חולין קו ע"א

דף קו - א

חזנהו, ראה השד את אנשי ביתו של רב פפא דקא שדו מיא מפומא דחצבא, שקודם שהם שותים מהכד הם שופכים מעט מים לארץ.

אמר להם אותו השד: אי הוה ידענא דרגיליתו, אם הייתי יודע שאתם רגילים למיעבד הכי לשפוך קצת מים לפני שאתם שותים - לא איעכבי! לא הייתי צריך להתעכב לפני ששאבתי את המים. שמכיון שאתם שופכים מעט מים מהכד אין לחשוש למזיקים.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל, הביא עמו ברייתא ואמר: פעם אחת אירע שמים הראשונים, שלא נטלם אדם לפני הסעודה - האכילו בשר חזיר. שהיה חנוני ישראל, שהיה מוכר בשר שחוט כשר לישראל, וכשהיה גוי נכנס לחנותו היה מאכילו בשר חזיר ונבילות. ^[21] פעם אחת נכנס יהודי לחנותו והתישב לאכול ולא נטל את ידיו קודם האכילה, וסבור היה החנוני שהוא גוי והאכילו בשר חזיר. [ובמפרשים הסבירו איך הותר לו למכור בשר חזיר].

וכן אירע, שמים אחרונים הוציאו את האשה מבעלה. וכמסופר במסכת יומא, שפעם אחת התאכסנו רבי מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה אצל בעל אכסניה, והפקידו רבי יוסי ורבי יהודה את כספם אצלו למשמרת. למחרת, כשבאו לבקש את כספם, אמר להם בעל האכסניה שלא היו דברים מעולם. פיתו אותו ומשכוהו לחנות, והשקוהו יין, וראו שהיו עדשים דבוקים על שפמו. אמרו לאשתו שבעלה אמר להם שתתן להם את כספם. וכדי שתאמין להם שבאו בשליחות בעלה נתנו לה סימן, שבאותו יום אכל בעלה עדשים. נתנה להם את כספם. וכששמע זאת בעלה, לאחר שהתעורר מיינו, גירשה מביתו. ואם היה אותו איש נזהר במים אחרונים לא היה קורה המקרה הזה שדרך נוטלי מים אחרונים לקנח את שפמם בידים הרטובות, ולא היה ניכר שהוא אכל עדשים, ולא היו רבי יוסי ורבי יהודה יכולים לתת לאשתו סימן. ^[22]

כי אתא רבין מארץ ישראל אמר: מים ראשונים, שלא נטלם האוכל, האכילו אותו בשר נבלה.

מים אחרונים שלא נטל האוכל, אחר הסעודה - הרגו את הנפש! שהוא גרס באותו מעשה במסכת יומא, שלאחר שבעלה שמע את המעשה, הוא הרגה [ולא הוציאה מביתו].

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנך שתדע מי מהשניים אמר שמים אחרונים הוציאו אשה מבעלה, ומי אמר שהרגו את הנפש:

אתא רב דימי - "אפקה", אתא רבין - "קט לה".

והיינו, תעשה לך סימן כאלו שני הדברים היו באותה אשה, גם הוציאו אותה מבעלה וגם הרגו אותה. הראשון, שהוא רב דימי, אמר שהוציאו אותה מבעלה. והשני, שהוא רבין אמר שהרגו אותה.

[ואי אפשר לומר להיפך שהראשון אמר הרגו את הנפש והשני אמר הוציאו מבעלה, שאחרי שהרגוה לא שייך לומר שהוציאו אותה מבית בעלה].

והם היו יודעים שרב דימי בא מארץ ישראל לבבל לפני שרבין בא מארץ ישראל לבבל. ולכן ידעו להבחין שרב דימי, שהוא הראשון שבא לבבל, אמר "מים אחרונים הוציאו אשה מבעלה", ואילו רבין, שבא אחריו, אמר "מים אחרונים הרגו את הנפש".

נמצינו למדים שהיו שתי גירסאות כיצד היה המעשה:

במים ראשונים - שהאכילו נבלה, או שהאכילו חזיר. ובמים אחרונים - שהוציאו אשה מבעלה, כלומר שגירשה בעלה, או שהרגוה.

רבי אבא מתני חדא מהני שתי גרסאות במים ראשונים, וחדא מהני שתי גרסאות במים אחרונים.

ובשניהם הוא גרס לחומרא.

ברישא הוא גרס מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהוא חמור מבשר נבלה לפי שיש בו שני איסורים, שהוא גם נבילה.

ובסיפא גרס מים אחרונים הרגו את הנפש.

איתמר: חמי האור, מים שהוחמו באש -

חזקיה אמר: אין נוטלין מהן מים ראשונים לידים. [ונחלקו הראשונים אם חולק חזקיה על זה ששנינו לעיל בדף קה א, מים ראשונים נוטלים בין בחמים בין בצונן].

ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהן מים ראשונים לידים.

אמר רבי יוחנן: שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי, האם נוטלים ממים שהוחמו באש, ואוכל טהרות היה ולכן היה זהיר בהלכות נטילת ידים. ואמר לי, כל גדולי גליל עושין כן, שנוטלים בחמי האור.

חמי טבריא -

חזקיה אמר: אין נוטלין מהן מים ראשונים לידים. אבל מטבילין בהן הידים כאשר יש במים ארבעים סאה. [שלנטילת ידים מועיל טבילה במקוה, ולא רק נטילה בכלי].

ורבי יוחנן אמר: כשנטמא כל גופו הרי הוא טובל בהן, שראויים הם לטבילת כל גופו להטהר, אבל לא פניו ידיו ורגליו. לפי שחמי טבריה ראויים לטבילת גופו, ולא לטבילת ידים לאכילה. [פניו ורגליו אינם צריכים טבילה, ואגב ידיו אמר אותם].

ופרכינן: והלא טבילת ידים לאכילה מועילה יותר מנטילת ידים, כפי שלמדנו במסכת חגיגה, שלחולין מספיק בנטילת ידים, ולמעשר ולקודש צריך טבילת ידים. והשתא, כל גופו טובל בהם - בחמי טבריא, טבילת פניו ידיו ורגליו לא כל שכן שתועיל!?

אמר רב פפא: לטבול בחמי טבריה במקומן, כשהם מחוברים למעין - דכולי עלמא לא פליגי דשרי לטבול בהם את ידיו, ככל מעינות ומקואות.

משקל מינייהו במנא, לקחת מהם מים בכלי וליטול בהם את ידיו - דכולי עלמא לא פליגי דאסיר. וחמי טבריא גרועים מסתם חמי האור שנוטלין בהם ידים, כיון שלא היתה להם אף פעם שעת הכושר, שמשעת ביאתן לעולם הם חמים.

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן, דפסקינהו בבת בירתא, ^[23] כשעשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם. ובאותו מקום אין שעור של ארבעים סאה [שזהו שעור מקוה], אבל המים שבו מחוברים למקוה.

דמר - רבי יוחנן סבר, גזרינן בת בירתא אטו מנא! שחוששים שמא לא יתן אל לבו לחיבור של המים למקוה, ויאמר שכמו שמותר לטבול בהם ידים כך מותר ליטול מהם ידים בכלי. ובכלי בודאי שאסור ליטול מהן ידים, כפי שהתבאר.

ומר - חזקיה סבר, לא גזרינן בת בירתא מחשש שיטול במנא, ומותר לטבול את ידיו בבת בירתא.

כתנאי, מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן תלויה במחלוקת תנאים.

דאיתא בתוספתא של מסכת ידים: מים שנפסלו משתיית בהמה, כגון מים שנסרחו, או חמי טבריא, כשהם בכלים הרי הם פסולים לנטילת ידים. שמים שנפסלו משתיית בהמה אינם כשרים לנטילת ידים.

אבל להטביל ידיו בקרקע באותם מים, הרי הם כשרין. לפי שיש למים האלו הכשר של מקוה על אף שאינם ראויים לשתיית בהמה, ורק בנטילת ידים צריך מים הראויים לשתיית בהמה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בקרקע רק טובל בהן כל גופו [היכן שהוא צריך לטבול את גופו], אבל לא טובל בהם את פניו ידיו ורגליו. שאין טבילת ידים מועילה במים שנפסלו משתיית בהמה.

והוינן בה: השתא, כל גופו טובל בהן היכן שהוא טמא וצריך טבילה, פניו ידיו ורגליו לא כל שכן שיכול הוא לטבול בהם. ומדוע אמר רבי שמעון בן אלעזר שאין טובלים בהן ידיו!?

ומשנינן: אלא, לאו, חכמים ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו היכן דפסקינהו בבת בירתא, שעשה חריץ בקרקע והמים נמשכים לשם.

ומדובר כשאין בהם ארבעים סאה אבל מחוברים הם למקוה.

ובהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר:

דמר, רבי שמעון בן אלעזר סבר, שגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואם נתיר לו לטבול ידיו בבת בירתא הוא יבוא גם כן ליטול ידיו במים שבכלי, אפילו היכן שאינם ראויים לשתיית בהמה.

ומר תנא קמא סבר, לא גזרינן בת בירתא מחשש שיטול במים אלו בכלי.

וזוהי מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן. וחזקיה סבר כתנא קמא שמטבילים ידים בבת בירתא. ורבי יוחנן סבר כרבי שמעון בן אלעזר שאין מטבילים ידים בבת בירתא.

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: זה שהצריכו חכמים נטילת ידים לחולין זהו מפני סרך תרומה.

והיינו, שתקנו חכמים שיהיו "סתם ידים" טמאות כ"שניות לטומאה", וחייבו את הכהנים ליטול ידיהם לפני אכילת תרומה, כדי שלא יפסלוה במגע הידים.

ולכן, תקנו גם נטילת ידים לכל אדם, ואף לאכילת חולין, שמתוך כך יהיו הכהנים רגילים ליטול ידיהם ולא יפסלו את התרומה.

ועוד טעם לנטילת ידים - משום מצוה!

ומבארינן: מאי "מצוה"?

אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה.

רבא אמר: מצוה שיש לה סמך מהתורה היא, שיש לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך! שדרש את הפסוק.

דכתיב בפרשת הזב "וכל אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף במים - וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב".

אמר רבי אלעזר בן ערך - מכאן, סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. וכדמפרש ואזיל.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי, כיצד משמע מפסוק זה דין נטילת ידים!?

דכתיב בזב "וידיו לא שטף במים", ומשמעות הפסוק הוא - הא שטף הזב ידיו במים הרי הוא טהור, ודבר זה אינו נכון, כי הא טבילה של כל גופו במקוה בעי, ואין מועילה לו נטילת ידיו.

אלא, הכי קאמר קרא: הנוגע בזב, וכמו כן אדם אחר שאינו זב, אלא שלא שטף, נטל, ידיו במים, הרי הוא טמא. [ואסמכתא בעלמא היא. רש"י]. ומשמע שיש טומאות שנטהרות על ידי נטילת ידים.

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו שצריך נטילת ידים לפירות, אלא משום נקיות.

סבור מינה, חובה ליטול ידים לפירות הוא דליכא, הא מצוה, מדרבנן, איכא.

אמר להו רבא: לא חובה היא, ולא מצוה היא, אלא רשות היא.

ודברי רבא פליגא על דרב נחמן

דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות - אינו אלא מגסי הרוח!

ואסור לנהוג בגסות רוח, מפני שנראה הדבר כדרך גאוה שמחמיר יותר משאר האנשים. ורק היכן שיודע שאין ידיו נקיות צריך הוא ליטול ידיו. [רבינו יונה בברכות].

אמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא הייתי עומד קמיה דרבי אמי ורבי אסי. אייתו לקמייהו, הביאו לפניהם, כלכלה דפירי סל של פירות, ואכלו.

ולא משו ולא נטלו ידייהו לפני שאכלו את הפירות.

ולא יהבו לי מידי לאכול כדי שאוכל להצטרף עמהם לזמון.

ובריך חד חד לחודיה, שכל אחד מהם ברך לעצמו.

שמע מינה ממעשה זה, תלת שלשה דברים:

א. שמע מינה אין נטילת ידים לפירות, ולכן לא נטלו רבי אמי ורבי אסי את ידיהם.

ב. ושמע מינה אין מזמנין על הפירות, שאין מצוות זמון נוהגת בשלשה שאכלו פירות. ולכן לא נתנו רבי אמי ורבי אסי לרבה בר בר חנה לאכול כדי שיוכל להצטרף עמהם לזמון.

ג. ושמע מינה מזה שברכו כל אחד ואחד בפני עצמו ברכה אחרונה ולא הוציא האחד את חבירו בברכה אחרונה, מוכח ששנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו, כיון שאין כאן שלשה הראויים להצטרף לזמון.

תניא נמי הכי: שניים שאכלו - מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו.

במה דברים אמורים - שהיו שניהם "סופרים", שיודעים לברך כל אחד בפני עצמו. אבל כאשר אחד מהאוכלים הוא סופר, ואחד מהאוכלים הוא בור שאינו יודע לברך, הרי הסופר מברך ובור יוצא ידי חובתו, מדין שומע כעונה.

כף ידו של האדם מתחלקת לארבעה חלקים:

לשלשה פרקים הנמצאים באצבעות [הפרק הראשון נמצא בתחילת האצבעות, שבו נמצאות הצפורניים. הפרק השני נמצא באמצע האצבעות. והפרק השלישי נמצא בסוף האצבעות, במקום חבור האצבעות לכף היד]. ולפרק רביעי, שהוא בסוף כף היד, במקום חבור כף היד לזרוע.

ונחלקו בגמרא עד היכן הוא חיוב נטילת ידיים.

תנו רבנן: נטילת ידים שצריך לחולין היא עד הפרק השני שבאמצע האצבעות. כיון שחיוב הנטילה הוא משום סרך תרומה, מספיק אם יטול את המקום שרגיל הוא לנגוע במאכל, דהיינו בראשי האצבעות.

מים ראשונים האכילו בשר חזיר.^א)צ"ל דהוא ישב על השולחן לאכול ולא נטל ידיו וכו'. כלומר ההוא דישב לשלחן כי לא נטל ידיו וכסבור דעובד כוכבים הוה והביאו לפניו בשר חזיר:

אחרונים הוציאו אשה מבעלה. דההוא דאפקיד כסא לאינתתיה אכל עדשים ויצא לשוק בדלא נטל ידיו מים אחרונים והיה רשע אחד שראה כשנתן הבעל הכיס לאשתו ובא לאשה ואמר לה תני לי הכיס שנתן ליך בעליך א"ל תן לי סימן נתן לה שאכל עדשים וכשבא לביתו וסיפרה לו הדברים וגירשה. חד מהני וחד מהני לחומרא. כלומר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש כלומר לא סבירא ליה דגירשה אלא קטלה:

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. כלומר מים ראשונים:

פסקינהו במנא. כלומר דנטל מהם בכלי:

דפסקינהו בבת בירתא כלומר שהיו עושין בצידי הנהר כמו צינורות שהולכות לשדות ומשקין מהם שדותיו דלא היו המים במקום רביתא דנהרא אלא בצינורות דהיא בת בירתא ובאותו מקום פליגי אם יכול אדם ליטול ידיו אם לאו:

מים שנפסלו משתיית בהמה. כלומר שלא היו נקיים בכלים פסולים ליטול מהם ידיו בקרקע כשרים:

טובל בהם כל גופו אבל לא ידיו ורגליו לענין קידוש ידיו ורגליו לעבוד עבודה:

מר סבר גזרינן כלומר דר' שמעון בן אלעזר סבר אבל לא ידיו ורגליו דגזרינן אטו מנא ות"ק סבר בקרקע כשרים אפי' בבר בירתא דלא גזרינן אטו מנא (אלא) משום סרך תרומה כלומר שאם אכלו חולין בלא נטילת ידים היו מסרכין כן לתרומה והיו אוכלין אפי' תרומה בלא נטילת ידים:

הא אחר שלא שטף ידיו טמא כלומר אפי' טהור שלא שטף ידיו טמא לאכול אפי' חולין. ופליגא דרב נחמן כלומר מה דאמרינן רשות הוא ליטול ידיו לפירות (זו היא) פליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן כו' כלומר דאפי' רוצה ליטול ידיו לא שבקינן ליה:

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.

כי פליגי בבת בירתא. ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.

אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.

הא דאמרינן: סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.

(מי)הא דאמר: שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.

קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.

איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם ור"י אמר נוטלין מהן. וסתמא קאמר אפי' היד סולד' בהן והלכתא כר"י שהרי כל גדולי הדור עושין כן ומתני' דלעיל אתיא כוותיה ללישנא בתרא מיהו לא תקשי לחזקי' דאיהו מוקמי לה כשאין היד סולדת בהן כלישנא קמא:

חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.

כי פליגי בבת ברתה מ"ס גזרי' בת ברתה אטו מנא ומ"ס לא גזרי' ומכשרי בטבילה ואעפ"י שאין בו מ' סאה. ואעפ"י שאין שם עירוב מקוואות כדפרש"י ז"ל כדמוכח לישנא דפסיק מינייהו בבת ברתה דמשמע שפסקיה לגמרי' ואי' ביניהם תערובות כלל דכיון דליתא אלא מדרבנן עשאוה כטבילת כליו דסגי' ליה במים שגופם עולה בהן ולפיכך שיערו ברביעית לנט"י שעשאוה כמקוה טהרה לכלים. תדע דהא אריתא דדלאי הוי מכשירין להטביל בו ידים אי לא דהוה להו שאובין והתם מסתמא ליכא מ' סאה והא דאמרינן כל גופו עולה בהן ה"פ כל גופו עולה בהן אלו היה שם שיעור הצריך לגופיה היינו מ' סאה ידיו לא כ"ש כיון שיש שם שיעור הצריך לידים דהיינו שיהא עולה בהן ולעולם כל שטובל ידיו דרך טבילה שלא מכלי וכח גברא כגון בנהר או במקוה וכיוצא בו אין לו ליתן מים מיד זה על זה שאין זה טבילה ולא נטילה אלא יתן ידיו במים וישקעם שכ' כעין טבילת גופו. ומ"מ אפי במכשיר ידיו דרך טבילה אין לו לשנות נוסח ברכה ולברך על טבילת ידים כמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל אלא מברך על נט"י שדרכו שהרי עיקר החיוב היא הנטילה ומחמת חיוב הנטילה הוא שאנו מטבילין את הידים ועליו ראוי לברך וכן מצאתי כתוב בשם הרב ז"ל וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ולענין חמי טבריה הלכתא כחזקיה דרבו דר"י הוא.

מים שנפסלו משתיית בהמה פי' כגון מים סרוחין או מנוחין או מים עכורין הרבה שקרובה להיות כטיט הנדוק. אסיקנא דבכלים פסולים ובקרקע כשרים משום טבילה ובבת ברתא פסולין דגזרינן בת ברתא אטו מנא כחזקיה:

תנן במסכת ידים נפל לתוכו דיו וקומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין והיינו דאמרינן לקמן דקפדינן אחזותא. ותנן נמי התם מים שהנחתו' מטביל בהם את הגלוסקאות פסולים. שהוא מדיח ידיו: בהם כשרים ותנן נמי התם הדיח בהם כלים מודחין או חדשים כשרים.

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:

אמר רבי אליעזר אמר רב אושעי' לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מיני' חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. פי' ומשמע להו מתניתין דלעיל כפשט דמים ראשונים ואחרונים חובה ממש דאל"כ למאי דהוי סברי מאי איכא בין פת לפירות דהא בפת נמי ליכא אלא מצוה ואפשר דס"ל דבפירו' מצוה דרבנן ובפת חוב' דאורייתא מדרבי אליעזר בן ערך. ואסיקנא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' כשידיו נקיות דלא מיפסלי משום היסח הדעת. אבל אם אינן נקיות צריך ליטול אותן משום ברכת הפירות דבעי לברוכי מיהת ומיהו בכל מידי דמנקי סגי להו. ולא אמרן אלא בדאכל להו באפי נפשייהו אבל ע"י השקה לא דהא קיי"ל כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ובפרק ערבי פסחים מוכח בהדיא דהיסת דעת פוסל בנטילת ידים לענין אכילה אבל לא לענין תפלה וברכה כדאמרינן התם נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני משום היסח הדעת. אבל מקמי הכא לא בעי ליטול ידיו. ואע"ג דאיכא בפת גאלנו וברכת נטילת ידים תקנוה בעל מפני שהנטילה קודמת שבעוד שאין ידיו נקיות גברא לא חזי' לברכה ולשון נט"י מלשון שאו ידיכם קודש. וי"מ משו' כלי מחזיק רביעית שהיה במקדש דאיקרי אנטיל והראשון עיקר:

אמר רב' בב"ח זימנא חדא הוי קאמינא קמי' רב אסי ורב אמי אייתי לקמייהו כלכל' דפירי וכו' ש"מ תלת ש"מ אין נטילת ידים לפירות מדלא משו ידייהו וש"מ אין זימון לפירות מדלא ספו ליה מיניה לאצטרופי לזימון דב' שאכלו דבר שיש לה זימון ויש שם ג' מצוה לתת לו ממנה כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון ויאמרו נברך דהיינו ברכת זימון אבל בפירי לית ליה למיעבד הכי ואכתי הוה ס"ד שיברך אחת לכולם ברכת הפירות בלא ברכת הזומין ולהכי קאמר ש"מ מצוה לחלק מדבריה' כל אחד ואחד לנפשי. ותו קשיא מאי דקשיא ליה לחד מדרבנן הא מנא לן דילמא אסור לחלק ושאני הכא משום דאין זימון לפירות ואפי' היה שלשה אין מזמנים אלא כ"א מברך לעצמו. ומסתברא דהא קושיא לית' לפום מאי דפרישי' ולשיטתי' נמי י"ל דה"ק כיון דבפירות דלאו בני זימון הוא אע"ג דאיכא ג' דמצי לאיצטרופי לא מצטרפי לברך א' לכולם מיהת אלא נחלקו. כך שנים בפת דלאו בר זימון ההיא שעת' מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא וכן הלכה והא דאמרינן התם בן מברך לאביו אתי' בכה"ג שהבן סופר ואב בור ולפיכך אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו וכדפרישנא בדוכתיה. והא דאמרינן בפירות הני מילי בברכה שלאחריהם אבל שלפניהם אחד מברך לכולם כדאיתא בדוכתיה:

חמי טבריא וכיוצא בהן במקומן כשרות לכל נטילה שהרי כל גופו טובל בהן אבל ליקח מהם בכלי וליטול מהם פסולות שהרי נפסלו משתיית הבהמה ואפי' נצטננו פסולות ומ"מ אם נצטננו כשרות למים אחרונים:

הפליג מהם אמה והדריכה למקום אחר גדולי הפוסקים פסקו שאין נטילה עולה בהן גזרה שמא יקח בכלי ויטול ויש מקילין ואם היה שם ארבעים סאה מותר לדברי הכל שהרי כל גופו טובל בהן ומ"מ לדברי המיקל באמת המים המופלגת משם אף בשאין שם ארבעים סאה דוקא כשמחוברים למקום שנפסקו מהם שכל מים שאין שם שיעור טבילה אין כשרות לידים אלא לנטילה שמכח אדם אבל לא לטבילה:

מים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים אם היו בכלי פסולים ואם היו בגומא שבקרקע כשרים ואם היו עכורים עד שדומות לטיט הנידוק יש מי שאומר שאף בקרקע פסולין:

כל נטילות שהצרכנו לסעודה לא סוף דבר סעודת תרומה אלא אף לסעודת חולין ומ"מ לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו והנוטל ידיו לפירות הרי זה גסות הרוח במה דברים אמורים בסתם ידים אבל אם יודע בהן שאינן נקיות או שנכנס לבית הכסא נוטל מפני הברכה ומ"מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף בסתם ידים:

כשם שאין נטילת ידים לפירות כך אין בהם זימון ר"ל ששלשה שאכלו פירות אין מזמנין לברכה שבה וכבר ביארנוה בששי של ברכות ל"ז א' ושנים שאכלו בכל דבר שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ולא שיצא האחד בברכת חברו במה דברים אמורים בששניהם סופרים הא אם היה אחד מהם סופר ואחד מהם בור סופר מברך ובור יוצא וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת ברכות:

שיעור נטילה לסעודת חולין נחלקו בה הפוסקים ועקר מה שנאמר בה הוא שצריך ליטול עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות וכן לתרומה ומ"מ קדוש ידים ורגלים שבמקדש היה צריך ליטול עד סוף פסת היד מקום חבור פסת היד והזרוע וברגלים עד הסובך והוא הפרק הנקרא קאווילייא ולשיטה זו פי' השמועה הוא שבבריתא אמרו קדוש ידים למקדש עד לפרק לחלין עד לפרק ואמר רב עד כאן לחלין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא והענין הוא שהבריתא מכוונת ליתן שלשה גבולים בידים לדעת רב אחד לחלין ואחד לתרומה ואחד לקדוש ידים וזהו שאמר רב עד כאן לחולין ר"ל עד פרק שני של אצבעות ועד כאן לתרומה עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות אבל גבול שלישי והוא סוף פסת היד שבו מתחבר היד עד הזרוע לא הזכירו שאף שמואל ורב ששת מודים בו ולא נחלקו אלא בשני השיעורין שלדעת שמואל עד הפרק האמור בחולין ובתרומה הכל אחד ולחומרא ר"ל עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות ולרב ששת שניהם אחד לקולא והוא עד פרק שני ואע"ג דרב ושמואל באיסורי הלכה כרב מ"מ שמואל ורב ששת הוו להו רבים לענין שהתרומה והחלין בשיעור אחד ואם כן ראוי לפסוק כשמואל ולחומרא ומ"מ יש מפרשים דעת שמואל בכל פיסת היד ודעת רב ששת עד פרק שלישי ופוסקים כשמואל וכבר כתבנוה במה שכתבנו בענין נטילת ידים בסוף ברכות וביררנו שם שזו עקר ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שלענין מים אחרונים דיו עד פרק שני שאין זיהום המאכל עולה למעלה מאותו הפרק:

בפרש"י בד"ה האכילו בשר חזיר כו' וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות כו' וכסבור שזה עובד כוכבים והאכילו חזיר עכ"ל פתח בנבילות וסיים בחזיר אפשר שדקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבלות וטרפות ובכל דבר טמא אם לא שנזדמן לו בחובו או בצידו ובודאי מה שהורגלו גם העובדי כוכבים לבא בחנותו לא על הבשר חזיר באו שבודאי לא היה מצוי לו אלא על בשר נבלות וטרפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו שהכשרות נתן לישראל והנבלות וטרפות שלו לעובד כוכבים אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר ונתן לו למאן דאמר דהאכילו בשר נבילה אין להקשות דהא אסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת שחוטה די"ל היינו דוקא שאומר לו בפירוש כשרה אבל בסתם כדהכא איהו דקמטעי נפשיה ודו"ק:

תוס' בד"ה וש"מ שנים כו' ועוד קשה דהתם לא פליגי כו' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כו' פשיטא דמצוה כו' עכ"ל פירוש לדבריהם לפי סברת קושייתם הא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות היינו דלא שייך בהו זימון כלל ואם כן ע"כ הא דקאמר שוב וש"מ מצוה ליחלק דהיינו דלא כרב מיירי בלא נברך דבזימון אימעיט כבר מהא דאין מזמנין על הפירות כלל ואהא הקשו מנליה להוכיח מהך עובדא דמצוה ליחלק דלמא רשות כו' וע"ק היכי מייתי כלל ראיה מפירות דהכא אפת דמצוה ליחלק דהכא בפירות אפשר דרב נמי מודה דפשיטא דמצוה ליחלק כיון דלא שייך בהו זימון לא יברכו ביחד משא"כ בפת דאית ביה זימון פליג רב לומר דאין מצוה ליחלק ואהא תירצו דהא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות לא אמעיט דלא שייך בהו זימון אלא דאין חובה לזמן בפירות והשתא אין חילוק בשנים דפת וב' או אפי' שלשה דפירות ודקאמר ש"מ דמצוה ליחלק היינו דאסור לזמן אף בפת דאל"כ אע"ג דהכא רשות תרי גברי רברבי כהני ודאי היו מדקדקים לזמן כדי להוסיף שבח למקום והשתא הא דקאמר ש"מ דמצוה ליחלק לא אימעט אלא בזימון אבל הא דמצוה ליחלק בלא נברך קושטא הוא דלא מוכח לה תלמודא מהך עובדא דלמא רשות הוא אלא דסמך ליה אברייתא דמייתי ודו"ק:

חזנהו דהוו שדו מיא כו' פירשו התוס' והא דאיעכב ולא עשה מעצמו כו' ע"ש פי' לדבריהם כתירוצם קמא יתורץ נמי קושייתם הראשונה שהוא לא עשה כן שהיה ירא שיפקידו עליו שאר שדים שעשה כן ובתירוצם בתרא יתורץ נמי קושייתם שניה שאם הודיעם ודאי לאו לכולם הוה אפשר להודיע ואפשר דהאחרים לא הוו ידעי ביה ולכך אמר השתא דידענא דרגילהו ביה דכולם ידעי ביה לא הוו מעכבי וק"ל:

מים אחרונים הרגו כו' במים אחרונים ודאי דאיכא לפרש דא"נ אי לאו טעמא דמלח סדומית ראוי לתקן מטעם זה אבל במים ראשונים א"א לפרש כן דהא אי לאו חיוב נטילה משום סרך תרומה לא בא זה שלא נטל לידי אכילת איסור ונראה לפרש דלא בא לומר אלא דעבירה גוררת עבירה משום דעבר על נטילת ידים בא לעבירה אכילת דבר איסור ועבירת סכנות נפשות גוררת סכנות נפשות דעבירה סכנת מלח סדומית שלא נטל ידיו למים אחרונים הביאו לידי סכנות הריגת נפש וק"ל:

תד"ה חזינהו וכו' אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי. פי' וכל גברא דשתי ובזה מתורץ שלא הודיעם דאף אם היה מודיע לאלו שמא ישתה מהם אח"כ אדם אחר שלא שמע הודעתו וק"ל:

ד"ה דפתקינהו בבת בירתא וכו' היינו לענין מחטין וצינורות וכו'. לפי תירוץ הראשון שבתוספות משמע דס"ל דבבת בירתא לא הוי שיעור מקוה וגם אינה מחוברת למקוה וא"כ מאי קאמר רבי יוחנן כל גופו טובל בהן הלא אין בה שיעור מקוה וצ"ל דלצדדין קאמר כל גופו טובל בהן כשיש בה שיעור מקוה הראוי לטבילת גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אע"ג שיש בו שיעור טבילת ידים שהוא שיעור רביעית וק"ל:

ד"ה מים שנפסלו וכו' ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה שהטיט עב וכו'. מקשין התלמידים א"כ לישני שם בזבחים דאתי למעוטי מים צלולין שנפסלו מחמת מיאוס דסריחי ומחמת כך אין הפרה שותה מהן דלמקוה כשרים כדאמר הכא ולנטילת ידים פסולים וי"ל דא"כ לא יתיישב לישנא דקאמר כל המשלים למקוה דהא כל מי המקוה הם כך ולא שייך לומר משלים למי מקוה וק"ל:

ד"ה וש"מ שנים שאכלו וכו' וי"ל דה"ק וכו'. והא דלא תירצו התוס' הקושיא ראשונה שהקשו מנא ליה דמצוה ליחלק דלמא רשות בקוצר דאם איתא דמותר לזמן ולברך ביחד לא היה מברך כל א' לעצמו משום דקושיא שניה שהקשו דבפירות פשיטא דמצוה ליחלק כיון שאינן בתורת זימון לא מיתרצא בזה ואין לומר שבא להשמיענו שאין אחד יכול לברך לפטור את חבירו אלא כל א' חייב לברך לעצמו מדבריך כל חד וחד לעצמו דא"כ יקשה לך מנ"ל דמצוה ליחלק ואינו יוצא בברכת חבירו דלמא רשות היא שכל א' יכול לברך לעצמו שבזה לא שייך לומר דאם איתא דמותר לא היה כל א' מברך לעצמו אלא היה מברך א' לחבירו כדי להוסיף שבח דאין בזה שום תוספת שבח כשאחד נפטר בברכת חבירו אלא בזימון כשאומר נברך שאכלנו משלו ולא שמעינן זה דאין א' יכול לפטור את חבירו אלא מהברייתא דתניא נמי הכי לכך הוצרכו התוספות להאריך ולכתוב מ"ש:

בא"ד וי"ל משום דמוגמר ואור באו להם הנאה בבת אחת וכו'. ואין להקשות לרב מההוא עובדא דבר קפרא דאייתו לקמייהו פרגיות וכרוב וכו' דאיכא למימר דרב פליג אבר קפרא אבל מוגמר ואור משניות הן ולכך הקשו התוס' לרב:

ברש"י בשר חזיר כו' . שעת הגזירה היה והיו מתנכרין בפרהסיא מלומר יהודי אני ולכן היה רשאי להתעסק בחזיר וכ"כ הב"י:

גמ' חמי טבריא כו' אבל מטבילין כו'. עיין גירסת האשר"י וק"ל:

גמ' דפסקינהו בבת בירתא. וכל גופו טובל כו' במקומן ובבת בירתא אפילו ידים לא ואה"נ כל גופו לא אי אפשר דאי אפשר לטבול בבת בירתא שהוא חריץ קצר כל גופו ולזה פסוק [ותני] כל גופו טובל אם הוא גדול כו'. ואפשר דכל גופו בבת בירתא שרי דליכא למיגזר ביה משום מנא שמא ישפוך עליו ממנא:

גמ' גזרינן בת בירתא אטו מנא כו' . פירוש אם נתיר בת בירתא שנמשך מן חמי טבריא ואין במקומו לטבילת ידים יאמרו נמי שרי ליטול מחמי טבריא בכלי לנ"י דבכלי לנ"י ובקרקע טבילה שוין ובאמת פסולין לנטילה מצד גריעות עצמן שהם חמין כדאמר במנא כ"ע לא פליגי דאסור ולהכי בשאר מים לכ"ע כשר בת בירתא לטבילת ידים ולא גזרינן אטו מנא דבמנא גופיה כשר לנטילת ידים ולא גזרינן טבילת בירתא אטו טבילת כלי ולפסול בת בירתא אף בשאר מים דאין זה קושיא לחדש גזירה מדעתינו גם אין סברא לגזור כן אבל זה יאמרו כי היכי דכשר לטבול אף שאין במקומן ה"נ בכלי לנ"י דמ"ש זה מזה ולהכי נמי לא קאמר גזירה אטו אפסקינהו [לגמרי] דבטלה לרביעית וכמ"ש התוס' דהכא דוקא במחוברין משום דהוי גזירה לגזירה דאפסקינהו לגמרי משום גזירה נגעו בה כמ"ש רש"י שם בגמרא דחגיגה (*ת) ולהכי קאמר משום גזירת מנא דפסול מדינא:

גמ' ש"מ אין נ"י לפירות. ר"ל לאפוקי הסבור מניה אבל בפלוגתא דרבא ור"נ לא שמעינן:

ברש"י בד"ה במקומן ובחיבורן כו' :

בתוס' בד"ה דפסקינהו כו' . אלולי דבריהם אפשר לומר שאני הכא דמעיין דחמי טבריא מעיין הוא והתם לרביעית דמקוה בטלוה ועיין שם בתוס' (*א):

בתוס' בד"ה מים כו' למי כיור כו'. כצ"ל:

בא"ד ואגב ריהטא לא עיין כאן כו' . דלמא כרשב"א:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' תימה כו' וע"ק כו'. קצת קשה דמצוה לחלק ואין אחד יכול לפטור חבירו בלא נברך. לא שמעינן מאין מזמנין כמ"ש התוס' אח"כ [ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים כו'] דמצוה לחלק משמע ואין אחד מוציא חבירו כמו בתנ"ה וכ"ת הא לא שמעינן מינייהו דלמא הא דבירך כל אחד לחודיה דהוי רשות השתא נמי [למאי דמשמע להו מצוה לחלק היינו לאפוקי ברכת זימון] מנ"ל מצוה דלמא רשות דזה קושיא הראשונה ומנ"ל להקשות ב' קושיות ודוחק לומר דהשתא אכתי לא חילוק ידעינן בין זימון למוציא בלא זימון עד שהוצרכו לסברא משום קושיא הראשונה כיון דמצוה אינו רשות נמי אינו דאי לא"ה היו מברכין עוד ברכת תוספת שבח א"כ באמת למה לא אלא משום היא הנותנת דתוספת שבח אסור וא"כ דלמא להוציא בלא תוספת שבח שרי [ולכך כתבו שם ואכתי לא ידעינן אלא כו' משא"כ השתא לס"ד דתוספת אין חילוק] דז"א דדלמא משום שאין אחד יכול להוציא חבירו אסור לזמן [ואם לא משמע להו לחלק בס"ד במה נתחדש לתירוצם הכרח לחלק בינייהו ולומר דאסור רק משום תוספת שבח דלמא גם בלא תוספת שבח אסור דשוין כבס"ד] ודו"ק (*ב):
שם תימה וכו' וע"ק כו'. יש משבשין דהוי כסותרין ממילא ליכא אלא חד קושיא דתימה הראשון לא קשה משום כיון דהכא אין מזמנין כלל פשיטא דמצוה לחלק (*ג) והוא הבל דלוע"ק א"צ לתרץ יותר רק אין מזמנין פירוש אין חובה ומשום תימה צריך לסברא להוסיף שבח כו' וא"ל דהו"ל להקשות בתחלה הוע"ק ולתרץ אין מזמנין אין חובה כו' ולהקשות אח"כ מנ"ל מצוה דלמא אין חובה כמו אין מזמנין [אבל קודם דנחתו לתירוצא ל"ק רק קושית פשיטא] ולא היו צריכין לפלוגתא דשלשה שאכלו [דאיכא מ"ד רשות ולא מניה וביה דהאמר אין חובה לזמן] דהמשך קושייתם בתחלה הקשו אש"מ מצוה דמשמע מדבירך כל אחד לחודיה מיניה שמעינן דבר המתחדש לא מכח מדלא יהבו ליה ע"ז הקשו מאי הוכחה כלל מהא דבירך כל אחד דלמא רשות ועוד לבתר דש"מ דאין מזמנין מהא דלא יהבי ליה שמעינן ממילא מצוה לחלק. גם מה"ט א"ל מאי מקשו וע"ק כו' דלמא אף דפירות פשיטא מ"מ בא לאשמועינן פת וכ"ת היאך שמעינן פת מפירות כבר הקשו זה גופא בפירות נמי היכא שמעינן דלמא רשות דז"א דהא על מה שהקשו כבר מתורץ במ"ש היו מוסיפין שבח כו' אבל הוע"ק אין מיושב בזה דהיאך שמעינן פת מפירות דלמא בפת לעולם רשות ושאני הכא שלא הוסיפו שבח משום דאין מזמנין כלל בפירות (*ד):

בא"ד וי"ל דה"ק כו' אכתי לא ידעינן כו'. המשך תירוצם שהקשו מהיכא תיתי לומר בפירות ברכת הזימון רשות כיון דאין רשאין לזמן ול"ד לפת דס"ל למ"ד רשות שיש עליו תורת זימון בג' והיינו שהבינו אין מזמנין בפירות אסור לזה תירצו אין מזמנין פירוש אין חובה ממילא הוי כשנים בפת דנמי אין חובה א"כ כמו בפת דאיכא מ"ד רשות ה"נ י"ל כאן לז"א ש"מ מצוה כו' ר"ל היכא שאין חובה ה"נ אין לו רשות ואסור לזמן ומשמע להו לישנא ש"מ שנים שאכלו כו' ולא קאמר בפירות כבש"מ אין מזמנין בפירות אפילו בפת קאמר וכבתנ"ה וכן נראה הסברא דמה שבשלשה ישנו חיוב זימון בפת אין מעלה ומוריד לשנים ולהכי נמי נקיט ש"מ שנים שאכלו ולא ג' דבפירות ג' וב' שוין משום דבפת נמי איירי וב' קושיות בתחלה בין שמפרש הש"מ אפירות לחוד או אף הפת שפיר הקשו (*ה) והא דהוכיח מצוה לחלק מדבירך כל חד כו' ולא מדלא נתנו לו דאילו הוי רשות היו נותנין לו להוסיף שבח דכיון דאין חובה למה יתנו לו דמעתה ב' וג' שוין בשניהם אין חובה אבל דלמא שניהם רשות לזה הוצרך לומר ש"מ מדחזי אח"כ שבירך כל חד לחודיה:
ויש לראות למה לא תפסו בש"מ אין מזמנין ולהקשות דלמא רשות למה דס"ד השתא אין רשאין אי משום דכאן מפורש מצוה הקשו דלמא רשות אבל בש"מ אין מזמנין אין מפורש א"כ מאי הקשו וע"ק כו' ודוחק לומר דניחא להו להקשות בש"מ שנים כו' דהתם פליגי בשנים ומצינו מ"ד דב' רשות משא"כ בש"מ אין מזמנין דאיירי בג' ודו"ק היטב:
והיה אפ"ל קצת בתימה הראשון דומיא דמה שאמרו בריש ע"פ אמרו נפסיק או לא נפסיק כו' נפסיק וניחוש כו' לא נפסיק שמא יראו התלמידים כו' וה"נ כדי שלא יטעה רבב"ח ויסבור מצוה לא הו"ל לחלק וק"ל:

בא"ד אלא להכי לא פריך לה ממתני' כו' ובברכה דלבסוף בעי לאקבועי כו'. ולא"ד לא בעי היסיבה ביין לרב ובמתני' אפילו בפת כל אחד מברך לעצמו הסיבו כו' אין זה קושיא דבלא"ה צ"ל דהא פלוגתא דרב ור"י אמתני' דפת קאי לא שנו אלא פת אבל יין א"צ היסיבה וא"ד ל"ש אלא פת אבל יין לא מהני היסיבה כדאיתא שם בגמ' ואולי טעמא [דלא בעי היסיבה ביין] דהיא הנותנת כיון שדרך להסב על הפת לא מקרי קביעות בלי היסיבה:

בא"ד ומיהו יש ליישב כולי מלתא בברכה דבתחלה כו' . וא"ל מאי פריך מברייתא דלמא איירי מברכה דבסוף כמ"ש מקודם וא"ל דאה"נ דהו"מ לשנויי כן רק משום דקשה נמי ממתני' מתרץ תירוצא שמיושב ג"כ מתני' דז"א דממתני' קשה אלישנא דלא מהני היסיבה וזה מתורץ בשינויא דמגו דמהני היסיבה לפת כו' כדמשני שם אברייתא דאורחים ובזה אין לתרץ כלל [בל"ז] דברייתא איירי בברכה דלבסוף דכ"ש דמועיל היסיבה בתחלה אבל אקושיא דעל לישנא דא"צ היסיבה קאיירינן [דל"ק כלל ממתני'] מאי פריך מברייתא דאורחים דלמא לבסוף דוקא צריך היסיבה וצ"ל דהשתא נאמר דס"ל לתלמודא דבסוף לא מהני היסיבה כמו בשנויא הקודם שהכריחו דברייתא איירי בברכה דבסוף מדבעי היסיבה משום דבתחלה א"צ היסיבה ה"נ השתא בהיפך ודו"ק:

גמרא כתנאי מים שנפסלו כו' בקרקע כשרין רשב"א כו'. והנה סתם מתניתין בפ"א דידים מ"ג כת"ק ועי' ר"ש שם ובביאורי הגראז"ל לאו"ח סי' ק"ס סקי"ב ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה האכילו בשר חזיר. וכשעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ועמש"כ במ"ר פ' בלק אות מ"ה במ"ק בס"ד. ומש"כ המהרש"א עוד אין להקשות כו' די"ל כו' ע"ש. לא מפיו אנו חיים כי כן מבואר לעיל בגמרא (צד ב) אינהו הוא דקמטעו נפשייהו ע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה השתא כל גופו. לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין. כצ"ל:

תד"ה דפסקינהו. והא כו' דרביעית דמקוה בטלו כו'. ועי' בתר"י בפ' אלו דברים שהאריכו בזה. ואנכי תמה ל"ל לדחוקי כולי האי הלא איתא בזבחים (כב) אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין כו' הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא. ופרש"י אע"פ שאינן מעורבין. ומשמע דאיירי אלאחר שבטלוה. (וכ"נ שהבין הצ"ק שם לעיל בתד"ה לרביעית) דאי קודם ל"ל טעמא דהואיל כו'. אבל קשה דא"כ מדוע לא חשיב לה בנזיר. לכן נראה דר"פ מיירי קודם שבטלוה וקאי אדלעיל שם כל המשלים למי מקוה כו' לרביעית אינו משלים. וקמ"ל ר"פ דאם אחר שנתבטלו במקוה שלמה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה מתחלה אלא רביעית לא היה מתבטלים בה הואיל כו'. וכ"נ שפי' התוס' הנ"ל ודלא כצ"ק:

גמ' אבל לא פניו ידיו ורגליו. נ״ב ר"י הבליע חששתו בזה דחייש דילמא אתי לשכשך בהו פניו ידיו ורגליו בבת אחת דנעשו שופכין ומזהמין את הידים ומש"ה אפי׳ לממשי לחודי' כדחזקי' לא שרי בבת בירתא. ור"פ חשש׳ יתרה נקיט אפי׳ תימא דליתא לחששה הנז׳:

שם ועוד משום מצוה. נ"ב נ"ל משום די"ל תינח בכהנים שפיר תיקנו נט"י לחולין משום סרך תרומה אלא בישראל מאי סרך שייך בהו:

רש"י ד"ה דאפסקינהו וכו׳ אבל מחוברין למקוה. נ"ב הוכרח לזה משום כל גופו שאין טבילת הגוף בפחות ממ"ס. אך ל"י מה הוצרך לומר שאין שם שיעור מקוה המ"ל אע"ג דאית בהו שיעור כיון דאינן במקומו גזר אטו מנא ופסיקי׳ (חסר ת"א) וודאי הכי משמע לגמרי פסיק להו:

תד"ה דפסקינהו וכו׳ לענין מחטין וצנורות וכו׳. נ"ב לכאורה משמע דהשתא סברי תוס׳ דאיירי באינן מחוברין ופחותין ממ"ס. לזה תמיהא מאד מי איכא מ"ד טבילת אדם בפחות משיעור מקוה אלא צ״ל דמעיקרא סברי דבטלו פחות ממ"ס אפי׳ מחוברים מ״מ לידים שרו והדר אמרו דבמחובריב לא בטלו ודו"ק כמדומני:

כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר: רִאשׁוֹנִים, הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים, הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה דלא נחלקו במציאות אלא באחרונים הא והא הוה בחד עובדא דבתחלה אפקא ואחר כך לא שככה חמתו בזה וקטלא ובראשונים תרי עובדי הוו פעם האכילו בשר חזיר ופעם בשר נבלה.
ברם הא קשיא איך היה מתעסק בבשר חזיר? ונראה דלאו שלו היה אלא של גוי וזה היה יושב בחנות בשכירות.
אבל במהר"ם שיף ז"ל הביא מן מרן ז"ל (בית יוסף יורה דעה סימן קיז) דעת שמד היה והיו מתנכרין היהודים דיראים להראות עצמן יהודים ולכן היה רשאי להתעסק בבשר חזיר עיין שם. ולפי זה קשא מנא ידע שהוא גוי מחמת שלא נטל, ודילמא היה מוכרח לכך שאם יטול יכירו בו שהוא יהודי? ונראה דהיה לו לבקש מים ליטול משום נקיות דגם הגוים רוחצים ידיהם משום נקיות. אך עדיין קשא דילמא נטל ידיו בביתו ונכנס לחנות לאכול? ונראה לי כגון שראה שחיכך בבשרו לפניו אם כן בעי נטילה כאן וכיון דלא רצה ליטול משום נקיות הכיר בו שהוא גוי.
ועדיין יש להקשות איך זה היהודי אכל תבשיל ולא חש שמא זה יתן לו מאכל אסור ולא ידע שהוא יהודי ומתנכר? ונראה לי כגון שבא קודם שבוע אחד לחנות לאכול ולחש לו באזניו שהוא יהודי ומתנכר וחשב כי כבר הכירו וידע שהוא יהודי אך זה שכח אותו ולא ידע שהוא היהודי שבא קודם שבוע זה ולכך מכח הנטילה שלא נטל חשב שהוא גוי והאכילו בשר חזיר.

וְסִימָנִיךְ: אָתָא רַב דִּמִי אַפְקָהּ, אָתָא רַבִּין קַטְלָהּ. עיין רש"י ז"ל. ונראה לי הסימן הוא כך ראש וסוף 'דִּמִי' הוא ד"י שהם קודמין לראש וסוף 'רַבִּין' שהוא ר"ן לכן מוכרח לשנות ברב דמי אפקה שהיה זה בראשונה וברבין קטלא שהיה זה באחרונה.

רַבִּי אַבָּא מָתְנִי חֲדָא מֵהֲנֵי וַחֲדָא מֵהֲנֵי לְחוּמְרָא. פירש רש"י ז"ל בשר חזיר חמור דאית ביה תרי איסורי. וקשא זה תינח למאן דאמר דסבירא ליה איסור חל על איסור אבל למאן דאמר אין איסור חל על איסור אין בבשר חזיר אלא חדא איסורא, ולפי זה נעשה בשר נבלה חמיר טפי דאית ביה איסור נבלה וגם עשה דאינו זבוח דהאי עשה לא שייכה אלא בבהמות טהורים ולא בבהמות טמאים ונמצא רבין מתני בתרווייהו לחומרא ומה חידש רבי אבא על רבין? וצריך עיון.

גמ' האכילו בשר חזיר. עיין ב"י י"ד סי' קיז:

מים הראשונים האכילו בשר חזיר עפירש"י ומהרי"ק הוכיח מלשון רש"י דמותר ללבוש מלבוש אימנות של נכרים וש"ך בי"ד סי' קע"ח הקשה ממדרש רבה דהאי עובדא בשעת גזירות שמד הי' ע"ש ולפע"ד משו"ה מייתי מהרי"ק מרש"י ולא מש"ס משום דרש"י מתחיל בנבלות ומסיים בחזיר וכ' מהרש"א משום דאסור לעשות סחורה בחזיר ואי ס"ד בשעת הגזירה דלמא החנוני הי' צריך לכך להתנכר שלא יכירו בו. אלא על רש"י גופי' קשי' מנ"ל דלא כמדרש ונ"ל דס"ל לרש"י דהא פליגו דרב דימי ס"ל ע"כ חזיר הי' דניכר לכל אבל נבלה אית בי' משום גונב דעת הנכרי כמי שהקשה מהרש"א ולא ס"ל כתי' מהרש"א דפליגו פוסקים בהכי לעיל בסוגי' דמכריזין ע"כ ס"ל לרב דימי דחזיר האכילו והשתא אי ס"ד דס"ל לש"ס דילן דהי' שעת גזירה והחנוני התנכר כנכרי א"כ מאי גניבת דעת שייך אע"כ לא ס"ל כמדרש הנ"ל וצדקו דברי מהרי"ק:

שאלני את ר"ג בנו של רבי ואוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן. מזה הוכיח סמ"ג כפירש"י דמיירי באין היד סולדת ואפ"ה אוסר חזקי' ופליג אברייתא דלעיל דאי ביד סולדת ק' וכי גדולי גליל יטלו ידיהם במים שהיד סולדת בהם תמיד אע"כ באין היד סולדת בהם ונטלו כן מפני הקור וכדומה ונ"ל דהתוס' ס"ל לעולם בשהיד הי' סולדת ונפשרו מחמימתן ובהם נטלו גדולי גליל וס"ל למ"ד יד סולדת פסולים לנטילה משום שנשתנו מברייתן אינו מועיל צונן וכמ"ש לעיל בסמוך:

מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים זהו סתם משנה פ"ק דידים. והקשה הר"ש א"כ תיתי ר' יוחנן דלא כסתם משנה אע"כ הגי' כריף חזקי' אומר אין מטבילין ור"י אומר מטבילין וכסתם משנה ומ"מ הלכה כחזקי' שהוא רבן של ר' יוחנן עיין בפוסקים. והרמב"ם פסק במים שנפסלו מחמת מרורותם וסרוחים וכדומה כסתם משנה להקל בבת בירתא. ובחמי טברי' פסק להחמיר כחזקי' רבו של ר' יוחנן וכ' כ"מ דס"ל דבמים שנפסלו מחמת שינוי בטעמם וריחם יש בהם הכירא לא גזרינן אבל חמין שאין השינוי בעצמותן אלא מקרה חמימותן גזרינן בת בירתא אטו מנא ע"ש ולכאורה אין מובן דמבואר בלשון רמב"ם דס"ל מי טברי' מרים הם כמ"ש רבינו יונה בברכות וכ' עצי ארזים סי' ק"ס דאה"נ אלא ס"ל לרמב"ם כיון דשארי מי מעינות חמים שאינם מרים גזרינן בת בירתא. א"כ חמי טברי' שניתוסף להם פסול מרורותא לא יתכן להקל בהם מפני תוספת פסולם ויהי' כחוכא וטלולא ע"ש. ולפ"ז נימא דחזקי' ור' יוחנן תרוויהו ס"ל דע"כ לא פליגו ת"ק ורשב"א אלא במים שנפסלו מחמת טעמם וריחם אבל במעינות חמין שראוים בעצמותם ונפסלו מחמת חמימותם שלא הי' להם שעת הכושר כ"ע מודים דגזרינן בת בירתא אטו מנא ופלוגתא רחוקה לא מפשינן. אך הם פליגו בחמי טברי' שהם מרים וגם חמין דהאוסר סבר דפסולים משום דהוה כחוכא וטלולא והמתיר לא חייש לזה ואין שום א' מהם פליג על סתם וגם אין ק' לימא כתנאי. וגם אין הכרח למחוק גי' שלפנינו וא"כ הלכה כחזקי' רבו של ר' יוחנן שאינו ג"כ נגד סתם משנה ולהקל בדרבנן בחמין שאינם ראוים לשתי' מחמת מליחותם או מרירותם דאי פסקינהו בבת בירתא וטבל בהם ידי' לא גזרינן אטו מנא:

שנפסלו משתיית בהמה. הרי"ף פי' ב' פירושים או סרוחים או עכורים וק' עליו ק' תוס' כמ"ש הרא"ש הרי במס' זבחים מבואר דבעכורא פסולים אפי' למי מקוה. והנה תוס' כ' על פירש"י דלשם אגב רהיטא לא עיין כאן. ובה"ז כ' כשהגיע ללמוד סוגיא זו זכה להבין דברי רש"י ודבריו צריכין ביאור כבר כ' עליו בצאן קדשים שאינם מדוקדקים ואני עני אפרש בעזה"י רק אקדים ב' הקדמות א' דהרשב"א בחי' בשמעתין וגם בפסק הלכה שלו בסוף ההלכה כ' דאפשר אפי' איכא מ' סאה בבת בירתא אפ"ה כיון דאתי ונפסק ממעין גדול איכא למגזר ע"ש דלא כרבינו יונה בברכות ע"ש. והקדמה ב' נ"ל דבה"ג ס"ל דרש"י מפרש הא דריש לקיש דזבחים הכל בטהרת הידים ולא במקוה הכשרה לטבילת הגוף כלל כי מיירי דומיא דמי כיור שהוא לידים כך מקוה דהתם מיירי לידים וכן רביעית לידים וקאמר המשלים לידים במקוה משלים לידים בכיור. ולרביעית דידים אינו משלים. ואחר הנחות אלו יוצדקו דברי בה"ז דע"כ איירי ר"ל בבת בירתא שנפסק לגמרי מן המעיין ואין לו שום חבור דבמקוה ממש היינו לכל הגוף ואנן בידים איירינן אלא איירי בבת בירתא מאי בלא נפסק לגמרי הלא סגי ברביעית שיכסו בו הידים ולמה לי מ' סאה להשלמה כלל. אע"כ מיירי ר"ל בבת בירתא שנפסק לגמרי ואין לו שום חבור עם המעין ומשו"ה צריך מ' סאה והשלמה ומ"מ אפ"ה אי אינו ראוי לשתיית בהמה פסול כיון שנפסק ממעיין גדול אע"כ שיש בו מ' סאה כהרשב"א הנ"ל. והשתא ס"ל לרש"י בשמעתין דלא נפסק לגמרי אעפ"י שאין בו מ' סאה ס"ל לת"ק בקרקע כשרים דלא גזרינן בת בירתא אטו מנא. אבל נפסק לגמרי כדהתם בזבחים מודה ת"ק דבין בקרקע ובין בכלים פסולים אפי' יש בהם מ' סאה ומהא דייק רש"י הא ראוים לשתי' כשרים בין בקרקע בין בכלים. וסיים בה"ג דבזה מיושב ק' ב' של תוס' פ' אין צריך לחלק בין צלולים לעכורים אלא כל שנפסל משתיית בהמה בקרקע כשרים והיינו בבת בירתא דלא פסקינהו לגמרי אבל פסקינהו ממש לגמרי פסולים כבזבחים ובזה מיושב גם ק' הרא"ש אהריף הנ"ל:

משום סרך תרומה נ"ל לפרש כיון שכבר גזרו שהידים אינם נקיות לתרומה נמצא אפי' לחולין אית בהו משום והתקדשתם כעין שכ' תוס' לעיל ד"ה מים ראשונים לענין מלח סדומית וכבר כתבתי בזה לעיל שם ע"ש:

וידיו לא שטף במים פשטי' דקרא מתפרש אשר יגע בו הזב בידיו והזב לא שטף כל גופו במים יטמא ונקט ידיו ה"ה כל איבריו הגלוים דומיא דידיו לאפוקי בית הסתרים. זהו אמתת הקרא וחז"ל אסמכו נט"י לחולין אהאי קרא ג"כ:

ת"ר נט"י עד הפרק וכו' וכל דבר שחוצץ וכו' הכניס בבא זו בברייתא זו להורות נתן כי רובו ואינן מקפיד חוצץ היינו רוב אותו אבר שצריך טהרה כגון בטבילת כל הגוף משערין רוב הגוף ובנט"י משערין רוב היד ולפ"ז לחולין משערין רוב עד הפרק ובתרומה עדיין אין זה חוצץ כי הוא מיעוט לפי ערך פרק דתרומה ומה דהוה רוב בתרומה אינינו אלא מיעוט לגבי קידוש ידים ורגלים והוא חידוש. ולפ"ז משכחת מי שנטל ידיו לתרומה ואסור לאכול חולין כגון שהי' חציצה במיעוט ואינו מקפיד לפי שיעור פרק נט"י של תרומה ולשיעור פרק נט"י דחולין הוה רובא ואינו מקפיד עליו וק' על זה הלא כל חולין הוא משום סרך תרומה ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כמו שהקשה רשב"א על רמב"ן:

(קו רע"א) מים הראשונים האכילו בשר חזיר וכו'.—עי' רש"י. ויש להוסיף כי בבמד"ר (פ"כ אות כ) מבואר, כי מעשה זה היה בשעת השמד.

(קו א) אבל לא פניו ידיו ורגליו.—עי' רש"י שכתב: "פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא דעלמא נקט". ולדעתנו אפשר שהוא אשגרת לישנא משבת מ ע"א: "רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו". ועי' מ"ש בתמורה כט א.