יומא ה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

ואם כן, תינח שהוא לעיכובא, בכל מילתא דכתיבא בהאי ענינא, בציווי של שבעת ימי המלואים.

אבל מה דלא כתיבא בהאי ענינא, וכגון נתינת האורים והתומים אל החושן, שלא נזכרה בפרשה זו, אלא בפרשת צו, שנאמר בה כיצד היו העשיות של ימי המלואים - מנא לן שאף הן מעכבין, והרי התם לא נאמר "ככה" לדרוש ממנו עיכוב. ^[17]

ומביאה הגמרא שלשה תירוצים:

א. אמר רב נחמן בר יצחק: כתיב בצואה, בפרשת תצוה, "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל "פתח" אהל מועד", וכן נאמר שם "ואכל אהרן ובניו וגו' "פתח" אהל מועד".

ואף בעשיה, שבפרשת צו, נזכר "ואת כל העדה הקהילו "פתח" אהל מועד", וכן "בשלו את הבשר "פתח" אהל מועד.

ויליף בגזירה שוה "פתח" דעשיה מ"פתח" דצואה, שאף כל הכתוב בעשיה מעכב.

ב. רב משרשיא אמר: בפרשת צו עצמה יש לדרוש דמעכב, דהא דכתיב התם "ושמרתם את משמרת ה"', והוי לשון משמרת - עיכובא.

ג. רב אשי אף הוא אמר: אין צריך גזירה שוה, דבפרשת עשיה עצמה נאמר "כי כן צויתי", שמשמעותו: הכל ל"עיכובא".

תנו רבנן: בפרשת שמיני דמלואים, לאחר שמתו נדב ואביהוא בני אהרן, נאמר במקרא שלש פעמים שאמר משה לאהרן ובניו ציווי על אכילת הקדשים.

א. "ואכלתם אתה [את המנחה של השמיני למלואים] במקום קדוש כי כן צויתי".

ב. "אכל תאכלו אתה [את החטאת של ראש חודש ניסן] בקדש, כאשר צויתי".

ג. "שוק התרומה וחזה התנופה [של שלמי הצבור של שמיני למלואים] כאשר צוה ה"'.

ומבארת הגמרא מדוע בשלשת ענינים אלו מופיע ענין הציווי, שאינו מופיע בשאר המצוות.

אהרן ובניו היו אוננים באותו יום על נדב ואביהוא שנשרפו באותו יום, ואונן אסור באכילת קדשים. וכאן היתה הוראת שעה שיאכלו אותה באנינות, שנאמר "קחו את המנחה, ואכלוה מצות אצל המזבח", אף על פי שאתם אוננים. וכן אמר להם משה על החזה ושוק של שלמי הציבור, שיאכלום אף באנינות.

אלא שטעה משה בדבר, והיה סבור שכל הקרבנות שקרבו באותו יום דינם שוה. וכאשר ראה, לאחר מכן, שלא אכלו את שעיר החטאת של ראש חודש אלא שרפוהו, כעס עליהם. והשיבו אהרן שהוראת שעה זו לא נאמרה אלא לקדשי שעה, כלומר, הקרבנות שקרבו רק באותו יום, שאין חובתם לדורות, דהיינו שלמי הנזיר, ושעיר החטאת של אהרן של שמיני למלואים, והשעיר של נחשון, שהיה מקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, וכן מנחת שמיני, ומנחת נחשון. אבל קדשי דורות, שהוא השעיר של ראש חודש - לא נאמר בו היתר אכילה באנינות.

והשתא מפרשינן את שלשת הפסוקים שנאמר בהם לשון ציווי.

א. נאמר במנחה: "ואכלתם אותה במקום קדוש כי כן צויתי" שאף באנינות יאכלוה!

ולצורך ההיתר של הוראת שעה נאמר לשון ציווי, המורה על ציווי מיוחד.

ב. "אכל תאכלו אותה [את חטאת ראש חודש] בקדש", שהיה לכם לאכלה אף באנינות "כאשר צויתי" אתכם כהוראת שעה במנחה - בשעת מעשה, כשמצא שלא אכלו את שעיר חטאת ראש חודש, אמר להם כן.

ג. ולאחר שהעמידו אהרן על האמת, שלענין קדשי דורות לא נאמרה הוראה זו, אמר להם משה, שהחזה והשוק נאכלין אף באנינות, "כאשר צוה ה"', ולא מאלי [מלבי] אני אומר, שלא תהיו סבורין שטעיתי כמו בשעיר של ראש חודש. ^[18]

אמר רבי יוסי בר חנינא:: מכנסים, שצריכים הכהנים ללובשן עם כל בגדי הכהונה, אין כתובין בפרשה דמלואים.

אלא, שכשהוא אומר בתחלת הפרשה "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן", ודרשינן מתיבת "וזה" שהוי"ו בה הוא וי"ו המוסיף - להביא המכנסים.

וכן, כפי שיתבאר להלן, להביא עשירית האיפה, שהיא מנחת חביתין שמקריבין הכהנים ביום חינוכם לעבודה, וכהן גדול מקריב אותה בכל יום.

והוינן בה: בשלמא מכנסים יש לדרוש מאות ו' ד"וזה", משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכיון דמכנסים כתיבי למעלה בפרשה הסמוכה, העוסקת בענינא דעשיית הבגדים, שפיר מקשינן דאף במלואים היו לובשין מכנסים.

אלא עשירית האיפה, שלא נאמרה בפרשה זו כלל, ורק לדורות נאמר בפרשת צו שיביא כל כהן ביום חינוכו לעבודה מנחת חביתין - מנא לן שאף בימי המלואים, שעדיין לא שימשו אהרן ובניו, מכל מקום עליהם להביא מנחה זו.

ומשנינן: אתיא בגזירה שוה "זה - זה", מאותה פרשה שנאמר בה לדורות: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה".

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: ומנין יש לנו ללמוד שאף מה שנצטוה משה על מקרא פרשה זו לצבור [שהרי נאמר בפרשה "קח את אהרן ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד"], אף זה מעכב, ואינו למצוה בעלמא?

תלמוד לומר בהמשך הפרשה "ותקהל העדה אל פתח אהל מועד ויאמר משה אל העם זה הדבר אשר צוה ה'" - אפילו דיבור [מקרא הפרשה, שגם הוא נכלל בזה הדבר] מעכב.

כתיב בפרשת המלואים שהלביש משה את הבגדים לאהרן ולבניו באותם שבעה ימים.

והוינן בה: כיצד הלבישן? באיזה סדר הלבישן?

ותמהינן: וכי מה לנו לשאול כיצד הלבישן, והלא מאי דהוה הוה!

ומפרשינן: אלא נפקא מינה בדבר, לדעת כיצד מלבישן לעתיד לבא. ^[19]

ותו תמהינן: לעתיד לבא נמי אין לנו נפקא מינה, שהרי נדע דבר זה, לכשיבואו אהרן ובניו, ואף משה יבא עמהם, ויברר הדבר.

ומפרשינן: אלא יש לנו לשאול: כיצד הלבישן, כדי למיסבר קראי דפרשת המלואים, שלפי פשוטם נראים כסותרים.

כי בפרשת תצוה נאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו", ומשמע שהלביש את כולם בבת אחת [ומפרשינן לה לקמן שלא הפסיק בבגד אחר בינתיים], ואילו בפרשת צו נאמר לכל אחד חגירה נפרדת, דמשמע שלא הלביש את בניו עד שסיים להלביש את אהרן.

ואמרינן: פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן:

חד אמר שהלביש לאהרן תחלה את כל בגדיו ואחר כך הלביש את בניו.

וחד אמר שהלביש את אהרן ובניו כולם בבת אחת.

אמר אביי: לא בכל הבגדים נחלקו בסדר לבישתן.

בלבישת הכתונת והמצנפת - כולי עלמא לא פליגי דלבישת אהרן קדמה, שהלביש לאהרן המכנסים והכתנת והמצנפת, חוץ מן האבנט. ורק אחר כך הלביש את בניו בגדים אלו.

דהלא בין בפרשת תצוה שנאמרה בו הצוואה דפרשת המלואים, ובין בפרשת צו שנאמרה בו העשיה דמלואים, בשניהם מפורש בסדר הלבישה דאהרן קדים, שהרי כל הבגדים חוץ מן האבנט מפורשים אצל אהרן, ואחר כך כתיב לבישת בניו.

כי פליגי בחגירת האבנט.

מאן דאמר שאף את האבנט חגר לאהרן לבדו, ואחר כך התחיל להלביש את בניו את כל בגדיהם, היינו משום דבפרשת צו כתיב "ויחגור אותו באבנט", ואחר שהשלים את לבישתו, הדר כתיב: "ויחגור אותם אבנט".

ומאן דאמר שחגירת האבנט לאהרן ובניו היתה בבת אחת, משום דבפרשת תצוה כתיב "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו", ומשמע שהיתה לכולם בבת אחת.

ומקשינן: ולמאן דאמר: אהרן ובניו בבת אחת - הכתיב בעשיה "ויחגר אותו באבנט", והדר כתיב "ויחגור אותם אבנט". הרי שחגירות נפרדות היו.

הערות

^[17] כך פירש רש"י. ולכאורה הוא לשיטתו, דלדורות אורים ותומים אינם מעכבים בחושן, שכן דעתו של רש"י שבבית שני לא היו אורים ותומים. אבל הרמב"ם הסובר שבלא אורים ותומים הוי מחוסר בגדים, צ"ע איך יתכן שלא יעכב במלואים. וי"ל שפירש הגמרא כפירוש התוס' רי"ד דהא דלא כתיבא בהאי ענינא הכונה לדין פרישת שבעה שנזכר רק בפרשת צו. אבן האזל. ועיין באבי עזרי הלכות בית הבחירה מדוע לא ביאר כך רש"י, ובחידושי הגרי"ז למסכת יומא.

^[18] ואף על פי שפסוק זה נאמר קודם לדברי משה על השעיר, אין מוקדם ומאוחר בתורה. [תוס' ישנים].

^[19] והרמב"ן בסהמ"צ שורש שלישי הוכיח מכאן שבתחיית המתים יצטרכו אהרן ובניו להתקדש כבראשונה, לפי כבר בטלה משיחתן, והרי שמצות מלואים נוהגת לדורות. והחזון איש כתב שלא התבטלה קדושת הכהונה, ואין זה אלא תיאור הכבוד שיהיה למשה רבינו, שבתחיית המתים הוא יחזור וילבישם.

מילתא דכתיבא בהאי ענינא [דבר שכתוב בענין זה] בספר שמות בפרשת מצוות המילואים אליו מתייחסים הדברים. אולם, מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנא לן [דבר שאינו כתוב במפורש בענין זה מנין לנו] שאף הוא מעכב? שהרי יש פרטי דינים שלא נאמרו שם אלא נאמרו בספר ויקרא, כשמסופר כיצד נעשו המילואים!

אמר רב נחמן בר יצחק: יליף [למד] דבר זה בגזירה שווה מן המילים "פתח" "פתח", שנאמר בשעת הציווי: "פתח אוהל מועד" (שמות כט, לב) וכן נאמר בעשייה: "פתח אוהל מועד" (ויקרא ח, לא), ללמד מפרשה אחת על חברתה. רב משרשיא אמר: אין צורך בגזירה שווה, אלא מעניינו הוא נלמד, שאף בשעת העשייה נאמר: "ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צוויתי" (ויקרא ח, לה) הרי הקפדה זו של "משמרת ה'" באה ללמד עכובא [לעכב] שאף פרטי הדינים שנאמרו בעשייה מעכבים. רב אשי אמר: נאמר בכתוב: "כי כן צויתי" והדגשה זו באה ללמד לעכובא [לעכב].

כיון שהוזכר כתוב זה מביאים מדרש הלכה הקשור בו, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת המילואים כמה לשונות של ציווי: "כי כן צויתי" (ויקרא ח, לה), "כאשר צויתי" (ויקרא י, יח), וכן "כאשר צוה ה'" (ויקרא י, טו) ומה למדים אנו מחזרות אלה? כך יש ללמוד: "כי כן צויתי" כוונתו להדגיש: אפילו באנינות (ביום ראשון לאבילות, שהאבל קשה) יאכלום לקרבנות הללו. "כאשר צויתי" — בשעת מעשה אמר להם, שבאותה שעה שמתו נדב ואביהוא והיו אהרן ובניו אבלים, אמר להם לעשות כן. וכשאומר "כאשר צוה ה'" הריהו בא לומר: ולא מאלי (מעצמי) לפי סברתי והבנתי אני אומר כן, אלא כך נאמר לי במפורש מפי הקדוש ברוך הוא.

כיון שהזכרנו דברים שאינם מפורשים בפרשה מביאים מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מכנסים כחלק מפרטי לבוש הכהן בעבודת המילואים אין כתובין ומוזכרים בפרשה, וכשהוא אומר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי" (שמות כט, א) הרי זה בא להביא (לרבות) את המכנסים שכן "ו" של המילה "וזה" בא להוסיף על מה שנאמר קודם לכן ובין השאר אף את דין המכנסים, וכן לרבות לימי המילואים אף את קרבן עשירית האיפה שמביא כל כהן ביום חינוכו לעבודה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין מכנסים מובן כיצד למדים אנו אותם, שהרי כתיבי בענינא [כתובים הם בענין] הבגדים שנתפרש עניינם סמוך לענין המילואים, אלא קרבן עשירית האיפה מנא לן [מנין לנו] שחייבים בו במילואים? ומשיבים: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה של המילים "זה", "זה", שנאמר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה" (ויקרא ו, יג) ובענין מילואים נאמר: "וזה הדבר", ללמד שגם במילואים יש להביא עשירית האיפה.

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מנין שאף מקרא פרשה זו של מילואים לפני הציבור מעכב את המילואים, תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות" (ויקרא ח, ה) ללמד: אפילו דיבור ("הדבר") מעכב שגם אמירת הדברים לעדת ישראל מעכבת במצוה זו.

א כיון שאנו עוסקים בפרשת המילואים, שואלים: כיצד באיזה סדר הלבישן משה לאהרן ובניו את בגדי הכהונה? ותוהים: כיצד הלבישן?! מה מקום לשאלה זו, הרי מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומה לנו לשאול על מה שכבר היה, ואין ללמוד ממנו להלכה? אלא אם שואלים בענין זה כך יש לשאול: כיצד מלבישן לעתיד לבוא לכשיחיו המתים ויתחדש סדר העבודה, כיצד ילביש את הכהנים? אף נוסח זה נדחה: לעתיד לבוא נמי [גם כן] לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם, והרי הוא יודע כיצד סדר הלבישה, ומה לנו לחקור בדבר?

אלא כך יש לשאול: כיצד הלבישן כדי למיסבר קראי [להבין את הכתובים]. שכן הכתובים הדנים בדבר, סותרים זה את זה במקצת. ומשיבים: אכן בשאלה זו פליגי [נחלקו] בה בני ר' חייא ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: אהרן הולבש בגדים תחילה ואחר כך בניו, וחד [ואחד מהם] אמר: אהרן ובניו הולבשו בבת אחת בזה אחר זה שלא להפסיק ולשנות את הסדר.

אמר אביי: בכתונת ומצנפת — כולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חלוקים] שאהרן הולבש קודם ואחר כך בניו. ומדוע אומרים כן כי בין בצואה (בכתובים המצווים על המילואים) ובין בכתובים המדברים בעשייה — אהרן קדים [קודם] בתיאור לבישת בגדים אלה, ואם כן פשוט לנו לומר שבזה הוקדם אהרן. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בלבישת האבנט, מי מהם קדם ללובשו. ובירור צדדי הספק: מאן דאמר [מי שאמר] אהרן ואחר כך בניו, הדבר נלמד ממה דכתיב [שנאמר]: "ויחגור אתו באבנט" (ויקרא ח, ז) והדר כתיב [ואחר כך נאמר]: "ויחגר אתם אבנט" (ויקרא ח, יג) משמע שתחילה הלביש את אהרן את כל בגדיו ואבנט בכללם, ואחר כך הלביש את הבנים. ומאן דאמר [ומי שאמר] כי אהרן ובניו בבת אחת — דכתיב [שנאמר] בציווי לאחר שמצוה על הלבשת בגדים לאהרן: "וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו" (שמות כט, ט) משמע חגירת אבנט היתה לכולם כאחת. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאמר] כי אהרן ובניו בבת אחת, הכתיב [הרי נאמר]: "ויחגר אתו באבנט" והדר כתיב [ואחר כך נאמר] בהפסק ניכר: "ויחגר אתם אבנט", משמע שלמעשה סיים להלביש את אהרן ורק אחר כך הלביש את בניו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

matters that are written in the context of this topic of inauguration in the book of Exodus invalidate the inauguration. However, with regard to matters that are not written in that context, but are written in the portion of the inauguration in Leviticus, from where do we derive that they invalidate the inauguration?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One derives a verbal analogy between the word opening that appears in the two portions of the inauguration. It is written in the command concerning the inauguration: “The opening of the Tent of Meeting” (Exodus 29:32), and in its fulfillment it is written: “The opening of the Tent of Meeting” (Leviticus 8:31). Failure to perform the matters written in both portions invalidates the inauguration.
Rav Mesharshiyya said: The verbal analogy is unnecessary, as the conclusion can be derived directly from the verse written with regard to the implementation of the inauguration: “And keep the charge of the Lord, that you not die, for so I am commanded” (Leviticus 8:35). The emphasis on this being the charge of the Lord comes to teach that failure to perform all the details mentioned in the implementation of the command invalidates the inauguration.
Rav Ashi says: The phrase: For so I am commanded, is the source from which it is derived that all the details written in both portions invalidate the inauguration.

Apropos that phrase, the Gemara cites a related halakhic midrash. The Sages taught: In the context of the implementation of the inauguration, three variations of the phrase appear: “For so I am commanded” (Leviticus 8:35); “as I commanded” (Leviticus 10:18); and “as God has commanded” (Leviticus 10:15). What does this repetition teach? From the phrase: “For so I am commanded,” it is derived that even in a state of acute mourning, on the first day after the death of a relative, one must eat the offering. God stated the verse: “As I commanded,” at the time of the incident just after the deaths of Nadav and Avihu, when Aaron and his sons were in a state of acute mourning. And when Moses states: “As God commanded,” he is saying: The command is from God and it is not from my own initiative that I am saying it.

Apropos the matters mentioned that are not explicit in the portion, the Gemara cites that which Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Trousers are one of the priestly vestments worn during the inauguration, but they are not written in the Torah portion. When the verse says: “And this is the matter that you shall do for them to sanctify them for My service” (Exodus 29:1), the superfluous word: And, which appears at the beginning of the verse, comes to add to that which was written previously and to include trousers and the tenth of an ephah offered by a priest on the day that he begins his service.

The Gemara asks: Granted, trousers can be derived, as the verse is written in the context of the matter of priestly garments detailed adjacent to the portion of the inauguration. However, with regard to the tenth of an ephah, from where do we derive that there is an obligation to offer it during the inauguration? The Gemara answers: It is derived by means of a verbal analogy between the word this that appears in one verse and the word this that appears in another. It is written: “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer to the Lord in the day when he is anointed, a tenth of an ephah” (Leviticus 6:13). And in the verse cited above in the context of the inauguration it says: “And this is the matter that you shall do for them,” which teaches that there is an obligation to offer a tenth of an ephah during the inauguration.

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From where is it derived that even failure to read the Torah portion of the inauguration invalidates the inauguration? The verse states: “And Moses said to the assembly: This is the matter [davar] that God has commanded to be done” (Leviticus 8:5), teaching that even failure to perform the recitation [dibbur] of the Torah portion to the people invalidates the inauguration.

§ Apropos the inauguration of the priests, the Gemara asks: How, i.e., in what order, did Moses dress Aaron and his sons in the priestly vestments? The Gemara wonders: In what order did he dress them? That is an irrelevant question, as what was, was. The order in which Moses dressed the priests has no practical ramifications. Rather, the question must be: How will Moses dress the priests in the future, following the resurrection of the dead, when the Temple service will be restored? The Gemara rejects this question as well: In the future, too, when Aaron and his sons will come and Moses will be with them, he will know the proper sequence, and there is no point to raising the question.

Rather, the question is: How did Moses dress them? The Gemara seeks to explain the verses on this topic, as they appear somewhat contradictory. The Gemara responds: The sons of Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yoḥanan disagree with regard to this matter. One said: Moses dressed Aaron first and afterward Moses dressed his sons; and one said: Moses dressed Aaron and his sons simultaneously, i.e., consecutively from one to the next, without interruption, to avoid changing the order prescribed in the verses.

Abaye said: With regard to the tunic and mitre everyone agrees that Moses dressed Aaron and afterward his sons, as both in the portion of the command concerning the inauguration and in the portion of the implementation, mention of Aaron precedes mention of his sons. When they disagree, it is with regard to the belt. The Gemara elaborates. The one who said: Moses dressed Aaron and afterward his sons derives it from that which is written: “And he girded him with the belt” (Leviticus 8:7), and then it is written: “And he girded them with belts” (Leviticus 8:13). Moses first dressed Aaron in all of the garments, including the belt, and then Moses dressed Aaron’s sons. And the one who said: Moses dressed Aaron and his sons, simultaneously derives it from that which is subsequently written: “And gird them with belts, Aaron and his sons” (Exodus 29:9), indicating that Moses girded them all with belts simultaneously. The Gemara asks: And according to the one who says: Moses dressed Aaron and his sons simultaneously, isn’t it written: He girded him with the belt, and then it is written: He girded them with belts, clearly indicating that he dressed Aaron and then his sons?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יליף פתח מפתח. פי׳ דבין בצואת המלואים ובין בעשיית המלואים כתיב פתח מיותר לג״ש דוק ותשכח.

רב משרשיא אמר ושמרתם את משמרת דכתיב בפרשת עשיית המלואים עכובא משמע ורב אשי מייתי לה מדכתיב בה כי כן צוותי ולמאן דאמר שאין כל הכתוב בהן מעכב בהן סבירא ליה דכל הני לא משמע עכובא אי נמי דסברה הוא דלא כתיב האי עכובא אלא לדבר המעכב לדורות.

ת״ר כי כן צוותי כאשר צוותי כאשר צוה ה׳. פי׳ בפרשת ביום השמיני כתיבי גבי קרבן היום לאחר שריפת בני אהרן ומייתי׳ לה הנה אגב גררא דההוא דלעיל דכתיב על שבעת ימי המלואים כי כן צוותי באנינות יאכלנה כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם כאשר צוה ה׳ ולא מלבי אני אומר פי׳ גבי מנחה כתיב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה׳ ואכלוה מצות וכו׳ ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאישי ה׳ כי כן צוותי אמר להם שיאכלוה באנינות כי כן נצטווה משה מפי הגבורה כאשר צוותי בשעת מעשה אמר להם דכתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו׳ מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי וכונת הענין כי כשמצא ששרפו שעיר החטאת כלו כעס משה עליהם למה נמנעו מלאכול כי אע״פי שהיו אונני׳ יכולין היו לאוכלו כדרך שצוה להם באכילת המנחה. ואמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת שהיתה במקום הקדש ולא נפסלה ביוצא וגם לא הובא את דמה אל הקדש לפנים ממחיצתו שאלו כן היה דינה שתשרף כדכתיב וכל חטא׳ אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף אבל כיון שלא היה בה שום פסול מזה היה לכם לאכלה בקדש כאשר צויתי במנחה ואהרן הכהן השיב לו הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וכו׳ כך אמר להם וכי הן הקריבו שהיו הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול וכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן ואם שמעת במנחה שהותר׳ להו באנינות מפני שהיא קדשי שעה שמא לא שמעת בשעיר זה שהוא קדשי דורות כי השעיר הזה שעיר ראש חדש שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וכדאיתא בפ״ק דשבועות ושלשה שעירים הוקרבו בו ביום שעיר ראש חדש שהוא קדשי דורות ושעיר נחשון ושעיר המלואים שהיו קדשי שעה. ועל זה אמרו אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות שמע משה ושתק הודה ולא בוש כדכתיב וישמע משה וייטב בעיניו והיינו דאמרי׳ דהאי כאשר צותי בשעת מעשה אמר להם כשראה שעיר החטאת שנשרף כאשר נוה ה׳ ולא מלבי אני אומר גבי חזה התנופה ושוק התרומ׳ דשאר חטאות דקדשי שעה כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צוה ה'. אמר כי אלו קדשי שעה הם ויכולים לאכלם באנינות והוצרך לומר להם כאשר צוה ה׳ ולא מלבי אני אומר כדי שלא יהו סבורין דשמא אפי׳ בקדשי שעה יש הפרש בין זבח למנחה ושהוא טועה בזה כמו שהיה טועה בשעיר של ראש חדש ואעפ״י שהוא כתוב קודם צואה דשעיר ראש חדש אין מוקדם ומאוחר בתורה וכתב הכתוב אותם שהם קדשי שעה ביחיד כן פי׳ בתוספות וכן נראה מפי׳ רש״י וכן נראה מסדר הברייתא: עשירית האיפה היא הנקראת מנחת חביתין שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחצית׳ בערב וכהן הדיוט מקריב אותה ביום חנוכו כדכתי׳ זה קרבן אהרן וקרבן בניו ביום המשח אותם. והאי ביום המשח אותם אבניו בלחוד קאי כדאיתא במנחות:

שאף מקרא פרשה מעכב. פי׳ שנצטוה משה לקרוא פרשת המילואי׳ לכל ישראל כדכתי׳ ואת כל העדה הקהל כו':

לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם. פי׳ קושיא זו כעין מאי דפרכינן בעלמא הלכתא למשיחא:

כיצד הלבישן למסבר קראי. פי׳ דאע״ג דמאי דהוה הוה צריכינן למידע פרושא דקראי דלא לקשו אהדרי.

בכתנת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח״כ בניו. פי׳ נקט הני שהן שוין אהרן ובניו: והוא הדין למכנסיים ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא שהמכנסים קודמין לכל כדאי׳ בזבחים ובפרק ארבע מיתות.

פרשת מלואים הוזכרה בתורה בשני מקומות אחד דרך צווי בסדר ואתה תצוה ואחד בסיפור העשייה בצו את אהרן ויש דברים שנכתבו בעשייה ולא הוזכרו בצואה [ויש דברים שלא הוזכרו לא בצואה] ולא בעשייה והוא לבישת מכנסים ועשירית האיפה שכל כהן מקריב ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום ודברים אלו אע"פ שלא נכתבו כולם היו מעכבים בה ואף מקרא פרשה שנצטוה לספר הענין לישראל כדכתיב ותקהל העדה פתח אהל מועד וכו' וכתיב זה הדבר אשר צוה ד' היה מעכב ובשמיני למילואים שהיה ראשון לאהרן וראשון לעבודת המזבח ור"ח ניסן קרבו בו שלשה שעירים שעיר מילואים לחנוכו של אהרן ושעיר נחשון לחנוכת המזבח ושעיר ר"ח ואהרן מצד האנינות שאירע לו שרף את של ר"ח ואע"פ שאחר האנינות צוהו משה לאכול את המנחה וסמך עליו ליתן לכלם דין המנחה הוא הורה לעצמו שלא נאמר לו אלא בשל מילואים ושל נחשון שהיו קדשי שעה כמנחה אבל של ר"ח שהיו קדשי דורות לא ואף הוא הודה לדבריו ונתפייס:

סדר לבישת בגדי כהונה בשעת עבודה כך הוא כהן הדיוט שהוא משמש בארבעה בגדים לובש תחלה את המכנסים ואח"כ הכתונת ואח"כ חוגר את האבנט ואח"כ צונף את המצנפת כמן כובע וכה"ג משמש בשמונה לובש את המכנסים ואחריהן כתונת ואחריה אבנט ואחריו מעיל ואחריו אפוד ואחריו חשן ואחריו מצנפת ואחריו ציץ ואבנט זה בין של כה"ג בכל השנה בין של כהן הדיוט של כלאים והוא שש ותכלת והדבר ידוע שש כיתנא תכלת עמרא אבל ביום הכפורים אבנטו של כהן גדול של בוץ לבד שנאמר ובאבנט בד יחגור:

אע"פ שזהו הסדר הנוהג לדורות לעניין ביאור מיהא סדר הלבשת הכהנים בשבעת ימי המילואים לא הוזכר במקראות בפרשת הציווי על הצד שהוזכרה בפרשת העשייה והוא שבפרשת הציווי כתוב והלבשת את אהרן את הכתונת ואת מעיל האפד ואת האפד ואת החשן ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת הרי שהקדים אהרן לבניו בלבישת שש בגדים אלו ואח"כ כתב שם וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו אלמא בחגירת אבנט לא היה הפסק בין אהרן ובניו אלא שחוגרם בבת אחת ר"ל בלא הפסק מלבוש אחר בנתים ואחר שחגר את כולם באבנט היה משלים את אהרן להשלימו בהלבשתו ובפרשת עשייה כתיב ויקרב את אהרן ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד וישם עליו את החושן וישם המצנפת על ראשו וישם על המצנפת את ציץ הזהב הרי שבעה בגדים לאהרן שהמכנסים לא הוזכרו כאן כמו שפי' למעלה ואח"כ כתיב ויקרב את בני אהרן וילבשם כתנות ויחגור אותם אבנט ויחבוש להם מגבעות אלמא שאחר חגירת אבנטו של אהרן השלים הלבשתו קודם חגירת אבנט לבניו ונחלקו על זה בסוגיא זו שלדעת אחד מהם חגירת אבנט היתה באהרן ובניו ביחד כמקראות של צוואה ולדעת שכנגדו אהרן ואח"כ בניו כסדר מקראות של עשייה ומתוך שהיו הדברים סתומים בא אביי ופרשם ואמר שבכתונת ומצנפת והוא הדין למכנסים שהרי אין מלבוש קודם להם אלא שלא הוזכרו כאן שלשה בגדים אלו לא נחלקו אלא באבנט שלדעת האומר חגירה כאחת היתה הי' מלביש את אהרן מכנסים וכתונת ואח"כ מלביש שני אלו לבניו וחוגר אבנט לאהרן ואבנט לבניו ומשלים אחר האבנט חמשה בגדים לאהרן ואח"כ מצנפת לבניו ולדעת האומר אהרן תחלה בכולם הלביש את אהרן בתחלה כל בגדיו על הסדר ואח"כ לבניו והקשה לדעת האומר שחגירתם כאחת כסדר הצוואה מהו שבעשייה כתי' ויחגור אותו באבנט ואח"כ ויחגור אותם אבנט ופירשה ללמד שאין אבנטו של כה"ג שוה לשל אחרים שבכהן גדול נתפרש בו שהוא כלאים ושל הדיוט לא נתפרש ולפיכך דנין בו להיות כולו של בוץ ולדעת שכנגדו חזר וכתבם ללמד בהפך ר"ל ששתיהן של כלאים וכן הלכה חוץ מאבנטו של כה"ג ביום הכיפורים כמו שכתבנו ואח"כ מפרש על מה שהוזכר בבת אחת שלא בבת אחת דוקא שאין זה באפשר למשה לבדו ופירש בה דאקדים ר"ל שלא הפסיק בין חגירת אהרן לחגירת בניו בשום מלבוש אלא שהקדימה לבד בלא הפסק מלבוש ויש גורסין דאי אקדים כלומר דבבת אחת ודאי לאו דוקא אלא הקדימה לבד שכל זמן שאתה מזקיק לבת אחת בלא הפסק אם הקדים בנים לאהרן עכב וכל שאין אתה מזקיק לבת אחת ומתיר בהפסק אף בהקדמה בדיעבד לא עכב ואין הדברים מתיישבים בה:

ולא מלבי אני אומר. שתהיו סבורים שטעיתי כמו בשעיר דר"ח אע"פ שהוא כתוב אח"כ אין מוקדם ומאוחר:

בפרש"י בד"ה פתח כו' אהל מועד יתירא וכן בעשייה בצוואה כתיב תקריב פתח כו' ובד"ה ת"ר כו' דלעכובא אתא כו' ובד"ה כאשר צוה כו' עשיתם בחטאת כו' ובד"ה למסבר כו' ויחגור אותו באבנט בסדר כו' והלבישם וחגרם הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה להביא את המכנסים כו' וקשה לר' יוסי בר חנינא כיון כו' דגבי מכנסים איצטריך כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' דפ' הנשרפין ע"ש:

בא"ד אני נכנסתי בין האולם ולמזבח כו' ואפילו כ"ג מפצעים כו' עכ"ל אע"ג דאמזבח לא מיחייב אביאה ריקנית כמ"ש התוס' לעיל בין האולם ולמזבח הוי כמו ביאת אהל מועד וכ"כ התוס' בפ' הנשרפין דאיכא למ"ד דס"ל הכי ע"ש ודו"ק:

בא"ד שכלבו של כ"ג כו' אלא שלא מצאך בעל הפול כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פרק הנשרפין:

גמרא אלא כיצד מלבישן לע"ל. מוכח דאז יהיה נצרך מחדש לקדש ולחנך את אהרן ובניו וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה דלא כתיב. שיתן אל החשן או"ת כשילבישן. כצ"ל:

רש"י ד"ה פתח פתח (בסופו). וכן בעשיה ואת כה"ע הקהל כו' ותקהל העדה כו' בשלו את הבשר כו'. כ"נ דצ"ל. והנה בעשיה י"ל דפתח א"מ דותקהל יתירה אבל בצואה ל"י איזו יתירה. ותיבת יתירה שבפתח דברו היא מהגהת הרש"א ואולי יתירה היא:

רש"י ד"ה ת"ר. ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' כי כן צויתי. כצ"ל:

רש"י ד"ה כאשר צוה. שלא נאמר לו כו' שהיו קדשי שעה. כצ"ל:

רש"י ד"ה אביי. ומכנסיים לא הוצרך כו' שהרי הן קודמין לכל. אינני מבין וכי מפני שהן קודמין לא נוכל לומר שהלבישן בב"א היינו מתחילה לאהרן ותיכף גם לבניו ואח"כ לאהרן שאר בגדיו. ופי' התוס' נכון. ולפמש"כ הרמב"ן בפ' תצוה דהמכנסיים המה בעצמם הלבישום א"ש טפי:

תד"ה להביא. מפיק מיתה למחוסר בגדים כו'. כצ"ל:

בסה"ד אלא שלא מצאך (כצ"ל) בעל הפול. פי' כמו אין פולין (שבת יב) איש הר הבית הממונה ובודק (תוס' סנהדרין פ"ג):

כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן; לְמִסְבַּר קְרָאֵי?. קשה הוה ליה למימר כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן לְמִסְבַּר קְרָאֵי דהמקראות מדברים במה שהלבישן מעיקרא ואין מדברים במה שמלבישן לֶעָתִיד לָבוֹא?
ונראה לי בס"ד דהשואל מתחילה נתקשה לו בקראי שהם הפכיים ועלה בדעתו לתרץ המקראות כך דמה שאמר לו השם יתברך בצווי (שמות כט, ט) 'וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו' דמשמע חגירת אב ובנים בסדר אחד ולא יפסיק בלבישת בגד אחר בנתיים זה קאי על עתיד לבוא שבישרו דלעתיד לבוא גם כן הוא ילבשם בסדר זה וכמו שמצינו בענין תרומות ומעשרות דכתיב (במדבר יח, כח) 'וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת הֳ' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן' ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ:) הכתוב מבשרו על עתיד לבוא שיחיו המתים ויתנו תרומה לאהרן הכהן ע"ה דבמדבר לא נהגו תרומות ומעשרות, וכן כאן מבשרו על העתיד שיחיו וילבשם כך בזה הסדר אך על לבישתם עתה ציווהו שילבישם לכל אחד בפני עצמו את הלבושים אפילו האבנט, ובתורה נתפרש ונכתב הסדר של עתה בעשייה והסדר של עתיד לבוא בעת הצווי כך עלה בדעת השואל לתרץ המקראות.
אך זה התירוץ אי אפשר להיות אלא אם כן נניח במונח דלעתיד לבוא יהיה שינוי בסדר לבישתם ממה שהיה מקודם כמו שיש קצת שינויים בקרבנות של עתיד לבוא בבית שלישי בנבואת יחזקאל הנביא ע"ה, ואם לא יש לנו קבלה בדבר זה שיהיה שינוי בלבישתן לעתיד לבוא מסדר שנעשה מקודם, אין אנחנו יכולים לומר מדעתינו שיהיה שינוי כדי לתרץ המקראות, ולכן נתכוון השואל לשאול ולידע בתחילה כיצד מלבישן לעתיד לבוא שרצה לידע אם יש להם קבלה בסדר לבישתם לעתיד לבוא שאם ישיבו לו החכמים בבית המדרש שיש להם קבלה דלעתיד יהיה שינוי לבישתם שהאבנט של כולם תהיה הלבשתו בפני עצמו ביחד, אז ממילא יתיישבו המקראות דעתה יפרש המקרא של הצווי הוא מדבר על עתיד לבוא.
ולזה אמר כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא כדי לְמִסְבַּר קְרָאֵי ולא אמר כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן מעיקרא כדי לְמִסְבַּר קְרָאֵי כי לבישה דמעיקרא אין להסתפק בה דודאי כמו שאמרו גבי עשיה ומזה לא יוכל לתרץ המקראות.
ודע אף על גב דשפיר משני דצריך למנדע למסבר קראי, הנה עוד מצי לשנויי דנפקא מינה לענין דינא אם אחד עשה לבניו או לאוהביו בגדים שלמים כתונת ומכנסיים ובגד ואבנט ונדר או נשבע שהוא בעצמו ילביש הבגדים האלה לכל אחד ואחד מהם כאשר הלביש משה רבינו ע"ה את אהרן ובניו דהשתא צריכין אנחנו לדעת איך הלבישן כדי לקיים זה שבועתו באותו הסדר ממש! והנה למאן דאמר (יומא יב.) שלא היה הפסק בין אבנט לאבנט אלא הלביש כל האבנטים בזה אחר זה צריך להבין למה נשתנה האבנט משאר בגדים?
ונראה לי בס"ד דאבנט בא לתקן על הרהור הלב ובכל מצות שבתורה חוץ מעבודה זרה אין ההרהור חשוב כלום ורק בקדשים בעבודת כהנים פוסל כי עושה הכהן פיגול בהרהור בלבד לכן עשה להם שינוי באבנטים לחגור את כולם ביחד לעורר אותם באזהרת ההרהור שהוא כנגד האבנט כי אזהרה זו שייכה להם יותר.

זה הדבר אשר צוה ה' אפי' קריאה מעכבת ונ"ל דס"ל לר"ש כמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן ויליף לה מככה מ"מ ק"ל הא בההיא דחליצה תנן חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה לכ"ע אפי' לר"א אע"ג דס"ל לא רקקה פסולה שאני הכא דאיכא מעשה וככה אדבר מעשה קאי דכתיב ככה יעשה וה"נ דכוותיה ועשית לאהרן ולבניו ככה אדבר שהוא מעשה קאי ואע"ג דבעי קריאה מ"מ לא מעכב וי"ל דר"ש ס"ל כר"י דתנן פ"ז דסוטה (דף ל"ב) דנפקא לי' דחליצה בלשון הקודש מדכתיב וענתה ואמרה מוענו הלוים מה להלן בלה"ק וכו' ר"י אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה ואמרינן בגמרא ורבנן האי ככה מאי עבדי ליה מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב ור"י מכה ככה נפקא לי' ורבנן כה ככה לא משמע להו וה"נ ר"ש דריש כה ככה לדבר שהוא מעשה וככה אפי' דיבור מעכב ובהכי ניחא לי אמאי לא אמרינן לעיל דאיכא בינייהו מקרא דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבי ולמאן דאמר דבר שהוא מעכב לדורות אינו מעכב ומקרא פרשה אינו מעכב לדורות כדתנן לקמן רפ"ז (דף ס') בא לו כה"ג לקרות וכו' וקריאה זו ממילואים ילפינן כדפרש"י התם והא בין לר"י בין לר' נחמיה בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ לא מעכב בין סדרן בין עיקרן לגמרי כדמוכח התם גבי שירים מעכבים וברפ"ז אלא ודאי כיון דאליבא דרבנן דלא דרשי כה ככה לכ"ע קריאה לא מעכב דככה דמשמע עיכובא לא קאי אלא אדבר של מעשה והא דר"ש לא אתיא אלא כר"י ומש"ה לא קאמר הגמרא איכא בנייהו הא דלרבנן לכ"ע קריאה לא מעכב דהא עיכובא דככה לאו אקריאה קאי דלאו מעשה הוא:

לעתיד לבא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם ונ"ל דבלאו הכי המ"ל דהא ס"ל לר"י פ"ט דנדה (דף ע') מצות בטילות לעתיד לבוא פי' לאחר זמן תחית המתים דהכי אמרינן התם בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושה ממנו תכריכים למת ואמ' אמר ר"י זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא ופריך והא אמר ר"י לא שנא אלא לספדו אבל לקוברו אסור ומשני לאו אתמר עלה ור"י אומר אפי' לקוברו ור"י לטעמי' דאמר ר"י מאי דכתיב במתים חפשו כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אלמא לר"י מצות בטילות לע"ל וא"כ מנ"מ לעתיד לבוא כיון דאין מצות פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה ולענין מאי פליג אבני ר"ח דכיצד מלבישן לעתיד לבוא כיון דלדידי' מצות בטילות לע"ל לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל ואין נפקא מינה בלבישתן לע"ל אלא דעדיפא מיני' פריך לע"ל נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם:

מילתא דכתיבא בהאי ענינא. בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה תצוה: דלא כתיב. בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את אהרן שנאמרה שם עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים וא''ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים אין זו מפרשת המלואים אלא עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא כתיב ככה לעיכובא: פתח פתח. בצוואה כתיב (שמות כט) אל פתח אהל מועד [יתירא] וכן בעשייה [בצוואה כתיב] תקריב פתח אהל מועד ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח אהל מועד: ורב משרשיא אמר. בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל הכתוב ולא צריך גזירה שוה: ת''ר כי כן צויתי וכו'. איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה (ויקרא י) קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי: כאשר צויתי. גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי (שם): כאשר צוה ה'. גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה ה' (שם) ולמה לי חד מכל הני כו' וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר כי כן צויתי: אוננין. על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה: כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם. כשמצא מה שעשו ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ר''ח אמר להם הן לא הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב''ה נצטויתי: כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר. היו סומכין ע''פ הדיבור ואכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת ומשה טעה בדבר שלא נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ר''ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר''ח בלבד שנאמר (ויקרא י) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר''ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות (דף ט:): אינן כתובין בפרשה. בלבישת הבגדים לא בצוואה ולא בעשייה: כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם. וי''ו מוסיף על ענין ראשון המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב ועשה להם מכנסי בד: ועשירית האיפה. שהכהנים צריכים להביא ביום חינוכם ואפילו ההדיוט כדאמרינן במנחות (דף נא:) בשלמא מכנסים כתיבי בעניינא דבגדים. דלעיל מיניה דההיא פרשתא איכא לרבויינהו וי''ו מוסיף על ענין ראשון: זה קרבן אהרן ובניו. בעשירית האיפה כתיב שההדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום: מקרא. פרשת מלואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן: כיצד הלבישן. סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה: מאי דהוה הוה. ומה צריך לנו לשאול: למסבר קראי. דלא לירמו אהדדי דבצוואה כתיב (שמות כט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. משמע חגירתם של אב ובנים בסדר אחד ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים ובעשייה כתיב באהרן (ויקרא ח) ויחגור אותו באבנט בסדר לבישת בגדים וגו' והלבישו כל המלבושין ואחר כך הקריב בניו והלבישם [ולא] חגר אהרן ובניו בבת אחת: אביי מפרש לה למילתייהו בכתונת ומצנפת להכי נקט כתונת ומצנפת ששוין בגדול ובהדיוט ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמין לכל כדאמרינן לקמן מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים כו': כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח''כ בניו. לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ מאבנט ואחר כך התחיל להלביש את בניו: דבין בצוואה בין בעשייה. כך כתיב: כי פליגי באבנט. שבצוואה נאמר חגירתם כאחת וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו ולא נאמרה חגירה באהרן כסדר לבישת בגדים ובעשייה נאמרה חגירתו כסדר שאר בגדיו וחגירת בניו לעצמן בסדר בגדיהם: מאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת. אזל בתר צוואה ולקמיה מפרש בבת אחת מי משכחת לה:

להביא את המכנסים. מכאן קשה להא דבפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) מפיק מיתה מחוסר בגדים מדדרשינן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים והקשה רבינו יעקב מאורליינ''ש הא בהדיא כתיב מיתה בואתה תצוה נהי דהאי קרא איצטריך לשווינהו זרים אף לעניין לחלל עבודה כמו זרים מ''מ ההוא קרא דכתיב במחוסרי בגדים מיתה בהדיא למה לי תיפוק ליה מאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ותירץ דמכנסים לא כתיב הכא ואיצטריך ההוא קרא למחוסר מכנסים דהוה במיתה וקשה לרבי יוסי בר חנינא כיון דנפקא ליה מכנסים מוזה הדבר הוה ליה כאלו מכנסים נמי כתיבי הכא ותירץ ריצב''א דמיתה דגבי [מכנסים] איצטריך לחייב אפילו בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס מחוסר בגדים כדכתיב (שמות כח) והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד וכן בשלא רחוץ ידים דכתיב (שם ל) בבואם אל אהל מועד ירחצו או בגשתם אל המזבח לשרת מיחייב אאהל מועד אפילו אביאה ריקנית והא דקאמר פ''ב דזבחים (דף יט:) אי כתב רחמנא בבואם ולא כתב בגשתם ה''א אפילו אביאה ריקנית כו' משמע דלפי האמת לא . מיחייב אביאה ריקנית יש לומר היינו אמזבח וה''פ אי כתיב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתיב לשרת ה''א דאפילו אמזבח מיחייב אביאה ריקנית קמ''ל דאמזבח לא מיחייב ובתוספתא דמסכת כלים [פ''א] תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר''א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב . אתה או כהן גדול שתק אמר לו בוש אתה לומר (העבודה) שכלבו של כהן גדול יותר חביב ממך וכו' עד ואפילו כהן גדול מפצעים את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול ומסתמא שמעון הצנוע לא היה משתמש בלא רחוץ ידים כי לא היה טועה בזה אבל רש''י פירש בפירוש חומש בבואם אל אהל מועד להקטיר ולא נהירא אלא כדפרישית: מאי דהוה הוה. בפ''ק דסנהדרין (דף טו:) מיבעיא לן שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא ולא פריך התם כי הכא מאי דהוה הוה: בכתונת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי. הא דלא נקט נמי מכנסים נראה לי משום דמפרש דבין בצוואה בין בעשייה אהרן קדים ומכנסים לא כתיבי לא בצוואה ולא בעשייה ורש''י פי' טעמא אחרינא:

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד