שקלים ד ע"א

א ודין נוסף: ואלו שחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את ההוצאות): כל שהם חייבים במחצית השקל, לוים וישראלים וגרים ועבדים כנענים משוחררים, אבל לא כהנים ונשים ועבדים כנענים וקטנים. השוקל (הנותן מחצית שקל) עבור אחד מהפטורים ממחצית השקל, וכגון על יד (עבור) כהן, או על יד האשה, על יד עבד, על יד קטן — פטור מן הקלבון. ואם שקל על ידו ועל יד חבירו, שנותן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו החייב במחצית השקל — חייב בקלבון אחד. ור' מאיר אומר: צריך לתת שני קולבנות. דין נוסף: הנותן לגבאי השקלים סלע (שקל) ונוטל שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב שני קולבנות. השוקל על יד עני או על יד שכינו או על יד בן עירו — הרי זה פטור מן הקלבון, שלא חייבו חכמים בקלבון אלא כשנותן אדם מממונו שלו לתשלום חובתו שלו, ולא כשנותן מממונו עבור חובת חבירו. ואם הלוון, שנתן להם את הכסף הזה כהלוואה ולא כמתנה — הרי הוא חייב בקלבון. שכיון שהם חייבים לפרוע לו הלוואה זו, הרי זה כמו שנתן לתשלום חובתם משלהם. האחין השותפין, כלומר, כאשר חילקו לגמרי את ירושת אביהם, אף אם נשתתפו שוב לאחר מכן, שאם הם נותנים שקל שלם לתשלום מחצית השקל של שניהם, הריהם חייבין בקלבון כמו כל שני אנשים הנותנים שקל שלם עבור שניהם — הריהם פטורין אז ממעשר בהמה. כי כיון שחילקו לגמרי את הירושה נחשבים הם כאילו קנו את הצאן מאדם אחר, והקונה פטור ממעשר בהמה. וכשלא חילקו ביניהם את הירושה, שעדיין הם חייבין במעשר בהמה, כיון שהעדר נשאר כמות, וכאילו עדיין של אביהם הוא, וצריך לעשר אותו, הריהם פטורין אז מן הקלבון, שהרי זה כאחד שנותן עבורו ועבור חבירו. וכמה הוא קלבון? כמה צריך לתת לקלבון בפועל? מעה כסף, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: רק חצי מעה.

ב גמרא שנינו במשנה: שאף על פי שאמרו שאין ממשכנים את הקטנים על מחצית השקל, ואולם אם שקלו מקבלים מידם. ושואלים: ממה שאמר התנא שאם שקלו מקבלים מידם משמע: הא [הרי] לתבוע מהם מלכתחילה שיתנו מחצית השקל — אין תובעין. וממה שאמר בתחילה שאין ממשכנים אותם משמע שלתבוע מהם — תובעים, ואיך הכא את אמר [כאן, בתחילתה אתה אומר] שתובעין, והכא את אמר [וכאן, בסופה אתה אומר] שאין תובעין?! ומשיבים: יש לחלק בקטנים, כאן ששנינו שתובעים את הקטן — הרי זה בקטן שהביא שתי שערות (ואף שהוא יותר מבן שלוש עשרה הריהו נחשב כקטן, שלענין מחצית השקל גדול הוא מבן עשרים שנה), וכאן ששנינו שאין תובעים את הקטן — הרי זה בש עדיין לא הביא שתי שערות.

ג שנינו במשנה שהנכרי והכותי ששקלו אין מקבלים מידם. ואין מקבלים מידם קיני זבים וזבות ויולדות ולא חטאות ואשמות, ולא כל דבר שאינו נידר ונידב. אמר ר' בא: משנתנו האומרת שאין מקבלים מידם הן לענין שקלים והן לענין קרבנות חובה, מתייחסת לכותים, ותיפתר [תוסבר] משנה זו כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שכותי דינו כנכרי. דאתפלגין [שכן נחלקו חכמים] בענין זה. ששנינו: כותי דינו כנכרי אלו דברי רבי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי דינו כישראל לכל דבר.

אמר ר' לעזר: אין כן הדבר, אלא בתחילת דבריה בענין השקלים מתייחסת המשנה הן לנכרים והן לכותים. ורק סוף מתניתין [משנתנו] שאין מקבלים מידם קרבנות חובה מדברת בנכרים בלבד, הא [הרי] בכותים היא לא עוסקת. והדין לענין זה יהיה תלוי במחלוקת אם דינם כישראל או כנכרים. ותני כן [ואכן שנויה ברייתא כמו כן]. ששנינו: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), "אדם" — הרי זה בא לרבות את הגרים, שאינם מזרע ישראל אבל בוודאי הם בגדר אדם. "מכם" שהוא לשון מיעוט — בא להוציא את המומרים (שפרשו מן היהדות בשלמות או בחלקה), והרי שגם הכותים יכולים להביא קרבנות חובה שהם בכלל כל הגרים. ומעירים: מתניתין פליגי [משנתנו חולקת] על ר' אלעזר, שכן שנינו בה: אין מקבלין מידם (מיד הנכרי והכותי) קני זבין וזבות וקני יולדות. ויש לשאול: וכי יש קני זבין וזבות בנכרים? שכיון שאין בהם דיני טומאת וטהרת זיבה ויולדת, אין מובן לקבלת קרבנות לטהרתם מאלה. אלא ודאי שרישא [ההתחלה] העוסקת בענין השקלים מדברת בנכרים וסיפא [והסוף] העוסקת בשאר קרבנות חובה מדברת בכותים, שהם שומרים (לפי הבנתם) דינים אלו. ומסכמים: כן הוא באמת, רישא [תחילתה] של המשנה מדברת בנכרים וסיפא [וסופה] בכותים.

אמר ר' יוחנן: בתחלה, כשבונים את בית המקדש מתחילה, אין מקבלים מהן מן הגויים או הכותים לא דבר מסוים, כלומר, חפץ שיישאר כמות שהוא, ולא דבר שאינו מסוים כגון כסף או חומר אחר שיכנס לבנין ולא יהיה ניכר. ובסוף אחרי שהבנין בנוי ומישהו מהם בא לתת נדבה — מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, ואין מקבלין מהן דבר מסוים. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: בין בתחילה בין בסוף — אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [הברייתא חולקת] על דברי רבי יוחנן, ששנינו בברייתא מפורש שאין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית, ומשמע שאין הבדל בין בתחילה לבין בסוף, ובין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים, ושלא כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: פתר לה [היה ר' יוחנן פוטר עונה על כך] שהברייתא אכן מדברת בין בתחלה בין בסוף, ובלבד, כלומר, אבל היא מדברת דווקא בדבר מסוים, ולפיכך אין הדברים סותרים את דברי ר' יוחנן. אמרנו שר' שמעון בן לקיש אמר שבין בתחלה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [המשנה חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, דתני [ששנינו] במשנה במסכת ערכין (ה, ב): הכל שוין (מסכימים) שהן הגויים נודרין ונידרין. שגוי שאמר "דמי עלי" או שאמר ישראל עליו "דמי גוי זה עלי" — הריהו חייב לתת את דמיו לבית המקדש לבדק הבית, והרי שמקבלים מהם, ושלא כדעת ריש לקיש! ומשיבים: ריש לקיש פתר לה [מפרש אותה, את דברי המשנה שם] לא בנדר לבדק הבית אלא כאשר נדר הגוי להביא קרבן עולה, ובכך הכל מודים שהוא רשאי לנדור. ותמהים: ניחא [נוח לנו, מובן הדבר] ש"נודרין" יכול אתה לפרש כמתייחס לנדר עולה, שאם נדרו עולה מקבלים מהם, אבל "נידרין" ודאי אינך יכול לפרש כמתייחס לעולה, שכן איך יכול ישראל לחייב את הגוי בהבאת עולה בהדרתו אותו! לא, אלא צריכים לומר שכוונת הדברים כך: מדובר באופן כשאמר ישראל "הרי עלי עולה" ושמע נכרי ואמר "מה שאמר זה — עלי", וכיון שלא נדר מעצמו אלא קשר את עצמו בנדר של אחר, הריהו נחשב כנידר. ושואלים: ואם אכן הכוונה שהריהו מביא עולה, וכי אינו מביא עמו נסכים? הרי קרבן עולה בא עם נסכים. ומאחר שכך הוא, וכי מותר נסכים (מה שנשאר מהכסף של נסכים) לא לכלי שרת אינון [הם הולכים], שכך הלכה שזה ייעודם, ונמצא אם כן שמביא הגוי דבר מסויים, שכן כלי שרת הם דבר מסויים! התיב [השיב] רבי יוסי בר ר' בון: והא תנינן [והרי בדומה לכך שנינו] במשנה בערכין (פ"א מ"ב) שלדעת ר' מאיר הגויים נערכין ועורכין, ואף בענין זה יש לתמוה: וכי לא לבדק הבית הולכים כספי הערכים, ונמצא אם כן שהם נותנים בין דבר בין מסויים בין שאינו מסויים! אלא אינון היך מה דאת אמר תמן [הם כמו שהם אומרים, סבורים כמו שאמרת שם במקום אחר] כי כשהגוי נותן מעות למקדש בכל דרך שהיא, לשמים הוא מתכוין, לתת מתנה לשמים, לשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא לשימוש מסויים בבית המקדש, ולאחר שנתנם — מאיליהן הן באין לבדק הבית. שלאחר שמקבלים ממנו את הכסף הזה, מפנים אותו לשימושים שונים לצרכי גבוה. אבל אי אפשר לומר שזו מתנה ישירה מאותו נכרי לבדק הבית. וכמו כן את אמר אף הכא [כך אתה אומר גם כאן] בענין מותר נסכי הגוי, כי כאשר הוא מביא מעות לנסכים — לשמים הוא מתכוין,

The mishna states another halakha: And these are the people who are obligated in the premium [kalbon], a small sum added to the half-shekel collected: Levites, Israelites, converts, and emancipated Canaanite slaves, but not priests, women, Canaanite slaves, or minors. One who contributes a half-shekel on behalf of a priest, on behalf of a woman, on behalf of a slave, or on behalf of a child, is exempt from the premium, as they are exempt. But if he contributed on his own behalf and on behalf of another, i.e., he contributed one whole shekel to discharge both his own obligation and that of someone else, he is obligated in one premium. Rabbi Meir says: He must pay two premiums. The mishna further states: One who gives the collection agent a sela, i.e., a whole shekel, and takes a shekel, i.e., a half-shekel, as change is obligated in two premiums. One who contributes a half-shekel on behalf of a poor person, on behalf of his neighbor, or on behalf of a resident of his city is exempt from the premium. The Sages did not obligate in the premium those who use their own money to fulfill the obligation of another. But if one loaned them a half-shekel, rather than paying it on their behalf, he is obligated to pay the premium. Since the recipients of the loan must repay the money, it is as though the half-shekel were paid from their property rather than the lender's. Partnered brothers, who have fully divided among themselves their late father's assets, and who, if they jointly pay a whole shekel from those assets to discharge both of their obligations, are obligated in the premium like any other two private individuals, are exempt from the animal tithe for the livestock they inherited. Since they have completely divided between them all inherited assets, they are considered purchasers of the livestock, and a purchaser is exempt from the animal tithe. But when they have not completely divided the assets, and they are therefore obligated in the animal tithe, as the livestock is considered in their father's possession, they are exempt from the premium for their joint payment, as in the case of one who pays on behalf of another. And how much is a premium? A silver ma'a. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It is only half a ma'a.

GEMARA: The mishna taught that although they said that the assets of minors are not seized as collateral for the half-shekel payment, nevertheless, their money is accepted if they contribute it. The Gemara asks: The ruling that their money is accepted indicates that with regard to claiming their contribution, it is not claimed ab initio. However, the mishna's statement here, that their property is not seized as collateral, indicates that you say that it is claimed, and yet here, at the end of the mishna, you say that we don't claim the money. The Gemara answers that there are two different types of minors: Here, the statement of the mishna from which it can be inferred that the half-shekel is claimed from a minor is referring to one who has two pubic hairs. As the obligation to contribute the shekel is only fully in force at the age of twenty, a thirteen-year-old boy who has two pubic hairs can be referred to as a minor, even though he is considered an adult for other matters. And here, where it is stated that the half-shekel is not claimed at all from a minor, it is referring to a boy who does not yet have two pubic hairs.

§ The mishna taught: The half-shekel is not accepted from a gentile or a Samaritan, nor are they allowed to bring other types of obligatory offerings. Rabbi Ba said: The mishna's ruling that both half-shekels and obligatory offerings are not accepted is referring to Samaritans, and it can be explained according to the opinion of the one who said that a Samaritan is considered like a gentile. As the Sages disagreed with regard to this matter: A Samaritan is like a gentile; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: A Samaritan is like a Jew in all matters.

Rabbi Elazar said: No, the statement of the mishna concerning obligatory offerings applies only to gentiles, as in this instance the mishna is not referring to Samaritans. The halakha with regard to Samaritans on this matter is subject to the general disagreement as to whether they have the status of Jews or gentiles. And indeed it was taught likewise in a baraita. It is written: "When a man of you brings an offering" (Leviticus 1:2). The phrase "a man" comes to include converts, as the verse does not specify the children of Israel. "Of you," a restricting phrase, comes to exclude apostates, who have partially or entirely left Judaism. Hence, the Samaritans, who are classified as converts, bring obligatory offerings. The Gemara wonders: It appears that the mishna disagrees with Rabbi Elazar, as we learned: Pairs of birds offered in the purification ritual of a zav, pairs of birds of a zava, or pairs of birds of a woman who gave birth are not accepted from a gentile or a Samaritan. But this statement of the mishna is problematic: Are there pairs of birds offered in the purification ritual of a zav or of a zava among the gentiles? The halakhot of purification from ritual impurity do not apply to gentiles. The Gemara explains how Rabbi Elazar understands the mishna: Rather, it must be that the first clause of the mishna, concerning the half-shekels, applies to gentiles, and the latter clause, which deals with obligatory offerings, is referring to Samaritans. The Gemara concludes: Indeed, it is so; the first clause of the mishna is referring to gentiles, and the latter clause is referring to Samaritans.

Rabbi Yoḥanan said with regard to the Samaritans: Initially, during the construction of the Temple, neither a specific article, i.e., any item meant to be left intact, nor a nonspecific article, e.g., silver or a material that is incorporated into the structure and is not distinct, is accepted from gentiles or Samaritans. Subsequently, once the construction has been completed, a nonspecific article is accepted from them, but a specific article is not accepted from them. Rabbi Shimon ben Lakish said: Whether it is initially, during the construction of the Temple, or subsequently, neither a specific article nor a nonspecific article is accepted from them. The Gemara wonders: A baraita apparently disagrees with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Consecrated property and donations for the maintenance of the Temple are not accepted from them. This statement does not distinguish between the initial period of construction of the Temple and afterward, or between specific and nonspecific articles. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan would resolve it, and explain that the baraita indeed addresses the halakha of donations both at the start and at the end of the construction of the Temple, but only with regard to specific articles. Therefore, the baraita does not contradict the opinion of Rabbi Yoḥanan. It was stated above that Rabbi Shimon ben Lakish said: Whether it is initially, during the construction of the Temple, or subsequently, neither a specific article nor a nonspecific article is accepted from them. The Gemara wonders: A baraita apparently disagrees with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, as it was taught (see Arakhin 5b): All agree that gentiles may vow and be the subject of a vow. A gentile who vows to donate his own value to the Temple and a Jew who vows to donate the value of a gentile must donate that sum to the Temple maintenance fund. This shows that pledges are accepted from gentiles, which contradicts the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish. The Gemara answers: Rabbi Shimon ben Lakish would resolve it by explaining that this baraita is referring to not the Temple maintenance but a vow to bring a burnt-offering, which all agree a gentile may do. The Gemara asks: It works out well that gentiles may vow, as this can be interpreted as speaking of a burnt-offering. However, the statement that gentiles can be the subject of a vow, if it is not referring to his value, cannot be dealing with the imposition of an obligation on a gentile to bring a burnt-offering, which would be the reverse case of a regular vow to bring an offering oneself. The reason is that a Jew has no means of forcing a gentile to bring an offering. The Gemara answers: No; this is not the correct interpretation of the mishna. Rather, the mishna is referring to a case when a Jew said: It is incumbent upon me to donate a burnt-offering, and a gentile heard and said: What this person said is likewise incumbent upon me. Since the gentile did not vow independently but tied his statement to that of someone else, it is considered as though a vow were uttered in reference to him. The Gemara asks: But if the mishna is referring to a burnt-offering, doesn't the gentile bring libations with it? Burnt-offerings must be accompanied by libations. And the surplus money dedicated to libations goes toward the payment for the sacred vessels. It would therefore turn out that the gentile brings a specific article. Rabbi Yosei bar Rabbi Bun responded: But didn't we learn (see Arakhin 1:2), that according to Rabbi Meir, gentiles can be valuated and may valuate to the Temple the fixed sum of others, as prescribed by the Torah (Leviticus 27:1-8). The same question can be posed here: Doesn't the sum valuated go toward the Temple maintenance? The gentile might end up donating a specific article. Rather, the explanation is as they say there: When a gentile pledges money to the Temple, he intends it for Heaven, for God in general, rather than for any specific use in the Temple, and the pledge comes into the maintenance of the Temple fund on its own. In other words, these items cannot be considered a direct gift of a specific article. You can likewise say even here, with regard to the surplus money from the libation of a gentile's burnt-offering, that when he brings money for the libations, he intends it for Heaven,