דף קכא - ב
ואינה צריכה הכשר. אלא אפילו ללא הכשר מים היא מקבלת טומאה, והרי אין האוכל מטמא בלא שיוכשר לקבל טומאה!? מפני שסופה של נבלת העוף הטהור לטמא טומאה חמורה! שכאשר יאכלנה האדם הוא יהיה טמא על ידה. הלכך, כבר מעתה היא מקבלת טומאת אוכלים, ואינה צריכה הכשר מים.
ואם כן, שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, מדוע אמרו אותם התנאים שבהמה המפרכסת צריכה הכשר, והרי סופה לטמא טומאה חמורה?
ומתרצינן: אמר חזקיה: שאני בהמה מפרכסת, שאין ודאות שסופה לטמא טומאה חמורה, הואיל ויכול לגוררה, שיכול לחתוך אותה לחתיכות קטנות בעודה מפרכסת, ולהעמידה על פחות מכזית. והיינו, שבכל חתיכה לא יהא בה אלא פחות מכזית, שאינו מטמא בנבלה, ומאחר ואין ודאות שסופה לטמאות טומאה חמורה, הרי היא צריכה הכשר מים [91]. ונבלת עוף טהור שאני, לפי שהיא מתה, וכבר עכשיו היא ראויה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ומי אמר חזקיה הכי? שאין סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, מכלל דהשתא, בזמן שהיא מפרכסת, פשיטא שאינה מטמאה טומאת נבלות,
והא איתמר: שחט בה בבהמה טמאה שנים סימנים, או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת -
חזקיה אמר: אינה לאברים. אין בה איסור אבר מן החי, והגוי מותר לאכלה.
רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים. אסורה לגוי משום אבר מן החי.
ומבארינן: חזקיה אמר אינה לאברים, הואיל ומתה היא. אף על פי שעדיין מפרכסת.
רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים, שהמפרכסת לאו מתה היא [92].
הרי שחזקיה סובר שמפרכסת נחשבת כמתה לענין אבר מן החי, ואם כן הוא הדין היא נחשבת כמתה לענין טומאת נבלות, ומדוע אמר חזקיה שהיא צריכה הכשר מים בשביל לקבל טומאת אוכלים משום שיכול לגוררה, הרי כבר עכשיו איכא טומאת נבלות [93]?
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מודה חזקיה שאינה מטמאת טומאת נבלות בעוד שהיא מפרכסת, ואף שכבר אין בה איסור אבר מן החי, לפי שההגדרה של המפרכסת היא, שהיא "יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת". כלומר, יצתה מכלל חיה לכך שאין עליה איסור אבר מן החי, ולכלל מתה לא באת לכך שאין בה טומאת נבלות, שבטומאת נבלה כתיב "וכי ימות", דמשמע דוקא לאחר מיתה.
אך רבי יוחנן סובר שהיא נחשבת לגמרי כחיה, [אלא שהיא מקבלת טומאת אוכלים], ולכן הוא עובר עליה משום איסור אבר מן החי.
גופא: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר: אינה לאברים. רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים.
אמר רבי אלעזר: נקוט להא דרבי יוחנן בידך. והלכה כמותו, משום דתני רב אושעיא כוותיה, שהמפרכסת אסורה לבני נח.
דתני רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, שחט בה שנים סמנים או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין! שיש עליה שם אוכל לגבי טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ הרי היא טמאה ומטמאה אכל אחר.
אבל לא מטמאה טומאת נבלות שעדיין לא מתה.
אבר הפורש ממנה מהמפרכסת - דינו כאבר שפורש מן החי. לגבי שהאבר מטמא מיד בטומאת נבלות כדין אבר מן החי.
ובשר הפורש ממנה - כבשר הפורש מן החי, ואסור באכילה לבני נח משום אבר מן החי, [אך טומאה ליכא בבשר מן החי, אלא הנפקא מינה היא רק לגבי איסור אכילה, ורק באבר יש נפקא מינה גם לגבי טומאה], ואפילו לאחר שתצא נפשה של הבהמה הבשר נשאר באיסורו, הואיל ופירש מן הבהמה בעוד שהיא היתה חיה.
הרי להדיא, שמפרכסת כחיה אפילו לענין אבר מן החי, וכדעת רבי יוחנן.
וממשיכה הברייתא: שחט בה [הישראל בטמאה והגוי בטהורה] סימן אחד או רוב של סימן אחד והיא מפרכסת - אינה מטמאה טומאת אוכלין. שהרי אפילו בהמה טהורה אינה נעשית אוכל אלא בשחיטה כהלכתה של שני הסימנים.
וכל שכן אם נחרה ועודנה מפרכסת, שאין בה טומאה של כלום. והיינו שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין.
וכן הוא הדין בעובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלה. אבר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ובשר הפורש ממנה - כפורש מן החי. ואסור לבני נח, ואפילו לאחר שתצא נפשה.
שחט בה אחד או רוב אחד - אינה מטמאה טומאת אוכלין. נחרה - אין בה טומאה של כלום!
שחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה טרפה, וכגון ששחט רק חצי הקנה, [שאין הבהמה נטרפת עד שיחתך רוב הקנה], ובא ישראל וגמרה שהוסיף ושחט עוד משהו - הרי השחיטה כשרה, משום שיציאת חיותה של הבהמה, שהיא בשעת חיתוך רוב הסימן, נעשתה בידי ישראל, וחשיבא כאילו כל השחיטה נעשתה על ידו [94].
שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה, ששחט רוב הקנה, ובין במקום שאין עושה אותה טרפה ששחט רק חצי הקנה, ובא עובד כוכבים וגמר, ששחט את יתר הקנה ואת הושט - שחיטתו פסולה. שהרי על ידי הגוי נשלם שיעור השחיטה.
הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה, שזה דבר מועיל לבריאות, הרי הוא חותך כזית בשר מבית שחיטתה, שאינו צריך להפשיט ממנו את העור ויכול לחותכו מיד ואפילו קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה להוציא את דמו. [וצריך למולחו יותר מבשר אחר, לפי שלאחר השחיטה הבהמה מוציאה דם רב, ומכזית זה שחתכו מיד לא הספיק הדם לצאת ממנו]. ומדיחו יפה יפה מהמלח ומהדם שיצא ממנה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו,
לפי שקודם יציאת הנפש אסור לאכול מהבהמה. ולא משום אבר מן החי, שהרי כבר נשחטה, אלא מדרבנן, והסמיכו את האיסור על הכתוב "לא תאכלו על הדם" [95].
ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו! שאף על פי שלגבי הגוי לא ניתר איסור אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום בבהמה זו שנשחטה כדין והיא מותרת לישראל [שאצלו הכל תלוי בשחיטה], אמרינן דליכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור.
והדין של ברייתא זו, דקתני שאף הגוי מותר, מסייע ליה לרב אידי בר אבין.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה. אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו [96].
בעי רבי אלעזר: הא דאמרן שישראל השוחט בהמה טמאה ועובד כוכבים השוחט בהמה טהורה, שאפילו בעודה מפרכסת יש עליה שם אוכל לענין טומאת אוכלין, הואיל ומצינו שחיטה הדומה להם שמתירה באכילה,
שהה בה או דרס בה [הישראל בשחיטת הטמאה, והגוי בשחיטת הטהורה] - מהו?
האם צריכה השחיטה להיות כשרה בכל פרטיה [למרות שאינה מתירה באכילה אלא רק נותנת שם אוכל על הבשר], וכל דבר שפסול בשחיטה ייחשב כאילו נחר את הבהמה, [וכמו ששנינו לעיל בפרק שני ששהיה באמצע השחיטה או דריסת הסכין פוסלת את השחיטה], ושוב אינה מטמאה טומאת אוכלין, או שמא, כיון שאין שחיטה זו אלא לשם אוכל, הרי אפילו ישחטנה שלא כהלכתה חשיבא שחיטה?
אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: צריכה הכשר שחיטה - כבהמה טהורה. דהיינו, שחיטה כשרה דוקא, ואילו כאשר שהה או דרס אינה מטמאת טומאת אוכלים.
והוינן בה: רבי יוחנן שמאריך בלשונו ואומר הכשר שחיטה כבהמה טהורה - למאי אמרה? והיינו, איזה דין בא להשמיענו בזה.
ומשנינן: אמר רב שמואל בר יצחק: לומר - שאפילו בדיקת סכין צריכה. ובלא זה אינה מטמאה טומאת אוכלים.
בעא מיניה רבי זירא מרב ששת: ישראל ששחט טמאה, ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת. והבהמה המפרכסת נמצאת באהל המת, ובבטנה כלים טהורים שבלעה אותם עוד לפני השחיטה - מהו שתציל הבהמה המפרכסת על הכלים הבלועין שבתוכה שלא יטמאו מאהל המת?
והיינו, האם בהמה זו נחשבת עדיין כחיה, שהיא מצילה את הכלים הבלועים בתוכה, שאינם נטמאים מאהל המת, או דלמא היא נחשבת כמתה ואינה יכולה להציל את הבלוע בתוכה?
אמר ליה רב ששת לרבי זירא: מאחר שמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, ומשמע שהיא נחשבת כמתה, שאילו היא היתה נחשבת כחיה הרי היא לא היתה נחשבת כאוכל, וכיצד אפשר לומר שהיא מצלת!?
אמר ליה רבי זירא לרב ששת: הרי מאידך גיסא היא אינה מטמאה טומאת נבלות, ואם כן היא נחשבת כחיה, וכיצד אפשר לומר שלא תציל?!
אמר אביי: כך היא הכרעת הדין:
אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין.
ומאידך, אדם הרובעה, חייב מיתה כדין הרובע בהמה בעוד שהיא בחיותה - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה [97]. שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו.
אמר רב הונא: והוא שכנסו אדם [98], שבזה גילה את דעתו, שמתחילה, כאשר חתך את העור עם הבשר, הוא לא רצה לבטל את הבשר לעור. אך אם נאסף הבשר מאליו, אמרינן, שמתחילה כאשר חתך את העור עם הבשר הוא רצה לבטל את הבשר לעור, ולפיכך אינו מטמא בטומאת נבלות [99].
ואמר רב הונא: שני חצאי זיתים נפרדים של בשר נבלה שישנן על גבי העור - העור מבטלן. שכל אחד משני חצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר, אלא תורת עור, שאינו מטמא בנבלה.
הערות
[91] הדין הוא, שבשר שפירש מהבהמה בעוד שהיא בחיותה, אינו מטמא כלל ואף לאחר מיתת הבהמה, אלא אם כן פירש מהחי אבר שלם, ואם פירש הבשר לאחר מיתת הבהמה הרי הוא מטמא בשיעור כזית. ואם כן יש לעיין מדוע הוצרך חזקיה לומר הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי אם יגרור את הבשר בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא הבשר כלל, אף אם יש בבשר יותר מכזית? ותירצו התוספות, שבאמת הבשר שיגרור בעוד שהיא מפרכסת לא יטמא כלל אלא אם כן יש בו אבר שלם, אך אינו יכול לגרור את כל הבשר כשהיא מפרכסת, שהרי הבהמה תמות קודם, ולכן הוצרך חזקיה לומר, שאף מה שישאר לאחר מיתת הבהמה אין זה ודאי שסופו לטמא טומאה חמורה, שהרי הוא יכול לגרור את הבשר לפחות מכזית, ואף מה שפירש לאחר מיתתה לא יטמא בטומאת נבלות, [על פי מהרש"א]. ועל פי זה הקשו התוספות, מדוע זה נחשב שאין סופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא יכול לצרף שני חצאי כזית שפירשו לאחר מיתת הבהמה, והרי זה יטמא בטומאת נבלות, וכיון שכל חצי זית ראוי לצירוף הרי זה נחשב שסופו לטמא טומאה חמורה, ושוב קשה מדוע בעי הכשר? ותירצו, שאמנם לאחר מיתת הבהמה אף חצי זית אינו צריך הכשר משום שהוא ראוי לצירוף, מכל מקום קודם מיתתה שרק סופו לטמא טומאה חמורה, וגם בסופו זה יהיה רק על ידי צירוף, בזה לא אמרינן שהיא מטמאת טומאה קלה, [על פי תוספות הרא"ש]. אך הרמב"ן הבין בדברי רש"י, ש"יכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית" היינו, שהוא יכול לקלף את כל הבשר מהבהמה בעוד שהיא מפרכסת, ו"פחות מכזית" לאו דוקא, אלא היינו שיגרור לפירורים דקים, וישאיר רק את עצמות הבהמה קודם שתמות, ולפי זה כל הבשר לא יגיע לעולם לטומאת נבלות, ואף לא על ידי צירוף. אך הקשה הרמב"ן, דזה דבר פלא שיוכל לגרור את כל בשר הבהמה בלא שתמות. ולכן כתב בשם הראב"ד, דבאמת לא יוכל לגרור את כל בשר הבהמה, אך בכל כזית וכזית אמרינן שאין סופו לטמא טומאה חמורה כיון שיוכל לגרור אותו קודם מיתת הבהמה. הרמב"ם פסק שהמפרכסת אינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאת אוכלים, ודלא כהיש שונים שהיא צריכה הכשר הואיל ויכול לגוררה לפחות מכזית, והטעם שלא פסק כהיש שונים, כתב הכסף משנה, שהרמב"ם סמך על הסוגיא בכריתות שהובא בתוספות, שגם חצי זית שראוי רק על ידי צירוף חשיב סופו לטמא טומאה חמורה, ולא ס"ל לחלק כמו שכתבו התוספות, וכיון שהסוגיות חלוקות פסק כהסוגיא בכריתות דחשיב סופו לטמא טומאה חמורה. אך כתב כתב החזון איש [עוקצין ה ט] שכל זה יתכן לפירוש התוספות, אך לפי מה שכתב הרמב"ן לפרש את דברי חזקיה שיכול לגרור את הבשר קודם שתמות אין מכאן סתירה לסוגיא בכריתות כלל, ושוב קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כהיש שונים? ותירץ האור שמח, שחזקיה תירץ כן לשיטתו שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, ולכן לא איכפת לו לגרור את כל הבשר קודם שתמות, אך לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן שיש איסור אבר מהחי לא שייך לומר שאין סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, שהרי אם יגרור את הבשר יהפך כל הבשר לבשר מהחי ויאסר לאכילת גוי, ואינו שוטה לעשות כן. וראה עוד בכתבי הגר"ח אות שצ מה שכתב ליישב בזה.
[92] האחרונים נחלקו האם המחלוקת של חזקיה ורבי יוחנן לגבי איסור אבר מהחי זה רק מחמת השחיטה, שאם היא מפרכסת מחמת שחיטה של ישראל בטמאה וגוי בטהורה לחזקיה אין איסור אבר מהחי ולרבי יוחנן יש איסור, אך אם היא מפרכסת מחמת נחירה או שחיטה שאינה גמורה או ששחט גוי בהמה טמאה לכולי עלמא איכא איסור אבר מהחי, או שמא, הם נחלקו מה המציאות של המפרכסת לגבי איסור אבר מהחי, שלפי חזקיה המציאות של המפרכסת שהיא יצאת מכלל חיה, ולכן אין איסור, ואף אם היא מפרכסת על ידי נחירה. החזון איש [טהרות א ח] נקט שהם נחלקו בכל אופן, אך הרש"ש דייק מרש"י שהם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, וכן נקט בתוספות רעק"א [טהרות פ"א מ"ג]. הקשה בתוספות רעק"א שם, איך סובר חזקיה שאין איסור אבר מהחי במפרכסת, הרי במסכת טהרות שם איתא דהשוחט עוף טמא ומפרכס הרי הוא אסור באכילה לבני נח משום אבר מהחי? ואין לומר שמדובר בשחטה נכרי, ובכה"ג מודה חזקיה שהיא אסורה משום אבר מהחי, הא ברישא שם מוכח שמדובר בשחטה ישראל עיי"ש? ותירץ החזון איש שם, דיתכן דבעוף ששחט בו סימן אחד ומפרכס מודה חזקיה שהוא אסור משום אבר מהחי, משום דחיותו של העוף מועט, ודי בסימן אחד להחשיבו מפרכס, אך לגבי יצאת מכלל חיה לא די בסימן אחד, ובזה איירי במסכת טהרות. ועוד כתב, דיתכן שכל מה שהתיר חזקיה זה רק באופן שאוכל אבר אחד מהבהמה, דבבהמה מפרכסת אין האבר ניזון מהבהמה, וכלפי האבר היא יצאת מכלל חיה, אך אם הוא אוכל את כל הבהמה, מודה חזקיה שהוא עובר משום אבר מהחי, ובזה איירי במסכת טהרות. הרמב"ם בהלכותיו השמיט את הנידון האם יש איסור אבר מהחי במפרכסת, וראה בליקוטי הלכות שהרמב"ם סמך על מה שפסק לגבי רובע מפרכסת, ראה מה שיתבאר בזה להלן בסוף הסוגיא.
[93] כתבו התוספות, דהוה מצי לאקשויי על חזקיה מהמשנה דמפורש שאין טומאת נבלות במפרכסת, אלא עדיפא ליה לאקשויי מחזקיה אחזקיה. וראה רמב"ן במה שיישב שאי אפשר להקשות מהמשנה.
[94] יש לעיין, מדוע נקטה הברייתא דינים אלו, שהם דינים בהלכות שחיטה, הא הכא איירינן בדיני מפרכסת? ותירץ התפארת יעקב, שדינים אלו הם נפקא מינה לדין מפרכסת, שאם שחט ישראל בהמה טמאה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין מיד כיון דהוי מעשה שחיטה, אך אם גוי ישחוט בהמה טמאה, אינה מקבלת טומאת אוכלין עד שתמות, והשתא איכא נפק"מ באופן שהתחיל הגוי וגמר הישראל או להיפך, והכלל הוא דכל מקום שבבהמה טהורה השחיטה כשרה, הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אף בבהמה טמאה מיד.
[95] כן כתב רש"י, אך הרמב"ם [פ"א משחיטה ה"ב] כתב שאסור מהתורה, אלא שאינו לוקה על זה משום דהוי לאו שבכללות, ובחתם סופר ובמהרי"ץ חיות הקשו על רש"י, שפשטות הגמרא בסנהדרין משמע שאסור מהתורה כשיטת הרמב"ם, דהתם דרשינן מילי טובא מקרא דלא תאכלו על הדם, ואמרינן שאינו לוקה עליהם דהוי לאו שבכללות, ומשמע שכולם אסורים מהתורה? ולדעת הרמב"ם יש להקשות, מדוע ישראל ששחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה ומפרכסת הרי היא מקבלת טומאת אוכלין, הרי אסור לו עדיין לאכול מהבשר עד שתמות לגמרי? ובאמת רש"י בע"א הקשה כן, ותירץ שהאיסור הוא רק מדרבנן, אך לשיטת הרמב"ם שהאיסור הוא מדאוריתא קשה? וראה בקונטרס טהרת חולין שכתב ליישב בשם הגר"מ סולוביציק, שאפילו לשיטת הרמב"ם שאסור מהתורה לאכול קודם שתצא נפשה, אין זה איסור חפצא ככל מאכלות אסורות, אלא זהו דין על הגברא להמתין עד שתצא נפשה, וכן הוא בכל הדינים הנלמדים במסכת סנהדרין שם מהפסוק לא תאכלו על הדם, שהם דינים על הגברא, ולפי זה, כיון שהבשר מצד עצמו הוא ראוי לאכילה, שפיר הוא נחשב אוכל ומקבל טומאת אוכלין.
[96] ולאפוקי מרב אחא בר יעקב לעיל לג א שעובד כוכבים אסור בו, שאין שחיטה מתרת לעובד כוכבים, ולא אמרינן מי איכא מידי דישראל מותר ועובד כוכבים אסור. הרמב"ם [פ"ט מהלכות מלכים הי"ב] פסק דלעובד כוכבים אסור לאכול מהבשר שפירש אחר שחיטה קודם שתמות, וכבר הביא הכסף משנה שם שהרשב"א בתורת הבית הקשה עליו מדוע לא פסק כסוגייתנו דאמרינן מי איכא מידי דלישראל מותר ולעובד כוכבים אסור?
[97] רש"י כתב שאינה מצלת לחומרא, והבינו התוספות, שאביי הכריע בשניהם לחומרא, דלגבי הצלה החומרא היא שאינו מציל, ולגבי הרובעה החומרא היא שהוא חייב. והקשו התוספות, אם כן איך אפשר לחייבו מיתה מספק, הרי יתכן שהיא נחשבת כמתה ואינו חייב מיתה? ותירץ התוספות הרא"ש, שרש"י מודה שמעיקר הדין היא נחשבת כחיה לכל דבריה, ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי להציל על הבלועים שבתוכה אזלינן לחומרא שאינה מצלת, לפי שלגבי זה היה לרב ששת ורבי זירא שני צדדים האם לדמותו לטומאת אוכלים או לטומאת נבלות, ובזה אזלינן לחומרא, ובאמת אם נגע באותם כלים ונכנס למקדש לא יתחייב קרבן, לפי שהוא טמא רק לחומרא, וכן כתב הרש" ש. התוספות פירשו, שלכל דיני התורה היא נחשבת כחיה לגמרי ולכן הרובעה חייב מיתה, אלא שלגבי טומאת אוכלים היא נחשבת כמתה כיון דבת אכילה היא. אך לא פירשו התוספות מדוע אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, מאי שנא מכל דיני התורה? וביאר המהרש"א דלגבי הצלה שזה נידון של טומאה ילפינן שפיר מטומאת אוכלים שהיא נחשבת כמתה, אך לגבי הרובעה שזה נידון של איסורים לא ילפינן מטומאת אוכלים, דאיסורא מטומאה לא ילפינן. ובחידושי רבינו מאיר שמחה ביאר על פי הגמרא לעיל [עא ב], דהמקור שבהמה מצלת על הבלועים שבתוכה הוא בקל וחומר מאדם, שהוא מקבל טומאה מחיים ומציל על הבלועים, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים לא כל שכן שתציל על הבלועים. אך במפרכסת שהיא מקבלת טומאה מחיים, שוב אין קל וחומר שהיא תציל על הבלועים. מסקנת הסוגיא בדין מפרכסת: לגבי טומאת אוכלין: אינה מטמאת אלא אם כן שחט ישראל בהמה טמאה לצורך גוי [ולהרמב"ם אף לצורך ישראל], או ששחט גוי בהמה טהורה, אך שחט גוי בהמה טמאה או שחיטה שאינה כשרה וכל שכן בנחירה ליכא טומאת אוכלין. לגבי טומאת נבלות: לעולם ליכא טומאה עד שתמות ממש. לגבי איסור אבר מהחי: נחלקו חזקיה ורבי יוחנן האם מפרכסת אסורה לגוי באכילה, והובא לעיל שנחלקו האחרונים האם הם נחלקו דוקא בשחיטה כשרה, או שמא גם בנחירה וכדומה. לגבי הצלה על הבלועים שבתוכה: הכרעת אביי שזה תלוי בדין טומאת אוכלין, שצריך שחיטה כשרה, אך אם נחרה ומפרכסת הרי היא מצלת. לגבי הרובעה: הכריע אביי שהוא חייב. ויש לעיין, מה הדין בשחיטה כשרה המתרת באכילה, האם הרובעה חייב או לא, וכן יש לעיין, האם הכרעת אביי היא גם לחזקיה שיצאת מכלל חיה או לא, ומצינו שנחלקו בזה הראשונים, דהתוספות לעיל [עד ב ד"ה למיעוטי] כתבו, דבשחיטה כשרה המתרת באכילה הרובעה פטור. ובמגיה על הכסף משנה [פ"א מאיסורי ביאה הי"ב] כתב שלפי חזקיה שיצאת מכלל חיה הרובעה פטור. אך הרש"ש והתפארת יעקב דייקו מהרמב"ם שבכל אופן הרובע מפרכסת חייב, דבמסכת סנהדרין עח א אמרינן שהרובע טריפה חייב, לפי שהוא נהנה, וטעם זה שייך גם ברובע מפרכסת. [ולכאורה יש לדון בזה, דהא הרובע בהמה מתה ודאי שהוא פטור אף שנהנה, כיון שלא חשיב רובע בהמה, ואם מפרכסת שנשחטה נחשבת כמתה, מה יועיל שהוא נהנה, הא נהנה ממתה]. החזון איש [שבת סא י] נסתפק באופן ששחט שחיטה שאינה ראויה, כגון שהיא טריפה, או ששחט קדשים בחוץ, האם הרובעה חייב [לדעת תוספות שאם שחטה כהלכתה פטור], וכן האם חתך ממנה אבר עובר עליה משום אבר מהחי [לרבי יוחנן], והוכיח שם דהוי כשחיטה ראויה, עיי"ש.
[98] כתב הרמב"ן, דרב הונא בא לאפוקי שלא נפרש שמדובר בכזית מכונס מתחילה במקום אחד, דסבירא ליה לרב הונא שבאופן זה כולי עלמא מודים שהבשר מטמא בטומאת נבלות, וכדאמרינן בגמרא להלן קכד א, שאם יש מתחילה כזית אפילו פלטתו סכין לכולי עלמא אינו בטל לעור, ורק בכזית מרודד נחלקו בגמרא שם עולא ורבי יוחנן, ראה שם. ולכן פירש רב הונא שמדובר באופן שהיו שני חצאי כזית נפרדים וכנסו, שבזה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה האם מועיל הכינוס או לא.
[99] לכאורה צריך לומר ש"כנסו" היינו אותו האדם שחתך את העור והבשר דוקא, אך אם יכנוס אדם אחר, אין כאן גילוי דעת שמתחילה החותך לא התכוין לבטל את הבשר לעור. וברמב"ן כתב והוא שכנסו הוא עצמו, דאחשובי אחשביה, אבל על ידי תנוקות לא, ויש לעיין, האם כונתו דוקא הוא עצמו, לאפוקי אחר, ואפילו גדול, או שמא כונתו לאפוקי רק תנוקות, אך גדול אחר חשיב מחשבה. כתב רש"י, שלגבי טומאת אוכלים אף לתנא קמא הבשר מטמא באופן שכנסו אדם, לפי שבטומאת אוכלים מהני מחשבה לאשווי שם אוכל מכאן ולהבא, כמו כל אוכל שאינו עומד לאכילה, ואפילו על העור עצמו מהני מחשבה, מה שאין כן לגבי טומאת נבלות, אם מתחילה לא היה לזה שם בשר אלא היה בטל לעור, שוב לא מהני מחשבה לאשווי שם בשר מכאן ולהבא, כיון שאין זה נבלה, וכל הסיבה שרבי יהודה מטמא זה רק משום שעל ידי שכנסו גילה בדעתו שמתחילה לא ביטלו לעור.
ומי אמר חזקיה הכי וכו'. פירש רש"י ז"ל דאלמא לית ליה לחזקיה מתניתין דאין טומאת נבלות במפרכסת והא אתמר וכו', ואיכא למידק א"כ ליקשי ליה ממתני'. ותי' בתוס' דה"ה דה"ל לאקשויי עליה ממתני', אלא דנ"ל טפי לאקשויי מדידיה לדידיה.
ישראל ששחט בהמה ועדין היא מפרכסת בין טמאה בין טהורה אסורה לבני נח שהדבר תלוי להם במיתה גמורה ואבר הפורש ממנה כבשר מן החי ואסור אף לאחר שתמות וזהו שאמרו ישנה לאברים ויש חולקים בטהורה כמו שביארנו בפרק שני:
שחט בה שחיטה הפסולה או נחרה ומפרכסת אין בה שום טומאה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה וגמרה ישראל שחיטתו כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טריפה בין במקום שאין עושה אותה טריפה הואיל ולא נגמרה השחיטה ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה:
בהמה שנשחטה כראוי ורוצה לאכול מבשר הנחתך ממנה קודם שתצא נפשה דרך רפואה חותך מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה ומדיחו יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו והגוי אסור בה ויש חולקין וכבר כתבנוה בפרק שני:
כבר ביארנו שאם נפסלה בשחיטתה הרי היא כנחרה וכל עוד שמפרכסת אין בה טומאת אוכלין מעתה שהא בה או דרס בה או שלא בדק את הסכין או כל פסול שבשחיטה אין בה טומאת אוכלין:
כבר ביארנו בפרק בהמה המקשה בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה שבעלי חיים בהמה וחיה ועופות ודגים שבלעו טומאה או טהרה מעיהן מצילין על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא ועל טומאה בלועה שבתוכם מלצאת כיצד כלב שאכל כזית מן המת ונכנס בבית קודם שתתעכל הוא מציל על טומאה זו שלא לצאת וכל מה שבבית טהור בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת הוא מציל על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא וכן ביארנו שם שאם מת הכלב אינו מציל עוד על טומאה שבתוכו מלצאת ולא על טהרה שבתוכו מלטמא בטמאת מת מעתה בהמה טהורה שנשחטה ברוב שנים או עוף ברוב אחד אע"פ שמפרכסת הואיל ומטמאה טומאת אוכלין הרי היא כמתה וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי או גוי ששחט טהורה הא גוי בטמאה או ישראל שנחר או שפסל בשחיטה כל שמפרכסת אין בה שום טומאה והרי היא מצלת כשהיתה ומ"מ בכלן הרובען חייב הואיל ואין בהם טומאת נבלה הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר אחר שהיא מפרכסת:
עור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה בין שפלטתם סכין בין שפלטתם חיה העור מבטלן ואינן מטמאין במגע ולא במשא כמו שיתבאר במשנה הרביעית:
בפרש"י בד"ה מטמאה כו' מהניא לה הך כו' ובד"ה מהו שתציל כו' נבילות חיה היא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על כו' עכ"ל פירוש על כל עצמות של נבילה שישתיירו צריך שלא ישתייר עליהם כזית בשר שהוא שיעור טומאת נבילה וק"ל:
בד"ה עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל כו' עכ"ל ולעיל דגבי בהמה טמאה ודאי ניחא דנקט לעובד כוכבים כפרש"י לעיל משום מחשבת אוכלין דלישראל לא חזיא אבל הכא דעובד כוכבים בטהורה לישראל לא משוי לה אוכלא דהא לא חזיא ליה ודו"ק:
בד"ה אביי אמר כו' דכחיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב כו' עכ"ל ולענין שתציל דהוי מלתא דטומאה אזלינן לחומרא למילף מטומאת אוכלין אבל ברובעה דהוי איסורא לא ילפינן מטומאה להחמיר ושבקינן ליה אדיניה דכחיה היא כדאמרינן בעלמא איסורא מטומאה לא גמרינן ודו"ק:
ד"ה הואיל ויכול לגוררה וכו' פ"ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות וכו' ולא היה צריך לפרש כן וכו'. ר"ל שמפרש"י משמע שכל החתיכות שחותך ממנה אפילו בעודה מפרכסת צריכין להיות פחות מכזית לכך קאמרי התוס' שלא היה צריך לפרש כן אלא שכל החתיכות הראשונות שחתך ממנה בעודה מפרכסת יכולין להיות אפילו חתיכות גדולות והא דקאמר גמרא ולהעמידה על פחות מכזית ר"ל שבשעה שמתנבלת ופוסקת מלפרכס צריך להעמידה שלא ישייר בה כי אם פחות מכזית וק"ל ותיבת טומאה צריך למוחקה כי ט"ס היא וכך צ"ל ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמוד על פחות מכזית:
ד"ה ולהעמידה על פחות מכזית וכו' וי"ל דהתם בנבילה שמתה לגמרי מהני צירוף וכו'. ר"ל דהתם קאמר שאפי' חצי כזית נבילה לא בעי הכשר הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה כשמצרפו עם חצי כזית אחר של נבילה השתא נמי שמצרפו עם שאר אוכלין עד שהוא כביצה מטמא טומאת אוכלין ולא בעי הכשר וע"ש:
ד"ה נחרה וכו' אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה התם פשוט דאין בה טומאה כלל וכו' כצ"ל וצריך למחוק הוי"ו של והתם ור"ל דהתנא דברייתא דנקט האי לישנא כאילו קאמר ובנחרה פשוט הוא שאין בה טומאה כלל וכו':
ד"ה ונכרי ששחט בחמה טהורה לישראל רבותא נקט וכו' כצ"ל. ומשמע מדברי התוס' דאילו בשביל שיטמא טומאת אוכלין לא היה צריך למנקט ששחטה לישראל אלא אפילו שחט הנכרי בהמה טהורה לעצמו ועודה מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי:
ד"ה אביי אמר וכו' וטעמא משום דכחיה היא לכל דבריה וכו'. ר"ל דמפירוש רש"י משמע דלאביי מספקא ליה אי הוה חיה או הוה מת ואזיל הכא לחומרא וזה תימה לחייב מיתה הרובעה דאין מחייבים מיתה מספק אלא ודאי אביי ס"ל דכחיה היא לכל דבריה ואפי' הכי מטמאה טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא וכיון דמטמא טומאת אוכלין אין סברא שתציל ולכך אין מצלת על הבלועה:
תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבלה הוא דקאמר כו'. נ"ב ר"ל בכזית האחרונה אם עדיין מפרכסת ודו"ק:
בד"ה אביי אמר כו' כיון דבת אכילה היא כו' נ"ב פי' וכל היכא שבת אכילה אינה ראויה להציל וק"ל:
גמרא [והא איתמר שחט בה שנים או ר"ש כו' חזקיה אומר אינה לאברים. מפרש"י משמע דדוקא בשחט ישראל (וכ"כ התור"ע בטהרות פ"א מ"ג) ולכאורה לטעמו דר"ז בסמוך דקאמר יצתה מכלל חיה אפי' שחט עובד כוכבים נמי. ואולי דחקו הא דשונין דלעיל דקאמרי ועובד כוכבים בטהורה דמשמע אבל בטמאה לא. וחזקיה איירי בה לתרוצה. והנה התור"ע הקשה שם לחזקיה ממתניתין דשם דתני גבי עוף טמא ואין שחיטתה מטהרתה דר"ל דאין שחיטת ישראל מטהרתה לב"נ באכילה וכדתרצה לעיל בגמרא (קב). ול"נ ליישב דחזקיה מוקי לה כמ"ד לעיל (כח) דאין שחיטה לעוף מה"ת. והתוס' לעיל (כ) כתבו דנחירה מיהא בעי בסימנין. ולשון הגמרא לעיל (לג) עובד כוכבים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. ואם כן ה"ה עוף לישראל אינו מותר בשחיטה מה"ת עד שתמות אח"כ. ובטהרות שם מ"א דתני שחיטתה ומליקתה מטהרת את טרפתה. בל"ז ע"כ מיירי במתה אח"כ. דבעודה מפרכסת גם זולת השחיטה אינה מטמאה עד שתצא נפשה. ובזה א"ש מאי דלא תני שם במ"א ושחיטתה מטהרתה (ר"ל באכילה לב"נ עי' בתוס' לעיל קב ד"ה אלא ובמש"כ שם) דבאמת אינה ניתרת בשחיטה לבד עד שתמות ודו"ק כי קצרתי] :
שם והרובעה חייב דהא א"מ טומאת נבלה. ונראה דאפי' בישראל בטהורה חייב הרובעה וכדאמרי' בסנהדרין (עח) הרובע את הטרפה חייב כו' מ"ד ליהוי כמאן דמשמש מת כו' דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה. וזהו ג"כ כוונת אביי כאן דהא א"מ ט"נ אלמא חיה היא ואית ליה הנאה מינה. וא"כ מ"ל טמאה ומ"ל טהורה ומ"ל שחטה כותי ומ"ל שחטה ישראל. וכ"מ להדיא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב. אבל לא כן כתבו התוס' לעיל (עד ב) בד"ה למעוטי בתירוץ הא"נ והמגיה בכ"מ שם שתלה ד"ז בפלוגתת חזקיה וריו"ח דלעיל קי"ל כריו"ח דתני ר"א כותיה ל"ד כלל. דהא אביי קאמר טעמא לפי דא"מ טומאת נבלה. ובזה חזקיה מודה כדלעיל. ורש"י שכ' לחומרא לא קאי אלא על הא דאינה מצלת. ומשום דאיכא ב' צדדין מטמאה ט"א ומצלת. וג"כ איפכא אינה מטמאה ט"נ ולא תציל לכן פירש דאזלינן לחומרא. ובחנם הניחוהו התוס' בתימה:
רש"י ד"ה למאי (בסופו). צ"ל כטהורה בכ"ף:
תד"ה הואיל. ועל הנבלה הוא דקאמר כו' פחות מכזית. מש"כ המהרש"א פי' על כל עצמות של נבלה כו'. ל"ד דאברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן הנבלה מטמא טומאתו (אהלות פ"א מ"ז). ועמש"כ בסוף פרקין. וכוונת התוס' על בשר בלא עצם:
גמ׳ ויכל לגרדה כצ"ל:
רש״י ד"ה אמר חזקה וכו׳ הוא יכול לגרדה גרדים כצ"ל:
ד"ה יפה יפה. מיציאה נפשה היא כצ"ל:
ד"ה אחד ערום וכו' שחיטת טמאה כצ"ל:
תוס׳ ד"ה הואיל וכו' ועל הנבלה וכו׳ שישייר וכו' על טומאה. נ"ב נראה שר"ל ועל עת שתתנבל דהיינו שיראה שלא תפרכס עוד קאמר שיכול לגרדה כו׳ וסיום הלשון מגומגם מאד וצ"ל שיעמוד על פחות מכזית:
ד"ה אביי וכו' ותימ׳ אי ספקא. נ"ב לא הבנתי תמיהת תוס' דהא רש״י לא קאמר דספקא. אלא מאי דאינה מצלת חומרא הוא דאחמירו בה רבנן וגזרו שלא תציל משום דטמאה טומאת אוכלין. דלא ליתי למימר מתה נמי מצלת. אבל דאורייתא חיה הוא לכל דבריו ודאי. לכן בדיוק פרש"י באינה מצלת דוקא הוא לחומרא. ודתוס׳ מגומגמין שלא נתנו טעם למה אינה מצלת:
תוס' ד"ה ומי וכו' ניחא ליה. עי' לעיל דף קטז ע"ב תוד"ה ומי:
שסופה לטמא טומאה חמורה היינו ישראל בטמאה אבל נכרי בטהורה אין סופה לטמא טומאה חמורה לפמ"ש רמב"ם פ"א מהל' אבות הטומאה הל' יוד דשחיטת נכרי נבלה ואינה מטמאה ע"ש. א"כ צריכה הכשר:
ישנה לאיברים לאו מתה היא לפמ"ש הרמב"ם נקיבת הושט נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים ומכ"ש שחט בה רוב שנים צ"ל גבי טומאת נבלה כתיב וכי ימות מן הבהמה בעינן גמר מיתה ממש משא"כ לאו דאכילת נבלה שם לא נזכר מיתה אלא לא תאכלו כל נבלה הרי אפי' מסוכנת הוה ס"ד דליתסר משום נבלה לעיל ל"ז ע"א א"כ בשחט בה רוב שנים הוה נבלה מחיים לרמב"ם וכ"כ רשב"א רפא"ט ודלא כתוס' לעיל ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו וכו'. ולפ"ז נכרי בטהורה ומפרכסת או אפי' ישראל בטהורה ושחיט שחיטה שאינה ראוי' ומפרכסת האוכל כזית ממנו יש בו איסור אמה"ח ואיסור נבלה ולפ"ז היו מקום ליישב שיטת רש"י לעיל בהמה בחיי' בחזקת איסור אמה"ח עומדת ונדחק רשב"א שמוחזקת מאיסור לאיסור מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה לאחר מיתה ולא הי' צריך לכך אלא בכל זמן שמפרכסת ומסופקים אי שחיט שפיר או לא מוקמי' לה אחזקת אמח"ה דמעיקרא ואמרינן דלא שחיט שפיר והוה מפרכסת אמה"ח וכיון דאמרינן לא שחיט שפיר מטעם חזקת אמה"ח א"כ ממילא נמי הוה נבלה כדאמרינן מפורכסת אית בי' ב' איסורים איסור אמה"ח ודנבלה ושוב אחר הפרכוס שמתה לגמרי מוקמינן לה אחזקת נבלה דמעיקרא. אלא די"ל אין איסור נבלה חל על איסור אמה"ח וצ"ע. ובס' שב שמעתתא להגאון בעל שמן רוקח בסוף שמעתא י"ב כ' להקשות אדמוקמי' בחזקת אמה"ח ומחזקינן מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה אדרבא נוקמה אחזקת טהרה דבחי' היתה טהורה ואי נימא דלא שחיט שפיר מטמא א"כ נוקמה בחזקת טהרה ונימא שחיט שפיר. ותי' כיון דבשעה שמפרכסת נמי טהורה הוא ואפ"ה אי לא שחיט שפיר אסורה וליכא למימר אוקמא אחזקת טהרה דהא אכתי טהורה וא"כ שוב כשפוסק הפרכוס לא תחזור להתירא בלי מעשה שיתחדש בה. והנה סברא זו חדשה הוא וק' זו אינה מכריחה לדין בדבר חדש. דנהי דלא הי' לבהמה חזקת טומאה אבל חזקת טהרה לא הי' לה מעולם כי כן דרך כל בעלי חיים שמעותדין למות ויטמאו. אם לא שיתחדש בו מעשה השחיטה וכיון שמסופקים במעשה שחיטה אי שחיט שפיר והרי היא מתה לפנינו הרי היא בחזקתה שהי' עומדת לעולם לכשתמות תטמא וסברא זו כ' רשב"א וריטב"א ביבמות ל"א ע"א גבי ס' קרוב לו ס' קרוב לה גבי צרת יבמה ע"ש ותל"מ:
מסייע לי' לרב אידי בר אבין פירש"י הא דקתני א' עכו"ם מותר בו. משמע דהאי חדותא הוא ורמב"ם פסק דלא כרב אידי בר אבין וכבר כתבתי בזה לעיל ל"ג ע"א וכעת דקדקתי בפירש"י שכ' וממתין לה עד שתצא נפשה כדתני' פ"ד מיתות ס"ג ע"א וכו' ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא עכ"ל שנראה שפת יתר מה בעי רש"י בזה גם סתמא דתלמודא התם משמע בהדיא שהיא דרשא גמורה ככל אינך דהתם אלא שאין לוקין על לאו שבכללות וכן פסק הרמב"ם שהוא דאורייתא אלא שאין לוקין. וכן משמע קצת מדלא מייתי נמי הך דמס' ברכות לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אע"כ משום דההוא אסמכתא היא לא חשבינהו עם הנהו דהוה דאורייתא וא"כ ק' אפירש"י גם בברייתא ובדר' אידי בר אבין קשה מאי המשך יש לב' דינים הללו ממתין עד שתצא נפשה וא' גוי וא' ישראל מותר בה. אע"כ י"ל דסברא הוא כיון דבאמת אמה"ח הוא אלא שהתורה התירה לישראל בשחיטה מגז"ה וממילא הוא לב"נ משום מי איכא מידי אבל באמת הוא אמה"ח. וא"כ כיון בשעה שנחתך מן החי היא אסור לישראל מטעם לא תאכלו על הדם. וא"כ כל אותו הזמן עד שתצא נפשה לא שייך מי איכא מידי וב"נ נהרג עליו באמת משום אמה"ח. וא"כ שוב כשיצאה נפשה אע"ג דהותר לישראל א"א להתירה לב"נ כיון שאבר זה הופרש מהחי ובשעת פרישתו נהרג עליו א"כ במה יותר עכשיו כך היו הסברא לומר משו"ה קמ"ל ברייתא ורב אידי בר אבין אע"ג שצריך להמתין עד שתצא נפשה מ"מ א' גוי וא' ישראל מותר בה. והוקשה לרש"י מ"ט באמת להתיר לב"נ אע"כ דהאי דרשא אסמכתא בעלמא הוא ומן התורה מותר לישראל מיד. וס"ל לרמב"ם דע"כ סוגיא דסנהדרין דס"ל דאורייתא הוא כאשר הוכחתי לעיל א"כ הך סוגיא פליגי אדברייתא ואדר' אידי בר אבין ובאמת אסור לב"נ ופסק רמב"ם כוותי':
ובפ' כל שעה כדפריך לר' אבוהו מהא דלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ הא לכלבו שרי הו"מ לשנויי במפרכסת או בבני מעים אלא משום דאיכא פלוגתא בהא ניחא לי' לשנויי האמת דאמה"ח איתקש לדם ושרי בהנאה לכולי עלמא:
והרובעה חייב צ"ע בסנהדרין ע"ח ע"א קאמר רבא הרובע את הטרפה חייב סד"א ה"ל משמש מת קמ"ל משום הנאה הוא והא אית לי' הנאה ע"ש וה"ל לאשמעינן רבותא טפי אפי' המשמש ורובע מי שנשחט בו רוב שנים ומפרכס אם לא נשחטה בהמה כהלכה. ולכאורה י"ל רבא פליג אדאביי דהכא ולטעמי' אזיל דס"ל לעיל ל"ב ע"ב דנפסלה בשחיטה נבלה הוה ולרמב"ם נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים אבל איסור נבלה אית בי' מחיים. נמצא הרובעו פטור דכ' מהרש"א בשמעתין דטומאה ילפינן מטומאה ואיסור מאיסור נמצא הרובעה מנ"ל למילף מאמה"ח דחשיב חי ולחייב הרובעה נילף מאיסור נבלה דחשיבה כמתה ופטור הרובעה. אך הרמב"ם פסק הך דהרובעה חייב וצ"ע. גם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דאפי' נשחט כדינו ומותר באכילה מ"מ הרובעו חייב דדוקא לענין היתר אכילה הוה גז"ה אבל בעלמא חי היא לכל דבריו וצ"ע ועיין לעיל ב' ע"ב בתוס' ד"ה ובמוקדשים וכו' וכתבתי שם דלתי' קמא דתוס' הוה ס"ל בקדשים דמחוסר זריקה הוה פרכוס כחי אפי' לענין טומאה אפי' בשחיטה כשרה ע"ש:
אמר ר"ה והוא שכנסו. רמב"ם פסק להא דר"ה וכ' הראב"ד הא ר"ה אליבא דר' יהודה ואליבא דר' ישמעאל ואנן קמ"ל כר"ע וכ' כ"מ אע"ג דרב הוא מפרש לדר' יהודה ודר' ישמעאל מ"מ הא איכא נמי אידך דר"ה דאמר ב' חצאי זתים שישנן ע"ג העור העור מבטלן שהוא אליבא דר"ע וא"כ אין ללמוד מר"ה וק' אהרמב"ם. ולפע"ד למסקנא לקמן קכ"ד ע"א כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי ארישא וכדר"פ במרודד וק' מה עלה על דעתם לאוקמי במרודד ולמה לא תתפרש רישא כפשוטה ובין פלטתו סכין ובין חי' אלא דס"ל דהני תרתי מתניתין אהדדי איתמר ודר' הונא דשמעתין ודר' יוחנן לקמן חדא הוא. מתניתין דריש פרקין מיירי משני חצאי זית שאינם מרודדין אלא מקובצין ואפ"ה ס"ל לת"ק דבטיל לגבי עור ופליג ר' יהודה ואמר אלל המכונס עליו ופירשו ר"ה בשהכניסו בידים והחשיבו וכל זה באינו מרודד וגם ר"ע מודה אליבא דר' יהודה דהלכתא כוותי' מדמפרש ר"ה דבריו. ולקמן פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע בשני חצאי זיתים נפרדים ומרודדים דהוה תרתי לריעותא ב' חצאי זיתים נפרדים וגם מרודדים ובהא ס"ל לר"ע דמבטל עור ואין מועיל כינוס ואהא קאמר ר"ה ב' חצאי זיתים העור מבטלן לומר דר"ע אפי' בפלטתו חי' ס"ל העור מבטל כיון דמרודדין הן. והשתא הוה סד"א כי היכי דסיפא בשני חצאי זיתים דפליגי ר"י ור"ע במרודד ופלטתו חי' מיירי ה"נ בכזית שלם דרישא אפי' במרודד ופלטתו סכין קמ"ל ר' יוחנן ורבין ונחותי ימא בכזית שלם אם הוא מרודד בעינן פלטתו חי' אבל פלטתו סכין בטיל:
ע״ב גמר׳ אמר חזקי׳ הואיל ויכול לגוררה ולהעמיד על פחות מכזית, עיין בלב ארי׳ ז״ל דזהו דבר הנמנע קצת שיאכלנה כולה ועדיין תהי׳ מפרכסת. ואני תמה על לשונו שכתב שהוא נמנע קצת, הלא כבר ביארנו לעיל דף ל״ב ע״ב ובשאר מקומות דניטל הלב לחוד מתה גמורה הוה כמו הותז הראש, ואיך יעלה על הדעת לאכול כל בשרה עד שלא תשאר אפילו כזית בשר והיא עדיין חי׳ ומפרכסת. ולכן נראה לפע״ד דכוונת חזקי׳ הוא לומר דלא שייך כאן סופה לטמא טומאה חמורה כמו בנבלת עוף טהור, דהאי כאשר הוא עתה מצי לטמא טומאה חמורה ע״י אכילה, אבל בהמה מפרכסת דהחיות מציל מן הטומאה, אע״פ שסופה למות ואז תטמא אין זה מקרי סופה לטמא טומאה חמורה, וכאשר לסברא זו כיוונו בתוס׳ ד״ה ולהעמידה, ולחזק סברא זו קאמר הואיל ויוכל לגררה וכו׳, ור״ל דאלו הי׳ במציאות לגררה חתיכות חתיכות לא היתה באה לידי טומאת נבלות כלל, וניהו דאינו במציאות מ״מ מהני דעתה בעודה בחיותה לא מקרי סופה לטמא טומאה חמורה. ומפני שסברא זו דחוקה יפה עשה הרמב״ם ז״ל דדחאה מהלכה ודו״ק.
ע״ש גמר׳ ומי אמר חזקי׳ הכי, והא איתמר וכו׳, חזקי׳ אמר אינה לאברים מתה היא וכו׳ יצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה עכ״ל הגמ׳. והנה הת״ח קמתמה דלחזקי׳ למה לי מחשבה כלל כיון דהוה אוכל גמור לב״נ, והלב ארי׳ מוסיף בתימה דמ״ש בנכרי דטמאה לא, כיון דאין בה איסור אבמה״ח. והוא נדחק מאד עיי״ש. ואני מוסיף בתימא דמ״ש שחיטה דהא נפסקו או נעקרו הסימנים נמי הדין כן. אולם לפע״ד נראה ברור דהא דס״ל לחזקי׳ דשחט בה שנים יצאה מכלל חיה דוקא בשחיטה הוגנת הדין כן אבל שהה ודרס ומכ״ש נחר או עקר הסימנים אינה אלא כטרפה בעלמא, ולאו דוקא אליבא דר״י קאמר כן לקמן בגמ׳ אלא חזקי׳ נמי מודה לזה, דעיקר טעמא דחזקי׳ הוא מדשרי לן לאכול אחר השחיטה מיד קודם שתצא נפשה (וכאשר ביארנו בפתיחה דהיתר זה לר״ע מוכח מקרא עיי״ש) מזה דן דשחיטה הוגנת משוה לה כאינה חיה עכ״פ, לכן אין בה משום אבמה״ח והתנא במשנתינו אשמעינן דה״ה בטמאה כששחט ישראל או בטהורה כששחט נכרי דיש בו צד שחיטה או מצד השוחט או מצד הנשחט, משווי׳ לי׳ אוכלא לטמא טו״א וממילא ה״ה שלא לחייב אאבר מה״ח ור׳ אסי מבאר לן דבעינן נמי מחשבה להאכילה כדי שתחשב אוכל לגבי טו״א, וממילא גם שלא תהא בה משום אבמה״ח. או נאמר דלה לא בעינן מחשבה כלל, דהמעשה שחותך ממנה אבר לאכלו חשובה יותר ממחשבה, אבל כל זאת רק במעשה שחיטה הוגנת ובישראל בטמאה ובנכרי בטהורה, אבל בשחסר אחת מהני תנאים אין בו אלא מעשה טרפות בעלמא, אע״ג דנפסקו שני הסימנים, וכחי׳ תחשב הן לגבי טו״א והן לגבי איסור אבמה״ח.
אבל מה דקשה על דעת חזקי׳ הוא, דכיון דגם לדידי׳ רק בשחיטה הוגנת הדין כן, ומכח גזה״כ דהתירה התורה לאכול מיד בעודה מפרכסת, מנ״ל דהדין כן גם לגבי טו״א והעמדה והערכה ולגבי הרבעה דלכל מילי חשיבא כאינה חיה, דלמא רק לגבי איסור אבמה״ח התירה התורה, ואי כדי שלא תהי׳ גזה״כ ילפינן משם דלכל מילי יצאה מכלל חיה, סכ״ס גזה״כ הוא דדוקא בשחיטה הוגנת יצאה מכלל חיה אבל בנחירה או עקירה לא אע״ג דבטבע הענין אין שום נפקותא בזה אי שחט או נחר ועקר, ועיין עוד לקמן אליבא דר׳ יוחנן בזה ודו״ק.
ע״ש ר״י אמר ישנה לאברים, לאו מתה היא. פי׳ אלא כחי׳ לכל דבריה לענין אבמה״ח וכן לענין הרבעה ולענין העמדה והערכה, אלא לענין טו״א בלבד הוה כמתה וכן שלא תציל הבלועין בתוכה באוהל המת כדלקמן. ועיין בלב ארי׳ דקמתמה למה לא תציל החיות גם מטו״א, ומ״ש מדגים ובן פקועה דאין טעונים שחיטה, ומ״מ החיות מצלת מט״א וכמש״כ התוס׳ לעיל פ״א ע״ב ד״ה הואיל, ולכן יצא לחדש בדבר החדש דהאי דמקבל טומאת אוכלין בעודה מפרכסת באמת רק מדרבנן הוא, הואיל ונראית כשחוטה, ומש״ה בנחרה אינה מקבלת טו״א דאוקמי אדאורייתא דהחיות מציל, ומסולק בזה מה שעמד בו הראב״ד ז״ל פ״ג מטו״א, אבל לחזקי׳ דס״ל דמפרכסת אינה כחיה באמת מקבל טו״א מה״ת עכד״ק עיי״ש. ואני תמה דלפי דבריו לחזקי׳ באמת אין חילוק בין שחיטה לנחירה, ובין טמאה ונכרי לטהורה וישראל וזה ודאי ליתא כמו שביארנו, והוא ז״ל לשיטתי׳ אזיל שכתב למעלה דגם לחזקי׳ אסורה מפרכסת לב״נ באיסור בעלמא כמו אבמה״ח של עוף לרמב״ם. וכל זה דוחק אחר דוחק ואחרי כל הדחוקים עדיין לא יתיישב למה נכרי בטמאה לא מהני מחשבת עצמו לאכלה להיות משווי׳ אוכלא. הא חדא שנית קשה לי על דבריו דמשמע דלא קשי׳ לי׳ על ישראל בטהורה כלום ולכן ניחא לי׳ דמדרבנן החמירו בישראל בטמאה ולנכרי בטהורה דנראה כשחיטה כשרה דמקבל טו״א מה״ת, ובאמת לפי קושייתו זה ליתא דגם בשחיטת כשרה בעודה מפרכסת תקשה מ״ש מדגים ובן פקועה דהחיות מציל מטו״א. וזה הי׳ מקום ליישב לדעת התוס׳ לעיל פ״ד ע״א ד״ה בעינן העמדה והערכה דסברו, דבשחיטה כשרה באמת אינה כחיה לא לענין הרבעה ולא לענין העמדה והערכה דבהא דהתירה התורה לאכול בחותך כזית ממנה בעודה מפרכסת, גלתה לן דהשחיטה הכשרה משווי׳ לה כמתה לגמרי וממילא לכל מילי, אבל מה יענה לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דגם בשחיטה כשרה הוה כחיה לכל דבריה כמבואר מתוך פסקיו בפ״א מהל׳ א״ב ובפ״א מאבה״ט עיי״ש. וא״כ טו״א למה תטמא מה״ת ולא נאמר דהחיות מצלת ואי משום דאין בה משום אבמה״ח, הלא גזה״כ הוא לענין זה לבד הא לשאר מילי הוה כחי׳. ולכן נראה לפע״ד דבין לחזקי׳ ובין לר״י, הא דמפרכסת הן בטהורה והן בטמאה בשחיטה כשרה ע״י ישראל דמטמא טומאת אוכלין מה״ת הוא, ואע״ג דלשאר מילי הוה כחי׳, מ״מ המעשה והמחשבה משווי׳ לי׳ אוכלא, ואין לדמות זאת לדגים ולבן פקועה, דלא נעשה מעשה להשוותו אוכל, ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דבן פקועה שהפריס עג״ק בעי שחיטה מה״ת כאשר ביארתי במקומו, דליכא מזה שום ראי׳ ודו״ק.
תוס׳ ד״ה הואיל ויוכל לגררה ולהעמידה פחות מכזית, פ״ה וכו׳ ולא הי׳ צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהי׳ אברים, דבמה״ח לא מטמא וכו׳ עכ״ל. ולפע״ד נראה דבדקדוק גדול פי׳ רש״י ז״ל דוקא חתיכות קטנות דהא לחזקי׳ קיימינן כאן דס״ל דיצאה מכלל חיה, וא״כ אין כאן לא אבמה״ח ולא במה״ח אלא נבלה, ורק בבשר מה״ח אמרינן דאינו מטמא דגם אבמה״ח לולי קרא דכי ימות מן הבהמה דמני׳ דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב דאבמה״ח מטמא כנבלה לא הוה ידעינן דאית בי׳ טומאה, אבל במפרכסת לחזקי׳ דיצאה מכלל חיה אלא דעדיין לא באת לכלל מתה כל מה דפורש ממנה ודאי גם בלא קרא כנבלה תחשב, דהא גם היא עומדת למות מיד.
ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שכ׳ לפי דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים, ומכש״כ שחט בה שנים וכו׳ לפ״ז בנכרי בטהורה ומפרכסת ואכל כזית ממנה יש בו איסור אבמה״ח ואיסור נבלה עכ״ל. ואם כדבריו כן הי׳, אז אפילו לר׳ יוחנן נמי הדין נותן דבשר מן המפרכסת כזו שכבר אית עליה איסור אכילת נבלה אלא שהחיות מציל מן הטומאה אם חתך ממנה כזית בשר קרי בי׳ כל אשר יגע בנבלתם תטמא, דהרי על האי בשר שם נבלה הוה ואין בו חיות כדי שתציל מן הטומאה, ואין זה דומה לשאר בשר מה״ח שאין בו טומאה, דהרי אין עליו שם נבלה, משא״כ על בשר זה שלוקין עליו משום נבלה. אבל דע דק״ז זצ״ל נמשך בזה אחרי מפרשי הרמב״ם אשר ביארתי בפתיחה ובסוגי׳ דמסוכנת לעיל דף ל״ז ע״א, שבמחכ״ת לא נחתו לדעת הרמב״ם כי הרמב״ם בפירוש כתב דגם לגבי איסור אכילת נבלה בעינן דוקא מתה גמורה, וכאשר מוכח כן מסוגי׳ דמסוכנת עיין בלב ארי׳ שם, אלא דדעת הרמב״ם דטרפה ונבלה חד לאו הוא וכאשר כתב פ״ד ממ״א, דמצטרפין מה״ט משום דטרפה תחלת נבלה ולא חלקן הכתוב לשנים אלא משום דאם שחט את הטרפה ולא בא הנבלות לידי גמר, מ״מ לוקין גם על הטרפה לחוד שהיא תחלת נבלות, אמור מעתה בנקה״וו ופסה״ג דתו לא מצי שחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, הרי מיד קרי נבלה ע״ש סופה, דכל דבר שסופו להיות כן בלי ספק, לכ״ע אמרינן אגמלל״מ, ואי דגם בנקה״וו בנק״ה הלא יוכל לגררה חתיכות חתיכות כמו שאמר חזקי׳ כאן עד שלא תבא לידי נבלות לעולם, הלא הרמב״ם ז״ל דחה זאת מהלכה כמו שהבאתי לעיל, וס״ל דמקרי סופה לטמא טומאה חמורה, ולא בעי הכשר, וכמש״כ למעלה דזה דבר שא״א שתחיה כל כך, אולם אם חתך כזית ממנה האי כזית ודאי יצא מן הכלל של הבהמה, דהרי האי כזית הוא בשר מה״ח ולא נבלה, אבל טרפה הוה אלא דבמה״ח וטרפה חד לאו הוא וכר״י לעיל ק״ב ע״ב, וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל, אבל בחתך אבר ממנה הרי זה טרפה וגם אבמה״ח, שהם תרי לאוי דלא סתרו אהדדו, אבל אבמה״ח ונבלה המה תרתי דסתרו וא״א לעבור על חד אבר בשני לאווין אלו, דנבלה הוא בשר מן המת, ואבר מה״ח הוא מן החי דוקא. וכל זאת לר״י דס״ל דמפרכסת לאחר שחיטת הסימני׳ עדיין היא כחי לכל דבר, אבל לחזקי׳ דמשווי׳ לה לאחר שחיטת הסימנים לאינה חי׳, ליכא בבהמה שנשחטה בפיסול, לא משום נבלה וגם לא משום טרפה, דבנבלה כתיב כי ימות וזאת גם לאיסור אכילת נבלה כן הוא, וגם טרפה אינה דטרפה לא מקרי אלא בעשה בה מעשה שסופה למות אחר זמן, אבל האי שחיטת שני סימנים עושה אותה אינה חי מיד, דהרי לדידי׳ יצאה מכלל חיה, ואין בה אלא איסור שאינה זבוחה עד שתמות לגמרי, דאז תהי׳ נבלה גמורה הן לענין אכילה והן לענין טומאה, וא״כ כל החותך כזית בשר מבהמה שנפסלה, לא הי׳ בה לאו רק איסור עשה דא״ז, וזאת מן התימא לומר כן, אבל אם נאמר דלחזקי׳ כל שיצאה מכלל חיה גם בלי שום קרא בשר הפורש ממנה נבלה ולא בשר מה״ח כמש״כ למעלה ניחא טובא, ולכן יפה כתב רש״י ז״ל דדוקא גררו לחתיכות קטנות בפחות מכזית ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים וקילורין לענים בס״ד.
גמר׳ רי״א האלל וכו׳, אר״ה והוא שכנסו, ופרש״י ז״ל דע״י שכנסו גלי דעתי׳ דלא בטליה מעיקרא, אבל נתכנס מאליו, כגון שכנסוהו תינוקות וכו׳ עכ״ל, הנה ה״ה אם כנסו גדול בכוונה אם אינו המפשט בעצמו שאין כאן גילוי דעת דלא בטליה, לא מהני להחשב בשר לטמא טומאת נבלות, כאשר מסביר לן רש״י ז״ל דמחשבה שאח״כ מהני דוקא לשווי׳ אוכלא לקבל טו״א, אבל לא לשווי׳ בשר ולהיות מטמא כנבלה, ולכן צ״ל דמה שכתב רש״י אבל נתכנס מאליו ע״י תינוקות אורחא דמלתא נקט אבל ה״ה כנסו אחר שלא הפשיט, וממילא דוקא בפלטתו סכין אבל בפלטתו חיה לא מהני תו הכנוס לשווי׳ בשר, דכאן לא שייך גילוי מלתא למפרע, אלא דלפי מה דמסיק דר״י אליבא דר׳ ישמעאל אמר למלתי׳, דס״ל דעור לא מבטל, א״כ בפלטתו חיה בלאו כינוס מטמא כנבלה ורק בפלטתו סכין בעינן כינוס משום דבטלו מדעת, וא״כ לכ״ע דהעור בעצמו בלא מחשבה מבטל הני חצאי זיתי בשר, אין לדין דר׳ יהוד׳ שום מקום, אבל הרמב״ם בפ״א מאבה״ט פסק כר״ע מ״מ פסק הא דר״י וכדמפרש ר״ה והוא שכנסו, וכתב דבין פלטתו חיה ובין פלטתו סכין מהני הכינוס לשווי׳ נמי בשר, ולדידי׳ כל שמתכנס ע״י גדול ומדעת אפילו אינו המפשיט מהני׳ וכבר השיגו הראב״ד ז״ל, ועיין בכ״מ ובלב ארי׳ מה שכתבו בזה. והעיקר דהרמב״ם ז״ל מפרש דהגמר׳ במסקנא דקאמר ור״ה דאמר כר״ע על כל השני מימרות קאי, ואע״ג דר״ע סובר דהעור מבטלן, מהני הכינוס לשווי׳ בשר לטמא טומאת נבלות, ואם נתכנס בלא מחשבה מאליו אפילו טו״א אינו מיטמא וכדאמר לעיל, והסוגי׳ מתפרש בדוחק, אבל גם לפרש״י ז״ל הסוגי׳ אין לו פירוש מרווח, וכאשר נדחקו התוס׳ בקושייתם כאשר תראה ודו״ק היטב.
פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן וכו'. עיין מה שכתבו התוס' בערכין דף י"א ע"א ד"ה מנין לבכורים ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה שם על דבריהם ע"ש:
ע"ב אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י שאני במתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבוא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות יעו"ש. והנה מה שפירש"י עד שתכלה כולה, לכאורה סגי גם אם תשאר פחות מכזית, וגם לשון חזקיה שאמר ולהעמידה על פחות מכזית משמע שתשאר פחות מכזית.
ונראה דרש"י בא ליישב מה שהקשו התוס' מכריתות כ"א דגם פחות מכזית ישנה בצירוף על זה פירש"י שיכול לעשות שתכלה כולה ולא תשאר מאומה, וע"כ מפרש רש"י ולהעמידה הכוונה על הבהמה כולה שעומדת כולה על פחות פחות מכזית.
אמנם מה שפירש"י שיכול לגוררה גירורים דקים פחותים פחותים, קשה דהרי אפילו אם יעשנה לחתיכות גדולות לית בה טומאה כלל, משום דבשר מן החי לא מטמא, וכמו שהקשו בתוס', והיא תמיה רבתי לרש"י.
ונראה דכוונת רש"י דהרי עומדת עדיין לטומאה חמורה מטעם אבר מן החי אם יחתוך בשר עם אבר שיש טומאה חמורה על הבשר מטעם טומאת האבר שגם הבשר נטמא עם האבר ביחד, לזה פירש"י דיגרור גירורים דקים היינו שגם האברים יגרור לגירורים דקים באופן שלא יהיה כזית הבשר עם האבר ביחד, והיינו לשיטת רב לעיל ק"ב דאמר דבעינן באבר משהו בשר עם הגידין ועצמות, ובין הכל צריך שיהיה כזית וכמו"ש שם התוס' ד"ה אבל.
והנה גם הראב"ד הובא בחידושי הר"ן מפרש כפירש"י, ולא חשו לזה שהקשו התוס'. ולכן נראה דע"כ צריך לומר גם כן דחשו לכזית בשביל אבר מן החי.
והנה הר"ן שם הביא מה שפירש"י ומסיים ונכון לפרש הסוגיא אלא שדבר פלא הוא, וע"כ כוונתו שפלא הוא שתהי' מפרכסת עד שיחתוך כל הבהמה עד לפחות מכזית, והיינו שמסתבר שתמות מקודם.
ומביא מה שכתב הראב"ד וז"ל, והראב"ד ז"ל תיקן הפירוש הזה ואמר דכיון שיבוא לחתוך ממנה שיעורין הרבה פחות פחות מכזית בעודה מפרכסת רואין כאילו נחתכה כולה דהא אין הבשר הזה שנגע סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ואלו פרכסה עד כזית זה אין עליה שם נבלה עכ"ל. ולכאורה אין לזה ביאור דמה שייך לומר דבהתחיל לחתוך פחות פחות מכזית הוי כאילו נחתך לגמרי, והלא אם נשארה כזית לאחר הפרכוס הרי יש כאן נבלה, ממילא היתה הבהמה עומדת להיות בטומאה חמורה.
ונראה כוונתו דכיון שכל עיקר הא דסופה לטמא טומאה חמורה היינו כיון שעומדת למות ואעפ"י שמפרכסת הרי היא כחיה, אבל עכ"פ אינו דומה לחיה ממש כיון דמיתה אתחלה בה, ומטעם זה קרינן לה שסופה לטמא טומאה חמורה, ואין זה דמיון לחיה ממש, דאעפ"י שגם סופה למות אבל כיון דטרם אתחלה הסיבה דמיתה משא"כ בהמה לאחר שחיטה דמיתה אתחלה בה, והרי היא כמתה דמה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, ותיכף לאחר שחיטה דינה סופה לטמא טומאה חמורה.
אמנם באופן זה דהתחיל לחתוך בהבשר גירורים דקים פחות פחות מכזית, וחזינן בזה דעת הבעלים אשר דעתן לעשות בה שלא תבוא לידי טומאת נבלה, אעפ"י שעמדה מלפרכס טרם שהוציא מחשבתו לפועל, אבל ע"כ לא קרינן בזה סופה לטמא טומאה חמורה, והיינו ביתר ביאור דהא דסופה לטמא טומאה חמורה הוא דבר שבכח ולא בפועל, הנה בא זה דבר שהוא בכח אעפ"י שאינו בפועל כגון זה אשר ישנן בכח להוציאה מידי טומאת נבלה, אשר בשביל זה לא קרינן לה סופה לטמא טומאה חמורה. כן נראה בביאור דברי הראב"ד ז"ל.
גמ', ומי אמר חזקיה הכי והא איתמר שחט בה שנים או רוב שנים חזקיה אמר אינה לאברים ור"נ אמר מתה היא. וקס"ד דש"ס דסבר חזקיה שכן היא בטומאת נבלות גם במפרכסת, והקשו התוס' דלפי הס"ד יש להקשות לחזקיה ממתניתין דתנן בהדיא שאינה בטומאת נבלות. ולכאורה אפשר לומר דממתניתין לא קשה דגם חזקיה סבר דלטומאת נבלות בעינן גמר מיתה רק אבר מן החי ליכא במפרכסת מטעם דאתחלה בה מיתה וקרינן לה מתה לומר שהאבר הפורש ממנה אינה כפורש מן החי. דלענין אבר מן החי בעינן חי ממש, ובמפרכסת אמרינן דכיון דעומדת למיתה כמו שהיא בלא שום פעולה אמרינן מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וליתא בזה האזהרה דאך בשר בנפשו האמור באבר מן החי. אבל מהא דאמר חזקיה דלא קרינן במפרכסת סופו לטמא טומאה חמורה קס"ד דסבר חזקיה דדנין אותה לחי ממש. וראיתי בחידושי הר"ן שהביא כן בשם הרמב"ן ז"ל, ועל זה משני הש"ס דיצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באת. והיינו דלענין אבר מן החי לא קרינן לה חיה, ולגבי סופה לטמא טומאה חמורה דבעינן נבלה ממש שהוא מיתה בפועל טרם באת לזה.
והנה לפי"ז דחזקיה סבר דליתא משום אבר מן החי במפרכסת, א"כ לא בעינן לומר שיחתוך לגירורים דקים לפי מה שפירשנו בפירוש רש"י מטעם דלא ליתי בשר עם אבר שהוא בכזית מטעם חששא דאבר מן החי, וע"כ צריך לומר דרש"י פירש כן טרם שהביא הש"ס הא דחזקיה שאינה לאברים.
ויש לעיין הא דממעט חזקיה מאבר מן החי אם ממעט גם מבשר מן החי, או דלמא דשאני אבר מן החי דבעינן בשר בנפשו שהכוונה דבעינן חי ממש וכמו שכתב הרמב"ן. אבל בשר מן החי דנלמד מן ובשר בשדה טרפה שפיר יש לומר דאסור.
ואם אמרינן דבשר מן החי איכא בזה יש ליישב מה שקשה טובא דלפי"ז אמאי צריך מחשבה דהלא כל עיקר דצריך מחשבה מפני האיסור דאבמה"ח דאסור לבן נח, וכיון דליכא משום אבמה"ח אמאי צריך מחשבה. עי' בתו"ח שהקשה בזה, אבל אם אמרינן דאיכא משום בשר מן החי דבזה מודה חזקיה להכי צריך מחשבה.
גמ', אמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כוותי' וכו'.
אמנם נראה להוכיח כוותי' דחזקיה מהא דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה בפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ומפרש התרגום לא תיכלון כל דמקלקלא בנכסא לגיור ערל דבקירויכון תתנונה יעו"ש. הרי חזינן דמפרש דהשחיטה דמתקלקלא כגון פגימת הסכין וכדומה הרי היא אינה נידונית כמתה ולית בה משום אבר מן החי, דאל"כ הרי בשחיטת הסימנים האברים הפנימים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, והוי אבר מן החי, והיאך אמרה תורה לתת לגר תושב או לנכרי, וע"כ דסבר האי תנא דתיכף כשנשחטו הסימנים דנין אותה כמתה לדין אבר מן החי, והיינו דלדין אבר מן החי בעינן חי ממש מטעם דכתיב בשר בנפשו דמשמעותו חי ממש, אבל מזה יש להוכיח דגם בשר מן החי ליכא, דאל"כ הרי בהאברים הפנימים יש בשר כמו הריאה והכבד, אבל עכ"פ יש מזה ראיה לחזקיה. אמנם לפי"ז תקשה אם גם בשר מותר למה בעינן מחשבה, והדרא הקושיא לדוכתי'.
ובספר לב אריה כתב דגם לחזקיה רק איסור אבר מן החי אין בזה אבל איסורא איכא גם לבן נח ודמיא לאבר מן החי של עוף דכתב הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר עליו וכתב הכס"מ שעכ"פ אסורה עליו מדאורייתא. וה"נ לחזקיה במפרכסת כיון דעכ"פ לא מתה עדיין יש בזה איסורא לבן נח, עכת"ד יעו"ש. אמנם נראה דשאני התם כיון דהוי אבמה"ח לדידן להכי יש מקום לומר דלב"נ עכ"פ אסור. משא"כ לחזקיה דסבר במפרכסת דליכא משום אבר מן החי לדידן וגם איסורא ליכא, אין סברא לומר דחמור לב"נ דאיכא איסורא, ועוד כיון דסבר דמפרכסת כמתה אין סברא לומר דאיכא איסורא לב"נ.
לכן נראה כמו שכתבנו דחזקיה מודה דאיכא איסורא משום בשר מן החי, והא דהוכחנו מהתרגום דליכא גם משום בשר מן החי מדשרא התורה ליתן לגר תושב ולנכרי, יש לומר דסבר התרגום דמיתה אין עושה ניפול באברים המדולדלים. והיינו דגם לאחר שחיטה עדיין האברים שבפנים יש להם עדיין חיבור בהבהמה, ודינם כאברים המדולדלים, והתרגום סובר דהמיתה אינה עושה ניפול, ממילא חלה המיתה גם על האברים שבפנים, ונעשים נבלה וליתא בהו דין אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, ומטעם זה אין להביא ראיה מהתרגום לחזקיה, וחזקיה סבר דאף דליתא משום אבר מן החי, אבל איכא בזה משום בשר מן החי ואסור לב"נ, ומטעם זה צריך מחשבה להאכילה לנכרי וכמוש"נ.
שם ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות, אבר הפורש ממנה כפורש מן החי, ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבן נח, ואיתא בברייתא שם דבשחיטת ישראל בבהמה טהורה מותר במפרכסת בין לישראל ובין לב"נ, ופירש"י מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ויש לעיין האיך הדין בישראל ששחט בהמה טהורה טריפה אם יש איסור לב"נ במפרכסת, והכא לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי. כיון דלישראל אסור משום טרפה, אפשר דאיכא איסור אבר מן החי לב"נ, או דלמא כיון דעכ"פ שחיטה מטהרת משום נבלה מהני גם כן לסלק איסור אבר מן החי לב"נ. ונראה דכיון דקיי"ל דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה ואם אמרינן דשחיטת טרפה איננה מתרת אבר מן החי, א"כ הרי כל האברים הם בטומאתן, ומי מטהר אותם, הלא המיתה בודאי אינה מטהרת, וא"כ איכא טומאת נבלה על הבהמה כולה, ומזה מוכח דכיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה ע"כ מטהרת את האבר מן החי מטומאה, והיינו דהשחיטה מסלקת את האיסור אבר מן החי.
עוד בזה דטומאת אבמה"ח הוא ג"כ טומאת נבלה והיינו דלאחר שפירש מהחיות של הבע"ח הרי הוא מת וטומאתו הוא טומאת נבלה וכמו שכתב הרב ר' חיים בתוס' זבחים ס"ט ד"ה אי טרפה חיה, ומפרש שם אי טרפה אינה חיה ומיירי בתלש ממנה דבר חי ואכלו הרי הוא בכלל נבלה דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא אעפ"י שהבהמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה יעו"ש.
ובזה יש לפרש הא דאיתא בתוספתא חולין פר"ז אבר מן החי חייב משום נבלה, ולכאורה תמוה אם מיתה עושה ניפול הרי הוא אבר מן החי ולא נבלה, עי' במפרשים. אבל נראה דהפירוש דאבר מן החי עצמו הוא נבלה ממש, ואם התרו בו משום נבלה הוי התראה מעליא, ונפק"מ גם לזה דשחיטת טריפה המטהרת משום נבלה גם אבמה"ח ניתר וטהור הוא.
והנה השואל בשו"ת רע"א ז"ל סימן קס"ה סבר דבמקום דלא שייך מי איכא מידי דהיינו באופן שבלא"ה אסור דאז איכא במפרכסת משום אבר מן החי לב"נ, ומרן השיב לו דדוקא במקום דליכא תורת שחיטה איתא להאי דינא אבל במקום דאיכא תורת שחיטה ליכא משום אבר מן החי לב"נ, ומביא שכן כתב הגאון תו"ח בחולין כ' ולזה הסכים התבוא"ש בסימן כ"ז ושכן משמע מלשון הרשב"א יעו"ש. ולפי מה שביארנו הדבר מוכרח מזה עצמו הא דשחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה, בזה עצמו מטהרת מידי איסור וטומאה של אבר מן החי.
ועוד מוכח מהא דתניא לעיל ע"ג אמר להו אם טיהרה שחיטה טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה יעו"ש. הרי חזינן דהשחיטה דהטריפה מטהרת את האבר המדולדל מטומאת אבר מן החי, וא"כ פשיטא דהאברים שאינן מדולדלין ומחוברין ממש לה שניתרים בשחיטה, ואפילו רב דסבר באבר המדולדל שמטמא במשא כדאיתא לעיל ע"ו ע"ב, בהא דשלחו מתם הלכתא כוותי' דרב ואבר עצמו מטמא במשא מטעם דשחיטה עושה ניפול כדפירש רש"י, אבל כ"ז באבר המדולדל, אבל בהאברים שהם הבהמה עצמה לכו"ע השחיטה שלה מתרת שלא תהי' עוד משום אבר מן החי לא לאיסור ולא לטומאה.
גמ', בעא מיניה רבי זירא מרב ששת מה שתציל על הבלועין שבתוכה אמר לו מטמאה טו"א ומצלת, א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי אינה מצלת על הבלועים שבתוכה דהא מטמא טו"א. ויש לעיין מה ראה אביי להכריע כיון דיש מקום לומר דמצלת מטעם דאינה מטמאה טומאת נבלות כמו שאמר רב ששת.
ונראה דסבר אביי דענין הצלה על הבלועין דהיינו טומאה בלועה המצלת מן הטומאה הוא ענין חציצה וכל דבר שהוא חוצץ בפני הטומאה בעינן שלא יהיה ראוי לקבל טומאה. כמו שאיתא ב"ב י"ט ע"ב דהא דרקיק בחלון שאינו חוצץ בפני הטומאה מפני שהוא ראוי לקבל טומאה ולהכי בבלועה מציל מפני הטומאה מפני שבע"ח אינם בקבולי טומאה, ואעפ"י שגם בבלועה באדם מציל מפני הטומאה אעפ"י שמקבל טומאה. נראה דבאמת אדם אינו בקבולי טומאה, אלא דיני טומאה יש בו, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. ולפי"ז סבר אביי כיון דמפרכסת בת קבלת טומאת אוכלין להכי ליתא בהצלה על הבלועין, והא דלא נחית לזה רב ששת נראה דפליגי אם צריך מחשבה כמו שסבר רבי אסי, והיינו דאם צריך מחשבה לעשותו אוכלין, ולהכי כל זמן שלא חשב לאוכל אינו עומד במדרגה זו להיות בת קבלת טומאה, להכי סבר כיון דאינה בטומאת נבלה ולאוכל לא חשב עדיין ואינה בקבלת טומאה עתה, ואפשר ג"כ דסבר כיון דבאמת לאו אוכל הוא בלא מחשבה להכי גם במחשבה לא חשיב אוכל ממש שיהי' נקרא בר מקבל טומאה להכי סבר דעדיין קודם שנעשה נבלה מציל בפני הטומאה, אבל אביי סבר דלא בעי מחשבה, לאכילה ואוכל הוא גם בלא מחשבה להכי אינו מציל בפני הטומאה מפני שאינו חוצץ.
ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפוסק בפר"כ מטו"מ ה"ג דאינו מציל על הבלועין. וקשה לכאורה הלא משמע בסוגיא דפליגי רב ששת ואביי, ומה ראה להכריע כאביי, אבל לפי מה שכתבנו הוי הרמב"ם לשיטתו דסבר בהאי דינא דלא בעי מחשבה לאכילה, וא"כ הוי אוכל גמור בלא מחשבה, ולהכי פשיטא שאינו מציל על הבלועין, וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב מפני שהיא כמתה, והכוונה שהוא אוכל, ולא כתב בהדיא אוכל מפני שאסורה באכילה לישראל.
אבל יש לעיין לפי"ז הא דמסיים אביי והרובעה חייב מפני דאינה מטמאה טומאת נבלה. וקשה כיון דסבר אביי שאוכל ממש הוא, וא"כ מדוע חייב הרובעה מיתה, וע"כ צ"ל דשאני גבי רביעה דלא גרע מרובע את הטריפה דחייב, כדאיתא בסנהדרין ע"ח אמר רבא הרובע את הטריפה חייב, ופירש"י מטעם דאיכא הנאה, ומשמע טריפה אפילו אם קרוב למיתה ממש, וכן איתא שם בסוגיא דלא הוי כמשמש מת דשאני משמש מת דליתא הנאה והא אית ליה הנאה, וכיון דכל עיקר החיוב הוא משום הנאה, ולהכי כל זמן שלא נעשית נבלה אית ליה הנאה וחייב. וכן פסק הרמב"ם בפר"א מא"ב הי"ב אפילו שחט בה שנים או רוב שנים חייב הרובע, ומבואר שם דאפילו ישראל בטהורה כן הדין.
והנה לפי"ז ברובע בן פקועה חייב כיון דהוא משום הנאה, וכן איתא לעיל ע"ד ע"ב אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובע וחורש בו. אמנם הרמב"ם השמיט זה, ואפשר שסמך על מה שכתב דאף בשחט בו שנים או רוב שנים, ממילא גם ב"פ בכלל.
אמנם ברבינו גרשום כתב רובעו וחורש בו כתב דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה, וחורש בו דאינו חשוב בהמה וב"פ אינו חשוב שור, יעו"ש. מבואר דמפרש הסוגיא דאינו חייב ארביעה, וזה תמוה, אבל נראה דמפרש רובע היינו להרבעה דכלאים במין שאינו מינו. ומפרש ע"כ דהא אמר ר"א לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה, היינו דמלבד אכילה אמרו בזה ג"כ לענין רביעה וחרישה דגם כן תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן.
והנה כיוצא בזה כתב הרשב"א הובא בשיט"מ ב"ק מ"א וז"ל, והרשב"א ז"ל כתב וז"ל, תירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא כי כתיבא אבן פקועה וכו' אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד, וכשב ועז כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו כל דהוא איקרי שה, יעו"ש. הרי שיטת הרשב"א דב"פ לא איקרי שור, וזהו כשיטת הרבינו גרשום. רק זה יש לעיין מה שכתב דשה אפילו כל דהוא, וגם בן פקועה בכלל, לכאורה הלא כשב הוא שה ושה הוא כשב וכיון דכתיב גבי כשב כי יולד דרק בלידה נקרא כשב, וע"כ כן גם שה בעינן כי יולד. ואפשר שכוונתו דמדמשני נקרא וכתבה הכא כשב, ולגבי פדיון פטר חמור כתבה תורה שה בא לרמז על שה כל דהוא הנקרא שה, משא"כ שור דלא נקרא שור רק אם בא על ידי לידה, וצ"ע.
והנה רש"י פירש הא דאמר אביי אינה מצלת וכו' לחומרא והקשו בתוס' ותימה אי ספיקא הוי אמאי חייב הרובע עכ"ל יעו"ש. ויש לעיין הלא שפיר מתפרשין פירש"י דבאמת מצד הדין הרובע חייב, והא דאינו מציל על הבלועין כיון שאנו דנין המפרכסת לחיה לחייב את הרובע, הוא דחומרא מדרבנן שגזרו שלא להציל על הבלועין דהרי יש כח ביד חכמים להחמיר, ואפשר שסברי התוס' דאין להחמיר במקום דהחומרא סותרת הדין והוי כמו תרתי דסתרי ואין לגזור טומאה באופן זה.
שם, רבי יהודה אומר האלל וכו' אמר רב הונא והוא שכנסו, ופירש"י דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כגון שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל וכו', יעו"ש. ואמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן על גבי העור העור מבטלן. והנה הני שתי מימרות דרב הונא לכאורה סתרן אהדדי, דהלא מעיקרא אמר דכינוס מהני ולא מהני ביטול דהעור, והנה בזה שאמר דהעור מבטלן ע"כ מיירי דגם כינוס לא מהני דבלא כינוס פשיטא דהלא ר' יהודה אמר גם כן אלל המכונס משמע דבלא כינוס לכו"ע בטל אגב העור. וכן כתבו התוס' לקמן ד"ה דאמר, וא"כ דברי רב הונא סתרן אהדדי, דמעיקרא אמר דכינוס מהני, והכא אמר דהעור מבטלן, ולא מהני גם כינוס.
והש"ס פריך אליבא דמאן ומסיק דאמר אליבא דר' ישמעאל דסבר דעור לא מבטל. אמנם זהו באופן שפלטתו חיה, אבל בפלטתו סכין מודה, וזהו חידושא דרב הונא דשני חצאי זיתים שישנן על גבי העור בפלטתו סכין דהעור מבטלן, ולא מהני כינוס גם כן. ולפי"ז הא דאמר רב הונא מעיקרא אליבא דר' יהודה דכינוס מהני זהו אליבא דר' ישמעאל ובאופן שפלטתו חיה.
ובמסקנא מסיק הש"ס דר' ישמעאל סבר דגם בפלטתו סכין העור אינו מבטל, ורב הונא סבר כר"ע ומחדש ר"ה דאפילו בפלטתו חיה העור מבטלו, יעו"ש.
ולפי"ז ע"כ הא דאמר רב הונא אליבא דר' יהודה והוא שכנסו, דכינוס מהני ע"כ הוא אליבא דר' ישמעאל דאליבא דר"ע לא מהני כינוס אחר הביטול דהעור, ולר' ישמעאל אין הבדל בין פלטתו סכין לפלטתו חיה העור אינו מבטל וממילא מהני כינוס. נמצא לפי"ז דהא דאמר רב הונא והוא שכנסו זהו שלא אליבא דהלכתא ורב הונא לא סבר כן אלא סבר כר"ע דהעור מבטל, ואחרי הביטול לא מהני כינוס, וכמו שכתבו התוס' והחידושי הר"ן, וכמו שאמר אח"כ דשני חצאי זיתים ע"ג העור העור מבטלן. והא דאמר מעיקרא והוא שכנסו הוא רק אליבא דר' יהודה שהוא אליבא דר' ישמעאל, אבל לדינא סבר רב הונא כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו, זהו תוכן הסוגיא.
והנה לפי"ז ע"כ אין הלכה כר' יהודה מטעם דכיון דע"כ שיטתו כר' ישמעאל כיון שר"ע חולק עליו והלכה כר"ע וגם רב הונא בעצמו לא סבר כר' יהודה. והרמב"ם בפיה"מ כתב בהדיא ואין הלכה כר' יהודה.
ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם בספר הי"ד בפר"א מאבות הטומאה ה"ח כתב וז"ל, האלל בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית ואם כנסו והיה בו כזית מטמא עכ"ל. וזהו כר' יהודה דמתניתין וכר' ישמעאל וזה תמוה טובא, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה יעו"ש. ועוד תמוה שסותר דברי עצמו בזה שפסק שם בהי"ב עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינו מטמאין לא במגע ולא במשא, וזהו דינא דרב הונא שאמר כן אליבא דר"ע, והכס"מ העיר בזה שם. ולפלא שלא העיר דהרמב"ם בפיה"מ כתב בהדיא דאין הלכה כר' יהודה, ומרן רוצה לומר דשאני אם הבשר על גבי העור, או שנטל מעל העור, ובזה מיירי הרמב"ם הכא יעו"ש. אבל אין זה במשמעות דברי הרמב"ם וגם אינו מבואר שם בסוגיא חילוק זה.
אמנם נראה לומר דדין זה דרמב"ם שכתב ואם כנסו והי' בו כזית מטמא, הביאור שכנסו תיכף בשעת הפשט, ולא היה מעולם אף שעה אחת שעת ביטול בכדי שהעור מבטלו, וזהו ההבדל שבין דינא דרב הונא אליבא דר' יהודה וגם דינא דר' ישמעאל דהם מיירי באופן שמעיקרא לא כנסו וגם לא גילה דעת לכנסן אלא אח"כ כנסן דבזה סבר ר' ישמעאל ור' יהודה סבר כוותי' דהעור לא ביטלן באופן שכנס אח"כ דבזה מורה שגילה דעתו דלא בטליה מעיקרא כדפירש"י. ומטעם זה כיון שהעור לא ביטלן וגם הוא מגלה דעת שהוא לא ביטלן, זהו דעתם של ר' ישמעאל ור' יהודה כמו שמפרש רב הונא. אמנם הרמב"ם מה שכתב ואם כנסו הכוונה שכנס החצאין תיכף בהפשטו את העור ולא נתן שעות להעור לבטל את החצאין, בזה כו"ע סברי דהוי צירוף חשוב, זהו מה שנראה לדעתי בביאור דברי הרמב"ם.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שסופה לטמא טומאה חמורה. אדם ובגדים אם יאכלנה הילכך אינה צריכה הכשר דילפינן מזרעים וטעמא דמחשבה משום דסתמא לאו לאכילה קיימא ובכפרים קיימינן שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים תנן (עוקצים פ''ג משנה ג) דאין צריכין מחשבה דסתמא לאכילת עובדי כוכבים עומדת: אמר חזקיה. שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות אבל נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה: ומי אמר חזקיה הכי. אלמא סבירא ליה לחזקיה הא דתנן דאין טומאת נבלות במפרכסת: שחט בה. בטמאה: אינה לאברים. אין בן נח מוזהר עליה משום אבר מן החי וכ''ש בטהורה דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ואפילו רבי יוחנן מודי בה בטהורה: א''ל. מודה חזקיה דאינה מטמאה כנבילה ואע''פ שמותרת לבני נח דיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת ובטומאת נבלות כתיב וכי ימות: דתני רב אושעיא כוותיה. דאסורה לבני נח: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל שחטה שחיטה מעלייתא וחישב עליה להאכילה לעובד כוכבים כדפרישית לעיל: כפורש מן החי. ומטמא מיד כאבר מן הנבלה דאמרי' בהאי פירקא (לקמן דף קכח:) אבר מן החי מטמא כנבלה: ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי. אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לבני נח: אפילו לאחר שתצא נפשה. הואיל ונחתך מחיים והיינו כר' יוחנן: שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלין. דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: מטמאה טומאת אוכלין. הואיל ויש היתר אכילה בדוגמתה אם שחטה ישראל השתא נמי מהניא לה הך מחשבת עובד כוכבים לצורך ישראל לשוייה אוכל: במקום שאין עושה אותה טרפה. כגון חצי קנה: שחט ישראל. וגמר עובד כוכבים הואיל וגמרו ביד עובד כוכבים טרפה: יפה יפה. יותר מבשר אחר מפני שלא הספיק דמו לצאת וכשחותכו נבלע בתוכה לפי שכשהבהמה מוציאה נשמה היא מתאנחת ומוציא דמה יפה: וממתין לה עד שתצא נפשה. כדתניא בארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכלו על הדם ואסמכתא דרבנן בעלמא היא: אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו. דהואיל ומותר לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בה היתר לישראל ולעובד כוכבים נמי לא משתריא דחיה היא: מסייע ליה לרב אידי. הא דקתני שאף העובד כוכבים מותר בו: שיבריא. בשר זה טוב לרפואה: בעי רבי אלעזר. מתניתין דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה דטעמא דמשוינן לה אוכלא משום שחיטה היא דהא נחרה אין בה טומאה: שהה בה או דרס מהו. מי הוי כנחירה ולא מטמאה: כבהמה טהורה. כאילו מטהרה לאכילה: למאי. הלכתא קא דייק כולי האי הכשר שחיטה בטהורה: מהו שתציל על הבלועין שבתוכה. ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה ומפרכסת ובלעה כלים בחייה והרי היא באהל המת מהו שתציל עליהן כדאמרן בבהמה המקשה (לעיל דף עא:) בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת לא נטמאה הכא מאי כיון דאינה מטמאה טומאת נבלות חיה היא או דילמא כיון דמטמאה טומאת אוכלין אינה מצלת דלאו בלוע הוא ובישראל בטהורה לא מיבעי לן דודאי אינה מצלת הואיל ואף באכילה מותרת ועובד כוכבים בטמאה פשיטא לן דמצלת הואיל ואין בה טומאה של כלום אלמא חיה היא: א''ל מטמאה טומאת אוכלין. אלמא מתה היא: ומצלת. בתמיה: אמר אביי אינה מצלת כו'. לחומרא: חייב. מיתה במזיד וחטאת בשוגג: והוא שכנסו. דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשויה אוכלא דאפילו עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך אבל לשויה בשר לא:
הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית. פ''ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית בעודה מפרכסת ולא היה צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהיו אברים דבשר מן החי לא מטמא כדאמר לקמן בפרקין (דף קכח:) ועל הנבלה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על (טומאה) פחות מכזית: ולהעמידה על מידה על פחות מכזית. וא''ת השתא נמי סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאילו מצטרף ליה עם חצי זית אחר מטמא כדאמר פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) וי''ל דהתם בנבלה שמתה לגמרי מהני צירוף אבל הכא הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה אחר שתמות שיצרפנה לכזית לא אמרי': ומי אמר חזקיה הכי. דחזקיה אחזקיה ניחא ליה לאקשויי אע''ג דהוי מצי לאקשויי בלאו הכי ממתניתין דקתני אבל לא טומאת נבילות אחזקיה דאמר מתה היא: נחרה אין בה טומאה של כלום. היינו נמי אין מטמאה טומאת אוכלין דקתני גבי שחט בה סימן אחד אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה והתם פשוט דאין בה טומאה כלל כיון דלא עבד כלל דרך שחיטה: ועובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל. רבותא נקט דאפי' לישראל דבשחיטה תליא מילתא אבר הפורש ממנה כפורש מן החי: אביי אמר אינה מצלת כו'. וטעמא משום דכי חיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב ומ''מ מטמא טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא ובקונט' פירש משום דלחומרא ותימה אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב: