דף קכט - א
ואמאי? הא טומאת בית הסתרים היא! שהרי נגיעת הבשר הטמא בשאר האבר לא היתה אלא בעוד שהם היו מחוברים יחד, ומקום המגע, שהוא מקום החיבור שביניהם, אינו נראה לעין, וטומאת בית הסתרים [מגע טומאה שאינו נראה לעין] לא מטמא!?
אמר ליה רבי זירא לרב אסי: אף לדידי קשיא לי האי קושיא, ושאילתיה לרבי אבא בר ממל,
ואמר לי: הא מני הך ברייתא רבי מאיר היא, דאמר: טומאת בית הסתרים מטמא.
[דברי רבי מאיר נאמרו לענין עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, ושחט את הבהמה ואחר כך חתך את היד, שהיד מטמאת כאבר מן החי ואינה ניתרת בשחיטת האם, הואיל והיא יצאה מהבהמה קודם השחיטה. ומעתה אף הבשר של הבהמה והעובר טמאים, לפי שהם נגעו לאחר השחיטה ביד שבחוץ, ואף על פי שהיא טומאת בית הסתרים, שהרי נגיעתם היתה בזמן חיבורם, מכל מקום רבי מאיר מטמא [216]].
אמר ליה רבי אסי לרבי זירא: תירוצו של רבי אבא בר ממל לא נראה לי. שהרי, ולאו, זימנין סגיאין אמרה לתירוצו קמאי. ואמרי ליה: שני ליה יש הבדל לרבי מאיר בין טומאה דבעיא הכשר ובין טומאה דלא בעיא הכשר. שבדינו של רבי מאיר - בעובר שהוציא את ידו - אין הבשר של הבהמה והעובר צריכים הכשר לקבלת טומאה, לפי ששחיטת האם הכשירה אותם עוד לפני שנחתכה היד ממנו. ואם כן הנגיעה המטמאת היתה לאחר ההכשר.
אבל באופן שלפנינו שחתך בשר מאבר מן החי, הרי לא הוכשר עדיין הבשר בשעת החיתוך, ואיך יקבל טומאה מהאבר [217]?
אמר רבא: ומאי קושיא!? דלמא ברייתא מיירי בשהוכשר הבשר קודם שנחתך האבר.
ומקשינן: אמר ליה רבה בר רב חנן לרבא: למה לי הכשר [218] להך בשר שנחתך מאבר מן החי, והרי הוא מטמא טומאה חמורה אגב אביו!?
שבשעה שהבשר עדיין היה מחובר ל"אביו" האבר, היתה עליו טומאה חמורה, שהרי גם הוא, בהיותו חלק מהאבר, טימא כאבר מן החי [שטומאתו חמורה, שהוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים], וכלל הוא בידינו - כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא מטמא אף עכשיו טומאה קלה [טומאת אוכלין] בלא הכשר מים.
וכל שכן בשר זה, שכבר היה טמא בטומאה חמורה בעודו מחובר לאבר, שאינו צריך הכשר לאחר שנחתך מהאבר, על אף שירדה ממנו הטומאה החמורה, ומדוע הוצרכתה לומר דמיירי בשהוכשר?
אמר ליה רבא: מתי אמרינן שאם סופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא גם עכשיו טומאת אוכלין בלא הכשר מים - רק באופן שגם הטומאה החמורה היא מחמת השם "אוכל" שבו! כגון טומאת נבלה, שרק הבשר מטמא, וכן טומאת נבלת עוף טהור, שהטומאה היא רק באופן של אכילה [שהרי היא מטמאת רק בבית הבליעה], וכיון שהטומאה החמורה והטומאה הקלה הם מענין אחד, ששניהם תלויים בשם אוכל, לפיכך הטומאה החמורה היא גם סיבה לטמאות טומאה קלה אף בלא הכשר מים. אבל הכא לגבי טומאת אבר מן החי - כששימש הבשר את האבר להשלימו לאבר שלם ולטמאות עמו בטומאה חמורה, הרי לא בתורת "אוכל" הוא שימש אותו, אלא "מעשה עץ" שימש. שהבשר הצטרף עם הגידים והעצמות כדי שביחד יהיה עליהם שם "אבר". [והרי אפילו אם הוא היה עץ בעלמא הוא היה מצטרף, דהעיקר שיהיה לו שם אבר]. ואילו הטומאה הקלה היא בתורת "אוכל", הילכך לא אמרינן שאינו צריך הכשר משום "סופו [או תחלתו] לטמא טומאה חמורה", אלא צריך הכשר לטומאת אוכלין [219] [220].
אמר אביי: הרי אמרו במסכת פסחים: כופת גוש שאור שיחדה לישיבה - בטלה מתורת חמץ, ומותר להשהותה בבית בפסח.
ומאחר שבטלה מתורת "אוכל" ונעשתה ככלי המיועד לישיבה, מעתה יש עליה דין טומאת מדרס, שאם ישב עליה הזב תיעשה אב הטומאה. [דכל עוד שהיא מיועדת לאכילה, אינה נעשית מדרס הזב, לפי שאינה מיועדת לישיבה בלבד, ורק לאחר שייחד אותה לישיבה בלבד הרי היא נעשית מדרס הזב].
ועל זה אמר אביי: שטומאתה [טומאת מדרס שבה] לאו דאורייתא. שמהתורה אינה בטלה מתורת אוכל, ואינה נעשית מדרס הזב, אלא רק מדרבנן [221].
דאי סלקא דעתך דאורייתא היא, אם כן מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה!? שאם ייחד אותם לישיבה וישב עליהם הזב, הרי הם יטמאו בטומאה חמורה.
והרי כל הדין של "סופו לטמא טומאה חמורה" נלמד ממה שנאמר בתורה "זרעים" לגבי הכשר מים, וילפינן, מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה [שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה] וצריכים הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, לאפוקי מי שסופו לטמא טומאה חמורה שאינו צריך הכשר.
ואם יתכן שאוכלין יטמאו טומאה חמורה על ידי שיבטל אותם מתורת אוכל, הרי נסתרת כל הילפותא!?
ודחינן: לעולם טומאתה דאורייתא, ואף על פי כן אין זה נחשב שסופן של האוכלין לטמא טומאה חמורה, משום שכששימש האוכל בטומאת מדרס לאחר שביטלם מתורת אוכל, לא בתורת "אוכל" הוא טימא, אלא מעשה עץ שימש. שעל ידי שבטל מתורת "אוכל" ונעשה מיוחד לישיבה כעץ, הוא מטמא מדרס, ואם כן עדיין לא מצינו "אוכל" שהוא מטמא טומאה חמורה.
אמר אביי: הרי אמרו: תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין, שהקריב אוכלין לעבודה זרה, מטמאין באוהל. [שתקרובת עבודת כוכבים הוקשה למת דכתיב "ויאכלו זבחי מתים", מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל].
ואומר אני שטומאתן לא דאורייתא. [וקרא אסמכתא בעלמא]. דאי סלקא דעתך דאורייתא - מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה. ושוב חוזרת הקושיא, היאך ילפינן מזרעים שדוקא דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, הרי גם זרעים סופן לטמא טומאה חמורה כשיקריבם לעבודה זרה!? אלא על כרחך שטומאתן לאו דאוריתא.
ודחינן: לעולם דאורייתא היא, ולא קשיא, שהרי כששימש האוכל בטומאת עבודה זרה מעשה עץ שימש. שהרי הוא בטל מתורת "אוכל", הואיל והוא נאסר בהנאה, והרי הוא כעץ הנעבד, ושוב לא מצינו "אוכל" שנעשה אב הטומאה.
אמר אביי: הרי אמרו: חיבורי אוכלין, אוכל הנמצא בסדקי הכלי ומחובר לו [ורוצה בהשארותו שם] - ככלים דמו. ואם נטמא ממת הרי הוא נעשה אב הטומאה, וחוזר ומטמא אדם, לפי שדינו כ"כלי" ולא כ"אוכל".
ואומר אני שטומאתן לאו דאורייתא. דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לאוכל שמטמא טומאה חמורה כשיבטלו לכלי?!
ודחינן: כששימש האוכל בטומאה החמורה מעשה עץ שימש. בתורת כלי הוא מטמא ולא בתורת "אוכל", ושוב לא מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה.
אמר ליה רב פפא לרבא: הא דתניא חלב של בהמה טהורה נבלה, כשהיא בכפרים, שאין הדרך לאכול שם חלב, צריך מחשבה שיהיה החלב מיועד אכילת אדם, [לפי שאין רגילות אנשי הכפרים לאכול חלב], ועל ידי זה חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה, [שמצד היותו נבלה אינו מטמא, משום שחלב אינו מטמא בנבלה], וצריך גם הכשר שיבואו עליו מים ויוכשר לקבל טומאה, לפי שהחלב אין סופו לטמא בטומאה חמורה.
אך לאחר שחישב עליו והוכשר לקבל טומאה, הרי הוא מטמא עכשיו מדין "שומר" לכוליא, שהרי החלב מכסה את הכוליא ושומר אותו, והכוליא מטמאת בטומאת נבלות, ולכן גם הנוגע בחלב נטמא כנוגע בשומר של נבלה.
ואומר אני: שטומאתו אגב כוליא מדין שומר לכוליא לאו דאוריתא.
דאי סלקא דעתך שהחלב נחשב שומר לכוליא מדאורייתא, מצינו לאוכל שמטמא טומאה חמורה ומכל מקום הוא צריך הכשר, והרי שנינו שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, ומדוע החלב צריך הכשר!? אלא מוכח שאין החלב נחשב שומר לכוליא מדאוריתא.
[קושיא זו שונה מהקושיות דלעיל, שלגבי כופת שאור, תקרובת עבודה זרה, וחיבורי אוכלים, וכן להלן לגבי בית שסככו בזרעים, השאלה היתה על הילפותא מזרעים, שמצינו דבר שעכשיו הוא "אוכל" ועל ידי מעשה מסויים הוא יטמא בטומאה חמורה, וזה סתירה לכל הילפותא. אך לגבי חלב, שהוא שומר לכוליא, הרי מתחילתו הוא מטמא בטומאה חמורה מחמת הדין שומר שבו, ואין זה קושיא על הילפותא מזרעים, אלא השאלה היא מדוע החלב צריך הכשר, וזה דומה לקושיא הראשונה שהקשה רבה בר רב חנן את רבא לגבי חותך בשר מאבר מן החי - מהרש"א].
ודחינן: כששימש החלב כשומר לכוליא מעשה עץ שימש! שהטומאה החמורה שבו איננה בתורת "אוכל", כטומאת נבלה ונבלת עוף טהור, אלא מתורת "שומר" כעץ בעלמא, ודין סופו לטמא טומאה חמורה נאמר רק באופן שגם הטומאה החמורה היא מתורת אוכל, שהיא שייכת לטומאה הקלה. [וכפי שתירצה הגמרא לעיל על הקושיא הראשונה] [222] [223].
אמר רב מתנה: הרי אמרו: בית שסככו בזרעים טהרו הזרעים מטומאת אוכלין, שבטל מהם שם "אוכל" על ידי שנעשו חלק מהבית. ומעתה, אם יופיע נגע בבית, גם הזרעים יטמאו בטומאת "בית המנוגע".
ואומר אני: שטמאתו זו של הזרעים בטומאת "בית המנוגע" [224] לאו דאורייתא. דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמא טומאה חמורה? והיאך ילפינן מזרעים, הרי מצינו אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה על ידי שיסכך בו את הבית?
ודחינן: כששימשו הזרעים בטומאת נגעים מעשה עץ שימש. כעצים ואבנים מהבית שמטמאים בנגעים. אך לא מצינו אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה.
שנינו במשנה: רבי שמעון מטהר.
ג' בבות שנינו במשנה לגבי אבר ובשר המדולדלים:
א. בעוד שהבהמה חיה - אינם מטמאים טומאה חמורה, אלא הם מקבלים טומאת אוכלין, ובלבד שיוכשרו לקבל טומאה.
ב. נשחטה הבהמה - אינם מטמאים טומאה חמורה, לפי שאין השחיטה עושה ניפול, ונחלקו רבי מאיר ורבי שמעון האם הם צריכים הכשר.
ג. מתה הבהמה - הרי האבר מטמא טומאה חמורה מדין אבר מן החי ולא מדין אבר מן המת, דמיתה עושה ניפול. והבשר טהור, דאין בשר מן החי מטמא.
סיום המשנה "רבי שמעון מטהר" בפשטות קאי אסיפא, דאם מתה הבהמה, רבי שמעון מטהר את האבר לגמרי מטומאה חמורה.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון שמטהר לגמרי את האבר? מה נפשך אי סבר "מיתה עושה ניפול", שהאבר המדולדל נחשב כאילו נפל מהבהמה קודם מיתתה ולא נעשה נבלה עמה במיתתה, אם כן ליטמא משום אבר מן החי, ככל אבר שפירש בחיי הבהמה?
ואי סבר "אין מיתה עושה ניפול" אלא שהוא כגוף הבהמה גם בשעת מיתתה ונעשה עמה נבלה, אם כן, ליטמא משום אבר מן הנבלה?
ומשנינן: רבי שמעון ארישא דמתניתין קאי.
דקתני ברישא: האבר והבשר המדולדלין בבהמה - מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה קתני דרבי שמעון מטהר מטומאת אוכלין.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון המטהר מטומאת אוכלין?
דאמר קרא לענין טומאת אוכלין "מכל האוכל אשר יאכל", ודרשינן, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לגויים בהיתר קרוי "אוכל".
הערות
[216] בגמרא לעיל עב ב מבואר שגם לדעת חכמים שמגע בית הסתרים אינו מטמא, מכל מקום הם מודים בחיבורי אוכלין שהמגע מטמא, דכמאן דמיפרתי דמי, כלומר, שהחיבור של האוכלין הוא קלוש, והם נחשבים כמופרדים, ולכן אין זה נחשב למגע בית הסתרים. והקשו התוספות שם, אם כן מדוע מוקמינן לברייתא הכא רק כרבי מאיר, הרי בחיבורי אוכלים חכמים מודים? ותירצו, דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא באופן שהם עומדים להחתך. אך באבר מן החי, כיון שדין הבשר והאבר שוה, ששניהם אסורים אף לבני נח, אינם עומדים להחתך, ולכן זה נחשב למגע בית הסתרים. וראה בפירוש הר"ש עוקצין פ"ג סוף מ"ב. עוד אמרינן בגמרא שם, דאף לחכמים יתכן שהמגע יטמא בשעה שהוא חותך אותם, שאז הם מופרדים והם נוגעים אחד בשני, ואין זה נחשב למגע בית הסתרים. והקשו התוספות שם, שאם כן אפשר להעמיד את הברייתא אף כחכמים, הואיל והבשר נוגע באבר בשעה שהוא פורש ממנו? ותירצו, דמשמע דמיירי אף באופן שהוא חותך בסכין רחבה, שכל משהו שנחתך מופרד מהאבר על ידי הסכין, ואין חלק בבשר שנחתך כבר שהוא נוגע באבר. הרמב"ן תירץ על שני הקושיות, דכיון שניטל הבשר מהאבר, שוב אין האבר מטמא, דהא בעינן בשר גידים ועצמות, ואין כאן דבר המטמא בשעה שפירש הבשר. אך כתב, דהוה מצי לאוקמי באופן שהיה הרבה בשר שגם לאחר שחתך את הבשר נשאר באבר בשר בשיעור כדי להעלות ארוכה, שהאבר עדיין מטמא. ובמשנה למלך שם תמה על דברי הרמב"ן, היאך יישב בזה את הקושיא שחיבורי אוכלים כמאן דמיפרתי דמי, [כלומר, דאמנם לגבי מגע בית הסתרים הם נחשבים מופרדים. אך לגבי צירוף הבשר לעצם שיחשב אבר מן החי ויטמא טומאה חמורה פשיטא שהם נחשבים מחוברים] ? ובאמת התוספות במסכת מנחות שם תירצו כן רק על הקושיא הראשונה, שהם נוגעים בשעת פרישתן, ולאחר מכן הקשו את הקושיא שחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי.
[217] הראשונים הקשו מה השייכות בין שני הקושיות, הרי מתחילה הוקשה לו שחסר במגע הטומאה, שהמגע הוא בבית הסתרים, ולאחר מכן הוקשה לו שחסר בהכשר, ואין זה קשור לדינו של רבי מאיר, ומדוע לא הקשה לו באופן פשוט, היכן יש כאן הכשר? וראה בחידושי הרמב"ן מה שתירץ.
[218] הקשו התוספות, מדוע הוא לא הקשה גם למה הוצרך רבי אבא להעמיד כרבי מאיר, הרי כל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, וכיון שהוא מטמא טומאה קלה אף בלא מגע בשרץ הרי גם לפי חכמים הוא מטמא? ותירץ המהרש"א, שזה כלול בקושיתו, דהוקשה לו למה צריך להעמיד כרבי מאיר ובשהוכשר, הרי סופו לטמא טומאה חמורה, ואתיא שפיר ככולי עלמא ובלא הכשר. ויתכן לתרץ עוד על פי מה שכתב בחידושי רעק"א [בכורות י א] בדעת רש"י, שדבר זה שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר שרץ, זה תלוי במחלוקת הסוגיות, הובאו דבריו לעיל קכא א, ואם כן יתכן שסוגייתנו סוברת שצריך הכשר שרץ. התוספות רא"ש והרש"ש תירצו, דמהכשר שרץ לא היה קשה כלל, דאמנם בשעה שהיה בו טומאה חמורה הוא טימא גם טומאה קלה בלא מגע טומאה. אך לאחר שפרחה הטומאה החמורה, כבר אין סיבה לטומאה הקלה, ושוב הוא יצטרך מגע שרץ. אך לגבי הכשר מים שפיר מקשי, דכיון שבזמן שטימא טומאה חמורה לא היה צריך הכשר מים, והיה מגע טומאה לרבי מאיר, אם כן כבר קיבל הבשר טומאת אוכלין, ושוב לא תפקע הטומאה כשחתך את הבשר, ובזה לא מסתבר לומר שמעתה תפקע הטומאה כיון שמכאן ולהבא צריך הכשר מים.
[219] רש"י לעיל עג ב כתב, שבשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא טומאה קלה, לפי שדוקא אם סופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא כבר עכשיו טומאה קלה. אך דבר שרק בתחילתו טימא טומאה חמורה לא אמרינן שימשיך לטמא טומאה קלה. ומבואר מדבריו, דבאמת בעוד שהבשר מחובר באבר הרי הוא מטמא טומאה קלה, אף שהטומאה החמורה אינה מטעם אוכל, וסברת הגמרא כשימש מעשה עץ שימש זה רק סברא שלאחר שפירש מהאבר לא תמשיך הטומאה הקלה. וכן הוכיחו התוספות שם מפרה אדומה ופרים הנשרפים, שגם בהם הטומאה החמורה אינה מטעם אוכל אלא שהם מטמאים את המתעסקים בהם, ומכל מקום כל זמן שסופם לטמא טומאה חמורה הם מטמאים גם טומאה קלה. ובביאור הענין כתב החזון איש [עוקצין ה ד], דישנם שני עניינים בכל שסופו לטמא טומאה חמורה, דין אחד, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה הרי זה נחשב כאילו נגע בשרץ וכאילו הוכשר במים, ומחמת הדין הזה הטומאה נשארת אף לאחר שפקעה הטומאה החמורה, שהרי הוא כבר נטמא בטומאת אוכלין, ובמה תפקע הטומאה, והדין השני, שכל דבר שהוא סיבה לטומאה חמורה, הרי זה גם סיבה לטומאה קלה, ולטומאה הקלה אין צריך מגע שרץ והכשר מים כפי שאין צריך לטומאה החמורה. אך מחמת הדין הזה כאשר פוקעת הטומאה החמורה ממילא פוקעת גם הטומאה הקלה, שהרי הסיבה שלה היא הטומאה החמורה. ומעתה, ביאור תירוץ הגמרא הוא, דבמקום שהטומאה החמורה היא מחמת שם אוכל, כטומאת נבלה ונבלת עוף טהור, הרי זה סיבה לעשות טומאה קלה מהדין הראשון, כאילו הוכשר במים ונגע בשרץ, ולכן אף לאחר שתפקע הטומאה החמורה תשאר הטומאה הקלה, אך במקום שהטומאה החמורה אינה מחמת שם אוכל, כמו באבר מן החי ופרה אדומה ופרים הנשרפים, כל הטומאה הקלה היא רק מהדין השני, שהטומאה החמורה היא סיבה לטומאה קלה, אך לאחר שתפקע הטומאה החמורה, כגון שפירש הבשר מן האבר, שוב אין לה טומאה קלה, והרי היא צריכה מעתה הכשר מים ומגע שרץ. התוספות כאן פירשו את תירוץ הגמרא באופן אחר, דודאי במקום ששייך סופו לטמא טומאה חמורה, הרי הוא מטמא טומאה קלה גם לאחר שפקעה הטומאה החמורה, אלא שבאבר מן החי לא אמרינן כלל על הבשר שיטמא בטומאה קלה, ואף בהיותו מחובר לאבר, לפי ששם הטומאה החמורה היא טומאת "אבר", ולבשר לבד אין שם אבר, וכיון שאין לו את שם הטומאה כלל לא שייך שיטמא בטומאה קלה, מה שאין כן בנבלה ונבלת עוף טהור שיש לבשר את שם הטומאה החמורה, שפיר מטמא בטומאה קלה. והנה כתבנו לעיל שהתוספות לעיל עג הוכיחו כשיטתם, שקודם שפקעה הטומאה החמורה איכא טומאה קלה בכל אופן, מפרה אדומה ופרים הנשרפים, שבשעה שסופם לטמא טומאה חמורה הם מטמאים טומאה קלה, וכל זה הוא לשיטתם, שתירוץ הגמרא מעשה עץ שימש היינו שאין הטומאה החמורה מתורת אוכל, ולפי זה פרה אדומה ופרים הנשרפים נמי מעשה עץ הם, שאין טומאתם בתורת אוכל. אך לשיטת התוספות כאן שתירוץ הגמרא הוא שאין לבשר את השם של הטומאה החמורה, הרי בפרה אדומה ופרים הנשרפים לא חשיב מעשה עץ, כיון שגם עכשיו הם פרה אדומה, ולפיכך איכא טומאה קלה. וכתב החזון איש שם, שהתוספות סוברים רק את הדין הראשון, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה הרי זה נחשב כאילו נגע בשרץ והוכשר במים, ולפיכך אף לאחר שתפקע הטומאה החמורה תשאר הטומאה הקלה. וכדברי החזון איש שישנם שני דינים בסופו לטמא טומאה חמורה כתב גם בכתבי הגרי"ז [זבחים קה א], ראה שם שביאר על פי זה את הסוגיא שם. וראה בהרחבה בספר "חברותא" למסכת עוקצין סימן ה.
[220] הרמב"ם פ"ג מטומאת אוכלין ה"ה הביא את הברייתא כצורתה, שהחותך בשר מאבר מן החי וכו' חשב עליו ואחר כך חתכו אינו צריך הכשר, מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. והשיג עליו הראב"ד, דבגמרא כאן איתא שלא שייך בזה סופו לטמא טומאה חמורה, ולכן צריך הכשר, וכן צריך מגע טומאה לפי שזה נחשב למגע בית הסתרים, ורק לפי רבי מאיר מהני? ותירץ הכסף משנה, שהרמב"ם סובר שתירוץ הגמרא כשימש מעשה עץ שימש הוא דיחויא בעלמא, ואליבא דאמת גם בזה אמרינן סופו לטמא טומאה חמורה, ולכן אין צריך מגע שרץ והכשר מים. ועוד תירץ, דאליבא דאמת אין צריך להעמיד כרבי מאיר שמגע בית הסתרים מטמא, לפי שבחיבורי אוכלים אמרינן כמאן דמיפרתי דמי. אך החזון איש [עוקצין ה י] הקשה על תירצו הראשון, מהיכי תיתי לדחות סוגיא שלמה, ובגמרא משמע שכולם הסכימו עם התירוץ? ועל תירוצו השני הקשה, דאין זה טעם שלא יצטרך הכשר מים, והרמב"ם להדיא כתב שהטעם הוא משום שסופו לטמא טומאה חמורה? ותירץ האור שמח, דתירוץ הגמרא תלוי במחלוקת רבי ורבי עקיבא לעיל האם צריך שיהא באבר גם בשר או לא, דרק לפי רבי עקיבא דאין צריך שיהא באבר בשר, הרי הבשר משמש מעשה עץ בעלמא, אך לפי רבי שצריך שיהא גם בשר, הרי אילו הבשר היה עץ לא היה לזה שם אבר, דבעינן שיהא בשר דוקא, ולדידיה שפיר שייך סופו לטמא טומאה חמורה גם בבשר שפירש מאבר מן החי, והרמב"ם הרי פסק כרבי, ולכן פסק שאין צריך הכשר. ובכתבי הגר"ח [אות שצ, שצא] תירץ כן, והוסיף, שלפי רבי עיקר הטומאה של האבר היא מחמת הבשר, וכמו שבנבלה רק הבשר מטמא, אלא דבאבר מן החי שיעור הבשר המטמא הוא אבר שלם, ולהשלמת השיעור בעינן נמי גידים ועצמות, ואם כן, לרבי אין זה מעשה עץ כלל, אלא הוי טומאת בשר כנבלה, ולכן שייך בזה סופו לטמא טומאה חמורה.
[221] הקשו התוספות, אם השאור בטל משם אוכל רק מדרבנן, מדוע אינו חייב לבערו, הרי מדאוריתא הוא עדיין נחשב לחמץ? ובהגהות היעב"ץ תירץ, דמה שאינו מחוייב לבערו אינו מחמת שבטל שם אוכל ממנו, שהרי כל חמץ שחרכו קודם זמנו עד שאינו ראוי לאכילת כלב אינו עובר עליו, והכא השאור נתקשה ואינו ראוי לכלב, ורק לגבי טומאת מדרס מדין "כלי" אמרינן דהוי דרבנן. אך בתוספות הרא"ש הוסיף בקושייתו [שלפי זה לא שייך לתרץ כהיעב"ץ], דבברייתא איתא רק דכופת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואינו עובר עליה, ומנין לגמרא שהוא מטמא במדרס, אלא שהגמרא הבינה שרק מחמת שהוי ככלי אינו עובר עליה, ואם כן איך יתכן דהוי דרבנן? ותירץ התוספות הרא"ש, דמאחר שייחדה לישיבה הרי ביטלו בליבו, ומהתורה ביטול בלב מהני שאינו צריך עוד לבערו, אלא רק מדרבנן צריך ביעור, וכיון שמדרבנן הוי ככלי אין צריך כלל לבערו, וכן תירץ החתם סופר, וראה עוד בתפארת יעקב.
[222] הקהלות יעקב [טהרות סימן ע] דן לפי הראשונים שהיד רק מעבירה את הטומאה והיא עצמה אינה מקבלת טומאה כלל, האם גם בשומר הדין כן, או שמא בשומר שמועיל גם להצטרף לשיעור כביצה לכולי עלמא השומר עצמו טמא. והוכיח מקושית הגמרא כאן לגבי חלב, דנימא כיון שסופו לטמא טומאה חמורה מדין שומר הרי הוא מטמא טומאה קלה בלא הכשר, ואי נימא דהשומר רק מעביר את הטומאה, הרי אין סופו לטמא טומאה חמורה, אלא להעביר טומאה חמורה מהכוליא לדבר אחר! ? אלא מוכח שהשומר עצמו טמא לכולי עלמא. אך כתב בהערה שם שלא יתכן לומר כן, שהרי שומר של נבלה אינו מועיל אלא להכניס ולהוציא ולא להצטרף, ואם כן, להשיטות שהיד רק מעבירה את הטומאה הוא הדין שומר של נבלה שהוא רק מעביר את הטומאה, ואם כן קשה הסלקא דעתך של הגמרא, הרי אין סופו לטמא טומאה חמורה, אלא להעביר אותה מהכוליא? ותירץ, שיתכן שזה גופא תירוץ הגמרא, כששימש מעשה עץ שימש, דהיינו שאינו טמא בעצמו טומאה חמורה אלא הוא רק מעביר את הטומאה מהכוליא, [וזה ביאור חדש בתירוץ הגמרא].
[223] יש לעיין, מדוע החלב לא יקבל טומאה בלא הכשר, אמנם מצד סופו לטמא טומאה חמורה מחמת דין שומר לכליא לא אמרינן. אך מכל מקום על הכוליא אמרינן כיון שסופו לטמא טומאה חמורה דהוא מטמא טומאה קלה, וכיון שבכוליא איכא טומאת אוכלין והחלב שומר לו, הרי החלב יטמא מצד שומר של טומאת אוכלין? ולכאורה מוכח מכאן ששומר של טומאת אוכלין נמי צריך הכשר, וראה תפארת יעקב ריש פירקין שנסתפק בזה.
[224] רש"י כתב אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאוריתא, ומשמע שמדובר בטומאת אהל המת, והקשה על זה בתוספות הרא"ש, דעל טומאת אהל המת לא שייך לומר שהזרעים מטמאים, שהרי הם עצמם אינם מטמאים כלל בטומאה חמורה, אלא הם רק מעבירים את הטומאה מהמת לכל אשר באהל? ולכן כתב שמדובר בטומאת בית המנוגע, שהבית עצמו מטמא בטומאה חמורה. וכן כתב הרמב"ם פי"ד מטומאת צרעת ה"ז. לגבי נגעי בתים קיימא לן שאין הבית מטמא עד שיראה הנגע על האבנים או על העצים או על העפר שבבית. ודנו המקדש דוד [נ יג] והחזון איש [נגעים י ט], האם נאמר שרק האבנים העצים והעפר מטמאים בנגעים, ושאר הבית טהור, או שמא, נאמר רק שהנגע יראה בהם, אך לאחר שנראה בהם הנגע כל הבית מטמא. והוכיח מסוגייתנו שגם הזרעים מטמאים בטומאה חמורה, אף שאינם אבנים עצים ועפר, ומוכח שכל הבית מטמא וטעון נתיצה. אך הקשה על זה מהתוספתא שם. וכתב, שלפי דעת הרמב"ם [כלים פ"א הי"ג] שכל הגדל מן העץ נחשב לעץ, אין ראיה מסוגייתינו, שהרי גם הזרעים נחשבים לעצים ולכן הם נטמאים עמו. אך לפי דעת התוספות במסכת שבת [סו א ד"ה כורת, וכן פד א ד"ה מפץ] דרק עץ ממש נחשב לעץ, ולא כל מה שגדל בקרקע, קשה. וראה חזון איש שתירץ, דבאמת רק האבנים העצים והעפר מטמאים וטעונים נתיצה. אך כל הבית בזמן שהוא מחובר הוא נטפל לאבנים וכולו מטמא בטומאה חמורה.
קכ"ט טומאת בית הסתרים וטומאת ביהס"ת לא מטמא. וקשה הא שאני הכא דמטמא טומאה חמורה אגב אביו, וכמו שפריך הש"ס לקמן דלא ליבעי הכשר מטעם דמטמא טומאה חמורה, וזהו מה שהקשו התוס' בתימה בד"ה למ"ל, יעו"ש. ובחידושי הר"ן הקשה וז"ל, וא"ת למ"ל לאוקמא כר' מאיר דאמר ביהס"ת מטמא והא מצי לאוקמא אפילו לרבנן דבמסכת נדה אמרינן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, והכי מפורש בפרק בא סימן, יש לומר דהתם דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דהרי חזינן בסוגיא זו עצמה דפרך הש"ס למ"ל הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו, הרי חזינן דהסוגיא סוברת דאין הבדל בין אם הטומאה מחמת עצמה לבין אם הטומאה אגב אביו כיון דסוף סוף יש לה טומאה חמורה, וזהו היא סברת התוס' בהקושיא.
ונראה דסבר הר"ן דיש הבדל בין להיות טמא לדין הכשר, והיינו דכיון דכל עיקר הטומאה באה להבשר רק כשהוא מחובר להאבר, נמצא דכל עיקר הטומאה הוא בשביל האבר וכשמסלקין הבשר מן האבר אין להבשר טומאה מחמת עצמה אלא בשביל מה שהיה הבשר מחובר. וממילא כשנתבטלה החיבור, ע"כ אין להבשר טומאה רק טומאת מגע טומאה, ולזה פריך הש"ס והא הוי מגע בית הסתרים, ומוכרח הש"ס לאוקמי' כר' מאיר דסבר מגע בית הסתרים הוי מגע מעליא.
אמנם בזה שנוגע להכשר, פריך הש"ס למ"ל הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו, הביאור בזה דכיון דכל זמן החיבור היה על הבשר טומאה אגב אביו וכיון שהיה בטומאה עד שנחתך, א"כ היאך תיסק אדעתין דליבעי הכשר, דע"כ דין הכשר לא נאמרה על מי שהיה עליו דין טמא, כן נראה בביאור דברי הר"ן וכוונתו בזה.
אמנם נראה בצדקת התוס' והיינו דסברי התוס' דהחילוק שיש בזה בין טומאה דהכא לטומאה חמורה דפרק בא סימן נכלל בהא דמשני הש"ס כששימש מעשה עץ שימש, והביאור בזה שאין בהבשר טומאה עצמיות, וכוונת התוס' בהתימה הוא על המקשן דלא נחית להא דמעשה עץ שימש, ופריך למ"ל הכשר, הלא כמו כן היה יכול להקשות על עצם הטומאה.
ונראה דיש לפרש הפירכא דפריך הש"ס טומאת בית הסתרים היינו דמיירי שחתך הבשר לגמרי ונתבטל תורת אבר לגמרי כיון שנשארו הגידין ועצמות בלא בשר ופרחה הטומאה לגמרי מתורת אבר מן החי, ורק על הבשר נשאר טומאה דמקודם משעת החיבור אבל חיבור זה הוא בית הסתרים, ודייק כן המקשן מדקתני חתכו שמשמע לגמרי כמו שכתב הרמב"ן הובא בר"ן, וא"כ אין לומר דיש בזה טומאה חמורה אגב אביו דהלא אין כאן טומאה כלל, וזהו פירכא עדיפא רק לקמן דקאמר הש"ס דבעי הכשר פריך הש"ס דלענין זה דלא ליבעי הכשר סגי הא דמטמא טומאה חמורה אגב אביו, ועל זה משני כששימש מעשה עץ שימש, וכפירש"י שהוא פנים חדשות.
והנה לפי המסקנא מיירי הא דחישב ואח"כ חתכו דקתני טמא מיירי בהוכשר, ותמוה לפי"ז דברי הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ה, שכתב דאינו צריך הכשר מטעם שמטמא טומאה חמורה כנבלה, וזה היפך הסוגיא שמשני דהשימוש לטומאה חמורה הוא מעשה עץ, וזהו כוונת הראב"ד שם בהשגה, ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ז דף הספר מבואר שיטת הרמב"ם והראב"ד.
והנה עלתה בדעתי לומר ביאור חדש בשיטת הרמב"ם, והוא דהנה התוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא, הקשו וא"ת דבשלהי העור והרוטב תניא החותך כזית בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא פריך טומאת בית הסתרים היא, ומשני ר"מ היא, והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל מטומאת אבר מן החי דחמיר, ותירצו וי"ל דטומאת אוכלין חמור שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין, אבל קודם שחישב עליהם לא היה ראוי להצטרף יעו"ש. ולכאורה קשה מדוע לא מצטרף גם מקודם הלא קיי"ל דחמור לקל מצטרף, וע"כ משום דקודם המחשבה לאכילה אבר מן החי לאו אוכל הוא, ורק לאחר המחשבה לאכילה נעשה אוכל, נמצא דהמחשבה לאכילה עושהו לחמור ולהכי חייל גם אאבר מן החי.
ולפי"ז הא דמשני הש"ס כששימש מעשה עץ שימש שפירשו התוס' משום דאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה משום אבמה"ח ועתה אין אבר מן החי שאין זה אלא בשר ואין קרוי אבר, אבל כל זה אם אמרינן דהטומאה באה על הבשר לאחר פרידתו מהאבר. אבל לפי מה שפירשו התוס' לעיל דהטומאה באה בעודו במחובר, דאל"כ אין כאן קושיא היאך חלה טומאת אוכלין אטומאה חמורה, וע"כ דסברי התוס' שם דהטומאה חלה בעודו אבר, וא"כ לא שייך לומר מעשה עץ שימש, כיון דע"כ גם בעודו במחובר בשעה ששימש בטומאת אבר מן החי חלה על האבר טומאת אוכלין דהיינו על הבשר דהאבר שטמא משום אבר מן החי, וע"כ דסברי התוס' דהסוגיא דפריך דהוי טומאת בית הסתרים לא סבר דהבשר מעשה עץ שימש, כיון דע"כ חלה טומאת אוכלין אאבר.
והסוגיא דמשני כששימש מעשה עץ שימש, ע"כ סברה הסוגיא דבשביל ששבע לה טומאה לא חלה טומאת אוכלין על הבשר בעודו במחובר מטעם דאין טומאה קלה חלה על טומאה חמורה, ורק לאחר שחתך הבשר מן האבר אז חל על הבשר טומאת אוכלין.
נמצא דסוגיא זו סוברת דאמרינן שבע לה טומאה ואין טומאת אוכלין חלה על טומאת אבר מן החי, אבל הרמב"ם סבר דלא אמרינן שבע לה טומאה כאשר ביארנו שיטתו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות כ"ד. נמצא דהבשר הזה יש לה טומאה חמורה תיכף אחרי המחשבה. ולהכי פסק הרמב"ם דאינו צריך הכשר, כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד דבשביל ששבע לה טומאה אין טו"א חלה רק אח"כ בהפרד הבשר מן האבר ולהכי סבר דצריך הכשר.
ונפק"מ לדינא גם לענין צירוף לשיעור כביצה בעוד הבשר עם האבר דלשיטת הרמב"ם דחייל טו"א על האבר מצטרף לכביצה אוכלין, ולשיטת הראב"ד אינו מצטרף עם האוכל להשלימו לכביצה כיון דטרם חל טו"א בעודו במחובר עם האבר, כיון דעדיין לאו אוכל הוא, כמוש"נ.
גמ', אמר אביי הרי אמרו כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, טומאתה לאו דאורייתא, והיינו דסבר אביי שעדיין תורת אוכל על השאור והקשו בתוס' תימה דאם לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו יעו"ש, וקשה הא מדאורייתא בביטול סגי, ודוחק לומר דהתוס' לשיטתם דסברי דביטול הוא מטעם הפקר, והכא לא הפקיר שהרי יחדו לישיבה, דזה לא מסתבר, דע"כ בביטול כזה שפיר יש לומר דלכו"ע סגי, והביעור הוא מדרבנן, ובאופן זה שיחדו לישיבה, ולשיטת הטור מיירי שטח אותו בטיט, פשיטא שמדאורייתא מותר להניחו בביתו אפילו אם אמרינן דטומאתו במדרס הזב לאו דאורייתא וע"כ דסברי התוס' דאם מן התורה עדיין תורת אוכל על זה ומן התורה אומרים להשאור עמוד ונעשה מלאכתנו, היינו בזה שראוי השאור לחמע בו עיסה אם כן הרי זה כמו שאמרה תורה בהדיא דלא מהני הייחוד לישיבה, ואם כן עדיין עובר על זה שאמרה תורה שאור לא ימצא בבתיכם. זהו כוונת התוס' בהתימה. והנה קשה לי עוד בזה, דאם לאו מדאורייתא אם כן אוכל הוא מדאורייתא, אם כן הוא נהנה מאיסור חמץ אם יהיה יושב על הכופת שאור, ואיסור הנאה איכא גם לאחר ביטול כשם שאסור בחמץ של אחרים אפילו מחמץ של נכרים, ואפשר שגם זה נכלל בהתימה שכתבו התוס'.
ואפשר לומר דשאני איסורים שזה גדרה תורה עד כמה שולט איסור, אבל אין זה שייכות לביטול איסורים, והיינו דאעפ"י שגדרה תורה זמן האיסור עד כמה, אבל האוכל עצמו לא יצא מתורת אוכל, ולהכי אעפ"י שלגבי איסור חמץ אין אנו דנין הא דכופת שאור לאוכל, אבל עכ"פ עדיין אוכל הוא כיון שבאמת הוא אוכל ועדיין ראוי הוא לחמע בו עיסה, וזהו שאמר אביי דטומאתו לאו דאורייתא. משני הש"ס דאעפ"י שאוכל הוא עדיין גם עתה, אבל לענין טומאה תליא בשימוש וכיון דהשימוש הוא מעשה עץ בעלמא, ואין זה נקרא אב הטומאה באוכל כיון שאינו משמש בתור אוכל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0