שקלים טז ע"א

והלא הארון באותו זמן בציון (ירושלים) היה ולא בסוכה בשדה המלחמה! אלא ודאי שני ארונות היו, האחד שנותר בירושלים והשני שיצא למלחמה. ושואלים: מה עבדין ליה רבנן [מה עושים לו, כיצד מסבירים חכמים] הסבורים שרק ארון אחד היה (שהיה בירושלים) בפסוק הזה? ומשיבים: "בסוכות" שאמר הכתוב אין כוונתו שהיה הארון מונח בתוך סוכה בשדה המלחמה, אלא בירושלים היה, ואמר "בסוכות" משום שהיה מונח במבנה ארעי שהיה מקורה בסכך שהוא כקירוי, לפי שעדיין לא נבנה אז בית הבחירה שהוא מקום משכנו הקבוע.

א במשנה הוזכר ענין גניזת הארון, ומביאים עוד מה ששנינו בענין זה בברייתא: משנגנז הארון נגנז עמו גם צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה' (ראה שמות טז, לב—לד) וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו שהונחו לפני הארון (במדבר יז, כג), וכן הארגז שהשיבו פלשתים ביחד עם הארון שנשבה על ידם במלחמה, ומילאוהו בכלי זהב כאשם (דורון) לאלהי ישראל (כנאמר, "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו". שמואל א' ו, ח). ומי גנזו את הארון? — יאשיהו מלך יהודה גנזו. ומה טעם גנזו? — כיון שראה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כח, לו), שבסופו של דבר ילכו ישראל לגלות, חשש שיוליכו עימהם את הארון לגלות, ולכך עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה, ג). והדברים תמוהים, שהרי כבר היה הארון בבית המקדש! אלא כך יש להבינם: אמר להם יאשיהו ללויים: אם כשתלכו לגלות גולה הוא הארון עמכם לבבל יש חשש שינטל זה מידכם על ידי הגויים ובסופו של דבר אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, ולא תוכלו שוב לשמש במלאכת נשיאתו, ולכן יש צורך בגניזתו. אלא מאחר שאגנזנו ושוב לא תצטרכו לשאתו, "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (שם) במלאכות אחרות המוטלות עליכם.

כיון שהוזכר למעלה (בין הדברים שנגנזו) שמן המשחה, מביאים עוד בעניינו: שיעור הסממנים בהם היה פטום (רקיחה, ערבוב) שמן המשחה היה כמפורש בכתוב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקידה חמש מאות בשקל הקודש" (שמות ל, כג), שהן בסך הכל במשקל אלף וחמש מאות מנים. עוד שנינו בברייתא בענין שמן המשחה: "שמן זית הין" (שם כד), וההין הוא שנים עשר לוג, שבו היו שולקין (מבשלים) את העיקרין את שורשי הצמחים מהם הפיקו את הבשמים המוזכרים בפסוק, כדי שיקלוט השמן מריחם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: לא כך היה עושה, אלא שולקן היה את העיקרים במים כדי שיתמצה בהם הבושם, והיה הבושם עולה מעט מעט, ולאחר מכן היה נותן שמן על גביהן, ומשהיה השמן קולט את הריח היה מעבירו, היה מוריד את השמן הזה מן המים, כדרך שהפטמין עושין עד היום, שאין מבשלים את הבשמים בשמן אלא במים ואחר כך נותנים עליהם שמן כדי שיקלוט את ריח הסממנים. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח" (שם לא), "מעשה רוקח" — כדרך רוקחי (מפטמי) הבשמים.

ועוד בענין שמן המשחה, תני [שנה] ר' יהודה בי (בן) ר' אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה נסים נעשה בו מתחלה ועד סוף. שמתחלה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר "שמן זית הין" (שם) והין הוא שנים עשר לוג, ואם אפילו לסוך בו את העיקרין (השורשים) לא היה בו ספק (מספיק), שכן כמות קטנה זו של שמן אינה מספיקה אפילו לסוך את שורשי הצמחים מהם הופקו הבשמים, וכל שכן על אחת כמה וכמה שהאור (האש) בולע (מכלה) את השמן, וכן העצים (שורשי הצמחים) עצמם בולעים, וכן היורה (סיר) בה מבשלים את עקרי הבשמים בולעת, וודאי אם כן שנחסר הרבה מאד מהשמן הזה, ולמרות זאת ממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים לאורך כל הדורות. ואגב הדיון בשמן המשחה, מוסיף ר' יהודה עוד בענין הנמשחים בשמן זה: מלך בתחלה בשעה שמתמנה למלך הריהו טעון משיחה בשמן המשחה. מלך בן מלך העומד למלוך תחת אביו אין טעון משיחה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מנין לנו דבר זה? — שנאמר שאמר ה' לשמואל הנביא בענין דוד: "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), "זה" למעט בא, ולומר שרק דוד, שהוא ראשון למלוכה ממשפחתו, טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה. ומוסיפים: דין זה הוא רק במלך, אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו עד עשרה דורות ויותר של כהנים גדולים זה בן זה, כל אחד מהם טעון משיחה, כי הכהונה הגדולה אינה עוברת כירושה כמלוכה. ומסיים ר' יהודה את דבריו בענין הנס שהיה בשמן המשחה: ולמרות השיעור שנפחת השמן במהלך הכנתו וכל השימושים הרבים האלה שנעשו בו, כולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא), "זה" בגימטריה — שתים עשרה, לומר שאותו שיעור של שנים עשר לוג שהיו בו מלכתחילה, ישאר לאורך כל הדורות.

ב אגב ענין זה של שמן המשחה, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין את המלכים אלא על גבי המעיין לסימן טוב שתימשך מלכותם כמעיין שמימיו אינם פוסקים מנביעתם במשך כל ימות השנה, שנאמר בהמלכת שלמה בימי דוד, שאמר דוד: "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל" (מלכים א א, לג—לד), ומכאן למדו חכמים שיש למשוח את המלך על גבי מעיין כפי שהורה דוד למשוח את שלמה על גבי מעיין הגיחון (השילוח). ובעניין משיחת המלכים, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין כרגיל מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. שכאשר יש אחר הטוען למלכות פרט לבן המלך, יש למשוח אף את בן המלך. ולמשל: מפני מה נמשח שלמה (שהיה בן מלך)? — מפני מחלוקתו של אחיו הגדול אדוניהו שהיה מתנשא למלוך. יואש בן אחזיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב, יא, יב) מפני עתליהו סבתו, אם אביו, שתפסה לעצמה את המלוכה (ראה שם פסוקים א—ג). יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב ט, ו) מפני יהויקים אחיו, שהיה יהויקים גדול ממנו שתי שנים וצריך היה לכאורה למלוך תחת אביו, אם לא שהיה יהואחז ראוי ממנו. יהוא בן נמשי מלך ישראל נמשח מפני יורם בן אחאב שהיה מלך באותה עת ומרד בו יהוא. ושואלים: ואיך נמשח יהוא, האם לא כן כתיב [האם לא כך נאמר] במשיחת דוד למלך "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), לומר: זה, מלך מבית דוד טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה, ויהוא הלא נמשח למלך ישראל! ושואלים כנגד זה: אלא לשיטתך איך תפרש את השנוי בברייתא שיהואחז נמשח אף שהיה בן מלך (יאשיהו) מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים וטען למלוכה. והרי האם לא יאשיהו אביו הוא זה שגנזו את שמן המשחה (כפי ששנינו למעלה)? ואיך אם כן היה שמן למשוח את בנו יהואחז? אלא הדא אמרה [זאת אומרת] שבשמן אפרסמון נמשח, ולא בשמן המשחה. ואם כן יש לומר כך אף לגבי יהוא, שאף הוא לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. עוד שנינו בהמשך ברייתא: אין מושחין את המלכים אלא מן שמן המשחה הנתון בתוך הקרן, ולא בתוך כלי אחר. שכן שאול ויהוא שנמשחו מן הפך (פך חרס), היתה מלכותן מלכות עוברת, שלא נתקיימה מלכותם לזרעם אחריהם, כדרך פך חרס שנשבר, ואילו דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת לדורות. ועוד: אין מושחין כהנים למנותם כמלכים לכתחילה. ומנין לנו דין זה? אמר ר' יודה ענתונדרייא: על שם "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י), לומר שהמלכות ("שבט") שייכת לעולם לשבט יהודה (לדוד וזרעו אחריו) ולא לשבט אחר, והכהנים בני שבט לוי הם. אמר ר' חייא בר אדא: דין זה נלמד ממקום אחר: שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, י). מה כתיב בתריה [מה כתוב בפסוק של אחריו]? "לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עם ישראל", משמע שבדבר שנאמר בסמוך, המלוכה, לא יהיה לכהנים חלק בו.

ג שנינו שיהואחז נמשך למלך אף שהיה אחיו יהויקים גדול ממנו בשנתיים. ומביאים כי בענין זה אמר ר' יוחנן: הוא המלך שנקרא בכתוב יוחנן ("ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו הרביעי שלום". דברי הימים א ג, טו) הוא זה שנקרא יהואחז. ושואלים: והא כתיב [והרי נאמר] באותו פסוק "הבכור יוחנן", ולדברינו הלא היה יהויקים גדול ממנו בשנתיים! ואומרים: אין הכוונה שהיה בכור ממש, ראשון לבנים, אלא שהיה בכור למלכות, שהיה הראשון מהבנים שנעשה מלך. אמר ר' יוחנן: הוא שלום ("הרביעי שלום"), הוא צדקיהו. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "השלישי צדקיהו והרביעי שלום" (שם), והרי שלא היו אותו אדם! ומשיבים: הכוונה היא שהיה שלישי לתולדות, שהיה הבן השלישי של המלך יאשיהו, אבל היה רביעי למלכות, שמבין צאצאי אביו יאשיהו היה הוא רביעי למלוכה. ששני אחיו, יהואחז ויהויקים, ואחיינו יהויכין בן יהויקים מלכו לפניו. ומביאים ברייתא נוספת בענין שמותיו: צדקיהו — שצידק עליו מדת הדין, שכאשר שחט מלך בבל את בניו לעיניו וניקר את עיניו הצדיק צדקיהו את דין ה' בו. שלום — שבימיו שלמה מלכות בית דוד, שהוא היה המלך האחרון לבית דוד. וריש לקיש אמר: לא שלום הוה שמיה [היה שמו] ולא צדקיהו הוה שמיה [היה שמו] אלא מתניה היה שמו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד, יז), שמלך בבל הוא שכינה את שמו צדקיהו אבל זה לא היה שמו האמיתי.

ד כיון שהוזכר במשנתנו הארון, מביאים עוד בעניינו. שאמר ר' יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. שכל מידות האמה שנאמרו בארון שנאמרו מידות של אמה ("אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". שמות כה, י) הריהם באמה של שישה טפחים. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי? ואומרים: ר' מאיר היא. דתנן [ששנינו במשנה], ר' מאיר אומר: כל האמות שמוזכרות בכתוב — היו באמה בינונית של שישה טפחים. ואילו ר' יהודה אומר, יש לחלק: אמות הבנין (לכתלים, לשערים ועוד) היו של ששה טפחים, אבל האמות של כלים (כלי השרת) היו של חמשה. על דעתיה [על דעתו] של ר' מאיר דו אמר [שאמר] שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, צריכים לומר שכך הסדר בו: אורכו של ארון היה חמשה עשר טפחים, דכתיב [שנאמר] "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה, ב), אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא [אמה לשישה טפחים ואמה לשישה טפחים וחצי אמה] שהם תלתא [שלושה טפחים], הרי חמישה עשר טפחים, וארבעה לוחות היו בו בתוך הארון, שנים היו לוחות שלמים, ושנים לוחות שבורים שנשברו. ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב), שמתוך סמיכות הכתובים למדים שגם הלוחות השבורים היו מונחים בארון. ומסורת היא כי הלוחות היו כל אחד ואחד ארכו ששה טפחים ורחבו ששה. אם תן לארכן של שני הלוחות השלימים והשבורים לאורכו של הארון, נשתייר שם שלשה טפחים באורך, שהרי היה אורך הארון חמישה עשר טפחים ואורך שניהם ביחד שנים עשר טפחים, ונשארו איפוא עוד שלושה טפחים פנויים.

But wasn't the Ark in Zion, i.e., Jerusalem, at the time, and not in a booth at the battlefield? Rather, there must have been two Arks; one remained in Jerusalem and the other went out with the Jews to the battlefield. What do the Rabbis do with this verse? How would they interpret it according to their opinion that there was only one Ark, and it remained in Jerusalem? The word for booth, sukka, is related to the word sekhakh, which is temporary roofing for a structure. The verse, in mentioning that the Ark was in a booth, is not implying that it was with the army at the battlefield, but merely that the Ark was in a temporary structure, as the Temple had not yet been built.

§ As the mishna mentions the subject of concealing the Ark, the Gemara cites a further baraita on this topic: When the Ark was sequestered, sequestered along with it was the canister of manna that Moses placed before God to be kept throughout the generations (see Exodus 16:32-34); the flask of the anointing oil; Aaron's staff with its blossoms and berries, which were placed before the Ark (see Numbers 17:23); and the box that the Philistines returned together with the Ark that was captured during the war, which they filled with golden vessels as a guilt-offering to the God of Israel, as the verse says: "And put the jewels of gold, which you return Him for a guilt-offering, in a coffer by the side thereof" (I Samuel 6:8). Who sequestered the Ark? Josiah, king of Judah, sequestered it. Since he saw that it is written, "The Lord will bring you and your king, whom you shall set over you, to a nation that you have not known, you nor your fathers" (Deuteronomy 28:36), he arose and sequestered it, so that it would not be sent into exile with the Jews. This is as it is written: "And he said unto the Levites who taught all Israel, who were holy unto the Lord: Put the Holy Ark in the house which Solomon the son of David king of Israel did build; there shall no more be a burden upon your shoulders; now serve the Lord your God, and His people Israel" (II Chronicles 35:3). The Gemara explains: Josiah said to the Levites: If the Ark is exiled with you to Babylonia, there is a real concern that you will never return it to its place. Rather, I am concealing it so you will no longer need to carry it. "Now serve the Lord your God, and His people Israel" (II Chronicles 35:3) in the other tasks that are incumbent upon you.

§ Apropos the anointing oil mentioned among the items sequestered with the Ark, the Gemara elaborates: The types and quantities of spices that were used in the blending of the anointing oil are detailed in the verses: "Take you also unto yourself the chief spices, of flowing myrrh five hundred shekels, and of sweet cinnamon half so much, even two hundred and fifty, and of sweet calamus two hundred and fifty, and of cassia [kidda] five hundred, after the shekel of the Sanctuary" (Exodus 30:23-24). All together, they total 1,500 maneh. The Gemara explains in a baraita how this was done: "And of olive oil a hin" (Exodus 30:24), this hin equals twelve log of oil in which they would cook the roots of the plants mentioned in the verse above, so that the oil would absorb their fragrance; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: That is not how it was prepared. Rather, the priest who prepared the oil would cook the roots in water, such that the fragrant essence would rise to the top, and he would then place oil on top of the water. When it had completely absorbed the fragrance, he would remove the oil from the water, in the manner that the perfumers prepare fragrant oils. The accepted way of extracting fragrances was to boil the plants in water and then place the oil on top to absorb the fragrance essences. This is as it is written: "And you shall make it a holy anointing oil, a perfume compounded after the art of the perfumer; it shall be a holy anointing oil" (Exodus 30:25). "After the art of the perfumer" indicates that it should be prepared in the manner of those who make such perfumes.

Continuing on the subject of the anointing oil, Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, taught: The anointing oil that Moses prepared in the desert was a miraculous feat from beginning to end. At the outset, there were only twelve log of oil, as it is stated: "And of olive oil a hin," and a hin is twelve log. If there initially wasn't even enough oil to pour over the roots, all the more so after the fire absorbs some oil, as it reduces the amount of oil through cooking, and the wood, i.e., the roots from which the fragrant essence was extracted, absorbs some oil, and the pot in which the roots were cooked absorbs some oil as well. Yet from this small amount were anointed the Tabernacle and all its vessels, the table and all its vessels, and the candelabrum and all its vessels. And from that oil Aaron the High Priest and his sons were anointed during all the seven days of consecration, and from that oil the High Priests and kings throughout all the generations were anointed. The baraita goes on to discuss those who were anointed with the anointing oil. A king at the outset, i.e., when his appointment as king begins a dynasty, requires anointing with the anointing oil. A king who is the son of a king, who stands to reign in his father's place, does not require anointing. What is the source for this ruling? God instructed Samuel with regard to David: "Arise, anoint him; for this is he" (I Samuel 16:12). Only "this" one, i.e., David, requires anointing, as his monarchy begins a dynasty, but his son does not require anointing. In contrast to the anointing of kings, with regard to a High Priest, son of a High Priest, even up to ten generations or more of High Priests of fathers and sons, each one requires anointing, as the position of High Priest is not passed as an inheritance from father to son like the monarchy. Rabbi Yehuda concludes his statement about the miraculous nature of the anointing oil, adding that despite the reduction in the amount of oil during its preparation process, as well as its multiple uses throughout history, it all will remain intact in the future that will surely come. This is as it is written: "This [zeh] shall be a holy anointing oil unto Me throughout your generations" (Exodus 30:31). The word zeh has a numerical value of twelve, which teaches that the original twelve log of oil that existed at the outset will remain throughout all the generations.

§ The Gemara continues the discussion of anointing kings, citing an additional baraita on the subject. One may anoint kings only next to a spring. It is a fortuitous sign that their monarchy should continue uninterrupted just as the waters of the spring flow uninterrupted throughout the year, as it is stated with regard to the coronation of Solomon in the days of King David: "And the king said unto them: Take with you the servants of your lord, and cause Solomon my son to ride upon my own mule, and bring him down to Giḥon. And let Zadok the priest and Nathan the prophet anoint him there king over Israel" (I Kings 1:33-34). From this verse, the Sages learned that all kings should be anointed near a spring, just as David instructed that the anointing of Solomon take place near the Giḥon spring. Another baraita states: One only anoints a king, son of a king, due to a dispute over the monarchy. For example, why was Solomon anointed, despite the fact that he was the son of a king? It was because of the dispute over the throne instigated by his older brother Adonijah, who attempted to usurp the monarchy. Similarly, Joash, son of Ahaziah, was anointed as king (see II Kings 11:12) due to the threat of Athaliah, his paternal grandmother, who attempted to seize the monarchy for herself (II Kings 11:1-3). Jehoahaz, son of Josiah, was anointed (II Kings 23:30) due to the competition from Jehoiakim, his brother, who was older than him by two years. Ordinarily, the older brother should have succeeded their father, but Jehoahaz was more worthy of the throne. Jehu, son of Jehoshaphat, was anointed due to Joram, son of Ahab, who was the incumbent king, and Jehu rebelled against his rule (see II Kings 9:6). The Gemara presents a difficulty concerning the latter example cited previously: Why was Jehu anointed as king? Isn't it written with regard to the anointing of David: "Arise, anoint him; for this is he" (I Samuel 16:12)? This king, i.e., any king from the house of David, requires anointing, but the kings from the kingdom of Israel, who were not descendants of the house of David, do not require anointing. Jehu, a king of Israel, should not have required anointing. The Gemara presents a counter-question: According to that line of reasoning, there is a further difficulty in the baraita. How can one explain that Jehoahaz was anointed due to the competition from Jehoiakim his brother, who was older than him by two years? Didn't Josiah, their father, sequester the anointing oil as was explained previously? How then was there oil available to anoint Jehoahaz, his son? Rather, when the baraita says that Jehoahaz was anointed, that is to say that he was anointed with balsam oil and not with the anointing oil. Similarly, one can say that Jehu was also anointed with balsam oil and not with the anointing oil. It was further taught that one may anoint kings only with anointing oil that is poured from a horn, and not any other vessel. Saul and Jehu were anointed from oil poured from an earthenware cruse, and their monarchy was a temporary monarchy. David and Solomon were anointed with oil poured from a horn, and their monarchy was a monarchy that was established for many generations. One may not anoint priests to serve as kings ab initio. Rabbi Yuda Antondraya said that this rule is on account of the verse that states: "The scepter shall not depart from Judah" (Genesis 49:10), i.e., the scepter of monarchy will forever belong to the tribe of Judah and not to any other tribe. Therefore, the priests who are from the tribe of Levi may not be appointed as kings. Rabbi Ḥiyya bar Adda said that this rule is derived from a different verse, as it is written: "To the end that he may prolong his days in his kingdom, he and his children, in the midst of Israel" (Deuteronomy 17:20). What is written in the subsequent verse? "The priests the Levites, even all the tribe of Levi, shall have no portion nor inheritance with Israel" (Deuteronomy 18:1). This implies that the priests will have no part in that which is referred to previously, i.e., the monarchy.

It was taught previously that Jehoahaz was anointed king, despite the fact that his brother Jehoiakim was older. Rabbi Yoḥanan said: The one who is called Johanan in the verse, "And the sons of Josiah: The firstborn Johanan, the second Jehoiakim, the third Zedekiah, the fourth Shallum" (I Chronicles 3:15), he is the same as the one called Jehoahaz. But isn't it written in that verse "the firstborn Johanan," and it was just stated that Jehoiakim was two years older than Jehoahaz? The Gemara explains that in calling Jehoahaz firstborn, the verse means that he was the first to rise to the monarchy. Rabbi Yoḥanan continued and said: He who is called Shallum is the same as he who is called Zedekiah. The Gemara challenges this statement: But isn't it written: "The third Zedekiah, the fourth Shallum," indicating that these are two different people? The Gemara explains the verse is as follows: He was the third in birth position, but he was fourth to achieve kingship, as his two brothers, Jehoahaz and Jehoiakim, as well as his nephew, Jehoiachin, all ruled before him. The Gemara cites an additional baraita that discusses these names: He was called Zedekiah because he accepted [tzideik] upon himself the attribute of judgment when the king of Babylonia had Zedekiah's sons slaughtered in front of him and then proceeded to have his eyes gouged out. Zedekiah justified the punishment that God had inflicted upon him. He was called Shallum because in his days the kingdom of the house of David was completed [shalma], as he was the last king in King David's dynasty. Reish Lakish said: His name was not Shallum and his name was not Zedekiah; rather, his name was Mattaniah. This is as it is written: "And the king of Babylon made Mattaniah, his father's brother, king in his stead and changed his name to Zedekiah" (II Kings 24:17). This verse indicates that the king of Babylonia changed his name to Zedekiah, but it was not his original name.

§ The Gemara turns to a discussion of the measurements of the Ark. Rabbi Yoḥanan said: The Ark was constructed with a cubit of six handbreadths. The unit of measurement used in the Torah to describe the Ark, the cubit, equaled six handbreadths. Who is the tanna that holds that the Ark was constructed using cubits of six handbreadths? It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: Rabbi Meir says: All the cubits that are mentioned in the Torah were medium-sized cubits six handbreadths in length. Rabbi Yehuda says that cubits used for measuring the building, such as the walls or the gates, were of six handbreadths. However, cubits used for measuring the vessels, such as the Ark, were of five handbreadths. According to the opinion of Rabbi Meir, who said that the Ark was constructed using a cubit of six handbreadths, the length of the Ark was fifteen handbreadths, as it is written: "Two cubits and a half shall be the length thereof" (Exodus 25:10). A cubit is six handbreadths, and another cubit is six handbreadths, and a half-cubit is three handbreadths. This totals fifteen handbreadths. And four tablets were placed in the Ark, two tablets were whole and two tablets were broken, as it is written: "And I will write on the tablets the words that were on the first tablets which you did break, and you shall put them in the Ark" (Deuteronomy 10:2). The juxtaposition of these phrases teaches that the broken tablets were also placed in the Ark. The length of each one of the tablets was six handbreadths, and its width was six handbreadths. Lay the length of the tablets across the length of the Ark, and three handbreadths remain there. The length of the Ark was fifteen handbreadths, and the length of the two tablets together was twelve handbreadths; there were three remaining handbreadths available at the end of the Ark.