דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

הא אינו נושא אלא עון טומאה, ומפרשינן בברייתא שהטעם שהקילה תורה בעון טומאה דקרבן יחיד שיועיל הציץ לרצות עליו, משום שמצינו בטומאה קולא אחרת, שהותרה מכללה בציבור. וקשיא לרב ששת מברייתא זו, שנאמר בה בפירוש שהותרה היא בצבור.

ומסקינן: פלוגתא דתנאי היא.

דתניא: ציץ - בין שישנו על מצחו של כהן גדול בשעה שאירעה הטומאה. [24]

בין בשעה שאינו על מצחו - מרצה וכשר הקרבן, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: עודהו הציץ על מצחו, מרצה.

אבל אם עובד בטומאה שאירעה בשעה שכבר אין עודיהו הציץ על מצחו, אינו מרצה.

אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח!

שהרי מפורש במשנה שכל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה, ובכלל זה אף הקרבנות שמקריבין כהן גדול ביום הכפורים, כשאינו לבוש בשמונה בגדים, שהרי לעבודת הקרבנות שנכנס בהם לפני ולפנים היה משמש בארבעה בגדי לבן בלבד, ולא היה בהם ציץ הזהב, ומכל מקום, אף על פי שאין הציץ עודהו על מצחו דוחה את הטומאה, ומרצה.

אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים שאין דחיית הטומאה בעבודתו זקוקה לריצוי ציץ, שטומאה הותרה לו בציבור לגמרי, ומה שהוצרכנו לריצוי ציץ אינו אלא בקרבנות יחיד שאינם דוחים את הטומאה.

ומכלל דבריהם עולה, דרבי שמעון שהוכיח מכהן גדול ביום הכפורים, כשיטתו, שאין צריך שיהיה הציץ על מצחו, כדי לרצות על הטומאה, סבר שהעבודה בטומאה דחויה היא בציבור.

ולכן זקוקה היא לריצוי ציץ כדי להכשירה, ושפיר הוכיח שמרצה אף כשאין עודיהו על מצחו.

הרי שמחלוקת רב נחמן ורב ששת פלוגתא דתנאי היא.

אמר אביי לפרש באיזה אופן נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון:

באופן שנשבר הציץ - דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה על טומאה שאירעה בזמן זה.

כי פליגי בזמן דתלי הציץ בסיכתא, שהיה תלוי בשלימותו על יתד, ואין הכהן הגדול לבוש בו עתה.

רבי יהודה סבר ילפינן מקרא "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים", שרק בשעה שהוא על מצחו נושא הוא את עון הקדשים.

ורבי שמעון סבר: מאחר שנאמר "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה"', יש לנו לדון: מאי מהי משמעות "תמיד"?

אילימא שיהיה הציץ מונח תמיד על מצחו, והא מי משכחת לה? והרי מי לא בעי הכהן הגדול למיעל לבית הכסא, שאז חייב לפשוט הציץ. וכן מי לא בעי לפעמים למינם, להתנמנם ולישון?

אלא, דרשינן "תמיד" - מרצה הוא, אף כשאינו על מצחו.

ומקשינן: ולרבי יהודה נמי - הא כתיב תמיד, דמשמע שתמיד הוא מרצה.

ומשנינן: ההוא תמיד, בא ללמדנו שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו בשעה שהוא על מצחו.

וכדרבה בר רב הונא.

דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה בשעה שהתפילין עליו.

ודרשינן כן בקל וחומר מציץ:

הערות

[24] כן דעת רש"י, ונחלקו עליו.

הא [הרי] אינו נושא ומכפר אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. וקשיא [וקשה] הלשון לרב ששת, שהרי בברייתא זו נאמר במפורש שהטומאה הותרה בציבור! ומשיבים: לדעת רב ששת תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] אם הותרה הטומאה בציבור או נדחתה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ציץ של כהן גדול, בין שישנו על מצחו של הכהן הגדול בשעה שנטמא הקרבן, בין שאינו על מצחו הרי הוא מרצה, אלו דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר: אם עודהו על מצחו — מרצה, אין עודהו על מצחו — אינו מרצה. אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו, שבעבודות המיוחדות ליום הכיפורים לובש הכהן הגדול רק ארבעה בגדי לבן ככהן הדיוט, ומסיר מעליו את הציץ ושאר בגדי הזהב, ובכל זאת מרצה על הטומאה!

אמר לו ר' יהודה: הנח לו לכהן גדול ביום הכפורים שאין צורך בריצוי הציץ, לפי שטומאה הותרה לו בציבור. ומדיוק הדברים נוכיח, שכיון שר' יהודה אומר שטומאה הותרה בציבור (ולכן אין צורך בציץ המרצה) מכלל שר' שמעון סבר שטומאה דחויה היא בציבור ולשיטתו נחוץ הציץ לכפרה. נמצא שמחלוקת זו בין רב ששת ורב נחמן מחלוקת תנאים היא, וברייתא זו כשיטת ר' יהודה נשנתה.

כיון שהוזכרה מחלוקת זו מסבירים ומבארים אותה: אמר אביי: כאשר נשבר הציץ דכולי עלמא לא פליגי [הכל, גם ר' שמעון, אינם חלוקים] דלא [שאינו] מרצה עוד. כי פליגי [כאשר נחלקו] — כשאינו על מצחו אלא דתלי בסיכתא [תלוי על יתד, קולב], שר' יהודה סבר: כיון שנאמר "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) כוונתו: כל עוד שהציץ על מצחו נושא הוא עון.

ור' שמעון סבר שיש להדגיש את חלקו האחרון של הכתוב "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח), ללמד שתמיד הציץ מרצה, אף בשעה שאינו על מצחו. כי מאי [מהו, מאי משמעות] המילה "תמיד" שנאמרה? אילימא [אם תאמר] שפירושה: תמיד על מצחו, שהציץ חייב להימצא לעולם על מצחו של הכהן הגדול, מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה] במציאות שיוכל להיות הדבר כן?! שכן מי לא בעי מיעל [האם אינו צריך ליכנס] לבית הכסא ואז חייב להסיר מעליו את הציץ משום שבציץ חקוק שם ה'. וכן מי לא בעי מינם [האם איננו צריך לישון] וכשהוא ישן פושט הרי את בגדיו. אלא ודאי יש להבין: תמיד מרצה הוא, בין שהוא על מצחו ובין שאינו על מצחו.

ושואלים: ולר' יהודה נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר] "תמיד", וברור שאי אפשר לפרשו שיהא תמיד על מצחו! ומתרצים: ההוא "תמיד" ["תמיד" זה שנאמר] כוונתו שכל עוד הציץ על מצחו לא יסיח דעתו ממנו. וכדברי רבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה שהם נתונים בראשו וזרועו, כדי להזכר בהם, קל וחומר מציץ:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Apparently, the frontplate gains forgiveness only for the sin of impurity, which was exempted from its general prohibition in cases involving the public. This poses a difficulty to the opinion of Rav Sheshet, who said that the prohibition of impurity is overridden in cases involving the public, as the baraita clearly states that impurity is permitted. The Gemara responds: According to Rav Sheshet, the question of whether the prohibition of impurity is permitted or overridden in cases involving the public is the subject of a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: The frontplate effects acceptance whether it is on the High Priest’s forehead or whether it is not on the High Priest’s forehead when the offering becomes impure. This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Yehuda says: As long as it is on his forehead it effects acceptance; if it is no longer on his forehead it does not effect acceptance. Rabbi Shimon said to Rabbi Yehuda: The case of the High Priest on Yom Kippur can prove that your statement is incorrect, as on Yom Kippur when the High priest wears only four linen garments the frontplate is no longer on his forehead, and it still effects acceptance.

Rabbi Yehuda said to him: Leave the case of the High Priest on Yom Kippur, as the atonement of the frontplate is unnecessary because the prohibition of performing the Temple service in impurity is permitted in cases involving the public. Learn by inference that Rabbi Shimon holds that impurity is overridden in cases involving the public, and that is why the atonement of the frontplate is necessary. The dispute between Rav Sheshet and Rav Naḥman is based on a tannaitic dispute, and the baraita cited above is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara proceeds to analyze the tannaitic dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda. Abaye said: In a case where the frontplate broke, everyone, including Rabbi Shimon, agrees that the frontplate no longer effects acceptance. When they disagree is in a case where the frontplate is not on his forehead but is hanging on a peg. Rabbi Yehuda holds that the verse: “And it shall be on the forehead of Aaron and Aaron shall gain forgiveness for the sin committed in the sacred things” (Exodus 28:38) means that the frontplate atones for sin as long as it is on his forehead.

And Rabbi Shimon holds that emphasis should be placed on the end of that verse: “It shall be always upon his forehead that they may be accepted before the Lord.” From this, Rabbi Shimon derived that the frontplate always effects acceptance, even when it is not upon the High Priest’s forehead, as what is the meaning of the word always in the verse? If we say that it means that the frontplate must always be on the High Priest’s forehead, do you find that situation in reality? Doesn’t he need to enter the bathroom, when he must remove the frontplate bearing the name of God? Similarly, doesn’t he need to sleep, at which time he removes the priestly vestments? Rather, it means that the frontplate always effects acceptance, whether or not it is on his forehead.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda as well, isn’t it written: “Always”? Clearly it does not mean that the frontplate must always be on his forehead. The Gemara answers: That term: “Always,” teaches that the High Priest must always be aware that the frontplate is on his head, and that he should not be distracted from it. This is in accordance with the statement of Rabba bar Rav Huna, as Rabba bar Rav Huna said: A person must touch the phylacteries on his head and on his arm each and every hour, to maintain awareness of their presence. This is derived by means of an a fortiori inference from the frontplate:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. פי׳ דכי היכי דאקיל בה רחמנא חדא קולא שהותרה בצבור אקיל בה נמי שהציץ מרצה בה במקום שצריכה ריצוי והקשה ר״ת ז״ל למה לי טעמא דהותרה מכללה בצבור תיפוק לי דליכא לאוקומי להאי עון במלתא אחריתי דמסכת מנחות בעי׳ לאוקומי במילי אחריני אלא דאשכחן בהו פירכי ותירץ דכיון דכתיב לרצון להם לפני ה׳ משמע שיהא להם היתר וריצוי במקום אחר כדדרשי׳ התם וכל הנהו דהוו ס״ד לאוקומי בהאי קרא כולהו יש להם היתר במקום אחר והקש׳ ז״ל דא״כ היכי אמרי׳ אם עון פגול או נותר הרי כבר נאמר לא יחשב או לא ירצה תיפוק לי׳ דפגול ונותר אין להם היתר במקום אחר ותירץ ר״י ז״ל דלגבי פגול ונותר לא בעי היתר במקום אחר כיון דכתיב בהו עון כדכתי׳ והנפש האוכלת עונה תשא ואתיא עון עון והאי לרצון להם מוקמי׳ ליה למלתא אחריתי ותו דפגול ונותר נמי יש להם היתר במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים שאין פגול ונותר נוהג בהם כדאיתא במסכת מעילה ותו שהרי אין בבמה אסור פגול דחוץ למקומו ולמאן דאמר אין לינה פוסלת בראשו של מזבח כדאיתא בפרק המזבח מקדש יש היתר לפגול נותר בראשו של מזבח ותו דכיון דתודה נאכלת ליום ולילה ומתפגלת משם ואילך הרי יש לו היתר בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה וכן לענין חוץ למקומו דבר הנאכל תוך הקלעים יש לו התר בשלמים ופסח ובכל דבר הנאכל בכל העיר.

הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בצבור. וא״ת והא איכא אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד כדאיתא לעיל י״ל דההוא קרבן הנעשה בחוץ הוא דאיכא ציץ על מצחו שמרצה ולגבי פרו הנעשה בפנים לענין הזאות שמשמש בבגדי לבן וליכא ציץ הא אמרי׳ לעיל דההוא קרבן צבור חשיב.

מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומינם. דקדק מכאן ר״ת ז״ל שהציץ מותר לכהן גדול אפילו במדינה דלא אסרי׳ הכא אלא בעידן מינם ומיעל לבית הכסא והכי אמרי׳ בפ׳ האומ׳ בקדושין במעשה דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו והתם במדינה הוה ואע״ג דשאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם אלא במקדש כדאיתא לקמן בפרק בא לו בציץ הותר במדינה ואינו מחוור בעיני דהיכי מקילי בציץ נזר הקדש טפי מבגדי כהונה דהדיוט וכל כי האי גונא תימהא רבא הוא והא דהכא במקדש קאמרי׳ אילימא על מצחו ממש ושיהא במקדש מי לא בעי למינם. ועוד דהכא לרבותא נקטיה לה דאפילו טעינן לומר שהותר על מצחו ממש בכל מקום אי אפשר לומר תמיד דהא איכא שינה ובית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא וההיא דקדושין אדרבא מפני שנהג שלא כשורה בדבר ההוא מצאו מקום לחוש לקול היוצא עליו כי אמו נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום הלכך אין היתר הנאה בציץ חוץ למקדש רבינו הגדול ז״ל.

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה. וא״ת ולרבנן דבי רב אשי דכל אימת דמשמשי בתפילתן מברכי עליהו יהו חייבין לברך עליהן כל שעה תירץ ר״י דמשמוש דהתם היינו כשמסלקין ממקום הנחתן והיו מתקנין אותם:

ואין הציץ מרצה אא"כ הוא באותה שעה על מצחו של כה"ג אפי' הי' מונח לפניו ומוכן לו כל זמן שירצה וכן אינו מרצה על שאר הפסולין כגון נותר ופיגול וכיוצא באלו ואין צריך לומר בנשבר הציץ שאינו מרצה:

זה שנאמר בתורה בעניין הציץ תמיד אין הענין אלא בשיסיח דעתו ממנו אלא ימשמשנו תמיד ויזכור עניינו אף בתפילין אמרו חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה:

זה שאמרה תורה בציץ על המצנפת ענינו בסמוך למצנפת ולא על המצנפת ממש ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין והדבר ברור מכאן שהתפילין אין ראוי להניחם אלא על הראש ממש לא על הכובע אפי' של פשתן אע"פ ששמענו מי שהיה מקל בכך וכן ראיתי למקצת חכמים שהביאו רמז לדבר זה מתלמוד המערב ממה שאמ' שם על אחד מן החכמים שלא היה מניח תפילין בחורף מצד חולשת הראש ואלו היה רשאי להניחם על הכובע אין כאן חולשה וכבר ביארנו דבר זה במגילה:

אלא תמיד מרצה הוא. וקשה לר"ת מהא דקידושין פרק האומר (דף סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך אלמא [אפילו] בשעת סעודה היה לובשו ותירץ דשאני ציץ דכתיב ביה תמיד וע"כ היה בכל שעה על מצחו ואע"ג דמספקא ליה לקמן בפרק בא לו (דף סח:) ובתמיד (דף כז:) בבגדי כהונה אי ניתנו ליהנות בהן ובציץ יש הנאה שהוא עליו מ"מ מדכתיב תמיד הותר בכל שעה. מ"ר. אבל קצת קשה א"כ מה שואל הכא תמיד למאי אתא הא להא איצטריך כדפרישית וי"ל דלרבי יהודה לא היה יכול להעמידו להתירו בכל שעה דהא אפילו בשאר בגדי כהונה נמי מספקא ליה דשמא ניתנו ליהנות בהן ומכל מקום שמעינן שפיר מתמיד היתרן כל שעה אפי' אם השאר אסורין ולר"ש נמי דתמיד משמע כל שעה מ"מ מוקמינן ליה אריצוי. מ"ר:

בתד"ה אם עון כו' קשה על פרש"י אמאי קרי לחוץ למקומו פגול כו' עכ"ל ובפ"ק דפסחים תירץ בזה רש"י דבההוא קרא זוטא דפ' קדושים דמיניה דריש חוץ למקומו כתיב פגול אבל אין זה מספיק להם דבההוא קרא אריכא דפרשת צו דמיניה דריש חוץ לזמנו נמי כתיב פגול וה"ל לתנא טפי לקרותו פגול כמו בכל התלמוד אבל לר"ת ניחא דבההוא קרא אריכא ברישא דמיניה דריש חוץ לזמנו מלא ירצה לא כתיב פגול ובסיפא דקרא לא יחשב דמיניה דריש חוץ למקומו כתיב פגול ולכך קרי ליה הכא טפי פגול לחוץ למקומו מבחוץ לזמנו ושינה הכא לשון התלמוד שבכ"מ דקרי ליה לחוץ לזמנו פגול ודו"ק:

בא"ד ופרש"י פ"ק דפסחים כו' ולא עון האוכלים ומורי ה"ר כו' כצ"ל מפרש"י פ"ק דפסחים:

בא"ד הרי הוא אומר המקריב בהקרבה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הא אינו נושא כו' ביום הכפורים והא דלא נקט מלרצון י"ל משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב"א דהותרה במנחת כהונה ובמנחת כו' דאין חייבין עליו משום פגול כו' עכ"ל ההוא פגול דהתם חוץ לזמנו כמו בכל התלמוד ואין חייבין כרת קאמר ע"ש ודו"ק:

בא"ד בחטאת ובדבר שאין לו מתירין כו' בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב בהו עון ובציץ כתיב עון וגמרינן עון כו' כצ"ל והשאר מחוק:

בד"ה מכלל כו' ולרצויי דחיא טומאה כו' גבי היה מקריב מנחת כו' עכ"ל כצ"ל:

תד"ה הא. ומשני א"ק עון עון שהיה בו כו'. כצ"ל:

בא"ד ואומר ריצב"א כו' דא"ח עליו משום פיגול כו'. כצ"ל:

תד"ה מכלל. וי"ל דה"ק ר"ש כו' דאם נטמא הקרבן בידו כו'. הגרע"א בחדושיו תמה דבאיזה קרבן משכחת לה ע"ש. ולענ"ד מ"ל בקטורת דלפני ולפנים עי' זבחים (מו ב) ושם (לד) בתד"ה ואפילו:

גמרא, אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין (הציץ) עודהו על מצחו ומרצה.
אף דביוה"כ א"א להיות הציץ על מצחו ולרצוי וראוי לדחות טומאה כיון דקרבן ציבור הוא, פירשו בתוס' ד"ה מכלל דר"ש וי"ל דה"ח ר"ש כו' דכה"ג ביוה"כ דנטמא הקרבן בידו ויש אחרת טהורה להביא תחתיה יוכיח, דאי אינו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה רק דחויה היא (בצבור ולא הותרה).
תמיהני הא ליכא מנחה בקרבנות יום הכפורים כי אם במוספים, ובאלו דהיו עולות ובזה היה הציץ על מצחו ומרצה דהוי נעשו בבגדי זהב ובפנימיות, דהא חטאת ליכא מנחה, ולא משכחת טומאה בקרבן אלא לאחר שחיטה דבזה נראה דהוי דיעבד דאף למ"ד דחויה היא לא מהדרינן אטהורים ולא משכחת כן רק בטומאת גברא דלא שייך בהו ריצוי ציץ:

ציץ בין שישנו על מצחו וכו' ופרש"י כשאירע טומאה על הקרבן משמע מפירושו דריצוי ציץ עיקרו תלוי על שעת טומאה דאם באותו שעה היה על מצחו לר"י או שלא נשבר לר"ש מרצה אע"פ שבשעת הקרבה ליכא ריצוי ציץ כגון שאינו על מצחו לר"י או שנשבר לר"ש ל"ל בה והקרבן כשר ואם אינו על מצחו או נשבר בשעת טומאה אע"ג דבשעת הקרבה על מצחו אינו מרצה דעיקר ריצוי ציץ תלוי בשעה שאירע טומאה ולא בשעת הקרבה. וק"ל מנ"ל הא דהא מצד הסברא הקרבה עיקר ובה תלוי ריצוי ציץ ואם בשעת הקרבה איכא ע"מ מרצה אע"ג דבשעת טומאה לא היה ע"מ ואפי' היה נשבר באותו שעה ואם בשעת הקרבה אינו ע"מ או נשבר אע"ג דבשעת טומאה הי' ע"מ לא מרצה:

אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' מאי ראיה היא זו דילמא יוה"כ היינו טעמא כיון דא"א להיות ע"מ לרצויי דחי' טומאה כיון דק"צ הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלי' ודחי' טומאה ותירצו דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים הבא אחרת תחתי' והיינו ע"כ אפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי ריצוי וק"צ לא מייתי אחרת דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא אייתי אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא מבואר מדבריהם דטומאת קרבן דיעבד מרצה בלא ציץ בק"צ ובק"י ע"י ציץ דוקא והא ליתא כדפי' לעיל דאפי' דיעבד ובק"צ אינו מרצה אלא ע"י ציץ דוקא ואין בין ק"צ לק"י אלא בטומאת הגוף של ט"מ דבק"צ הורצה ולא ע"י ציץ ובשל יחיד אפי' ע"י ציץ לא הורצה וכ"כ מזה לעיל מה שיש בידי והשתא דברי ר"ש ניחא כפשוטה כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה על טומאת הקרבן דאל"כ אפי' דיעבד היה פסול ואפי' אין לו אחר בלא ריצוי ציץ וכ"ת הא אי אפשר לטומאת גברי בלא טומאת בשר דהא כי נגע הטמא בבשר טימאהו וא"כ טומאת גברי דמרצה בלא ציץ היכי משכחת לה דהא ממילא איכא לטומאת בשר דצריך לרצויי דציץ וכבר הזכרנו זה למעלה לק"מ דשוחט משכחת לה בשוחט בקרומית של קנה דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה כדמשני להא דטמא ששחט במוקדשים שחיטתו כשירה רפ"ק דחולין (דף ב'):

הא אינו נושא וכו'. הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור: בין שישנו הציץ על מצחו. של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן: יוה''כ. אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב: שטומאה הותרה לו. שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ: מכלל דר''ש סבר דחויה היא. וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי: אמר אביי כו'. מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו: בסיכתא. יתד: על מצח ונשא. והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח):
לא ירצה בחוץ לזמנו וסיפיה דפיגול יהיה זה חוץ למקומו א''כ גירסת הספר נכונה ומת''כ אין ראייה דכמה ברייתות נשנו שם לפי מה דס''ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס''ד מעיקרא בפ''ב דזבחים דמתרי קראי נפקי חוץ למקומו מקרא זוטא דפרשת קדושים וחוץ לזמנו מקרא אריכא דפרשת צו ועוד קשה על פרש''י אמאי קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו נותר דבכל הש''ס חוץ לזמנו קרי פיגול בשלמא לפי' ר''ת משום דחוץ למקומו נפקא לן מדכתיב פיגול יהיה בקרא אריכא להכי קרי ליה פיגול ולכל הפי' קשה אמאי מדכר בברייתא פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתב ברישא וצ''ל לפי שהוא קל יותר מחוץ לזמנו דחוץ למקומו אין בו כרת ועוד דהותר מכללו בבמה הוה מהדר ברישא לאוקמא ביה רצוי ציץ טפי מבחוץ לזמנו דחמיר ובתר דלא מיתוקמא ליה ביה מהדר לאוקמא בחוץ לזמנו ופרש''י בפ''ק דפסחים (דף טז:) אית דמפרשי פיגול חוץ לזמנו כמו פיגול שבכל הש''ס שהוא חוץ לזמנו אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר נותר ממש ולא נהירא דהיכי קאמר הרי כבר נאמר לא ירצה אי לא ירצה הזבח קאמר וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול ואי האוכלו קאמר וכי אין כפרה לחייבי כריתות ועוד תיפוק ליה מעון הקדשים ולא עון האוכלין ומורי ה''ר יהודה ממיץ זצ''ל אמר לי מפי ה''ר וויש מאפר''ק זצ''ל אם עון נותר נותר ממש ומה שהקשה רש''י אחר שהוכשר יחזור ויפסל דילמא אתיא כר''ע דאמר בפ''ב דזבחים (דף כט.) לר' אליעזר הא מצינו לזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע''ז אחר שהוכשר יחזור ויפסול ואע''ג דר''א אהדר ליה התם הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ולכאורה משמע דר''ע קיבלה דאין הזבח נפסל והכא דריש ליה מלא ירצה שהזבח נפסל אם נותר ממנו י''ל דה''ק אם עון נותר ונימא דאית ביה עון בזבח ונידרוש לקרא כר''ע באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וסברא הוא לאוקמא לקרא בהכי לפי שהוא איסור קל שאירע לאחר שהוכשר ולהכי נימא דהציץ מרצה עליו טפי מעל שאר איסורים הא כבר נאמר לא ירצה הא אין נושא אלא עון טומאה ומהשתא לית לן לאוקמא קרא דואם האכל יאכל ביום השלישי באוכל מזבחו ביום השלישי דהא דהוה ס''ד לאוקמא הכי היינו כי היכי דתיתוקם ביה קרא דרצוי ציץ משום דמיסתבר טפי משום דאירע לאחר שהוכשר והיינו צריכין לומר דקרא דהמקריב הוה דריש ליה לדרשא אחריתא כדדריש ליה בפ''ב דזבחים (דף יג.) לומר לך זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה המעכבת כפרה ומחשבה פוסלת בה אף כל [כו'] לאפוקי שפיכת שירים והקטרת אימורין אבל כיון דאפי' אי הוה מוקמי' לקרא באוכל מזבחו ביום השלישי אפ''ה לא היה מרצה הציץ עליו שהרי כתוב בו לא ירצה והשתא לא דחקינן בחנם לאוקמא ביה קרא אלא דרשינן מהמקריב בהקרבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי: הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו'. תימה לר''ת מאי איצטריך למיתלי טעמא שהותרה מכללה תיפוק ליה משום דאי אפשר לאוקמא קרא בפיגול ונותר וממילא לא מיתוקם אלא בטומאה ותירץ דע''כ לא מוקמינן לקרא אלא במידי דהותר מכללו מדכתיב לרצון להם משמע עון שהוא לרצון בעלמא וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) דפריך ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה''כ ומשני אמר קרא עון שהיה בו ודחיתיו והיינו על כרחך מלרצון להם דאי לאו הכי מנא ליה דבדיחוי מיירי קרא והכי הוה ליה לשנויי אמר קרא עון שהוא עון בכל מקום לאפוקי שמאל שאינו עון ביוה''כ [והא דלא נקט] מלרצון י''ל משום דלא משמע למעוטי שמאל שהרי מרוצה הוא אלא מעון נמי קדריש וה''ק עון שהוא לרצון שהוא מרוצה וטובא פריך התם ולא פריך אלא מהנך דהותרו מכללן וא''ת א''כ פיגול ונותר היכי ס''ד לאוקומי קרא בגוייהו אי לאו דכתיב לא יחשב ולא ירצה תיפוק ליה דלא הותרו מכללו ואור''ת פיגול הותר מכללן בבמה שאין פסול מקום בבמה ונותר כדי נסבה אי נמי הותר בראשו של מזבח אבל קשה למ''ד לינה מועלת בראשו של מזבח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) מאי איכא למימר ועוד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב''א דהותרה במנחת כהנים ובמנחת כהן משוח ובכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול כדתנן בפ' ב''ש (שם דף מג.) ואפי' פסול נמי ליכא מדקאמר התם בפ''ק דזבחים (דף יד.) לר''ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמרי' התם מודה ר''ש לפסול מק''ו משלא לשמן הכשר בשלמים ופסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת ובדבר שאין לו מתירין ליכא ק''ו דהא שלא לשמן כשר במנחת כהנים ובכל דבר שאין לו מתירין וא''ת חוץ למקומן שהותר בבמה הא לא מיקרי הותר מכללו דבעינן עון דלפני ה' כדמשני התם כי פריך ואימא עון יוצא שהותר בבמה ומשני עון דלפני ה' יש לומר יוצא לאו עון דלפני ה' הוא דפסולו אירע בחוץ אבל מחשבת חוץ למקומו פסולו אירע בפנים שעומד בפנים ומחשב לחוץ ואין לומר דבמה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדמשני התם גבי שמאל דלא דמי דשמאל כיון דהכשירו בפנים בשמאל קרי ליה הכשירו בכך אבל חוץ למקומו כיון דבפנים לא אשכחן ליה הכשירו לא חשיב הכשירו בכך מה שהותר בבמה וי''מ דפיגול ונותר אע''ג דלא הותרו מכללן הוה מוקמינן קרא דריצוי ציץ בגוייהו אי לא גלי קרא בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב בהו עון ובציץ כתב עון וגמרינן עון עון מציץ ואי משום דכתיב לרצון להם דמשמע דלא מתוקם אלא במידי דהותר מכללו כדפי' איכא למימר דהוו מוקמי לרצון לדרשא אחריתי כדדריש בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף. ס:) לרצון להם ולא לפורענות ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כה. ד''ה ואימא) כתבתי אמאי לא מוקמינן לקרא לעון נבילה וטריפה שהותר מכללו במליקה או בעון לילה שהותר מכללו באיברים ופדרים או בעון אותו ואת בנו שהותר מכללו בעופות או עון מחוסר זמן שהותר בעופות וע''ש: מכלל דר''ש סבר טומאה דחויה היא בצבור. לא ידענא מאי ראייה מייתי ר''ש מיוה''כ דאפי' כשאינו על מצחו דמרצה דלמא לעולם אינו על מצחו אין מרצה ויוה''כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה וי''ל דה''ק ר''ש כהן גדול ביוה''כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע''כ היינו משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא וא''ת והאמר לעיל גבי היה מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ''ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתיה אפי' בקרבן צבור גמור י''ל דההוא תנא דלעיל סבר כר''י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו אי נמי בנשבר הציץ ואליבא דכולי עלמא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד