דף קכה - א
וקולית המוקדשין, עצם מקרבנות שנעשו פיגול או נותר. שגזרו חכמים עליהם שיטמאו את הידים כדי שהכהנים לא יפגלו את הקרבן במזיד [מתוך כוונה להפסיד לבעלים], ולא יותירו מהקרבן מתוך עצלות. והגזירה היתה בין על הבשר ובין על העצמות ששימשו את הבשר.
הנוגע בהן, בין כאשר העצמות סתומים ואי אפשר ליגע במוח שבתוכם, בין כאשר הם נקובים ואפשר לנגוע גם במוח - הרי הוא טמא.
כי עצם המת בשיעור כשעורה מטמאת במגע ובמשא, אף בלא המוח שבתוכה, וכן עצמות הקרבנות שנפסלו הם עצמם מטמאים, ולכן אין הבדל אם אפשר ליגע במוח או לא.
קולית נבלה וקולית השרץ - שהעצמות בפני עצמם אינם מטמאים, ומכל מקום כאשר יש בתוכם מוח יש להם שני סיבות לטמאות, האחד, מחמת שהעצמות נחשבות "שומר" למוח, והשומר מוציא את הטומאה, והשני, שאם נשא אותם, הרי הוא נשא גם את המוח שבתוכם, ונבלה מטמאת במשא -
הרי הנוגע בהם כשהם סתומים - טהורים, ואינם מטמאים לא מחמת דין שומר ולא מחמת משא, לפי שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא כלל, [מה שאין כן בקולית המת וקולית המוקדשין שאף שאי אפשר ליגוע במוח, מכל מקום העצמות בפני עצמם מטמאים].
אך אם העצמות נקובים אפילו כל שהוא, שמעתה אפשר ליגוע במוח על ידי שיכניס דרך הנקב שערה של אדם [והאדם נטמא בכך] - מטמא במגע, ואף אם נגע בעצם הוא נטמא משום שהעצם נחשבת שומר למוח.
הטעם שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא מדין שומר יתבאר בגמרא, דילפינן מהפסוק "הנוגע - יטמא" [147],
ומנין שאם אי אפשר ליגוע בו אינו מטמא אף במשא, אף על פי שנשא את המוח שבעצם?
תלמוד לומר "הנוגע" - "והנושא". ודרשינן: את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא. אבל אם לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.
גמרא:
קתני במתניתין: קולית המת, הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ומשמע נוגע - אין. שרק אם נגע בקולית הוא נטמא. אבל מאהיל על הקולית - לא נטמא. שהרי עצם אינו מטמא באהל, ומחמת המוח שבתוכה אינו נטמא [148].
והוינן בה: היכי דמי?
אי דאיכא כזית בשר על הקולית, אם כן באהל נמי ליטמא [149]?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא עליו כזית בשר.
תו הוינן: ואי דאיכא כזית מוח מבפנים, בתוך הקולית, הרי הטומאה של המוח בוקעת דרך העצם ועולה למעלה. כי העצם אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכו לפי שאין בו חלל טפח, ואם כן - באהל נמי ליטמא!? שהמאהיל על הקולית יהא טמא כיון שהאהיל על המוח שבתוכו [150]?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דליכא כזית מוח בפנים.
ואכתי הוינן: ואי קסבר תנא דמתניתין שמוח שמבפנים מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, והיינו, שבאדם חי אם נתקלף הבשר שעל העצם הרי המוח שמבפנים מרפא אותו, שעל ידו גדל הבשר מלמעלה, אם כן, כל עצם חלול, ואפילו אין עליו בשר - אבר מעליא הוא! שכל מצב שאילו היה האדם חי, הוא היה חוזר להיות שלם, גם עכשיו זה נחשב לאבר שלם [151].
ואם כן תיקשי, באהל נמי ליטמא!? שהרי אבר שלם מן המת מטמא באהל.
ומשנינן: אמר רב יהודה בריה דרב חייא: זאת אומרת, דסבר תנא דמתניתין, שמוח בפנים - אינו מעלה ארוכה מבחוץ. ולכן העצם שאין עליו בשר לא נחשב לאבר, כיון שאילו היה האדם חי לא היה הבשר חוזר לגדול.
ומקשינן: במאי אוקימתא למתניתין, בדליכא כזית מוח בתוך העצם. אי הכי, במוקדשין - אמאי מטמא הקולית? והרי לא גזרו טומאה על עצמות אלא באותם ששימשו את הנותר, דהיינו, שהיה בתוכם כזית מוח [שזהו השיעור בנותר], ואילו עצמות שאין בתוכם כזית נותר אינם מטמאים במוקדשים? ותו מקשינן: הא דקתני במתניתין שקולית נבלה וקולית השרץ מטמאים כשהם נקובים, תיקשי, כי ניקבו - אמאי מטמאו? והרי אין בתוכם כזית מוח, ואילו העצמות של נבלה ושרץ אינם מטמאים!?
ומתרצינן: הא לא קשיא!
רישא דקולית המת מיירי דליכא כזית מוח מבפנים, והטומאה היא מחמת העצמות.
סיפא, דקולית של מוקדשין נבלה ושרץ, מיירי דאיכא כזית מוח מבפנים.
ומקשינן: אי הכי, דמוקמת לרישא בדליכא כזית וסיפא דאיכא כזית, תיקשי - מאי קמשמע לן מתניתין? והרי כבר ידענו שעצם מת מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכזית בשר נבלה מטמא במגע ובמשא.
ומשנינן: מילי מילי קמשמע לן! ובכל דבר יש בו חידוש -
רישא קולית המת קמשמע לן: דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ! שלכן אינו מטמא באהל.
קולית המוקדשין קמשמע לן: דשימוש נותר מילתא היא! שלא רק בשר הנותר עצמו מטמא, אלא גם העצמות ששימשו את הנותר, [דהיינו שיש בהם מוח שהוא נותר] מטמאים. ולכן אפילו אם נגע בעצמות סתומים, שאי אפשר ליגע במוח שמבפנים, הרי הוא נטמא.
דאמר רב מרי בר אבוה אמר רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו את הנותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשה העצם בסיס [מושב] לדבר האסור [לבשר פיגול ונותר] [152].
קולית נבלה קמשמע לן: דאף על גב דאיכא כזית מוח במפנים, הרי רק אם ניקבה הקולית - אין, רק אז היא מטמאה, אבל לא ניקבה - לא מטמאה, שאפילו דין שומר אין על העצם, הואיל ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.
אביי אמר: לעולם סבר תנא דמתניתין דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, ולא תיקשי דאם כן תטמא קולית המת באהל משום אבר? דהכא במאי עסקינן: בששפה. שניסר את העצם, ששוב אינה מעלה ארוכה, ולכן בטל ממנה שם אבר, וכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: קולית ששפה לארכה, טמאה משום אבר, שעדיין היא מעלה ארוכה, כיון שניסר אותה לאורכה הוא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסרה, ומחמת מקום זה העצם מעלה ארוכה. אבל אם ניסר אותה לרחבה סביב סביב, ולא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסר אותה, אינה יכולה להעלות ארוכה, והרי היא טהורה.
וסימנך - דיקלא! שכמו כן בדקל, אם נוטלים ממנו רצועה לרוחבו מסביב לדקל, הוא מתייבש, לפי שאין השרף יכול לעלות לדקל, ואם נוטלים ממנו רצועה לאורכו, עדיין השרף יכול לעלות במקום שלא ניטל, והוא מעלה ארוכה.
[אביי בא ליישב רק את הקושיא מדוע לא יחשב אבר מחמת שמעלה ארוכה, דכיון שהוא ניסר את העצם שוב אינו מעלה ארוכה. אך עדיין צריך לומר דמיירי במשנה באופן שאין כזית בשר מבחוץ, ואין כזית במוח, ואין הרישא דומה לסיפא, ומילי מילי קא משמע לן כדלעיל. אך רבי יוחנן דלהלן בא ליישב את כל הקושיות].
ורבי יוחנן אמר: לעולם רישא דקולית המת מיירי באופן דאיכא כזית מוח מבפנים [כמו בסיפא], וכן יתכן דסבר האי תנא מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית מטמאת באהל מחמת המוח או מחמת דין אבר, ומאי דמקשינן מדוע נקט התנא "נוגע" דמשמע שאינו מטמא באהל -
מאי "נוגע" דקתני בקולית המת? - מאהיל! שאף הוא נקרא "נוגע" בפי התנא דמתניתין.
ומקשינן: ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והקולית נחשבת לאבר שלם, אם כן קולית נבלה וקולית השרץ, כי לא ניקבו אמאי טהורים? שהרי העצם בעצמו מטמא מדין אבר [שגם בנבלה ושרץ מטמא האבר כשלעצמו], ומה איכפת לן שהעצם סתום ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.
ומתרצינן: אמר רבי בנימין בר גידל אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן: כגון דאיכא בתוך הקולית כזית מוח המתקשקש [153], שהמוח התייבש והוא מקיש על הדפנות, ששוב אינו מעלה ארוכה לבשר שבחוץ, וממילא אין על העצם שם אבר.
הלכך גבי מת מטמא הקולית באהל, לא מדין אבר שהרי אינו מעלה ארוכה, אלא מצד הכזית מוח שבפנים, [שאף על פי שהוא יבש עדיין הוא מטמא באהל]. ואפילו אם הקולית סתומה אמרינן דהטומאה של המוח בוקעת ועולה. [והוא הדין בקולית המוקדשין שהנוגע בה אפילו כשהיא סתומה, טמא, כי העצם עצמו מטמא מאחר ששימש את הנותר שבפנים].
אבל גבי נבלה [ושרץ], מאחר שהקולית אינו מטמא משום אבר, כיון דמתקשקש הוא, וכל הטומאה אינה אלא בגלל המוח שבפנים, הלכך, אי ניקבה הקולית שיכול ליגע במוח אין! הרי היא מטמאה במגע, אי לא ניקבה, לא.
אמר רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא שמאהיל נקרא נוגע, וכדברי רבי יוחנן שאמר כן בדעת תנא דמתניתין.
דתנן במסכת אהלות: הנוגע בכחצי זית בשר מן המת ביד אחת, ובאותו זמן הוא מאהיל בידו השניה על חצי זית אחר, או שהיה באותו זמן חצי זית מאהיל עליו, שהניח את ידו תחת בשר המת, הרי הוא טמא. לפי ששני חצאי הזית מצטרפים, [ודלא כרבי דוסא בן הרכינס דלעיל שאין נוגע וחוזר ונוגע].
ומסיק רבי אבין לראייתו: אי אמרת בשלמא שמאהיל ונוגע חד שמא הוא, משום הכי מצטרף הני שני חצאי זיתים לשיעור כזית. אלא אי אמרת תרי שמי נינהו מי מצטרף!?
והתנן בסיפא דמתניתין שם: זה הכלל: כל שהוא משם אחד של טומאה, כגון שנגע בשני חצאי זיתים, או נשא אותם, או האהיל עליהם, מצטרף שני החצאים לכזית אחד וטמא.
וכל שהוא משני שמות, כגון שנגע בחצי זית ונשא חצי זית, אינו מצטרף, וטהור.
ואי חזינן דנוגע ומאהיל מצטרפים לשיעור כזית, מוכח דחד שמא הוא, וכדרבי יוחנן.
ומקשינן: אלא מאי מוכח, דמאהיל ונוגע חד שמא הוא, ולכן הם מצטרפים. אי הכי, אימא סיפא דמתניתין דאהלות שם:
הערות
[147] בגמרא לעיל קיח ב מבואר שקולית המת נחשבת לשומר גם בצד השני שאין שם מוח, לפי שאם תפתח העצם בצד השני המוח יתקלקל, ולכן אם הכניס לבית את הצד השני של העצם, הרי הקולית מכניסה את הטומאה לבית, וכל הבית מטמא באהל. והקשה בתוספות רעק"א מדוע העצם מטמא את הבית, הרי אי אפשר ליגוע במוח שבתוכו, וכל שאי אפשר ליגוע בבשר אין בו דין שומר? ותירץ, דבגמרא מבואר שגם מאהיל נחשב לנגיעה, ולכן אף שהמוח אינו ראוי לנגיעה מכל מקום הוא ראוי לאהל, שאם יאהיל מעל המוח טומאה בוקעת ועולה, ולכן זה נחשב שהמוח ראוי לטומאות במגע. אך הרש"ש תירץ באופן פשוט יותר, דכל מאי דאמרינן הכא שאם אינו ראוי למגע גם השומר לא מטמא, היינו שהשומר לא מטמא במגע, דלמגע אין הבשר ראוי, אך לטומאת אהל, כיון שהבשר ראוי לטומאת אהל גם השומר מטמא באהל, ואף בלי לומר שמאהיל נחשב לנגיעה.
[148] הקשו התוספות, הרי גם משא לא נקטה המשנה, אף שודאי עצם כשעורה מטמאת במשא? ותירצו, דבמשא אין שום חידוש, אך באהל, אם היה מטמא באהל המשנה היתה צריכה לומר כן, כיון דעצם כשעורה אינה מטמאת באהל. [ולפי הרמב"ן שיובא להלן יש לומר טפי, שכל החידוש של המשנה בדין של הרישא הוא רק לדייק נוגע אין מאהיל לא, ולחדש שאין לקולית דין אבר]. והוסיפו התוספות, דאף דלגבי מוקדשין אין טומאת אהל, מכל מקום היה צריך התנא לכתוב טומאת אהל במת בפני עצמו. ועוד כתבו, שאף שאהל אינו דומיא דמגע, שהרי במגע הוא נטמא בכל צד שנוגע בעצם, ואילו באהל אינו נטמא אלא אם כן נגע בצד של המוח, מכל מקום הוה ליה למיתני. ותמה המהרש"א על דבריהם, הרי גם באהל הוא נטמא בכל צד שמאהיל, שהרי הקולית היא שומר למוח, ושומר מעביר את הטומאה גם לגבי אהל, כמבואר לעיל קיח ב? ובאמת הרמב"ן כתב דליכא למימר דנוגע ואהל אינם שוים, חדא, דמכל מקום הוה ליה למיתני [וכדברי התוספות], ועוד, דעצם יד או שומר הוא, ומטמאין באהל כדלעיל [וכדברי המהרש"א]. וראה פורת יוסף מה שיישב את דברי התוספות.
[149] ברמב"ן יש גירסא "אי דאיכא עליו בשר להעלות ארוכה באהל נמי מטמא", כלומר, דחשיב אבר, ואף שאין עליו כזית בשר.
[150] "מאהיל" היינו, שאם המת נמצא באויר [ולא בתוך בית], הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, והמניח ידו מעל המת נטמא. ואם יש מחיצה מעל המת, הרי זה מונע את הטומאה שלא תעלה מעל המחיצה. אך אם אין חלל טפח במקום של הטומאה, הרי הטומאה בוקעת את המחיצה ועולה, וגם הנוגע מעל המחיצה נטמא. יש לעיין, מאי מקשינן שיטמא באהל מחמת המוח, הרי אי אפשר ליגוע במוח, וכשם שאינה מטמאת במשא כך אינה מטמאת באהל? וצריך לומר, שהכלל הזה נאמר על משא ולא על אהל, וגם בשר שאי אפשר ליגוע בו מטמא באהל.
[151] הוקשה לרש"י, מדוע לא משני דמיירי שאין בכלל מוח בתוך הקולית, ולכן אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ואין עליו דין אבר? ותירץ רש"י, שדרך הקולית, שאפילו אם עכשיו אין בה מוח כלל, סוף המוח לבא, וכאשר יגדל המוח הוא יגדל את הבשר מבחוץ, ולכן כל קולית אפילו שאין עליו לא מוח ולא בשר הרי זה נחשב לאבר מעליא, לפי שאילו היה האדם חי היה בא מוח בקולית ומגדל בשר. אך הקשו עליו הראשונים, אם כל קולית נחשבת לאבר מדוע אין העצמות מטמאים באהל עד שיהא בהם רוב מניינו ורוב בניינו של מת, הרי מסתמא יש שם גם קולית והיא נחשבת לאבר מעליא אף בלא בשר ומוח כלל? ועוד, דבגמרא להלן אמרינן שאם יש בתוכה מוח המתקשקש אין זה נחשב לאבר, וכי גרע מוח המתקשקש מקולית שאין בה מוח כלל? ולכן כתבו הראשונים, שהגמרא לא רצתה לתרץ שאין מוח בקולית כלל, שאם כן מדוע נקטה המשנה קולית, ולא נקטה סתם עצם. ועוד תירץ הרמב"ן, דלכאורה דין הרישא שעצם כשעורה מטמאת במגע ובמשא הוא פשוט, ומה באה המשנה לחדש בזה! ? ועל כרחך המשנה באה לחדש שנוגע אין מאהיל לא, ואי מיירי באין בה מוח כלל אין בזה חידוש, אלא מוכח שיש בתוכה מוח וקמשמע לן מתניתין דמוח אינו מעלה ארוכה לבשר. [ולפי תירוץ אביי קמשמע לן מתניתין שעצם ששיפהו אינה מעלה ארוכה, ולפי רבי יוחנן קמשמע לן שמאהיל בכלל מגע].
[152] במסכת פסחים פג א הגמרא דנה בדברי רב מרי ולא מייתי ממשנתנו, וביארו התוספות, שבסוף מסכת פסחים שנינו במשנה את עיקר הדין שפיגול ונותר מטמאים, והמשנה כאן מוסיפה לחדש שגם העצמות מטמאים, משום שהם משמשים את הבשר, אך יתכן שהם מטמאים רק בעוד שהם משמשים כזית בשר, אך לאחר שפירשו מהבשר אינם מטמאים, ורב מרי הוסיף לחדש שהעצמות מטמאים אף כשהם בפני עצמם.
[153] רבי יוחנן הוסיף זאת בשביל ליישב את הקושיא השלישית, שלכאורה יש ראיה מהתנא של המשנה שמוח אינו מעלה ארוכה לבשר, ואינו נחשב לאבר, ולכן אוקי במוח המתקשקש, שאינו מעלה ארוכה. וכתבו התוספות, דרבי יוחנן יכל לתרץ כמו אביי, דמיירי באופן שניסר את העצם, אלא דיתכן שרבי יוחנן סובר שעדיין העצם מעלה ארוכה גם לאחר שניסר אותו.
הא דדייקינן: נוגע אין מאהיל לא. איכא למידק ומנא ליה דמאהיל לא, אי משום דלא קתני מאהיל, הא לא קתני נמי משא, ואפ"ה מטמא, י"ל דמשא ודאי לא איצטריך ליה, דעצם גופיה מטמא במש', אבל אהל דצריך ולא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני' לו, לא היא דמתניתין מילי מילי קתני, ואלו במת מטמא במשא ה"ל למיתנייא.
אי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הו'. פירש רש"י ז"ל ואע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא, שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וע"י מוח גדל בשר מלמעלה. והוצרך ז"ל לפ' משום דאי בעי מוח לוקמה כגון דליכא מוח כל. ואינו מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר, היכי בעינן בעצמות רוב בנינו ורוב מנינו לטמא באהל, והלא ברוב בנינו ורב מנינו אי אפשר שלא יהא בהן עצמות שיהא בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן. ועוד דהא דאמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשקש אינו מעלה ארוכה מבחוץ (ואפשר) [וכי אפשר] לומר דגריע טפי המוח המתקשקש ודמי (שאין) [מכשאין] שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא"ת א"כ תיקשי לן לוקמה בשאין שם מוח, לא היא דמ"ה נקט קולית דש"מ דבר שיש שם מוח קא מיירי.
קולית המוקדשין וכו' טומאה זו מדברי סופרים בפגול ונותר שיטמאו את הידים ופי' בכאן על גזרה זו שהיא אף בעצמות:
נבלה ושרץ אין עצמותיהן מטמאין והילכך קולית סתומה שלהן מגעה טהור ואם היתה נקובה כל שהו מטמאה בין במגע בין במשא מצד המוח שבתוכן:
ביצת השרץ המרוקמת אע"פ שהשרץ נראה מתוכה טהורה ניקבה כל שהו הנוגע בה טמא ופירשו בגמ' אפי' כחוט השערה הואיל ואפשר לו לבא לידי מגע בחתיכת שער שהוא שומר ויכול להביא את הטומאה וגדולי המפרשים כתבו שאינו מביא טומאה אבל מ"מ מפרשים בזו הואיל ומ"מ יכול ליגע בה באיזה צד ואין השרץ מטמא במשא כלל:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענין זה אלו הן:
קולית זו של שרץ ושל נבלה שאמרנו עליהם שאין מטמאין במגע פי' הדבר אפי' היו מלאים מוח ומ"מ דוקא מוח המתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהם לעלות ארוכה:
קולית המת שלא כתבנו עליה אלא טומאת מגע אם היה בה כזית מוח מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה שלש טמאות יש במת כמו שביארנו בכמה מקומות מגע ומשא ואהל כל שהוא משם אחד מצטרף משני שמות אין מצטרף כיצד נגע בשני חצאי זיתים או נשאן בבת אחת או שהאהיל בחצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמא נגע בחצי זית ונשא חצי זית טהור וכן כל כיוצא בזה:
תד"ה נוגע אין מאהיל כו' מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנין לן דמהך שמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים כו' דמוקי לה התם אי ביד אי בשומר מוכח בהדיא דבמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפרש"י שם וצ"ע:
בא"ד וא"ת ולישני ליה כו' לא מסתבר ליה לאוקמא כרבי יוסי עכ"ל וה"מ לתרוצי נמי דלר"י נמי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה מודה בקולית סתומה דהוי כמו מת בכסותו וכ"כ התוס' לקמן ע"ש:
בתוס' ד"ה אי הכי וכו' תימה מאי קמ"ל רב מרי וכו'. נראה דדבור בפני עצמו הוא:
בא"ד ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' ר"ל דסייעתא מייתי שם מפסח ואינו כן אלא הכי איתא התם מיתיבי כל עצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח וכו' פי' משום שאינו יכול לשוברם משום דכתיב ועצם לא תשברו בו לפיכך אם נעשה נותר צריך לשורפו עם המוח אבל שאר קדשים שובר העצמות ומוציא המוח ושורפו ומשליך העצמות ופריך שם ה"ד אילימא דלית בהו מוח עצמות פסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי סלקא דעתך שימוש נותר מלתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה וכו' וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' דהכא דהכי מקשה ובפסחים דבעי לאתויי וכו' ר"ל דמקשה שם ארב מרי ומייתי ראיה שם מכח עצמות הפסח דבשאר קדשים אפי' אית בהו מוח אין נעשין נותר דשימוש נותר לאו מלתא היא ומאי פריך שם ארב מרי תקשה ליה מתניתין דהכא דהא הכא מבואר בהדיא במתניתין דאתא לאשמועינן דשימוש נותר מלתא היא כשיש בהם מוח ולכך פירשו דהתם ר"ל שהיה כבר בהן מוח אכל עתה אין בהן מוח וכו':
ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וכו' אבל השתא דקתני קולית מן המת וכו' דאי אפשר ליגע ממש במוח בתוך הקולית אלא ע"י אוהל. ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנגע בעצם הקולית בעצמו דהא עצם של מת כשעורה מטמא במגע ובמשא ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח דאל"כ למה נקט קולית א"ו משום דסתם קולית יש בו מוח וק"ל:
גמ' אביי אמר לעולם מוח כו' כצ"ל:
תד"ה נוגע. אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. עי' מהרש"א. ובתור"ע ביאר יותר ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:
גמ׳ דליכא כזית מוח בפנים. נ"ב צ"ע התינח נפתיחה. אלא מיהת בקולית סתומה מי ניחא. מי ידעינן דליכא כזית מוח והדרא קושיא באוהל ליטמא. וי"ל דמיירי בקולית של מת ישן שידוע שלא נשאר בה מוח:
שם דאיכא כזית מוח. נ"ב אנבלה קאי דשיעורה בכזית אבל דשרץ בכעדשה סגי לי׳: רש״י ד"ה מילתא היא כו׳ דמשום דשמשה כזית נותר כצ"ל:
ד"ה טמאה וכו׳ וכיון דכוותה בבעלי חיים כצ"ל:
ד"ה נבלה וכו׳ שיש בה בכעדשה. נ"ב אקולית דשרץ קאי דשיעורו לטמא בכעדשה:
תוס׳ ד"ה נוגע וכי׳ מאהיל לא אי. נ"ב פירוש קשיא לתוס׳ דילמא מיירי בדאיכא כזית בשר ולא משום מוח שבפנים. ואהא קאי מ״ש בסמוך אע"ג דלא הוי אוהל דומיא דנוגע כו׳ דכה״ג מאהיל לא מטמא אלא כנגד הבשר (וכצ"ל וט"ס הוא מ"ש כנגד המוח) והדר דייקי לישני לי׳ ר"י היא הא ודאי אשינויא דאיכא מוח קאי:
גמ' וקולית השרץ. לאו דוקא דהא שרץ מטמא בכעדשה אלא דעיקר פירכא מנבלה ושרץ דנקט אשגירות לישנא הוא. רמב"ן בחידושי ב"ב דף ע"ז ד"ה אין אותיות:
קולית המת וקולית המוקדשים וכו' אע"ג דאין להם שייכות במס' זו אלא אגב גרירא דהעור והרוטב כמ"ש תוס' ריש פרקין תני עצם נבלה ושרץ לחלק בין סתומים לנקובים ואגב תני מת וקדשים דאין לחלק בין סתומין לנקובים וכן דרכו של רבינו הקדוש בסדר המשניות כמו ריש מס' שבועות ע"ש אלא הכא מת לא מתני' שפיר עם אינך דבשלמא מוקדשים ונבלה ושרץ כולהו אין טומאה בעצם עצמו אלא מחמת בשר שבתוכו להן יש חילוק בנבלה ושרץ בין סתומים לנקובים ובמוקדשים קמ"ל אעפ"י שהטומאה מחמת מוח שבתוכו מ"מ מטמא אפי' סתומים משום שמוש נותר אבל עצם כשעורה כמת דמטמא מחמת עצמו במגע ובמשא מאי שייטי' הכא. ע"כ דאוקי ש"ס דאאהל קאי לר' יוחנן ונגע היינו מאהל ומשום מוח שבתוכו ולאביי נגע ולא מאהיל וקמ"ל מוח שבתוכו אינו מעלה ארוכה ובזה נדחו כמה קושיית שהקשה ת"ח ע"ש:
מנין שאף במשא כן פי' שטהור בסתימה ולא קאי אטומאת משא בנקובה דלהא לא צריך קרא. והאי קאי אנבלה דבשרץ ליכא משא וכן למסקנא דנוגע דרישא היינו מאהיל ר"ל במת אבל בקדשים נוגע ממש קאמר ונקוט נוגע אקדשים ואמת והא כדאיתא והא כדאיתא וה"נ מ"ש תוס' דה"ל למתני אהל באפי' נפשי' ר"ל הנוגע בהן והמאהיל עליהן והוה ידעינן ממילא אהל קאי אמת ולא אמוקדשים:
ומ"ש תוס' דאהל לא מטמא אלא כנגד המוח היינו לפי מה שפירש"י לעיל קי"ט ע"א דקולי' שנפתחה תו לא הוה שומר שלא כנגד המוח ע"ש והכא בנקובה נמי מיירי ואע"ג דסגי בנקב כ"ש שחוט השערה נכנס לתוכו וא"כ אפשר דמ"מ אינו מוציא מוח ושפיר הוה שומר וזה הי' כוונת מהרש"א שהקשה אהתוס' ע"ש ועוד לקמן קכ"ו ע"ב מסיק אפי' חישב לנקוב דינו כנקיבה ושפיר הוה שומר מ"מ במוקדשים נבלה ושרץ בנקיבה ממש נקב רחב נמי מיירי. ובמת לא מתני' אלא בנקב כ"ש ולא מתני' לי שפיר ויפה כ' תוס' ולחנם השיג המהרש"א:
עצמות קדשים ששמשו נותר וכו' מבואר בפסחים אפי' בפסח דלא שייך עצלי כהונה על שבירת עצמות להוציא מוח דהא אסור לשבור בו עצם מ"מ כיון דגזרו על כל עצמות קדשים דשייך עצלי שלא יפתחו העצמות להוציא מוח לא פלוג רבנן וגזרו טומאה גם על עצמות פסח ששמש נותר ועיין צל"ח בפסחים שם דבר נאה ומתקבל. ועיין מה שהקשה שם על הרמב"ם דמשמע מיני' דס"ל עצמות ששמשו כבר נותר וכבר הוציאו את המוח שוב אינם מטמאים ודלא כרב מרי. וגם בפי"ט מפסולי מוקדשים השיג ראב"ד על רמב"ם דלא כ' דמיירי בעצמות חלוצין ומ"ש כ"מ דמ"ש רמב"ם אין בהם מוח היינו חלוצים ז"א דמשמע עתה אין בהם ונחלצו אחר שכבר שמשו נותר וזה ליתא ויפה השיג הראב"ד ע"ש בסוגיא בפסחים ונלע"ד רב מרי גופי' שחידש לנו אע"ג שכבר שמשו נותר יצא לו ממשנתינו דלא ס"ל נוגע היינו מאהיל אלא ס"ל כאביי דשמעתין דליכא שום מ"ד דס"ל נוגע היינו מאהיל וע"כ משנתינו שאין בהם מוח וכבר שמשו נותר ואפ"ה מטמאים הידים ונהי דליכא למימר לימא מסייעא לי' ממתניתין דאי לאו דקמ"ל רב ה"א כרבא דר' יוסי ס"ל נוגע היינו מאהיל והוה מוקמי' מתניתין וכאוקמתא דר' יוחנן משו"ה איצטריך דרב מרי לאשמעינן דלא כרבא ור' יוחנן מ"מ רב מרי גופי' הוציא דינו ממשנתינו אבל למאי דקיי"ל כרבא לגבי אביי נהי להלכה לא פסק רמב"ם כר' יוסי כאשר יבואר אי"ה מ"מ באוקמתא דמתניתין ס"ל כר' יוחנן וממילא ליתי' דרב משו"ה לא פסק רמב"ם כוותי' ומיושב ק' צל"ח. וגם השגת הראב"ד דע"כ לא מוקמי' בחלוצין אלא משום דרב מרי וכיון דליתי' לדרב מרי ליתי' לאוקמתא דחלוצין עיין כי הקצרתי יען אין כאן מקומו. ודברי מהרש"ל בכאן וכן דברי מ"ל פ"ח מה' פסח לא זכיתי להבינם:
אף אנן נמי תנינא וכו' נראה דלא נעלם ממנו ק' רישא לסיפא אלא ס"ל כתי' רבא לחלק בין מאהיל לאהל דהמשכה וכשינויי דרבא ומ"מ פריך ש"ס מסיפא דסמיך אסיפא דסיפא במשנה שלפנינו באהלות דגרסינן בה האהיל על חצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואין שום סברא לומר דהאהיל עם המשכה שיהיו ב' שמות אפי' תאמר נוגע והאהיל הוה שם א' מ"מ גם האהיל עם המשכה שם א' הוא. ולפ"ז כדמסיק רבא לחלק בין אהל דהמשכה לאהל שמאהיל עליו ממש. מ"מ מודה במשנתינו דמיירי בטומאה רציצה בין ב' מגדלים וסיפא נמי ב"ב מגדלים וכמ"ש הרממר"ב דמייתי תי"ט. אך משנת ר' יוסי לא בעי לדחוקי בשני מגדלים כיון דלרבא אשכח לר' יוסי גופי' דנגיעה היינו מאהיל בחבילי מטה וסריגין ולפ"ז אין הלכה כר' יוסי דס"ל נגיעה היינו אהל אע"ג דמשנתינו אתי' כוותי' מ"מ סתם משנה דאהלות ודעדיות דמיירי בשני מגדלים דלא כר' יוסי ה"ל תרי סתרי ועוד דתני בבחירתא דלא כר' יוסי. ומיושב פסק רמב"ם שתמה עליו יש"ש בשמעתין ע"ש:
אמאי טהור מת בכסיתו הוא. צ"ע מה צורך לזה ומ"ט נמי דאביי דפליג הא יש להוכיח מיני' ובי' דמיירי בטע"ט דממ"נ אי איירי בסיפא ע"פ המת שנגע בנקבים נגד המת ממש א"כ ברישא אמאי טהור הא בסוכה י"ח ע"א מייתי משנת ארובה אין בה פ"ט וטומאה נגד ארובה מה שכנגד ארובה טמא. ואע"כ מיירי שלא כנגד הטומאה וברישא אינו מושך הטומאה ובסיפא מושך הטומאה נגד הנקבים וע"כ בגבוה טפח מיירי דלא"ה אינו מושך הטומאה וצ"ע וכעין ק' זו עוררני חכם א' וצ"ל דין מחודש נהי דלא אמרינן לבוד בטומאה דהלכתא גמירי לי' כדמסיק שם בסוכה מ"מ כל שמבטלו בבנין וגם לא ניחא לי' בהנקבים הבנין מבטל אותם וה"ל כסתום לכן ברישא דבטיל החלבים והסריגין בבנין וגם ניחא לי' בהני נקבים ה"ל כסתומים ואפי' נוגע נגד המת טהור. ובסיפא דלא ביטל בבנין אלא פרשם ע"פ המת טמא כשנוגע נגד המת. ובארובה פחות מפ"ט אעפ"י שהוא בבנין מ"מ הארובה נעשית בכוונתו וכיון דלא אמרינן לבוד לענין טומאה כנגדו טמא:
קסבר ר"י טומאה טמונה אינה בוקעת ומ"מ קבר סתום בוקע כמ"ש תוס' בעירובין ע"ש ע"א ד"ה והרי וכו' ונעלם זה ממהרש"א ב"ב ק' ע"ב תוס' ד"ה ורומן וכו' ועיין ר"ש משנה ג' פ"ו דאהלות מייתי תוספתא וצ"ע:
דף קכ״ה ע״א גמר׳ נוגע אין מאהיל לא לכאור׳ הפירוש הפשוט דהש״ס מדייק מאהיל לא דאל״כ פשיטא דמטמא במגע וכי מקרא אתא לאשמעינן, אלא דא״כ מאי קמתרץ דליכא כזית בשר הרי הדרא קושי׳ לדוכתי׳ מאי קמ״ל דאז שני הדינים פשיטא, הן דמטמא במגע משום עצם והן דלא מטמא באוהל משום דליכא כזית בשר או מוח, אלא דהת״ח ז״ל מקיים פי׳ זה בגמ׳ עיי״ש, אבל התוס׳ לא סברו כן דהרי הקשו דילמא באמת איכא גם מאהיל, ולא קתני לי׳ כמו דלא קתני דמטמא במשא. ולפי מה שכתבנו למעלה ניחא, דלא פריך הש״ס מצד פשיטא דע״כ מאהיל לא, די״ל דנקט לי׳ קולית המת כדי לתרץ איך גזרו על שימש נותר יותר משימש נבלה. וע״ז קתני דעשאוה כקולית המת. אלא דלפ״ז קשה להלום תי׳ התוס׳ על קושייתם. וגם מגמ׳ דלקמן ומדברי התוס׳ דלקמן נראה דבעינן למצוא איזה רבותא בהא דקולית המת דנוגע בו נטמא וצ״ע ודו״ק.
תוס׳ ד״ה נוגע אין מאהיל לא באמצע הדיבור ואע״ג דלא הוה אוהל דומי׳ דנוגע, דנוגע בכ״מ טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח וכו׳ עכ״ל. וקמתמה המהרש״א ז״ל דהרי לעיל גבי שני עצמות ועליהם שני חצי זתים מוכח דגם במונחים השני זיתים חוץ לאוהל אלא שראשי השנים נכנסו לאוהל נטמא משום דיד ושומר מכניס טומאה לאוהל, וא״כ ה״ה הכא דהשומר מכניס הטומאה אם מאהיל עליו אפילו שלא כנגד המוח, ועיין בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל בהגהותיו על המשניות ובהגהות מהרש״ש זצ״ל, דאע״ג דכל שא״א ליגע לא מטמא משום שומר, מ״מ כאן דאפשר לבוא לידי מאהיל כנגד המוח משום דטומאה בוקעת ועולה, והוה כמו מגע כדאר״י, ומהרש״ש מוסיף דגם לולי ר״י, כיון דאתא לכלל טומאת אוהל סגי כאן, כיון דעל טומאת אוהל אנו דנין. אלא דכל דבריהם ז״ל נדחים במה שכתב הלב ארי׳ ז״ל. ואני אסביר את דבריו הקדושים דשאני הכא, דהרי האי עצם אף שהוא שומר מ״מ כיון דהוא סתום מכל צד הרי הוא מעכב מלטמא, דטומאה בלועה הוא שאינה מטמאה כלל. אלא דאם אין כאן פותח טפח קיימ״ל דטומאת מת בוקעת ועולה, אבל רק עולה ולא לצדדין ואנו בעינן כאן שקודם שבוקעת לעלות לחוץ תמשוך לאורך העצם כדי שתבוא לתוך האוהל וזאת א״א דהרי הסתימה של העצם מעכב את הטומאה מלטמא ולכן אויר העצם החלול בלי מוח לא נתמלא מן הטומאה כיון שטומאה בלועה היא, אלא בוקעת ועולה למעלה וכיון שהיא חוץ לאוהל מאן יכניסה לתוך האוהל. והדברים אמיתים וקילורין לעינים ולכן קושי׳ המהרש״א על התוס׳ לק״מ ודברי ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן לא זכיתי להבין ודו״ק.
בא״ד וא״ת ולשני לי׳ הא מני ר׳ יוסי דל״ל טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתן, ושמא לא מסתבר לי׳ לאוקמא כר״י עכ״ל וכתב המהרש״א ז״ל דה״ה דהוומ״ל דגם ר״י מודה כאן בקולית דהוה כמת בכסותו כמש״כ התוס׳ לקמן, ועיין לקמן על דברי התוס׳ במהרמ״ל ז״ל מה שכתב בזה ובאמת ע״כ הש״ס דהכא לא נחות לזה דלמה לי׳ ליפרך ואי דאיכא כזית מוח טומאה בוקעת ועולה, דבר דתלי בפלוגתא, ולא פריך הא מת בכסותו הוא, דבר דהכל מודים בה ובגוף סברת התוס׳ עיין לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.
בד״ה ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ פי׳ הק׳ אע״ג דליכא מוח כלל וזה דחקו וכו׳ עכ״ל, והנה רש״י ז״ל בעצמו כתב לקמן בד״ה נבלה כיון דמתקשקש הוא בסה״ד דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח, דההיא מעלה ארוכה הוא עכ״ל, והתוס׳ כאן הוסיפו על דברי רש״י ז״ל תיבת ״כלל״ מה שליתא ברש״י שלפנינו וא״כ גם הכא כוונת רש״י ז״ל במה שכתב ״אע״ג דליכא מוח״ ר״ל שיעור כזית אבל כעדשה ע״כ איכא דלהכא קתני קולית. ולא עוד אלא בדליכא מוח כלל א״א לאוקמי, דא״כ מה קמ״ל, והרי הש״ס ג״כ מהדר לפרש האי קולית המת שיהי׳ בו שום רבותא ולפי דרכם של תוס׳, דרש״י ז״ל מפרש דבלא מוח כלל קאמר דאינו מעלה ארוכה, י״ל דדחקו של רש״י הי׳ ממה דפריך הש״ס, ותו קולית נבלה קולית השרץ כי נקבו אמאי מטמאו. ועיין בגליון הש״ס שכ׳ דעיקר הפירכא מנבלה, ושרץ דנקט הוא שיגרא דלישנא, ולפי פרש״י ז״ל אין צריך לדוחק זה כיון דמיירי בלית בי׳ מוח כלל דבדאית בי׳ מוח בכעדשה לכ״ע מעלה ארוכה לבשר בחוץ ודו״ק.
ד״ה א״ה מוקדשין וכו׳, פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א״ש מוקדשין, אפילו למ״ד בפסחים נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידי׳ וכו׳, ויותר הוול״ל דלמ״ד נותר בכביצה ה״ה האי קולית המת מצי מיירי בכביצה, דאם בכזית אינו מטמא באוהל ה״ה בכביצה ודו״ק.
תוס׳ ד״ה ומאי נוגע דקתני היינו מאהיל וקמ״ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין, וא״ת וליתני כזית מן המת וכו׳, וי״ל דלא הוה שמעינן מהכא וכו׳, כל דברי התוס׳ מוקשים וקשים להולמם עיין במהרמ״ל ובת״ח ובלב ארי׳ מה שהאריכו בדיבור זה, ולפע״ד בפירוש דבריהם הוא, דהא דנוגע ומאהיל מצטרפין ודאי אינו אלא בנוגע ומאהיל על בשר המת דמטמא באוהל, אבל פשיטא דנוגע בחצי שעורה עצם ומאהיל על חצי כזית בשר דליכא כאן שום טומאה וכיון שכן ע״כ האי נוגע בקולית המת מצד נוגע במוח נמי אית בי׳, דאל״כ דרק משום נוגע בעצם הוה נשמע דנוגע בעצם מצטרף עם מאהיל על המת בדאיכא בכל או״א חצי שיעור, וזה ליתא כדכתיבנא, וזה כוונת התוס׳, דאי הוה קתני דין זה בבשר מן המת, לא הוה ידעינן אלא בבשר המת דמטמא באוהל כמו במגע, אבל בקולית אי אית בי׳ חצי זית מוח המתקשקש, הוו״א דנגיעה בו ומאהיל על חצי זית בשר אחר, אינו מצטרף כי האי קולית לא מצי לבוא לידי טומאת אוהל אלא ע״י צירוף והוה אמינא דבכהג״וו אינו מטמא וכעין שכתבו התוס׳ לעיל קכ״א ע״ב בד״ה ולהעמידה על פחות מכזית, דאע״פ דעם חצי זית אחר מצטרף, מ״מ בסופה לטמא טומאה חמורה לא סגי בחצי זית עיי״ש, וה״ה הכא הוו״א דאין כאן נגיעה במוח משום דאפשר ליטמא באוהל ע״י צירוף, קמ״ל דמ״מ מצטרף, אלא באמת אני מסתפק טובא בדין זה אם מצטרף בכהג״וו, דהא האי נגיעה בעצם שתהי׳ חשובה כנגיעה במוח עצמו הוא מטעם שומר דמכניס ומוציא, וזה אינו בעצם סתום מכל צד דהוה טומאה בלועה, ורק מטעם דטומאה בוקעת ועולה, והנה לא מבעי לפי מה שקיימנו למעלה דברי הלב ארי׳ דלא מהני זאת לשווי׳ שומר להכניס ולהוציא מפני שרק עולה למעלה ולא להמשיך לצדדין, אלא אפילו נאמר כדעת הגהות רעק״א ומהרש״ש שמקיימין דברי המהרש״א דמהני ג״כ להמשיך הטומאה, ושפיר הוה נוגע בעצם כנוגע במוח, מ״מ כיון דכל זאת נבנה על הכלל דטומאה בוקעת ועולה דלכן לא הוה כטומאה בלועה, אבל כאן בחצי זית מוח המתקשקש בתוכו דאין כאן שיעור טומאה, מנ״ל לומר כלל בזה טומאה בוקעת ועולה, ואין זה דומה להא דלקמן ע״ב דקאמר ר״ז בטומאה רצוצה בין ב׳ מגדלים דמיירי נמי בחצי שיעור, ומ״מ אמרינן דמצד הללממ״ס דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע גם בחצי זית הדין כן, דשאני התם דאינה בלועה אלא רצוצה וגלוי׳, ויכול לנגוע בה ומהני האי דרצוצה דהוה האויר כמלא ממנה ואם נוגע בידו אחת בחצי זית ומאהיל בידו השנית על האי חצי זית שבין המגדלים, חשבינן כנגע בזית שלם בב״א, אבל כאן בקולית דסתום והסתימה משוה את הטומאה לטהרה דנגיעת בית הסתרים אינו מטמא, וצריכין אנו לסלק האי סתימה ע״י שנאמר דהטומאה בוקעת את העצם הסותם ומפסיק, כיון דרק חצי זית איכא דאין בו טומאה, מנ״ל דאמרינן ביה נמי דבוקע את העצם ועולה, והדבר צריכין תלמוד ועיון רב לפע״ד ודו״ק.
דין קולית המת וקולית המוקדשים בין סתומים בין נקובים טמאים וגבי מת מטמא, באוהל אפי' אין בהם אלא מוח מעט ראוי להעלות ארוכה לכשר שבחוץ ואם המוח מקשקש בו אינו מטמא אלא כשיש בו כזית מוח וקולית שנסרה לרחבה במגל דתו לא מעלה ארוכה טהורה אם אין בו כזית מוח ונוגע ואהל חד שמא הוא ומצטרפין וקולית הנבלה או השרץ הנוגע בהן סתומין טהורין והיינו במוח המקשקש או שנסרה לרחבו דאל"כ הוי כאבר שלם שמטמא אפי' סתום ניקבה אפילו בכל שהוא שיכול להכניס בה שער טמאים במגע ובמשא ואם חישב לנוקבה כנקובים דמי ודין דכל למטה טפח חשי' נגיע':
מתני' קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומין בין נקובי' טמא פירו' שגזרו טומאה על הפיגול והנותר משום חשדי כהונה ועצילי כהונה כדאיתא בפסחים וגזרו טומא' אף על העצמו' ששמשו נותר קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומין טהורין דכתיב בנבלתה ולא בעצמות אבל נקובי' כל שהוא מטמא במגע שהרי יכול להכניס בה שער מניין שאף מטמא במש' ת"ל והנוש' את שבא לכלל מגע בא לכל' משא ופריך בגמרא נוגע אין אבל מאהיל לא ה"ד אי דאיכא כזית בשר באוהל נמי ליטמא ומשני דליכא כזית בשר ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה באוהל נמי ליטמא דליכא כזית מוח מבפנים ואי מוח מבפנים מעלה ארוכ' לבשר מבחוץ אבר מעלי' הוא באוהל נמי ליטמ' פי' אע"ג דליכ' מוח בכזית הואיל וגבי חי פעמים שכלה הרבה מוח וחוזר מאיליו ועל ידיה מתרפא הבשר מבחוץ א"כ שם אבר עליו ותנן האיברים אין להם שיעור אפי' פחות מן הכזית במת ופחות מכעדשה בשרץ אמר רב יהוד' זאת אומרת מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ כו' אביי אמר לעולם מבפני' מעלה ארוכה מבחוץ ומתניתין איירי בששפה דנסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה וכר"א דאר"א קולית ששפה לארכה טמאה לרחבה טהורה ורי"א לעולם דאיכא כזית ואי נמי ליכא כזית מוח מבפנים מעלה ארוכ' מבחוץ ומאי נוגע דקתני במתני' מאהיל ואי מוח מבפני' מעלה ארוכה מבחוץ קולית נבלה וקולית השרץ כי לא ניקבו אמאי טהורין אמר ר' בנימין בר גדל אר"י הכא במאי עסקינן כגון דאיכא כזית מוח המתקשקש דשוב לא מעלה ארוכה לבשר מבחוץ גבי מת טומאה בוקעת ועולה מוקדשים נמי כיון דשמשו כזית נותר נטמא כדפי' אבל קולית נבלה כיון דמתקשקש הוא ניקב' אין לא ניקב' לא א"ר אבין אף אנן נמי תנינא דנוגע הוא מאהיל וחד שמא אית לה הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא אא"ב חד שמא הוא מ"ה מצטרף אא"א תרי שמא נינהו מי מצטרף והא תנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור ופריך אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל הנוגע בכחצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואי חד שמא הוא אמאי טהור אלא קשיא רישא אר"ז בטומאה רצוצה בין שני מגדלי' של עץ עסקינן ואין ביניהם פותח טפח דכולה נגיעה היא אבל בעלמ' לא תסייע לר"י דנוגע ומאהיל לא מצטרף דלא חד שמא הוא ופריך ומאן תנא דקרי לאוהל נוגע רבי יוסי היא דתניא רי"א מלא תרוד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל בשלמא במשא ובאוהל הא קטעין ליה לכולה והא קא מאהיל אכוליה אלא נוגע הא לא נגע בכוליה אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל והא קתני נוגע והא קתני מאהיל אמר אביי למטה מטפח סמוך לטומאה אפי' מאהיל עליה חשבי' אוהל נגיעה למעלה מטפח אוהל גרידא רבא אמר אפי' למעלה מטפח נמי אוהל נגיעה הוא וה"ד אוהל גרידא פירש שאינו מצטרף בהמשכה פירש ד"א מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא מינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא ד"א ממשיך את הטומאה עליו כה"ג הוא דאינו מצטרף ופירש רש"י דלאביי לא מיתוקמא מתניתין כר"י דלא קרי למאהיל נוגע אלא למטה מטפח הוא דהוי נגיעה וא"כ קשה לן דיוקא קמא נוגע אין דהיינו למטה מטפח אבל מאהל גרידה דהיינו למעלה מטפח לא ואי לדאיכא כזית באהל נמי ליטמא ואביי לא מהדר לאוקמי הא דר"י דהא הוא אוקמיה למתניתין בשאין בו כזית ובששפה כו' והכא קמהדר לתרוצי דר"י דקתני גבי רקב מגע ואהל וק"ל והא לא נגע וכ' התו' מאן תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי היא פי' בקו' דלא מייתי ראייה אלא אליבא דרבא וכן עיקר וכו' ע"ש כל הדבור בסוגי' (דף קכ"ה ע"ב) ולעניין פסק הלכה פסק הרמב"ם כר"י וז"ל בהלכו' טומאת מת פ"ב מוח שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ ולפיכך קולית המת והעצם הסתום משני קצותיו אם יש בתוכם מוח כדי לעלות ארוכה הרי זה כמת שלם היה בו מוח המתנדנד אם יש בו כזית הרי זו מטמא באהל אף ע"פ שהעצם סתום מכל צדדים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורד שהמוח כבשר לכל דבר ועו' כת' בהלכ' אבו' הטומא' בס"פ שני וז"ל קולית הנבלה הנוגע בה או נושאה טהור שכל דבר מן הנבלה שאינו מטמ' במגע אינו מטמא במש' ניקבה כל שהו הנוג' בה או נושאה טמא בד"א כשהיה המוח שבה מתקשקש שהרי אינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו אם יש בו כדי לעלות ארוכה לעצם מבחוץ הרי זו מטמא במגע ובמשא ככל האיברים וכבר פרשנו שהקולית היא העצם הסתום מכל צדדיו ע"כ ולפי זה מאחר שהל' כר"י והוא מוקי מתני' דנוגע היינו מאהיל וראוי לפסוק שיצטרף נגיעה לאהל חוץ מטומאה בהמשכה וכדברי רבא דלדברי ר"י לא מיתוקמא מתניתין אלא כרבא וכדפרישי' לעיל והוא פסק להדי' בנגיעה ואוהל אינו חיבור אפי' אהל בלא חיבורן וז"ל הרמב"ם המשא והמגע והאוהל ג' שמות הן וכל שהו' משם אחד מצטרף ומטמא ומב' שמות אינו מצטרף וטהור כיצד הנוגע בשני חצאי זיתים כו' או שהאהיל על חצי זית וחצי זית אחד מאהיל עליו או שהיה הוא וחצי זית תחת האהל והאהיל במקצ' גופו על חצי זית אחר או האהיל חצי זית על מקצתו הכל טמאין מפני שהו' שם אחד אבל הנוגע בחצי זית או הנושא חצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית או שהאהיל הוא על חצי זית אחר וכן הנוגע בחצי זית ונושא חצי זית אחר הכל טהורי' שאין המגע מצטרף עם המשא אלא במת ולא בשאר טומאות ולא המגע מצטרף עם האהל ולא האהל מצטרף עם המש' לפי שאינם שם אחד וצ"ל דס"ל כר"י בדיניה אבל באוקימת' דמתני' לא ס"ל כוותי' וס"ל כשינוייא דאביי דמוקי כששפה וס"ל דמתנית' דאהילות דנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית כו' לא מיתוקמ' אלא או כר' זירא דאיירי בטומאה רצוצה או כאביי דאיירי במאהי' למטה מטפח וכן פי' הרמב"ם להדיא במשנה ואיני יודע למה לא פסק כרבא שהוא בתראי וכאוקמתי' דר"י ואפשר דס"ל משום דרבא מסיק מנא אמינא לה ואביי דחה דבריו מה בכך ס"ס ס"ל הכי ואם ראייתו נדחית דבריו לא נדחית ובפרט דר"י כוותיה ע"כ נ"ל דהלכה כרבא דנגיעה ואהל מצטרפין חוץ מטומאת אהל בחיבורן שאינו מצטרפין לנגיעה ומ"מ נ"ל דהלכה כאביי בדיניה היכא ששפה לקולי' ברוחבה שאינו מעלה ארוכה ונ"מ לענין טומאת אהל היכא דליכ' ביה כזית מוח שאינו מטמ' מאחר שאינו מעלה ארוכה ועוד איכא נ"מ גבי נבילה ושרץ הוי סתומין טהורי' דהא ר"א נמי אמרה הכי ולא מצינו שחולק ר"י עליה ומה דלא מוקי מתני' בהכי ומוקי לה במוח המתקשקש משום דנ"ל דוחק לאוקמי סתמ' דמהני בהכי כי סתם קולי' משמע בשלימותו שלא נשפה גם מה שפסק דלמטה מטפח חשבינן כנגיעה נמי הילכתא כוותי' ונ"מ לענין נגיעה בחצי זית ואהל חצי זית בהמשכה כשהן למטה מטפח דחשבינן ליה חיבור ואף רבא לא פליג עליה להדי' אלא דלא בעי לאוקמי מתני' בהכי דאיירי דווק' בכה"ג בלמטה מטפח הנראה בעיני כתבתי ואם יבא מורה צדק יאיר עינינו בתורתו תו מסקינן ת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפי' ניקבה ת"ל הנוגע יטמ' את שאפשר ליגע טמ' ואת שאי אפשר ליגע טהור בעי רב אושעי' חישב עלי' לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוס' נקיב' כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיב' לאו כמחוס' מעשה דמי וכן הלכה:
קכ"ה משנה, קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא. וקשה מ"ט לא תנא שמטמא במשא דהרי עצמות של מת מטמא במשא וכמו שפירש"י במשנה. והנה התוס' פירשו דלמשא לא איצטריך ליה למיתני, משמע דלא תנא משום פשיטותא, ותמוה דהלא טומאת משא במת לא כתיבא בהדיא בתורה ורק מק"ו מנבלת בהמה נלמד כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטומאת מת, וא"כ היה לו להתנא למינקט טומאת משא מפני החידוש מדרשת חכמים.
ואפשר לומר דכיון דנקט התנא קולית המת עם קולית המוקדשין, וכנראה שליתא טומאת משא בעצמות של פסולי המוקדשין, ורק טומאת מגע איכא כמו ששנינו דנותר מטמא את הידים דמשמעו נגיעה, והרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט כתב ג"כ טומאת ידים ולא כתב טומאת משא, ונגיעה בעצמותה הוי חידוש דין ללמדנו דשימוש נותר גם כן ישנו בטומאה זו כמו שאיתא בגמ', ולהכי לא תנא התנא טומאת משא גם במת בכדי שנדע דליכא טומאת משא בקולית של מוקדשין.
אמנם מדלא נחתו לזה בתוס' אפשר דסברי דגם בקולית של מוקדשין ישנו לטומאת משא.
אבל נראה דזה לא יספיק לתרץ דלא תנא משא בשביל מוקדשין, משום דלפי"ז תקשה הא דפריך בגמ' נוגע אין מאהיל לא, ובזה תקשה מנא ליה להש"ס דמאהיל לא, ואם בשביל דלא תנא מאהיל הלא איכא למימר דלא תנא מאהיל בשביל מוקדשין דליתא בטומאת אהל, וע"כ דסבר הש"ס דזה לא יספיק לתרוצי דבשביל מוקדשין ישמיט דין טומאת אהל במת, משום דתקשה אדרבה ליתני טומאת מת באנפי נפשיה, ועוד דלא מסתבר שישמיט דין טומאה דאורייתא מפני שרוצה לכלול עם מוקדשין שהוא טומאה דרבנן, וזהו סברת התוס' שהקשו מדוע לא תנא משא. אבל זה פשיטא דגם התוס' סברי דליכא טומאת משא במוקדשין, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מדוע לא תנא משא.
והנה בחידושי הר"ן מבואר דמשא ודאי לא איצטריך ליה דעצם גופיה מטמא במשא אבל אהל דצריכא ולא קתני ש"מ דאינו מטמא באהל יעו"ש. וקשה אטו נוגע לא ידעינן דהלא ידוע דעצם מטמא במגע ובמשא. ואפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא והקולית פשיטא וא"כ אם לא תנא משא מטעם דעצם גופי' מטמא, א"כ גם נוגע כן הדין ומדוע תנא הנוגע טמא, ואטו גרע קולית מעצם כשעורה.
ונראה בסברת הראשונים דמשא פשיטא להו ולא מגע, היינו דאפשר דבעינן בטומאת מגע שיהיה ראוי לנגיעה בכל צד, ולהכי בסתם עצם יש נגיעה בכל צד, בזה יטמא במגע, וזהו כמו שאמר רבא לעיל דבעינן נגיעה בכל צד בין מלפניו ובין מלאחריו, והכא בקולית סתומה כיון שאינו בנגיעה בפנים אין בזה טומאת מגע, לזה אשמעינן דהנוגע בהן טמא, והיינו דקרינן בכל צד כיון שאיתא בנגיעה בכל סביבו, אבל לא שייך זה במשא. וזהו שכתבו התוס' והר"ן דלמשא לא איצטריך למיתני, והש"ס פריך דכמו שתנא נגיעה מטעם החידוש דין הלא כיון דאיכא חידוש דין גם באהל היה לו להתנא למיתני טומאת אהל לומר דמאהיל טמא.
שם במשנה, קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם סתומים טהורים, והיינו אף ממשא מטעם דכל שאינו במגע אינו במשא. והקשה רש"י ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאת עצמה בזה סגי גם בשומר, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא יעו"ש. ולכאורה קשה הא דפירש"י לעיל קי"ט ד"ה ואי בשומר דעצם סתום ובו מוח הוי העצם שומר אפילו שלא כנגד המוח מטעם דכל העצם הוי שומר יעו"ש. הרי מבואר דאעפ"י שלא בא לכלל מגע מ"מ שומר הוי. ומצאתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה, ומתרץ דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע עכ"ד.
אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דר' יוסי ור' שמעון במלא תרווד רקב דר' יוסי סבר דמטמא במגע מטעם דקרייה לאהל מגע כדאיתא לקמן ע"ב. אבל ר' שמעון סבר לקמן כ"ו דהא דשלש טומאות פורשות מן המת וחשיב מלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע, והיינו דלא קרייה לאהל מגע, ואם כדברי מרן הלא זהו רק אליבא דר' יוסי דלא קיי"ל כוותי'. ועי' רמב"ם בפר"ב מטו"מ הי"א מטעם שכן איתא בתוספתא כמו שכתב הכס"מ. וא"כ ר' יוחנן דמוקי שם התוספתא דיהודה בן נקוסא בשומר קשה דאליבא דהלכתא לאו שומר הוא מטעם דליתא בנגיעה כמתניתין דידן וטומאת מגע מטעם טומאת אהל לא סבירא לן. ועוד אפילו אם אמרינן דסוגיא דהתם אליבא דר' יוסי דטומאת אהל טומאת מגע טומאה ומגע ואהל חדא הוא, אבל לענין זה להכלל מי שבא לכלל מגע הכוונה נגיעה ממש כמבואר בשבת פ"ד לענין טומאת זב, והכא נגיעה ממש לא שייך באופן דהוי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואילו לר' יוסי לא סבר כלל הא דבוקעת ועולה כמבואר לקמן בסוגיא.
ולכאורה נראה לומר מילתא חדתא דכל עיקר דהאי דינא דבעינן לטומאת משא למי שמטמא במגע, זה לא אמרינן רק במקום שאמרה תורה כן בהדיא כמו בנבלה שאמרה תורה הנוגע והנושא דבעינן למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, והנה זה דוקא בטומאת נבלה, והנה כמו כן גבי זב בפכין קטנים שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בהיסט כדאיתא בשבת פ"ד ע"ב, והיינו ג"כ דאיכא על זה לימוד מקרא דאפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה. אמנם בטומאת מת שלא מצינו לזה לימוד לטומאת משא דבעינן לכללא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, אמרינן דליתא כלל להאי דינא גבי טומאת מת.
ונראה ראיה לזה מהא דבעי רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לר' ישמעאל מהו שתטמא אית ליה לר' ישמעאל את שבא לכלל מגע בא לכלל משא וכו', ולא איפשטא.
והנה הר"ש בפר"ב מאהלות מביא תוספתא פר"ד וכן היה רבי ישמעאל (גירסת הגר"א ז"ל) אומר כזית מן המת שנחלק אפילו לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ"ל. וא"כ חזינן דסבר ר' ישמעאל דישנו לטומאת משא אעפ"י שלא בא לכלל מגע, ומדוע לא פשיט הש"ס מזה דר' ישמעאל לא סבר להאי כללא דבעינן למשא מי שבא לכלל מגע, אבל אם אמרינן דרק בנבלה איתא להאי דרשא אבל לא בטומאת מת שזהו גם לר"ע, ולהכי לא פשיט הש"ס מזה מטעם דהבעי' בקולית נבלה.
ובזה אתי שפיר סתירת דברי רש"י דהכא דמיירי בנבלה פירש"י דאם השומר אינו בנגיעה אין שומר דין שומר להכניס ולהוציא מטעם במציאות נגיעה, אבל התם מיירי בטומאת מת לא הוי הנגיעה תנאי בדין שומר, והיינו דכמו דלא דרשינן לטומאת משא גבי מת שהנגיעה תהיה תנאי למשא הנה כן לא דרשינן דהנגיעה תהיה תנאי לשומר להכניס ולהוציא והיינו כיון דמטמא במשא אעפ"י שאינו מטמא מגע, להכי לא הוי הנגיעה תנאי גם בשומר.
והנה לכאורה יש להעיר הלא המשנה הכא שנה התנא קולית השרץ שג"כ סתומים טהורים והקולית לא הוי שומר, וזהו גם כן מטעם דליתא במגע, וכמו שפירש"י. והנה גבי שרץ ליתא להאי דרשא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, דהרי בשרץ ליכא כלל טומאת משא, אבל הענין בזה הוא מטעם דכיון שאין לזה טומאת משא ונגיעה גם כן אין לו מפני שליתא בנגיעה, א"כ נחשב לעצם טהור לגמרי, וליתא בזה דין שומר האמור במי שיש לו טומאה, וזה אין לו טומאה. אבל בנבלה שיש לו טומאת משא אף שלא בנגיעה במקום שבא לכלל נגיעה, והכא מפני שלא בא לכלל נגיעה הרי הוא נחשב לעצם טהור ולא שייך לגביה תורת שומר, משא"כ במת שליתא להאי כללא למי שבא לכלל טומאת מגע ממילא יש לו טומאה כמו שהוא סתום, להכי יש לו להקולית או להעצם דין שומר כמוש"נ בס"ד.
וכן נראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם לטומאת מת שישנו לטומאת משא אעפ"י שאינו במגע, והוא מהא דכתב בפר"ב מטו"מ הי"א מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ואפילו גבלו במים אינו חיבור עכ"ל. הרי חזינן דמטמא במשא אעפ"י שליתא בכלל מגע. עוד מה שכתב בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל, עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא עכ"ל. הרי מדייק הרמב"ם וכתב שכל שאינו מטמא מן הנבלה ולמה הזכיר נבלה עוד פעם הלא התחיל וכתב בשר נבלה, וע"כ שבא ללמדנו דדין זה הוא רק בנבלה ולא בטומאת מת וכמוש"נ.
אמנם קשה לי הלא עיקר טומאת משא במת נלמד מק"ו מנבלה בספרי פ' פרה וכן כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב. וכיון שכן יש לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון לומר כשם שליתא בנבלה טומאת משא רק במי שבא לכלל מגע א"כ גם במת יש לנו לומר דליתא טומאת משא במת רק במי שבא לכלל מגע. ואפשר לומר דאין זה לימוד מהק"ו גרידא, אלא גם בלא ק"ו אנו יודעין גם כן משא כמו שכתב הרמב"ם שם לפי שיטמא בפירוש טומאת אהל כ"ש משאו יעו"ש. ביאור דבריו, דיש ק"ו ממת עצמו היינו מטומאת אהל אבל עדיין מחוסר ביאור מה זה ענין לטומאת אהל, דהלא טומאת אהל המת מאהיל עליו ולהרבה תנאים הרי זה נגיעה, ומה זה שייכות לטומאת משא דטמא אפילו בלא נגיעה.
ונראה ביאור הדברים דבנבלה אם אינה הנגיעה לקבלת טומאה הרי היא נחשב כטהורה, וכיון דלא קרינן לה והנוגע בנבלתה אין לה טומאה כלל, וא"כ מדוע תטמא במשא. ובזה אמרה תורה שאין טומאת משא רק אם יש לה טומאה בלאו הכי, משא"כ במת דאפילו אם אין לו טומאת מגע ג"כ יש למת טומאת אהל, וא"כ הרי הוא בטומאה, וכיון שהוא טמא ממילא טמא הוא גם במשא. ולהכי אין לומר בזה דיו כנבלה, כיון שאין טומאת מת דמיון לנבלה, מפני שאין לנבלה באופן זה טומאה כלל, אבל המת כיון שיש לו טומאה הרי הוא טמא ומטמא במשא אעפ"י שאין לו טומאת מגע וכמוש"נ.
גמ' במאי אוקימתא דליכא כזית אי הכי במוקדשין אמאי מטמא. - וקשה הא הטומאה במוקדשין הוי טומאה דרבנן, וא"כ מדוע לא אמרינן דהקולית דהוי שומר מצטרף, דהרי אמרינן שומר לטומאה קלה, וממילא עצמות ששימשו נותר אף לפחות מכזית ליצטרף השומר שהוא העצם שיש בין שניהם כזית ומטמאין הנוגע בהן כדין טומאה קלה שהשומר מצטרף, ודוחק לומר דבטומאה דרבנן לא מצטרף השומר. והנה רש"י מפרש דבדאיכא נותר פחות מכזית אין בזה דין נותר, וע"כ כוונת רש"י דכיון דאין בזה תורת נותר ממילא אין כאן שימוש נותר, ועל זה לא גזרו חכמים טומאה יעו"ש. ואפשר שכוונת רש"י ליישב דלהכי לא שייך בזה תורת שומר גם כן כיון דליכא בזה טומאה משום דאין דין נותר לפחות מכזית ומשמע דבנותר פחות מכזית לא חל עליו דין נותר לגמרי להיות אסור גם באיסור דחצי שיעור ולהכי לא שייך בזה דין שומר להצטרף לכשיעור כזית. אבל קשה לפי"ז הלא בטומאת המוקדשין איתא גם פיגול, ופיגול בודאי ישנו לאיסור גם בפחות מכשיעור, וחכמים גזרו טומאה גם על הפיגול כדאיתא בפסחים ק"כ והובא ברש"י במשנה, ואפשר דסבר רש"י דכל עיקר הא דגזרו טומאה בנותר מבואר בגמ' שם בפסחים שהוא משום עצלי כהונה שלא יהיו עצלים לשבור העצמות שיש בהם מוח, וזהו הטעם שגזרו טומאה על השימוש דנותר דהיינו העצמות, אבל בפיגול שהוא משום חשדי כהונה שלא יעשו קרבן מפוגל לא גזרו על השימוש פיגול, וכן יש לדייק ברש"י במשנה שהביא הא דפסחים ופתח בתרתי בפיגול ובנותר ומסיים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר, ומדוע לא פירש"י גם בפיגול, משמע שסבר רש"י דגזירה על השימוש נותר לחודיא ולא על פיגול, ולהכי מפרש רש"י בהא דפריך הש"ס במוקדשין אמאי מטמא, והוקשה לרש"י מדוע לא מצרפינן להשומר לכזית, ומפרש דליכא דין נותר כלל לפחות מכזית.
אמנם לא כן שיטת הרמב"ם שכתב בהדיא בפר"ח מאבוה"ט ה"ד וז"ל, קולית הפיגול או הנותר אעפ"י שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. ומקורו של הרמב"ם ממשנתינו דתנן סתם קולית המוקדשין, וכמו"ש הכס"מ. ומדשנה התנא סתם מוקדשין משמע פיגול ונותר. ועוד אם אמרינן דבפיגול גם פחות מכזית מטמא מטעם צירוף השומר, א"כ לישני הש"ס דכוונת התנא בפחות מכזית קאי אפיגול, ויש כזית בצירוף השומר.
ועוד קשה ממשנה מפורשת במעילה י"ז הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות, ואיתא שם בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא אבל לאכילה מצטרפין. הרי מבואר דיש איסור נותר גם לפחות מכזית.
ונראה דכוונת רש"י דליכא דין שריפה בפחות מכזית וסמך לזה מפירש"י לעיל צ' ע"ב שפירש דכי כתיב שריפה בנותר בדבר הראוי לאכילה יעו"ש. והביאור בזה דאין מצוה דאכילה בפחות מכזית, וממילא ליכא דין שריפה בפחות מכזית, וכן איתא בתוס' רי"ד בשבת צ"א דרק על כזית נותר איכא מצוה דלאכילה ומצווה עליו לשרפו. ומשמע דבפחות מכזית דליכא מצוה דלאכילה ליכא עליו דין שריפה יעו"ש. וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה דף ע"ג דף הספר. וממילא לפי"ז כיון דליכא בפחות מכשיעור דין דאכילה ודין דשריפה ממילא לא שייך בזה דין שומר להצטרף. אבל כל זה שייך בנותר דדין שריפה תליא באכילה אבל בפיגול לא שייך זה, וע"כ דשיטת רש"י דלא גזרו על השימוש דפיגול טומאה, והיינו דקאמר הש"ס דקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא, ולא קאמר רב מרי פיגול ונותר, אלא נותר לחודיא. והצל"ח הקשה בזה מדוע שביק פיגול, אבל לשיטת רש"י אתי שפיר דבאמת לא גזרו על שימוש פיגול טומאה.
אבל ע"כ כיון דלא שייך בפיגול לומר דתליא באכילה ע"כ יש לומר דגזרו על כזית פיגול טומאה בהצטרף לכזית עם השומר וא"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי במוקדשין דהיינו פיגול וקמ"ל דמצטרפין לכזית השומר. ואפשר כיון דהתנא תנא מוקדשין סתם, וע"כ גם נותר בכלל וכיון דלא שייך זה בנותר להכי משני הש"ס דאיכא כזית, וקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא. ולשיטת רש"י יש ליישב הא דהקשו התוס' דמאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא יעו"ש. ולשיטת רש"י יש לפרש דרב מרי קמ"ל דרק בנותר כן הדין בהשימושין דמטמאין את הידים, אבל לא פיגול, משום דממתניתין יש לפרש מדנקט סתם מוקדשין יש בזה גם בפיגול, ולהכי מחדש רב מרי דרק בקדשים ששימשו נותר מטמאין ולא בפיגול, משום דבנותר יש בזה משום עצלי כהונה שלא יתעצלו בשבירת העצמות לאכול את המוח שבפנים וזה לא שייך בפיגול. כן נראה בביאור שיטת רש"י.
אבל התוס' והרמב"ם מדייקים דמדנקט רב מרי הטעם הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור זה שייך גם בפיגול. אבל יש להעיר הלא כיון דגם בפחות מכזית איכא איסור, וא"כ שייך האי טעמא דנעשה בסיס לדבר האסור גם לפחות מכזית, ואפשר דסברי דלא שייך לומר בסיס לדבר שאינו חשוב דהיינו פחות מכזית, וכיון דלא הוי ענין שימוש לפחות מכזית ליתא גם דין שומר לדבר שאין לו חשיבות, והיינו כיון דאין לו תורת חשיבות להיות בתורת שימוש אין לו תורת שומר ג"כ.
תוס' ד"ה נוגע אין מאהיל לא וכו', מ"מ הוי ליה למיתני באפי נפשיה אמת אע"ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. והקשה המהרש"א דהלא משמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים דמוקי להם בשומר הלא מוכח בהדיא דמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפירש"י ומסיים בצ"ע. וכוונתו לזה שפירש"י לעיל ד"ה ואי בשומר, שפירש"י וא"ת עצם הזה הנכנס לבית אינו שומר להמוח שהרי אין המוח כנגדו אלא בראשו האחר ואנן תנן הנוגע כנגד הבשר מאחוריו דלא הוי שומר, הוא שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכה נשמר נפתחה אין מה שבתוכה נשמר עכ"ל. מבואר דבקולית סתומה הוי כל העצם שומר למוח, ולא בעינן כנגדו. ובלב אריה תפס בהשגה על המהרש"א דהתם הטומאה היא באויר על פני העצמות שייך שפיר לומר דמותר העצם הוא יד או שומר להטומאה, משא"כ הכא דהטומאה בתוך העצם ואין אהל טפח רק דאפ"ה מטמא משום דטומאה טמונה בוקעת עד לרקיע, ולא שייך כלל להמשיך הטומאה לצדדין משום יד או משום שומר דהא הכי גמירי לה דטומאה טמונה אינה רק בוקעת לכשנגדה בשוה ולא לצדדין כלל. וכן מתבאר בחידושי הר"ן עכ"ד.
איברא דהר"ן בחידושיו כתב כדברי התוס' דבמאהיל אינו מטמא אלא כנגד המוח, ומוסיף דטומאה בוקעת ועולה כנגדו, אבל לא כתב מהא דרש"י לעיל. ומה שכתב הלב אריה דשם מיירי דהטומאה היא באויר על פני העצמות, זה ליתא, לפי האוקימתא דמיירי בשומר דע"כ אם מיירי בשומר היינו שהעצמות מבחוץ המה שומרים להמוח שבפנים, וזה היה הכרח לרש"י לפרש דבשומר והעצם סתום, דאם נקוב לא הוי שומר משום דהמוח יוצא חוצה, ומזה למד רש"י דבאופן שהעצם סתום הוי שומר אף אין כנגד הבשר, וע"כ הסברא בזה כמו שכתב רש"י דאם נפתחה אין מה שבתוכה נשמר.
איברא דיש להקשות לרש"י התם דהלא אם הטומאה טמונה וגם אין בעצמות פותח טפח א"כ בעינן מאהיל דוקא כנגד המוח, ואם המוח בראשו האחר הרי חסר כאן דין טומאה בוקעת ועולה, וע"כ סבר רש"י דזה נקרא כנגדו מטעם השומר דכיון דדנין דין שומר על כל העצם הרי זה נחשב כנגדו ממש גם לדין טומאה טמונה להיות בוקעת ועולה, ולזה הקשה רבינו המהרש"א דלשיטת רש"י הכא דמיירי גם כן בעצם סתום ויש לזה דין שומר לא בעינן כנגדו, ולזה מציין המהרש"א לפירש"י, ובאמת לא מרש"י הקושיא, אלא שע"כ מוכח זה לעיקר מהסוגיא דמוקי להתוספתא דמיירי בשומר.
והנה ליישב הקושיא יש לומר דהתוס' והר"ן סברי דגם בעצם סתום ומוח בפנים בעינן גם כן בטומאת אהל שיהיה מאהיל כנגדו, וע"כ התם בסוגיא שמוקים דמיירי בשומר ע"כ מיירי לשיטת התוס' והר"ן שהעצם היה פתוח, והחצאי זית מזה ומזה היו מאהילים מפני שהיו תחת האהל. וסברת רש"י דבפתוחה בטל תורת שומר סברי תוס' והר"ן דכל זמן שהמוח בפנים, ואין דוחקים אותו לצאת הרי הוא נשמר, ויש שומר לפחות מכזית ושני העצמות מצטרפין לשני המוחות שבפנים.
ותצא מזה לדינא בעצם סתום אם בעינן למאהיל כנגד המוח ממש תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' והר"ן.
עוד כתבו התוס' וא"ת ולישני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין יעו"ש. וקשה דע"כ הא דרב"י מיירי בדאיכא דבר החוצץ בפני הטומאה, אבל הכא במוח שבקולית דהקולית אינה חוצצת מפני הטומאה כדין דבר המקבל טומאה שאינו חוצץ בפני הטומאה. וביותר שהקולית מן המת הוא עצמו מטמא במגע ובמשא. ועי' במשנה אהלות פרי"ג חשיב פחות מעצם כשעורה. ופירש הרב ברטנורא אבל עצם כשעורה לא ממעט מטעם דמטמא במגע ובמשא. ומצאתי בהגהות פורת יוסף שהקשה בזה.
אמנם לפי"ז לא לבד על התוס' קשה אלא גם על הסוגיא קשה, דקאמרה הסוגיא לגבי המוח טומאה טמונה בוקעת ועולה דגם כן קשה קושיא זו דהלא כיון דהקולית אינה חוצצת בפני הטומאה, א"כ הוי המוח בגדר גלוי ולא טמונה, ויש בזה טומאת אהל.
וגם בזה שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה קסבר רבי יוסי טומאה אינה בוקעת. וא"ת היכי מוקמינן לעיל מתניתין כר' יוסי, והא מתניתין סבר דבוקעת ועולה דקתני קולית סתומה הנוגע בה טמא ואוקמינן מאי נוגע מאהיל, וי"ל אע"ג דסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת מודה דקולית סתומה באהל כמו מת בכסותו יעו"ש. וקשה גם כן מדוע לא אמרו התוס' דבזה רבי יוסי מודה מטעם דהעצם לא חייץ והוי המוח גלוי ואין זה טומאה טמונה.
לכן נראה דדבר שהוא טמון בתולדה הרי זה נקרא טמון. ודוקא אם באנו לעשות דבר חוצץ על הטומאה אז בעינן דבר שאינו בטומאה וגם אינו מקבל טומאה ואם בר קבולי טומאה אינו חוצץ מטעם דהכיסוי שעליו תיכף נטמא, וממילא אינו חוצץ. אבל במה שהוא בתולדה טמון שפיר נקרא טומאה טמונה, וגם אם הטומאה טמונה בדברים טמאים, גם כן נקרא טמונה כיון שהיא טמונה מטבע היצירה, ולכן הכא במוח שבקולית שהוא טמון כן מיצירה נקרא טמון והיא טומאה טמונה, ואין בה טומאת אהל כיון שהיא טמונה ורק מפני ההלכה אשר גם טומאה טמונה בוקעת ועולה יש להמוח גם טומאת אהל. אבל רק בוקעת ועולה כדין טומאה רצוצה, וזהו שכתבו התוס' דלטומאת אהל בעינן כנגדו ממש, וממילא לר' יוסי דלא סבר טומאה בוקעת ועולה ליתא בזה טומאת אהל כלל. וזהו שכתבו התוס' בקושיא ולישני הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה.
והנה המהרש"א הקשה מדוע לא כתבו התוס' דמודה רבי יוסי בקולית סתומה. עי' במהר"ם לקמן שכתב דכוונת התוס' למ"ל לדחוקי דסבר רבי יוסי דקולית הוי כמת בכסותו יעו"ש. והיינו דסברי התוס' זה לדוחק לומר שזה דומה למת בכסותו, וזה מתאים לזה שכתבנו דשאני זה שהוא טמון בטבעו הנקרא סתום וטמון.
וכתבו התוס' ושמא לא מסתבר ליה לאוקמיה כר' יוסי. ולכאורה משמע מטעם דלא ניחא לאוקמי המשנה כיחידאה, אבל קשה הא חזינן לקמן ע"ב דמתניתין רבי יוסי, וא"כ אמאי לא אוקמיה מתניתין הכא כרבי יוסי. ונראה דכוונת התוס' הכא משום דכיון דאיכא למימר דרבי יוסי מודה בקולית מטעם דהוי כמת בכסותו כמו"ש התוס' לקמן, וא"כ תקשה מדוע לא תנא מאהיל.
תוס' ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין. הביאור מצטרפין היינו דמצטרף אהל למגע, וטמא משום מגע.
עוד שם וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל, ולכאורה אי תנא הכי דהנוגע בכזית מן המת טמא, הלא איכא למימר דטמא מחמת נגיעה, וא"כ אכתי לא ידענו דמאהיל הוא נוגע ג"כ, ולא הוי ידעינן צירוף אהל למגע. ואם בשביל דיצוייר דבנגיעה איכא גם מאהיל אבל אכתי לא ידעינן דמאהיל נקרא נוגע להיות מצטרף לכחצי זית מגע וחצי זית אהל, ואפשר דכוונת התוס' דכיון דבמגע איכא גם לפעמים אהל גם כן דהיינו כשנוגע באצבע על הטומאה הרי הוא מאהיל, וע"כ הוא טמא משני טומאות, ממגע ומאהל, וא"כ הרי הם ע"כ חדא מילתא, וממילא הם בצירוף גם כן.
ותירצו וי"ל דלא הוי שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל. ולכאורה תירוצם אינו מובן, עי' בתו"ח שמתמה הרבה בזה. אבל נראה כוונתם משום דהוי אמרינן דכיון דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל, הוי אמרינן דהנוגע בכזית מן המת טמא הוא באופן שמאהיל וטמא משום אהל ממילא אכתי לא ידעינן דמגע ואהל מצטרפין, ואעפ"י דע"כ הרי זה אהל ואהל, אבל איכא נפק"מ באופן דחסר מגע להבשר כמו הכא בקולית דהנגיעה היא בעצם ולא במוח וטמא מטעם טומאת אהל ולא משום מגע. ונפק"מ גם כן במגע מן הצד דליכא משום אהל לא הוי ידעינן דטמא ורק טמא בדאיכא אהל. ולפי"ז ע"כ נגיעה נקרא אהל, אבל אהל לא נקרא מגע, וא"כ הרי הם כשני שמות ואינן מצטרפין. אמנם ממשנתינו דהוי לגמרי טומאת אהל בלא מגע, והתנא קורא לזה נוגע, חזינן השתא דטומאת אהל נקרא גם כן מגע וכשיש אהל ומגע טמא גם משום מגע, מטעם דמגע בלא אהל ג"כ טמא מטעם דהנגיעה יש לה טומאה בפני עצמה. ומטעם זה קרינן לטומאת אהל בשם מגע מפני שרוב פעמים באה המגע עם האהל ביחד להכי המה בסוג אחד ומצטרפין. כן נראה בביאור דברי התוס'.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וקולית המוקדשים. במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר: נבלה. אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ''ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע''ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה''מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה. שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן: גמ' ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה. קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת: ואי. קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע''ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע''י המוח גדל הבשר מלמעלה א''כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ''א מ''ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ: קסבר. אין מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ. והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי א''ה במוקדשין אמאי טמאים. הרי לא שימשו נותר דאין נותר בפחות מכזית: כי נקבו אמאי טמאין. הא אמרת דאין שומרין מצטרפין לטומאה חמורה: רישא. דקולית המת: דליכא כזית. לפיכך אין מטמא באהל: סיפא. מוקדשים ושרץ ונבלה: דאיכא כזית. לפיכך גבי מוקדשין איכא שיעור נותר וגבי נבלה ושרץ איכא שיעור לטמא: ומאי קמ''ל. כיון דרישא ליכא כזית אכתי לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ולא באהל וכזית מן הנבלה מטמא: מילי מילי. כל דבר ששנה במשנתנו אשמעינן טעמא בכל חד וחד מה שהראה זה לא הראה זה: רישא. אשמעינן מדלא טימא באהל על כרחיך שמעת מינה דמוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ דאי מעלה בין אית ביה בין לית ביה מטמא: מילתא היא. כנותר עצמו ואיצטריך לאשמועינן דהכי הוא כדרב מרי משום דבפסחים (דף קכ:) לא תנן אלא הפגול והנותר אבל שמושו לא תנן ואשמעינן מתניתין דמשום דשימשו כזית נותר מטמאה אפי' כשהיא סתומה ולא נגע במוח טמא משום עצם ששימש את הנותר: לא ניקבה לא. דבעינן אפשר ליגע כדתני טעמא בהדיא לקמן: אביי אמר לעולם מוח מעלה ארוכה. ומתניתין בששפה נסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח דמטמא באהל משום שיעור לא מטמא אבר ובמוקדשין נבלה ושרץ בדאיכא כזית כדאוקימנא ואביי לא פליג אלא במעלה ארוכה: לארכה. דעכשיו שייר בה רצועה שלא שיפה: טמאה. ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בעלי חיים מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור: לרחבה. סביב סביב ואפילו במקום אחד: דקל. אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות: לעולם. רישא דאיכא כזית דלא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי וא''נ ליכא כזית הויא מטמא באהל דמוח שבפנים מעלה ארוכה: ומאי נוגע מאהיל. מאהיל נמי במשמע כדמפרש ואזיל דאיכא תנא דקרי למאהיל נוגע: אמאי טהורים. עצם גופיה אבר הוא ובלא מוח נמי מטמא וסתימה מאי אהניא: המתקשקש. יבש ונעקר בתוך החלל דהוא לא מעלה ארוכה: גבי מת. אף על גב דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבות אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא ביה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשים הרי שמשו נותר: נבלה כיון דמתקשקש הוא. ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבו דאפשר ליגע מטמאים משום שיעור לא ניקבו לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא: אף אנן נמי תנינא. דקרי למאהיל נוגע:
נוגע אין מאהיל לא. וא''ת מנא ליה למידק מאהיל לא אי משום דלא קתני לה הא לא קתני נמי משא אע''ג דעצם כשעורה מטמא במשא וי''ל דמשא לא אצטריך למתני אבל אהל הוה ליה למתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע''ג דלא מתני ליה במוקדשין מ''מ הוה ליה למתני באפי נפשיה אמת אע''ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח מ''מ במאי דהוי לתנייה ואם תאמר ולשני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין ושמא לא מסתבר ליה לאוקמה כר' יוסי: ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ. פירש הקונטרס אע''ג דליכא מוח כלל וזה דחקו מדלא מוקי לה דלית ביה מוח ובחנם דחק דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת: אי הכי מוקדשים כו'. פירוש בשלמא. אי איירי בדאיכא כזית א''ש מוקדשין אפי' למ''ד בערבי פסחים (פסחים קכא.) נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידיה אלא כיון דבמת איירי בדליכא שיעור מוקדשין אמאי כו' תימה דמאי קמ''ל רב מרי מתניתין היא ועוד דבפ' כיצד צולין (שם דף פג.) מייתי סייעתא לרב מרי ודחי לה לייתי הך מתניתין דהכא ונראה דרב מרי אשמועינן עצמות ששמשו נותר כבר אפי' אין בהן עכשיו כלום ומתני' איכא לאוקומי בדאיכא אכתי כזית ומ''מ חדוש הוא דאיכא שימוש נותר בעולם ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח דקאמר אלא לאו דאית ביה מוח היינו שהיה בה מוח כבר דעכשיו לא קאמר דפשיטא דטעונין שרפה משום מוח: הכא במאי עסקינן בששיפה. דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח לא מטמא באהל דליכא שיעור ולא הוי נמי אבר ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל: ומאי נוגע דקתני מאהיל. וקמ''ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא''ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל וי''ל דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל אבל השתא דקתני קולית מן המת וקתני נוגע מוכיח דנוגע היינו מאהיל דאי אפשר ליגע במוח ממש בתוך הקולית אלא ע''י אהל: הכא במאי עסקינן בכזית מוח המתקשקש. הא דלא קאמר כששיפה כדאמר לעיל אפשר דסבירא ליה דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ: