שקלים יז ע"א

של ניסוך המים בחג הסוכות, שבה היו מביאים את המים ממעין השילוח. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא על שם כך, אלא בו המים מפכים (זורמים כמפי הפך) ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, ואחר כך יהפכו להיות לנהר גדול לעתיד לבוא. לעומתן השערים בצפון, לפי הסדר החל מה סמוכים במערב, והם: שער יכניה, שער הקרבן (דרכו היו מכניסים את קרבנות קדשי הקדשים לשחיטה, שכן שחיטתם צריכה להיות בצפון), שער הנשים (דרכו היו הנשים נכנסות לעזרה לסמוך על קרבנותיהן), שער השיר (דרכו היו מכניסים לעזרה את כלי השיר). ולמה נקרא שמו 'שער יכניה'? — שבו יצא המלך יכניה בגלותו. שקודם צאתו לגלות (שהגלהו נבוכנצר) בא להפרד מבית המקדש ויצא משם דרך שער זה. והשערים שבמזרח הם: שער נקנור (הנקרא על שמו של נקנור שהביא דלתות שער זה ממצרים. ראה יומא לח,א), ושני פשפשין (פתחים קטנים) היו לו לשער ניקנור, אחד מימינו ואחד משמאלו, ועוד היו שנים, שני שערים, במערב ולא היה להן שם. ובסך הכל הם שלושה עשר שערים.

א גמרא שנינו במשנה שהיו לעזרה שלושה עשר שערים. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שיטת אבא יוסה בן יוחנן היא, שאמר במשנה במסכת מידות (פ"ב מ"ו) שההשתחוויות היו כנגד שלשה עשר שערים. ברם כרבנן [כדעת חכמים] (שם פ"א מ"ד) רק שבעה שערים היו בעזרה. אם כן על דעתייהו דרבנן [על דעתם של חכמים] היכן היו מקומות השתחוואות הללו שאינם כנגד השערים? ומשיבים: כי ההיא דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] (מידות פ"ב מ"ג) שלש עשרה פרצות היו בו בסורג (מחיצה העשויה נקבים נקבים שעמדה בין חומת הר הבית לחומת העזרה) שפרצום מלכי יון כדי שיוכלו הנכרים להכנס דרכם לפנים מן הסורג ולהראות שגם הנכרים מותרים בכניסה שם, וכשחזרו וכבשו ישראל את ירושלים והמקדש מן היוונים וחזרו וגדרום בני חשמונאי לאותם פרצות, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוואות, שכל המקיף את העזרה, כשמגיע לאחד מן המקומות שהיתה שם פרצה וגדרוה, משתחווה שם, להודות על אבדן שלטון יון בארץ ישראל וביטול גזירותיהם. בין השערים שנמנו במשנה נמנה גם שער המים, ולשיטת ר' אליעזר בן יעקב נקרא כך, משום שבו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.

ומביאים עוד בענין זה: כתיב [נאמר] בנבואה המתייחסת לאחרית הימים "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיה" (זכריה יד, ח). ותני [שנינו בברייתא] בענין זה: מבית קדשי קדשים עד הפרוכת יהיה קילוח המים דק מאד כעובי קרני (משושי) סילי וכיליי, שהם מיני שבלולים. שיזרמו המים בזרם קטן כמו "קרני" השבלולים. מן הפרוכת עד מזבח הזהב יהיה הקילוח רחב יותר וכעובי קרני (משושי) חגבים. ממקום מזבח הזהב עד העזרות יתרחב הקילוח ויהיה כחוט של שתי של אריג. מן העזרות עד מפתן הבית יהיה רחב יותר וכחוט של ערב, שכרגיל הוא חוט יותר עבה מאשר חוט של שתי. מיכן ואילך יתרחב זרם המים כזרם היוצא מפי הפך. עוד שנינו בענין זה בברייתא אחרת: כתיב [נאמר] "והנה מים מפכים מן הכתף הימנית. בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים" (יחזקאל מז ב—ג). שאלף אמה ממקום יציאתם היה גובה המים רק כ"מי אפסים", כלומר, עד קרסולה [הקרסוליים]. ולאחר מכן נאמר "וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים" (שם פסוק ד), שלאחר מרחק אלף אמה נוספים הגיע גובה המים עד ברכייה [הברכיים]. לאחר מכן "וימד אלף ויעבירני מי מתנים" (שם), שכשמדד עוד אלף אמה היה כבר גובה המים עד מתנייא [המתניים]. מכאן ואילך הלכו המים וגבהו עד ש"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור", שכאשר מדד אלף אמה נוספים היו המים כה גבוהים עד שאפילו לבירנין (ספינה) גדולה אינה יכולה לעבור בו, מפני שטף המים. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לכך בכתוב? — שנאמר "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיהו לג, כא), מפני מה? — "כי גאו המים מי שחו נחל אשר לא יעבר" (יחזקאל מז, ה). מהו "מי שחו"? — שיגאו המים ויזרמו בשטף עד שיימנעו מלשוט (מלשחות) בהם. וכן אמר רב חונה ש"מי שחו" הכוונה למניעה מלשוט, שכן באתרין קרו לשייטא שחונא [במקומינו קראו לשייט שוחה], ולכן זהו "מי שחו", מים של שחייה, של שייטים. כעין האמור "ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות" (ישעיהו כה, יא). פירוש אחר: מהו "מי שחו"? אמר ר' יוסי בי ר' בון: מיין דמתמללין בעלמא [מים שמדובר בהם בעולם]. "שחו" מלשון שיחה, שיהיה נחל זה שיחה בפי כל לרוב מימיו ושטף זרימתו. ומביאים עוד בענין אותו נחל: כתיב [נאמר] "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושל ם לחטאת ולנידה" (זכריה יג, א). שישמש אז נחל זה לטהרת בית דוד ויושבי ירושלים. ותוהים: והרי באותה מידה יכול יהיה נחל זה לשמש לטהרת כל אחד מישראל, ומדוע ציין הכתוב דווקא דווקא את בית דוד ויושבי ירושלים? ומשיבים: הפסוק אינו עוסק במי שראוי להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטע הנחל לענין סוגי השימוש בו. וכפי שפירש ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן פסוק זה, שממקום מושב בית דוד ועד מקום יושבי ירושל ם יהיו המים הזורמים בו מוגדרים כ'מים חיים' וכשרים גם לטהרת נדה וגם למי חטאת של פרה אדומה, שצריכים להיות מים חיים דווקא. מכאן ואילך, מהנקודה הזו והלאה, כיון שיעברו במי ימים (כמבואר להלן) ויתערבו בהם, מי תערובות הם, שאמנם הם כשרים לטהרת נדה אבל הם פסולים למי חטאת. פירוש אחר לפסוק זה אמר ר' אלעזר: ממקום מושב בית דוד ועד מקום יושבי ירושל ם כשרים לטהרת נדה ולמי חטאת, מכאן ואילך מי קטפריסות (מי מדרון) הן ופסולין לנדה ולחטאת. ואף לשיטה זו אין פסוק זה עוסק בראויים להיטהר במי נחל זה, אלא בהגדרת קטעי הנחל לענין סוגי השימוש במים הזורמים בהם.

בהמשך נבואת יחזקאל אודות אותו נחל כתיב [נאמר]: "ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח), והכוונה: "הגלילה הקדמונה" זה ים של סמכו, הוא הנקרא בימינו אגם החולה, בגליל, בצפון ארץ ישראל. "וירדו אל הערבה" — זה ים של טבריא, ים כינרת, "ובאו הימה" — זה ים המלח, "אל הימה המוצאים" — זה הים הגדול, הים התיכון. ולמה נקרא שמו של ים זה "מוצאים"? — כנגד שתי פעמים שיצא הים ופרץ אל תוך היבשה, אחד בדור אנוש, ואחד בדור הפלגה, להזהיר את בני האדם שפורענות עתידה לבוא עליהם. ולהיכן יצא? ר' לעזר בשם ר' חנינה אומר: בראשונה (בדור אנוש) יצא הים עד קלבריאה שהיא בדרום איטליה, ובשניה (בדור הפלגה) יצא הים עד כיפי (סלעי) ברבריאה שהם בצפון אפריקה סמוך למפרץ גיברלטר. ר' אחא בשם ר' חנינה אומר: בראשונה יצא הים עד כיפי ברבריאה ובשניה יצא עד עכו ועד יפו. וראיה לשיטה זו, ממה שאמר הכתוב: "עד פה תבא ולא תוסיף" (איוב לח, יא), "עד פה" הוא כאילו נאמר "עד כה", והרי זה רמז לעכו, ומשמעות הכתוב היא אם כן: עד עכו תבא ולא תוסיף. "ופה ישית בגאון גליך" — "ופה" רמז ליפו, ומשמעות הכתוב היא: עד יפו אשית גאון גליך. שנינו למעלה שמי הנחל היוצא מהמקדש יגיעו לארבעה ימים: ים סמכו, ים של טבריא, ים המלח והים הגדול. ושואלים: ניחא ימא רבא וימא דמילחא [נוח שבאים המים החיים מבית המקדש אל הים הגדול, הים התיכון, ואל ים המלח] שמימיהם מלוחים בשביל למיתקן [למתק אותם], שיהפכו המים להיות מתוקים, ואולם אל ימא דטבריא [הים של טבריה, ים כינרת] וימא דסמכו [והים של סמכו, אגם החולה] שמימיהם מתוקים, למה באים לשם מים? ומשיבים: שעל ידי מים אלו יתברכו מי האגמים הללו לרבות את דגתם. דכתיב ביה [שנאמר בו] "למינה תהיה דגתם" (יחזקאל מז, י), וכוונת הכתוב: למיני מינים תהיה דגתם, דגים רבים ושונים מאד. ובענין דומה תני [שנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהלכתי לציידן שבצפון הכינרת, והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי (בקדירה) אחד. ושבים לדרשת הכתובים ביחזקאל.

נאמר: "ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח) ולהלן נאמר: "בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו" (שם פסוק יא). ותוהים: למעלה כתיב [נאמר] "ונרפאו המים", ואת אמרת [וכאן אתה אומר] ולא ירפאו המים?! ומשיבים: מקום הוא ושמו "ולא ירפאו", ופסוק זה ממשיך ומפרט את המקומות בהם ירפאו המים: הביצות ("בצאתיו"), והגבאים ("וגבאיו"), וכן המקום שמכונה "לא ירפאו".

עוד כתיב [נאמר] שם: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (שם יב). ומהו "לחדשיו יבכר"? תני [שנינו בברייתא], שאמר ר' יהודה: לפי שבעולם הזה התבואה עושה, כלומר, מבשילה את דגנה בערך לששה חדשים מיום זריעתה, ואילן עושה, מבשיל פירותיו, בערך לשנים עשר חודש מזמן שנקטפו פירותיו בפעם הקודמת, אבל לעתיד לבוא תהא התבואה עושה דגנה לחדש אחד, ואילן עושה פירותיו לשני חדשים. מאי טעמא [מה הטעם], מהו הרמז בכתוב לכך? "לחדשיו יבכר", כלומר, "לחדשיו" — לשון רבים, כלומר, לשני חודשים. ומן הסתם כשם שבעולם הזה זמן הבשלת התבואה הוא כמחצית הזמן הדרוש להבשלת הפירות, כך גם לעתיד לבוא, ומכאן שתבשיל אז התבואה בחודש אחד. דעה אחרת, אמר ר' יוסי: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לשנים עשר חדש, אבל לעתיד לבא תהא התבואה עושה לחמשה עשר יום ואילן עושה לחדש אחד. שכן מצינו שעשת (עשתה) התבואה בימי הנביא יואל ובשלה דגן לחמשה עשר יום וקרב ממנה מנחת העומר, בט"ז בניסן באותה שנה, שזרעו אותה והקריבו ממנה את העומר בתוך חמישה עשר ימים לזריעתה. מאי טעמא [מה הטעם], מה הראיה לדבר? — ממה שנאמר בספר יואל "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב, כג). שאמרו חכמים (ראה בבלי תענית ה,א) שבאותה שנה היתה בצורת וירדו גשמים בפעם הראשונה ("מורה", כלומר, יורה) באחד בניסן, וציוה הנביא לישראל לזרוע את שדותיהם, ונעשה להם נס ומצאו די זרעים לזריעה, וירד להם הגשם פעם שניה בחמשה בניסן, וצמחה התבואה כה מהר עד שהקריבו ממנה את העומר בט"ז בניסן. ואף לעתיד לבוא יהא כך. ומה מקיים (ואיך מסביר) ר' יוסי את מה שנאמר "לחדשיו יבכר" שמשמעו לשני חודשים — בכל חודש וחודש יהיה האילן מבכר, וזהו "לחדשיו". עוד נאמר שם: "ועלהו לתרופה" (יחזקאל שם יב), ונחלקו חכמים בפירוש הדברים. ר' יוחנן אמר: "תרופה" הוא כמו "טרפיה", כלומר, מזונו. וכוונת הפסוק: תרפיה מציץ עליה [למאכלו הוא מוצץ את עליו] של העץ הגדל על שפת אותו נחל ותרף [ומאכל זה] הוא מזונה [מזונו]. כלומר, שיהיו עלי עץ זה כפירותיו. ואילו רב ושמואל פירשו שניהם "לתרופה" כעין נוטריקון — "להתיר פה", ואולם נחלקו במשמעו. חד [אחד] מהם אמר: להתיר פה שלמעלן, כלומר, להתיר ולפתוח פיהם של אילמים. שהאילם שיאכל מעלי עץ זה יתחיל לדבר. וחד [אחד] מהם אמר: להתיר פה שלמטן, שהוא כינוי לרחם, פתחה התחתון של האשה, שהעקרות שרחמן כביכול סגור, תוכלנה ללדת. באופן דומה נחלקו ר' חנינה ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר: להתיר פה עקרות, וחד [אחד] מהם אמר: להתיר פה אלמים.

במנין השערים במקדש שנינו במשנה: ולעמתן, לעומת אלו שבדרום, היו שערים נוספים בצפון, וביניהם היה שער יכניה שממנו יצא המלך יכניה לגלות. ובענין זה מסופר, את [אתה] מוצא: בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן לארץ ישראל כדי לסלק את יהויכין (יכניה) מכסא מלכותו (שלושה חודשים לאחר שהמליכוהו תחת אביו יהויקים) בא וישב לו בדופני של אנטוכיא, שם קבע לעצמו את מקומו למחנותיו. ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו, ואמרה לו, שאלה אותו: האם הגיע זמן הבית הזה ליחרב, שלשם כך הגעת? אמר להן: לא כך, אלא אותו מלך שהמלכתי עליכם תנוהו לי כשבוי ואני הולך. באו ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך [רוצה אותך] לקחת אותך כשבוי לבבל. כיון ששמע מהן כך, נטל מפתחות של בית המקדש, עלה לגגו של היכל, אמר לפניו: רבונו של עולם, לשעבר היינו נאמנים לך, היינו נאמנים בעיניך, והיו מפתחותיך מסורין לנו, עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך. ונחלקו בזה תרין אמוראין, חד [אחד] מהם אמר: שזרקן יהויכין את המפתחות כלפי מעלה, לשמים ועוד לא ירדו חזרה משם. וחד [אחד] מהם אמר: באה כמין יד מן השמים ונטלתן מידו. כיון שראו כל

of water for the water libation on the festival of Sukkot, as they would ceremoniously draw the water from the Pool of Siloam and bring it to the altar through this gate. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: There was a different reason for this name. It was called the Gate of Water because through it the water would trickle [mefakim], and in the future this water will increase and go out from under the threshold of the House. Facing these gates were the ones in the north, listed in order from the one closest to the west: The Gate of Jeconiah; the Gate of the Offering, through which they would bring the offerings of the most sacred order, as these could be slaughtered only in the northern part of the courtyard; the Gate of Women, where women would enter the courtyard to place their hands on the heads of their offerings; and the Gate of Song, through which they would bring the musical instruments into the courtyard. The mishna asks: And why was it called the Gate of Jeconiah? The reason is that through it Jeconiah went out to his exile. Before Jeconiah was exiled by Nebuchadnezzar to Babylon he came to take leave of the Temple, and he left through this gate. The mishna resumes the list with the gates that are in the east: the Gate of Nicanor, which was named after Nicanor, who brought the doors of this gate from Egypt (see Yoma 38a). And the Gate of Nicanor had two wickets [pishpeshin], one on its right and one on its left. And there were two gates in the west that did not have a name, making a total of thirteen gates.

GEMARA: The mishna taught that there were thirteen gates in the courtyard. The Gemara notes that the mishna is in accordance with the opinion of Abba Yosei ben Yoḥanan, who said in Middot 2:6 that the thirteen prostrations were performed opposite the thirteen gates. However, according to the opinion of the Rabbis, in Middot 1:4, there were only seven gates in the courtyard. Consequently, according to the opinion of the Rabbis, where were these thirteen prostrations performed, if there weren't a corresponding number of gates? The Gemara answers that the prostrations correspond to that which we learned in a mishna there (see Middot 2:3): There were thirteen breaches in the soreg, the lattice fence between the walls of the courtyard and the Temple Mount, that the kings of Greece breached. They did this to allow foreigners to enter the courtyard and to demonstrate that this area was not reserved exclusively for priests. And the sons of the Hasmonean dynasty returned and fenced in those breaches, and decreed that thirteen prostrations should be performed opposite them. Anyone who encircled the courtyard and passed by one of the places where a breach had been sealed would prostrate in gratitude to God for removing Greek control and the decrees against the Jews of Eretz Yisrael.

The Gemara expands upon the idea expressed by Rabbi Eliezer ben Ya'akov that in the future the water from the Gate of Water will increase and emerge from under the threshold of the House: It is written in a prophecy concerning the end of days: "And it shall come to pass in that day, that living waters shall go out from Jerusalem: Half of them toward the eastern sea, and half of them toward the western sea; in summer and in winter shall it be" (Zechariah 14:8), and it was taught in a baraita: From the house of the Holy of Holies to the curtain, the stream of water will be as thin as the antennae of silai and khilai, two types of snails. From the veil to the golden altar the stream of water will increase slightly until it is like the antennae of grasshoppers. From the place of the golden altar to the courtyards it will further increase to the thickness of a thread of the warp of a loom. From the courtyards to the threshold of the House the stream will widen to the size of a thread of the woof, which was thicker than the thread of the warp. From here onward the stream will reach the width of a stream of liquid poured from the mouth of a cruse. The Gemara cites another baraita on this topic. It is written: "And, behold, there trickled forth waters on the right side. When the man went forth eastward with the line in his hand, he measured a thousand cubits, and he caused me to pass through the waters, waters that were to the ankles" (Ezekiel 47:2-3). This verse teaches that at a distance of a thousand cubits the height of the water was up to the ankles. The next verse states: "Again he measured a thousand, and caused me to pass through the waters, waters that were to the knees," which indicates that after an additional thousand cubits the water was up to the knees. The verse continues: "Again he measured a thousand, and caused me to pass through waters that were to the loins" (Ezekiel 47:4), which teaches that after the next thousand cubits the height of the water rose until the loins. From here onward the water continued to rise, until "he measured a thousand; and it was a river that I could not pass through" (Ezekiel 47:5). After the last thousand cubits the water was so high that even a large Liburnian ship, a type of a warship, could not pass through the current. What is the explanation of the verse: "Neither shall gallant ship pass thereby" (Isaiah 33:21). Why? "For the waters were risen, waters to swim in [mei saḥu], a river that could not be passed through" (Ezekiel 47:5). What is the meaning of the phrase mei saḥu? It means that the water flowed so fast and high it prevented one from swimming. Similarly, Rav Ḥuna said to clarify the meaning of the word "saḥu": In our locale they call swimming saḥona, as in the verse: "And when he shall spread forth his hands in its midst, as he who swims spreads forth his hands to swim [hasoḥeh lisḥot]" (Isaiah 25:11). The Gemara presents an alternate explanation for this verse. What is the meaning of "waters to swim in [saḥu]"? Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said: Water that is discussed in the world. The term saḥu is associated with siḥa, which means discussion or conversation. The verse indicates that this river will be the topic of every discussion, due to its high waters and strong current. The Gemara continues to discuss this river. It is written: "In that day there shall be a fountain opened to the house of David and to the inhabitants of Jerusalem, for purification and for sprinkling" (Zechariah 13:1). This river will be used for the purification of the house of David and the inhabitants of Jerusalem. The Gemara asks: Since this river can serve to purify any member of the Jewish people, why did the verse single out the house of David and the inhabitants of Jerusalem? The Gemara answers: The verse is not listing those who are fit to be purified by this river. Rather, it is delineating the various parts of this river that serve different functions. As Rabbi Shmuel bar Naḥman explained in the name of Rabbi Yonatan: From the dwelling place of the house of David until the residences of the inhabitants of Jerusalem, the water in this river is considered running spring water, which is fit for the purpose of purifying a menstruating woman, as well as for use in the waters of purification, i.e., spring water that was mixed with the ashes of the Red Heifer. From here onward it is considered combined water, a mixture of spring and rain water, which is fit for the purification of a menstruating woman but unfit for the waters of purification. The Gemara presents an alternate explanation of the verse. Rabbi Elazar said: From the palace of the house of David until the residences of the inhabitants of Jerusalem, the water is fit for the purification of a menstruating woman as well as for the waters of purification. From here onward, it is considered water running down slopes [ketafrisot], and is unfit both for the purification of a menstruating woman and for the waters of purification.

In Ezekiel's prophecy concerning this river, it is further written: "Then he said to me: These waters issue forth toward the eastern region, and shall go down into the Arabah; and when they shall enter into the sea, into the sea of the putrid waters, the waters shall be healed" (Ezekiel 47:8). This eastern region mentioned in this verse is the Sea of Samkhu, which is the modern Hula Lake in the northern Galilee. "And shall go down into the Arabah," this phrase refers to the Sea of Tiberias, i.e., the Sea of Galilee. "And when they shall enter into the sea," this is the Dead Sea. "Into the sea of the putrid waters [mutza'im]," this is the Great Sea, the Mediterranean Sea. And why was it called mutza'im, which literally means taken out? This corresponds to the two occasions that the sea went out and overran the dry land, once in the Generation of Enosh, when idolatry proliferated, and once in the Generation of the Dispersion, i.e., that of the Tower of Babel. Until where did the sea overrun the dry land? Rabbi Elazar said in the name of Rabbi Ḥanina: In the first instance, the Generation of Enosh, it went out until Calabria, in southern Italy, and in the second instance, the Generation of Dispersion, it went out until the rocks of Barbary in North Africa. Rabbi Aḥa said in the name of Rabbi Ḥanina: In the first instance the sea went out until the rocks of Barbary, and in the second instance it went out until Akko and until Jaffa. The Gemara adds that there is support for this claim from the verse: "Thus far [ad po] you shall come, but no further, and here your proud waves shall be stayed" (Job 38:11). The phrase ad po is similar in meaning to ad ko, which alludes to the city of Akko. The verse is saying that until Akko you shall come, but no further. Likewise, in the last part of the verse: "And here [ufo] your proud waves shall be stayed," the similarity between the words ufo and Yafo, Jaffa, hints that until Jaffa your proud waves shall be stayed. The Gemara stated above that the waters of the river that emerge from the Temple Mount will reach four seas: The Sea of Samkhu, the Sea of Tiberias, the Dead Sea, and the Mediterranean Sea. The Gemara asks: It works out well that the river will reach the Great Sea, i.e., the Mediterranean Sea, and the Dead Sea, in order to sweeten them, and render them drinkable, as they contain saltwater. However, with regard to the Sea of Tiberias, and the Sea of Samkhu, whose water is already sweet, for what purpose will this river reach them? The Gemara responds that when the water of this river reaches these seas, their waters will be blessed by an increase in the number of their fish, as it is written with regard to this river: "Their fish shall be after their kinds" (Ezekiel 47:10). This verse teaches that their fish will be of multiple kinds, great in number and variety. It was likewise taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel said: There was an incident in which I went to Sidon, north of the Sea of Galilee, and they brought before me more than three hundred kinds of fish in one pot.

The Gemara continues to interpret the verses in Ezekiel: "And the waters shall be healed…But its miry places and its marshes shall not be healed; they shall be given for salt" (Ezekiel 47:8-11). The Gemara points out an apparent contradiction: It is written: "And the waters shall be healed," and yet you say that the waters shall not be healed? The Gemara responds that it is a place called Velo Yerafu, which means: They will not be healed. This verse is detailing the locations where the waters will heal, namely the miry places, the marshes, and a place called Velo Yerafu.

It is further written there: "And by the river upon its bank, on this side and on that side, shall grow every tree for food, whose leaf shall not wither, neither shall its fruit fail; it shall bring forth new fruit every month, because its waters issue out of the Temple; and its fruit shall be for food, and its leaf for healing" (Ezekiel 47:12). What is the meaning of the phrase "it shall bring forth new fruit every month"? It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The meaning of the verse is that in this world, grain produces a crop six months after it is planted, and a tree produces fruit twelve months after its fruit is harvested. However, in the future, grain will produce crops in one month, and a tree will produce fruit in two months. What is the explanation of the words in the verse: "It shall bring forth new fruit every month [ḥodashav]?" The term ḥodashav, which incorporates the plural of the word month, indicates that the fruit will grow in two months. As the time required for grain to ripen is half the time of that of fruit, grain will ripen in a single month. This Gemara presents a dissenting opinion. Rabbi Yosei said: The meaning of the verse is that in this world grain produces a crop six months after it is planted, while a tree produces fruit twelve months after its fruit is harvested. However, in the future, grain will produce crops in fifteen days, and a tree will produce fruit in one month, as we found that grain produced a crop in the days of Joel that ripened in fifteen days, and the omer offering was brought from that grain on the sixteenth of Nisan. In that year they brought the omer offering from grain fifteen days after it was sown. What is the explanation of the verse: "Be glad then, you children of Zion, and rejoice in the Lord your God; for He gives you the first rain in just measure, and He causes the rain to come down for you, the first rain and the latter rain, at the first" (Joel 2:23)? The Sages explain that there was a severe drought that year, and the first rains fell only on the first of Nisan (see Ta'anit 5a). The prophet commanded the people to plant their fields, and they found sufficient seeds to sow the fields. The second rains fell on the fifth of Nisan, and miraculously the grain ripened so quickly that they were able to bring the omer offering from that grain on the sixteenth of the month. In the future the grain will ripen as quickly as it did then. The Gemara asks: And how does Rabbi Yosei establish the meaning of the verse: "It shall bring forth new fruit every month," which apparently indicates that fruit will grow in two months? He explains that the verse means that each and every month the tree will bring forth fruit. The aforementioned verse states: "And its leaf for healing [terufa]" (Ezekiel 47:12). The Sages dispute the meaning of this phrase. Rabbi Yoḥanan said: The word terufa with a tav is similar to terufa with a tet, which means food. Therefore the verse means: For its food he sucks the leaves of the tree that grows on the banks of that river, and ingests their sustenance, as the leaves of this tree nourish as much as its fruit. Rav and Shmuel both interpreted terufa as an allusion to lehatir pe, to release the mouth, but differed over the exact meaning. One said it means to release the upper mouth, i.e., to open the mouth of a mute person, such that he will be able to speak if he eats from the fruit of this tree. And the other one said it means to release the lower mouth, a reference to the womb; a barren woman who eats from this tree will be able to conceive. Rabbi Ḥanina and Rabbi Yehoshua ben Levi disagree in a similar manner. One said the verse means to release the mouth of infertility, and the other one said it means to open the mouth of the mute.

In its list of the gates in the Temple, the mishna stated: Facing the gates in the south were additional gates in the north, etc. One of the gates in the north was the Gate of Jeconiah, through which this king departed for exile. The Gemara relates that you find at the time that Nebuchadnezzar ascended to Eretz Yisrael to remove Jeconiah, Jehoiachin, from his throne, three months after he had crowned him instead of his father Jehoiakim. He came and settled in Dofnei of Antioch, where he set up his camp. And the Great Sanhedrin came out to greet him and said to him: Has the time come for this House to be destroyed? Is that the purpose for which you have arrived? He said to them: The king that I crowned to rule over you, give him to me as a captive and I will go. They came and said to Jehoiachin, king of Judea: Nebuchadnezzar requires that you be taken into captivity to Babylon. When he heard this from them, he took the keys of the Temple and ascended to the roof of the Sanctuary and said before Him: Master of the Universe, in the past we were faithful to You and Your keys were handed over to us. Now that we are not faithful, Your keys are handed over to You. Two amora'im dispute what happened next: One said that Jehoiachin took the keys and threw them up to the heavens and they have not yet descended from there. And one said that the likeness of a hand came and took them from his hand. When all