר ממנו. וא"כ אכילת כולו אינו מביא שם אבר עלי' ואינו מפקיע והוא כאשר הי' בתחלה לאשר היתה עומדת. וע':

גמרא חישב לאכלה מתה ואכלה חי' פטור. יש לע' דא"כ היכי משכחת דללקי לראב"ש באכלה כולו בחיי' דלמא חישב תחלה לאוכלו ופקע שם אבר ממנו. וצ"ל כיון דמקבל התראה ואוכלו תכ"ד הוי כידוע דנקרא אצלו אמ"ה. ודומה לזה כ' הרמב"ם בפ"ב הי"ב מהל' שבועות:

גמרא א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. ק"ל דאם כן מה פריך הש"ס פ"ב דפסחים והרי אמ"ה וכו' טעמא דלפני עור וכו'. דלמא אתי' כרשב"א דבהמה בחיי' לאברים עומדת ומיירי דנותנו כולו לעכו"ם והוא חישב עליו למיתה דלגבי דידי' לא מקרי אבר. ולגבי הב"נ הוי אבר דסתמא לאברים עומדת:
ובאמת בלא"ה קשה דלמא אתי' כר' דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת רק דיודע דהב"נ רוצה לתלוש ממנו אבר ולאכלו. וא"כ בשעה שנותן לו עדיין לא הוי אבר ומותר בהנא'. ואסור רק משום לאברים עומדת. וצ"ל דלישנא דאמ"ה לא משמע דמיירי בכולו:
ובעיקר פירכת הש"ס פסחים תמוה לי דהא ודאי לראב"ש דסבר בהמה בחיי' לאברים עומדת ממילא מוכח דאמ"ה מותר בהנאה דמקרא מלא דיבר הכתוב ולא תחסום שור בדישו. הרי דמותר בהנאה לדוש בשור. וע"כ פירכת הש"ס רק דלר' דסבר דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ליתסר בהנאה. וא"כ דלמא הברייתא אתי' כמ"ד לאברים עומדת ומוכח מקרא דמותר בהנאה. אבל לאידך תנא דלמא באמת אסור בהנאה. ואי דדחיקא ליה דלפלגו תנאי אם מותר בהנא' או לא. לפרוך בל"ז דלמ"ד לאברים עומדת בודאי מותר בהנאה מקרא כנ"ל. וממילא גם לאידך תנא מותר בהנאה. וצ"ע:

אכל ציפור טהורה וכו' להס"ד דהשתא הוה ס"ל דמשום אמה"ח מחייב לי' אך לבתר דמייתי ברייתא דרבי ס"ל אין בעוף שלם משום אמה"ח וקיי"ל כוותי' א"כ ע"כ רב משום איסור נבלה אתי עלה ואכל בחי' ומת ונעשה נבלה בגרונו הוה ברי' חשובה וחייב בכ"ש ממש דומיא דכ"ש דסיפא. אבל בא לפניו מת לא חשיב כ"כ ע"כ שיעור איסור נבלה דידי' בכזית בשר גידין ועצמות דלעולם אמה"ח ונבלה חדא ענינא הוא ובשר מה"ח וטרפה הוה חדא ענינא עיין תוס' מעילה ט"ז ע"א ד"ה מיתיבי וכו' וזהו שיטת רמב"ם עיין:

לאו לאיברים עומדת. לכאורה מסברא הי' נראה להסביר דעת רש"י דהאי עומדת ואינה לא מיירי לקושטא דמילתא דודאי כיון שנאסר אמה"ח ובמה"ח בין לישראל בין לב"נ שוב אינה עומדת לכלום אלא לאוכלה במיתתה. אך אמרינן אלו לא נאסר אמה"ח ובמה"ח והי' אוכלים כל הבעלי חיים כמו שאוכלים הדגים. בזה פליגו אי לאיברים או לבשר עומדת. וא"כ ע"כ א"א לומר כהתוס' שאינה עומדת לא לזה ולא לזה דע"כ לדבר א' עומדת או לאוכלה אבר אבר או בשר בלי אבר וכרש"י:

ואמנם בישוב ק' תוס' אפירש"י דס"ל כהרמב"ם דס"ל דאבר שאין בו גידים ועצמות כגון הלב והושט חלב טחול וכליות לא שייך בהו איסור בשר מן החי כלל דהכל אמה"ח דס"ל אבר שיש בו גידין ועצמות הדין כך אם חותך בחיי הבהמה חתיכה מן הירך ה"ל במה"ח ולא אבר. אך אם חתך כל האבר בטל ממנו איסור במה"ח אלא אמה"ח ואם אחר שהפרידו מהגוף חותך ממנו כזית בשר לחוד חייב משום כזית אמה"ח לא משום במה"ח וא"נ חתוך ממנו משהו בשר גידין ועצמות משלימין לכזית נמי חייב משום אבמה"ח כל זה באיברים שיש בהם גידין ועצמות. אבל איברים שאין בהם גידין ועצמות אין בהם דין במה"ח כלל אלא אפי' לא חתוך כל הלשון מהגוף אלא קצת ממנו נידון כאמה"ח ולא כבמה"ח ובזה אתי לי' שפיר הא דתלש חלב מן החי' מן הטרפה דליכא משום במה"ח וא"ש ק' ראשונה דהתוס' דהא דר"י ור"ל מיירי באבר שכלו בשר ולית בי' משום במה"ח ושפיר חל עליו איסור טרפה ואינו חייב שתים:

והראב"ד גרס לקמן בשר ולא אמה"ח דס"ל אין בחלב אלא משום בשר ולא משום אמה"ח ולק"מ ק' תוס' רק תוס' ס"ל כר' יוחנן דס"ל לקמן כולי' בחלבה וחייב משום אמה"ח דכולי' אהא ק' להתוס' ליחשב נמי במה"ח:

ואע"ג דרש"י פי' בדרבא תלש אבר וטרפה בו היינו רגל מהארכובה ולמעלה י"ל לרבא בלא"ה לק"מ דאזלינן בתר מחשבת והאי גברא חישב לאוכלה אבר ולא בשר ותוס' הקשו לאביי דלית לי' מחשבת אוכלין. את"ל מחשבת אוכלין שמי' מחשבה פי' לענין איסור והיתר דלענין טומאה בוודאי הכל הולך אחר המחשבה ודוקא אחר מחשבת בעליו ושוב מטמא אפי' אחרים ועיין ב"ק מ"ו ע"ב עורות של בעה"ב וכו'. והכא מיירי לענין איסור והיתר וכל א' לפי מחשבתו וצ"ע:

ובימי חורפי הקשני הרב המאה"ג מ"ה אהרן דייטש זצ"ל שהי' אב"ד בק' הדיינץ במעהרין. אהא דפ' כל שעה דפריך והרי אמה"ח דרחמנא אמר וכו' ותנן מנין שלא יושיט וכו' הא לכלבים שרי ע"ש ומאי פריך דלמא הך ברייתא בהמה בחי' לאיברים עומדת ואי ס"ד אמה"ח אסור בהנאה א"כ אסור לחרוש ולעבוד בכל בעלי חיים א"כ למה לי דכתיב למען ינוח שורך וחמורך לא תחרוש בשור וחמור לא תעבוד בבכור שורך לא תחסום שור בדישו אע"כ דאמה"ח מותר בהנאה ומאי פריך. והשבתי לו מנ"ל להמציא קולא להיתר הנאה דלמא נוכיח מזה מחשבת אוכלין שמה מחשבה ומיירי בחישב לאוכלה מתה וסתם בהמת ישראל חישב לאוכלה מתה וליכא אמה"ח עד שעת תלישה ומותרת בהנאה מחיים ולק"מ:

לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח אבל בב"נ מודה דנפקא תרוויהו מקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש רשב"א בשם רמב"ן ס"פ העור והרוטב ע"ש:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה במה"ח. בתוס' משמע דנפקא מבשר בשדה וכאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ומש"ה נדחקו בלאו שבכללות. אבל רמב"ם מפרש כתרגום אונקלס דתלש מחיוא חיתא פי' עיקר קרא בשר בשדה היינו אותו חתיכת בשר דתלש הזאב אותו הוא טרפה ומזה מיירי עיקר קרא שאותו בשר לא נאכל וה"ה אם נתלש שלא ע"י חי' אלא שדבר בהוה. ואם הבהמה נשארה בבריאתה וחיותה אין כאן טרפה אלא אותו הבשר שתלש הזאב ואם עשה כל הבהמה מסוכנית והיא בשר הראוי' לכלב הרי הוא כאלו הזאב חלק הוא את הבהמה לב' חתוכים ומה לי חתיכה זו או זו שניהם טרפם הזאב והיינו טרפה דקרא זהו דעת הרמב"ם נמצא במה"ח היינו טרפה ממש. אך בב"נ ע"כ איסור בפ"ע כמ"ש לעיל בשם רשב"א ס"פ העור והרוטב והאחרונים הקשו על הרמב"ם מנ"ל בב"נ איסור טרפה ולק"מ כנ"ל:

רשב"ל אמר וכו' זה אמה"ח ובשר מן החי. לולי דכ' תוס' לקמן ד"ה ומ"ס לאו לאיברים עומדת וכו' דר"ל כרבנן דכל שבשרו מותר וכו' הייתי אומר רשב"א כר"מ ס"ל דאינו נוהג אלא בבקרך וצאנך ומשו"ה דריש מנפש עם הבשר ב' לאוין לאמה"ח ולבשר מה"ח. אבל לרבנן דדרשי הקישא כל שבשרו מותר נהי דקרא לא מיותר להקישא אלא פשטי' דקרא הכי מתפרש מ"מ לא מצינא למידרש מיני' לאו לבשר מה"ח ובהא פליגו ר"י ור"ל דר' יוחנן כרבנן כהלכתא ורשב"ל כר"מ. ובזה מהישבא שפיר דקאמר ש"ס ורמינהו וכו' בשלמא לר' יוחנן וכו' אלא לר"ל קשי'. איך תלי' הך ורמינהו הכא הלא הך מימרא בלא"ה ק' מ"ט שלא לחייבו ב' וגם מאי בשלמא לר' יוחנן ניחא משמע דגם לר' יוחנן ק' קצת ולהנ"ל ניחא בל"ז הא טעמא דר"ל דאינו חייב אלא א' משום דדריש כל שבשרו מותר וכק' תוס' ד"ה ומ"ס הנ"ל. ואדרבא לר' יוחנן צריך לדחוק דמחייב ב' משום דמפרש כל מין שבשרו מותר. אבל לר"ל ניחא טפי אבל השתא דמפיק ר"ל איסור במה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר וע"כ לית לי' הקישא א"כ ק' בשלמא ר' יוחנן מחייב אע"ג דאית לי' הקישא מ"מ ניחא דמפרש כל מין שבשרו מותר אבל לר"ל דלית לי' הקישא ק' וק"ל:

תוס' ד"ה שאין בו כזית וקשה לפירושו וכו' ויש לדחות כגון שאין באבר וכו'. לכאורה קשה מי הכריחם לומר שאין באבר זה כזית בשר ודלמא יש בו כזית בשר אלא שהוא לא אכל ממנו רק חצי זית בשר. אלא שהתוס' לשיטתם (בדף קג ע"ב) בד"ה חלקו שצריך שיקח האבר כמות שהוא כלו לפיו וא"כ אם היה בו כזית בשר ולא אכלו כלו גם לר"י אינו חייב משום אמ"ה ולכך הוכרחו לומר שאין בו כזית בשר ומתוך כך הקשו על רש"י אבל רש"י לשטתו לקמן דחלקו מבחוץ היינו שחלק הכזית אבל אם לוקח כזית שלם לתוך פיו אף שהי' יותר גדול לא איכפת לן בזה וא"כ משכחת אבר שהיה בו כזית בשר בלא גידין ועצמות שבו ואכל ממנו כזית עם גידין ועצמות נמצא שלא אכל מן הבשר כזית שיתחייב משום בשר מן החי ודבר זה עצמו הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלדעת הרמב"ם אף אם חלק האבר לשנים אם יש בכל חלק בשר גידין ועצמות אף שאין בבשר לבד כזית אם יש בחלק בין הכל כזית חייב ולדעת הראב"ד אם חלק האבר לשנים אף שלא הפריד הבשר מן העצמות ויש בכל חלק בשר גידין ועצמות מ"מ כיון ששוב אינו כברייתו בעינן כזית בשר עיין בפרק ה' מה' מ"א:

אלא מה שקשה לי דברי התוס' הוא לפי מה דמסקינן בסוף שמעתין דלר"ל לא משכחת חיוב אמ"ה אלא בגרומיתא זעירתא וא"כ פלוגתא דר"י ור"ל באוכל אמ"ה מן הטרפה הוא בגרומיתא זעירתא דאל"כ מה אריא מן הטרפה הא אפילו מן הכשרה פטור לר"ל וכבר איפלגי בי' בחלקו מבפנים ופלוגתא כפולה למה ואם להודיע רבותא דר' יוחנן לחוד דחייב שתים ואיסור חל על איסור א"כ מתחלה לא הקשה הגמ' כלום על ר"ל דהרי איכא למימר אידי ואידי בבהמה א' ומה דאמר דחייב שתים מיירי בגרומיתא זעירתא אלא שאכל גם כזית בשר מאותה בהמה ומה דאמר ר"ל כאן דאינו חייב אלא א' מיירי בגרומיתא רבתא דפטור לר"ל משום אמ"ה אלא ודאי לא שייך לאוקמי פלוגתייהו בהא דא"כ מאי אריא מן הטרפה וזה אינו שייך לפלוגתא דידהו. ומעתה כיון שיצא לנו מזה דע"כ הך פלוגתא דר"י ור"ל באוכל אמ"ה מן הטרפה מיירי בגרומיתא זעירתא אלא שאכל עוד בשר מאותו בהמה להשלים כזית טרפה וא"כ היא גופה קשיא איך אמרינן לר"ל דסובר לאו לאברים עומדת לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טרפה והלא באותו אבר ליכא שיעור טרפה:

ואם תרצה לומר דמיירי דמחובר לאותו גרומיתא זעירתא עוד בשר שאינו שייך לאותו אבר אבל עכ"פ משלים לכזית שעור טרפה ואז כשאוכל אותו גרומיתא זעירתא אף בלא הבשר המחובר לא מקרי חלקו שהרי מה ששייך לאותו אבר שלם א"כ גם לרש"י מוקמינן שהיה מחובר בו בשר אחר שאינו שייך לאותו אבר ושייר אותו בשר לכך ליכא שיעור כזית בשר מן החי אמנם השלים לאכול שיעור טרפה אחרת:

וכל זה אני אומר לסברת התוס' אבל אחרי מחילת כבודם ואחר נשיקת עפר רגלם של רבותינו מאורי עינינו בעלי התוס' אני אומר שאין הנדון דומה כלל למה דאמר ריש לקיש במס' שבועות במפרש חצי שיעור שהרי לפי דמיונם של בעלי התוס' א"כ בטל כלל זה לגמרי שאין איסור חל על איסור שהרי תמיד יכול האיסור השני לחול על חצי זית שאין בו שיעור לענין איסור הראשון ויחול עליו איסור השני שיצטרף עם חצי זית אחר וכמו כן אתה אומר על כל חצי זית וחצי זית שבדבר ההוא והרי א"כ האיסור השני לגמרי אלא ודאי שאין זה סברא כלל דאיך תאמר שיחול איסור השני על חצי זית שאין בו שיעור הרי כשם שאין בו שיעור לאיסור הראשון הכי נמי אין בו שיעור לענין איסור השני ואיך יחול עליו ואם אמרת שיחול להצטרף עם חצי זית אחר מאיסור השני הכי נמי יכול להצטרף עם חצי זית אחר מאיסור הראשון ומאי אולמא דהאי מהאי וא"כ תמיד אפילו בחצי שיעור אמרינן איסור חל על איסור אבל התם לענין שבועה אם נשבע על חצי זית חלה השבועה על חצי זית ואין צריך צירוף כלל משום דבר שפיר אמר ריש לקיש אם נשבע שלא לאכול חצי זית נבילה דחייל השבועה ואין שייך לומר מושבע ועומד הוא ואין השבועה חלה על איסור נבילה שהרי לענין איסור נבילה אין איסור בחצי זית לחודי' בלי צירוף והשבועה חלה על החצי זית לחוד בלי צירוף. וא"כ כאן באמ"ה אפילו אין באבר כזית בשר מ"מ משהו בשר יש בו ואין איסור אמ"ה חל על אותו משהו שהרי כבר אסור משום טרפה. מאי אמרת שאין איסור טרפה חל על חצי זית והאי משהו בעלמא הוא הרי גם איסור אמ"ה אינו חל על הך משהו לחוד מאי אמרת שאמ"ה חל ע"י צירוף גידין ועצמות הרי גם איסור טרפה חל ע"י צירוף עוד בשר אחר הן מבהמה זו או מטרפה אחרת וסברה זו ברורה היא למבין ודי בזה לתרץ שטת רש"י להצילו מקושיית התוס' ובזה נלע"ד להבין דעת קדושים הפלוגתא שבין הרמב"ם לראב"ד וז"ל הרמב"ם בפ"ה ממ"א הלכה ב' אחד אבר שיש בו בשר גידין ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא בהן אלא שאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו ובין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אמ"ה ואבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אמ"ה עד שיפרוש כברייתו בשר גידין ועצמות אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד אינו חייב עליו משום אמ"ה רק משום טרפה רצה לומר בשר מן החי שאיסורו משום בשר בשדה טרפה] כמו שבארנו עכ"ל וכתב הכ"מ שיצא לו זה ממה שנתבאר בסוף הסוגיא באוכל חלב מן הטרפה שחייב משום אמ"ה אלמא שהחלב קרוי אבר אעפ"י שאין בו עצמות וגידין וגם בודאי לא מיירי באוכל כל החלב כלו אלמא אפילו מקצתו שייך אמ"ה והראב"ד חולק עליו בפירש מקצתו וכתב עליו וז"ל אמר אברהם תימא הוא זה ומ"ש זה מן הבשר מן החי שאין בו אלא משום טרפה עכ"ל:

ואומר אני עפ"י מה דאמר ריש לקיש בנשבע שלא לאכול נבילה פחות מכשיעור שחל השבועה משום דחצי שיעור אין בו איסור נבילה ועל פי הוצעת הדברים שהוצעתי שאיסור נבילה החצי שיעור צריך צירוף ולענין איסור שבועה אין צריך צירוף ומעתה אבר מן החי לענין הבשר לחוד ממנו אפילו יש בבשר הרבה זיתים מ"מ לענין אמ"ה חצי שיעור מקרי שהרי בלי צירוף גידין ועצמות אין בו חיוב:

ולענין טרפה הא ודאי שאין שייך איסור טרפה רק בבשר לבד אבל גידין ועצמות אפילו עצמות האיסור מעלין עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר בי"ד סי' צ"ט וא"כ הא ודאי שאפילו אם בהמה בחיי' לאברים עומדת ונטרפה אחר שנולדה זמן רב אפ"ה איסור טרפה חל על הבשר דהרי לענין אבר מן החי הבשר מקרי חצי שיעור שצריך צירוף ולענין טרפה הבשר לבדו יש בו שיעור ואין צריך צירוף. ואף דאכתי יש בו איסור בשר מן החי ואיך יחול עליו איסור טרפה מ"מ הרי לדעת התוס' אפילו למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת מ"מ לאו לבשר עומדת וא"כ לא שייך איסור בשר מן החי קודם שפירש מן החי וכבר קדמו איסור טרפה ולפי זה איך קאמר באוקימתא שלישית דאביי דכ"ע בהמה בחיי' לאברים עומדת ונטרפה לאחר מכאן ובאתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר קמפלגי דר' יוחנן סבר אתי חייל וריש לקיש סבר לא אתי חייל והדבר יפלא למה לא יחול לריש לקיש איסור טרפה על איסור אבר והרי זה דומה לחצי שיעור וצריך לומר דמיירי באבר שאין בו עצם ואז גם לענין אמ"ה חל איסור אמ"ה על הבשר לבדו כמו באיסור טרפה ולכך לא אתי טרפה וחייל על אמ"ה אלא דקשה דאכתי לענין אמ"ה צריך כל האבר וכל כזית וכזית ממנו לחוד לא מהני וצריך צירוף כלו ואיסור טרפה חל על כל כזית וכזית שבו ואין שום כזית ממנו צריך צירוף חברו ואכתי יחול איסור טרפה על איסור אמ"ה כשם שחל איסור שבועה על חצי שיעור לריש לקיש אלא ודאי דאבר שאין בו עצם גם לענין אמ"ה אין צריך צירוף וכל כזית וכזית שבו יש בו שיעור שלם לענין אמ"ה ומוכח כדברי הרמב"ם דאבר שאין בו עצם אפילו מקצתו יש בו משום אמ"ה והראב"ד החולק וס"ל שבמקצתו לית ביה משום אמ"ה צ"ל שלא ס"ל כדעת התוס' אלא ס"ל דכשם שבהמה בחיי' לאברים עומדת הכי נמי לבשר עומדת וא"כ כשם שחל אמ"ה משעה שנולדה הכי נמי חל בשר מן החי משעה שנולדה וא"כ לא אתי איסור טרפה וחייל על איסור בשר מן החי. ולפי זה לקמן בסוף הסוגיא באוכל חלב מן החי מן הטרפה דקאמר ג"כ בלישנא בתרא דמאן דאמר שתים סובר דלא אתי איסור טרפה וחל על אמ"ה. הנה אם נימא דחלב לא מקרי בשר כלל וא"כ אין בחלב רק איסור אמ"ה ולא איסור במ"ה א"כ קשה למה לא יחול איסור טרפה על אמ"ה דהרי לענין אמ"ה צריך צירוף כלו וכל כזית שבו מקרי חצי שיעור ואף דלקמן אליבא דר' יוחנן קיימינן ור"י ס"ל דגם חצי שיעור אסור מן התורה וגם בחצי שיעור איכא למימר אין איסור חל על איסור מ"מ הרי כתבו התוס' במס' שבועות (דף קב ע"ב) בד"ה אהיתרא קמשתבע דאפילו לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ לא שייך לומר מושבע ועומד מהר סיני. א"כ לא שייך ג"כ לומר בו אין איסור חל על איסור עיין שם ועיין כאן במכילתין בתוס' בד"ה שאין בו כזית ונחזור לראשונות דאם חלב לא מקרי בשר לא אתי שפיר מה דאמר בסוגיין דלא אתי איסור טרפה וחל על אמ"ה לדעת הראב"ד אלא ודאי מוכח מסוגיא דלקמן דחלב מקרי בשר וא"כ מלבד איסור אמ"ה דשייך בי' שייך ג"כ איסור בשר מן החי ובזה מתורץ פליאת הבית חדש בי"ד סימן צ"ח וז"ל והר"ן פג"ה כתב דתרבא ובישרא מין במינו הוא ובפרק בתרא דע"ז הביא הר"ן ראי' מדאמר סוף פג"ה אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטרפה אלמא חלב בשר אקרי עכ"ל וכתב הב"ח על זה וקשה לי דבסוגיא מבואר דמשום אמ"ה חייב ולא משום בשר מן החי דבשר מן החי וטרפה בלאו אחד קיימי עכ"ל הב"ח והנה הר"ן הביא ראיה זו בשם הראב"ד והראב"ד לשיטתו דלדידי' מוכח שגם איסור במ"ה יש בחלב ובודאי החיוב משום אמ"ה אבל אי לאו דהיה בו גם איסור בשר מן החי לא הוה אתי שפיר מ"ש שם בגמ' שאין טרפה חל על אמ"ה ועם כי הוא קצת דחוק בלשונו של הראב"ד אבל הראי' היא נכונה. אלא דקשה אכתי מאי טעמא דמאן דאמר שתים הרי אף דסובר דלא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב מ"מ יש כאן שלש דחיילי אהדדי דהיינו אבר מן החי ובשר מן החי וחלב. ודע שזה קשה לי ג"כ על דברי התוס' כאן בסוף ד"ה שאין בו שהוכיחו דאפילו עומדת לאברים אינו עומדת לבשר מדנקט לקמן חלב מן החי מן הטרפה וכו' ולמה לא הוכיחו הוכחה יותר חזקה דאי עומדת לבשר וא"כ איך משכחת לאוקימתא אחרונה שיתחייב רק שתים ואפילו על התוס' קשה יותר מאשר קשה לדידי דלדידי אוכל לומר דמיירי שלא התרו בו רק משום חלב ומשום אמ"ה ומשום טרפה אבל משום בשר מן החי לא התרו בו ולכן אינו חייב משום בשר מן החי ופליגי ר"י ורשב"ל אם חייל טרפה על אמ"ה אבל להתוס' אם היה זה סברא לומר שלא התרו בו א"כ נסתר קושיית התוס' שם בתחלת הדבור שהקשו על פרש"י דלמה לא יתחייב גם לריש לקיש שתים משום טרפה ומשום בשר מן החי. דדלמא מיירי שלא התרו בו משום בשר מן החי. והנה סברא זו שחידשו התוס' דאפילו למ"ד לאברים עומדת מ"מ לאו לבשר עומדת הנה התוס' הוכיחו דבר זה מהגמרא אבל לא נתנו שום טעם בדבר רק כתבו הדבר כחקה בלי טעם לחלק בין אברים לבשר ואני אתן טעם בדבר ומתוך זה יתחדש לנו שדבר זה במחלוקת שנוי' ותליא בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל והנה גבי אברים כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר דהיינו כל זמן שהנפש הוא עם הבשר והרי גם בחיי הבהמה הנפש היא עם הבשר ולכן אם בהמה בחייה לאברים עומדת א"כ נאמר לאו זה להזהיר עלי' גם בחיי' אבל בשר מן החי אזהרתו מקרא אחרינא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו בין לפי מה שהסבירו בו רש"י ותוס' דהיינו שפירש ממקומו דבשדה משמעותו שפירש ממקומו ובין לפי מה שהסביר בו הרמב"ם בפ"י ממ"א שהוא בכלל טרפה דמה לי נטרפה כולה ומה לי נטרף ממנה אבר לכל הפירושים לא שייך לאו זה כי אם לאחר שכבר פירש שאז הוא בשדה ואז נטרף אבל כל זמן שמחובר בבהמה אינו בשדה ואינו בכלל נטרף ולא שייך לאו זה כלל ולכן אף למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת וחל איסור אמ"ה בחיי' אבל איסור בשר מן החי לא שייך קודם שפירש מן החי וכל זה לר' יוחנן דדריש בשר מן החי מובשר בשדה וגו' אבל רשב"ל דדריש אמ"ה ובמ"ה שניהם מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"כ כי היכי דשייך לאו זה בחי' לענין אבר שייך ג"כ לענין בשר ואין שום טעם לחלק בין אבר מן החי לבשר מן החי ושניהם תלוים ועומדים בסברא אם בחי' לאברים עומדת א"כ כשם שעומדת לאברים כך עומדת לבשר. ומעתה תבאר לנו אוקימתא שלישית של אביי דמוקי דלכ"ע בהמה בחי' לאברים עומדת ונטרפה לאחר מכאן באתי איסור טרפה חייל אאיסור אבר קמפלגי מ"ס אתי וחייל וכו' והנה אין שום טעם שיחול איסור טרפה על איסור אבר שהרי איסור אבר מקרי איסור חמור דאסור גם לבני נח ואיסור טרפה הוא איסור קל ואיך יסבור ר' יוחנן שחייל ואם סבר ר' יוחנן בכל התורה כלה איסור חל על איסור אף שאינו לא כולל ולא מוסיף דבר זה לא שמענו בכל הש"ס ועוד דהוה ליה למימר מ"ס איסור חל על איסור דהוה משמעותו דסובר כן בכל התורה אבל למה שכתבתי נלע"ד טעם הדבר דדוקא כאן סבר דחייל משום דמיירי באמ"ה שיש בו בשר גידין ועצמות וכבר כתבתי שבזה הבשר לחוד מקרי לענין אמ"ה חצי שיעור שהרי אינו חייב על בשר לחוד בלי צירוף גידין ועצמות ומשום במ"ה לא חייל לר' יוחנן מחיים אף שסובר בהמה בחי' לאברים עומדת וא"כ הי' לנו לומר שגם לבשר עומדת מ"מ הלאו דבשר בשדה טרפה לא שייך מחיים וא"כ הבשר מקרי חצי שעור ולענין טרפה מקרי כזית מן הבשר שעור שלם ושפיר חייל אפילו לר"י דסובר חצי שעור אסור מן התורה מ"מ לא אמרינן בי' אין איסור חל על איסור כמ"ש לעיל בשם התוס' במס' שבועות ולכך סובר ר' יוחנן לפי שיטתו דחייל איסור טרפה על איסור אמ"ה וריש לקיש לשיטתו דסובר אזהרה דבשר מן החי אתי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ומקרא זה קאי על אבר ועל בשר מן החי וא"כ אי בהמה בחי' לאברים עומדת גם לבשר עומדת וכי היכי דחייל איסור אמ"ה מחיים חייל ג"כ איסור במ"ה מחיים ולכך לא חייל איסור טרפה כלל על איסור אמ"ה לפי שכולל ג"כ איסור בשר מן החי:

ובזה נראה לענ"ד לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה בד"ה בא"ד וא"ת לההוא לישנא וכו' וזה לשון מהרש"א ועוד קשה האיך מצאנו ידינו ורגלינו להך לישנא דלעיל דסבר ר"י בהמה בחי' לאברים עומדת ואיסור טרפה חל על איסור אבר היכי משכחת לי' הכא באכל חלב וכו' דלא מחייב אלא ב' דבשום גוונא לא מצית לאשכוחי עכ"ל מהרש"א. ולדידי אתי שפיר דדוקא לעיל סובר ר"י דאיסור טרפה חל משום בשר מן האבר הוה רק חצי שעור ולעיל באבר שיש בו עצמות וגידין מיירי אבל כאן באוכל חלב דלדעת הרמב"ם החלב מקרי אבר ואפילו מקצתו מקרי אבר וא"כ כיון דבחי' לאברים עומדת חייל איסור אמ"ה על כל זית וזית מן החלב ולכך לא אתי איסור טרפה וחייל על איסור אבר ואינו חייב אלא ב' ודו"ק:

עוד נלענ"ד לחזק ראייתו של הראב"ד דחלב ובשר הוה מין במינו וחלב אקרי בשר מסוגיא זו שהביא ממנה הראב"ד ראיה מאוכל חלב מן החי מן הטרפה דהנה יש להקשות לאוקימתא קמייתא דפליגי הנך תרי לישני דר' יוחנן אם בהמה בחי' לאברים עומדת דר' חייא בר אבא סובר לא לאברים עומדת ור' אבוה סבר לאברים עומדת א"כ קשה למה פליגי בחלב והוה להו לאיפלוגי באבר מן הטרפה דלמר חייב שתים ולמר חדא ובהך פלוגתא עצמו דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש לאוקימתא קמייתא דאביי וצריך לומר. דאפילו לר' חייא בר אבא חל איסור אבר על טרפה דקיל רק על איסור חלב דחמיר לא חייל וכמו שכתבו התוס' בשמעתין בסוף ד"ה דאיסור חלב וכו'. אלא דלפי זה קשיא איפכא למה הוזכר טרפה בפלוגתייהו כלל ונפלגי באוכל חלב מן החי דלמר חייב שתים שלאברים עומדת ואיסור חלב ואיסור אמ"ה בהדדי חיילי ומ"ס לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל על איסור חלב [וחוץ לדרכינו נלע"ד דרבותא קמ"ל אף שהיא ג"כ טרפה ועל טרפה דקיל חייל אמ"ה וקמ"ל רבותא דאף דחייל על טרפה לא חייל על חלב ולא אמרינן מגו דחייל אטרפה חייל נמי אחלב] אלא צריך לומר דחלב הוה מין בשר וכשם ששייך בו איסור אמ"ה שייך בו ג"כ איסור בשר מן החי ולדעת רש"י אף למ"ד לאו לאברים עומדת לבשר עומדת וכמ"ש כאן התוס' בשמו וא"כ באוכל חלב מן החי לכ"ע חייב שתים משום חלב ומשום בשר מן החי לכך פליגי באוכל חלב מן הטרפה מן החי שאז אין לנו נפקותא מאיסור בשר מן החי לר' יוחנן שהרי כבר לוקה משום בשר מן הטרפה ומעתה פליגי אם אמ"ה חל על חלב וא"כ ממילא מוכח דינו של הראב"ד דחלב מקרי בשר ודוק אלא דקשה אכתי נפלגי באוכל חלב מן החי לחוד ולמר לוקה שלש משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום אמ"ה דלר' יוחנן בשר ואבר חלוקים בלאוים ולמר אינו חייב אלא שתים דבהמה לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אמ"ה וחייל על איסור חלב וקושיא זו הקשו התוס' כאן בד"ה שאין בו כזית וקושיא זו ודאי קשה על הראב"ד שהתוס' דחו קושיא זו ואמרו דאפילו למ"ד לאברים עומדת מ"מ לאו לבשר עומדת אבל הראב"ד שכתב בהדיא באוכל חלב מן החי שחייב משום בשר מן החי קשה קושיית התוס'.:

ונראה משום דגם באיסור בת אחת איכא למ"ד דלא חיילי תרווייהו אלא החמור דוחה את הקל ואינו מניחו לחול:

והנה לשטת הכסף משנה בפרק ט' מה' מלכים הלכה יוד דלר' יוחנן דאיסור בשר מן החי נפיק מקרא דבשר בשדה טרפה א"כ בן נח אינו מוזהר על בשר מן החי ומעתה אומר אני דאבר מן החי וחלב כל אחד מקרי איסור חמור נגד חבירו וא"כ באיסור בת אחת חיילי תרווייהו שאין כח בשום אחד מהם לדחות חבירו שהרי בדבר אחד חבירו חמור ממנו וחומרא דחלב הוא שיש בו כרת וחומרא דאמ"ה הוא שלא הותר מכללו וגם אסור לבני נח משא"כ חלב וכן בשר מן החי וחלב יש לכל אחד חומרא חלב יש בו כרת ובשר מן החי לא הותר מכללו משא"כ אמ"ה ובשר מן החי אמ"ה מקרי איסור חמור ובשר מן החי מקרי איסור קל דאמ"ה אסור לב"נ ובשר מן החי מותר לבני נח וא"כ היכא דאתו שניהם בבת אחת אמ"ה חל ובשר מן החי נדחה מפני איסור אבר ואינו חל ומעתה באוכל חלב מן החי לכ"ע אין בו רק איסור חלב ואיסור אמ"ה אבל איסור בשר מן החי נדחה ולכך פליגי באוכל חלב מן החי מן הטרפה וא"ת א"כ גם מן הטרפה למה יתחייב שלש אף שכולהו בהדדי אתי מ"מ טרפה נגד אמ"ה הוא איסור קל ויודחה מפניו יש לומר שעכשיו לאו זה דבשר בשדה וכו' כולל בבהמה זו שני איסורים איסור בשר מן החי ואיסור טרפה ואף שאינו חייב על שתיהן רק אחת מ"מ שני איסורים יש כאן ומקרי שניהם יחדיו איסור חמור נגד אמ"ה שאין בו רק איסור אחד וגם אמ"ה מקרי חמור שאסור לב"נ ולכן שום אחד אינו נדחה וחייב שלש ובזה ג"כ מוכח דחלב מקרי בשר שאל"כ היה איסור טרפה נדחה לגמרי וחוץ לדרכינו יש לומר דטרפה ואמ"ה כל אחד מקרי חמור נגד חבירו דאמ"ה יש בו חומר שאסור לב"נ וטרפה חמור שאין היתר לאיסורו בשחיטה משא"כ אמ"ה שיש לו היתר בשחיטה) אלא דקשה לאוקימתא אמצעית שהוא ואי בעית אימא דכ"ע בהמה בחי' לאו לאברים עומדת ובאתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב ואאיסור טרפה קמפלגי א"כ קשה לפלגי באוכל חלב מן החי לחוד שאינו טרפה וכיון דלאו לאברים עומדת א"כ כשנולדה חלו איסור חלב ואיסור בשר מן החי דלרש"י לבשר ודאי עומדת ומ"ס אבר חייל אחלב ואבשר מן החי ומ"ס לא אתי חייל:

אלא דקושיא זו גם לפי תירוץ התוס' קשה דלפלגי לאוקימתא זו כנ"ל ומ"ס אבר חייל אאיסור חלב וכי היכי דחייל אבר חייל נמי בשר ותרווייהו בהדדי קחיילי וחייב שלש ומ"ס אינו חייב אלא אחת דאבר ובשר לא חיילי אחלב ואי משום דרצה להשמיענו למ"ד שתים שטרפה חל על חלב זה אינו רבותא דהרי התורה אמרה שיחול:

ואמנם אולי גם התוס' סברי כסברת הכ"מ וא"כ בשר מן החי אינו חמור כמו אמ"ה ובודאי לא חל אחלב וליכא תלתא:

ועוד נלענ"ד דלתוס' לא קשה. מידי משום דלמ"ד חייל אאיסור טרפה ואאיסור חלב בכל אחד איכא רבותא אי קמ"ל דחל על חלב הוה אמינא משום דהותר מכללו אבל טרפה דלא הותר מכללו לא חייל עלה אמ"ה ואי קמ"ל דחל על טרפה משום דקיל אבל חלב דחמור אינו חל עליו אמ"ה קמ"ל דחל על תרווייהו. אבל לשטת רש"י דבשר מן החי לכ"ע בחיים חל א"כ נפליגי לאוקימתא אמצעית באוכל חלב מן החי וכשנולדה חלו איסור חלב ואיסור במ"ה ולכ"ע לאו לאברים ומ"ס אתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב ואאיסור במ"ה אף דחלב חמור ובשר לא הותר מכללו ומ"ס לא חייל ונלע"ד דמה דאמ"ה חל על בשר מן החי למ"ד לאו לאברים עומדת אין זה שום רבותא שהרי רחמנא אמר שיחול דהרי לדעת רש"י תמיד בשר חל משנולדה ואי אמרת אין אמ"ה חל על איסור בשר מן החי א"כ לא משכחת איסור אבר מן החי כלל והיכא דלא משכחת בענין אחר ודאי חייל וכמ"ש התוס' במכילתין (דף. צ ע"א) ד"ה אלמא וכו' לענין גיד הנשה ע"ש אבל על איסור טרפה דלא גלי רחמנא שיחול וגם לא הותר מכללו הוה אמינא דלא חייל קמ"ל דחייל:

והנה הבאתי דברי הכ"מ שסובר דלר"י אין בשר מן החי אסור לב"נ ותמה על הרמב"ם שם שפסק שאסור לב"נ כיון שהרמב"ם פסק כר' יוחנן א"כ איך פסק שאסור לב"נ ואני אומר להביא ראי' לדברי הרמב"ם ומתחלה נחרץ דברי רש"י שכתב באוקימתא שני' דאביי שנטרפה מן הבטן והמהרש"א תמה על זה וכתב דאין זה מדוקדק דעכשיו דאנן קיימינן דלאו לאברים עומדת אי נמי שנטרפה לאחר מכאן הוה שפיר איסור טרפה קדים ע"ש במהרש"א. ואני אומר דרש"י לשטתו דס"ל דאפילו למ"ד לאו לאברים עומדת מ"מ לבשר עומדת אלא שאעפ"כ אינו חייב לר"ל שתים משום אמ"ה ומשום במ"ה משום דמיירי דלא אכל מבהמה זו כזית בשר רק בצירוף גידין ועצמות ומטרפה אחרת השלים לכזית בשר כמו שכתבו התוס' בשמו וא"כ על כרחך לאוקמי שנטרפה עם יציאת רובה דאל"כ לא הוה חייל איסור טרפה על איסור בשר מן החי שחל לכ"ע משנולדה והא דלא מוקי הגמ' באמת פלוגתייהו בכה"ג ולר"י חייב שתים משום אמ"ה ובשר מן החי אף דלאו לאברים עומדת וקדים איסור במ"ה מ"מ סובר ר' יוחנן דאיסור אבר אתי וחייל דהרי גם עתה מוקי לר"י דאיסור אבר חייל על איסור טרפה ולריש לקיש אינו חייב רק משום בשר מן החי מתרי טעמי חדא דלא חייל אבר כלל ועוד שאפילו חייל מ"מ לר"ל אבר ובשר מחד קרא נפקי ואינו חייב אלא א' והא דנקט טרפה לרבותא דר"ל שאף שהוא מן הטרפה ולר"ל טרפה ובמ"ה תרי לאוי נינהו מ"מ לא חייל טרפה שנטרפה לאחר מכאן על איסור במ"ה יש לומר משום דגם לר' יוחנן לא אמר לאוקימתא זו דאיסור אמ"ה חל על איסור במ"ה כי אם אאיסור טרפה דקיל שאינו אסור לב"נ אבל על איסור בשר מן החי שחמור כמוהו שג"כ אסור לב"נ באמת לא חייל אלא שעכשיו שנטרפה מן הבטן וחל איסור טרפה ואיסור במ"ה כאחד מתוך שחל אמ"ה על טרפה שהוא איסור קל חייל נמי על בשר מן החי אף שהוא חמור וממילא מוכח כדעת הרמב"ם דבשר מן החי אסור לבני נח:

ובזה אין אנו צריכין לדוחק של התוס' שכתבו בד"ה מ"ס ר"י וכו' דאף דמוקי ר"י מתני' בכולל מ"מ איהו לדידי' לית ליה אפילו איסור מוסיף לאוקימתא קמייתא דאביי ולדידי שפיר אית ליה והא דהוצרך לומר דס"ל דלאברים עומדת משום דאל"כ לא חייל איסור אמ"ה על בשר מן החי כלל שאינו נחשב נגדו איסור מוסיף ואף דחייל על טרפה מ"מ ללישנא קמא לא ס"ל לר' יוחנן מגו דנימא מגו דחייל אבר על טרפה שהוא איסור קל יחול נמי על איסור במ"ה ובהכי פליגי אוקימתא קמייתא עם מציעתא דלמציעתא אמרינן מגו ובזה הרווחנו שאין אנו צריכין ג"כ לדוחק של התוס' בד"ה דאיסור חלב וכו' דלרבא לא אתי איסור אמ"ה וחייל על איסור טרפה מדמוקי שתלש אבר וטרפה בו ומתוך כך נדחקו לאשכוחי לרבא שיתחייב שלש באוכל חלב מן החי מן הטרפה עיין בדבריהם ולדידי שפיר נוכל לומר לרבא דאמ"ה חל על טרפה דאמ"ה אסור לב"נ והא דמוקי שתלש אבר וטרפה משום דאי לאו כה"ג א"כ ממ"נ אי נטרפה מן הבטן גם לריש לקיש היה חייב שתים אף שסבר לאברים עומדת דבהדי הדדי חיילי כולהו ואי נטרפה לאחר שנולדה קודם שתלש האבר א"כ לכ"ע טרפה לא חייל על איסור בשר מן החי א"כ עתה שתלש אבר וטרפה ואתי איסור טרפה ואיסור חלב בבת אחת אמרינן שחייל איסור אמ"ה על במ"ה חל נמי בהדי' איסור טרפה אלא דקשיא באוקימתא דרבא כיון דלר"י לאו לאברים עומדת א"כ בין איסור אבר ובין איסור טרפה שניהם לא חיילי אאיסור במ"ה הקדום לרש"י דלבשר ודאי עומדת וא"כ לא יתחייב רק משום במ"ה אלא ע"כ נהי' צריכין לסבול או סתירה גמורה לדברי הרמב"ם או עכ"פ סתירת הראי' שהבאתי לו להרמב"ם ואפרש דברי או שנצטרך לומר דאבר חשיב איסור חמור נגד בשר משום דאמ"ה אסור לב"נ ובשר מותר כדעת הכ"מ וחייל איסור אבר ומתוך שחייל איסור אבר חייל נמי עמו איסור טרפה והרי סתירה גמורה לדברי הרמב"ם. או שנצטרך לומר דאיסור אמ"ה ודאי אתי וחייל על איסור במ"ה אף דלאו לאברים עומדת מ"מ לא משכחת איסור אמ"ה בענין אחר כי אם שיחול על איסור בשר מן החי ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא לאוקימתא מציעתא דאביי דלר"י חייב משום אמ"ה ומשום בשר דלדידי' תרי לאוי ואבר חל על בשר דלא אפשר בענין אחר ולר"ל אינו חייב אלא א' ונקט טרפה להורות דלר"ל אין טרפה חל על בשר מן החי אלא על כרחך דלא ניחא ליה למימר דנקט טרפה משום ריש לקיש לחודי' דא"כ עיקר פלוגתייהו אם חייב על אמ"ה ובשר מן החי שתים או א' וכבר איפלגי בזה בעיקר פלוגתייהו בהתחלת סוגיא זו ותדע דלרש"י דבשר מן החי ודאי חייל משנולדה מאי דוחקיה דרבא לומר דר"י ס"ל לאו לאברים עומדת ותרתי דמחייב היינו אמ"ה וטרפה הרי גם אם ס"ל דלאברים עומדת ג"כ חייב ב' משום אמ"ה ומשום בשר מן החי אלא על כרחך דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי דא"כ אין עיקר פלוגתתן בטרפה ומעתה נסתר הראי' שהבאתי לדברי הרמב"ם:

עוד נלענ"ד לתרץ מה שפירש רש"י באוקימתא שני' דאביי שנטרפה עם יציאת רובה ונקדים דברי התוס' במס' שבועות (דף כד ע"א) בד"ה באוכל נבילה ביוה"כ פטור וז"ל התוס' מתוך פ"ה משמע דאפילו נתנבלה ביוה"כ וקשיא למ"ד בהמה בחי' לאו לאברים עומדת חל איסור יוה"כ מחיים ואפילו למ"ד לאברים עומדת כי מתה פקע איסור אמ"ה וחל איסור יוה"כ ונבילה כאחת ומיהו י"ל דאיסור יוה"כ לא חל לא מחיים ולא אחר מיתה משום דאיכא עשה איסור שאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת ולריצב"א אין נראה פירוש זה דא"כ למ"ד לאו לאברים עומדת היכי חייל אמ"ה על איסור שאינה זבוחה ובסוף פרק ג"ה אמרינן שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדדי קאתי והיכי חיילי כולם על איסור שאינו זבוחה שאפילו במעי האם קיימא באיסור זה ומהאי טעמא אפילו למ"ד לאברים עומדת איסור אמ"ה היכי משכחת לה דלא קיימא לאברים במעי אמה וא"כ היכי חייל על איסור שאינה זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתי לאסור שאינה זבוחה דבלא"ה אסירא וקיימא מחיים באיסור אמ"ה ולאחר מיתה משום נבילה אלא בא להתיר את האסור ולמימר דבשחיטה שרי עכ"ל התוס'. ואני אומר אחרי מחילת כבודם דבריהם אינן מוכרחים מה שכתבו לדחות איסור שאינה זבוחה דאל"כ היכי משכחת אמ"ה כלל אפילו למ"ד שעומדת לאברים מ"מ במעי האם לא קיימא לאברים וכבר קיימא באיסור שאינה זבוח. ואני אומר היא הנותנת כיון דלא משכחת איסור אמ"ה כלל אם לא יחול על איסור שאינו זבוחה להכי חייל דרחמנא אמר שיחול והרי כתבו התוס' סברא זו עצמה לעיל (דף צ ע"א) בד"ה אלמא לענין ג"ה דחייל על איסור אמ"ה משום דלא משכחת לה בענין אחר והכי נמי דכוותיה ומזה נדחה ג"כ מ"ש התוס' שאיסור חלב לא יחול מחיים על איסור שאינו זבוח שכבר חייל ממעי אמו אני אומר דלהכי חייל ואף דכאן לא שייך לומר דלא משכחת איסור חלב בענין אחר כי אם שיחול על איסור שאינו זבוח שהרי שפיר משכחת שיחול אחר שחיטה שאז פקע איסור של אינו זבוח ויחול איסור חלב מ"מ אני אומר דשפיר חל איסור חלב מחיים דרחמנא אמר שיחול מחיים מדאיצטריך למכתב ואכול לא תאכלהו בחלב נבילה וטרפה להורות שיחול איסור נבילה ואיסור טרפה על איסור חלב ואי ס"ד שאין איסור חלב חל על איסור שאינה זבוחה א"כ איסור חלב ואיסור נבילה ואיסור טרפה בהדי הדדי אתיין ופשיטא דחיילי [ואף דאיכא למימר שגם באיסור בת אחת צריך קרא שלא ידחה איסור חלב החמור את איסור נבילה וטרפה דקילי מ"מ יש לומר דחלב לא מקרי חמור שהרי יש גם בנבילה וטרפה חומרא שלא הותרו מכללן אלא ודאי דחלב חל משנולדה וא"כ חלב קדים וא"כ לא נשאר לנו מכל ההוכחות שהוכיחו התוס' לדחות איסור שאינו זבוחה שום הוכחה רק ממה שאמרו בשמעתין כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר וחלב וטרפה בהדדי חיילי א"כ על טרפה שפיר שייך קושיית התוס' איך חייל איסור טרפה על איסור שאינה זבוחה והרי אפשר לטרפה שיחול אחר שנזבחה הבהמה ופקע איסור שאינה זבוחה וחייל איסור טרפה (והנה יש מקום אתי לומר מתוך שחל איסור טרפה על החלב חל נמי על הבהמה והארכתי בזה במקום אחר וכאן אין מקום להאריך בזה] ונלענ"ד דנוכל לומר דבאמת בענין אחר טרפה אינו חל מחיים על איסור שאינה זבוחה ושאני כאן שמתוך שבא איסור טרפה כאחד עם איסור אבר ועם איסור חלב אמרינן מתוך שחל אז איסור אבר ואיסור חלב על איסור שאינה זבוחה חל נמי איסור טרפה בהדייהו על איסור שאינה זבוחה וכמו שכתבו התוס' כעין זה המגו בשמעתין בד"ה דאיסור חלב לאשכוחי לרבא שלש עיין בדבריהם:

והשתא ניחא מה שפירש רש"י באוקימתא שני' דאביי שנטרפה עם יציאת רובה משום שאם היתה נטרפה לאחר מכאן לא היה חל טרפה כלל על איסור שאינה זבוחה כיון שאינו בא כאחד עם איסור אמ"ה או עם איסור חלב שיחול אגב דאינהו חיילי:

ובזה שוב אין אנו אחראין לסברת התוס' שכתבו דרבא ס"ל שאין איסור אמ"ה חל על איסור טרפה ונדחקו בזה ולדידי שפיר סבר רבא דאיסור אבר חל על איסור טרפה והא דמוקי שנטרפה עתה בתלישת האבר משום דאי נטרפה קודם ממ"נ שאם נטרפה עם יציאת רובה א"כ גם לריש לקיש חייב שתים שהרי' סבר לאברים עומדת וחיילי כחדא ואם נטרפה לאחר מכאן וקודם תלישת האבר א"כ לא חייל שרפה כלל על איסור שאינה זבוחה כיון דלא אתי כאחד עם שאר איסורים דחיילי ובין לר"י ובין לרשב"ל אינו חייב אלא א' משום אמ"ה ולכך מוקי שנטרפה בתלישת האבר ואז אגב דחל אמ"ה על איסור שאינה זבוחה באותו שעה לר"י דסובר דקודם לזה אינה עומדת לאברים חייל נמי איסור טרפה ולרשב"ל דכבר חל איסור אמ"ה משעה שנולדה לא אתי איסור טרפה וחייל על איסור אמ"ה והה"ד דלא חייל ג"כ על איסור שאינה זבוחה אלא כיון שאנו עסוקין בשמעתין באיסור אמ"ה נקט דלא חייל על איסור אמ"ה:. ומעתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם התמוהים מאד ונתקשה בהם הלח"מ בפ"ה ממאכלות אסורות וזה לשון הרמב"ם שם הלכה ה' תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו חייב שתים משום אמ"ה ומשום טרפה שהרי שני האיסורים באים כאחת וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אמ"ה ומשום חלב תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש עכ"ל והנה מדהתנה בבבא ראשונה שנטרפה בנטילתו וכתב שהרי שני האיסורים באים כאחת מכלל שאם היתה טרפה מקודם לא היה איסור אמ"ה חל משום שאין איסור אמ"ה חל על איסור טרפה א"כ קשה בבבא שני' דתלש חלב מן החי למה ילקה שתים ואיך יחול איסור אמ"ה על איסור חלב ועוד יותר קשה בבבא שלישית תלש חלב מן החי מן הטרפה לוקה שלש ולא התנה שתטרף בנטילתו א"כ איך יחול איסור אבר על איסור טרפה:

ולבאר כל זה אומר אני אף שכתבתי שטרפה אינו חל על איסור שאינה זבוחה אם אינו בא כאחד עם איסור חלב או עם איסור אמ"ה ולא משכחת שיחול טרפה על איסור אינו זבוח כי אם בטרפה עם יציאת רובה או שתלש אבר ונטרפה בו למ"ד דבחי' לאו לאברים עומדת. מכל מקום אומר אני שאם נטרפה לאחר מכאן אף דלא חייל איסור טרפה כל הבהמה שהרי אינו חל על איסור אינו זבוח מכל מקום על החלב שבאותו בהמה חייל איסור טרפה שהרי על איסור חלב לחוד ודאי דחל איסור טרפה שהרי התורה אמרה שיחול ומגו דחייל על איסור חלב חייל נמי על איסור שאינו זבוח אבל על שאר בשר הבהמה לא חייל ולא שייך לומר שיחול גם על שאר הבהמה מטעם כולל דמגו דחייל איסור טרפה על החלב חייל נמי על שאר הבהמה שהרי על החלב גופו לא חייל איסור טרפה על איסור שאינו זבוח אלא מטעם מגו דחייל על איסור חלב חייל נמי על איסור אינו זבוח ושוב נימא עוד מגו דחייל אחלב חייל נמי אבשר תרי מגו לא אמרינן:

ומעתה כל דברי הרמב"ם יתפרשו על מכונם כדת אין אונס דלעולם דס"ל להרמב"ם דאיסור אמ"ה חל על איסור טרפה ותדע שכן הוא שהרי התוס' הקשו בד"ה מ"ס ר"י וכו' משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים לא אתי איסור אמ"ה וחייל עלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא שאסור לבני נח ותימא וכו' וי"ל אע"ג דפירש ר' יוחנן מתניתין דהתם בכולל לדידי' לא ס"ל עכ"ל התוס' וא"כ הרי הרמב"ם מצינו לו בכמה מקומות ממ"א ומאיסורי ביאה דאית ליה איסור מוסיף וא"כ איך יסבור דלא חייל איסור אמ"ה על טרפה אלא ודאי באמת חייל איסור אמ"ה אפילו נטרפה קודם ומה שהתנה הרמב"ם בבבא ראשונה שנטרפה בתלישתו לאו משום שיחול איסור אמ"ה התנה כן אלא משום איסור טרפה משום דאל"כ לא היה חל איסור טרפה כלל כיון שאינו בא כאחד עם איסור אמ"ה והה"ד דמשכחת לה שנטרפה עם יציאת רובה שאז חייל כאחד עם איסור חלב אלא כיון שעל כרחך הוצרך הרמב"ם להתנות תנאי בדבר שיחול איסור טרפה מה לי שהתנה שנטרפה בנטילתו או שיתנה שנטרפה עם יציאת רובה כיון דלא מצי למימר טרפה סתם אבל בתלש חלב שפיר איסור אמ"ה חל על חלב משום מוסיף וכן בבבא שלישית שתלש חלב מן החי מן הטרפה ג"כ לא הוצרך להתנות שנטרפה בנטילתו משום דאז אף אם נטרפה קודם מ"מ על החלב חל איסור טרפה על איסור שאינו זבוח דמגו דחייל אחלב חייל נמי על איסור שאינו זבוח ודו"ק:

בחייה בכל שהוא. משום אבר מן החי אלמא לא בעינן ביה כזית: במיתתה בכזית. דבנבלה אכילה כתיבא וכל אכילה בכזית בר מאבר מן החי דרבייה קרא וקפיד אאבר לחודיה: טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא. חייב דבריה היא ולא צריכה שיעור כדתנן באלו הן הלוקין (מכות דף יג.) באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב משום שהיא כברייתה אלמא בריה אסורה בכל שהוא אבל לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה הלכך אלאו דנבלה לא מיחייב עד כזית קתני מיהא בטהורה בחייה בכל שהוא: נטל צפור. והיא טהורה: רבי פוטר. מפרש ואזיל דקסבר אין אבר מן החי בשלימה דלאו אבר מיקריא ומיהו אי איכא כזית הוה מיחייב דלא גרע מבשר מן החי דמיחייב עלה בכזית דהא נמי בשר הוא: ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב. דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא בעינא כזית: חנקה ואכלה. אין כאן אלא איסור נבלה ואנבלה לא מיחייב משום בריה וכזית בעינן: לאברים עומדת. לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבה קרוי אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי דמיחייב בכל דהו ומיהו חדא הוא דמיחייב דחדא התראה היא: לאו לאברים עומדת. עד שתשחט ואין כאן שם אבר אא''כ הפרישו אבל דכ''ע לאבר לא בעינן כזית כדקתני ק''ו על אבר ממנה חייב ולא פליג רבי: במשהו בשר. הא דקתני שאין בו כזית כשאין בו כזית בשר אלא משהו וגידין ועצמות משלימין לכזית: מי איכא מידי. עוף כחוש כל כך: דבכוליה ליכא כזית בשר. והוא גדול שבאחת מאבריו איכא כזית במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין דקתני על אבר ממנה חייב ואמרת דבכזית עסקינן ורישא קתני שאין בו כזית ומוקמינן דליכא כזית בשר: קלניתא. עוף כחוש מאד: קלניתא עוף טמא הוא. ונהי דליכא איסור נבלה בפחות מכזית איסור טמא מיהא איכא דבריה היא דאמר רב טמאה בין בחייה ובין במיתתה בכל שהוא: כעין קלניתא. עוף טהור שהוא כחוש כעין קלניתא: את''ל. אם תמצא באחד מדבריו של רבי בעלמא דאית ליה מחשבת אוכלין אם חישב לאוכלן כענין זה: שמה מחשבה. ואזלינן בתרה: חישב לאוכלה. לצפור זה שאין בה כזית: אבר אבר. גלי אדעתיה דלאברים עומדת וכי אכלה שלימה נמי אבר קרינא ביה: אכיל ליה אחר לא מיחייב. דלא אבר מיקריא לחייב עליה בכל שהוא: לאוכלה מתה. דגלי דעתיה דבחייה לאו לאברים עומדת: לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. דאבר חי מקרינן נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר: ובשר בשדה. משמע שפירש ממקומו זהו בשר מן החי וטרפה כמשמעו: וריש לקיש אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר מן החי. והכי משמע לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה: לר' יוחנן חייב שתים. דתרי לאוי איכא ואע''ג דבחדא אכילה וחדא התראה אכלינהו מיחייב תרתי: אלא אחת. דחד לאו הוא וכיון דבחדא אכילה וחדא התראה וחד לאו הוא חדא הוא דמיחייב וכן כולן: לדברי הכל חייב שתים. דבין למר ובין למר מתרי קראי נפקי:
אכל צפור כו' הכא נמי במשהו בשר גידים ועצמות. ובין הכל צריך שיהא כזית ולא הוי כמשהו דסיפא דהוי בריה והוי משהו ממש: שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר. פי' בקונטרס דקסבר דאין אבר מן החי בשלימה ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית דהא נמי בשר. הוא וקשה לפירושו דאמר בסמוך אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה רבי יוחנן אמר חייב שתים וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת ומוקי לה בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רובה וקסבר ר''ל דלאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טרפה והשתא מ''מ ליחייב שתים משום טרפה ובשר מן החי דקאתו בהדי הדדי ויש לדחות כגון שאין באבר זה כזית בשר דלא מיחייב משום בשר מן החי והא דחייב משום טרפה היינו כשלקח בשר מטרפה אחרת והשלים לכזית ודוחק הוא ועוד דא''כ אמאי לא חייל עליה איסור אבר מן החי כיון דליכא מטרפה אלא חצי שיעור דבפ' בתרא דיומא (דף עג:) ופרק ג' דשבועות (דף כא:) תניא שבועה שלא אוכל טרפות ונבלות שקצים ורמשים חייב ומוקי לה ר''ל במפרש חצי שיעור אלמא אע''ג דלא חייל איסור שבועה אכזית משום דמושבע ועומד הוא מ''מ חייל אחצי כזית ונראה לפרש כי היכי דלאו לאברים עומדת הכי נמי לאו לחתיכת בשר עומדת והא דנקט צפור שאין בו כזית לרבותא דרבי אלעזר נקט דאפ''ה מחייב ועוד נראה לר''י דאפילו למ''ד לאברים עומדת מודה דלאו לחתיכת בשר עומדת בחייה דאמר ר' יוחנן בסמוך אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלשה ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה ובהמה לאברים עומדת דאתי איסור טרפה וחלב ואבר מן החי בהדי הדדי והשתא אמאי נקט טרפה בלאו טרפה איכא ג' אבר מן החי ובשר מן החי וחלב אלא ודאי בהמה בחייה לאו לחתיכת בשר עומדת ולא אתי וחייל על שאר איסורין: ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי. מדכתיב בשדה דריש דמשמע שפירש ממקומו ואף על גב דאצטריך לבשר שיצא חוץ ממחיצתו כדאמר בפ' בהמה המקשה (לעיל דף סח:) כולהו דריש מיניה: אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר' יוחנן חייב שתים. ואע''ג דאין לוקין על לאו שבכללות ה''מ היכא דלא מפרש בקרא כגון (שמות יב) אל תאכלו כי אם צלי אש ומכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו) אבל ובשר בשדה טרפה דמפרשינן בשר וטריפה לא חשיב ליה לאו שבכללות כמו נא ומבושל וחרצן וזג דמפרשי בקרא לקי וכגון אלמנה וגרושה דלקי לכ''ע: לרבי יוחנן אינו חייב אלא אחת. משום דמחד קרא נפקי ואף על גב דאנא ומבושל לקי שתים שאני התם דכתיב בוי''ו ובשל דקאי אאל תאכלו והכא נמי אי הוה כתיב בשדה וטרפה לא תאכלו היה לוקה שתים לרבי יוחנן משום בשר מן החי ובשר מן הטריפה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד