יומא ד ע"ב

דף ד - ב

ומה שהכתוב אומר "ויכסהו הענן", פירושו שכסה הענן להר, שהרי באותן ששה ימים היה משה עולה ויורד להביא את דברי ה' על העם ולהשיב את דבריהם אל ה'.

ומה שמסיים "ויקרא אל משה ביום השביעי" אינו אלא לעשרת הדברות, שבהם היו [משה] וכל ישראל עומדין לשומען מפי הגבורה.

ולא בא הכתוב לומר שהיתה כאן קריאה מיוחדת למשה ליכנס למחנה שכינה, אלא כדי לחלק כבוד למשה, היתה הקריאה מופנית אליו בלבד.

רבי נתן אומר: לא בא הכתוב לומר אלא למשה, שנזקק לפרישה כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו קודם שנכנס להיות בין המלאכים, לשומו כמלאכי השרת.

וסובר כדעת רבי יוסי הגלילי בעיקר פירושו, שהיה זה אחר עשרת הדברות, ואכן היתה פרישה למשה. אלא דסבירא ליה שאין ללמוד לכל הנכנס לדורות למחנה שכינה שיהא טעון פרישה.

וכן רבי מתיא בן חרש מפרש ואומר: שאין כאן דין פרישה לשאר הנכנסין. כי לא בא הכתוב, אלא להפריש את משה כדי לאיים עליו, שישיב לבבו לבא אל הקדוש ברוך הוא מתוך אימה, כדי שתהא תורה ניתנת על ידו באימה ברתת ובזיע!

שנאמר "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה ".

ומפרשינן להאי קרא: מאי "וגילו ברעדה"?

אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה של נתינת התורה - שנאמר בה "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - שם תהא שרויה רעדה.

ועתה מסייעת הגמרא לדעת ריש לקיש מדברי רבי יוסי הגלילי, שלמד דין פרישה לדורות מפרישה דסיני. ^[14]

והוינן בהך ברייתא: במאי תלויה מחלוקתם זו דקא מיפלגי בה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, שזה דורש הכתוב קודם מתן תורה, וזה לאחר מתן תורה - מנין היא ראייתם!?

ומפרשינן: קא מיפלגי בפלוגתא דהני תנאי, שנחלקו בענין אחר.

דתניא: בששה בחודש סיון ניתנה תורה לישראל.

רבי יוסי אומר: בשבעה בו ניתנה.

[עיין בגירסת רש"י, שנכנס בדברי הגמרא פירוש, ואינו מענין הגמרא עתה] ומעתה, רבי יוסי הגלילי, שפירש קרא דכיסוי הענן ששת ימים אחר עשרת הדברות, סבר לה כתנא קמא, דאמר שבששה בחודש ניתנה תורה.

הילכך, בהכרח צריך לפרש שזה היה מעשה אחר עשרת הדברות. ומפרש הפסוק "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים" - למשה, שפירש בימים אלו, כהכנה לכניסתו להיות ארבעים יום עם ה'. ואז נאמר: "ויקרא אל משה ביום השביעי"

- לקבולי שאר תורה.

שהרי אין תנא קמא יכול לפרש כרבי עקיבא, שהכיסוי היה להר, וקודם עשרת הדברות היה המעשה.

דאי סלקא דעתך לפרש כרבי עקיבא, ד"וישכון כבוד ה"' היינו מראש חודש, וממילא הא דכתיב "ויכסהו הענן" אינו למשה שהיה עולה ויורד, אלא להר סיני. ולאחר מכן "ויקרא אל משה ביום השביעי"

- לקבולי עשרת הדברות הוא.

הא סבירא ליה דישראל קבילו להו לעשרת הדברות מששה בחודש ! וגם, הא כבר אסתלק הענן מיד לאחר נתינת עשרת הדברות, בששה.

ואילו רבי עקיבא, שפירש שהכיסוי היה להר קודם עשרת הדברות, סבר לה כרבי יוסי, שבשבעה בחודש ניתנה תורה לישראל.

ולכן מתפרשים הפסוקים כפשטן, שלאחר שנתכסה ההר בענן ששת ימים מראש חודש, ואז קרא הקדוש ברוך הוא למשה ביום השביעי בחודש כדי ליתן את עשרת הדברות.

ומקשינן: הרי מפורש בתורה שהיה משה בהר ארבעים יום, וכשירד בסופן שיבר את הלוחות שהיו בידו.

ואם כן, בשלמא לפי חשבונו של רבי עקיבא, היינו דמשכחת לה הא דתנן בתענית כו א דבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות.

שהרי תחלת מנין ארבעים יום שהיה במרום הוא מיום שביעי בסיון לאחר מתן עשרת הדברות, ואם כך, הרי נשארו עשרים וארבעה ימים דחודש סיון, ועוד שיתסר ימים דחודש תמוז, ובזה מלו להו [נשלמו] ארבעין יומין דהוה משה בהר. ולמחרת, בשיבסר בתמוז נחית ירד מההר ואתא למינה ישראל, וכראותו את העגל - תברינהו ושיבר ללוחות הברית.

אלא, לפי חשבונו של רבי יוסי הגלילי, דאמר שלאחר עשרת הדברות היו ששה ימים דפרישה. ולכשתוסיף לששה ימים אלו עוד ארבעין יומין דשהה משה בהר, תמצא כי עד עשרין ותלת בחודש תמוז לא ירד משה, ולא איתבור לוחות.

ומשנינן: אמר לך רבי יוסי הגלילי: ארבעין הימים המפורשים בתורה דהיה משה בהר, מחשבינן להו בהדי בכללם גם את ששה ימים דפרישה. והם נשלמו בשבעה עשר בתמוז.

אמר מר: "ויקרא אל משה" - משה וכל ישראל עומדין, דברי רבי עקיבא.

ואומרת הגמרא: מסייע ליה - לרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: "ויקרא אל משה" - משה וכל ישראל עומדין. ומאחר שהיו כל ישראל שומעין עם משה כאחד, הרי שלא בא הכתוב בייחוד הקריאה למשה, אלא רק כדי לחלק לו כבוד למשה.

מיתיבי: נאמר בקרא "וישמע את הקול מדבר אליו". ומזה שלא נאמר "את הקול מדבר לו", אלא קול מדבר אליו, דרשינן שהיה הקול נמשך רק למשה. ורק הוא שמע, וכל ישראל - לא שמעו!

והיכי אמרת שהיו כל ישראל שומעין.

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאמרינן שהיו כל ישראל שומעין, בקול דסיני הוא.

והא דילפינן דכל ישראל לא שמעו אינו אלא בדבור שהיה אל משה מאהל מועד.

ואי בעית אימא לתרץ בדרך אחר: לא קשיא.

הא דאמרינן שהיו כל ישראל שומעין עם משה אינו אלא שנאמר הדבור בלשון קריאה.

והא דתניא שכל ישראל לא שמעו מיירי היכא דכתיב בלשון דבור. [לפי מהרש"א].

רבי זריקא רמי תרי קראי דלהלן קמיה דרבי אלעזר: ואית דאמרי לה: דאמר רב זריקא: דרבי אלעזר עצמו רמי [הקשה] קושיא זו:

כתיב בפרשת פקודי [שמות מ] "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

ואילו בפרשת משפטים [שמות כד] כתיב "ויבא משה בתוך הענן".

ומשנינן: מלמד, שאף התם לא היה משה יכול לבא מעצמו. אלא שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה, והביאו בענן.

ואילו דבי רבי ישמעאל תנא [דרשו את הפסוק באופן אחר]:

נאמר כאן "ויבא משה בתוך הענן". ונאמר להלן "ויבאו בני ישראל בתוך הים.

מה להלן אצל קריעת ים סוף לא באו בתוך הים ממש, שהרי נעשה להם שביל בתוך הים, דהא כתיב התם והמים להם חומה, אף כאן נעשה למשה שביל בתוך הענן, ורק באותו שביל בא משה.

נאמר בתורה: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו".

ומפרשינן: למה הקדים הקדוש ברוך הוא קריאה לדבור?

לימדה כאן תורה דרך ארץ לאדם, שלא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קוריהו קורא לו תחילה.

ודרשה זו מסייע ליה לרבי חנינא.

דאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קוריהו.

עוד למדו מפסוק זה שנאמר בו "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", אמר רבי [מוסיא בר ברי דרבי מוסיא משמיה דרבי מוסיא] רבה:

מנין לאומר דבר לחבירו סתם, שהוא באיסור "בל יאמר לאחרים" מה שאמר לו, עד שיאמר לו המספר בפירוש: לך אמור!

ממה שנאמר "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". ^[15]

ועתה חוזרת הגמרא להא דאקשי ריש לקיש לרבי יוחנן, לדבריו שלמד ממלואים, תהא פרישה מעכבת אף ביום הכפורים.

ומוכחינן: מכלל דבריהם דתרווייהו [רבי יוחנן וריש לקיש] מוכח דסבירא להו דכל הכתוב בפרשת מלואים - כל הכתוב בהן, מעכב בהן.

דהא איתמר: דיני מלואים - נחלקו בהם רבי יוחנן ורבי חנינא.

דחד מינייהו אמר: כל דבר הכתוב שנוהג בהן - מעכב בהן.

וחד אמר רק דבר המעכב כמותו אף לדורות, מעכב בהן, אבל דבר שכמותו אין מעכב בשאר קרבנות לדורות, אין מעכב אף בהן.

כלומר, אף במלואים לא נתחדש עיכוב יותר מקרבנות של דורות, ולהלן מפרשינן באיזה דברים נחלקו.

והשתא מפרשינן: תסתיים, תווכח, דרבי יוחנן הוא דאמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן, ורבי חנינא הוא זה שחולק.

שהרי ממה שהקשה וקאמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אי יליף דין פרישה ממלואים, יש לנו ללמוד גם דמעכב, כי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף גבי יום הכפורים נימא דפרישה תהא מעכבת. והרי רבי יוחנן הודה לו, שהרי שתק ולא קא מהדר ליה ולא מידי.

ומשמע שאינו חולק עמו בהנחתו זו דבמלואים מעכבת הפרישה. והרי לדורות היא אינה מעכבת, כמו שהוכיח ריש לקיש מהא דתנן מתקינין לו כהן אחר, ולא נזכר שצריך להפרישו.

ומסקינן: אכן תסתיים, שכך מוכח!

והוינן בה בהך פלוגתא: מאי בינייהו, במה נחלקו בהלכה למעשה?

במקום גילה שם תהא רעדה. פרש״י ז״ל במקום גילה של מתן תורה של לוחות כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וק׳ דהא בפרק אין עומדין מייתי לה לענין מילי דעלמא וכדאמרי׳ אביי הוה בדח טובא אמר לו רבא וגילו ברעדה כתיב במקום גילה שם תהא רעדה וי״ל דהתם נמי רבא סבר כי אביי בתורה הוה בדח דהוה צילא ליה שמעתא דהא אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהכי אמר ליה רבא וגילו ברעדה כתיב ואמר ליה תפילין מנחנא ויש לפרש דהכא מעבדו את ה׳ ביראה גמרי׳ שכל עבודת השם תהא ביראה ובאימה וכיון דאתי׳ רישא דקרא פרישנא סיפא דידיה וכדעובדי׳ בפרק אין עומדין.

במאי קא מפלגי. פי׳ במאי תלי טעמא דפלוגתייהו ומה ראיה מביאין לדבריהם שזה דורש הכתוב קודם מתן תורה וזה לאחר מתן תורה, וכן פרש״י ז״ל.

מאן דאמר בששה נתנה בששה עלה וכו׳. אין זה ענין לכאן אלא דמסיים לה כדמסיים בפרק ר׳ עקיבא ולאשמועי׳ נמי מנין ארבעים יום דלקמן דלכולי עלמא התחילו משבעה בסיון וכן פרש״י ז״ל.

קול לו קול אליו. פרש״י ז״ל מדכתיב וישמע את הקול מדבר אליו ולא כתיב מדבר לו שמעי׳ הכי וגמר׳ גמירי לה דלהאי דרשא אתא דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי׳ הכי כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל. ובשם הר״י ז״ל דדרשי׳ מאי דכתיב בקרא אליו אליו תרי זימני מדבר אליו וידבר אליו ואלו אליו קמא לית בה שום דרשא והרי הוא כאלו נכתב לו אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו. ונקטי׳ קול לו לאשמועי׳ דכל היכא דליכא אליו יתירה כמאן דכתיב לו דמי ולא אתי לדרשא ושמעתי מהנדזין בזה הרבה ללא תועלת:

הא בקריאה הא בדיבור. פי׳ דבקריאה שומעין כל ישראל כשקורא אותו אבל קול בדיבור לא היו שומעין.

עד שיאמר לו לך אמור ת״ל וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. פי׳ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפי׳ במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר עד שיאמרו לו אמור:

ממה שנאמר בתורה ויקרא אל משה וידבר וכו' והיה די לו באמרו וידבר לבד למדנו דרך ארץ שבשעה שאדם מתחיל לדבר לחבירו ראוי לו שיקראהו תחלה ולהודיעו שהוא רוצה לדבר עמו וממה שנאמר שם לאמר כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אע"פ שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר אא"כ אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור והוא ענין אומרו נאמן רוח מכסה דבר כלומר דבר אע"פ שאינו סוד והולך רכיל מגלה סוד אע"פ שנאמר לו בסוד:

הא איסתלק ליה ענן מששה. כיון דלא בא אלא לכפות את ההר בשביל מתן תורה ואע"פ שעד שלא הוקם המשכן היתה שכינה מצויה לא היה כל כך ענן כבד כמו אותן ששת ימים דלפני מתן תורה אבל אי אמרי' דויכסהו הענן למשה אם כן מסתמא לא הלך לו הענן כל ארבעים יום:

ואיבעית אימא לא קשיא הא בקריאה הא בדיבור פי' קול הקריאה כשהי' קורא אותן היו שומעין משהי' מדבר עמו ובסיפרא תניא יכול לא היו שומעים את הדיבור אבל היו שומעין את הקול ת"ל קול לו אלמא גם הקול לא היו שומעים וצריך אתה לפרש הברת הקול כשהי' מדבר לו אבל הקריאה היו שומעים אבל המורה כתב בפ' ויקרא יכול ישמעו לקול הקריא' ת"ל קול לו קול אליו ולא יתכן דהא אמרי' הכא שהיו שומעין קול הקריאה ואין לפרש קול דסיפרא אלא הברת קול הדיבור:

כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כו' פי' ואין זו הקושיא מה שדורש בסיפרא שני כתובים המכחישים זא"ז דהתם דריש ונבא משה אל אהל מועד וכתיב ואל יכול משה לבא אל אהל מועד הכריע כי שכן עליו הענן כל זמן שהענן שם לא הי' משה נכנס נסתלק הענן הי' משה נכנס אבל הכא מקשה ענן אענן דכתיב ויבא משה בתוך הענן והתם כתיב ולא יכול משה לבא מפני הענן אלמא שלא הורשה ליכנס בתוך הענן ומתרץ מלמד שתפסו הקב"ה למשה בסיני והביאו בתוך הענן במחיצתו אבל משה מאליו לא הי' רשאי ליכנס ור' ישמעאל פירש דשביל נעשה לו ולעולם לא נכנס בתוך הענן במחיצת הקב"ה:

גמרא מ"ד בששה בששה נתנה ובשבעה עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי כו' האי קרא דמייתי הכא למ"ד בו' נתנה תורה משמע דאיירי נמי בשביעי לחודש ואינו כן דהאי קרא איירי בז' ולפרישה למ"ד בו' נתנה תורה דקאמר קרא ויכסהו הענן ששת ימים היינו ו' של פרישה ובתר הכי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי דהיינו ז' לפרישה ושוב מצאתי הגירסא נכונה בפ"ב דתענית למ"ד בו' בו' נתנה ובז' עלה ולמ"ד בז' בז' נתנה ובז' עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי כו' וע"ש בפרש"י:

בפרש"י בד"ה למרק אכילה ושתייה ר' נתן ס"ל כר"י הגלילי כו' עכ"ל כצ"ל:

ע"ב למרק אכילה כו'. פירש"י דס"ל כריה"ג דפרישה כו' ולאיים עליו הוא נמי ס"ל כריה"ג כו' ע"ש ועוד נראה לקיים דאדסמיך ליה אדר"ע שפיר קאי דביום הז' שניתנה התורה קרא למשה קודם שקרא לכלל ישראל כדי למרק אכילתו שבמעיו באותו זמן הקדימה וכן כדי לאיים עליו באותו זמן קדימת קריאתו לכלל ישראל:

תהא רעדה כו'. עיין פירש"י ותוס' הכא לענין מתן תורה הכי אבל לענין תפלה דמייתי לה בר"פ א"ע עיין בתר"י באורך בע"א:

והא אסתלק כו'. ויש לדקדק דאימא קושטא דמששה בחדש קבילו להו עשרת הדברות והדכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי לקבולי שאר תורה דהא למאי דמוקי נמי הנך ו' לאחר עשרת הדברות מוקי לזה ויקרא אל משה ביום ז' לקבולי שאר תורה ולר"ע נמי מנין דס"ל דביום ז' ניתנה תורה והיינו ויקרא אל משה ביום השביעי ואימא דס"ל כת"ק דביום ו' ניתנה תורה והא דויקרא אל משה וגו' היינו לקבולי שאר תורה וי"ל דעיקר קושיא הוא הא אסתלק ענן מששה ר"ל דאי בו' ניתנו הדברות ובז' שאר תורה למה אסתלק הענן מהר ביום השביעי כדכתיב ויכסהו הענן ששת ימים דמשמע דו' ימים כסהו להר ובז' אסתלק כיון דקבלת שאר תורה היה ביום ז' למה אסתלק בו הענן טפי מו' ימים של קבלת עשרת הדברות אבל השתא דנתינת עשרת הדברות והתורה היה ביום ו' ולא כסה הענן כלל אלא למשה אחר י' הדברות משום פרישה ניחא דביום ז' מהפרישה שקבל שאר תורה נסתלק הענן אחר ו' ימי הפרישה וכן לר"ע לא כסה הענן להר אלא ו' ימים קודם מ"ת ובז' שקבלו התורה נסתלק מלכסות ודו"ק:

קול לו קול כו'. הריטב"א פי' בשם ר"י דדריש ליה מדכתיב תרי זימני בהאי קרא מדבר אליו וידבר אליו כו' ע"ש והלשון קול לו קול אליו לא משמע כן ותרווייהו אליו צריכי חד למעט ישראל וחד למעט אהרן כדאיתא בילקוט אלא דמיתור לשון אליו ולא כתיב לו דריש ליה כפירש"י ועי' בע"י:

הא באהל מועד כו'. ר"ל באהל מיעט דלא שמעו בו ישראל ומפורש במדרש יכול קול נמוך ת"ל את הקול הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח אהל מועד היה נפסק ולא יצא לחוץ ע"כ:

הא בקריאה הא בדבור כו'. ר"ל היכא דכתיב קריאה כי הכא ויקרא אל משה ביום וגו' כל ישראל שמעו ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה אבל היכא דכתיב דבור בלא קריאה כי התם לא שמעו בו כל ישראל ולכאורה להאי תירוצא דלא מפליג בין אהל מועד ובין סיני הוא סותר למאי דאמרינן בסמוך למה הקדים קריאה לדבור לימדה תורה ד"א שלא כו' דמשמע דלכל הדבורים היה קריאה מקודם משום ד"א וכן הוא בת"כ והביאו רש"י בחומש בר"פ ויקרא וז"ל ויקרא אל משה לכל הדבורים ולכל צוויים קדמה קריאה כו' ע"ש ויש ליישב דודאי לכל דבור היה קריאה כדלקמן וכדאיתא בת"כ ומ"מ היכא דכתיב קריאה במפורש כי הכא שמעינן מיניה דכל ישראל שמעו בו והיכא דלא כתיב קריאה במפורש כי התם היינו משום דלא שמעו בני ישראל:

מלמד שתפסו הקב"ה כו'. ויש לדקדק אמאי לא רמי קראי דאהל מועד גופייהו אהדדי דכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל וגו' וכתיב ובבא משה אל אהל מועד וגו' ויש לומר כמפורש במדרש ילקוט והביאו רש"י בחומש דיש ליישב הני רומיא דקראי דבא הכתוב השלישי והכריע ביניהם דכתיב כי שכן עליו הענן דכל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבא נסתלק הענן נכנס לדבר עמו כפרש"י בסוף פ' פקודי אבל בתוך הענן משמע דעדיין לא נסתלק הענן בא משה בתוך הענן ואין נראה לו לחלק בזה בין אהל מועד ובין סיני ולהכי הוצרך לתרץ דלא יכול משה מעצמו עד שתפסו הקב"ה כו' ותנא דבי ר"י פליג ואמר דנאמר כאן בתוך כו' מה להלן שביל אף כאן שביל דהשתא יש לחלק בין סיני דכתיב בתוך הענן ובין אהל מועד דלא כתיב בתוך ולא הוה התם שביל ולא היה יכול לבא באהל מועד עד שנסתלק הענן כדאיתא התם:

אא"כ קורהו כו'. דהיינו שקורהו בשם כי הכא שקראו משה:

שהוא בבל יאמר עד כו'. מפרש"י נראה דדריש לאמר במלה מורכבת לא אמור והא' מושכת למטה ולמעלה ולולי פירושו נראה דלאמר כמשמעו דמדאיצטריך לאמר דהיינו שיאמר לאחרים שמעינן מיני' דאם לא אומר לו כן שהוא בבל יאמר והכא בפ' ויקרא ובכמה כתובים לא איצטריך לאמר שיאמר לאחרים דהא כתיב בתר הכי מפורש דבר אל בני ישראל וגו' אלא ללמד ד"א באומר לחברו כו' ונראה עוד בזה ע"פ מ"ש לעיל הא בסיני הא באהל מועד כו' דהשתא בסיני ל"ק להו כיון שהיה הדבור עם כל ישראל וכולם שמעו ולא היה הקריאה למשה רק דרך כבוד שהיה אמצעי ביניהם אבל בתחלת ת"כ שהיה באהל מועד שלא היה הדבור רק למשה למה הקדים הקריאה לדבור וקאמר למדה התורה ד"א כו' כעין נטילת רשות מחבירו לדבר והשתא נמי בהאי קרא קאמר מאי לאמר דכל הני לאמר דכתיבי בסיני יש לפרש כפירש"י בחומש צא ואמור להם והשיבני אם יקבלו כמ"ש וישב משה את דברי וגו' אבל באהל מועד שלא היה הדבור רק למשה וכבר קבלו עליהם מסיני נעשה ונשמע ולא היה צריך לתשובת משה לכך דרשו מיניה ד"א שהוא בבל יאמר כמו לא אמור:

גמרא מ"ד בשבעה בז' נתנה ובז' עלה דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי. זו היא הגי' שהתיישב בה המהרש"א. ולי גם זו קשה דלר"ע האי ויקרא אל משה ביום הז' הוא לקבל עה"ד. ולריה"ג הוא שביעי לפרישה. וי"ל דלעולם כר"ע דויקרא היינו לקבולי עה"ד אולם מקראי דבתריה משמע דבו ביום עלה ג"כ לקבולי הלוחות עי' בפרשה. ועי' בתענית בפרש"י:

גמ' שם דבר"י תנא כו' אף כאן שביל. נראה דהוא בא ג"כ לתרוצי הרומיא דלעולם לא יוכל לבוא דרך הענן אלא דעשה לו הקב"ה שביל:

גמ' שם ויקרא אל משה וידבר למה הקדים כו'. נ"ל דזהו סיומא דתנא דבר"י וא"ש בזה מאי דקאמר מסייעא ליה לר"ח:

רש"י ד"ה ויכסהו. ולמחר כו' לך אל העם וקדשתם. ל"ד לפרש כפי האמור בשבת (ר"ד פז) דמצות הגבלה נאמרה קודם. ע"ש ובפירושו. ומש"כ עוד ולמחר רד כו'. אינו מדוייק כלל דזה נאמר לו ביום מ"ת גופיה וכדפי' שם בנימוקיו והוא מהמכילתא:

רש"י ד"ה שהוא בבל יאמר. לא אמור הדברים כו'. נ"ל דכוון על הא דפסחים (ר"ד מב) לאמר לא נאמר בדברים ב"ר אמרי לאו אמור ע"ש ובתוספות ונצרך כאן להג"ה קצת:

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּמֵעָיו, כְּדֵי לְשׂוּמוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. פירש רש"י 'קאי על פרישה זו של ששת ימים' ונראה לי בס"ד דקאי רבי נתן על פסוק (שמות כד, טז) 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה' שפירש רבי עקיבא שֶׁבָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמֹשֶׁה אך רבי נתן אמר שהוצרכה קריאה זו שקראו כדי לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּמֵעָיו כי מכח דיבורו של הקב"ה בא בקרבו כח רוחני שנכנס לתוך גופו ומירק האכילה שבמעיו כדרך האש היורדת מלמעלה ואוכלת הקרבנות וכאשר היה באש שירדה בתפילת אליהו הנביא זכור לטוב, ובזה המירוק נזדכך ונעשה כמו מלאך שמתקיים בלא אכילה ושתיה לכן תמצא תוך אותיות 'מֹשֶׁה' במילואם כזה מ"ם שי"ן ה"א מספר מלאכי [101].
ומה שאמר 'כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תּוֹרָה נְתוּנָה בְּאֵימָה בְּיִרְאָה בְּרַעַד בִּרְתֵת וּבְזִיעַ' נקיט חמשה כנגד חמשה תיקונים שצריכים להיות שלמים בכל מצוה ובכל דבר שבקדושה שהם מעשה ודיבור כונה ומחשבה ורעותא דליבא שהם כנגד נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] והקב"ה עשה לו הכנה בחמשה אלה על ידי קריאתו שקרא אותו ואף על גב דבכתוב לא נזכר אלא (תהלים ב, יא) 'יִרְאָה וּרְעָדָה' הנה האימה נכללה ביראה דענין אחד הם וּרְתֵת וְזִיעַ נכללו 'בִּרְעָדָה' דענין אחד הם וקרובים זה לזה.

בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה. פירש רש"י 'גִּילָה' קאי על התורה. ונראה לי בס"ד הטעם שנקראת גִּילָה דאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) התורה נקנית במ"ח מעלות ולכן נקראת גִּילָה [48] מספר מ"ח.
והנה איתא בפסחים (פסחים קיז.) כי הוה רבא בעי למפתח בשמעתתא אמר ברישא מילי דבדיחותא ובדחי רבנן והדר יתבי באימתא ופתח בשמעתתא עיין שם. לזה אמר בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.

רַבִּי זְרִיקָא רָמִי קְרָאֵי וְכוּ'. בזוהר ויקרא (זהר חלק ג' ב:) הקשה קושיא זו ומתרץ תרי ענני הוו חד דעאל ביה משה וחד דשארי על משכנא, וכתב במקדש מלך שם דענן שנכנס בו משה רבינו ע"ה בהר, היה מצד המלכות וענן שהיה במשכן, היה מצד הבינה עיין שם, נמצא ענן שנכנס בו משה רבינו ע"ה היה תחתון מן המלכות שהיא עקב וסוף דכל דרגין.
ונראה לי בס"ד במלוי אותיות עָנָן יש מספר עקב [עי״ן נו״ן נו״ן= עקב 172] והוא מספר בֶּעָנָן וזהו שנאמר (שמות כד, יח) 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן' רוצה לומר בענן של המלכות שהוא עקב הרמוז בתוך אותיות ענן ולא נכנס בענן העליון שהוא מצד הבינה.
ומה שאמר מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וֶהֱבִיאוֹ בֶּעָנָן נראה לי דיליף זה מפסוק הקודם דכתיב 'וּמַרְאֵה כְּבוֹד הֳ' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן' כלומר נאחז בכח אותו מראה כבוד ה' ובא בתוך הענן. ונרמז גם כן שמו של הקב"ה בתוך אותיות הֶעָנָן כזה ה"ה עי"ן נו"ן נו"ן ראש המלוי עולה כ"ז [27] כמנין שם הוי"ה עם הכולל רוצה לומר בא בכח שמו יתברך הרמוז 'בְּתוֹךְ הֶעָנָן'. ומה שאמר מַה לְּהַלָּן 'שְׁבִיל' אַף כָּאן 'שְׁבִיל' נראה לי עָנָן במילואו [עי"ן נו"ן נו"ן] עולה מספר 'שְׁבִיל' [342].

לָמָּה הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִבּוּר?. פירוש כיון דלשון דִבּוּר הוא בהרמת קול ולאו בלחישו, למה הוצרך להקדים לו קריאה והלא כיון דדברי הנבואה באים לו בהרמת קול הוא נותן דעתו אל הדברים מאיליו ולא אצטריך לקראו בשמו תחילה כדי שישים לבו ודעתו אל דברי הנבואה? ומשני אין הכי נמי לא אצטריך לזה אלא עשה כן לְלַמֵּד דֶרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרְאוֹ אף על פי שמדבר עמו בהרמת קול.

רש"י ד"ה קול לו כו' ללמדך שאליו. עיין תשובת הר"ם אלשקאר סימן ל"ג:

דאי סלקא דעתך וישכון כבוד ה' מר"ח וכו' ק"ל אכתי מנ"ל דויכסהו אמשה קאי וללמוד מכאן פרישה דהא אע"ג דאי מעשה זו היה קודם עשרת הדברות הדבר מוכרח בעצמו דויכסהו להר ולא למשה אי הי' לאחריו אע"ג דאפשר לומר דאפשר דקאי אמשה אפ"ה אינו מוכרח לומר כן דאפשר לומר דקאי אהר כמו למשה. וה"נ ק"ל למאי דקאמר ור"ע ס"ל כר"י דאמר בששה בחודש ניתנה תורה אע"ג דלפ"ז אפשר לומר דויכסהו ו' ימים לפני עשרת הדברות היה ובע"כ להר ולא למשה שהרי באותן הימים עלה וירד הא אעפ"כ אפשר לומר דמעשה זו לאחר היה והשתא אין הכרח לומר דויכסהו להר ולא למשה אלא ויכסהו אמשה קאי ולטעון פרישה ואכתי תקשה במאי קמיפלגי ומאי ראיה מביאים לדבריהם וכדפרש"י דהא בין לת"קובין לר"ע אפשר לומר דויכסהו הענן קאי אהר או למשה לת"ק אע"ג דהיה לאחריו א"ל דאהר קאי ולא למשה ולר"ע אע"ג דס"ל קודם ובע"כ אי אפשר לומר למשה מ"מ הא אפשר לומר לאחריו היה ויכסהו למשה קאי וי"ל לת"ק כיון דבע"כ לאחר היה ממילא ש"מ דלמשה היה דאי להר מאי שנא דויכסהו לאחר ולא קודם אלא ש"מ אמשה קאי ומש"ה קודם למשה לא אפשר דהיה מוכרח לעלות ולירד:

במקום גילה פי' התוס' כדכתיב עוז וחדוה במקומו נראה לי דמפרשי דר' מתיא דאמר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כריה"ג סבירא ליה דנפקא ליה מהכא פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה והיינו דנסיב לקרא דגילו ברעדה תלמודא למילתי' דבמקום גילה דהיינו מחנה שכינה דעוז וחדוה במקומו צריך רעדה ומש"ה צריך פרישה כדי לאיים עליו ורש"י פי' במקום גילה של לוחות דכתיב פקודי ד' ישרים משמחי לב ולפ"ז לר"מ נמי אע"ג דס"ל כריה"ג בהא דויכסהו למשה אפ"ה לא נפקא לי' מהכא לטעון פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה דהתם משום תורה הוא כדי שתהא ניתנת באימה והא דלא פי' בהדי' הכי דר"מ לא נ"ל פרישה מהכא סמך אהא דפי' כן בדר"נ וכמ"ש בסמוך מ"מ ק"ל שהוא [בעצמו פירש] בדר"מ לאיים עליו הוא נמי ס"ל כריה"ג דפירש למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו ויבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה ומשמע מפירושו דמשום כניסת מחנה שכינה באימה היתה פרישה זו והא למאי דפירש במקום גילה של לוחות תהיה רעדה ש"מ דמשום תורה היתה פרישה זו ולא משום כניסת מחנה שכינה ובאמת הדבר ברור לר' מתיא דלא היתה פרישה זו אלא משום תורה לחוד דהא בהדיא אמר ר"מ לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא התורה ניתנת באימה ש"מ דלית ליה פרישה מהכא להנכנס למחנה שכינה:

לאמר אמר ר' מוסיא מכאן להאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר פי' מדכתיב לאמר שצריך ליתן רשות להדיא שיאמר מכלל דבסתמא הוא בבל יאמר ונ"ל דלית לי' לר' מוסיא הא דר' יהודא דאמר דלאמר ללאו אתי כדתניא בפ"ק דתמורה (דף ז') ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית מכאן אמר ר"י כל המתפיס תמימים לב"ה עובר בעשה אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דהיינו לא נאמר בדברים או לאו נאמר כדמפרש התם וה"נ איכא למידרש להאי לאמר ללאו משום דכתיב בתריה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם ומהכא נ"ל בפ"ג דזבחים (דף ל"ג) למעלה איברי בהמה טמאה לגבי מזבח דעובר בעשה דטהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה והשתא ה"נ י"ל לר"י דהאי לאמר אתי לעבור בל"ת למעלה איברי בהמה טמאה על גבי המזבח. מיהו י"ל דודאי לר"י נמי לאמר משמע ליה בכל מקום ליתן רשות לאומרו אתיא דמסתמא הוא בבל יאמר כר' מוסיא ושאני הכא גבי שרוע וקלוט דנאמר בתחלת הפרשה בתר האי קרא דלאמר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהורשה להדיא לאומרו לכולן לאמר למה לי ש"מ ללאו אתי וה"נ הא דא' ספ"ב דפסחים (דף מ"א) דהאוכל כזית צלי מבעוד יום חייב אע"ג דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה בלילה אין ביום לא ומוקי לה כר"י דנפקא ליה לאו מלאמר הא נמי האי לאמר מיותר הוא דהא כתיב בתריה בפרשת פסח דבר אל כל עדת ישראל משו"ה מפיק ליה ר"י ללאו אבל הכא האי לאמר לאו מיותר הוא ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי ואע"ג דכתיב נמי בתרי' דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם הא דרשינן בכמה דוכתי מהאי קרא דבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ומיתורא דרשינן ליה כמ"ש בחי' בפ"ב דחגיגה ואי לא כתב רחמנא הכא לאמר הוי אמינא דהאי בני ישראל לרשות לאומרו אתי ולא למעוטי בנות ישראל מסמיכה מש"ה כתיב לאמר ליתן רשות לאומרו ולא ללאו אתי וכיון דהשתא רשות נפקא ליה מלאמר כי כתיב בני ישראל ע"כ למעוטי בנות ישראל מסמיכה הוא דאתי אבל גבי הא דשרוע וקלוט אין צריך לאמר לרשות דהא כתיב בהדי' גבי' דבר וכו' וכן לגבי פסח מש"ה דריש לי' ר"י ללאו ותדע דהכי הוא כדפי' דבהאי לאמר דהכא מודה ר"י נמי דלאו ללאו אתי שהרי שם בזבחים בפ"ג אמרינן המעלה איברי בהמה טמאה ע"ג המזבח ר"ל אומר לוקה ר"י אומר אינו לוקה ומפרש הגמרא ר"ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ר"י אמר אינו לוקה לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו ומתיב ר"י אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומש"ה משבש הגמרא להא פלוגתא דר"י ור"ל ומוקי דלא פליגי בבהמה טמאה אלא בחיה אי עובר עלה בעשה אי לא והשתא ל"ל להגמרא לשבש עיקר הפלוגתא הו"ל למימר דפליגי שפיר בבהמה טמאה ולר"ל לוקין עלה מיהו לאו מהאי טעמא דס"ל לאו הבמ"ע לוקין עליו דתקשה עליו מהא דאותה תאכלו אלא משום דס"ל כר"י דסבר לאמר ללאו אתי אלא ודאי האי לאמר דהכא לכ"ע אפי' לר"י לאו ללאו אלא לרשות לאומרו אתי כדר' מוסיא ומטעמא דפי' ואע"ג דקשה לי אהא דאותה תאכלו שהוא בתורת כהנים וקי"ל סתם ספרא ר' יהודא ואמאי חשיב לה לעשה לחוד דקתני סיפא ל"ת מנין ת"ל את זה לא תאכלו ותיפוק לי' לר"י מלאמר כבר פירשתי זה בחי' למס' מכות פ"ג ואין זה מקומו ובהכי ניחא לי אמאי דריש ר' מוסיא לדרשא זו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור אהאי לאמר דהכא דויקרא והלא פעמים רבות נאמרו בתורה לאמר קודם לכן ולמאי דפירשתי אתי שפיר דרבותא קמ"ל דאפי' ר"י מודה בהא דלרשות אתיא ולא ללאו ואע"ג דכתיב גבי' דבר אל בני ישראל ודמי להני לאמר דשרוע וקלוט ופסח דכתיב גבייהו נמי דבר אל בני ישראל ודריש לי' ר"י ללאו אפ"ה בהאי לאמר מודה דלאו ללאו אלא ליתן רשות לאומרו אתי והאי דבר אל בני ישראל דכתיב גבי' לדרשא דבני ישראל סומכים ולא בנות ישראל אתא וכדפירשתי:

ויכסהו הענן להר. ולא למשה שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות יט) וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם: ולא בא הכתוב. לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלק לו כבוד: למרק אכילה ושתיה. ר' נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת אבל בעלמא לא בעינן מירוק: לאיים עליו. הוא נמי סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה: במקום גילה. מתן תורה של לוחות דכתיב (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב: במאי קא מיפלגי. מה ראייה מביאין לדבריהן: ניתנה תורה. עשרת הדברות ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי במסכת שבת פרק רבי עקיבא: מ''ד בששה כו'. כדי נסבא הכא ופירוש היה בספרים כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בי''ז בתמוז שנשתברו הלוחות: בשבעה עלה. לקבל הלוחות ושהה מ' יום: ר' יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא. הלכך על כרחך ששה ימים ויום השביעי על כרחך אחר עשרת הדברות היו ופירש משה ששה ימים ובשביעי נכנס לקבל הלוחות: ור''ע סבר לה כרבי יוסי. הלכך שביעי זה ז' לחודש היה: בשלמא לר''ע. דאמר לא הוי פרישה התם מ' יום הוא ולא יותר ושלמו בי''ז בתמוז כ''ד בסיון שהרי ו' ימים עברו ממנו ובשביעי עלה וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך י''ז בתמוז שהוא מ' שלימין: קול לו קול אליו. וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז) לו היה יכול לומר וכתב מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת לא היה הקול נשמע לישראל דהאי קרא דוישמע את הקול באהל מועד כתיב רישיה דקרא ובבא משה אל אהל מועד וגו': שהוא בבל יאמר כו'. תלמוד לומר לאמר לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות: מכלל דתרוייהו וכו'. מהדר לעיל מדאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה מלואים כל הכתוב בהן וכו' ואודי ליה מכלל דתרוייהו כו': ותסתיים. פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דפליגי בהא מילתא בעלמא תסתיים מהכא דרבי יוחנן הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכבא בהן:

במקום גילה. כדכתיב עוז וחדוה במקומו (דה''א טז): ורבי עקיבא סבר לה כר' יוסי. בלאו הכי צריך לסבור כר' יוסי כיון דס''ל בשבת פרק אמר רבי עקיבא (דף פו.) חמש עונות ומוכח התם דעל כרחך סבר כר' יוסי: מסייע ליה לרבי אלעזר. לא ידענא מה שייך למימר מסייע ליה במילתא דפליגי תנאי ואדרבה כולהו תנאי דלא כוותיה ר' יוסי הגלילי ר' נתן ורבי מתיא בן חרש לבד מרבי עקיבא לחודיה ושמא משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו קאמר מסייע ליה: משה שמע ישראל לא שמעו. לא מצי לשנויי דההיא אתיא דלא כר''ע אלא כתנאי דפליגי עליה לעיל דאדרשה דקרא דקול לו קול אליו מסתמא ליכא מאן דפליג: