שקלים ד ע"ב

ומאיליהן הן באין לבדק הבית. ומכיון שכך, אפשר לקבל מן הגוי המביא עולה גם את נסכיה אף שמותר הנסכים הולך לכלי שרת, שהרי לא נדר לכך במפורש. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה עם זה] ר' שמעון בן לקיש, כיצד הוא מפרש את דבריו אף שהם סותרים את דברי המשנה? ומסבירים: הוא פתר לה [מפרש זאת] שהוא משום שהגבילו את בנין בית המקדש לישראלים בלבד, וכנאמר בספר עזרא ביחס לכותים, שהזהיר עזרא את צרי יהודה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה בית לאלהינו" (עזרא ד, ג). ר' חזקיה אמר שר' סימון שאל, כלומר, הציע: מעתה שלאור דברי הפסוק בעזרא אין מקבלים מן הגוים תרומות לבדק הבית, אף אין מקבלין מהן גם לאמת המים שהיתה עוברת בירושלים, או לחומות העיר ומגדלותיה, על שם שנאמר שאמר נחמיה לסנבלט ולשאר הכותים: "אלוקי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב, כ).

א מתניתא [במשנתנו] הובאה מחלוקת בענין הנותן סלע שלם עבורו ועבור חבירו, שלדעת התנא קמא הריהו חייב בקלבון אחד, ולדעת ר' מאיר שני קלבונות. ובהסבר שיטת ר' מאיר אומרים שכך אמר ר' מאיר, זהו טעמו: כשם ששקלו של אדם חייב בו מן התורה, כך גם קלבנו חייב בו מן התורה. ולכן קסבר [סבור] ר' מאיר: בנותן שקלו שלם (כשהוא נותן שקל בדיוק, מחציתו לחובת עצמו ומחציתו לחובת חבירו) שהוא חייב בקלבון אחד לכל אחד משני החצאים, כלומר, שני קלבונות. שאמר ר' מאיר: כשצווה משה על חובת נתינת מחצית השקל, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו" (שמות ל, יג), וכוונתו: כזה, בנפחו ומשקלו, יתנו (בשל מתכת). וכיון שאין משקלן של מטבעות זהה, ויתכן שתהיינה חלקן קטנות במשהו מזו שהראה למשה, צריך להוסיף על נתינתם משהו, וזהו הקלבון.

שנינו במשנה שכאשר נתן סלע (שני חצאי שקלים. ראה עיונים ד,א ד"ה הנותן סלע ונוטל שקל) כדי ליטול שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב לתת שני קולבונות. אמר ר' אלעזר: דברי ר' מאיר היא, דתניא: אלו חייבין בקלבון הנותן סלע ונותן שקל, שלדעת חכמים נותן קלבון אחד. ואילו ר' מאיר אמר: שנותן שני קולבנות. והרי ששיטת ר' מאיר היא שכשנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות. ומר [ואמר] רב על כך: לא כן, אלא פיסקה זו במשנתנו דברי הכל היא. שהכל סבורים כפי שאמר וכשיטתו של ר' מאיר, שכאשר הוא נותן שקל שלם על מנת לקבל את מחציתו בחזרה, הריהו צריך לתת קולבון אחד בשביל השקל (מחצית השקל) שהוא נותן למקדש כשהוא משאירו אצל השולחני, ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו כעודף, ועוד קולבון בשביל האחד לדברי תורה, מצד דין התורה, משום הכרע. ומוסיפים: נמצא אם כן שעל דעתיה [דעתו] של רב שלשה קולבנות אינון [הם]. וכסיוע להנחה זו שזוהי דעת רב בשיטת ר' מאיר מביאים כי אתא [בא] ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב ואמר במפורש: שלשה קולבנות אינון [הם]: אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה.

ב מן המשנה משמע ששותפות מסוג מסויים בין האחים בירושת אביהם מחייבתם בקלבון ופוטרתם ממעשר בהמה, ושותפות אחרת מחייבתם במעשר בהמה ופוטרתם מקלבון. ומפרטים: האחין והשותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, באיזה אופן מדובר? — בשחלקו את נכסי אביהם שנפלו לפניהם בירושה, ואחר כך חזרו ונשתתפו, ושותפותם איפוא שלא מכח הירושה אלא שותפות רגילה, שכיון שהם כשותפים רגילים הריהם חייבים בקלבון, ופטורים ממעשר. שמיעטה התורה את השותפים ממעשר (כמבואר במסכת בכורות נו,ב). ומאידך, אלו שחייבין במעשר בהמה הרי הם פטורין מן הקלבון באיזה אופן מדובר? — בשלא חלקו את ירושת אביהם ביניהם כל עיקר, ושותפותם מחמת הירושה היא, והרי זה כאילו אביהם עדיין בעל הנכסים וכאילו הוא הנותן את מחצית השקל עבורם. וכבר שנינו שכשנותן משלו עבור אחר — פטור מן הקלבון. ואולם הריהם חייבים במעשר בהמה, שכיון שלא חלקו נשארות הבהמות כאילו בחזקת אביהם, ולכך הריהם חייבים במעשר בהמה.

אמר ר' לעזר: והן, זהו דווקא כשחלקו ביניהם את הבהמות גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. שירשו מאביהם גדיים ותיישים ונטל אחד את התיישים והאחר את הגדיים. שכיון שמעיקרו ירש כל אחד מהם באלה ובאלה, הרי כשנוטל כל אחד מהם מין אחד בלבד הריהו כמוכר לשני את חלקו במין השני, וכשחזרו ונשתתפו הריהם כשני זרים שנשתתפו ביניהם, וכבר שנינו שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, שנטל כל אחד מהם בחלקו חלק מן התיישים וחלק מן הגדיים, וכעיקר דין ירושה, אנו אומרים: הוא חלקו משעה הראשונה ולמעשה לא היה פה ענין של קנין מחייב כלל. וכאשר הם חוזרים ומשתתפים חזרו הנכסים למעמדם הקודם, כשותפות של יורשים טרם חלוקה, והריהם חייבים במעשר בהמה, כבנכסים של אדם אחד. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים, כלקוחות הן נידונים, וכאילו מכרו האחד לשני חלק מירושתו ולפיכך הריהם פטורין מן המעשר בהמה. כההוא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת בכורות (פ"ט מ"ג): הלקוח מה שאדם קונה, או שניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה. ואף בעניננו כיון שכל אחד מהאחים נחשב כקונה מאחיו חלק מן הבהמות וכמוכר לו חלק מהאחרות — הריהם פטורים ממעשר בהמה. שנינו במשנה שני אופנים: האחד, שבו חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, והאחר, שבו חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ובענין זה ר' חייא אמר שר' ירמיה בעי [שאל]: ולמה לית נן אמרין [ולמה אין אנו אומרים] אופנים נוספים: פעמים שהן חייבין בזה ובזה, גם בקולבון וגם במעשר בהמה,

and the funds come into the Temple maintenance fund on their own. Consequently, it is permitted to accept the libations of a burnt-offering from a gentile, as the remaining money was never specifically designated for this purpose. What does Rabbi Shimon ben Lakish do with this? How can he reconcile his opinion that even nonspecific articles are not accepted from gentiles with the ruling of this mishna? He explains that the Temple construction was restricted exclusively to Jews, as the book of Ezra states concerning the Samaritans: "You have nothing to do with us to build a house for our God; but we ourselves together will build for the Lord" (Ezra 4:3). Rabbi Ḥizkiya said that Rabbi Simon asked, i.e., suggested: Now, since it has been concluded from the verse in Ezra that contributions are not accepted from gentiles for the maintenance of the Temple, it can be inferred from another verse that even contributions toward the aqueduct, which brought water to Jerusalem or toward the walls of the city and its towers, are not accepted from them. As it is written that Nehemiah said to Sanballat and the other gentile representatives: "The God of heaven, He will prosper us; therefore we His servants will arise and build; but you have no portion, nor right, nor memorial in Jerusalem" (Nehemiah 2:20).

§ There is a dispute in the mishna with regard to one who contributes a whole shekel on behalf of himself and another. The first tanna maintains that he is obligated in one premium, while Rabbi Meir rules that he must pay two premiums. The Gemara quotes a baraita that clarifies the reason for Rabbi Meir's opinion: As Rabbi Meir said: Just as one's shekel is mandated by the Torah, so too, his premium is mandated by the Torah. Rabbi Meir therefore holds, with regard to one who gives exactly a whole shekel, half for himself and half for another, that he is obligated in one premium for each half. As Rabbi Meir said: When Moses was instructed in the halakhot of the shekel contribution, the Holy One, Blessed be He, took out a kind of coin of fire from under His Throne of Glory and showed it to Moses and said to him: "This they shall give" (Exodus 30:13), i.e., like this in volume and weight they shall give of metal. Since not all weights of coins are equal, and some coins might be slightly smaller than the one shown to Moses, it is therefore necessary by Torah law to add a premium.

The mishna stated that one who gives a sela, i.e., a whole shekel, and takes a half-shekel as change is obligated to pay two premiums. Rabbi Elazar said: This is the opinion of Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: These are obligated in a premium, etc. One who gives a sela and takes a shekel is obligated, according to the opinion of the Rabbis, to pay one premium. But Rabbi Meir says: He must give two premiums. And Rav said: No, this ruling of the mishna is a statement accepted by all, as everyone agrees with that which Rabbi Meir said: One who hands over a whole shekel and receives half back must give one premium for the shekel that he gives to the money changer, and one premium for the shekel that he receives as change, and a third premium as the one mandated by the Torah to make up the requisite weight. The Gemara adds: This means that according to the opinion of Rav there are three premiums. In support of this claim, the Gemara relates: When Rabbi Yirmeya came, he said explicitly that Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said in the name of Rav: There are three premiums: One for the shekel that he gives, and one for the shekel that he receives, and one that applies by Torah law.

§ The mishna stated that a certain type of partnership between brothers renders them obligated in the premium and exempt from the animal tithe, while another form of partnership renders them obligated in the animal tithe and exempt from the premium. The Gemara elaborates: The case of partnered brothers who are obligated in the premium and exempt from the animal tithe is referring to when they divided up the estate of their deceased father and afterward again established a partnership. They are therefore partners in the normal sense, rather than co-owners of the original inherited estate, and regular partners are obligated in the premium and exempt from the animal tithe. The Torah specifically exempts partners from the animal tithe (see Bekhorot 56b). Conversely, the halakha that they are obligated in the animal tithe and are exempt from the premium is referring to brothers who have not divided their father's estate between them at all. It is therefore considered as though their father were still the sole owner of the estate and is contributing the shekel for the pair of them. As stated earlier in the mishna, one who contributes his own money on behalf of another is exempt from a premium. Meanwhile, as the estate is under a single ownership, the animal tithe must be separated from the livestock.

Rabbi Elazar said: And this is the halakha only when they divided kids for goats and goats for kids, i.e., when the two brothers inherited both kids and goats, and yet one took all the goats and the other all the kids. Since each originally inherited both species, this division is tantamount to one brother trading his goats for the other's kids. When they again become partners, they are like strangers who join together. Consequently, they are exempt from the animal tithe. However, if they divided kids for kids and goats for goats, so that each takes some of both types in the normal manner, the halakha is that the group of animals each brother takes is considered his share from the outset, and no transaction between them has occurred. Consequently, when they reestablished the partnership, the estate reverted to its original status as a single entity, and therefore the animal tithe must be separated. Rabbi Yoḥanan said: No, even if they divided the estate in the manner of kids for kids and goats for goats, they are considered like purchasers. It is as though each brother has sold his share to the other, and they are therefore exempt from the animal tithe, as we learned in a mishna there, in Bekhorot (9:3): That which is bought or given to the owner as a gift is exempt from the animal tithe. The mishna spoke of two cases, one in which brothers are obligated in the animal tithe and exempt from the premium, and the other in which they are obligated in the premium and exempt from the animal tithe. In this regard, Rabbi Ḥiyya said that Rabbi Yirmeya raised a dilemma: And why do we not say that there are also times when they are obligated in both of them,